לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ׳™׳”׳“׳•׳×. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

תהלים קג: אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו


בספקטרום שבין אל קנא ונוקם לאל רחום וחנון, מזמור קג ניצב בקצה של הרחמים.

 

רַחוּם וְחַנּוּן יְהוָה   

אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חָסֶד.

... כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים  

רִחַם יְהוָה עַל יְרֵאָיו.

 

ובכל זאת, המשורר צריך להסביר את סבלו של עם ישראל. אם אלוהים כה רב חסד, מדוע אנו כל כך סובלים?

 

תשובתו מקורית. זה סבל זה? ביחס לחטאינו... באמת יצאנו בזול. למה? בזכות רחמיו של האלוהים.

 

לֹא כַחֲטָאֵינוּ עָשָׂה לָנוּ   

וְלֹא כַעֲו‍ֹנֹתֵינוּ גָּמַל עָלֵינוּ.

כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל הָאָרֶץ  

גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו.

כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב  

הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת פְּשָׁעֵינוּ. 

 

ולמה אלוהים מרחם כל כך על בני האדם? כי הוא מודע לחולשתם, בעצם... לאפסותם. כי מהו, בסך הכל, האדם?

 

כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ   

זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ.

אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו   

כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ.

כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ   

וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ.

 

אני מודה שאיני אוהב את הדיבור הזה, על אפסותו של האדם, שנועד להאדיר את גדולתו של אלוהים. אם האדם כל כך עלוב, מה אפשר לצפות ממנו?

 

בדיוק כפי שאי אפשר לעודד ילד להתאמץ, להשקיע ולהצליח באמירות: "אתה אפס, אתה עלוב, יבחוש בן שלולית".

 

אני מעדיף את לקיחת המושג "בצלם אלוהים" בדיוק למקום ההפוך, של העצמה, של אמונת האדם בכוחו, ביכולותיו, ב"אני ואתה נשנה את העולם".

נכתב על ידי הייטנר , 12/7/2017 18:58   בקטגוריות הגות, חינוך, יהדות, ספרות ואמנות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 12.7.17


* אלטרנטיבה? – הבעיה הגדולה ביותר במנהיגותו של נתניהו, היא תחביבו לשסות ציבור בציבור, כדי להיבנות בדרך של "הפרד ומשול". איזו מין אלטרנטיבה מתכוון אבי גבאי להציב, כאשר כבר בנאומו הראשון כיו"ר העבודה הוא משסה את תושבי דימונה בתושבי עמונה?

 

* אולי איזו הדתה קטנה? – כותרת המשנה ב"ידיעות אחרונות": "אברהם אבינו? רחל אימנו? הפלסטינים ביקשו להכיר במערת המכפלה כאתר מורשת שנמצא בסיכון בגלל הכיבוש הישראלי – וקיבלו מארגון התרבות של האו"ם את מה שרצו".

 

מה שגוי בטקסט הזה? לא, איני מתכוון הפעם לשגיאת הכתיב "הכיבוש" במקום אקיבוש.

 

אלא... רחל אמנו?! לא שמעתם על קבר רחל, בשדמות בית לחם בדרך אפרתה? לא שמעתם "שוב לא נלך רחל, ואת שוב לא תלכי, שוב לא נלך רחל, מני שדמות בית לחם" (שירו של שמואל רוזן, בביצועו המרטיט של אריק לביא "שוב לא נלך רחל" המוכר יותר כ"ראי רחל ראי")? אברהם אבינו? נכון. קבור במערת המכפלה. יצחק, יעקב, שרה, רבקה, לאה – גם הם קבורים במערכת המכפלה. להם אין זכר בכותרת, ודווקא רחל, שאינה קבורה במקום, דווקא היא מוזכרת.

 

אופס... לא נעים. לא צריך להיות חתן התנ"ך העולמי כדי לדעת זאת. ו... אולי יש צורך באיזו "הדתה" קטנה, כדי לגרש קצת את הבורות?

 

* שנאת חינם –צום יז בתמוז, שחל אמש, פותח את שלושת השבועות של ימי בין המצרים, עד תשעה באב; ימים של אבל על החורבן. המסורת היהודית הסבירה את חורבן בית שני כתוצאה של שנאת חינם.

 

ומעניין כמה מבין הצמים והנוהגים אבלות שותפים במסע ההסתה ושנאת החינם נגד הזרם הרפורמי ביהדות.

 

* סורוס - כשאנטישמים תוקפים אוטואנטישמי, אני מאחל כישלון לשני הצדדים.

 

* די לקיבוץ – תופעה: קיבוצים רבים, ובהם קיבוצים של "השומר הצעיר", מסרבים לאפשר ל"שוברים שתיקה" להופיע בפניהם. אנשי "שוברים שתיקה" זועמים. עוד מעט נשמע מהם סיסמאות כמו "די לקיבוץ" ו"הקיבוץ משחית".

 

* צלם בהיכל - שחיתות ורקב במערכת הביטחון - צלם בהיכל.

 

* האהבה תנצח - כמה זוגות לא היו נישאים, כמה משפחות לא היו קמות, כמה ילדים לא היו נולדים ולכן גם הילדים של הילדים והנכדים של הילדים, אילו האיסור הגורף על קשר רומנטי בין מפקד ופקודה בצה"ל (וכנ"ל במערכות העסקה אזרחיות) היה תקף מאז קום המדינה. קצת נסחפנו. וכיוון שאני מאמין באהבה ומאמין שהאהבה תנצח, ברור לי שבעוד כמה שנים נחזור לשפיות.

 

* לבטוח בכוחות – אני צולל בארכיון יד יערי במחקר לספר בכתובים, ומצאתי כתבה על קיבוץ אורטל בשנת העשור, בעיתון "קיבוץ", תחת הכותרת: "רמה אחרת". הייתי אז מזכיר הקיבוץ, בקדנציה הראשונה שלי, ואחד המרואיינים לכתבה המאוד מפרגנת.

 

הכתבה הסתיימה בפסקה הבאה: ה"אני מאמין" של אורי מכסה את קירות משרדו של המזכיר. לצד רשימות חברי הוועדות, הוראות קבע ביטחוניות כתוב:

לבטוח בכוחות,

להחזיק באמונות,

לראות את הסיכוי,

לעבוד עם המצוי.

לבחון את היתרונות,

להתמודד עם החסרונות,

לראות את המטרה,

להאמין – כי ניתן להשיגהּ!

 

היום אני מוביל את אירועי שנת הארבעים לאורטל (בשנה הבאה), וכאילו זה היה אתמול... (אני זוכר שכעסתי ששמי הופיע כאוֹרי ולא כאוּרי).

 

            * ביד הלשון

 

מרום גולן – ביום שישי 14 ביולי ימלאו חמישים שנה לחידוש ההתיישבות היהודית בגולן. בכור היישובים הישראליים בגולן (ומעבר ל"קו הירוק" בכלל), הוא מרום גולן.

 

אין זה שמו הראשון של הקיבוץ. כשעלו חלוציו לקרקע הם קראו לעצמם קיבוץ גולן. לא קיבוץ ששמו גולן, אלא שם הקיבוץ היה: קיבוץ גולן.

 

ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם, כיוון שעל פי החלטותיה שמו של יישוב לא יכלול את המילים קיבוץ ומושב. היא הסכימה לכך שהקיבוץ יקרא בשם בן שתי מילים שהשניה בהן היא גולן.

 

הסוגיה הגיעה לאסיפת הקיבוץ, ובין מספר חלופות הכריע הקיבוץ בעד השם מרום גולן. 

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע" 

נכתב על ידי הייטנר , 12/7/2017 00:33   בקטגוריות אורטל, אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, שחיתות, תקשורת, אהבה ויחסים, צבא  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תהלים קב: אֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ


תְּפִלָּה לְעָנִי – כך פותח המשורר את תפילתו, כך הוא מציג את עצמו. עני.

 

ומדובר בתפילה של עני שהגיע לחרפת רעב. עוני מזעזע.

כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי   

וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי.

 

הלחם שלו, המזון הבסיסי שלו, הוא אפר. ואת השתיה הוא מוהל בדמעותיו – תיאור מזעזע של מי שאין לו יכולת למלא כוס במים, ומה שמציל אותו הוא דמעות סבלו ויגונו.

 

העני מתפלל לאלוהים ומבקש להיוושע מן המצוקה הנוראה שבה הוא שרוי.

 

גדולתו של המשורר העני, היא שגם כאשר הוא מצוי בתחתית החבית, גם במצוקה הקשה שבה הוא נמצא, הוא אינו מתפלל רק לגאולה אישית, אלא בראש ובראשונה לגאולה לאומית. סביר להניח שאז, כהיום, יש מי שתחביבם לדוג במים עכורים והם מסיתים ומשלהבים יצרים אנטי לאומיים בקרב הסובלים ממצוקה. על המשורר, הדמגוגיה הזאת אינה עובדת.

גם כאשר הוא מתאר את מצבו כנואש:

יָמַי כְּצֵל נָטוּי   

וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ

גם אז הוא מייחל לגאולת העם והארץ:

אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן   

כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ

כִּי בָא מוֹעֵד.

כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ   

וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

 

המשורר מבין שללא גאולה לאומית, לא תהיה גאולה אישית ולא גאולה מעמדית. גם במצבו הקשה, הסולידריות העליונה שלו, היא הסולידריות הלאומית. איזו גבורה, איזה הדר, יש בגישה הזו. זו התגלמות מותר האדם מן הבהמה.

 

****

 

כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ   

וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

 

איזה פסוק נפלא של אהבת מולדת. אפילו את אבניה הקשות של הארץ, אוהבים בניו של עם ישראל. אפילו את אדמתה – האדמה עצמה, גם אם אין היא מיושבת ואינה מצמיחה את פריה. הדבקות באדמת המולדת היא בלתי מותנית, גם בחורבותיה. הדבקות הזאת, היא שתפריח, בסופו של דבר, את שממת הארץ.

 

הפסוק הזה הוא המסד לשירו של ביאליק "ברכת עם" – הנושא את ברכת העם היהודי לקומץ החלוצים בארץ ישראל. השיר נכתב בשנת תרנד (1894), בתקופת העליה הראשונה. השיר היה להמנונה של תנועת העבודה הציונית.

 

תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל אַחֵינוּ הַמְחוֹנְנִים

עַפְרוֹת אַרְצֵנוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם;

אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם – עַלִּיזִים, מִתְרוֹנְנִים

בֹּאוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם!

 

הֵן סוֹפְרִים אֲנַחְנוּ אֶת נוֹדְכֶם וְחוֹבְבִים

נִטְפֵי הַדְּמָעוֹת וְזֵעַת הָאָף,

הַיּוֹרְדִים כַּטַּל לְיִשְׂרָאֵל וּמְשׁוֹבְבִים

נַפְשׁוֹ הַנִּלְאָה, הַשּׂוּמָה בַכָּף.

 

וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּקְדַּשׁ כָּל דִּמְעָה שֶׁצָּלֲלָה

בְּיָם דִּמְעָתֵנוּ, נְדָבָה לָעָם,

כָּל טִפָּה שֶׁל זֵעַת אַפַּיִם, שֶׁסָּלֲלַה

דֶּרֶךְ אֲדֹנָי – כְּחֵלֶב וָדָם.

 

אִם לֹא אֶת הַטְּפָחוֹת – רַק מַסַּד יְסַדְתֶּם –

רַב לָכֶם, אַחַי, עֲמַלְכֶם לֹא שָׁוְא!

הַבָּאִים – וּבְנִיתֶם וְטַחְתֶּם וְשַׂדְתֶּם,

עַתָּה רַב לָנוּ אִם נָטוּי הַקָּו.

 

גּוֹי קַו קָו אֲנָחְנוּ!  מִקַו לָקָו קוֹמְמוּ

שִׁמֲמוֹת עוֹלָם וּבְנוּ בִנְיַן עַד!

יֶשׁ יוֹם – וּמִיָּם עַד יָם יֵצְאוּ יִשְׁתּוֹמְמוּ

לִרְאוֹת מַה פָּעַל קְטֹן גּוֹיִם, עַם נָד.

 

וְלָמָה, הַמְפַגְּרִים, פַּעֲמֵיכֶם כֹּה בוֹשְׁשׁוּ?

הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל, הַאִם בְּנֵי מֵרוֹז?

הוֹי, כֹּחוֹת נִפְרָדִים, הִתְלַקְּטוּ, הִתְקוֹשְׁשׁוּ!

עִבְדוּ שְׁכֶם אֶחָד בְּחַיִל וָעֹז!

 

אַל תֹּאמְרוּ: קָטֹנּוּ – הֲטֶרֶם תִּתְבּוֹנְנוּ

פְּנֵי אֲבִיר יַעֲקֹב הַהוֹלְכִים בַּקְּרָב;

מִימֵי זְרֻבָּבֶל יָדֵינוּ לֹא כוֹנְנוּ

מִפְעַל אַדִּירִים כָּמֹהוּ וָרָב.

 

מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת? הַבּוּז לַמִּתְלוֹצְצִים!

מַלְּטוּ אֶת עַמְּכֶם וְאִתִּים עֲשׂוּ –

עַד נִשְׁמַע מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים מִתְפּוֹצְצִים

קוֹלוֹת אֲדֹנָי הַקֹּרְאִים: עֲלוּ!

 

קומץ חלוצי העליה הראשונה, כותב ביאליק, הם מחונני גאולתו של עם ישראל, בדבקותם זבת הזיעה והדמעות באדמת ארץ ישראל.

 

ההשראה של הפסוק על שירו של ביאליק מובהקת – לא רק בשימוש במילים, אלא בתוכֶן. משורר תהלים מתפלל לגאולת ציון,

אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן   

כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ

כִּי בָא מוֹעֵד.

הוא גם מבהיר שמדובר במעשה שייעשה בידי בני אדם.

כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ   

וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

 

זו הציונות. ההבנה "כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ, כִּי בָא מוֹעֵד"' ולצדהּ ההבנה שכיוון שבא מועד, הדבר מחייב את העם היהודי, לא עוד להמתין בפסיביות לביאת המשיח, אלא לעלות בחומה בציונות מעשית, ביישוב הארץ  ובניינהּ, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ, וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

 

אנשי הציונות המעשית, אותם מעלה ביאליק על נס, הבינו שגאולת העם היהודי מותנית בישיבתו על אדמתו ובקשר הבלתי אמצעי בינו לבין אדמתו. רק כאשר היהודים נוגעים במו ידיהם באבני הארץ ובעפרה; רק החיבור הזה מעניק להם כוח של ממש, להגן על עצמם וליצור תקומה יהודית במדינה ריבונית.

 

****

 

המשורר מתפלל לאלוהיו: "אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי".

הפניה הזו של אדם לאלוהים, מהדהדת בשירה של נעמי שמר, "מה שלומך אחות", כפניה של אדם לאדם, של אישה לאחותה.

תֵּכֶף יִתְגָּלּוּ שָׁמַיִם

אַל תַּסְתִּירִי אֶת פָּנַיִךְ

אַל יֶחְדַּל קוֹלֵךְ.

 

אף שהשיר מתאר מזג אוויר סגרירי וקודר, ולכן המשפט "תכף יתגלו שמים" יכול להיקרא גם פשוטו כמשמעו, סביר להניח שנעמי שמר מתכוונת להתגלות שמימית, גואלת ומאירה, לאחר תקופה של הסתר פנים.

 

וכפי שביאליק מבין שהחלוצים המחוננים את עפרות הארץ הם אלה שיביאו את הגאולה, כך גם נעמי שמר כותבת לאחותה, שאת הגאולה האישית, את התגלות השמים, היא תביא ברגע שלא תסתיר פניה. גילוי הפנים והקול שלה, יבואו בד בבד עם התגלות השמים.  

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 11/7/2017 23:27   בקטגוריות היסטוריה, התיישבות, חברה, חינוך, יהדות, כלכלה, ספרות ואמנות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ