לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ׳™׳”׳“׳•׳×. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

תהלים כד: מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהוָה


מזמור כד הוא מזמור חגיגי, היסטורי, חד פעמי, המנוני – מזמור המלווה לכאורה את כניסת ה' לבית המקדש. "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד". וכדי להסיר ספק, שואל המשורר שאלה רטורית: "מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?" והוא ממהר להשיב עליה: "יְהוָה צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד".

 

אולם בעיניי חשוב ומעניין הצד האנושי, לא האלוהי, של האירוע. המשורר שואל גם מי האדם שראוי לעלות להר ה' ולשמש בקודש. "מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהוָה? וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ?" וכאן התשובה מעניינת מאוד, ומזכירה את דברי המשורר בתהלים טו, עת השיב על שאלתו: "יְהוָה, מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ? מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ?" בשני המקרים התשובה דומה במהותה, ובשני המקרים לא פחות מעניין מי אינו מוגדר כאיש שיעלה בהר ה' וישכון בהר קודשו.

 

בשני המזמורים, לא מופיע ולו ברמז, במילה ובחצי מילה, דבר הקשור לפולחן, למצוות שבין אדם למקום. לא קורבנות, לא תפילה, לא חיים על פי שולחן ערוך, לא שמירת כשרות, לא שמירת שבת. כל אלה – כבודם במקומם מונח, ואין לזלזל בחשיבותם, אולם הם אינם העיקר. לא בכך נבחן אדם. יכול אדם לקיים בדבקות ובקפדנות את כל אלה, ולהיות נבל. בשני המקרים נבחן האדם בסגולותיו המוסריות והערכיות.

 

ובכן "מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהוָה? וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ?" מיהו איש המעלה היהודי, מיהו המודל לחיקוי, מיהו המופת שעליו ראוי לחנך דורות של יהודים?

 

נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי, וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה.

 

בראש ובראשונה, מעל הכל, אנו מצפים ממנו להיות נְקִי כַפַּיִם. זה הדבר החשוב ביותר. יש מי שבוחרים לצטט דווקא את מאמר חז"ל על מי שנושא מאחוריו קופה של שרצים, כמי שראוי שנעמיד כפרנס על הציבור. אומרים זאת אלה הרוצים לטהר כל שרץ הקשור לפרנס שבו הם תומכים.

 

נדמה לי שהיהדות מציעה בפרק זה מודל ראוי יותר: בראש ובראשונה כפיים נקיות. מנהיג, יהיה זה מנהיג פוליטי או רוחני, חייב לשמש דוגמה ומופת, בראש ובראשונה בניקיון כפיו. ודוק – אין הוא נדרש רק לא להיות מורשע בפלילים. הרף שהמזמור מציב בפני דמות המופת גבוה הרבה יותר מן הסף הפלילי, אך מצד שני, הוא גם לא על אנושי, לא בשמים הוא – להיות נְקִי כַפַּיִם.

 

להיות בַּר לֵבָב. אך לא די בכך שידיו תהיינה נקיות, כלומר שלא תדבק בו שחיתות, אלא שגם לבו יהיה טהור ונקי; כלומר שמחשבותיו ומאווייו יהיו לטובה, יכוונו לשליחותו ולא יוטו לאינטרסים צרים וזרים.

 

אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי, ומן הסתם הכוונה היא לנפשו, בגוף שלישי. מי שמשאת נפשו אינה הבל, ריק, שקר ורוע.

 

וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה – אדם ישר והגון, ששבועותיו אמת, דרך חייו אמת, המתרחק מכל דבר מרמה והפרת אמונים.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 25/3/2017 17:06   בקטגוריות חינוך, יהדות, ספרות ואמנות, תרבות  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תהלים כג: יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק


מזמור כג נכתב מנקודת מבטו של טלה, הבוטח ברועהו שיגן עליו, ידאג לכל מחסורו, יביא אותו אל האחו האיכותי, ישקה ויאכיל אותו. יחסי הטלה והרועה הם מטאפורה ליחסי המשורר ואלוהיו.

 

יְהוָה רֹעִי לֹא אֶחְסָר. בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי... שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי. תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי. דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי, כּוֹסִי רְוָיָה.

 

במה, אם כן, מותר האדם מן הבהמה? בראש ובראשונה במילים: "יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק". המשורר אינו מסתפק בסיפוק צרכיו הגופניים, ואף לא ברוגע של נאות הדשא. הוא מחפש דברים אחרים לגמרי; הוא רוצה לנהוג בדרכי צדק. ציפייתו מן האלוהים, היא להנחות אותו ולספק לו את הכלים והידע כדי לנהוג בצדק.

 

****

 

חילי טרופר, אפרת דגני ואסף בנר, הקימו בירושלים, בראשית העשור הקודם את עמותת "שכן טוב"; עמותת צדקה שעסקה במתן בסתר לעניים, בדאגה לצרכיהם כמו מזון לשבת ולחג.

 

מתוך פעילות החסד הזאת, נחשפו השלושה לעוני המחפיר בחברה הישראלית. הם הגיעו למסקנה שאין די בפעילות של צדקה וחסד, עם כל חשיבותה הרבה, אלא יש להתמודד עם הגורמים לעוני הזה, עם עוולות החברה, וחוסר הצדק הקיים בה.

 

כאבה להם במיוחד השתיקה הקיימת בקרב הציבור שאליו הם משתייכים, הציבור הדתי לאומי, לנוכח המציאות הזאת. הם ראו שבקרב ציבור זה קיימת נכונות גדולה מאוד להתנדב, להירתם ולתרום לצרכי צדקה, אך קיימת אדישות והימנעות מעיסוק בצדק.

 

הם הקימו עמותה שתפעל למען צדק חברתי. כמה מחשובי הרבנים בציונות הדתית נרתמו לסייע להם, ובהם הרבנים יובל שרלו, רא"ם הכהן, יעקב אריאל ואבי גיסר. מתוך פרסומיהם: "איה קולה המוסרי חברתי של המסורת היהודית? האמנם ייתכן שלדת ישראל ולתורת חיים אין מה לומר בנושאים דוגמת הסדרי פנסיה, תנאים סוציאליים, זכויות העובד... תורתנו תורת חיים היא. פירושה של 'תורת חיים', שנותנת היא דעתה לא רק למצוות שבין אדם למקום... אלא גם לחובות וזכויות שבין אדם לחברו ולחברתו: חובות האדם וזכויותיו, צדק סוציאלי".

 

בין פעילויותיהם המשמעותיות ביותר היה תו התקן החברתי – מעין תעודת כשרות שהם העניקו לעסקים בירושלים, על פי עמידתם במצוות שבין אדם לחברו, כמו נגישות, שכר הוגן לעובדים, העסקה נאותה ועוד.

 

הם הפכו את צום יז בתמוז ליום העצרת השנתית שלהם, מתוך רצון להתריע על הקשר בין עוולות חברתיים לסכנת חורבן. הם ערכו מספר עצרות כאלו בירושלים, ולאחר שנים אחדות הזמנו אותם לערוך את העצרת בגולן, ביום עיון שערכנו בנושא צדק חברתי ביהדות.

 

שמה של העמותה לקוח מן המזמור: "בְּמַעְגְּלֵי צֶדֶק".

 

****

 

"נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב", כותב המשורר. אלוהים ישיב את נפשו הסוערת לרגיעה.

 

וביאליק כתב ב"ברכת עם":

 

הֵן סוֹפְרִים אֲנַחְנוּ אֶת נוֹדְכֶם וְחוֹבְבִים

נִטְפֵי הַדְּמָעוֹת וְזֵעַת הָאָף,

הַיּוֹרְדִים כַּטַּל לְיִשְׂרָאֵל וּמְשׁוֹבְבִים

נַפְשׁוֹ הַנִּלְאָה, הַשּׂוּמָה בַכָּף.

 

כאן, החלוצים הציונים הם שישובבו את נפשו הנלאה של העם היהודי הגולה.

 

****

 

גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי.

 

הפסוק הזה מדבר בשבח האמונה. האמונה מעניקה לאדם כוחות ואומץ, עד כדי היכולת ללכת בביטחון בדרכים מסוכנות, או לקיים פעולות מסוכנות; האמונה היא המענה לפחד המשתק.

 

הדבר נכון לא רק באשר לאמונה באלוהים, אלא גם לאמונה ברעיון ובדרך. זו האמונה המוליכה חלוצים ולוחמים לתעוזה, לנטילת סיכונים, לבצע פעולות בלתי רציונליות, מתוך אמונה פנימית יוקדת, שהן הדבר הראוי.

 

בשיקול רציונלי טהור, צדק ז'בוטינסקי כאשר קרא לקפל את תל חי ויישובי אצבע הגליל ערב מאורעות יא באדר תרפ. אולם זו רציונליות של ראש קטן, רציונליות של ראייה לטווח קצר. צדקו מנהיגי תנועת העבודה שהתעקשו על עמידת היישובים. הם צדקו בראיה נועזת, נוטלת סיכונים, מתוך אמונה שזה הדבר הנכון – אמונה המזריקה אומץ ללב המאמינים. הם צדקו בראיה לטווח רחוק, לא רק בעיצוב גבול הארץ, אלא לא פחות מכך, בעיצוב נפשה של האומה.

 

אמר ברל כצנלסון באותו דיון היסטורי: "אכן, בכל אסטרטגיה קל להוכיח למפרע מפלה וקשה מלהבטיח ניצחון... כנראה שאנו עומדים פה בוויכוח ישן, ויכוח שהטענות ההגיוניות אינן מכריעות בו. יש 'מעשיוּת' שעושה את החשבון למפרע וממליצה לעזוב [את תל חי, מטולה וכפר גלעדי] ויש מעשיוּת אחרת, המתעקשת לעמוד עד לרגע האחרון. ואז יש שהדבר הבלתי אפשרי נעשה לאפשרי".

 

****

 

הפסוק "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי", הוא פסגה של אמונה. אולם הוא עשוי לשמש השראה גם לביטוי של כפירה.

 

יש דרכים שונות לכפירה. יש כפירה בעצם קיומו של האלוהים. ויש כפירה המקבלת את קיומו, אך כופרת בצדקתו. ויש כפירה בהשגחתו. כפירה כזו באה לידי ביטוי בשירה של רעיה הרניק "הלוך אלך בגיא צלמוות", מתוך ספרה "שירים לגוני", לאחר נפילת בנה גוני הרניק, מפקד סיירת גולני, בקרב על הבופור במלחמת לבנון הראשונה.

 

הָלוֹךְ אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת

וְאִירָא רַע

וְאַתָּה אֵינְךָ עִמָּדִי

כְּתָמִיד

-בְּמָקוֹם אַחֵר.

שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתְּךָ

אֵינָם לְנַחֲמֵנִי

וּמֵי הַמְּנוּחוֹת

כְּתָמִיד

- בְּמָקוֹם אַחֵר.

מָטוֹס בּוֹדֵּד בִּפְאַת הָאֹפֶק

אַתָּה

בְּמָקוֹם אַחֵר.

 

אלוהים אינו פוסע לצדה, הוא נוטש אותה, הוא במקום אחר.


****

 

דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי, כּוֹסִי רְוָיָה.

 

פסוק זה הוא השראה לשמו של מושב רוויה בעמק המעיינות, מדרום לבית שאן. המושב, של תנועת הפועל המזרחי, הוקם ב-1952, ואוכלס בעולים מעיראק ומרוקו, והוא אחד מארבעת יישובי ביכורה.


* 929

נכתב על ידי הייטנר , 23/3/2017 00:04   בקטגוריות היסטוריה, התיישבות, זיכרון, חינוך, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, ספרות ואמנות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תהלים כב: אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי


מזמור כב מחולק לשני חלקים. חלקו השני והקצר, הוא דברי תודה של המשורר לאלוהים, שהושיע אותו. רובו הגדול של המזמור, הוא זעקת הנרדף, שחש שאלוהים נטש אותו.

 

סערת הנפש של המשורר באה לידי ביטוי בתיאורים כשל חיה פצועה, נרדפת, שחיות מסוכנות סובבות אותה ומאיימות על חייה. "סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים, אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי. פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם, אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג... כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים, עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי, כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי".

 

המשורר מתאר את האימה שבה הוא מצוי, בתיאורים קשים, המתארים את התגובה הפיזית לפחד: "כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי, וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי. הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג, נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי. יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי, וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי". ניכרים דברי אמת.

 

המזמור נפתח בזעקה מרה, זעקה המהדהדת אלפי שנים בפי אנשים במצוקה: "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?"

 

****

 

לפני שנים אחדות, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, הקדשנו את טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לזעקת היהודים בשואה, לזעקתם לשמים הריקים. קראנו טקסטים של היהודים שמן המיצר קראו יה.

 

הכותרת שנתנו לטקס הייתה: "אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?"

 

****

 

"אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי? רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי. אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה, וְלַיְלָה – וְלֹא דֻמִיָּה לִי. וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל. בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ, בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ. אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ, בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא בוֹשׁוּ".

 

הזעקה המרה הזאת היא זעקתם של יהודים נרדפים לכל אורך ההיסטוריה.

 

את הפואמה שלו, "מסדה", הקדיש יצחק למדן לזכר אחיו שנרצח בפוגרום: "נר זיכרון לנשמת אחי בר הלבב ויקר הנפש, אשר נפל על אדמת אוקראינה בימות הטבח בישראל, וציון על קברו, אשר לא אדע את מקומו".

 

מתוך השיר "שכול", בפואמה "מסדה":

 

אֵלִי, אֵלִי, אֱלֹהֵי מַסָּדָה, אֱלֹהֵי מְתֵי מִסְפָּר מַעְפִּילִים

הַנּוֹשְׂאִים טֶרֶף אַחֲרוֹן לִרְעַב דּוֹרוֹת גָּדוֹל,

הַלְמַעֲנָם נִלָחֵם?

הַלָהֵם הָבִיא נַחְפּוֹץ בְּשׂוֹרַת הַנִּצָחוֹן?

 

למדן, בפואמה שלו, מציב לעם היהודי חלופה לזעקות לאלוהים – מעשה אקטיבי של נטילת אחריות על עיצוב ההיסטוריה. בשורות הקשות הללו, הוא אפילו מטיל ספק בערבות ההדדית של החלוצים האקטיביסטים עם אחיהם המסרבים להבין את גודל השעה ולהירתם למאמץ המשותף.

 

אולם הוא מביא לשואלים את אבטליון הזקן, הוא בן דמותו של אהרון דוד גורדון, שמבהיר להם שהאומה כולה כמוה כגוף חי, והערבות ההדדית אינה מותנית; היא מוחלטת.

 

****

 

השואה הציבה דילמה קשה ואיומה בפני היהודי המאמין. זעקתו "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?" לא נענתה והיא ממשיכה להדהד מקצה העולם ועד קצהו. היא מהדהדת כזעקת התרסה כלפי האלוהים המסתיר פניו מבניו. היא מהדהדת כביטוי של כפירה בעצם קיומו של האלוהים. 

 

הרב יהודה עמיטל שרד את השואה, עלה לארץ ישראל, התגייס לצה"ל ולחם במלחמת השחרור.

 

הוא הציב את הדילמה האמונית ללא כחל וסרק: "באמירת קדיש על ידי ציבור מביעה כנסת ישראל את מה שבלבה כלפי הקדוש ברוך הוא על רקע השואה. התייחסותנו האמונית כלפי השואה נעה סביב שני צירים, אשר לשניהם ביטויים בכתבי הקודש. הציר האחד הינו זעקת השאלה התהומית עם זעקת התביעה כלפי מעלה, 'אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?' ... מצד אחד – השאלה הגדולה: למה פניך תסתיר ממנו, למה שכחתני, למה עזבתני? נכון – נסתרים דרכי השם, אבל אתה חונן לאדם דעת, חוננת בנו שכל, תבונה אנושית, ולפי התבונה האנושית אין כל הצדקה לשרפת עשרות אלפי תינוקות מבין רבן שלא טעמו טעם חטא מעולם. אין חטא – כבד ככל שיהיה – שיכול להצדיק בעיני בשר ודם את שריפתן של עשרות אלפי אימהות כאשר בזרועותיהן יונקי שדיים.

 

אין בעולם הישג ואין בעולם ברכה, שיכולים לשמש פיצוי על שרפת אותם הרבבות שלא טעמו טעם חטא. כל הדברים בהקשר זה על תקומת המדינה בעקבות השואה – הם דברים נבובים. לא מדינת ישראל שבמציאות, זו שמדי פעם מקיזה את דמה על קיומה, אף לא מדינת ישראל האידיאלית שבחזון 'איש תחת גפנו ותחת תאנתו', יכולה להצדיק במשהו את מה שעבר על עם ישראל בשנות השואה. אין התייחסות דתית אמונית כנה, ללא זעקת התביעה הזאת: 'צדיק אתה ה'... אך משפטים אדבר אותך'!"

 

מצד שני, מציג הרב עמיטל את הרכנת הראש כלפי שמיא וקבלת האמונה שהצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, כאמת מוחלטת. והוא מוסיף: "יש סתירה שלא ניתנת ליישוב בין שתי הגישות הללו. אך זה כוחה של כנסת ישראל, שעל אף התמיהות שאין להן כל יישוב, היא מצדיקה על עצמה את הדין".

 

****

 

"אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?"

 

גם במזמור תהלים של חנה סנש "הליכה לקיסריה", מהדהדת הקריאה. זהו מזמור שונה לגמרי. לא מזמור של מצוקה וקריאה נואשת לעזרה, אלא מזמור של תהילה על יפי הבריאה והטבע. אך הפתיחה, "אֵלִי, אֵלִי", אינה מקרית.

 

אֵלִי, אֵלִי

שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם

הַחוֹל וְהַיָּם,

רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם,

בְּרַק הַשָּׁמַיִם,

תְּפִלַּת הָאָדָם.

 

חנה סנש נולדה בבודפשט, הונגריה, בשנת 1921. בגיל 18 עלתה לבדה לארץ, למדה חקלאות בנהלל, והייתה בין מייסדי קיבוץ שדות ים, על חוף קיסריה. היא התבלטה מאוד כמנהיגה ונשאה בתפקידים מרכזיים בקיבוצה. שמה יצא אל מחוץ לקיבוץ, והיא היתה מוכרת כמנהיגה צעירה ברחבי התנועה. בהגיע הידיעות על אודות השואה, היא חשה שתפקידה לחזור להונגריה ולסייע ליהודים שם. היא הצטרפה לקבוצת הצנחנים, והתאמנה למשימת הצניחה, שמטרתה לארגן את היהודים בבודפשט ולהעלותם ארצה. היא צנחה בין הפרטיזנים היוגוסלביים בקרואטיה וחצתה את הגבול להונגריה, שממשלתה שיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית. היא נתפסה, כשעל גבה משדר, והועמדה למשפט בעוון בגידה וריגול. היא עברה עינויים קשים בכלא, אך לא נשברה. בין השאר, אמה הוכנסה לתאה בכלא, ונאמר לה שאם לא תדבר, אמה תוצא להורג. גם אז שמרה על שתיקתה. כשחששה שלא תעמוד בעינויים, ניסתה להתאבד, אך שוביה הצילו את חייה, ולאחר מכן המשיכו בעינויים.

 

במשפטה כפרה חנה סנש באשמת הריגול ואמרה שמטרתה היתה להציל יהודים. היא נשאה נאום פוליטי בו השמיעה דברי קטגוריה קשים על השלטון ההונגרי המשתף פעולה עם הנאצים. היא נדונה למוות והוצאה להורג בידי כיתת יורים בשנת  1944, והיא בת 23.

 

אחד משיריה האחרונים, אותו כתבה בקרואטיה, סמוך לחציית הגבול, הוא "אשרי הגפרור". מן השיר הזה ניתן ללמוד, שספק אם חנה סנש האמינה בסיכויי הצלחתה של השליחות, אך היא האמינה במשמעות הדוגמה האישית שלה להצתת לבבות, וביכולתה לחנך ולחולל שינוי בעצם המעשה ובקרבן שהיא הקריבה.

 

אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת,

אַשְׁרֵי הַלֶּהָבָה שֶׁבָּעֲרָה בְּסִתְרֵי לְבָבוֹת.

אַשְׁרֵי הַלְבָבוֹת שֶׁיָדְעוּ לַחְדֹל בְּכָבוֹד...

אַשְׁרֵי הַגַּפְרוּר שֶׁנִּשְׂרַף וְהִצִּית לֶהָבוֹת.

 

שירה המפורסם ביותר של חנה סנש הוא "הליכה לקיסריה" המוכר יותר על פי מילותיו הראשונות – "אלי אלי". ספק אם יש עוד שיר המזוהה עם השואה יותר מהשיר הזה. אין כמעט טקס יום השואה שהשיר אינו חלק ממנו. אולם השיר הוא ממש לא שיר על השואה. אין בתוכְנו דבר וחצי דבר הקושר אותו עם השואה. את מפגש "כל נדרינו" שאני מוביל  כעשור וחצי באורטל בליל יום הכיפורים, אנו מסיימים תמיד בשירת "הליכה לקיסריה" בהתרוממות רוח גדולה. מילותיו מתאימות בהחלט לרוח הערב, לתפילת האדם.

 

מה, מלבד העובדה שכתבה אותו חנה סנש, הופך את "הליכה לקיסריה" להמנון המזוהה כל כך עם השואה, עם יום השואה, עם טקסי הזיכרון? ניתן היה להבין מעמד כזה ל"אשרי הגפרור", למשל, שנכתב בהקשר זה. את "הליכה לקיסריה" כתבה משוררת צעירה, חלוצה צעירה בקיבוץ צעיר, ההולכת לאורך חופה של קיסריה, מתענגת על החול והים, על הרשרוש של המים ועל ברק השמים, ומתפללת תפילת הודיה על הטוב שזכתה בו. זהו שיר שכולו אהבת החיים ואהבת העולם. מה הקשר בינו לבין התהום האפלה של השואה?

 

דומני, שהסיבה לכך שתפילת האדם "הליכה לקיסריה", היתה להמנון המקושר כל כך לשואה, היא התפיסה היהודית של "בדמייך חיי". גם במצב הקשה ביותר, לא להתייאש, לא לשקוע בתהומות הייאוש, לחיות, לאהוב את החיים, להאמין בחיים, להאמין בטוב, למרות הכל – להאמין באדם. מצד אחד, אותה משוררת תאבת חיים, המתפללת שהחול והים והיופי והאושר לא יגמרו לעולם, בוחרת בדרך שהיא יודעת שהסיכוי לחזור ממנה בחיים קלוש, כיוון שטעם החיים אינו רק החול והים, אלא יש צורך לצקת בהם משמעות, משמעות הגדולה מן החיים, משמעות שראוי גם להקריב בשמה ולמענה את החיים. ומצד שני, הליכתה של המשוררת אל אחיה בשואה לראות בסבלותיהם, להיות איתם ולנסות להציל יהודים או לכל הפחות להצית לבבות, מביאה אליהם, בתוך התופת בה הם נמצאים, גם את שירתה, את אהבת החיים שלה, את החול והים, רשרוש של המים, ברק השמים. המסר שגם בתופת הזאת, יש אל מה להתגעגע, אל מה לערוג. יש לשם מה לחיות.

 

"תפילת האדם", כך סיימה חנה סנש את שירה, את תפילתה. בימי האפילה של השואה, חנה סנש חיפשה אדם. חיפשה את האדם.

 

וכך היא כתבה בשיר אחר:

בִּמְדוּרוֹת מִלְחָמָה, בִּדְלֵקָה, בִּשְרֵפָה,

בֵּין יַמִּים סוֹעֲרִים שֶׁל הַדָּם,

הִנְנִי מַבְעִירָה פַּנָּסִי הַקָּטָן,

לְחַפֵּשׂ, לְחַפֵּשׂ בֶּן אָדָם.

 

שַׁלְהֲבוֹת הַשְּׂרֵפָה מַדְעִיכוֹת פַּנָּסִי,

אוֹר הָאֵשׁ מְסַנְוֵר אֶת עֵינַי;

אֵיךְ אַבִּיט, אֵיךְ אֶרְאֶה, אֵיךְ אֵדַע, אֵיךְ אַכִּיר,

כְּשֶׁהוּא יַעֲמֹד לְפָנַי?

 

תֵּן סִימָן, אֱלֹהִים, תֵּן סִימָן עַל מִצְחוֹ,

כִּי בָּאֵשׁ, בַּדְלֵקָה וּבַדָּם,

כֵן אַכִּיר אֶת הַזִּיק הַטָּהוֹר, הַנִּצְחִי,

אֶת אֲשֶׁר חִפַּשְׂתִּיו: בֶּן אָדָם.

 

השיר "הליכה לקיסריה", כפי שאנו מכירים אותו, אינו הגרסה המקורית. זאת הגרסה המקורית: "אלי אלי / שלא ייפסק לעולם / החול והים / זמזום המים / ברק השמים / האמון באדם". זה הנוסח שהופיע ביומנה ואף הנוסח הראשון שפורסם, בכתב העת "ים", אחרי מותה. אולם טרם יציאתה לשליחות, העתיקה חנה סנש את שיריה למחברת שירים, ושם מופיעה הגרסה המוכרת.

 

משה ברסלבקי, איש קיבוץ נען, נשלח בידי הקיבוץ המאוחד לערוך קובץ לזכרה של חנה סנש. הוא מצא במזוודתה את המחברת והעביר את השיר הזה ואת "אשרי הגפרור" לחברו לקיבוץ, המלחין הדגול דוד זהבי. זהבי הלחין את שני השירים בהתרגשות רבה ובפרץ יצירה בתוך דקות.

 

בעיניי, זהו לחן גאוני, הלחן היפה ביותר של אחד מטובי המלחינים בתולדות הזמר העברי. הוא הלחין את השיר ב-1945, ועבר מקיבוץ לקיבוץ ומקן אחד של "הנוער העובד" למשנהו ולימד אותו.

 

****

 

גם בנצרות הפסוק הזה מתהלים מבטא את זעקת הסובל והנרדף לעזרת שמים. בברית החדשה, זו זעקתו של ישוע הנוצרי, בעת צליבתו.

בְּשָׁעָה שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בַּצָּהֳרַיִם הִשְׂתָּרֵר חֹשֶׁךְ עַל כָּל הָאָרֶץ עַד הַשָּׁעָה שָׁלוֹשׁ, וּבְשָׁעָה שָׁלוֹשׁ צָעַק יֵשׁוּעַ בְּקוֹל גָּדוֹל: "אֱלָהִי, אֱלָהִי, לְמָה שְׁבַקְתָּנִי?" שֶׁתַּרְגּוּמוֹ "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?"

 

****

 

בספרו "שורשי יניקה של הגרעין החלוצי", מספר יריב בן אהרון על "הליכה לקיסריה", שתפילה אישית זו של חנה סנש הינה ביטוי להשקפה שצמחה בתוכה. הוא מצטט דברים שכתבה ביומנה לאחר שסיימה לקרוא את הספר "ירמיהו" של קסטין, ומסכם: " 'להתפלל לפי השגרה לא יכולתי' מעידה חנה סנש על עצמה. התנגדתי לצורות הריקות של הדת, וחיפשתי את התוכן האמתי'. היא מחפשת את 'הקשר הפנימי והישר' עם הבורא, ולא רק בשירתה".


* 929

נכתב על ידי הייטנר , 21/3/2017 23:25   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, התנועה הקיבוצית, חינוך, יהדות, מנהיגות, ספרות ואמנות, ציונות, קיבוץ, שואה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ