לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ©ֳ₪ֳ£ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

למה אני צם צם בתשעה באב?


בקיץ 1980 יצאתי כרשג"ד (ראש גדוד) בשבט צופי ר"ג, ל"מחנה הגדול" כפי שנקרא מחנה הקיץ של השבט, ביער כפר החורש. כבכל שנה, כלל המחנה יום "גיחה" למעיין חרוד.

 

ראיתי שאחת מחניכותיי לא נכנסה למים, וישבה בבגדיה בחוץ. כששאלתי אותה על כך, היא השיבה לי שבמשפחה שלה לא נכנסים למים בתשעה באב, מאמונה שהדבר עלול להביא לאסונות.

 

ידעתי שהתאריך הוא כך וכך ביולי, וכלל לא הייתי ער לעובדה שהיום הוא תשעה באב. ובוודאי שלא היה בכך כדי לשנות דבר בנוהגיי.

 

גדלתי במשפחה מסורתית, עם הדלקת נרות וקידוש בשבת, בית כנסת בחגים, צום ביום הכיפורים. אף שחובת הצום חלה מגיל הבר מצווה, אני צם כבר מכיתה ג'. אבל תשעה באב? מעולם לא צוין בשום אופן בביתנו. אפילו איני יודע אם הוא לא צוין מתוך החלטה לא לציינו, או שפשוט עבר לידינו.

 

שבט צופי ר"ג, באותם ימים, היה מעצמת ענק – תנועה שמנתה 5,000 חניכים ומדריכים. הנהגת ר"ג, שכללה את השבטים הקטנים הנוספים בר"ג וסביבתה, מנתה לבטח עוד כאלפיים. ובכל הדיונים, ההכנות, קביעת התאריכים לקראת המחנה, בשנה זו ובכל שנה, כלל לא עלתה שאלת ט' באב. התאריך היה מחוק לגמרי מתודעתנו.

 

כילד ונער סקרן וחובב היסטוריה, אהבתי לצפות בתכניות הטלוויזיה על ימי בית ראשון ובית שני, בליל תשעה באב. מבחינתי, בכך הסתכם כל הקשר שלי עם מועד זה.

 

****

 

46 שנים קודם למחנה הזה, בתשעה באב תרצ"ד (1934) יצאו חניכי תנועת "המחנות העולים" למחנה קיץ. ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה ועורך העיתון "דבר" שמע על כך והזדעזע. הוא פרסם באותו שבוע שני מאמרים, המתארים את חשיבות הזיכרון הלאומי, הבא לידי ביטוי בתשעה באב, לקיומו של העם היהודי, לעתידו ולהצלחת המהפכה הציונית ומהפכת תנועת העבודה הציונית. מאמר אחד נקרא "מקורות לא אכזב" והשני "חורבן ותלישות". במאמר הוא יצא חוצץ נגד התלישות בקרב היישוב החילוני, המתנתק ממקורות היהדות.

 

וכך הוא כתב, בין השאר, על תשעה באב: "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עִמה שורשיות ויש עִמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.

 

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'".

 

כמו המחנה של צופי ר"ג, גם המחנה של "מחנות העולים" לא נקבע להכעיס, דווקא במועד זה. הוא פשוט לא ספר את התאריך, וזה אפילו גרוע יותר. בין מדריכי המחנה, היה גם אריה בן גוריון, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מייסד מכון "שיטים" ואחד ממעצבי התרבות היהודית והחגים בתנועה הקיבוצית. הנזיפה הפומבית של ברל, המנהיג הנערץ, הייתה אחת החוויות המכוננות של חייו, ובין הגורמים שהובילו אותו לעסוק בזהות ובתרבות היהודית. אחד ממפעליו האחרונים, היה ההחלטה להוציא את ילקוט תשעה באב של מכון "שיטים". את משימת העריכה של החוברת הוא הטיל על בן קיבוצו, ד"ר ניר מן.

 

כתב על כך אב"ג: "נער הייתי וגם זקנתי: את מגעי, מודעותי, רגישותי, והתייחסותי לתשעה באב אני חייב למדריך הרוחני של תנועת העבודה ברל כצנלסון ... אוי לאותה בושה. כל הארץ קראה את המאמר המייסר. אני זוכר ואזכור זאת לאורך כל חיי ... כמכוות אש צורבת שפתיים: 'שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו. אין להעלות על הדעת כי מישהו עשה זאת במתכוון... כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים. אולם אי ידיעה זו כשהיא לעצמה, היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית, של כמה ממדריכי הנוער'".

 

****

 

הפעם הראשונה שהייתי שותף לאירוע משמעותי בתשעה באב, הייתה באמצע שנות התשעים, בתקופת המאבק על הגולן. הרב איזנטל, רב היישוב חספין, שהיה מראשי ועד יישובי הגולן בו שירתתי כדובר, הזמין אותי ליטול חלק בהתכנסות שערך בתשעה באב, בבוקר, בחספין. מידי שנה הרב כינס את היישוב לשיח, מעין חשבון נפש לאומי, בכל שנה סביב סוגיה מרכזית בחברה הישראלית. אותה שנה הוא הקדיש את השיחה ליחסי חילונים ודתיים בישראל, והזמין את אמיתי שלם ואותי, שני "חילונים" מראשי הוועד (אני מניח שאצל אמיתי המושג "חילוני" אינו במרכאות, והאמת היא שאז גם אני הגדרתי כך את עצמי) לפאנל פתיחה. עצם חוויית הישיבה על הרצפה, לאות אבל, הדיבור בקול שקט, עשתה עליי רושם רב וריגשה אותי מאוד. בשנים שלאחר מכן, שבתי והזמנתי את עצמי לאירוע, הפעם כאחד הקהל.

 

לפני 13 שנים, עם התמנותי למנהל מתנ"ס הגולן, יזמתי התכנסות בליל תשעה באב, כחצי שעה אחרי קריאת מגילת איכה, במועדון יונתן – מפגש סיום השנה של "חברותא". אני העברתי שיעור קצר וניר מן נשא הרצאה היסטורית מרתקת על תשעה באב בהוויה הציונית. הגיעו להתכנסות כ-120 איש, רובם דתיים, אך היו בתוכם גם כעשרים חילונים. לרובם המכריע הייתה זו הפעם הראשונה שהם ציינו בצורה זו או אחרת את תשעה באב. המפגש היה למסורת, ואני שמח שהיא נמשכת עד היום. בתשס"ה היה המפגש האחרון ביונתן, ערב עקירת יישובי גוש קטיף, ובאווירה קשה מאוד, ממש של אבל, בקרב המשתתפים. שנה לאחר מכן, היה המפגש הראשון בנטור, בעיצומה של מלחמת לבנון השניה. באותו יום, שעות אחדות טרם ההתכנסות, נפלה קטיושה סמוך ליישוב. עם המעבר לנטור, הקדמנו את שעת המפגש, וכללנו בתוכו גם את קריאת מגילת "איכה".

 

לפני קצת יותר מארבע שנים, עברתי לנהל את מרכז "יובלים". בישיבת הצוות הראשונה בהשתתפותי, עוד בתקופת החפיפה, שאלתי מה המרכז עושה בתשעה באב. מסתבר שתשעה באב היה מחוץ לתחום. אמר לי אחד מחברי הצוות לשעבר, שאין לו כל עניין בבית המקדש וכל געגוע למשחטת הענק של עבודת הקורבנות. התפתחה שיחה מעניינת מאוד אודות משמעות היום. החלטתי הראשונה כמנהל הייתה לציין החל מהשנה הבאה את תשעה באב.

 

ואכן, כעבור שנה ערכנו ערב חשוב, מעניין ומרגש במאהל המחאה בקריית שמונה. השתתפו בו כמאתיים איש, חילונים, מסורתיים ודתיים, תושבי קריית שמונה וקיבוצי הסביבה, צעירים ומבוגרים. לרבים מהם הייתה זו החשיפה הראשונה לתשעה באב. עד אחרי חצות נמשכו מעגלי השיח. המשתתפים הבינו עד כמה עמוק ומשמעותי המועד הזה לחיינו. נביאי ישראל ומדרשי חז"ל יצרו קשר בלתי ניתן להפרדה בין עוולות חברתיים לחורבן, בין צדק חברתי לתקומה, וזה המסר שיצא מן המפגש.

 

בשנתיים שלאחר מכן ערכנו, מדי שנה, את האירוע בקריית שמונה, בשיתוף פעולה עם גורמים בעיר. האירוע כלל קריאת מגילת איכה ושיח בסוגיות חברתיות ולאומיות מהותיות. אגב, בין קוראי מגילת איכה בציבור היו גם שתי קוראות והישיבה בעת הקריאה הייתה מעורבת, וזה באירוע שהיו שותפים לו, בין השאר, ישיבת ההסדר והמועצה הדתית של ק"ש. בעבורי הייתה זו ממש אתחלתא דגאולה.

 

לאורך השנים הללו הוזמנתי בתשעה באב לפאנלים ומפגשים במקומות שונים, ובאורטל קיימתי מידי פעם לימוד. כך המועד היה ליותר ויותר משמעותי בחיי, ובאופן טבעי, לפני שנים אחדות התחלתי לצום בתשעה באב.

 

****

 

מה קושר אותי למועד הזה? ראשית, השסע בין הציבור הדתי והחילוני בולט במיוחד ביום זה, שבו הציבור הדתי אבל ומבכה את החורבן והציבור החילוני חי את חיי החולין שלו כרגיל. בעיניי, זו בעיה תרבותית וחברתית שאין להשלים אתה. בנוסף לכך, אני מתחבר לתכנים הקשורים ליום זה – אני סבור שההסברים שנתנו חז"ל לחורבנות, רלוונטיים מאוד לחיינו, ועלינו לאמץ את "מפני חטאינו גלינו מארצנו" כתמרור אזהרה. "מאסו בארץ חמדה" – הירידה מן הארץ, הפוסט ציונות, הזלזול בקשר שלנו לארץ ולזכותנו על הארץ, ואפילו העשבים השוטים המפגינים בעת מבצע "צוק איתן" נגד זכותה של ישראל להגן על עצמה. "כי אהבו את הממון" – חוסר הצדק החברתי, העוול הנוצר כתוצאה מרדיפת בצע בלתי מרוסנת. מדרשי חז"ל רבים קושרים את החורבן לעוולות חברתיים, וכך גם נביאי ישראל. "כי דנו דין תורה" – המשפטיזציה, הפורמליזם הבירוקרטי המסרב להתגמש למען האדם. "בשל שנאת חינם" – הקרע והשסע בין מגזרים בחברה הישראלית ועוד.

 

****

 

תשעה באב שב ותופס בשנים האחרונות מקום מרכזי הולך וגובר בחברה הישראלית, כחלק ממהלכי ההתחדשות היהודית, ברוח דבריו של ברל כצנלסון, במאמר "מקורות לא אכזב": "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש".  


 * "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 23/7/2014 15:08   בקטגוריות הגולן, היסטוריה, המאבק החברתי, חברה, יהדות, חינוך, יובלים, משפחה, פוליטיקה, ציונות, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 23.7.14


* בשנות האלפיים המוקדמות, התייצבתי עם חבריי לשירות מילואים ברצועת עזה. אלוף פיקוד הדרום דורון אלמוג נפגש אתנו, דיבר עמנו על המשימה, ובסיום דבריו אמר: "והדבר החשוב ביותר הוא שכולכם תחזרו הביתה בשלום. כל מה שאמרתי לא שווה כלום אם תיפול שערה מראשו של מישהו מכם". "אם כך", שאלתי, "למה קראתם לנו? אם הדבר החשוב ביותר הוא שלא יקרה לנו כלום, הכי בטוח בבית שלנו".

 

כמובן שקיוויתי בכל לבי שאכן לא תיפול שערה מראשו של איש מאתנו (וכמילואימניקים, לחלק מאתנו הדיבור על נפילת שערה מהראש הוא לעג לרש), אבל קיבלנו משימה, והדבר החשוב ביותר הוא לבצע את המשימה בדבקות. הדבר השני בחשיבותו, הוא לחזור בשלום, במינימום נפגעים.

 

מדינת ישראל נלחמת על קיומה מיום הקמתה וסיומה של המלחמה הזאת אינו נראה באופק. הלוחמים של היום הם דור שלישי או רביעי של לוחמים על קיומה של המדינה. קיום המדינה ושלומם של אזרחיה, גובה מחיר דמים. עלינו לפעול ולקוות לכך שהמחיר יהיה נמוך ככל הניתן, אך הנכונות לשלם מחיר היא הכרחית לקיומה של המדינה.

 

אנו מתפללים לחזרתם הביתה בשלום של כל חיילינו, אך לא פחות מכך – שיחזרו עטורים בעטרת ניצחון.

 

* סעודת ראש השנה בחדר האוכל של קיבוץ בעוטף עזה. מאות החברים, הילדים ואורחיהם אוכלים וחוגגים. לפתע, מגיחים מבטן האדמה, סמוך לחדר האוכל, עשרים מחבלים חמושים מכף רגל ועד ראש, מסתערים לתוך חדר האוכל, ממטירים אש תופת לכל הכיוונים, יורים טילי נ"ט ומשליכים עשרות רימונים. 150 אזרחים וילדים נרצחים. שלושה ילדים נחטפים ובתוך חצי שעה נמצאים בלב עזה. אירוע כזה יכול להתרחש בחמישה קיבוצים במקביל.

 

זאת המשמעות של מנהרת תופת. יש עשרות כאלו. מניעת האסון הזה, היא התכלית המרכזית של מבצע "צוק איתן". כאשר אנו מתאבלים על חיילינו שנפלו בקרב, מחיר הדמים הכבד של המערכה, עלינו לזכור זאת. צבא ההגנה לישראל מממש את ייעודו, להגן על מדינת ישראל ועל שלומם של אזרחיה.

 

* ישראל חייבת לקבוע, בתום הלחימה, שטח סטרילי של כ-2 ק"מ לאורך הגבול, שאסור לפלשתינאי להיכנס אליו, וישראל רשאית לבצע בו בדיקות לאיתור מנהרות.

 

מי שרוצה, כמוני, למנוע חזרה לעזה כהכרח של אין ברירה, חייב לתמוך בפתרונות מסוג זה.

 

* ההצלחה המרשימה של צה"ל באיתור המנהרות ופיצוצן, אינה יכולה לחפות על מחדל המנהרות, מחדל של צה"ל ושל כל ממשלות ישראל מאז שנות ה-90.

 

* מה שקרה בסג'עיה הוא פשע מלחמה נתעב. פשע מלחמה של חמאס. חמאס יורה טילים במכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראל (פשע מלחמה 1). הוא עושה זאת מתוך אוכלוסיה אזרחית ומשתמש באזרחים וילדים פלשתינאים כבמגן אנושי (פשע מלחמה 2). ישראל חייבת להגן על חיי אזרחיה ולפגוע במשגרים. כדי להימנע מפגיעות באזרחים, צה"ל נוהג כפי שאף צבא בעולם לא נהג, אינו נוהג ולא ינהג – פוגע במודע באפקטיביות המבצע ובמומנט ההפתעה, מודיע היכן יתקוף, ומבקש מן האזרחים להתפנות. חמאס מאיים על האזרחים ומונע מהם להתפנות (פשע מלחמה 3). מותו של כל אזרח וילד הוא טרגדיה נוראה. דמו של כל אזרח וילד פלשתינאי – בראשו של חמאס.

 

* חמאס ביקשו שעתיים של הפסקת אש הומניטרית בסג'עיה. ישראל נענתה. צה"ל נצר את האש. חמאס ירו לעבר צה"ל מתוך סג'עיה. כך הפלשתינאים כיבדו את כל ההסכמים עמם, מהסכם אוסלו ועד עתה.

 

* היוזמות השונות להפסקת אש, כמו היוזמה הקטארית, נועדו לעקוף את היוזמה המצרית ולהעניק הישגים לחמאס. על ישראל להודיע שהיא קיבלה את היוזמה המצרית ולא תסכים לדון בכל יוזמה אחרת. עד שחמאס יאלץ לקבל את היוזמה המצרית כמות שהיא, יש להכות בו בכל העוצמה, ובהמשך להרס מנהרות התופת, יש להגיע למסתורים התת קרקעיים בהם מסתתרים מנהיגי חמאס.

 

* מה קרי נדחף?

 

* אני מתנגד לדיבורים על הפלת חמאס, מיטוט חמאס וכו'. ראשית, כי איני חושב שזה יעד מעשי. שנית, כי הניסיון שלנו מעיד, שכל התערבות שלנו בזהות השלטון אצל שכנינו, המיטה עלינו אסונות וחיזקה את הגרועים שבאויבינו. ע"ע מלחמת לבנון. בנינו מתגייסים כדי להגן על מדינת ישראל ולא כדי להתערב בעניינים הפנימיים של אויבינו. שלישית, כיוון שהדינמיקה המזרח תיכונית מלמדת אותנו, שסביר להניח שהחלופה תהיה אפילו יותר גרועה. דאעש למשל. רביעית, כדאי להזכיר שירי הטילים מרצועת עזה החל תחת שלטון פת"ח.

 

אין סתירה בין עמדתי זו, לבין הצורך להכות מכה קשה בהנהגת חמאס המסתתרת מתחת לקרקע, כחלק מיעדי המבצע.

 

* מזרח תיכון חדש: קטאר סיפקה את הכסף. ישראל סיפקה את המלט. חמאס חפרו את המנהרות.

 

* אורד וינגייט הוביל את לוחמיו כשספר התנ"ך בידו, כמפת ניווט מוסרית ורוחנית. לוחמי הפלמ"ח סיירו לאורכה ולרוחבה של הארץ, כשספר התנ"ך בידיהם ופסוקיו בפיהם. המנהיגים הציוניים הדגולים חיים ויצמן – הנשיא הראשון ודוד בן גוריון – רוה"מ הראשון, אמרו בהזדמנויות שונות, שהתנ"ך הוא הקושאן שלנו על הארץ. כאשר ב"ג נשא את נאומו בפני ועדת החקירה של האו"ם, הוא דיבר עלינו כעל העם השומר וזוכר את פרטי הפרטים של יציאת מצרים. בפסקה הראשונה של מגילת העצמאות, אנו מִתְנָאִים בכך שהענקנו לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי, אותו יצרנו בא"י.

 

אבל כאשר מח"ט "גבעתי" אל"מ עופר וינטר ציטט מן התנ"ך בדבריו אל לוחמיו, עם היציאה למבצע "צוק איתן", הסתערה עליו המקהלה האוטומטית בזעקות שבר על "מלחמת דת"... "פונזמנטליזם"... "איראן"... "לפטר אותו". אני יודע שמדובר במיעוט קטן. אני יודע שהלוחמים, דתיים וחילונים כאחד, קיבלו את הדברים כדברי חיזוק ועידוד טרם יציאה לקרב. אני משוכנע שרוב העם, המאוחד בתמיכתו בצה"ל, בחייליו ומפקדיו, מוקיר ומעריך את רוח הספרא וסייפא שוינטר מייצג. אך המיעוט הזה הוא הרוב בכמה מצמתי ההשפעה על יצירת התודעה הישראלית, באקדמיה ובתקשורת, ובדבריו הוא מעביר מסר אנטי תרבותי, דקדנטי, ניהיליסטי. אוי אוי אוי, במדינה היהודית מצטטים מהתנ"ך, רחמנא לצלן.

 

* על ישראל לנצל את השפעתה במסדרונות הממשל האמריקאי, כדי לפעול להחזרת מלוא הסיוע האמריקאי למצרים של א-סיסי. לראשונה מאז רצח סאדאת, יש במצרים נשיא נאמן להסכם השלום עם ישראל. ממשל אובמה עשה כמעט כל טעות אפשרית ביחסי החוץ של ארה"ב, אך תמיד אפשר ורצוי לתקן, לפחות את חלקן.

 

* את ההישג הגדול ביותר לטרור במערכה הזאת, העניקה לחמאס רשות התעופה האמריקאית.

 

* הלקח המרכזי מביטול הטיסות לנתב"ג - בשום אופן לא להגיע למצב שבו נתב"ג יהיה סמוך לגבול, במרחק מנהרה או פצמ"ר (גם אם יש מי שמפנטזים על "אופק מדיני" מן הסוג הזה).

 

* מילה טובה לזכותה של זהבה גלאון. היא גינתה בחריפות את הטוקבקיסט האנטישמי המכהן כראש ממשלת תורכיה וכעת מועמד לנשיאותה, ארדואן. בין השאר היא כינתה אותו "אדם בזוי, שפל וחסר אחריות, שבאופן ציני בוחר לסלף עובדות שידועות לכל ולהתעלם מהמציאות המורכבת של הסכסוך". עכשיו נראה אותה מגנה גם את אורי משגב, שכתב דברים חמורים הרבה יותר משל ארדואן.

 

* אורי משגב הוא מכחיש שואה סדרתי ומיומן. יש לו אובססיה לכתוב נגד תודעת השואה בישראל, תוך הפגנת זלזול ציני בטקסי יום השואה, בלימוד השואה במשלחות לפולין וכו', שלטענתו הם אינדוקטרינציה שנועדה לגרום לנו לחשוב שהכל מותר לנו ולהפוך אותנו לנאצים האמתיים, בפשעים שאנו עושים כלפי הפלשתינאים.

 

התחרות בינו לבין גדעון לוי, מי יהיה חביבו של עמוס שוקן, כלומר מי יפגין אוטואנטישמיות קיצונית יותר והסתה נתעבת יותר נגד מדינת ישראל במלחמה, מוציאה ממנו ארס נורא ואיום. בשבוע שעבר הוא כתב נגד "כיפת ברזל", ההמצאה שנועדה לאפשר לנו לבצע את פשעינו ללא הפרעה. השבוע הוא הסית למרד ולהתנקשות בראש הממשלה ושריו, כשאת ההשראה הוא מקבל מהקשר להתנקשות בהיטלר, לפני 70 שנה בדיוק.

 

נכון, הוא לא צילם תמונה של נתניהו במדי אס.אס. אבל ההסתה שלו לרצח נתניהו הרבה יותר ברורה וחד משמעית מאותו צילום זכור לרע.

 

בוז למכחיש השואה, המסית האוטואנטישמי הנתעב אורי משגב.

 

* אה, שכחתי הוא גם הגניב איזה משפט שהוא יודע שזה לא בדיוק אותו דבר...

 

* במקום שבו מופיע אורי משגב במערכה הראשונה, יופיע יגאל עמיר במערכה השלישית.

 

* לפני שבועות אחדים הזדעזעה המדינה כולה מרצח הנער מחמד אבו-חדיר בירושלים. הרצח היה פרי באושים והגשמה בפועל של צרחות "מוות לערבים" ושל הסלחנות של החברה הישראלית לתועבה הזאת. השבוע, בהפגנה בת"א, צרחו עשרות ביריונים "מוות לערבים" ו"מוות לשמאלנים". זאת הביצה שממנה ייצא מי שיזעזע אותנו כאשר ירצח את אמיל גרינצווייג הבא. צרחות כאלו אינן הפגנה, גם אם מלכתחילה הייתה זו הפגנה ברישיון (אין לי מושג אם היא הייתה כזו). ברגע שמתחילות צרחות כאלה, על המשטרה לפזר בכוח את ההתפרעות ולבצע מעצרים של כל הצורחים.

 

המתפרעים הללו מחבלים במאמץ המלחמתי של ישראל וכאשר הם מניפים את דגל הלאום, הם מטמאים אותו.

 

* המתפרעים הללו ואורי משגב המסית, בעיתון "הארץ", לרצח ראש הממשלה, הם אותו סוג של סכנה לאומית. הם עושים זאת ברחוב והוא – ישירות ממקפצת ה"מהוגנות" של "הארץ".

 

* ערבים מפגינים בחיפה בתמיכה בחמאס, שרוצח בדואים בנגב.

 

* המנהיג החרדי הרב שטיינמן הורה לפנות את תלמידי הישיבות בדרום ולהעבירם למקומות בטוחים יותר. הוא מפחד שהם ימותו באוהלה של תורה.

 

* לעומת זאת, ישיבת ההסדר הציונית בשדרות מגדירה עצמה כמרכז של חוסן, ולצד הלימודים תלמידיה הגבירו את פעולות ההתנדבות שלהם בעיר.

 

* מעוטף עזה דרך גבול מצרים, הערבה, בקעת הירדן, עמק בית שאן, עמק הירדן, הגולן, הגליל העליון עד הגליל המערבי; מזיקים ועד ראש הנקרה. מפת הקיבוצים היא מפת גבולות מדינת ישראל.

 

* מבצע – 4 ימים אחרונים לסיסמה: אני מתבייש/ת להיות ישראלי/ת. אל תחמיצו, יש מספיק לכולם! צוות קופירייטרים עמל על המצאת סיסמה נבובה חדשה.

 

* אדוני שר הביטחון מר משה בוגי,

אהלן!

 

לא הגבת על מכתבי הקודם ועל ההצעות שהצעתי. אני מקווה שכבר נתת לטכנאים הוראה ליישם אותן.

 

בכל אופן, יש לי עוד הצעה. כידוע, את המנהרות בונים המחבלים עם מלט שאנחנו מספקים להם. מצור, לא?

 

אז אני מציע לשתול במלט מנגנון מיוחד, המפעיל את עצמו ברגע שמשתמשים בו לביטון מנהרות. במקרה כזה, הוא יפריש חומר דביק, שכל מי שידרוך עליו, ידבק לצמיתות לבטון, ואי אפשר יהיה לחלץ אותו, כי גם מי שיבוא לחלץ אותו ידבק.

 

תעדכן אותי מה קורה עם זה, הה?

 

שלך,

אני.

 

 

 

* ביד הלשון

 

"מי ירה ומי זה שם נפל", שורר אלתרמן ב"שיר העמק", שורה המיוחסת לנפילתו על הגלבוע של משה רוזנפלד, בקרב עם כנופיית עז א-דין אל-קסאם, שעל שמו נקראת הזרוע הצבאית של חמאס. חברו חיים שטורמן שספד לו, טבע בדבריו את מטבע הלשון: "נופלים ההולכים ראשונה". מטבע שהיה לאחד האתוסים המכוננים את רוחו של צה"ל – המפקדים הולכים בראש הלוחמים. זו הרוח שהביאה לניצחונות רבים, אך למחיר כבד בחייהם של טובי המפקדים.

 

זמן קצר טרם נפילתו של משה רוזנפלד, נרצח אחיו, צבי רוזנפלד, בעת עבודתו בשדה. חיים שטורמן עצמו, מראשוני "השומר" וממייסדי עין חרוד, נפל כעבור 3 שנים, במאורעות 36'-39'. בנו, משה, נפל במלחמת השחרור. נכדיו חיים (הקרוי על שמו) ואמיר נפלו במלחמת ההתשה.

 

במלחמת לבנון השניה, התערער האתוס, ונמתחה ביקורת חריפה על מפקדי היחידות שניהלו את הקרב דרך מסכי פלזמה, מנותקים מן השטח ומן הלוחמים.

 

במבצע "צוק איתן" נפצע מח"ט "גולני", נפל מג"ד "גפן", נפצעו מג"ד גדוד הסיור של "גולני" ומפקד יחידת "אגוז". ההולכים ראשונה.

 

אגב, הייחוס של השורה "מי ירה ומי זה שם נפל" לרוזנפלד אינה נכונה עובדתית, כיוון שהשיר נכתב זמן קצר לפני נפילתו. אולם כך הוא התקבע בתודעת בני התקופה, שהאמירה הזאת בשיר הזה בטאה את תחושתם.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 23/7/2014 00:04   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, ציונות, קיבוץ, תקשורת, שואה  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: הכניסיני תחת כנפך


הכניסיני תחת כנפך / ריטה

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 21.7.14

 

בימי לחימה אלה, במבצע "צוק איתן", הכל מתגמד אל מול החדשות מן הדרום. ובכל זאת, חשבתי שלמרות המצב, חשוב להזכיר את חיים נחמן ביאליק, המשורר הלאומי, שבשבת מלאו 80 שנה לפטירתו, בטרם עת.

 

ביאליק היה משורר, סופר, מתרגם ועורך דגול, אך לא פחות מכך הוא היה מנהיג תרבות. הוא היה מנהיג התרבות בה"א הידיעה, בכל תולדות התרבות הציונית. דרכו התרבותית, הייתה יצירת שביל זהב תרבותי, בין הקיצוניות של דבקות אורתודוכסית בהלכה לקיצוניות של מאיסה ביהדות ובמסורת. ביאליק האמין שמקורות ישראל לדורותיהם, הם המסד לבניין האומה, אולם משימת דורנו היא ליצור בתוכם ובהשראתם, לפתח אותם ולהתאים אותם למציאות החדשה ולאתגרים הלאומיים המסעירים של המאה ה-20.

 

מבין שיריו של ביאליק, בחרתי בשיר "הכניסיני תחת כנפך". השיר נכתב בפברואר 1905, לאחר שובו של ביאליק לאודסה, לאחר שנה בורשה. אודסה היא הרעיה, האם והאחות אליה חוזר ביאליק, ובחיקה הוא מתנחם. אולם ההסבר הביוגרפי המצומצם הזה מצמצם את מהותו ועומקו של השיר. כך גם ההסבר הרומנטי כפשוטו.

 

זהו שיר המבטא ייאוש ותסכול של המשורר, שאינו מצליח למצוא אהבה, אינו מצליח להעניק תוכן לחייו, שחש שה"נון-צדיקים" שעל פיהם ניווט את חייו רימו אותו, והוא נשאר ריק וערום בעולם.

 

והוא מנסה להתנחם בחיק האם, תחת כנפיה המגוננות, כמו ילד המסתיר את פניו בחיק הוריו, כדי שלא לראות ולא להיראות.

 

במשך השנים השיר קיבל פרשנויות שונות, הן לגבי מען השיר – אשתו? המאהבת שלו? אמו המטפורית (כפי שאני חושב)? ולצד הפרשנויות של השיר כשיר אישי, יש גם פרשנויות לאומיות, על פיהן השיר מבטא את המצב המייאש של נערות ונערים צעירים, שנכפית עליהם כניסה לעולם הנישואין והמחויבות בלי שזכו לטעום טעם נעורים ואהבה אמתית.

 

השיר הולחן לראשונה ב-1916 בידי המלחין אלכסנדר קריין, ויש לו לפחות 8 לחנים. המפורסמים ביותר בימינו הם הלחן של נורית הירש, בביצוע יהורם גאון, הלחן של מיקי גבריאלוב בביצוע אריק איינשטיין, שהפך את הבית הראשון לפזמון חוזר, ויש בו שגיאה בעברית – במקום קַן תפילותיי הנדחות, בפתח, הוא שר קֵן תפילותיי בצֵרה. אמנם מדובר בקֵן, אבל בסמיכות יש לומר קַן, כפי שאנו אומרים בסמיכות זְקַן השבט, ולא זָקֵן השבט.

 

הלחן שאני בחרתי, הוא של "עממי". שרה אותו לראשונה נחמה הנדל, ואחריה אסתר עופרים וריטה. רציתי להשמיע אותו בקולה, האהוב עליי כל כך, של מיטל טרבלסי הנפלאה, המופיעה לצד מוטי זעירא בערב משירי ביאליק, ושרה את השיר בלחניהם של מיקי גבריאלוב, מוני אמריליו ו"עממי". אבל לצערי, אין אף הקלטה, גם לא אצלה (ביקשתי ממנה) של ביצוע השיר בלחן הזה.

 

אנו נשמע אותו בביצוע של זמרת נפלאה אחרת, בעלת קול אדיר, וזו לה הופעת הבכורה בפינתנו – ריטה.

 

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,

וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,

קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

 

וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,

שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:

אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים –

הֵיכָן נְעוּרָי?

 

וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:

נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –

מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

 

הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,

הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;

עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –

אֵין לִי דָבָר.

 

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,

וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,

קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

 

נכתב על ידי הייטנר , 21/7/2014 23:00   בקטגוריות אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, יהדות, מנהיגות, ספרות ואמנות, ציונות, רדיו אורנים, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ