לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ©ֳ₪ֳ£ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שמות ה': להוציא את מצרים מישראל


משימה כבדה וקשה נטל משה על עצמו – להוציא את ישראל ממצרים.

 

הוא לא תאר לעצמו, שזו המשימה הקלה, יחסית. משימה קשה הרבה יותר היא להוציא את מצרים מישראל.

 

מצרים היא העבדות. מצרים היא הגלות. מצרים היא הקטנות. מצרים היא הפחדנות. מצרים היא הכניעה. מצרים היא נמיכות הקומה. מצרים היא הכפפת הראש בפני הנוגש. מצרים היא העדפת השיעבוד המוכר על פני אי הוודאות שבחרות. מצרים היא התבוסתנות. מצרים היא העדר כבוד עצמי. מצרים היא הפחד לקרוא תגר. מצרים היא הפחד לעמוד על שלנו. מצרים היא הפחד ממאבק. מצרים היא ההשלמה עם הגורל וההימנעות מלקחת אחריות ולהשפיע עליו.

 

הרבה יותר קשה להוציא את מצרים מישראל, מאשר להוציא את ישראל ממצרים.

 

וַיִּפְגְּעוּ אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן נִצָּבִים לִקְרָאתָם בְּצֵאתָם מֵאֵת פַּרְעֹה. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: יֵרֶא יְהוָה עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת-רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו לָתֶת-חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ.

 

ישראל תשע"ה 2015. 138 שנים לאחר ראשית ההתיישבות הציונית בא"י. 133 שנים לאחר העליה הראשונה. 108 שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון. 98 שנים לאחר הצהרת בלפור. 68 שנים לאחר הקמת מדינת ישראל.

 

האם אנו כבר עקרנו את הגלות מתוכנו?

 

* 929

 

נכתב על ידי הייטנר , 5/3/2015 00:40   בקטגוריות היסטוריה, חינוך, יהדות, מנהיגות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 4.3.15


* היו לי ספקות לפני הנאום, האם נכון להתעקש ולשאת אותו בעת הזאת, לנוכח התגובה הקשה של אובמה. בדיעבד, אין לי עוד ספק.

 

היה זה נאום מצוין, נאום חשוב מאוד, שהעביר לעולם, לעם האמריקאי ולבתי הנבחרים את המסר החשוב, שההסכם הנרקם בין המעצמות לאיראן מסוכן לשלומה של ישראל, לשלום המזה"ת ולשלום העולם.

 

* מבחנו האמתי של הנאום יהיה מבחן התוצאה – האם הוא יצליח לסכל את ההסכם או להשפיע על מזעור סכנותיו. אולם אף שלא עלינו המלאכה לגמור, אין אנו בני חורין להיבטל ממנה. ראש ממשלה ישראלי, שישתמט מהחובה לעשות כל שניתן כדי לסכל את ההסכם, ימעל בתפקידו.

 

* דברי השבח של נתניהו לאובמה, בנאומיו בוועידת איפא"ק ובפני בתי הנבחרים, על ידידותו לישראל והסיוע הביטחוני שהעניק לישראל, ראויים היו להיאמר לא רק כיוון שזו האמירה המדינית הנכונה, אלא כיוון שזו אמת לאמתה. נכון למקד את המחלוקת עם ממשל אובמה על ההסכם החמור הנרקם עם איראן, ולבודד אותם מהדיון על מכלול היחסים עם ארה"ב ועם ממשל אובמה.

 

* נתניהו שגה, כאשר לא הציב דרישה חד משמעית לביטול תכנית הגרעין האיראני.

 

* כל המתחרעים על "הנאום הגרוע" של נתניהו, שוכחים לומר על ביקורתם, למען הגילוי הנאות: "במקרה הכינותי מראש".

 

* ההשהיה בשידור נאומו של נתניהו בחמש דקות, היא חסרת כל משמעות מהותית. מהן חמש דקות? אזרחי ישראל לא הפסידו שום דבר בגלל חמש הדקות הללו.

 

ההשהיה הזאת היא סמלית. וסמליותה – חמורה ביותר. בושה לדמוקרטיה הישראלית, שיו"ר ועדת הבחירות המרכזית, שופט בבית המשפט העליון של מדינת ישראל, קיבל החלטה כזאת, המטילה דופי בראש ממשלת ישראל, ומציגה אותו כמי שעלול לנצל את במת בתי הנבחרים של ארה"ב, בנאום היסטורי בסוגיה קיומית, לצורך תעמולת בחירות אסורה.

 

כאשר יזמה זהבה גלאון את גימיק הבחירות הנחות והבזוי של העתירה לוועדת הבחירות למנוע את שידור הנאום, היא ידעה שזה גימיק. היא לא ציפתה להחלטה כזאת. במקום לנפנף אותה מכל המדרגות ולדרוש ממנה תשלום הוצאות משפט על עתירת הסרק הזאת, ג'ובראן קיבל החלטה פוליטית מבישה. קלון השופט.  

 

* ההתפרעות של אובמה, לקראת נאומו של נתניהו, הייתה בלתי רציונלית. כאשר אנו בוחנים רציונליות של התנהגות, אנו בוחנים אותה על פי מטרתו של המתנהג. לשיטתו של אובמה, הוא עשה כל טעות אפשרית.

 

אובמה נחוש עד אובססיה לחתום על הסכם כניעה עם איראן, והוא מאמין באמת, כמו קודמו צ'מברליין, שהוא מביא שלום בדורנו. הוא רואה בהסכם הזה את הישגו הגדול ביותר, המצדיק בדיעבד את פרס נובל לשלום שקיבל. והוא רואה בנתניהו יריב חמור, שעלול בנאומו לשכנע את דעת הקהל ואת הקונגרס להכשיל את ההסכם.

 

התנהגותו של אובמה היא כשל ילד שגונבים מידיו צעצוע. היא אינה רציונלית, כי דווקא התנהגותו מיקדה את העניין הבינלאומי בנאום נתניהו והפכה אותו לאירוע עולמי היסטורי. היא אינה רציונלית, כיוון שהתערבותו הבוטה והגסה בבחירות בישראל, רק תעצים את כוחו של נתניהו.

 

אילו נהג אובמה בשיקול דעת וברציונליות, הוא היה מנסה להנמיך ציפיות באמצעות הצגת הנאום כצעד שגרתי המקובל בביקורים של ראשי מדינות בארה"ב. הוא היה מקבל את נתניהו לשיחת נימוסים קצרה, הוא היה מתעלם מהנאום, הוא היה מורה לאנשיו למעט בדיבור על הנאום, אך להשתתף באירוע, כשגרה מנומסת.

 

התנהגותו מפתיעה? אותי לא. קשה לי למצוא רציונליות אצל מנהיג אמריקאי המוביל את העולם החופשי לכניעה למעצמת הג'יהאד העולמי, והופך אותה למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות.

 

* כנראה שאובמה עצמו הבין זאת, ובימים האחרונים הוא ניסה לרדת מן העץ ולהנמיך את הלהבות.

 

* לבי לבי למערכת ynet. איך אובמה הבריז להם בראיון שלו ל"רויטרס". הוא לא איים בפעולה צבאית נגד ישראל, לא בסנקציות, לא בהפסקת הסיוע הביטחוני, לא בקרע, לא במשבר. הוא דיבר על כך שהידידות בין המדינות איתנה ותהיה כזו גם בעתיד. הוא כמעט אמר "משפוחה".

 

* גדעון לוי יוצא במאמר ב"הארץ" נגד הדמוניזציה האישית כלפי נתניהו. לא, לא על נתניהו הוא רוצה לגונן. המסר שלו, הוא מסר אופייני לשונאי ישראל אובססיביים כמוהו – כל הישראלים אותו דבר, כליל השלילה. כמו אלה שהפגינו בשבת בוואדי ערה נגד ביקורם של הרצוג ולבני, בדיוק כפי שהם מפגינים כשברוך מרזל מבקר שם.

 

בדבר אחד לוי צודק – הוא לועג למסע ההפחדה מפני קרע, כביכול, עם ארה"ב. הוא טוען, בצדק, שזו הפחדה מופרכת ושהברית בין המדינות איתנה ויציבה ועימות אישי קל בין נתניהו לאובמה לא יסדוק כהוא זה את התמיכה האמריקאית בישראל. אלא שבעיני לוי הברית הזאת היא ברית טומאה, בין השטן הקטן – ארה"ב והשטן הגדול – ישראל. לוי כבר התייאש מחלומו הרטוב לאחר עליית אובמה לשלטון, שבא לידי ביטוי במאמרו: "אנא, בכוח", שבו התחנן בפני אובמה לפעול בכוח נגד ישראל.

 

* רביב דרוקר פרסם ב"הארץ" מכתב גלוי לציפי לבני, בו הוא קורא לה לוותר מרצונה על הרוטציה. לטענתו, הרוטציה היא נטל אלקטורלי ונזק ל"מחנה הציוני", ואם היא באמת רוצה לקדם מהפך, עליה לוותר על האגו ולהודיע שהיא חוזרת בה מן הרוטציה.

 

אין צורך לחזור על נימוקיו של דרוקר, כיוון שהוא כתב את המובן מאליו; את מה שכל אדם שאינו ציפי לבני מבין. בעצם, גם ציפי לבני מבינה, אלא שהיא מאוד מאוד מאוד רוצה להיות ראש הממשלה. אמנם הסיכוי של הרצוג לנצח עם החטוטרת הזאת קטן יותר מאשר בלעדיה, אבל אם היא לא תהיה ראש הממשלה, מה אכפת לה?

 

לא אתפלא אם דרוקר כתב את המאמר בתיאום עם הרצוג. כתוב בו כל מה שהרצוג חושב אבל מפחד לומר. מפחד מציפי לבני.

 

* בדצמבר 2002 זומנה סגנית שר התשתיות נעמי בלומנטל לחקירת משטרה, בחשד לשוחד בחירות – אירוח מפנק של חברי מרכז הליכוד במלון "שרתון סיטי-טאוור" ערב הפריימריז לרשימת הליכוד לכנסת.

 

כעבור ימים אחדים, קיבלה בלומנטל מכתב מראש הממשלה אריק שרון, ובו הודיע לה על פיטוריה. "לא אסכים שחברי ליכוד, החשודים שנבחרו שלא כדין, יסרבו לתת על כך הסבר לרשות המוסמכת", כתב שרון במכתב הפיטורין ששיגר לסגנית השר.

 

שרון לא היה בדיוק אביר טוהר המידות וניקיון הכפיים, בלשון המעטה, אך היו לו קווים אדומים. בהחלטתו לפטר את נעמי בלומנטל, קבע תקדים חשוב, על פיו איש ציבור אינו יכול לברוח מאחריות למעשיו, להימנע ממתן דין וחשבון על מעשיו ולהסתתר כאחרון העבריינים מאחורי זכות השתיקה.

 

שרון כתב שהסירוב להשיב על שאלות המשטרה הוא "מעשה בלתי נסבל ובלתי ראוי, ומכתים לא רק את הנחקר עצמו - אלא גם תנועה שלמה, המתמודדת בימים אלה על מעמדה הציבורי והשלטוני". כזכור, נעמי בלומנטל לא עמדה בראש תנועת הליכוד, אך עצם העובדה שחשודה ששמרה על זכות השתיקה מופיעה ברשימה, נחשבת ככתם על התנועה כולה.

 

האם יש איזו סיבה המצדיקה את ההרגשה שלי, שהעיקרון הזה קצת נשחק בשנים שחלפו מאז?

 

* העלאת הגרה העדתית לקראת הבחירות, היא מלחמת המאסף של הגלות. בעוד דור או שניים אף ילד יהודי ישראלי לא ידע אם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

 

* מה המשותף למערכת הבחירות לכנסת ה-20 ולמערכות הבחירות ל-19 הכנסות הקודמות? שכמו ב-19 מערכות הבחירות הקודמות, כך גם מערכת הבחירות לכנסת ה-20, "הפעם זו מערכת הבחירות הגורלית שתקבע את עתידה של ישראל לשבט או לחסד".

 

* מתקפת הטרור הפלשתינאי במפנה המילניום, המוכרת בשם החיבה המכובס "האינתיפאדה השניה", בה נטבחו למעלה מ-1,500 ישראלים, כתשובה של ערפאת ועמו להצעתו של ברק בקמפ-דיוויד להקמת מדינה עצמאית בקווי 49' ובירתה ירושלים (כן, עם "חילופי שטחים"), הייתה בראשיתה הצלחה פלשתינאית גדולה. הנכונות של המונים להתאבד במעשי טבח המוני, לא הייתה ביטוי לייאוש, אלא לאופוריה רבתי. דומה היה שהם מצאו את הדרך לשבור את החברה הישראלית ולרסקה. הרש"פ ביו"ש ובעזה הייתה מדינה כמעט לכל דבר, ושמשה בסיס למתקפה רצחנית על ערי ישראל, על אוטובוסים, בתי קפה, קניונים ודיסקוטקים. הבון טון היה שאין פתרון למתקפת הטרור, שאין פתרון צבאי לטרור, ששום דבר אינו יכול לעצור את הפצצה החכמה ביותר – אדם עטוף בחגורת נפץ הנחוש להתאבד ולרצוח. הפלשתינאים חשו ששום דבר לא יעצור את התנופה שלהם. ערפאת עמד במוקתעא, אחז בידיו של ח"כ אחמד טיבי, וצווח שוב ושוב באוזני ההמון הפלשתינאי המשולהב את קריאת הקרב: "מיליון שאהידים בדרך לירושלים". לראשונה מאז ראשית הציונות, הם חשו שניצחונם על ישראל הוא בהישג יד.

 

במרץ 2002 נרצחו מאות ישראלים. למחרת טבח הפסח במלון פארק בנתניה, ממשלת ישראל נתנה לצה"ל לנצח. מבצע "חומת מגן" שבר את תשתית הטרור, החזיר את השליטה הביטחונית הכוללת על יו"ש לישראל ומאז ועד היום צה"ל וכוחות הביטחון עוצרים מידי לילה מחבלים, וכך מאלצים אותם להקדיש את עיקר מעייניהם להישרדות ומחבוא ולא לתכנון וביצוע פיגועים. שורה של סיכולים ממוקדים, בהם נשלחו ראשי הטרור ובראשם השייח יאסין והשייח רנטיסי למקום הראוי להם, הנחית מכה קשה על הטרור. הוקמה גדר הביטחון, המקשה מאוד על היכולת לבצע פיגועים בישראל. ישראל ניצחה. מתקפת הטרור נשברה. האופוריה הפלשתינאית הפכה לייאוש. ההפסקה הכמעט טוטאלית של פיגועי ההתאבדות, היא הביטוי לייאוש הפלשתינאי.

 

כיוון שגדר הביטחון היא מונומנט קיים בשטח, הוא הפך סמל לייאוש הפלשתינאי, עדות צורבת לאופוריה שליוותה את הטבח ההמוני בישראל; את מתקפת הרצח שכשלה, התרסקה והתמוטטה. לכן, הפלשתינאים מנהלים מלחמה נגד גדר הביטחון. הם לא נאבקו נגד ההתנחלויות, נגד בניית כבישים, נגד כל נוכחות ישראלית, כפי שהם נאבקים נגד גדר הביטחון. היא מסמלת את כישלונם ואת הקושי הרב ביכולת לבצע פיגועי טרור ורצח. הם דורשים את הסרת הגדר, כדי שיוכלו לשוב לפגע בתוכנו, כמו בימים הטובים של מתקפת הטרור; ימים המעוררים בהם געגוע וערגה.

 

זאת הסיבה היחידה, ואין בלתה, להפגנות השבועיות בבלעין, המתקיימות מדי שבוע ובימים אלה מלאו להם עשר שנים. ההפגנות הללו – הפגנות אלימות, בהם המפגינים מיידים אבנים ובקבוקי תבערה לעבר חיילי צה"ל ועובדי הגדר, הפכו מוקד משיכה לפעילי קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל מכל העולם: אותה קואליציה נתעבת של ימין רדיקאלי נאו נאצי, שמאל רדיקאלי אנרכיסטי והאסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי. ההפגנות הללו מושכות גם חבורה של ישראלים, אידיוטים שימושיים, המפגינים ומתפרעים בצוותא עם האויב נגד מדינתם ולמעשה בעד חידוש מעשי הטרור נגד בני עמם.

 

מבחינה מוסרית, אין לישראלים המפגינים בבלעין שום יתרון על שלושת הישראלים שהואשמו במסירת חומרי בניה לחמאס ברצועת עזה.

 

* ביד הלשון

 

התחפושת הפופולרית ביותר של בנות לאורך שנים היא המלכה של אסתר. "המלכה של אסתר"?! כמובן. מה פירוש "מלכת אסתר"?

 

מהיכן בא הביטוי העילג הזה – במקום אסתר המלכה, מלכת אסתר?

 

מן הסתם, אשם בכך לוין קיפניס. "אני מלכת אסתר / ועל ראשי יש זר". ובכן, כנראה שהטעות אכן נובעת מהשיר הזה, אך הטעות אינה של קיפניס. שירו של קיפניס עוות. השורה המקורית היא: "מלכה אסתר אני, וזר זהב יש לי".

 

השיר הוא "משחק פורים". השיר אינו נפתח בשורות "אחת שתים שלוש / אני אחשוורוש", שהן בכלל השורות הפותחות את הבית השלישי, אלא כך:

צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל!

מִצְנֶפֶת לִי וּגְדִיל!

אַל יָקוּם אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ,

מִשְׂחַק פּוּרִים מַתְחִיל!

 

הבית השני הוא של הליצן, הבית השלישי – של אחשוורוש, הרביעי – של אסתר, החמישי -של מרדכי ויש אפילו בית להמן.

 

נחום נרדי הלחין את השיר, על פי ניגון של חסידי סטולין–קרלין, עבור ההצגה "גיבור בפה", והוא הושר גם במופע "חיזיון פורים", בחג פורים בת"א הקטנה של שנות ה-30. 


* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 4/3/2015 01:04   בקטגוריות אנשים, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, אמנות, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות, שחיתות, משפט, תרבות  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שמות ד': לא איש דברים אנוכי


למחרת היום, שבו נשא ראש ממשלת ישראל את נאומו בפני בתי הנבחרים בארה"ב, אנו קוראים את הפרק בו מתאר משה, גדול המנהיגים בהיסטוריה את חולשתו: "בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי".

 

וממש מתבקש להוסיף עוד קיסם למדורת ההתלהמות על המנהיג הריק שכוחו בפיו, הנואם במקום לעשות ולהשוותו למנהיג שאינו עובר מסך, אינו איש דברים, אך הוא איש אמת ומנהיג אמת.

 

אך אני מעדיף לא לומר את "המתבקש". זאת מלאכה קלה מדי. במקום זאת אבחן האמנם כושר רטורי והיכולת לשאת נאומים אינם תכונה נחוצה למנהיג.

 

****

 

 כושר הנאום אינו תנאי מספיק להנהגה, אך הוא כישור חיוני ביותר. נאומים גדולים בתולדות האנושות עיצבו את ההיסטוריה, שינו את העולם, הוליכו אחריהם עמים, הציתו את הדמיון והעניקו השראה לדורות.

 

הרשימה ארוכה, החל מנאומיו הגדולים של דמוסתנס, המדינאי האתונאי בן המאה הרביעית לפנה"ס הנחשב לגדול נואמי יוון, דרך הבשורה על ההר של ישו, ועד הנאומים הגדולים של העת החדשה כמו נאום הפרידה של ג'ורג' וושינגטון בסיום תפקידו כנשיא הראשון של ארה"ב, נאומו של נשיא ארה"ב וודרו וילסון שבה הכריז על הצטרפות ארצו למלחמת העולם הראשונה מתוך לקיחת אחריות על הדמוקרטיה בעולם, "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג, "אני ברלינאי" של קנדי, נאומו של וצלאב האוול ביום מהפיכת הקטיפה בפראג ואפילו נאום "כן, אנחנו יכולים" – נאומו הגדול ומעורר התקווה וההשראה של אובמה ביום ניצחונו ההיסטורי בבחירות.

 

וגם בתולדות עמנו – נאומיהם של נביאי ישראל, של ישעיהו, ירמיהו עמוס ושאר הנביאים, מהדהדים באוזנינו, במוחנו ובלבנו, גם היום, אחרי אלפי שנים, ומתווים לנו את הדרך הראויה. ובימינו – הכרזת המדינה בה"א באייר תש"ח, הספדו של משה דיין לרועי רוטברג, נאומו של יצחק רבין, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים על הצופים, הם רק דוגמאות אחדות של נאומים היסטוריים גדולים.

 

על בגין נאמר בלעג שכוחו רק בנאומים, שאין הוא איש מעשה ולא איש של החלטות. אולם כאשר בוחנים היום את הקדנציה שלו כראש הממשלה, מסתבר שאיש הנאומים הצטיין בעיקר בקבלת החלטות נועזות, המתערבות בהיסטוריה ומשנות אותה.

 

וכמובן שנואמים גדולים הובילו את עמיהם ואת העולם לאסונות גדולים. ולא אזכיר כאן דווקא את נאומיהם של היטלר ומוסוליני. זה קל מדי. אני מעדיף להיות רלוונטי לאקטואליה, ולהזכיר את נאומו של צ'מברליין, ראש ממשלת גרמניה, ב-30 בספטמבר 1938, ברדתו מהמטוס, עם שובו עטור ניצחון, כגיבור לאומי, לאחר שחתם על הקדימון להסכם המתגבש היום עם איראן: "אנו רואים בהסכם שנחתם אמש ובהסכם הימי בין אנגליה לגרמניה סמלים לרצונם של שני עמינו לא לצאת עוד לעולם למלחמה זה בזה. כלה ונחרצה מעמנו להתמודד עם כל הסוגיות האחרות העלולות להטריד את שתי המדינות על דרך ההתייעצות, ואנו נחושים בדעתנו להמשיך את המאמצים לסלק מקורות אפשריים לחילוקי דעות, כדי להבטיח את שלומה של אירופה. ... חבריי הטובים, בפעם השניה בהיסטורי שלנו, ראש ממשלה בריטי חזר מגרמניה והביא אותו שלום בכבוד. אני מאמין כי זהו שלום בדורנו. לכו הביתה ושנו שנת ישרים".

 

כאשר צ'מברליין הנערץ נשא את נאומו, לא היה בכל רחבי בריטניה אדם נלעג יותר מוינסטון צ'רצ'יל, חברו של צ'מברליין למפלגה השמרנית, שניסה להסביר לעמו שהמלך עירום.

 

צ'רצ'יל הוא המופת של מנהיג דגול שהיה נואם דגול ונאומיו היו כלי עבודה מרכזיים בהנהגתו המופתית. "לא אוכל להציע דבר מלבד דם, יזע ודמעות. צפויה לנו תלאובה קשה שבקשות. לפנינו חודשים רבים, רבים ביותר, של מאבק וסבל. שואלים אתם, מה המדיניות שלנו? אני אומר כי המדיניות היא לקדש מלחמה באדמה, בים ובאוויר. לאסור מלחמה בכל כוחנו ובכל העוצמה שהעניק לנו האלוהים, לאסור מלחמה נגד רודנות מפלצתית שכמותה לא הייתה מעולם בהיסטוריה האפלה והאומללה של הפשע האנושי. זאת המדיניות שלנו. שואלים אתם מהי מטרתנו? אענה במילה אחת. המטרה היא ניצחון. ניצחון בכל מחיר; ניצחון למרות כל האימה; ניצחון, תהיה הדרך ארוכה וקשה ככל שתהיה, שכן בלא ניצחון אין לנו תקומה. ... נוטל אני את המשימה בהתרוממות רוח ובתקווה. אני סמוך ובטוח כי הדעת לא תסבול כישלון מטרתנו בקרב אומות האדם. מרגיש אני כי עומדת לי הזכות בשעה הרת גולן זאת לתבוע את עזרת הכל ולומר, אזרו עוז, קדימה נצעד בכוחנו המאוחד".

 

צ'רצ'יל הוביל את עמו ואת העולם החופשי לניצחון על המפלצת הנאצית, בנחישות, במדינאות ומצביאות גאונית, בהחלטות נכונות, אך גם בנאומים מלהיבים, שבהם חיזק את רוח עמו, את עמידתו האיתנה ואת מצעדו לניצחון.

 

****

 

הזכרתי את דמוסתנס, גדול נואמי אתונה. גם הוא, כמו משה, לא נולד כנואם גדול. אף הוא היה ערל שפתיים, כבד פה וכבד לשון, כמשה.

 

הוא היה בעל קול חלש, מגמגם וסבל מטיקים מביכים. במאמצים עצומים, כמו עמידה לאורך שעות מול גלי הים כדי להתגבר על שאונם בקולו, כמו נאום תוך כדי טיפוס מאומץ על ההרים הגדולים כשבפיו חצץ, כמו תליית חרב מעל כתפו הסוררת, שפצעה אותו בכל משיכת כתף בלתי רצונית – התגבר על מומיו והיה מופת לכושר רטורי יוצא דופן.

 

לא איש דברים אנוכי, אמר משה לאלוהים, אך משה הוא בעל ספר דברים, שכולו נאום הפרידה של משה מעמו. משה בן ה-120 נשא במשך ימים את נאומו הגדול באוזני העם כולו. גם האיש כבד הפה וכבד הלשון, היה לנואם גדול, ונאומו היה אחד מכלי מנהיגותו.

 

****

 

נאומו של נתניהו היה משא חשוב שהביא את האמת הקיומית שלנו לאוזני העולם כולו. חבל שפוליטיקה קטנה מנעה מפגן של אחדות לאומית סביב שליחותו ונאומו. נקווה שהנאום ישפיע וישנה, וימנע עוד "שלום בדורנו", מן הסוג של אותו מנהיג ששלח את עמו "לישון שנת ישרים".


* 929

נכתב על ידי הייטנר , 4/3/2015 00:45   בקטגוריות היסטוריה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, עולם, פוליטיקה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ