לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ©ֳ₪ֳ£ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 1.7.15


* ניצחון הדמוקרטיה – בסופו של דבר, מתווה הגז שסוכם בין הממשלה למונופול יאושר. הברכה הגדולה לכלכלה ולחברה הישראלית כתוצאה ממנו, תהיה תוצאה של המאבק החברתי הנחוש על התגמולים שהביאה לקבלתן ויישומן של המלצות ועדת ששינסקי. ההפסד הגדול של הכלכלה והחברה הישראלית, הוא פרי באושים של הכניעה למונופול.

 

אולם כישלונה של הממשלה בניסיונה לקבל את אישור הכנסת ל"פרוצדורת" עקיפת הממונה על ההגבלים, לא היה רק תוצאה של קרב אחד במערכה שאת הערכתי על סופה כתבתי. היה זה ניצחון הדמוקרטיה והדרישה לשקיפות בדיון על ההחלטה הכלכלית חברתית החשובה ביותר בעשרות השנים האחרונות וכנראה גם בעשרות השנים הבאות. הממשלה כשלה בניסיונה להעביר החלטה כה גורלית במחטף, תוך שימוש בתרגילים לא מכובדים, והחמור ביותר שבהם הוא נשיאת שם הביטחון לשווא בניסיון לשוות להחלטה הזאת אפיל ביטחוני, כדי לאפשר את קבלת ההחלטה במחשכים.

 

אני מקווה שהדיון הציבורי, הפוליטי והתקשורתי ישפיע על פרטי המתווה הסופי, ואולי אף יתקן את העיוות העיקרי – ההימנעות מפיקוח על מחיר הגז.

 

* עזות מצח – זוכרים את הסיפור על הנאשם ברצח הוריו שביקש רחמים מבית המשפט, כיוון שהוא יתום?

 

הממשלה נכנעה לתביעת מונופול הגז לא לפקח על מחיר הגז (ולהמיר פיקוח במראית עין של מחיר גג, שהוא מופקע בעליל). טענת המונופול מדהימה בעזות המצח שלה: פיקוח על המחירים מנוגד לכלכלה החופשית.

 

אכן, בכלכלה חופשית תחרותית, אין מקום לפיקוח מחירים. ההנחה היא שהתחרות היא שתוריד את המחירים לטובת הצרכן, ולא יהיה צורך בפיקוח. אולם אין דבר רחוק יותר מכלכלה חופשית, מאשר מונופול, ובעיקר מונופול פרטי, שכל עניינו הוא להתעשר. במציאות מונופוליסטית אין תחרות ולכן המונופול יוכל להעלות כאוות נפשו את המחירים, כדי למקסם את רווחיו.

 

מן הראוי היה שהמדינה תפרק את מונופול הגז כדי לאפשר תחרות חופשית, ללא צורך בפיקוח על המחיר. מאחר והמדינה נכנעה ואפשרה את המונופול, לכל הפחות עליה לפקח על המחירים.

 

* קפיטליזם קניבלי – מונופול הגז מדגים את ההבדל בין קפיטליזם נאור לקפיטליזם חזירי. קפיטליזם נאור מבוסס על תחרות חופשית והוגנת לטובת הצרכן. כדי לאפשר אותה, יש צורך ברגולציה חזקה של המדינה, בעיקר בדמות הממונה על ההגבלים העסקיים. הקפיטליזם החזירי מבוסס על חוק הג'ונגל, שאין בו רגולציה. בקפיטליזם כזה, הנושא את שם התחרות החופשית לשווא, אין תחרות אלא מלחמה שבה החזק טורף את החלשים ומשתלט על השוק. הכלכלה הטייקוניסטית מנוגדת לקפיטליזם הנאור. לכן, יש מקום למאבק משותף של הסוציאל דמוקרטיה והקפיטליזם הנאור נגד הטייקוניזם.

 

* פופוליזם זול – מעניין וקצת מוזר לקרוא ולשמוע את האנשים המגינים על מונופול לדורות, מגדירים את מי שנאבקים למען תחרות חופשית כ"קומוניסטים", "בולשביקים" וכו'. אז מי כאן הפופוליסט?

 

* מתהדרים בששינסקי - אחת הטענות הנכונות של תומכי מתווה הגז, היא שבעקבות מסקנות ועדת ששינסקי, בכל מקרה אזרחי ישראל ירוויחו עשרות מיליארדים מתמלוגי הגז. זה נכון. אולם בעוד הם מתהדרים ברפורמת ששינסקי, הם שוכחים לציין שהם נלחמו נגד מסקנות ועדת ששינסקי, בטענה שהן "קומוניסטיות", "בולשביקיות", "פופוליסטיות" בלה-בלהביסטיות ושאם יתקבלו אף משקיע לא ירצה להשקיע כאן והגז יישאר בקרקעית הים. טענה דמגוגית שנשמעת, אפעס, קצת מוכרת.

 

* הצלחות נתניהו – נתניהו זכאי להתהדר בשתי מהפכות חברתיות כלכליות חשובות ומשמעותיות בממשלתו השניה. האחת, מהפכת הסלולר, אותה הוביל בהצלחה רבה כחלון, ונתניהו לא הפריע לו. השניה, מהפכת ששינסקי שהוביל ביד רמה ובנחישות שטייניץ, שנתניהו הפריע לו, אך לבסוף הלך אתו.

 

מתווה הגז הוא מהלך בכיוון הנגדי.

 

* מה הוא קופייץ? - כל מי שקופצים להגן על מונופול פרטי, אין כל ערך להתנגדותם למונופול ממשלתי.

 

* ניגוד אינטרסים – איני מקבל את טענת ניגוד האינטרסים של כחלון, בנושא הגז. העובדה שהוא חבר אישי של אחד מבעלי החברה, אינה יוצרת ניגוד אינטרסים. כשר בממשלת ישראל, מצופה ממנו להיות נאמן הציבור, ללא השפעת העובדה שהוא חבר של אדם המעורב בהחלטותיו. האמת היא שגם מהשרים כץ וגלנט מצופה להיות נאמני הציבור, אולם כאן מראית העין, בשל המעורבות העסקית שלהם בתחום עד מינויים לשרים, מצדיקה את ההגדרה ניגוד אינטרסים.

 

* לוגיקה – מאמר המערכת של "הארץ" קובע ששר הביטחון יעלון פוגע בביטחון ישראל, כיוון שהוא יוצא נגד ההסכם המתגבש בין ארה"ב לאיראן. ההסכם הזה עומד להפוך את איראן למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות של העולם החופשי ועלול להכניס את המזה"ת למירוץ חימוש גרעיני. מכאן, שעל פי דעת "הארץ", איראן גרעינית ומדינות ערב גרעיניות  תחזקנה את ביטחון ישראל. מעניין.

 

* כולכם יגאל עמירים - למה השמאל הקיצוני תומך בהקרנת הסרט על יגאל עמיר? נדלג כמובן על הטיעון שמדובר באבירי חופש הביטוי וזו עמדתם העקרונית, כי אנו רוצים לקיים דיון אמתי. הסיבות הן אחרות, כמובן.

 

האחת, היא חוק הרדיקלים השלובים. יש קרבת נפש בין הרדיקלים משני הצדדים, והדוגמאות לכך רבות. למי שמגן לאורך שנים על מחבלים ורוצחים, בטיעוני "זכויות אדם" כביכול, קל יותר מבחינה נפשית להזדהות עם מחבל רוצח, מאשר לרוב השפוי הסולד ממחבלים רוצחים באשר הם.

 

סיבה נוספת היטיבה לנסח רווית הכט, במאמר תמיכה בסרט שפרסמה ב"הארץ". "... [מתנגדי ההקרנה] חרדים לדימוי החברה הישראלית כחברה תרבותית שמקיאה מתוכה רוצח של מנהיג נשגב. הדימוי הזה, ואני מלאת צער על כך, הוא דימוי, כלומר אינו מציאות. לא רק מכיוון שכל רוצח הוא גם אדם, עובדה קם אדם — לא ערפד, זומבי או פיל — ורצח, אלא מכיוון שכמה חודשים לאחר הרצח בחר העם בימין שמתוכו יצא הרוצח".

 

מבינים? הרצון שלה ושל אנשי השמאל הרדיקלי כמותה, הוא להציג את החברה הישראלית בכלל, ובעיקר את הימין (מהו הימין? במאמר סמוך הגדיר חברהּ לדבוקה גדעון לוי את מפלגת העבודה כימין וכ"קללה") בדמותו של יגאל עמיר. לכן, יש להם עניין בסרט הגורם לאהדה לרוצח, מציג אותו בפנים אנושיות כאבא אוהב ואיש משפחה למופת. כך יעבור המסר לפיו גם השכן שלך, שאף הוא אבא אוהב ואיש משפחה למופת, אבל הוא רחמנא לצלן איש "ימין" (כלומר הצביע למחנ"צ, לליכוד או לבית היהודי), הוא יגאל עמיר בפוטנציה.

 

* המנהיג הבא של מפלגת העבודה - "הארץ" מנהל מתקפה קשה על המחנ"צ, שאינו מתיישר עם הקו האנטי ציוני של העיתון. אין יום ללא מאמר אחד לפחות הסונט במחנ"צ. יום אחרי שפרסם גדעון לוי מאמר שכותרתו אומרת הכל: "קללה ושמה מפלגת העבודה", בו הכתיר אותה כחלק ממחנה הימין והמחסום בפני שינוי בישראל, מיקד אורי משגב את חציו כלפי איציק שמולי, המנסה להחזיר את מפלגת העבודה לשפיות, אותו הגדיר "דכדוך גריאטרי". למה גריאטרי? כיוון שהוא צעיר, ומצעיר מצפה משגב שילך בסך וידקלם את הסיסמאות העבשות של המפלגה הקומוניסטית משנות החמישים. בדבר אחד אני מקווה מאוד שמשגב צודק – בכך שהכתיר את שמולי כמנהיג הבא של מפלגת העבודה.

 

* חמישים פחות שתיים – לפני שנתיים הוציא גיל חובב את הספר: 50:50, שבו הציג 50 מסעדות טובות, שניתן לאכול בהן ארוחה מלאה וטובה בחמישים ₪ ומטה (יש לו פינה כזאת בתכנית "בילוי נעים" בגל"צ).

 

קניתי את הספר והנחתי אותו במכוניתי. אני נוסע הרבה ברחבי הארץ, והתכוונתי להשתמש בו כ-waze גסטרונומי. אלא שאני בליין קטן מאוד, ממעט לאכול בחוץ ובדרך כלל הלו"ז שלי צפוף ומדוד. וכך במשך השנתיים הללו, ניסיתי רק פעמיים. מסעדה בפרדס כ"ץ והשבוע – בחדרה. המשותף לשתי המסעדות – שתיהן נסגרו.

 

* לב השוק – מסעדת "אליקו" בחדרה נסגרה, אך שכן המליץ לי על מסעדה באותו סגנון, לא רחוק משם, בשוק העירוני. "לב השוק" היא מסעדת טריפוליטאית קטנה של אוכל ביתי. "שב, חמוד, שיהיה לך לבריאות". לא ידעתי שאני חמוד, אבל הנחתי שהיא התכוונה אליי. איני מתיימר להכיר את שמות המאכלים, אך אכלתי סעודה משובחת, דשנה, טעימה ביותר ונדיבה מאוד. והארוחה הזאת, כולל הסלטים וכולל השתיה עלתה לי 50 ₪ בלבד.

 

* מרפי התקלקל – ניגשתי לשלם על חניה בעמדת תשלום, וקרה לי נס. בניסיון השלישי, הכנסתי נכון את כרטיס האשראי. בדרך כלל אני מצליח בניסיון הרביעי.

 

            * ביד הלשון

 

מדבר גבוהה גבוהה – ביטוי ספרותי המתאר דיבור במילים גבוהות או בשם ערכים נשגבים, אך לרוב המשך המשפט מצביע על פער בין מילים ומעשים.

 

מקור הביטוי הוא מקראי: "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם כִּי אֵל דֵּעוֹת ה' וְלֹא [קרי: וְלוֹ] נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת" (שמואל א, ב, ג).

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 1/7/2015 00:15   בקטגוריות אמנות, הגרעין האיראני, חברה, חינוך, יהדות, כלכלה, מנהיגות, פוליטיקה, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



במדבר כב: נביא אמת


בפרק כ"ב אנו פוגשים שתי דמויות חדשות: בלק בן ציפור, מלך מואב ובלעם בן בעור. בלעם הוא נביא או קוסם, שהיה מוכר בכל המזרח הקדום כאדם בעל כוחות עילאיים – בעל יכולת לברך או לקלל, וברכתו או קללתו מתקיימת.

 

לאחר שורה של ניצחונות וכיבושים, בעבר הירדן המזרחי, חונה עם ישראל על גבול מואב. לא בכדי אני מכנה אותו כאן "עם ישראל" ולא "בני ישראל", מפני שהוא מוגדר כעם בלשון הטקסט: "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב-הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ניצחונות ישראל יצרו הרתעה חמורה ומלך מואב מבועת ומפוחד מפני העם העומד מולו. הוא הגיע למסקנה ריאלית שאין דרך לנצח את העם הזה במלחמה ופונה לדרך המאגיה. הוא שוכר את בלעם לקלל את ישראל, בהניחו שזאת הדרך היחידה לנצחו. והנה, בלעם שבא לקלל, ברך את עם ישראל, ברכות נפלאות, שאף נכנסו אל תוך התפילה.

 

בחפירות ארכיאולוגיות בירדן התגלו שרידי ספר בשפה המואבית, הנקרא "דברי בלעם בן בעור". מכאן, שאכן – או שהייתה באמת דמות כזו, או שהייתה אמונה רווחת במזרח כולו על קיומה של הדמות. 

 

המסורת היהודית, מציגה את בלעם כדמות שלילית, שניסה בכל מאודו לקלל את ישראל, ובכל ארבעת הניסיונות אלוהים עצר אותו, הפך את הברכה לקללה ובכך הציל את ישראל. הגישה השוללת את בלעם מופיעה כבר בתורה עצמה, בספר דברים, שם נאמר: וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. וְלֹא-אָבָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל-בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת-הַקְּלָלָה. בספר יהושע הוא אף מוגדר "בלעם בן בעור הקוסם" ועל פי התורה הקוסמות היא אחת מתועבות עמי כנען, שנאסרו על בני ישראל.

 

אולם, קריאת הפרק מציגה את בלעם באור אחר לחלוטין. אי אפשר שלא לראות בעליל שבלעם הינו נביא ה', נביא אמת. יש לציין, שגם נביאי שקר הם נביאים, אלא שהם משקרים, כלומר לא מעבירים את דבר האלוהים, אלא אומרים את מה שמצפים מהם, או מנבאים על פי מה שמשלמים להם. לעומת זאת, בלעם, לאורך כל הדרך, מבהיר לבלק ולשליחיו שאין הוא "פה להשכיר" אלא הוא שואל את ה' ומעביר את דבריו כהווייתם. וכאשר בלק מציע לו תמורה כספית נאה, הוא עומד בפיתוי, ומשיב פעם אחרי פעם באופן חד משמעי: וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל-עַבְדֵי בָלָק: אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה. מה פירוש "לא אוכל"? ודאי שהוא יכול, בדיוק כפי שנביאי שקר יכולים, הרי עיקר היהדות הוא חופש הבחירה של האדם. כשבלעם אומר "לא אוכל", הכוונה היא שאינו מוכן, כיוון שהדבר מנוגד לדרכו, לאתיקה הנבואית שלו. ארבע פעמים עומד בלעם במבחן – נדרש לקלל, כאשר מובטח לו הון רב תמורת הקללה, והוא מברך. בשום מקום בפרשה, לא נכתב שהוא ניסה לקלל, ואלוהים הפך את ברכתו לקללה.

 

מדוע, אם כן, נוצר הנראטיב של "בלעם הרשע". דומני, שהדבר נובע מגישה הקיימת ביהדות, לפיה גוי אינו יכול להיות נביא, אלא רק יהודי. אולם לדעתי, לא זו בלבד שהנראטיב הזה מנוגד לכתוב בפרשה, אלא שאני רואה הרבה יופי דווקא בתובנה שגם לא יהודי עשוי לקבל התגלות ולהיות נביא.

 

בתוך הפרשה, מופיע סיפור שלילי על בלעם; סיפור מוזר ביותר, מיסטי, השונה בסגנונו ובמסריו משאר הפרק. מסופר שם על בלעם הרוכב על אתונו, ולפתע האתון רואה מלאך שְׁלוּף חרב חוסם את דרכה, נלחצת אל הקיר ומוחצת את רגלו של בלעם. שלוש פעמים הוא מכה את האתון, והיא מדברת אליו, מטיפה לו מוסר על יחסו הבלתי הוגן אליה. רק אז הוא רואה את המלאך, המאיים עליו ומורה לו לומר רק את המילים שיכניס לפיו. לכאורה, אישוש לתפיסה השלילית אודותיו. אך הסיפור הזה סותר את העובדה שלאורך כל הדרך בלעם אמר מרצונו שיאמר אך ורק את דבריו של אלוהים. אין זאת, כי אם תוספת מאוחרת שנועדה להציג את בלעם באור שלילי, ליצור לו דמוניזציה. בלעם הוא נביא? הרי הוא, המכנה את עצמו "גלוי עיניים", אינו רואה את מה שהאתון רואה.

 

לעניות דעתי, בלעם הוא מופת של נביא אמת, הדבק בדבר ה' ומואס בפיתויים החומריים המורעפים עליו. שוב ושוב הוא מברך את עם ישראל, ברכות נפלאות, שנכנסו לתפילה. כן, טקסטים של גוי, רחמנא לצלן, נמצאו ראויים להיכנס לתורה ולתפילה. 

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 1/7/2015 00:03   בקטגוריות חינוך, יהדות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



במדבר כא: וכי נחש ממית?


חרף ההודעה שקיבל משה, על כך שלא יוכל להיכנס לארץ ישראל, הוא ממשיך להנהיג את העם, ובמהלך הפרשה הוא מוביל אותם לכיבוש חלקה המזרחי של הארץ, עבר הירדן המזרחית, כולל הגולן: "וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל-עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי.  וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה אַל-תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ וְאֶת-אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת-אַרְצוֹ".

 

ובין הסיפורים על כיבוש עבה"י, שזור הסיפור הדרמטי על נחש הנחושת.

 

****

 

וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם בַּדָּרֶךְ. וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה: לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר?  כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל.

 

במנזר השתקנים, אסור היה לנזירים להוציא מילה מהפה. רק פעם בשנה, התכנסו כל הנזירים לאסיפה, ובה בכל שנה, מותר רק לנזיר אחד, לומר משפט אחד.

 

בחלוף שנה, קם נזיר ואמר: "נמאס לי לאכול בכל יום צ'יפס".

 

חלפה שנה נוספת, ובהתכנס האסיפה אמר הנזיר שהגיע תורו לדבר: "למה? אני דווקא מאוד אוהב צ'יפס".

 

ועוד שנה חלפה ושוב התכנסו הנזירים. קם נזיר ואמר בכעס: "די! נמאס לי! כל הזמן מדברים פה רק על אוכל!" ועזב בזעם את האסיפה.

 

****

 

קצרה רוחם של העם בדרך, והם החלו לקטר על האוכל והמים. אלוהים כועס ושולח נחשים לנשוך את העם. רבים מתו, והנותרים התחרטו, התנצלו, התפללו וביקשו רחמים. אלוהים מורה למשה לעשות נחש מנחושת ולהניח אותו על ראש של תורן גבוה. כל החולים שהביטו בנחש – נרפאו. מה נחש? למה נחש? מה הוא מסמל? תעלומה. אחד הפירושים הוא, שלא הנחש העיקר, אלא התורן הגבוה, שאילץ את החולים להרים ראשם ולשאתו אל השמים, אל האלוהים. אם כך, למה נחש? וכי נחש נחושת יכול להמית או להחיות? לי הסיפור התמוה הזה נשמע יותר כהשפעה של עבודה זרה.

 

****

 

כַּיּוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר, 'עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי' (במ' כא). וְכִי נָחָשׁ מֵמִית, אוֹ נָחָשׁ מְחַיֶּה? אֶלָּא, בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְרַפְּאִים, וְאִם לָאו, הָיוּ נִמּוֹקִים (מסכת ראש השנה ג', ח').

 

"וכי נחש ממית?" בשאלה התלמודית הזאת הכתיר ישראל סגל ז"ל, את ספרו האוטוביוגרפי, שבו תיאר את התהליך הקשה והכואב של התנתקותו ממשפחתו ומליבת העולם החרדי, בו נולד ובו נועד לגדולות.

 

לפני 11 שנים, לאחר צאת הספר, כתבתי את המאמר הבא:

 

הצדיק

 

מנהיג "שינוי" טומי לפיד התארח בתכניתו של ניסים משעל, מיד לאחר פיטוריו מן הממשלה. ישראל סגל, עורך התכנית, שהיה שותף לראיון, מחה באוזניו על התבטאותו הבוטה, המשפילה והנפסדת אודות ה"קניידלאך לרבנים". לפיד לא התבלבל, וצעק על סגל: "מי אתה שתטיף מוסר? הרי בספר שלך גרמת לחרדים נזק יותר מכל מה שאני יכול לגרום בכל ההתבטאויות שלי" וכו' וכו' וכו'.

 

סגל ההמום ישב מולו כילד נזוף, ובקושי הצליח להוציא הגה מפיו. שוב נקט הדמגוג המנוסה בדרך המוכרת לו כל כך, לפיה ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. הוא, איש הציבור, הנושא באחריות ציבורית, מתחמק משאלת עיתונאי על סגנונו הבוטה, תוך שהוא משתמש ביצירה אמנותית של השואל כטיעון בוויכוח. עיתונאי השואל שאלה, אמור לייצג את הציבור המצפה לתשובה. הציבור לא קיבל תשובה. לפיד "ניצח" בוויכוח.

 

ישראל סגל כתב בדם לבו את הרומן האוטוביוגרפי "וכי נחש ממית?", בו התעמת עם הקרע במשפחתו, ובעיקר הקרע בינו לבין אחיו. אחיו, "הצדיק", אדמו"ר חשוב, מראשי הציבור החרדי, כפה על משפחתו לנדות את בן דמותו של ישראל סגל, "הרשע", בעקבות עזיבתו את הדת והפיכתו לחילוני. הספר כתוב ברגישות רבה ובכאב עמוק. בהפיכת הספר לכלי במאבק הפוליטי-תקשורתי בידי לפיד, ובעיקר בהפיכתו לכלי לנגח את הסופר, שבתפקידו כעיתונאי הקשה עליו בשאלה ממנה רצה להתחמק, התנהג לפיד כפיל בחנות חרסינה, בחוסר רגישות קיצוני, אך אופייני.

 

אכן, החברה החרדית יוצאת רע מאוד מהספר של סגל. אולם הפרשנות של לפיד מחטיאה לחלוטין את המסר של הספר. סגל אינו תוקף את החברה החרדית על אמונתה, על דרכה, על אורח חייה. סגל תוקף אותה על חוסר סובלנותה ועל אי נכונותה לקבל את זכותו לחיות באורח חיים שונה. ישראל סגל אינו מנסה לשנות את אורחותיה של החברה החרדית. הוא מבקש לקבל אותה כמות שהיא. הוא מכבד אותה, הוא כותב אודותיה בערגה ובגעגוע, וחרף הסבל שסבל בעטיה הוא מכיר ומוקיר את הטוב שבה. כל חפצו הוא, שהחברה החרדית תכבד אותו ותהיה מוכנה לקבלו כמות שהוא.

 

כל הספר הוא תאור ייסורי הנתק של המספר מאחיו, ממשפחתו, מקהילתו. לאורך כל הספר מופיעה הערגה של המספר לשוב לחיק משפחתו, ובלבד שיוכל לחזור אליה כמות שהוא. המספר אינו מחמיץ כל הזדמנות לנסות לשוב ולהתקרב.

 

בניגוד אליו, אחיו "הצדיק" מתנכר אליו, ובזדון לב מכשיל כל ניסיון פיוס, שאינו כרוך בחזרתו של אחיו אל "הדרך הנכונה". הביקורת החריפה שמשמיע סגל על החברה החרדית היא פצעי אוהב. אין הוא שונא את אחיו, וכשהוא מבטא שנאה – השנאה היא אך ורק תגובה לגילויי הניכור של אחיו כלפיו.

 

מהתנפלותו של לפיד על סגל, ניתן להסיק מהי פרשנותו לספר. על פי פרשנות זו, שני האחים מייצגים את העולמות. האח החילוני מייצג את העולם החילוני והאח החרד מייצג את העולם החרדי. האח החילוני הוא הטוב והאח החרד הוא הרע. האח הטוב מייצג את הטובים והאח הרע מייצג את הרעים. מאחר והוא, טומי לפיד, הוא הלוחם הראשי ברעים, הרי הוא הטוב שבטובים. מאחר וישראל סגל כתב ספר "נגד החרדים", הרי שספר זה הוא חלק ממלחמת גוג ומגוג של החילונים בחרדים, שהוא, לפיד, מצביאו. כל כך פשטני. כל כך אופייני לתפיסת עולמו הפשטנית עד פרימיטיבות של לפיד.

 

מי מבין שני האחים, גיבורי הספר, דומה יותר לטומי לפיד? האם האח "הרשע", זה שכל חייו מתייסר על הקרע, מייחל לאיחויו, מכבד את האחר, את אמונתו, את דרכו ואת אורח חייו, או האח "הצדיק", המתנכר לאחיו, המוציא אותו אל מחוץ למחנה, המחרים אותו, שאינו מוכן לגלות שמץ של סובלנות כלפיו?

 

לאיזה מן האחים דומה יותר לפיד המחרים את החרדים ושולל את עצם זכותם של ליטול חלק בקואליציה בישראל? בדרכו של מי הוא נוקט, בבוז ובשנאה שלו כלפי מי שמעז לחשוב ולחיות אחרת ממנו? כמו מי מן האחים הוא מתנהג, כאשר אין הוא מוכן לקבל כלגיטימית כל דרישה של החרדים, ומיד מציג אותה כסחטנות?

 

השוני הגדול בין שני האחים בספר, אינו בין מי שאורח חייו חרדי למי שאורח חייו חילוני, אלא בין אדם סובלני ונאור לפנאט קיצוני, חסר סובלנות ומלא שנאה. זה קו השבר האמתי בספר. בקו השבר הזה, טומי לפיד אינו נמצא בצד של המספר, ישראל סגל, אלא בצד של אחיו, "הצדיק". טומי לפיד הוא תמונת הראי החילונית של האח "הצדיק".

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 29/6/2015 20:22   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, היסטוריה, חברה, חינוך, יהדות, מנהיגות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ