לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ©ֳ₪ֳ£ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 1.4.15


* הכרעת הדין החדשה בפרשת טלנסקי מתבקשת – לא היה מנוס מהכרעה כזאת. הרי בניגוד לדברי הרהב והשחץ השקריים של אולמרט לאחר פסק הדין ביולי 2012 - בפסק הדין נאמר בפירוש שנתנו לאולמרט מאות אלפי דולרים במעטפות. אולמרט זוכה מחמת הספק, בהכרעה תמוהה, כיוון שלא הוכח מעל לכל ספק סביר שהוא עשה בהם שימוש לצרכים פרטיים (כאילו ששימוש בהם לצרכים פוליטיים הוא חוקי ולגיטימי). הקלטות והיומנים של שולה זקן הוכיחו בעליל, מעבר לכל צל צלו של ספק, שנעשה שימוש פרטי בכספים המושחתים הללו.

 

* חשיבות פסק הדין היא גם במחיקה של חרפת פסק הדין הקודם, שהיה מכת גרזן על שלטון החוק והמלחמה בשחיתות.

 

* קלטות שולה זקן מחייבות אישום נוסף נגד אולמרט, על הדחת עד, שיבוש משפט ושוחד באמצעות דמי שתיקה לעד.

 

* חשיבות רבה נוספת של פסק הדין, היא המסר שסוללה של בכירי הפרקליטים, בכירי היחצ"נים ועיתון הבית – "ידיעות אחרונות", אינם עומדים בפני האמת, הצדק והמשפט.

 

* תמונת הניצחון של השחיתות בישראל, הייתה זו שבה לוקח השוחד אהוד אולמרט הציג לאנס משה קצב את ממשלתו, שבה הוא מינה את הגנב הירשזון לתפקיד שר האוצר. היה זה אחד הרגעים האפלים בתולדות הדמוקרטיה הישראלית.

 

לא לעולם חוסן. העובדה ששלושתם הגיעו למקום הראוי להם ושהם ראויים לו, הוא ביטוי לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית, למרות כנופיית הפשע ששלטה בה.  

 

* המלחמה בשחיתות ממושכת וקשה, והיא למודת מעלות ומורדות. קבלתו מחדש של אריה דרעי כמנהיג ציבור וחזרתו הצפויה כמנצח לזירת הפשע, מלמדת על נסיגה במאבק. בעיתוי זה, גדולה שבעתיים חשיבות גזר דינו של אולמרט.

 

* טוב, עכשיו משה לדור כבר לא צריך להתאבד.

 

* השיחות בלוזן הוארכו ביממה. התקווה הגדולה היא ל"ויחזק ה' את לב פרעה". אולי האיראנים לא יצליחו לספק אפילו את הלהיטות של אובמה להסכם בכל מחיר.

 

* לאורך כל שנות העיסוק באיום האיראני, ניתנה עדיפות לאופציה הדיפלומטית על האופציה הצבאית. זו הייתה הגישה בישראל ובעולם. אלא שההבדל בין האופציות היה בדרך, לא בתוצאה. כלומר, הייתה עדיפות לכך שהמטרה – ביטול תכנית הגרעין האיראנית, תושג בדרך דיפלומטית. וכיוון איש לא חשב שאיראן תוותר במו"מ על מטרתה הראשית, האופציה הדיפלומטית הייתה שילוב של סנקציות כלכליות כבדות שיסכנו את קיומו של המשטר האיראני עם איום מוחשי בפעולה צבאית.

 

האופציה הדיפלומטית הייתה, בעצם, הימנעות מן הצורך בפעולה צבאית, על המחיר הכרוך בה, והכנעת איראן בלי לתקוף אותה בכוח.

 

מה שקרה בפועל, הוא שבמקום תכתיב של העולם למדינה מטורפת ופושעת, החל מו"מ בין שני צדדים שווים בערכם, שלכל אחד אינטרסים לגיטימיים וכל צד מנסה להגיע לפשרה הטובה לו. ובמו"מ עצמו, הצד האמריקאי – שהמטרה העליונה שלו הייתה להגיע להסכם, ויתר וויתר, נסוג והתקפל, בפני הצד האיראני, שההסכם הוא אמצעי בעבורו להגיע למטרה העליונה – פצצת גרעין.

 

כך הולך ונרקם הסכם מינכן 2.

 

* כל הסיבות שחייבו את ישראל להשמיד את הכורים הגרעיניים בעיראק ובסוריה, תקפות ביתר שאת כאשר מדובר באיראן. יש להטמיע את התובנה הזאת בקרב הציבור הישראלי ובעולם.

 

* הטרגדיה של אוסלו נבעה מהפער במטרות שני הצדדים. המטרה של ישראל הייתה הסכם ביניים בדרך להסכם שלום. המטרה של ערפאת הייתה לבצע שלב בתכנית השלבים לחיסולה של ישראל, באמצעות הונאה טקטית המקובלת באסלאם ("הסכם חודייבה"). וזה בדיוק הפער בין ארה"ב לאיראן בלוזאן.

 

* והרי התחזית – בימים הקרובים צפוי גל של מאמרים ב"הארץ", בזכות תכנית הגרעין האיראני. המסר יהיה תקיפת האדנות והיהירות הישראלית הצבועה, הסבורה שלישראל זכויות בלתי מוגבלות וכוח בלתי מוגבל והיא נוהגת כבריון השכונתי המנסה למנוע מזולתו את מה שיש לו.

 

* מי אמר שב"הארץ" לא תוקפים את אובמה? רוגל אלפר יצא נגדו בחריפות. הוא תקף אותו על כך שאינו "נכנס באמ-אמא של נתניהו" ובכך הוא "מכזיב את מתנגדי האפרטהייד והכיבוש בישראל". "אובמה", קובל אלפר, "מאפשר את האסון". כאוטו-אנטישמי מובהק, הוא מסביר לאובמה שהדבר היחיד שמעניין את היהודי הוא הכסף ולכן הוא מפציר בו להכות בנו בכיס: "מה רוצים רוב הישראלים? הם רוצים לחזור הביתה בשלום ושיעזבו אותם בשקט. חברון, בית אל ומזרח ירושלים מעניינות אותם כקליפת השום. כף רגלם לא דורכת שם. אובמה יכול בקלות לשכנע אותם לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית". כל כך קל, הכה את היהודי בכיס, והוא ייתן לך מה שתרצה. אבל עד כה אובמה השתמט. "זו חובתו המוסרית, אבל זה כנראה לא מאוד מעניין אותו". ומה התקווה של אלפר? שהתיעוב האישי של אובמה לנתניהו, יגרום לו לעשות לישראל את מה שצריך היה לעשות בלאו הכי. לעשות מה? הכל מותר. "לא צריכה להיות לנו שום הסתייגות ערכית מפעולה נגד שלטון שאיבד את תוקפו המוסרי. אנו מסרבים לשתף פעולה עם מסע ההרס העצמי, ההתאבדות הקולקטיבית. זו חובתנו המוסרית וזכותנו האזרחית לעודד את אובמה לפעול נגד השלטון הישראלי הגזעני והאנטי־דמוקרטי", כותב הדמוקרט הגדול שאינו מוכל לקבל את הכרעת הבוחר.

 

יש לו גם תאוריה למה אובמה לא נהג עד כה כמתחייב ממנו. תאוריה אוטו-אנטישמית, כרגיל. בגלל הכסף היהודי, כמובן. "זו כהונתו האחרונה, הוא לא יזדקק שוב לתורמים יהודים במסע בחירות. יהודים אמריקאים שמשמשים כשדולה למען נתניהו הם קולוניאליסטים נקלים, שאפילו לא משלמים, כתושבי ישראל, את מחיר הקולוניאליזם שהם מממנים". עכשיו אובמה אינו זקוק עוד לכסף היהודי, ולכן זו ההזדמנות שלו להכות ביהודים.

 

* ב-20.1.17 העולם יהיה מקום קצת יותר שפוי.

 

* ועוד ב"הארץ": קובי ניב אינו יורד לוויכוח המתלהט - כן מנשקי מזוזות או לא מנשקי מזוזות, כן קמעות לא קמעות, כי כל אלה טפלים, לא משמעותיים, לעומת האמונה הטפלה האמתית: "אלא שאלו וגם אלו, כל הציונים כולם, חילונים כדתיים, אשכנזים כמזרחים, מנשקים ולא־מנשקים, כולם לוקים באמונה טפלה אחת גדולה, האמונה הטפלה בקיומו של האלוהים ובכך שהוא הבטיח לעם ישראל את הארץ הזאת. וכל השאר שטויות במיץ וגירבוזי ביצים". הציונות היא אמונה טפלה, היא שגרמה לאסון הנורא הזה, של הגעתנו לארץ ישראל והקמת מדינת ישראל. אז על מה אתם מתווכחים?

 

* דבריו של רון וייס בגיליון הקודם של חב"ע על הצבעת המרוקאים הפרימיטיביים לליכוד, חושפת את פרצופו האמתי – גזען קטן.

 

* הכנסת העשרים יצאה לדרך והיו"ר הזמני היה עמיר פרץ, בתוקף היותו ותיק הח"כים. בעבר, היו"ר הזמני היה זקן הח"כים. בדרך כלל זקן הח"כים גם היה ותיק מאוד, לרוב מאחת המפלגות הגדולות, אדם שזכה להערכה ולכבוד. למשל - בן גוריון, גולדה, יוסף בורג, שמיר ופרס. עד שבכנסת ה-12 זקן הח"כים היה פרופ' יאיר שפרינצק מ"מולדת". לא היה לו שום ניסיון, והישיבה הראשונה מימיו שבה הוא השתתף, הייתה זו שהוא ניהל. הוא עשה זאת בצורה מבישה, נשא בשידור חי בטלוויזיה וברדיו נאום ארוך ביותר, מתיש ועילג, מדוכן היו"ר, שבו שטח את משנתה הקיצונית של מפלגתו. והוא ממש לא ידע כיצד לנהל את הישיבה. היה זה מעמד מביך ומאוד לא מכובד. מאז הוחלט לבכר את הניסיון על הביולוגיה - לא זקן הח"כים ינהל את הישיבה, אלא ותיק הח"כים. כמו כן, הוחלט שיהיה זה ותיק הח"כים שאינו מכהן בממשלה. זאת, כיוון שלעתים היו"ר לא נבחר בישיבה הראשונה, אלא רק אחרי המו"מ הקואליציוני שעלול להימשך שבועות. כך היה בכנסת ה-11, כשהשר יוסף בורג היה זקן חברי הכנסת, וחלפו שבועות רבים של מו"מ קואליציוני, עד שניתן היה לבחור יו"ר קבוע. הפתרון היה מינויו של אבא אבן, זקן הח"כים מלבד בורג, ליו"ר הזמני לאורך תקופה ארוכה מאוד. בכנסת הקודמת ותיק הח"כים היה גם זקן הח"כים - פואד.

 

* עמיר פרץ מכהן בכנסת מאז הכנסת ה-12 (1988). גם נתניהו, בני בגין, הנגבי וגפני החלו אז את דרכם הפרלמנטרית, אולם הוא היחיד שכיהן ברצף. פרץ כיהן מטעם מפלגת העבודה, "עם אחד", שוב "העבודה", "התנועה" והמחנ"צ.

 

* נאומו של עמיר פרץ היה יפה ומכובד; נאום מאחד ומאחה, כראוי למעמד וכראוי לזקן השבט. מיד בתום הנאום החלו הפרשנים בתקשורת להציג את הנאום כאיתות לממשלת אחדות, וכיריית פתיחה למאבק של עמיר פרץ להצטרפות המחנ"צ לממשלה. איני יודע האם זה נכון. אולם אני סבור שגם אם הדובר מתנגד לממשלת אחדות וחפץ בשירות העם באופוזיציה לוחמת, ראוי שיציג את המסר הזה. אני תומך בממשלת אחדות, אך מתרשם שזה לא יקרה. אולם אחדות לאומית יכולה להתקיים גם ללא ממשלת אחדות. גם כאשר קיימת מחלוקת עמוקה בין הממשלה והאופוזיציה, ראוי שתתקיים אחדות לאומית, כי המטרות הלאומיות המשותפות הן מעל המחלוקות. מערכת הבחירות המכוערת, באשמת שני הצדדים, פצעה פצע בחברה הישראלית ועל שני הצדדים להיות אחראים לאיחויו.

 

* איני מצפה מח"כ ערבי לשיר "נפש יהודי הומיה". אולם אני מצפה מכל ח"כ ישראלי לכבד את המנון מדינתו בעמידה. יציאתם ההפגנתית של ח"כי הרשימה המשותפת (לא כולל חד"ש, יש לציין), היא הפגנה סרת טעם ונחותה, שהמסר שלה הוא רצון להיבדל מהחברה הישראלית ולא להיות חלק ממנה.

 

* בשורה לחג החירות: ההסתדרות והמעסיקים החליטו על פעימה נוספת של העלאת שכר המינימום, בתחילת 2018, ל-5,400 ש"ח.

 

* בימים של תופעות כמו "מזרחי מצביע למזרחי" של אריה דרעי וההתנשאות הגזענית האנטי מזרחית של המסרבים לכבד את הכרעתו הדמוקרטית של הבוחר – מתן פרס ישראל למשורר ארז ביטון היא משב רוח מרענן. התופעות המכוערות שהזכרתי, הן מלחמת המאסף של הגלות. ארז ביטון מסמל את קיבוץ הגלויות ויצירת הישראליות היהודית, הממזגת לתוכה את היצירה היהודית מכל גלויותיה ליצירת סינרגיה תרבותית מקורית, עשירה ויפה.

 

* בשבוע שעבר הלך לעולמו פרופסור שלמה הרמתי, מהגדולים בחוקרי החינוך, מחלוצי לימוד העברית לעולים בצה"ל ובמדינה וליהודים בחו"ל. חוקר בעל שם עולמי בתחום הבנת הנקרא ולימוד שפות זרות.

 

מחקר פורץ דרך של הרמתי, הפריך את המיתוס על פיו הרצל היה מתבולל.

 

* בּוּרוּת 1. ב"ארץ נהדרת" ירדו על העיתונאי חיים אתגר, שבכתבה על הדוגמנית לי לוי בתכנית "אנשים בלילה", הוא הראה לה תמונה של טרומפלדור, וסיפר לה שהוא איבד את היד. "בעיות עם ערבים". אייל קיציס תיקן אותו, שטרומפלדור לא איבד את היד בבעיות עם ערבים, אלא במלחמת העולם הראשונה. קצת מביך... טרומפלדור לא איבד את ידו במלחמת העולם הראשונה, אלא במלחמת רוסיה יפן, עשר שנים טרם פרוץ מלחמת העולם.

 

* בּוּרוּת 2. ובכתבה על כלת פרס ישראל על מפעל חיים אסתר הרליץ ב-ynet היא סיפרה על פגישה עם קיסינג'ר, בעת שירותה בשגרירות ישראל בארה"ב, ב-1950. הכתב, איתי בלומנטל, ציין שקיסינג'ר היה באותם ימים מזכיר המדינה האמריקאי. אלא שקיסינג'ר מונה לתפקיד 23 שנים מאוחר יותר, ב-1973, ובאותם ימים היה עדין איש אקדמיה.

 

* מסיבות סיום י"ב מאופיינות, בדרך כלל, בהצגה על הווי בית הספר והווי בני הנוער, במיטב הכישרון, היצירתיות וההומור של הנערים. יש בהן הרבה חן וכמובן – אותנטיות, של נוער המעלה על הבמה את עולמו.

 

אולם יש בזה גם משהו קצת פרובינציאלי. האם עולמו של נוער הוא "רק על עצמנו לספר ידענו"? האם אין לנוער עניין בעולם שמעבר?

 

* בביה"ס האנתרופוסופי "זומר" בר"ג, מסיים השנה מחזור א' את כיתה י"ב. הם החליטו להעלות הצגה עם אמירה לעולם. בתהליך חינוכי התלמידים בחרו בעצמם את הטקסט – "זעקי ארץ אהובה", עיבוד לספרו של אלן פטון, העוסק בנושא האפרטהייד בדרום אפריקה.

 

במשך חודש הפסיקו התלמידים את לימודיהם ומבוקר עד לילה עבדו אך ורק על ההצגה. והתוצאה – נפלאה ומרגשת. כיוון שאחייניתי, נועה הייטנר, היא תלמידה בכיתה, זכיתי לצפות ולהתרגש, וכמאמר הקלישאה – כמו כל העיניים באולם, גם שלי לא נשארו יבשות.

 

אין זה בית ספר לאמנויות, לא מגמה לתיאטרון ולא מגמה למוסיקה, אולם אף מגמה למוסיקה ואף מגמה לתיאטרון לא הייתה מוציאה תוצר טוב יותר מזה שהוציאו הבמאי חמי בר יוסף והמעבדת המוסיקלית אסתי יחזקאל מהכיתה, שכל תלמידיה נטלו חלק בהצגה.

 

זו הייתה חוויה מטלטלת ומרגשת.

 

* ביד הלשון

 

צוות חוקרים ישראליים, בראשותה של ד"ר רווית חלד, גילתה את אורכה של היממה על פני כוכב שבתאי.

 

מה פירוש המילה חלד? עולם. ימי חלדי = ימי עולמי, כלומר ימיי בעולם, ימי חיי.

 

"שִׁמְעוּ-זֹאת, כָּל הָעַמִּים; הַאֲזִינוּ כָּל-יֹשְׁבֵי חָלֶד" (תהלים, מט', ב').

 

איזו התאמה נאה בין שמה של החוקרת לתחום מחקרה.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 1/4/2015 00:23   בקטגוריות אמנות, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, אנשים, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, טריוויה, יהדות, מנהיגות, משפט, ספרות ואמנות, עולם, פוליטיקה, שחיתות, תיאטרון, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שמות כ"ג: תשובה לארי אלון


ארי אלון ייסר את מי שבדרשתם את פרק כ"ג התמקדו רק בחלק הראשון של הפרק, המציג דרישות מוסריות ביחסים בין אדם וחברו והתעלמו מהחלק השני, שהציג תפיסה בלתי מוסרית ביחסים בין האלים, וכיוון שאיני מבין כל כך באלים, אגדיר זאת – בין עמים.

 

כיוון שגם אני בין הדורשים שנהגו כך, אני רואה לנכון להשיב לארי. אני יכול להשיב על כך ברבדים שונים של תשובה.

 

יש הרובד הטכני – הפרק עוסק בנושאים רבים, וכמו בכל פרק איני יכול לכתוב על הכל, ואני בוחר במה אני רוצה לעסוק.

 

יש רובד של "תרמתי במשרד". יש לי אליבי – כתבתי על סוגיות של מוסר לחימה וטוהר הנשק בפרקים שדנו בעשר המכות, במכת בכורות ובשירת הים.

 

אך לא אתחמק מן האתגר שהציב ארי. אני משתדל להקדיש את דרשתי לנושאים אקטואליים, רלוונטיים לחיינו. כאשר ראש ממשלה לשעבר מורשע בשוחד ושר לשעבר שריצה עונש על שוחד עומד לחזור למקום הפשע באותו תפקיד שבו שיחת, סוגיית "שֹׁחַד לֹא תִקָּח" רלוונטית מאוד לחיינו, וכך גם שאר הסוגיות המוסריות והחברתיות בהן עסקתי.

 

לעומת זאת, אין כל קשר בין "וְהִכְחַדְתִּיו", "וְהַמֹּתִי אֶת-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם" וכו', לבין חיינו, לבין מוסריותה של ישראל, לבין ההיסטוריה של מלחמות ישראל. ההיפך הוא הנכון. ישראל היא מופת שאין דומה לו בעולם, של מדינה שהעולם הסובב אותה מסרב להשלים עם זכות קיומה, חותר לכיליונה, ואין לו כל עכבות מוסריות במלחמתו בה, ואף על פי כן היא מגינה על עצמה בדרכים המוסריות ביותר בכל תולדות המלחמות. אין מדינה המגבילה את צבאה כמו ישראל, בניסיון לצמצם ככל האפשר פגיעה באזרחי אויב. אין צבא שרבים מבניו נפלו על מזבח השמירה הקפדנית על טוהר הנשק כצה"ל. זאת האמת ואין בלתה. ומאחר ובפרק נאמר בפירוש "מִדְּבַר-שֶׁקֶר תִּרְחָק", יש לרחוק מן השקרים בנושא הזה.

 

מי שרוצה להוסיף עוד קיסם למדורת הדה לגיטימציה לישראל ולתעשיית השקרים נגד ישראל ונגד צה"ל, לא ימצא בי שותף. אין במילון די מילים לבטא את עומק סלידתי מהצביעות, הצדקנות, ההתחסדות והשנאה העצמית של אלה מתוכנו השותפים למסע הזה, ברוח פשקוויל הנאצה הבזוי "הרעים לטיס". לא יהי חלקי עמהם.

 

לא יהי חלקי עם אלה שכאשר דנים בעבדות מצרים – אנו המעבידים, כאשר דנים במגילת אסתר – המן הוא אנחנו וכאשר דנים בשואה – אנו הנאצים.

 

כן, יש מקום לדיון אקטואלי בשאלת המחצית השניה של הפרק. יש לבחון מה הסיבה לכך שמעולם לא ראינו באותם פסוקים לגיטימציה לפשעי מלחמה. בעדותו בפני ועדת פיל הכריז בן גוריון שהתנ"ך הוא הקושאן שלנו – מדוע איננו חושבים ומעולם לא חשבנו שיש לנו קושאן לפעול על פי אותם פסוקים?

 

ניתן למצוא לכך תשובות שונות. תשובה אחת היא הנורמות השונות בחלוף הדורות. בתקופת המקרא הנורמה הייתה שמלחמה בין צדדים היא מלחמה להשמדת הצד השני. התנ"ך נכתב דורות רבים לפני אמנת ז'נבה, לפני חוקי המלחמה ולפני שהיו הגבלות כלשהן על מנצחים. אנו חיים בתקופה אחרת, והדברים פשוט אינם רלוונטיים עוד. אולם התשובה הזאת אינה מספקת, כיוון שפשעי המלחמה החמורים ביותר נעשו דווקא בתקופתנו, במאה שעברה, ונעשים גם היום, במדינות השכנות לנו. למה אנו נוהגים אחרת? למה אנו נוהגים אחרת מכל צבא בעולם?

 

התשובה נעוצה בשילוב בין חלקו הראשון של הפרק לחלקו השני. עם שחונך על רף מוסרי גבוה כל כך, כמו זה המופיע בשמות כ"ג – הרף הזה, אף שהוא מכוון ליחסים בין אדם לחברו בתוכנו, משליך גם על התנהגותו במלחמה.

 

רק כך אני יכול להסביר את העובדה שאין לה אח ורע בעולם – שכאשר אנו מממשים את זכותנו להגנה עצמית, מפני אויב שפעולתו מכוונת לפגיעה מקסימלית באזרחים, אנו עושים הכל כדי לחסוך בנפגעים אזרחיים של האויב, שבעצמו – לא זו בלבד שאינו מגן על אזרחיו, הוא אף משתמש בהם בציניות כמגן אנושי.

 

הרף המוסרי הגבוה של העם היהודי, הוא הגורם לכך.

 

יקום מיד דורון מיינרט ויצטט את "הרב" יצחק שפירא, בעל ספר התועבה "תורת המלך". כן, יש ביהדות גם "הטוב שבגויים הרוג". אולם זו אינה היהדות, אלא של מי שבוחרים שזו תהיה יהדותם, או בוחרים להציג כך את היהדות. היהדות המשתקפת מ"תורת המלך" היא היהדות הנשקפת מ"חמורו של משיח". שני מקרים קיצונים, של מי שמטפחים בכל כוחם מוטציה של היהדות, את יצר הרע של העם היהודי.

 

זאת לא היהדות שלי. אין זו היהדות עליה התחנכתי ולא היהדות עליה אני מחנך. זו אינה דרכו של העם היהודי, ולא דרכה של מדינת ישראל.

 

 * 929

נכתב על ידי הייטנר , 31/3/2015 19:48   בקטגוריות היסטוריה, חברה, חינוך, יהדות, חוץ וביטחון, צוק איתן, ציונות, שחיתות, תרבות, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שמות כ"ג: שוחד לא תקח


אוי לבושה! ראש ממשלת ישראל לשעבר הורשע בלקיחת שוחד. היום הוא הורשע בפרשות אחרות ובאישומים נוספים – מרמה, הפרת אמונים ולקיחת דבר במרמה, בנוסף להרשעתו הקודמת בשוחד. מן הבחינה המוסרית, השוחד והמרמה, לקיחת מעטפות הכסף וכל הכרוך בהם, הם אותו זן של שחיתות שלטונית.

 

אוי לבושה! מי שהיה הרב הראשי לישראל, מי שאמור להיות דמות מופת ומגלם רוח היהדות, הואשם בשוחד של מיליונים. אתמול ניתן צו איסור יציאה מן הארץ, כדי למנוע ממנו את האפשרות להימלט מן הדין.

 

אוי לבושה! שר בישראל, ראש מפלגה המתיימרת לשאת את דבר התורה בחברה בישראל, שהורשע בשוחד וישב בכלא, עומד לחזור לתפקיד שר, ובאותו משרד בו ביצע את הפשעים.

 

אוי לבושה, אך ניתן לראות גם את הצד השני: אפילו ראש ממשלה, המוקף בסוללת פרקליטי צמרת ויחצ"ני צמרת, ש"העיתון של המדינה" הופך לעיתון הבית שלו והוא מאותרג בידי חלקים ניכרים מן התקשורת והציבוריות הישראלית, אינו נמלט מן הדין והעונש. מערכת שלטון החוק הגישה כתב אישום נגד הרב הראשי לשעבר, הוא יעמוד לדין ואם יורשע, יישא את עונשו. השר לשעבר ומנהיג ש"ס אמנם חוזר, למרבה הבושה, אולם הוא הורשע וישב בכלא. החברה הישראלית אינה מוותרת ומחזירה מלחמה שערה בשחיתות, במושחתים, בלוקחי השוחד. הצדק, החוק והמשפט מנצחים.

 

האיסור החמור לקחת שוחד, מופיע בפרק שלנו: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים". 

 

אני אוהב את הביטוי "שוחד לא תיקח", ולא "שוחד לא תקבל". המונח "קבלת שוחד" הוא מכובס. אדם אינו מקבל שוחד, הוא לוקח שוחד. זה מעשה אקטיבי, ולא כמו במערכון של הגשש "שים לי חמש לירות בכיס, אבל שלא ארגיש, יען כי אינני מתעסק עם כסף".

 

****

 

אבי אבות החטא והשחיתות הוא השקר. התרבות המאפשרת שחיתות, היא תרבות המאפשרת שקר. גם על השקר יש לפרק שלנו מה לומר, בשלוש מילים חדות ובהירות: "מִדְּבַר-שֶׁקֶר תִּרְחָק".

 

****

 

התביעה של התורה למשפט צדק, מופיעה בפרק שלנו באופן חד משמעי. כפי שאין להטות את המשפט לטובתו של חזק ועשיר, כך אין להטותו גם לטובתו של החלש ושל הדל. התורה שבה וחוזרת ומצווה עלינו לסולידריות חברתית ומחויבות להגנה על החלש, על העני. אולם אין היא רואה בעוני הצדקה לעבריינות ודל שחטא, ראוי לעונש על מעשיו. "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ".

 

****

 

השבת, אולי המהפכה הגדולה ביותר של התורה, ניתנה, במידה רבה, כדי לקדם את שוויון ערך האדם ולהגן על החלשים בחברה ואפילו על בעלי החיים. "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ וְהַגֵּר". על האלוהים נאמר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ". והנה, בדיוק אותו "וינפש" של האלוהים בכבודו ובעצמו, מגיע גם לבן האמה, לגר ואפילו לשור ולחמור.

 

****

 

אנו נמצאים כעת בעיצומה של שנת השמיטה, ואף היא קיימת למען החלשים בחברה, ולכן קיומה בימינו ראוי רק כאשר הוא מקיים את התכלית הזאת, ואינו ראוי כאשר הוא פוגע בה. "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ".

 

****

 

חז"ל המשיכו לכתוב את התורה. מפעלם הגדול, התורה שבעל פה, הוא חלק מן התורה, והוא תשתית להמשך כתיבתה גם בימינו, בידינו. חז"ל - במדרשם ובפרשנותם, הקלו ושינו במקומות שפשט התורה לא התיישב עם השקפתם המוסרית והתרבותית. ראינו זאת לפני שני פרקים, בנושא "עין תחת עין", ואולי הדוגמה הטובה ביותר היא "בן סורר ומורה" – התביעה הנוראה שחז"ל הפכוה לאות מתה.

 

בפרק שלנו ישנו מקרה הפוך. פסוק הומני של צער בעלי חיים, שנועד לרסן את תאוות אכילת הבשר במסר מוסרי, האומר: "לֹא-תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". העברית ברורה ומדברת בעד עצמה. בדומה למצוות שילוח הקן, גם כאן התורה דורשת מאתנו לרחם על האם ועל הילוד. אם כבר אתה מבשל ואוכל גדי – הגבל את עצמך. אל תבשל אותו בחלב של אמו, שנועד להחיות אותו, גם אם זה החומר הזמין והטעים העומד לרשותך.

 

חז"ל ודורות של פרשנים קלקלו את המסר הזה, והמירו אותו בפעולה טכנית, חסרת ערך מוסרי, של הפרדה בין בשר וחלב, שעם השנים הלכה והפליגה למחוזות אבסורד כמו כלים נפרדים, כיורים נפרדים והפרדה של שש שעות בין בשר לחלב. למה? ככה.

 

****

 

"כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ". לא חכמה לסייע לחברך. המבחן הוא כאשר אתה רואה את שונאך או חמורו בצרה. התורה מחייבת אותנו לסייע לו ולהקל על מצוקתו. ואיך בכלל מופיעה המילה שונאך? הרי התורה אוסרת עלינו לשנוא את אחינו בלבבנו. איסור השנאה הוא אידיאל אליו יש לחתור. החוקים המעשיים נועדו להתמודד עם המציאות האמתית. התורה מכירה בכך שהשנאה קיימת, אך מחייבת אותנו לפעול כאילו אינה קיימת. אם אני עוצר בדרכי, ויחד עם שונאי אני עמל בסיוע לבהמתו, עשויה השנאה בינינו להתפוגג.

 

לפני כ-45 שנים משפחתי בילתה ימים אחדים בים המלח. בדרכנו חזרה בעליות התלולות לכיוון מצפה רמון, התחמם המנוע בטרנטה שלנו, ונאלצנו לעצור ולהמתין בשמש הקופחת. באותם ימים התנועה באזור הזה הייתה דלילה ביותר. לפתע חלף על פנינו רכב, בלי לעצור לרגע ולהושיט עזרה. לאחר זמן חזרנו לרכב והמשכנו בנסיעתנו. כעבור קילומטרים אחדים ראינו את הרכב שלא עצר לנו תקוע, מכסה המנוע פתוח והנהג חסר אונים. אבי עצר מיד את הרכב כדי לעזור לו, לנגד עינינו המשתאות, ואמי לחשה לו: "אל תזכיר לו שהוא לא עצר לנו".

 

איני יודע האם ועד כמה באמת היה בידיו של אבי לסייע. אבל עצם העובדה שאני זוכר את האירוע אחרי כל כך הרבה שנים, היא המשמעותית – זה המסר החינוכי שהוריי העבירו לי, ואותו אני מנסה להנחיל גם לילדיי.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 30/3/2015 23:35   בקטגוריות חברה, חינוך, יהדות, כלכלה, משפט, פוליטיקה, שחיתות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ