לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ©ֳ₪ֳ£ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 29.10.14


* אני תומך בכל לבי בביקורו של נשיא המדינה רובי ריבלין בכפר קאסם ובדבריו הנחרצים בגנות הטבח שהיה שם. אני גאה בו על נחישותו לעמוד מול ההסתה נגדו.

 

אילו הוא היה מתייעץ אתי, הייתי מציע לו לערוך ביקור רשמי קרוב ככל האפשר בקריית ארבע, לגנות את ההסתה נגד ההתנחלויות והמתנחלים, להוקיע את הקריאות לחרם, ולהפגין את ראייתו אותם כחלק אינטגרלי ומשמעותי בחברה הישראלית.

 

מה הקשר בין שני ביקורים כאלה, ולמה הביקור השני צריך להיעשות בקרוב ובסמיכות לביקור בכפר קאסם? האמת היא שאין קשר ענייני, וכל אחד מן הביקורים ראוי בפני עצמו. אבל כיוון שיש המפרשים באופן שגוי את ביקורו בכפר קאסם, ויש מי שטורחים לעוות את המסר שלו, חשוב שיעשה בהקדם את הצעד הזה, כחלק מן המסר של היותו נשיא ממלכתי, של כל אזרחי ישראל.

 

בגל החרמות של אמנים על אריאל, כתבתי שאילו היה לישראל נשיא ראוי לשמו, היה עליו לבטל את סדר יומו ולהגיע למחרת לאריאל והכריז "אני אריאלי". אבל לא היה למדינת ישראל נשיא ראוי לשמו. היום יש לישראל נשיא אמתי, נשיא ממלכתי, וחשוב שהדבר יֵרָאֶה.

 

* צפיתי בשידור החי מפתיחת מושב החורף של הכנסת. נאומו של נתניהו היה נדוש, לא היה בו כל מסר, כל בשורה וגם יכולותיו הרטוריות הידועות לא באו בו לידי ביטוי. התעלמותו מההסוגיות הכלכליות חברתיות הייתה מבישה, ביטוי לאטימות. נאומו של הרצוג היה נאום אופוזיציוני אופייני, תוקפני, וגם הוא ריק מהצגת אלטרנטיבה להצגה העורבית של "רק רע רק רע".

 

נאומו של נשיא המדינה היה נאום מעורר השראה, שבו העביר לעם ישראל את המסר הממלכתי, הנשיאותי, המנהיגותי הראוי, של אחדות לאומית וניהול המחלוקת בצורה דמוקרטית ומכבדת. הוא זעזע את הח"כים ואת הציבור שצפה והאזין לו בכלי התקשורת, בציטוט דברי הבלע וההסתה נגדו, וזו אכן חרפה לאומית. הוא העלה על נס את החיבוק הספונטני והכן בין הח"כים לשעבר חיים אורון - ג'ומס וצבי הנדל, לאחר ההחלטה על עקירת יישובי גוש קטיף; חיבוק בין יריבים אידיאולוגיים, החולקים ערכים משותפים, ערכי הציונות לגווניה. הוא הציג את החיבוק הזה כסמל ומופת לאחדות וכבוד על אף המחלוקות.

 

* הדבר החשוב ביותר בפתיחת מושב החורף, לא היה הדיון במליאה, אלא הדיון בוועדת חוק, חוקה ומשפט, בו אושרה לקראת קריאה שניה ושלישית הצעת חוק הגיור; אחת היוזמות הציוניות החשובות ביותר בשנים האחרונות, על אפו וחמתו של נתניהו.

 

* בניגוד לכל הפרשנים, אני מעריך שהבחירות תתקיימנה במועדן, או סמוך למועדן. אם הבחירות תוקדמנה, יהיה זה בחודשים אחדים בלבד, כמו בבחירות הקודמות. אגב, זאת הייתה הערכתי גם בכנסת הקודמת, בניגוד להערכות כל הפרשנים, וצדקתי.

 

מאז הנהגת אי אמון קונסטרוקטיבי (בתקופת שרון וביוזמתו), הממשל הישראלי יציב מאוד. רק אירועים חריגים בקיצוניותם, כמו פרשיות השחיתות של אולמרט, יביאו להפלת השלטון.

 

* האם כאשר יעל גרמן אומרת שיאיר לפיד בשל להיות ראש הממשלה, היא מתכוונת לזקן השיבה?

 

* הצעת חוק עוקף בג"ץ, במתכונתה הנוכחית, אינה טובה ומוטב שכלל לא הייתה מוגשת. אבל בית המשפט העליון, בהתנהגותו הכוחנית, בפוליטיזציה שבה הוא נוהג, כמעט אנס את הכנסת לעגן את מעמדה כבית המחוקקים של ישראל. בדמוקרטיה פרלמנטרית, המבוססת על הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים ביניהן, מן הראוי שבית המשפט העליון, שהנו גוף בלתי נבחר, ינהג ריסון עצמי ואיפוק ויכבד את החלטות נבחרי הציבור, המבטאים את רצון העם.

 

* האקטיביזם השיפוטי פגע בדמוקרטיה הישראלית. הוא החליש את הכנסת ואת הממשלה, אך בראש ובראשונה הוא כרסם במעמדו של בית המשפט העליון ובאמון הציבור בו ובכך שחק את שלטון החוק.

 

השיח הרואה בכל הצעה לרפורמה "פגיעה בבית המשפט", דומה מאוד לשיח החרדי של "חדש אסור מן התורה". נקודת המוצא שלי, היא כבוד רב לבית המשפט ולשופטים. התנגדותי לאקטיביזם השיפוטי נובעת מרצון לחזק את בית המשפט ולהחזיר אותו למעמדו בתקופה שקדמה לאהרון ברק, כאשר עיני כל העם היו נשואות אליו והכל התייחסו אליו ביראת כבוד.

 

אני שומע אנשים המתייחסים לבית המשפט בעזות מצח, חוצפה ובוז והדברים מעוררים בי חלחלה. קראתי אמירה בפייסבוק על פיה צריך לאלף את בית המשפט כמו שמכניסים את הפרצוף של הכלב לפיפי. זו אמירה נוראית, הראויה לכל לשון של גינוי והוקעה. אני שולל אמירות כאלו גם כלפי הפוליטיקאים, אך המגרש הפוליטי, מטבעו, רווי במאבקי כוח ועסקנות, ההתלהמות היא חלק ממנו, וסגנון כזה הוא כנראה חלק מן המשחק. מן הראוי שהשופטים יקפידו לא להיות שחקנים במגרש הזה. הכניסה שלהם למגרש הפוליטי, שחקה את מעמדם. התבצרות בית המשפט באקטיביזם והקולות הקוראים לכך, יחלישו יותר ויותר את מעמדו של בית המשפט.

 

* יחס לבית המשפט של מדינת ישראל כמו האמירה שציטטתי, זהה ליחס של גדעון לוי למדינת ישראל.

 

* הזכות לבקר את בית המשפט היא מרכיב משמעותי בדמוקרטיה. השלילה העקרונית של ביקורת על בית המשפט היא אנטי דמוקרטית.

 

* הביטוי "חוק עוקף בג"ץ" הוא ביטוי טעון ושיפוטי, המנסה ליצור באמצעות הטרמינולוגיה דה-לגיטימציה לזכותו של בית המחוקקים לממש את ריבונותו באמצעות חקיקה מתקנת. תפקידה של הכנסת הוא לחוקק חוקים. תפקידו של בית המשפט הוא לשפוט על פי החוקים של הכנסת. כאשר חוקים סותרים באמת ובתמים את החוקה, ובישראל את חוקי היסוד, ראוי שתהיה לבית המשפט העליון סמכות לבטל אותם, ברוב מיוחד ותוך זהירות וריסון עצמי.

 

כל חוק הוא שינוי המציאות הקיימת, שינוי החוק הקיים. גישה שמרנית השוללת שינוי בחוק הקיים, עלולה לנוון את החברה. האם ברגע ששופטים, שלא נבחרו בידי הציבור, פסקו פסיקה מסוימת, הדבר נותן לפסיקתם תוקף-על, כאילו היו עשרת הדברות, ולעולם אסור יהיה לגעת בהם? גישה שמרנית כזו אינה מתקבלת על הדעת.

 

כאשר הכנסת סבורה שחוק טעון תיקון היא משנה אותו. וכשהיא סבורה כך בעקבות פסיקת בג"ץ, אין לה סמכות כזאת? אם הכנסת סבורה שהחלטה זו או אחרת של בג"ץ פוגעת באינטרס הציבורי, ידיה חסומות? זוהי גישה בלתי דמוקרטית. הפרדת הרשויות מחייבת איזונים ובלמים. היא מחייבת מתן סמכות לרשות השופטת לאזן ולבלום את הרשות המחוקקת, אך במקביל ובאותה מידה היא מחייבת מתן סמכות לרשות המחוקקת לאזן ולבלום את הרשות השופטת. ומן הראוי, ששתי הרשויות תנהגנה כבוד זו כלפי זולתה, וריסון כלפי עצמה, ותשתמשנה בכוח הזה במשורה. 

 

* אלה השוללים את זכותה של הכנסת לשנות בחקיקה פסיקות בג"ץ, יוצאים מנקודת הנחה שלעולם בג"ץ יפסוק על פי השקפתם. אבל לא לעולם חוסן. אין זה מן הנמנע, שסמכות לכנסת לתקן, ברוב מיוחד, את פסיקות בג"ץ, תשרת מחר דווקא אותם. גישה שמרנית שאינה מאפשרת שינוי, תפגע מחר במי שנוקט בה היום.

 

אלה הרוצים לשלול לחלוטין את סמכותו של בית המשפט לבטל חוקים, יוצאים מנקודת הנחה שלעולם הרוב בכנסת יהיה בידיהם. אבל לא לעולם חוסן. אין זה מן הנמנע, שהסמכות של בית המשפט לבטל חוקים, תשרת מחר דווקא אותם. גישה שמרנית שאינה מאפשרת ביטול חוקים, תפגע מחר במי שנוקט בה היום.

 

יש להגיע בהידברות להסכמה דמוקרטית על מערכת איזונים ובלמים בין הרשויות. הצעת החוק החדשה אינה מאוזנת, כיוון שהיא מאפשרת התגברות על פסיקת בג"ץ ברוב של 61 ח"כים בלבד. יש לקבוע רף הרבה יותר גבוה. אולם גם סמכות בית המשפט לפסול חוקים אינה מאוזנת, כיוון שהיא תקפה בכל הרכב ובכל רוב. יש לקבוע רף הרבה יותר גבוה.

 

* הצעתי - בית המשפט העליון יהיה מוסמך לבטל חוק שחוקקה הכנסת, רק בהרכב של 11 שופטים לפחות וברוב של 66% לפחות. הכנסת תהיה מוסמכת לחוקק חוק שנפסל בידי בית המשפט, ברוב של 80 ח"כים לפחות.

 

* במקום מלחמה מיותרת בין הגישות הקיצוניות, יש לבחור בשביל הזהב.

 

* איני תומך בהתיישבות בלתי מוגבלת בכל רחבי יהודה ושומרון. אבל אני תומך בהסכמה בין נתניהו ובנט על הרחבת הבניה בגושי ההתיישבות ובירושלים. הטענה שהבניה מנוגדת למו"מ, מתעלמת מן העובדה שבכל המשאים והמתנים, כולל בממשלות רבין, פרס, ברק ואולמרט, נעשתה בניה בהתיישבות. לעומת זאת, דווקא ממשלת נתניהו הקודמת הקפיאה את הבניה, כתנאי מוקדם למו"מ, והפלשתינאים, שפירשו זאת כחולשה, לא ישבו למו"מ. שלילת הבניה בתירוצי עיתוי, מחייבת את הנוקטים בה להבהיר באיזה עיתוי הם מציעים לבנות. לטעמי, הימים האלה של התנקשות אלימה בריבונות ישראל על ירושלים, הם עיתוי המחייב לפחות את הבניה בירושלים.

 

* אין ספק, שהחלטתו של יעלון על תחבורה ציבורית נפרדת ליהודים ולפלשתינאים ביו"ש נובעת אך ורק מטעמים ביטחוניים, ואין בה שמץ של גזענות. מי שטוען אחרת, אינו מכיר את יעלון, או סתם משמיץ. אבל שעה שישראל נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה בינלאומית ומוצגת כמדינת אפרטהייד, והפרדה באוטובוסים היא סמל האפרטהייד, צריך להיות אטום לגמרי כדי לא להבין שהצעד הזה מספק תחמושת לאויב.

 

* אני שומע את ההצדקות להתנהגות האינפנטילית של הממשל האמריקאי בעת ביקורו של יעלון: "צריך לזכור שיעלון פגע בכבוד... כבוד... כבוד... קבוד... קווד". ואני זוכר, שאלה המלהגים זאת, הם הראשונים ללעוג לכל מה שקשור לכבוד הלאומי שלנו, ואף המציאו לו שם חיבה דוחה – "זיקפה לאומית". הם גם הראשונים לתמוך בהתנצלות ישראלית בפני תורכיה, על תוקפנותה של תורכיה כלפי ישראל. זה הרי אקווד של ארדואן, ומה אנחנו משחקים משחקי קווד / זיקפה לאומית?

 

* אפרופו כבוד. דיפלומטיית הביבים של הממשל האמריקאי, המדליף צרור גידופים וקללות על ראש ממשלתה של בעלת הברית הקרובה ביותר של ארה"ב – יותר משהיא מעידה על מושא הגידופים, היא מעידה על המגדפים. ואני מאמין, שיותר משהיא תפגע במגודף, היא תפגע במגדף.

 

* בין ישראל לארה"ב היו משברים הרבה יותר חריפים, בתקופת אייזנהאור שאיים בסנקציות על ישראל וגיבה את איומי בריה"מ לפעול נגדה אחרי מלחמת סיני (1956), בתקופת פורד שהודיע על בחינה מחדש של היחסים עם ישראל בעקבות משבר במו"מ על הסדר הביניים עם מצרים (1975) ובתקופת רייגן שעצר את משלוחי F15 לישראל בעקבות הפצצת הכור העיראקי והשעה את הסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי בין המדינות בעקבות חוק הגולן (1981). אולם אף נשיא אמריקאי לא ירד לרמה ירודה כל כך של פגיעה אישית במנהיג ישראלי וניסיון להשפילו. השפלת ראש ממשלת ישראל היא השפלת מדינת ישראל, ולכן מן הראוי שכל החברה הישראלית ובראש הראשונה האופוזיציה הפרלמנטרית וראש האופוזיציה, יתייצבו מאחורי ראש הממשלה, יגנו את דיפלומטיית הגידופים ויבהירו שגם אם הם חלוקים על רוה"מ, מסע כזה הוא בלתי נסבל בעיניהם.

 

* אחרי שרייגן השעה את הסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי, בתגובה על סיפוח הגולן, זימן ראש הממשלה בגין את השגריר האמריקאי סמיואל לואיס ללשכתו, נשא באוזניו נאום חוצב להבות בו הבהיר שישראל אינה רפובליקת בננות ולא מדינת וסאלים של ארה"ב. איננו ילד שארה"ב מענישה אותו, ואם ארה"ב משעה את ההסכם האסטרטגי, ישראל מבטלת אותו. העם היהודי הסתדר 3,000 שנה ללא המסמך האסטרטגי והוא יסתדר בלעדיו גם בעתיד, הבהיר בגין. ומה קרה בעקבות זאת? זמן קצר מאוחר יותר נחתם בין המדינות מסמך אסטרטגי חדש, משודרג, טוב מקודמו.

 

היום אין מדובר בסנקציות, אלא בהוצאת קיטור. יש לקוות שראש הממשלה והנשיא האמריקאי ימצאו את הדרך לשפר את היחסים האישיים ביניהם. אבל כאשר מדובר באינטרסים החיוניים של ישראל, כמו בניה בשכונות היהודיות של בירת ישראל, גידופים וקללות לא ישפיעו. איננו רפובליקת בננות ולא מדינת וסאלים של ארה"ב.

 

* אפרופו כבוד. מה היה קורה אילו בכיר ישראלי, נניח יו"ר הכנסת, היה אומר על הירדנים אחוז אחד ממה שאמר על ישראל יו"ר הפרלמנט הירדני? אמות הסיפים היו מזדעזעות. איזה משבר היה ביחסים עם ארה"ב ואלו התקפות מבית. אבל אנחנו סופגים הכל. אני משוכנע שהשגריר הירדני אפילו לא יזומן לשיחת הבהרה במשרד החוץ.

 

* בנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, ב-5 באוקטובר 1995, הציג יצחק רבין את תכניתו המדינית והקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון". זוהי מורשת רבין.

 

ב-1.11.14, ארגון "ישראל יוזמת", בהובלת יובל רבין, יקיים עצרת בכיכר רבין, שהמסר שלה הוא דבקות במורשת רבין. אלא שמורשת רבין שתוצג בו היא אולי מורשת יובל רבין, אך לבטח לא מורשת יצחק רבין. האמת היא, שההבדלים בין המסרים לא כל כך גדולים – מילה פה, מילה שם. זו מורשת יובל רבין: גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו הקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. נחזור לקווי 4 ביוני 1967. בראש ובראשונה ירושלים תחולק. ישראל תיסוג מבקעת הירדן. תמורת השארת גושי ההתיישבות, ישראל תיסוג משטחים ריבוניים שלה בתוך הקו הירוק. נקפיא את הבניה בגושי היישובים, והלוואי שיעשה בהם מה שנעשה בגוש קטיף, גם ביהודה ושומרון.

 

* בהרצאה שנשא בן דרור ימיני בבית אייל שבאשדות יעקב, עם צאת ספרו "תעשיית השקרים" לאור, הוא סיפר שיש לו מספר "מנטורים", ומנה אחדים מהם: פרופ' אמנון רובינשטיין, פרופ' שלמה אבינרי, פרופ' רות גביזון ופרופ' אלכס יעקובזון. ואכן, כל האנשים הללו הם מופת של השמאל הציוני הישן והטוב, שהעמיד חיץ בינו לבין האבולה הפוסט ציונית.

 

* במאמר לגיליון מיוחד של "הארץ" לרגל "ועידת ישראל לשלום", הציג הנסיך הסעודי טורקי אל-פייסל את תכנית השלום הערבית והוסיף: "פתרון כזה היה לב החזון שהציגה העצרת הכללית של האו"ם בתכנית החלוקה ב-1947, שהקהילה הבינלאומית כשלה ביישומה אז".

 

דרך מעניינת לשכתב את ההיסטוריה. אף שעל פי הצעת החלוקה מדינת ישראל לא כללה לא רק את יהודה ושומרון, אלא גם לא את ירושלים (כולל מערב העיר), לוד ורמלה, יפו וחלקים נרחבים של הגליל והנגב, העם היהודי והיישוב בארץ קיבלו את ההצעה בהתלהבות ותושבי הארץ היהודים רקדו ברחובות עד אור הבוקר. לעומת זאת, הערבים נלחמו נגדה בכל כוחם. למחרת החלו פרעות דמים של הפלשתינאים כדי לסכל את ההחלטה, וביום הקמת המדינה, פלשו אליה כל צבאות ערב, במטרה לחסל את המדינה בת יומה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ, שלוש שנים אחרי השואה. ובלשונו של אל-פייסל: "הקהילה הבינלאומית כשלה ביישומה".

 

* למה עריקי 8200 טרם הודחו מיחידתם וטרם נשללו דרגותיהם? צה"ל אינו מבין את המשמעות המוסרית והחינוכית של צעד כזה, של הצבת קו אדום מוסרי, לפיו עריקה ממלחמה היא מעשה שפל, בוגדני, סוציומטי ונלוז?

 

* איני יודע מי זאת המנוולת שלומית לי בן ארי, אבל אני משוכנע שהיא קראה את מאמרו של גדעון לוי "הרעים לטיס". איך אני יודע? כיוון שזו הייתה תגובתה על מותה של תמר אריאל, בפוסט שהעלתה בפייסבוק: "אתם יכולים לומר מה שאתם רוצים – עבורי היא קיבלה את עונשה על נטילת החיים שנטלה!!! כן ירבו... עבור הילדים הפלסטינים שנגדעו חייהם כך סתם במטוסי קרב!! חייכי אכלת אותה!!!".

 

נבלה.

 

* נפילתם במלחמת "צוק איתן" של החיילים הבודדים סמ"ר שון כרמלי, סמל מקס שטיינברג וסמ"ר ג'ורדן בן סימון, העלתה לתודעה הציבורית את התופעה של החיילים הבודדים, העולים לישראל כדי לשרת שירות קרבי בצה"ל, רובם נשארים בארץ, רבים מהם משמשים מופת לאחיהם הצעירים העולים בעקבותיהם ולעתים אף ההורים עולים בעקבות הילדים.

 

לכל איש יש שם, וראוי היה להתמקד בסיפורם האישי של שלושת הנופלים, אך נכון גם להצביע על התמונה המספרית, שהיא מאוד משמעותית. רק בשנה האחרונה התגייסו לצה"ל 1,008 (!!!) חיילים בודדים. אנחנו מתמקדים בקומץ יורדי המילקי (ואני מאשים בכך גם את עצמי, שנגררתי בעוצמה רבה מדי לפרובוקציה הזולה), במקום להאיר על התופעה המופלאה הזאת. 1,008 צעירים מארצות הרווחה, רק בשנה האחרונה, ומספר דומה מדי שנה, עוזבים הכל כדי להתגייס לצה"ל ולשרת שירות משמעותי. זו הציונות במיטבה!

 

זכיתי לפקד בבית הספר למ"כים על חיילים בודדים לפני כשלושים שנה, כאשר התופעה הייתה מצומצמת בהרבה. לא היה לי קל לתת פקודות לדיוויד רוזנטל, בחור בן 28, שנראה לי מבוגר כל כך. חשתי קצת מבוכה, בראשית הקורס. מי שהקלו עליי היו דיוויד וחבריו, שלא רצו שום פריבילגיה מחמת גיל. להיפך, הם היו המורעלים ביותר בין החיילים, לא התחמקו מעולם מלסחוב פק"ל כבד או מתורנות מטבח או ניקיון שירותים. לימים, הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל, שימש בית לארבעה גרעיני עולים ולגרעין "צבר" וחלק מחברי הגרעינים הללו הם היום חברי הקיבוץ ובעלי תפקידים מרכזיים בו.

 

ראוי לציין לשבח את התנועה הקיבוצית, שלקחה על עצמה את המשימה הציונית של מתן בית לחיילים הבודדים, ומתמידה בה כבר עשרות שנים. עשרות קיבוצים שותפים במשימה, ועוד לא היה חייל בודד אחד, שלא נמצאה לו משפחה מאמצת בקיבוץ.

 

* עמוס עוז זוכר את מצוותה של סבתו, לא להתקוטט עם ילדים שאין להם מה להפסיד, ומכאן הוא גוזר תובנה אקטואלית – לא להילחם בעזה, כי לעזתים אין מה להפסיד. מעניין, אני לתומי חשבתי שישראל נסוגה מעזה כי לא היה לעזתים מה להפסיד, ומרגע שישלטו בעזה, יהיה להם מה להפסיד ולכן המצב ישתנה; הם יהיו עסוקים בבניית מדינה, חברה אזרחית, פיתוח כלכלי וחברתי, חינוך ואנו נהנה משקט. אגב, מה פירוש לא להילחם בעזה? שתושבי העוטף יספגו "טפטופים" וישראל תכיל זאת?

 

* כאשר צ'יץ', ראש העיר ת"א, גינה את תושבי ת"א שעזבו אותה תחת מתקפת הסקאדים במלחמת המפרץ וכינה אותם "עריקים", הוא הגזים באמירה בלתי ראויה. אולם כאשר ראש העיר ת"א הנוכחי, חולדאי, נכנע לטרור ומבטל טיולי תלמידים בירושלים, בירת ישראל, אני מתגעגע ל"עריקים" של צ'יץ'.

 

* גל הסכמי ויזת טיול-עבודה, שישראל חותמת עם מדינות המערב, חשוב בראש ובראשונה כדי לסייע לצעירים, בוגרי צה"ל ושירות לאומי, לטייל בעולם.

 

אך יש להסכמים הללו גם חשיבות מדינית – ניצחון קטן אך יותר מסמלי, על תועבת ה-BDS, תועבת החרם על ישראל, שהוא הביטוי האקטיביסטי של מצע דרבן לדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל וזכות קיומה.

 

וחשיבות נוספת – הוא מייתר את התופעה של כפל דרכונים. הילדים שלי יודעים כבר מזמן, שלעולם לא תעלה אצלי לדיון אפשרות שאוציא דרכון פולני או רומני, כי בעיניי דרכון הוא ביטוי לזהות ואין לי זהות כפולה. בד"כ הוצאת הדרכון הזר נועדה לסייע לילדים להשיג עבודה או לימודים בחו"ל. בתחום העבודה, שורת ההסכמים הזאת מייתרת את הצעד הזה.

 

* כששני קצינים מצטיינים ומוערכים כיאיר נווה וגדי אייזנקוט מועמדים לתפקיד הרמטכ"ל, ראוי לבחור את זה שאינו נגוע בפרשת אשכנזי.

 

* הסרט "מיתה טובה" הוא סרט מעולה. התסריט גאוני. קטעי הומור משובח בסצנות הדרמטיות הקשות ביותר. משחק יוצא מן הכלל. והחשוב מכל – הסרט נוגע בבעיה אמתית הנוגעת לחיים של כל אחד מאתנו. הסרט מתמודד עם המחיר הכבד של התארכות תוחלת החיים – הארכה מלאכותית של חיים חסרי טעם, במחלות חשוכות מרפא, כאשר הדבר היחיד שנשאר הוא הסבל והכאב.

 

הסרט מתמודד עם הבעיה דרך הדילמה המוסרית הקשה של המתת חסד.

 

מומלץ מאוד!

 

* אבי חולה בדימנסיה, ולא יכולתי לצפות בסרט כצופה מן הצד ביצירת אמנות. חשתי שבטני מתהפכת ויצאתי ממנו מדוכא לגמרי. לא שהוא הוסיף לי תובנות חדשות שלא ידעתי, אך הוא גרם לי לסערת נפש.

 

* אני שולל הארכת חיים בצורה מלאכותית. אבל בהמתת חסד אני רואה חציית קו אדום מוסרי וגלישה על מדרון חלקלק, המאפשר לנו לקבוע מי ראוי לחיים ומי לא. עם זאת, אני חושב שזה נושא ראוי למחשבה ולדיון ציבורי, והסרט מציף את הסוגיה בצורה חדה ובהירה.

 

* המשחק של השחקנים בסרט משובח ביותר, וזאב רווח מתעלה מעל כולם. תפקיד חייו. משחק ברמה של אוסקר. גם ב"גט", בו הוא משחק בתפקיד משנה, המשחק שלו מעולה. איזה בזבוז, שרוב הקריירה שלו הושחתה לריק על "צ'רלי וחצי" ו"חתולה" למיניהם.

 

* חומוסיה חדשה נפתחה באזור התעשיה של קצרין, בבעלותו של תום קבלו מקדמת צבי, "רק חומוס". החומוס משובח ביותר. יש רק בעיה של אמת בפרסום. הם מבטיחים רק חומוס, ומגישים מרק פטריות יוצא מן הכלל.

 

* מי שפנטזו על ניגוב חומוס בדמשק, ומבינים שלנגב חומוס בחומְס זה תענוג מפוקפק, מוזמנים לנגב חומוס בקצרין.

 

* ביד הלשון

 

* באחת הסצנות המרגשות בסרט המעולה "מיתה טובה", שרים הגיבורים את שירה של נעמי שמר "בארץ להד"ם".

 

להד"ם = ראשי תיבות של לא היו דברים מעולם.

 

שורה בשיר: "אל ארץ זוּ חמדתי".

 

מה פירוש זוּ, בשורוק?

 

אין זה כינוי רומז לנקבה – לא זאת, ולא זוֹ, בחולם.

 

המילה מופיעה גם בשירו של טשרניחובסקי "אני מאמין" ("שחקי שחקי"). "זוּ אני החולם שר". למה זו, ולא למשל "זה אני החולם שר"?

 

וכך גם בשירת הים: "עם זוּ גאלת", "עם זוּ קנית".

 

זוּ, פירושו "אשר"... ש...

 

קח אותי עכשיו לשם, ארץ לא אדע, אל ארץ שחמדתי, ארץ להד"ם.

שחקי שחקי על החלומות אשר אני החולם שר.

נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם אשר גָּאָלְתָּ!

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 29/10/2014 15:44   בקטגוריות אמנות, אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, משפחה, משפט, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, קיבוץ, קליטה, רצח רבין, תקשורת  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 25.10.14


* כאשר במשך ארבעה חודשים וחצי ערביי ירושלים מתפרעים והמשטרה מגלה חוסר אונים ואינה מצליחה להשליט את הריבונות, פיגוע קטלני היה רק שאלה של זמן.

 

* חרפה! בבירתה של מדינת ישראל הריבונית, ילדים יהודים מפוחדים מצטופפים בחדר אחד בגן, כאשר על הגן צר אספסוף המיידה בהם אבנים וזיקוקים. מדינת ישראל קיימת במידה רבה כדי שתופעה כזאת לא תוכל להתקיים. זו תוצאה ישירה של אוזלת היד שמדינת ישראל מגלה כבר למעלה מארבעה חודשי פרעות בבירה. תוחזר ריבונות ישראל לבירת ישראל!

 

* מאמרו התורן של גדעון לוי הוא הצדקת רצח התינוקת בפיגוע הדריסה והאשמת ישראל, כמובן. הוא נדהם מן הסובלנות של ערביי ירושלים, שמפגעים כל כך מעט.

 

* יהודה בן מאיר פרסם ב"הארץ" מאמר תגובה מצוין לפשקוויל ההסתה האנטישמי הנורא של ב. מיכאל, באותו עיתון, שבו השווה את הפוגרום בקישינב לפעולות צה"ל ב"צוק איתן", וההשוואה היא כמובן לרעת צה"ל. "דרושה מידה רבה של מחשבה מעוותת, או סתם רשעות — ובמקרה זה כנראה שניהם גם יחד — כדי לערוך השוואה אווילית, מגוחכת ומופרכת כזאת", כתב בן מאיר.

 

הבעיה במאמרו של יהודה בן מאיר, היא שהוא מדקלם את הנראטיב הציוני כאילו יהודי קישינב לא ירו טילים על האוכלוסיה המולדובית ולא חפרו מנהרות תופת ליישובי הסביבה.

 

* הנחיתי מפגש מרתק עם בן דרור ימיני ב"בית איל" שבאשדות יעקב, עם צאת ספרו החשוב והמצוין "תעשיית השקרים". בין מי שתקף אותו על כך שהוא מאמין בשלום, מטיף לשלום ותומך בפתרון שתי המדינות לשני עמים, במתווה קלינטון, בהצעות אולמרט, ביוזמת ז'נבה ואפילו בתכנית הערבית ושולל את ההתנחלויות, לבין מי שתקף אותו על כך שבמקום להתעסק במה שגורם לשנאה נגדנו – אקיבוש הקולוניאליסטי וההתנחלות הבלתי חוקית הוא משחית את זמנו על התמודדות עם התוצאה הישירה של אקיבוש, רובו המכריע של הקהל התרשם מאוד מאדם אמיץ וישר, שערך מחקר יסודי ביותר, טעון בעובדות מוצקות וממוסמכות, המפריך את טיעוני קמפיין הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל ולא משאיר מהם אבן על אבן.

 

אלא שעם כל ההערכה לבן דרור ולפועלו (כבר עשר שנים הוא מקדיש את עיקר זמנו ופעלו להתמודדות עם קמפיין הדה-לגיטימציה והשקרים ואף עזב למענו את מטה לחמו העיקרי – מקצוע עריכת הדין), אי אפשר לכבות שריפה באמצעות כפית מים. יש צורך במאה בן דרור ימינים ובכך שמדינת ישראל תתייחס לקמפיין הדה-לגיטימציה כאיום אסטרטגי על המדינה, ותיערך בהתאם.

 

מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך ומעט מן האמת דוחה הרבה מן השקר. אבל זה מעט מדי.

 

* גורמים שונים בפוליטיקה הישראלית פועלים במרץ להכחשת ההכחשה; לטיהור שמו של מכחיש השואה אבו מאזן. רק לאחרונה קראנו זאת גם כאן, ברשימה של רון וייס, פרקליטו של השטן. ב-"7 ימים" מופיעה כתבה חשובה מאין כמותה של רונן ברגמן, המבוססת על מחקר יסודי שערך המזרחן ד"ר אדי כהן, שקרא את הדוקטורט של אבו מאזן וספרים נוספים שכתב. הוא מוכיח שמדובר במכחיש שואה קלאסי.

 

המסר המרכזי של אבו מאזן הוא שמי שעמדה מאחורי השואה היא התנועה הציונית, בשיתוף פעולה עם הנאצים, כדי להביא להקמת המדינה היהודית. הוא גם טוען שהמספר "המנופח" של הנספים הוא מזימה ציונית לאותה מטרה. חטיפת אייכמן והוצאתו להורג, למשל, נבעה מכך שהוא עמד לחשוף את האמת על הציונים שעמדו מאחורי השואה וכו' וכו'. הדוקטורט שלו הוא התאוריה הזאת, אך הוא חזר עליה גם בספריו האחרים. על עטיפת הספר שבו פרסם את התאוריה, מופיע תצלום של חייל ישראלי חבוש קסדה ועליה מגן דוד ולצדו חייל נאצי ועל כובעו צלב קרס. הספר יצא מאז שנות ה-80 במספר מהדורות, האחרונה שבהן ב-2011.

 

* הכחשת השואה אינה "טעות" מחקרית. זוהי מזימה פוליטית, הרוקחת מאז השואה שקר פנטסטי, מתוך מניע אנטישמי. המניע הוא מניעת הקמתה של מדינה יהודית ולאחר מכן – השמדתה של המדינה היהודית. התאוריה יוצאת מנקודת מוצא (חסרת שחר) שמדינת ישראל קמה בגלל השואה. אם לא הייתה שואה – מאליה מתבטלת ההצדקה של הקמת המדינה. אחד הענפים המרכזיים בהכחשת השואה היא החיבור של הציונות עם הנאציזם, בשיתוף פעולה ביניהם להשמדת יהודים, כדי לזרז את הקמת המדינה, ולאחר מכן בטיהור אתני וג'נוסייד נגד הפלשתינאים, כפי שאבו מאזן טען בנאומו בעצרת האו"ם החודש.

 

* בהכנת ה"מחקר", הפעיל אבו מאזן את אש"ף וגורמים מזרח גרמניים ואחרים. כלומר, מדובר כאן בתעשיית שקרים אנטישמית ממדרגה ראשונה.

 

* בספר אחר שלו, "הציונות ראשית וסוף", הוא כתב משפט המסביר את הקשר בין הכחשת השואה למלחמתו לדה-לגיטימציה של ישראל: "הציונות החלה את דרכה כזרה והיא תסיים את דרכה כזרה. היא נראתה לנו כגזירת גורל. היהודים הם קורבנותיה וגם אנו קורבנותיה. אנו והיהודים נדאג להביא את קיצה של הציונות".

 

* זה הפרטנר שלנו. זאת מטרתו. זאת מטרת ההסתה שלו נגד ישראל. וזו מטרתו גם במו"מ שהוא מקיים עם ישראל.

 

* בכתבה ב"ידיעות אחרונות" הופיעה תמונה של ספינת המעפילים "מדינת היהודים". זו הספינה שבא העפיל אבא שלי לא"י. הספינה נתפסה בידי הבריטים והמעפילים גורשו לקפריסין. לאחר חודשים אחדים, אחרי כ"ט בנובמבר, הילדים מתחת לגיל 18 שוחררו, וכיוון שהוא היה בן 18 פחות 15 יום, הוא עלה, היישר לקרבות מלחמת השחרור.

 

מדינת היהודים קמה והייתה לעובדה והיא הצלחה אדירה. ניצחון גדול של הציונות, התנועה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, ששמה קץ לעוול ולסבל הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית. 6 מיליון יהודים חיים היום במדינת ישראל. למרות ספין מתבכייני המילקי המטיפים לירידה  לארץ המרצחים, הירידה מן הארץ קטנה יותר מכפי שהייתה אי פעם, והיא קטנה בהרבה ממימדי העליה מארצות הרווחה.  

 

מי שבאמת שיתף פעולה עם הנאצים בהשמדת היהודים, היה מנהיג הפלשתינאים – המופתי הירושלמי חאג' אמין אל חוסייני. המופתי, ממשיכו ערפאת וממשיכו אבו מאזן מסרבים להשלים עם קיומה של המדינה היהודית, וממשיכים להמית על עמם אסון אחרי אסון.

 

* "מת על עצמי, וואלק אחי, אני מת על עצמי" – אותו "שיר הסלפי" שעורר מחאת הורים מוצדקת ביותר נגד הפסטיגל, ראוי להיות ההמנון של קמפיין הירידה לברלין. נרקיסיזם אגואיסטי, ניהיליסטי, ציני. התרוקנות מערכים ואובדן דרך.

 

* המשורר משה טבנקין, כתב לפני כ-45 שנה שיר נפלא, תגובה נבואית לקמפיין הירידה לברלין. "בבגוד באדם דרכו - מארבע רוחות העולם רגליו יוליכוהו שולל אל מחוז אין בו חפץ; מערה יער אטום, שחללו בלוי, שעיגולו חתום, שעפרו קלוי. שאין בו אבן על אבן. שאין בו ענף לקושש. שאין בו פחמי כיריים. אין בו לחם, אין אש, אין מים. שבו יש מלוא חופניים רק אפר".

 

* מחאת הצומי – הנרקיס שחולל את הקמפיין הדוחה לירידה לארץ המרצחים שהמילקי בה עולה כמה אגורות פחות מבמולדת, מיצה את הצומי וחוזר לארץ לקצור את הפירות. היכונו לראיונות, עמודי שער, כותרות בנוסח: "שובר שתיקה" וכו'. הכינו את השקיות.

 

* מבצע הפיגוע בקנדה הוא מוסלמי. מי שמופתע - שיקום.

 

* מתוך דיון בפייסבוק: "נתניהו חייב לעוף הביתה או לאלף אלפי עזאזל, מה שיבחר. נתניהו מתנהל כאנטישמי ממושמע ומובהק. היחיד הראוי היום להנהיג את המדינה הוא פייגלין... אין כאן מה לחשוב, יש עובדות המדברות בשטח. מי שנותן טיפול רפואי לטרוריסטים (כולל מסוריה), מי ששותק על רקטות מעזה, מי שמפקיר גופות חיילים בשטח, מי שלא מחסל לחלוטין את החמאס והרשות ה"פלסטינית" שהומצאה בכדי להשמיד את העם היהודי, מי שמפקיר את ביטחון העם היהודי בתוך מדינת ישראל (אלפי פיגועים בחודשים האחרונים), מי שמפקיר את הר הבית ונותן למוסלמים לשהות שם, מי שאינו מבטל את הסכמי אוסלו הארורים הוא אנטישמי. אני מדבר עובדות אם זה נעים לאוזן או לא... אני לעולם לא אתמוך באנטישמי כמו נתניהו שמפקיר את ביטחונם ודמם של העם היהודי בישראל" וכן הלאה וכן הלאה.

 

ולמה אני מצטט את דברי ההסתה המתלהמים הללו? כיוון שזה לא סתם פרופיל בפייסבוק. זה הפרופיל האופייני של מתפקדי פייגלין, המנסים לבצע השתלטות עוינת על הליכוד. הרי ברור שהכותב, כמו רובם המוחלט של תומכי פייגלין, מעולם לא חלם להצביע לליכוד. אך הם התפקדו לליכוד, כדי להשתלט עליו.

 

בבחירות האחרונות, מפלגה שרצה עם מצע פייגליני ("עוצמה לישראל") לא עברה את אחוז החסימה. הרעיון של פייגלין הוא להשתלט על הליכוד, בהנחה שמטילי פתק מחל ימשיכו להצביע כהרגלם למותג ויעניקו לו את השלטון. אבל הוא טועה טעות חמורה. אם פייגלין יעמוד בראש הליכוד, יקום ליכוד אחר, והליכוד של פייגלין יעבור את אחוז החסימה כמו "עוצמה לישראל".

 

* מה רוצים יאיר לפיד וציפי לבני? שיחודש המו"מ עם הפלשתינאים? יחודש. אין על כך מחלוקת. שגם ייצא ממנו משהו? נו, באמת... מה יצא מהמשאים והמתנים שציפי לבני ניהלה, הן בממשלת אולמרט והן בממשלת נתניהו?

 

* בנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, ב-5 באוקטובר 1995, הציג יצחק רבין את תכניתו המדינית והקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון". זוהי מורשת רבין.

 

ב-1.11.14, ארגון "ישראל יוזמת", בהובלת יובל רבין, יקיים עצרת בכיכר רבין, שהמסר שלה הוא דבקות במורשת רבין. אלא שמורשת רבין שתוצג בו היא אולי מורשת יובל רבין, אך לבטח לא מורשת יצחק רבין. האמת היא, שההבדלים בין המסרים לא כל כך גדולים – מילה פה, מילה שם. זו מורשת יובל רבין: גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו הקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. נחזור לקווי 4 ביוני 1967. בראש ובראשונה ירושלים תחולק. ישראל תיסוג מבקעת הירדן. תמורת השארת גושי ההתיישבות, ישראל תיסוג משטחים ריבוניים שלה בתוך הקו הירוק. נקפיא את הבניה בגושי היישובים, והלוואי שיעשה בהם מה שנעשה בגוש קטיף, גם ביהודה ושומרון.

 

* מי שראה את החיבוק החם שבו קיבלו הוריה של תמר אריאל את איתן עידן, המטייל שקיבל את ההחלטה הקשה והאכזרית, אך מחויבת המציאות להשאירה מאחור, יידע אצילות מהי.

 

* אילו הרב חיים אמסלם היה נבחר לרב הראשי לירושלים, היתה בכך בשורה גדולה של הרבנות לחברה הישראלית. אמסלם מגלם יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. הוא מייצג את דרכה של יהדות המזרח, בטרם הלכה שבי אחרי הליטאיות. כצפוי, הוא לא נבחר. מה שהיה הוא שיהיה.

 

* מהי היהדות? ספר התועבה "תורת המלך" מציג יהדות גזענית, קסנופובית, מסתגרת ופנאטית. ספי רכלבסקי, ב"חמורו של משיח" ובמאמריו מציג בדיוק אותה יהדות. ויש להם על מה להתבסס. אם זו היהדות שרוצים להציג, ניתן בתוך אוקיאנוס המקורות למצוא לכך תימוכין.

 

"היהדות שלא היכרנו", ספרה החדש של יוכי ברנדס, שבעיקרו הנו קובץ מאמריה ב"ישראל היום", מציג יהדות אחרת לגמרי. יהדות חופשית, פתוחה, נאורה, צודקת; תורת חיים. וכל דבריה מעוגנים היטב במקורות ישראל. יוכי היא פרשנית מקורית ונועזת, אך פרשנותה נעוצה במקורות עצמן. על כריכת הספר מופיע איור של יוכי, בדמותו של שרלוק הולמס, המתבוננת בזכוכית מגדלת בספר קודש יהודי. ואכן, פה ושם היא באמת ביצעה עבודה בלשית (או ארכיאולוגית) כדי להגיע למסקנותיה. אולם יש משהו מטעה באיור, כאילו כל פרשנותה חתרנית, שרק בזכוכית מגדלת של בלש ניתן להגיע אליה. במידה רבה, דווקא פרשנויות הפוכות, חלקן שהפכו מקובלות כאילו הן הן "היהדות", הרבה יותר חתרניות.

 

יוכי ברנדס אינה מציגה את היהדות באופן אפולוגטי, כנופת צופים. היא מבקרת, היא שוללת, התמונה שהיא מציגה אינה ורודה. אך היא מציעה אלטרנטיבה מתוך היהדות, ומתוך אהבת היהדות, והכרתה לעומקה.

 

כבת למשפחה חרדית שהפכה חילונית, היא אינה מפנה עורף למורשתה המשפחתית. היא מבקרת אותה, אך היא קשורה אליה בעבותות אהבה. היהדות החרדית בבית אביה, פתוחה הרבה יותר מהיהדות החרדית שאנו מכירים היום.

 

ספרה של יוכי ברנדס ציוני מאוד, כתוב בלהט ציוני שאינו מקובל במיליה הספרותי הישראלי. היא תוקפת בשצף קצף את הפוסט ציונות ואת השקר המציג סתירה, כביכול, בין מדינת לאום יהודית לבין דמוקרטיה.

 

הספר מחולק לחמישה שערים, ובכל שער שורה של מאמרים העוסקים בנושא מסוים: תיקון עולם, דת ומדינה, מעמד האישה, ישראל והעמים, חגים וזמנים. הספר רהוט, קריא ומזמין ואני ממליץ עליו בחום.

 

* איתן הבר במאמר ב"7 ימים": "41 שנה הוא סוחב על גבו את הצלב של 'מלחמה שאף פעם לא די לה' כדברי המשוררת". המשוררת היא יהודה עמיחי.

 

* ביד הלשון

 

בן גוריון לא הבין מה כל כך הצחיק את הקהל בנאומו בעצרת בחירות. בסופו של דבר מנהל לשכתו יצחק נבון אזר עוז, בלע את רוקו והסביר לו בדחילו ורחימו מה שמע הקהל, כשהוא דיבר על מרוץ הזיון ותקף את בריה"מ על שהיא מזיינת את נאצר.

 

מסתבר שכבר בשנות ה-50, הזיון כיחסי מין גבר בנוק אאוט על הזיון כחימוש, בוודאי בקרב קהל צעיר.

 

היום אף מנהיג לא ינאם על מרוץ הזיון, לא ידבר על כלי זין ואפשר לומר שהשימוש במילה זיון לענייני תחמושת כמעט חלף מן השפה העברית. כמעט, אמרתי, כי אנו עוד נוהגים להשתמש בו בבניין פועל, לביטויים כמו שוד מזוין, בטון מזוין ועין בלתי מזוינת.

 

ואם הזכרנו את ב"ג, לא נעסוק בנושא בלי הקטע הבלתי נשכח אודות יריבו הגדול בגין, מתוך ספר המופת של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך", ע' 480: "מר בגין לגם שתים שלוש לגימות מכוסו, סקר את הקהל, הניע ראשו שלוש ארבע פעמים מעלה-מטה, כמסכים עם דברי עצמו, או כמקונן, והחל למנות בקול מר ומאשים, כקטגור זועף המטיח שורה בלתי מעורערת של טענות מחץ עוקצניות: 'הנשיא אייזנהאור מזיין את משטרו של נאצר! בולגנין מזיין את נאצר! גי מולה ואנטוני אידן מזיינים את נאצר!! כל העולם כולו מזיין יומם ולילה את אויבינו הערבים!!!' פאוזה. קולו של הנואם נמלא בוז וגועל: 'ומי מזיין את ממשלת בן גוריון?' דומיית תדהמה ירדה על האולם. אבל מר בגין לא חש בה. הוא הרים את קולו והריע בנצחנות: 'לו אני הייתי ראש הממשלה כעת - כולם, כולם היו מזיינים אותנו!! כולם!!!' כמה מחיאות כפים רפות ומהוססות נשמעו פה ושם בין קשישי השורות האשכנזיות של האולם. ואילו על כל עומק ההמון שמאחור ריחפו כנראה היסוס, אי אמון למשמע אוזניהם, או אולי הלם קל. בתוך השקט הנבוך שהשתרר לרגע בכל רחבי אולם אדיסון היה רק ילד אחד, ילד לאומי אחד, כבן שתים עשרה, ילד פוליטי עד שורשי שערותיו, ילד בגיניסטי שרוף בחולצה לבנה ובנעליים מצוחצחות כמו ראי, שלא יכול היה להכיל והתפוצץ פתאום מצחוק. והילד הזה ניסה בכל כוחו להחניק את צחוקו, רצה למות בו במקום מבושה, אצל הצחוק המבועת, ההיסטרי, כאשר יענו אותו - כן ירבה וכן יפרוץ: צחוק משתנק, שטוף דמעות כבר, צחוק ניחר עם פרצי צוויחה צורמים, צחוק דומה להתייפחות ודומה לחנק".

נכתב על ידי הייטנר , 24/10/2014 22:57   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, חוץ וביטחון, חברה, יהדות, מנהיגות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, רצח רבין, שואה, תקשורת, תרבות, משפחה  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לא על המילקי לבדו


"לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". פרשת השבוע, פרשת "לך לך" [המאמר יתפרסם ערב פרשת "לך לך" א.ה.], נפתחת בציווי הזה של אלוהים לאברם. האם הקריאה הייתה אות להשתקעות בארץ כנען כדי להקים בה עם לעולם, או שמא היה זה אות הפתיחה להקמתו של עם נודד, שאין מנוח לכף רגלו?

 

לא חלפו תשעה פסוקים, ולאחר השתקעותו בארץ וקבלת ההבטחה האלוהית לתת את הארץ הזאת לזרעו, אברם יורד מצרימה. הוא לא ירד כיוון שהמילקי בסופרמרקט ברעמסס זול במקצת מזה שבבית אל, אלא "כי כבד הרעב בארץ", כלומר בשל שיקול של הישרדות פיסית, במובן הבסיסי ביותר של המושג. ואף על פי כן, שמא ירידתו מצרימה, ולאחר מכן ירידת נכדו ישראל ששמנו נקרא עליו, תחילה לחרן ואח"כ למצרים, אינם אב טיפוס ליהודי הנודד? שמא טבועה בד.נ.א. שלנו קללתו של קין "נע ונד תהיה בארץ"? האם אלפי שנות נדודים יצקו בנו הפרעה של "טרמינל איי לאב יו", כבשירו של מאיר אריאל?

 

****

 

במוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות", הציג סבר פלוצקר השוואה של איכות החיים בת"א לעומת ברלין, על פי מחקר המשווה את "החיים הטובים" במספר ערים, ובהן שתי הערים הללו. בחלק מן הנושאים שנבדקו יש יתרון לת"א ובאחרים לברלין, הן בתחומים הכלכליים והן בתחומים אחרים. בנושאים החשובים יותר בחיים, למיטב שיפוטי, היתרונות של ת"א חד משמעיים: תוחלת החיים בברלין היא 80.8 ובת"א – 82.3. שביעות הרצון מהמצב הבריאותי האישי (מ-1 ל-10) בברלין הוא 6.4 ובת"א 8.2. שביעות רצון מהחיים באופן כללי: ברלין – 6.7 ות"א 7.1. יופי, אפשר להיות שבעי רצון.

 

אבל אני מודה שאיני שבע רצון, כי אני שולל את עצם ההשוואה הזאת. בתחומי החברה והכלכלה, החינוך והבריאות, ההשוואה שלי אינה בין ישראל למדינה אחרת, אלא בין ישראל למה שראוי שישראל תהיה, ותמיד יש עוד לאן לחתור ולמה לשאוף.

 

ההשוואה בין ישראל לגולה (כן, אני משתמש במילה הבלתי אופנתית הזאת) היא אחרת לגמרי. רק בישראל יהודי חי במדינה יהודית. רק בישראל אנחנו עם חופשי בארצנו. רק בישראל יהודי חי במולדתו. רק בישראל אנו חיים בשפתנו הלאומית, בתרבותנו הלאומית. רק בישראל ילדינו גדלים בשפתנו, חיים בארצנו ובין בני עמנו. רק בישראל אנחנו האחראים לחיינו, למצבנו, כי זו המדינה שלנו. רק בישראל אכפת לנו באמת מהמדינה שלנו ואנו חשים שאנו נושאים אותה על כתפינו, וזה לא כבד, כי זה שלנו. לכל אלה אין תחליף. אפילו לא מילקי בשקל. לא על המילקי לבדו יחיה אדם. אדם מחפש משמעות לחייו, והיא קצת יותר עמוקה מטבלת המחירים בסופרמרקט.

 

****

 

הזֶמֶר העברי הוא סוכן התרבות והחינוך מספר אחד בתולדות הציונות, יותר מכל סוגה תרבותית אחרת. איך מתמודד הזמר העברי עם סוגיית ה"צומוד" שלנו במולדתנו? לא אציג כאן דוגמאות מן הימים ההרואיים של ראשית הציונות, ההתיישבות והקמת המדינה, ימי "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו", אלא מימי מדינת ישראל בהתבססותה.

 

אפתח בכלת פרס ישראל, המשוררת והפזמונאית הדגולה נעמי שמר, שהשנה ציינו עשור למותה.

 

בשירה "אין ויש", מתארת נעמי שמר בקנאה בלתי מוסתרת את קסמי העולם שמחוץ לא"י, ומדגישה דווקא את הדברים שאין בארץ: "לנו אין נהרות אדירים וגשם בקיץ / לנו אין בירות אפורות וכל עשנן... לנו אין טירות אצילים, חומות חתומות / לנו אין יערות אפלים שלכת ענבר ... לנו אין מגדל נישא, ראשו בעבים / לנו אין אוצר נעלם בצל הגיא...".

 

איזו מין אהבת מולדת היא זאת, עם געגוע למחוזות אחרים?

 

במאה ה-19 היה נפוץ ביטוי אנטישמי, לפיו "היהודי – איפה שטוב לו, שם מולדתו". ראשוני הציונות ניסו להציג את היפוכו של אותו ביטוי: "היהודי – איפה שמולדתו, שם טוב לו". מי שטוב לו במולדתו, בשל היותה מולדתו, אינו נדרש להוכיח לעצמו ולאחרים, שהיא היא הארץ הטובה ביותר, ואין לו צורך להציג את עדיפותה על מקומות אחרים. מה שטוב באותה ארץ, היא היותה ארצו, גם אם אין בה נהרות אדירים וגשם בקיץ, יערות אפלים ואוצר נעלם בצל הגיא.

 

ובכל זאת, מה יש בה? נעמי שמר מציגה בשיר, לצד האין – את היש, והיש הארצישראלי בעיניה מעניין מאוד. בשני הבתים הראשונים, מציגה נעמי שמר את הדברים היפים והכייפיים שהארץ מעניקה ליושביה, ואין לזלזל בהם כלל: "יש לנו תכלת כל השמיים / יש לנו שמש כל השנה ... יש לנו עיינות ותהומות / בבקעה וגם בהר".

 

יפה. נכון, אין לנו גשם כל השנה, אך יש לנו שמש כל השנה. אבל האם יש בכל אלה פיצוי הולם על העדר טירות האצילים, החומות החתומות, שלכת הענבר, המגדל הנישא שראשו בעבים? ספק.

 

וכאן באה שורת המחץ, הפואנטה של השיר: "אבל יש לנו חלק בדוד / נחלה בבן ישי". בשורה הזאת מהדהדת קריאתו של "איש הבליעל" שבע בן בכרי, שמרד בדוד: "אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי" (שמואל ב', כ', א'). ניתן לראות כאן מסר של אחדות ישראל – תשובה למסר הפילוג של שבע בן בכרי. אך יותר מכך, יש בדבריה מסר אודות מהות הציונות. נעמי שמר היתה "חילונית", על פי ההגדרות הסוציולוגיות המקובלות (שאת סלידתי מהן ביטאתי לא אחת בטור זה), אך ישראליותה יונקת מחזון משיחי, ותכלית ישיבתה בארץ ישראל ואהבתה את הארץ, היא אותו החיבור לדוד המלך ולמה שהוא מסמל. בלי אותה זיקה, בלי אותו חיבור, בלי אותו קשר, באמת קשה להתחרות עם ההוד וההדר והנופים הקסומים באותם מחוזות בחו"ל.

 

שירה של נעמי שמר "העיר באפור", הוא שיר אהבה לפאריס. נעמי שמר שהייתה פרנקופילית של ממש, ואף תרגמה לעברית משיריהם של כמה מטובי השאנסון הצרפתי אהבה מאוד את פאריס, שהתה בה רבות וכתבה עליה את השיר.

 

נעמי שמר אהבה את א"י, אך לא היתה זאת אהבה עיוורת, המציגה את הארץ ככליל השלמות, כארץ היפה ביותר, הטובה ביותר, שאין טובות ויפות ממנה בעולם. להיפך, כמי ששום דבר אנושי לא היה זר לה, נעמי שמר כתבה גם על מקומות אחרים, וראתה בהם ואהבה בהם דווקא את מה שאין בא"י.

 

היא אוהבת את פאריס, העיר באפור, אך לא כתחליף לתל אביב, העיר הלבנה. "מקצף גל ועננה / בניתי עיר לי לבנה / כמותם קוצפה, כמותם שוטפה / כמותם יפה. / עם ערב רך חלון נפקח / ואת ילדה צופה בו כך / כמו מלכה המחכה לאלופה. // כי בא הלילה השחור / עירי מוארת סחור סחור / ואורותיה רביד לך / על צוואר. / הנה עירי גדולה בליל / והיא ארמון ענק אפל / וילדתי בו מולכת / עד מחר".

 

איזו אהבה גוברת? האהבה לעיר באפור או לעיר הלבנה? את התשובה נותנת נעמי שמר בשירה "העיר באפור". היא מבטיחה לבתה: "על ספסל אז נשבה ועם רדת האור / אם תגידי עייפתי מן העיר באפור / אשיבך על כנף נשר ועל גב עננים / אל עירך שחיכתה לך בבתים לבנים".

 

הנה כי כן, גם שיר האהבה לפאריס "העיר באפור" הוא בראש ובראשונה שיר אהבה לת"א, "העיר הלבנה", שיר אהבה לארץ ישראל. העיר הלבנה שהיא בנתה לבתה, ממתינה לילדתה, על בתיה הלבנים, כאשר היא מבלה עם אמה בפאריס.

 

ואם עלול מישהו לחשוב שהגעגוע הוא רק לתל אביב, לישראליות החילונית הים תיכונית, מסירה נעמי שמר ספק באשר למהות הגעגוע, בפריטה על האסוציאציה מדברי האלוהים אל משה בעלותו אל הר סיני לקבל את התורה: "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (שמות י"ט ד').

 

בעוד 5 חדשים נציין עשור לפטירתו של חתן פרס ישראל אהוד מנור. גם אהוד מנור התייחס לסוגית הדבקות בארץ. המסר שלו היה חד משמעי – איננו ישראלים על תנאי. את השירים הללו הוא כתב דווקא בעתות משבר.

 

אין לי ארץ אחרת / גם אם אדמתי בוערת / רק מילה בעברית חודרת / אל עורקיי אל נשמתי / בגוף כואב / בלב רעב / כאן הוא ביתי. // לא אשתוק כי ארצי / שינתה את פניה / לא אוותר לה אזכיר לה / ואשיר כאן באוזניה / עד שתפקח את עיניה.

 

אהוד מנור כתב את השיר בימי מלחמת לבנון הראשונה. הוא התנגד למלחמה בכל מאודו ומחה נגדה. הוא חש שאדמתו בוערת, שארצו שינתה את פניה. הוא לא היה מוכן לשתוק לה, לא לוותר לה, עד שתפקח את עיניה. אך עיקר המסר שלו היה לחלק מן המיליה החברתי והתרבותי שלו, שאמרו "נגמרה לנו המדינה", "אם אריק שרון יעלה לשלטון נרד מן הארץ" (מנטרה שכיחה באותם ימים), אלה שקראו לסרבנות, שעודדו את תסמונת הראש הקטן בצה"ל. מולם הציב אהוד מנור אמירה חד משמעית: כאן הוא ביתי. אין לנו ארץ אחרת.

 

עשור לפני כן, פקד את מדינת ישראל אחד ממשבריה הקשים ביותר, מלחמת יום הכיפורים. דורו של אהוד מנור הוא הדור שנלחם במלחמה הקשה הזו, בה נפלו למעלה מ-2,500 חיילים. החברה הישראלית חוותה טראומה קשה, שלוותה במשבר כלכלי קשה ובירידה המונית מהארץ (נגדה יצא ראש הממשלה יצחק רבין שכינה את היורדים בעת משבר "נפולת של נמושות"). האווירה בארץ הייתה אווירה של דכדוך.

 

באווירה הזאת הוא כתב את "ללכת שבי אחריך". הוא לא טייח את המצב, את הקושי, את המשבר. הוא לא כינה את ארץ ישראל "ארץ זבת חלב ודבש", אלא "ארץ של חלב, מרור ודבש". לצד החלב והדבש אנו נאלצים ללקק לא מעט מרור. את אדמת הארץ הוא מכנה "הנוראה והיפה הזאת". זו לא רק ארץ יפה. לעתים היא נוראה. אך מתוך התודעה המפוכחת הזאת, המסר של אהוד מנור הוא של ישראליות בלתי מותנית. נכון, יש תקופות של שכול ויתמות, "עם כל מילת פרידה למות לאט", אך אנו נאזור כוח "להיוולד כל בוקר מחדש... ולהביא אל העולם עוד בן ובת". באהבת הארץ יש לא מעט כאבים, אך המסר הוא "לכאוב אותך ושוב להתאהב".

 

מה הגורם למחויבות המוחלטת הזאת? אהוד מנור אינו מספק הסבר רציונלי. הוא אינו משווה את מחיר המילקי בסופרמרקט בבנימינה לעומת זה שבברלין. תודעת המולדת שלו נובעת מחלום הדורות שאנו נושאים. "ללכת שבי אחריך, לנשום את השמש הצורב, לחלום אותך מול שמייך, לכאוב אותך ושוב להתאהב. לשאת חלום מבטן, מדורות, לשאול באביבייך נחמה, לחיות על פני ובתוכי האדמה, הנוראה והיפה הזאת".

 

כשכינס אהוד מנור את שיריו לספר, הוא פתח אותו בשיר "יליד הארץ" ועל שמו קרא את הספר. זה לא השיר היפה ביותר של אהוד מנור, אך זהו השיר המשמעותי ביותר בעבורו. לא בכדי, הוא ציווה לכתוב את השיר על גב המצבה שעל קברו.

 

"יליד הארץ" הוא שיר תודה של אהוד מנור להוריו, על שעזבו את הגולה ועלו לארץ; ובזכותם הוא נולד, גדל וחי בארץ ישראל. 

 

במלחמת ההתשה נפל יהודה, אחיו הצעיר של אהוד מנור. השיר הזה קשור למותו. בראיון לעופר גביש, לספרו "שיר לדרך", סיפר מנור: "זה שיר תודה לאמי ולאבי. נכתב כמה שנים אחרי שאחי נהרג. אני חושב ב-71' או 72'. אמא שלי התקשרה אלי כאשר שמעה את השיר, בכתה והודתה לי. אחרי שאחי נהרג, היא חזרה על המשפט 'למה הייתי צריכה לבוא לארץ וכל הביוגרפיה אולי הייתה אחרת והילד היה חי ו...". תשובתו לאמו היא השיר הזה. 

 

אבא שר אני לך / על שיום אחד / קמת ותלך. / אמא זה השיר הוא לך / על ימי לכתך / אחרי אבי לכאן. // שמש בא אל החלון / ענף ירוק מלילה נעור / וילד שפקח עיניו לתכלת / שם בארץ אל / בצל כרמל / ליד הנחל.

 

השיר המבטא בצורה היפה ביותר את הדבקות בארץ בכל מקרה, בכל מחיר, ללא תנאי, הוא שירו של דן אלמגור "לפתח הר געש".

 

בשיר, משתומם אלמגור על האנשים החיים באזורים המועדים להתפרצות הרי געש ורעידות אדמה והם דבקים באדמתם. אולם מפעם לפעם הוא פוגש תייר השואל אותו מדוע אנו, הישראלים, מתעקשים לחיות כאן, בארץ רוויית המלחמה הזאת, בפתח הר הגעש. לנוכח השאלה הזאת, מבין אלמגור את אותם כפריים באזורים המועדים לפורענות, שכמונו – הם דבקים ללא תנאי באדמת אבותיהם, ומצפים ליום שבו ההר ישקוט מזעפו, ואז על הבזלת השחורה יוריק הדשא ויפרח אחת ולתמיד.

 

****

 

מאז יציאת מצרים, הנהיה אחרי עגל הזהב והערגה לסיר הבשר או לסיר המילקי במצרים נטועות באופי הלאומי שלנו, כמחלת נפש קולקטיבית שאנו מתקשים להיפטר ממנה.

 

בשנים הראשונות של המדינה הייתה ירידה גדולה לחו"ל. בשנות ה-60, שנות המיתון, כאשר התחושה הייתה שמדינת ישראל הקטנה היא מדינה במצור בגבולות עשנים ומדממים, הייתה ירידה גדולה מן הארץ והבדיחה השחורה הייתה ש"האחרון שירד יכבה את האור". אחרי מלחמת יום הכיפורים היה גל גדול של ירידה.

 

ועם כל המשברים וכל המהמורות, חיים היום 6 מיליון יהודים במדינת ישראל, כמחצית העם. מדינת ישראל, עם כל בעיותיה וכל המחלות הטעונות ריפוי ותיקון, היא סיפור חסר תקדים של הצלחה. הירידה היום מן הארץ היא הנמוכה ביותר מאז קום המדינה, והעליה לארץ מארצות הרווחה גדולה ממנה פי כמה וכמה. יוקר המחיה הגבוה הוא בעיה קשה שיש להיאבק בה, אך לא כישראלים על תנאי, ולא באיומי ירידה מן הארץ, דווקא לארץ המרצחים, ותוך שימוש פרובוקטיבי בביטוי הנואל "עליה לברלין".

 

כי כאן הוא ביתנו, זו ארצנו, זו המדינה שלנו.

 

ובסופו של דבר, זכינו לחיות בתקופה הטובה ביותר בתולדות העם היהודי; התקופה בה התגשמו דברי הנביא זכריה: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ".

 

* "שישי בגולן", "אשמורת שלישית"

נכתב על ידי הייטנר , 22/10/2014 11:57   בקטגוריות היסטוריה, חינוך, יהדות, אמנות, ציונות, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ