לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ©ֳ₪ֳ£ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ישעיהו כא: שֹׁמֵר, מַה מִּלֵּיל?


פרקי הנבואות של ישעיהו על עמי העולם, מצביעים על מאות שנים של מלחמת עולם, שיש בה רק מפסידים – כולם. פרק אחר פרק משלח ישעיהו נבואות זעם וחורבן, לכל העמים – ממעצמות העל מצרים ואשור, דרך מעצמת העל שעוד אינה יודעת שהיא כזאת – בבל, מואב, פלישתים ועד שבטים ערביים ועמים עלומים. אף עם לא ימלט מן הרעה. גם לא עם ישראל.

 

מן הפרק שלנו, יצאו שני ביטויים רבי משמעות להיסטוריה היהודית החדשה.

 

האחד הוא "סופות בנגב". הפרק נפתח בפסוק: "מַשָּׂא מִדְבַּר יָם, כְּסוּפוֹת בַּנֶּגֶב לַחֲלֹף. מִמִּדְבָּר בָּא, מֵאֶרֶץ נוֹרָאָה". הנביא מתאר אויב נורא, שזהותו אינה ידועה, שישעט מהמדבר כמו אותן סופות החול העצומות השוטפות את הארץ מדרום, מנגב.

 

הפסוק הזה העניק את הכינוי שניתן לפרעות הקשות ביהודי אוקראינה ודרום מערב האימפריה הרוסית בין אפריל 1881 למאי 1882, תוך העלמת עין של הממשל וכוחות הביטחון. בנגב – כיוון שנגב הוא דרום, והפרעות פרצו בדרום האימפריה.

 

פרעות אלו רבות משמעות בהיסטוריה של עם ישראל, כי הן האיצו את התפכחותם של היהודים מאשליות המשך הקיום בגולה, ושמשו אבן דרך בתובנה שהתגבשה בצורך בפתרון ציוני. בלט בכך ד"ר יהודה לייב פינסקר (1821-1891), הרופא והפובליציסט היהודי רוסי, שבעקבות הפרעות הבין שאין תוחלת לחלומות האמנציפציה – ההשתלבות של היהודים בגולה, בהם שגה, והפתרון הוא אוטואמנציפציה, שחרור עצמי לאומי של היהודים בבית לאומי משלהם. החוברת שכתב בשנת 1882, בעקבות סופות בנגב – "אוטואמנציפציה", שהקדים ביותר מעשור את "מדינת היהודים" של הרצל, הוא אחד המסמכים החשובים בתולדות עם ישראל. פינסקר היה לאחד ממנהיגי תנועת חיבת ציון.

 

אמנם, בניגוד להערכתו ואמונתו, ה"יודופוביה" לא פסקה לאחר הקמת מדינת ישראל, אלא היא שינתה את פניה וכעת היא מופנית נגד הביטוי הלאומי של היהודים – מדינת ישראל, אולם הוא צדק במסר המרכזי – אין ליהודים כל פתרון אחר זולת הפתרון הלאומי, מדינה עצמאית בציון. אין כל תוחלת לעם היהודי בגולה.

 

גם היהודים שעלו לארץ ישראל נתקלו בעוינות ובשנאה ואף בפרעות, אולם עוד קודם להקמת המדינה נטלו אחריות על חייהם וביטחונם, תחילה בארגון "השומר" ואח"כ ב"הגנה" ובמחתרות.

 

ב-1940 כתב והלחין המשורר והמוסיקאי, חבר בית אלפא ואח"כ רמת יוחנן מתתיהו שלם, את שירו "שומר מה מליל".

 

שׁוֹמֵר מַה מִּלֵּיל –

סַהַר נוּגֶה בָּרָקִיעַ,

כּוֹכָב נוֹצֵץ אוֹרוֹ יַגִּיהַּ.

 

הוֹ, נוּמָה צֹאנִי, נוּמָה

מָחָר עִם שַׁחַר –

הוֹ, קוּמָה.

 

שׁוֹמֵר מַה מִּלֵּיל –

צִנַּת הַלֵּיל בַּנֶּגֶב,

שְׁחָקִים מֵעַל הוֹד חֵן וָשֶׂגֶב.

 

הוֹ, נוּמָה צֹאנִי, נוּמָה

מָחָר עִם שַׁחַר –

הוֹ, קוּמָה.

 

שׁוֹמֵר מַה מִּלֵּיל –

רִנַּת צִפּוֹר בַּנֶּשֶׁף,

הוֹמֶה לִבִּי כֻּלּוֹ רַב קֶשֶׁב.

 

הוֹ, עוּרָה לִבִּי, עוּרָה

מָחָר עִם שַׁחַר –

הוֹ, עוּרָה.

 

ההשראה לשיר לקוחה מן הפרק שלנו. "מַשָּׂא דּוּמָה. אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר: שֹׁמֵר, מַה מִּלַּיְלָה? שֹׁמֵר, מַה מִּלֵּיל?"

 

כאן השומר הוא הנביא. הנביא צופה את הבאות, כמו שומר על משמרתו הרואה את האויב הקרב, מדווח ומתריע.

 

הפסוק שימש השראה גם לחבר משמר העמק עמנואל לין, שהקדים בשנתיים את מתתיהו שלם בשיר שומרים ואהבת מולדת. השיר נכתב למסיבת חנוכה של משמר העמק ב-1938, הולחן בידי חברו לקיבוץ בנימין חתולי עומר והיה למעין המנון של יישובי חומה ומגדל.

 

מֵעַל הַמִּגְדָּל סָבִיב אַשְׁקִיפָה,

עֵינִי תִּגְמַע מֶרְחַקִּים,

אֶרֶץ רוֹגַעַת בִּדְמִי הַלֵּיל,

הוֹי, שׁוֹמֵר, מַה מִּלֵּיל?

 

חֲלִיל רוֹעִים יָרֹן

גּוֹלְשִׁים עֶדְרֵי הַצֹּאן,

מַה לִּי וּמִי לִי עוֹד, כְּנַעַן?

רוּחַ מִיָּם הָמָה,

בֵּין שִׁבֳּלֵי קָמָה,

מַה לִּי וּמִי לִי עוֹד, כְּנַעַן?

 

סַהַר עָלָה מִן הֶהָרִים

הָעֵמֶק עָטָה עֲרָפֶל

אֵי שָׁם נוּגוֹת הַתַּן מְיַלֵּל

הוֹ, שׁוֹמֵר, מַה מִּלֵּיל?

 

קדם לו בארבע שנים נתן אלתרמן. ב"שיר העמק", שכתב ללחנו של דניאל סמבורסקי לסרט ההסברה הציוני "חיים חדשים", הוא השתמש במילים "מה מליל" ובגרסתו – "מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?" וקשר אותו, לא ברצף מילולי, אך כהמשך לפזמון של השיר, עם המשמרת – "אָנוּ לְךָ מִשְׁמֶרֶת".

 

בָּאָה מְנוּחָה לַיָּגֵעַ

וּמַרְגּוֹעַ לֶעָמֵל.

לַיְלָה חִוֵּר מִשְׂתָּרֵעַ

עַל שְׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.

טַל מִלְּמַטָּה וּלְבָנָה מֵעַל,

מִבֵּית אַלְפָא עַד נַהֲלָל.

 

מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?

דְּמָמָה בְּיִזְרְעֶאל.

נוּמָה עֵמֶק, אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת,

אָנוּ לְךָ מִשְׁמֶרֶת.

 

יָם הַדָּגָן מִתְנוֹעֵעַ,

שִׁיר הָעֵדֶר מְצַלְצֵל,

זוֹהִי אַרְצִי וּשְׂדוֹתֶיהָ,

זֶהוּ עֵמֶק יִזְרְעֶאל.

תְּבֹרַךְ אַרְצִי וְתִתְהַלַּל

מִבֵּית אַלְפָא עַד נַהֲלָל.

 

מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?...

 

אֹפֶל בְּהַר הַגִּלְבּוֹעַ,

סוּס דּוֹהֵר מִצֵּל אֶל צֵל.

קוֹל זְעָקָה עָף גָּבוֹהַּ,

מִשְּׂדוֹת עֵמֶק יִזְרְעֶאל.

מִי יָרָה וּמִי זֶה שָׁם נָפַל

בֵּין בֵּית אַלְפָא וְנַהֲלָל?

 

מַה, מַה לַּיְלָה מִלֵּיל?...

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 27/4/2016 20:39   בקטגוריות היסטוריה, התיישבות, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, ספרות ואמנות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 27.4.16


* שידוד מערכות – מעבר לכיעור בדבריו של הרצוג על "אוהבי ערבים" והפגיעה בערביי ישראל, הביטוי הזה גם הסיט את הדיון מהמסר החשוב שהרצוג התכוון להציג, והוא הצורך בשידוד מערכות רעיוני, לנוכח התרחקות מפלגת העבודה מדרכה המסורתית – הפטריוטית, האקטיביסטית, הביטחונית, ההתיישבותית והיגררותה אחרי מרצ, הנגררת אחרי חד"ש, הנגררת אחרי זועבי, חד גדיא חד גדיא.

 

אי אפשר להסתפק בהצגת הבעיה, בלי להציג פתרון. הפתרון הוא חזרה לדרך המלך, דרך הישר. למשל, שמפלגת העבודה תאמץ כבסיס מצעה הרעיוני את מורשת רבין, כפי שביטא בנאומו האחרון טרם הרצח:

 

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון" (נאומו האחרון בכנסת כראש הממשלה, בעת הצגת הסכם אוסלו ב', 5 אוקטובר 95', חודש לפני הרצח).

 

מן הראוי שמפלגת העבודה תחזור לדרך הפשרה הטריטוריאלית בניגוד לדרך הנסיגה המלאה.

מן הראוי שמפלגת העבודה תחזור לבטא נכונות לוויתור כואב על חלקים בא"י כדי להבטיח רוב יהודי משמעותי במדינה יהודית דמוקרטית, ותפסיק לדבר על אקיבוש, כאילו אנו קולוניאליסטים בארץ לא לנו.

מן הראוי שמפלגת העבודה תנער חוצנה מגורמים רדיקליים המזיקים למדינת ישראל כמו "שוברים שתיקה" ודומיהם.

מן הראוי שמפלגת העבודה תניף את דגל ההתיישבות, ולא תיגרר אחרי גורמים המתעבים את ההתיישבות באשר היא, ובעיקר בגליל ובנגב, כפי שעשתה כשהצביעה נגד חוק ועדות הקבלה.

 

אלו רק דוגמאות למה שעל מפלגת העבודה לעשות כדי לחזור לעצמה.

 

* האובססיה של אלפר לביזוי השכול - רוגל אלפר, האיש הרע הזה, אוהב במיוחד לבוז למשפחות שכולות. בעיניו, אותן משפחות היו צריכות להפוך לשונאות המדינה, שהרגה את בנם, כביכול, ואם אינן כאלו, הרי שהן מקדשות את המוות.

 

לאחרונה, כנראה לקראת יום הזיכרון הממשמש ובא, פרסם אלפר שורה של מאמרי נאצה גסים נגד משפחות שכולות, ובז להן על גאוותן בבן שנפל או באישה שנרצחה, לעג להן על שהן מאמינות בערכים שעליהם נלחם הבן. ובהנאה מרושעת זרה שתן על פצעיהן.

 

בעקבות תגובות חריפות שקיבל, הסביר רוגל אלפר את גישתו. הפעם הוא לא התחרע ספציפית במשפחה מסוימת, אבל הדברים שכתב מעידים בעד עצמם, ומסבירים באיזה עולם אפל חי האיש הרע הזה. רוב המאמר הוא ציטוטים של היטלר וגרינג, המסבירים את הצורך בהערצת המוות של החיילים, שהיא כמובן זהה, בעיני האיש הרע הזה, לתרבות השכול הישראלית. "זו תעמולה פשיסטית טהורה... ויש לחנך ילדים שטוב למות כך בעד ארצנו — כי אחרת הם לא יילחמו למען ארצם. כלומר, כפי שגרס היטלר, הילד היהודי בישראל 'חייב להבין שלאגו אין שום חשיבות בהשוואה לקיום האומה'. הפרט מממש את עצמו על ידי הקרבת עצמו בקרב, 'למען ארצו', עם חיוך על הפנים... ומובן שהאדרת המוות מייצרת השתוקקות אל המוות — הסוף הנאצל. מתברר ששאהיד בעברית זה פטריוט".

 

אגב, רוגל אלפר דווקא מעריץ את ה"שאהידים" הפלשתינאים רוצחי היהודים, תומך בהם בהתלהבות, ואף כתב מכתב התנצלות למחבל שירצח אותו, שבו השתומם על כך שלקח לו זמן כה רב עד שרצח אותו בצדק, כמי ששייך לעם אקובש.

 

בדבריו הנוראים של אלפר, הייתה גם אתנחתא קומית. האיש הגס ומשולח הרסן הזה כתב: "אין ימניות בלי וולגריות. הזלזול וגסות הרוח הם חלק אינטגרלי מהשקפת העולם הזאת". ו"ימניות", אליבא דאלפר, היא גם גישתה של שלי יחימוביץ', למשל, שהיא בעיניו "נאציונל-סוציאליסטית" כיוון שאינה תומכת בפיגועי הטרור של המחבלים, שהנם לוחמי חירות.

 

* מהגרועים במכחישי השואה - אלפר יכול, כמובן, לקחת אינספור ציטוטים מצ'רצ'יל, למשל, שהעלה על נס את ההקרבה של הלוחמים בהיטלר; אותם לוחמים שקיימו את הבטחתו לעמו – דם, יזע ודמעות, אך בזכותם המפלצת הנאצית הובסה.

 

אבל אלפר בוחר לצטט את היטלר, כי האובססיה שלו היא להציג את ישראל כנאצית, כמקובל על הגרועים במכחישי השואה.

 

* כפיות טובה – האיחוד האירופי מממן את ארגוני ה"שמאל" הרדיקלי. ומה יש לגדעון לוי לומר על האיחוד האירופי? "האיחוד האירופי, למשל, העלוב לא פחות, מוצא צידוקים לחוסר המעש שלו". מהו חוסר המעש? "ישראל ממשיכה בשלה כי היא יכולה להמשיך. ... את ישראל איש לא עוצר". איך האיחוד האירופי צריך לעצור את ישראל? את אחד ממאמרי ההשתלחות שלו באובמה, על שהוא עבד נרצע של ישראל ושל ההון היהודי בארה"ב, למשל, הוא הכתיר בכותרת "אנא, בכוח". כלומר, הוא התחנן בפני אובמה שיפעיל כוח נגד ישראל.

 

*בין אלפר לויינינגר - מה ההבדל בין רוגל אלפר וגדעון לוי לאוטו ויינינגר? שבניגוד אליו, אין בהם היושרה והאומץ ללכת עד הסוף בדרך שלהם, ולממש אותה.

 

* בליסטראות על בית המשפט - נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת אברהם אברהם קיבל את עתירתם של תושבים מעפולה נגד רשות מקרקעי ישראל, ופסל מכרז קרקעות לבניית בתי מגורים בעפולה הצעירה, בשל שחיתויות ואי סדרים שהיו כרוכים בו - פגמים מהותיים בהליכי המכרז, ניסוח עמום ומטעה של תנאיו והחמור מכל - תיאום מחירים פסול בין מציעים.

 

כל הזוכים במגרשים היו ערבים ישראלים. עם פרסום ההחלטה של בית המשפט, הסתערו ח"כים מן הרשימה המשותפת על בית המשפט והחלו מיידים בו בליסטראות מילוליות.

 

בדמוקרטיה, אין מוסד החסין בפני ביקורת, כולל בית המשפט (והזוכים במכרז הודיעו שיערערו על ההחלטה בעליון,  וזו כמובן זכותם שאינה ניתנת לערעור). אולם יש הבדל בין ביקורת עניינית ומכובדת, לבין התנפלות שלוחת רסן של פוליטיקאים, המאשימים את בית המשפט בגזענות. לדידם, על שלטון החוק ומערכת המשפט להגן על שחיתות, אם זו שחיתות של ערבים או הנהנים ממנה הם ערבים. אם שלטון החוק נאבק בשחיתות כזאת, זו גזענות. הנה כמה ציטוטים של הח"כים הערבים: "החלטה מבישה ברוח ההפרדה של סמוטריץ'... להתיישר לפי שאגות השנאה של המפגינים שלא רצו ערבים בעפולה... מערכת המשפט מפלה בין יהודים לערבים... השופט החליט לעצור את 'נהירת הערבים' לעפולה... מביש... מניעים גזעניים ותו לא... הפרדה גזעית..." וכן הלאה. השתלחות פרועה.

 

מי שהיטיב להסביר את מה שעומד מאחורי ההשתלחות, היה ח"כ באסל גטאס, בתגובתו: "אנו בני הארץ הזו, בעלי המולדת ובעלי המקום". במילים אחרות, הוא אינו מכיר בבית המשפט של מדינת ישראל, כיוון שאין הוא מכיר במדינת ישראל. הוא רואה בערבים את בעליה של הארץ, ולכן אין בה מקום למדינה היהודית ומוסדותיה אינם לגיטימיים בעיניו. כל שאר נימוקי הביקורת ריקים. טיעונו של גטאס, הוא העומד מאחורי המתקפה כולה.

 

* אבו מאזן ראוי לשבח - נכון שבנאומו באו"ם אבו מאזן העליל על ישראל שהיא הורסת לפלשתינאים את האקלים, אבל מצד שני הוא לא ציין שישראל משתמשת בדם של ילדים פלשתינאים לאפיית מצות לפסח.

 

* המסכה של טראמפ - חבר המתגורר בארה"ב העיר לי, שדמותו של דונאלד טראמפ, כפי שאני מצייר אותה בכתיבתי, אינו דמותו האמתית, אלא הדמות שהוא מגלם לצרכים אלקטורליים בלבד.

 

יתכן שהוא צודק, איני יודע. אני יודע מה שרואות עיניי. עיניי רואות ביריון, דמגוג, גזען ומיזוגן. האם זו מסכה? אולי. אך אם כן, זו המסכה שהוא בחר לעטות על פניו, וגם זה מעיד על משהו.

 

* שטריימל למען השלום – עזר ויצמן היה חסיד של הברית בין מפלגת העבודה לחרדים. הוא טען, שבראש סדר העדיפויות יש להעמיד את הנושא המדיני - השגת השלום, ולשם כך יש לגייס את החרדים לתמיכה במהלכים המדיניים, במחיר קבלת רבות מדרישותיהם בנושאי דת ומדינה. בלשונו הציורית הוא אמר: "אני מוכן לחבוש שטריימל למען השלום".

 

המחלוקת שלו הייתה בעיקר עם אנשי מרצ ובראשם שולמית אלוני, שהציבה בראש סדר היום אג'נדה אנטי דתית, וסירבה להפריד בין אג'נדה זו, בשם זכויות האדם והאזרח, לבין האג'נדה המדינית.

 

חלפו למעלה מעשרים שנה, וציפי לבני חזרה על אותו משפט, באותו הקשר.

 

בתגובה לדברים שכתבתי השבוע בפייסבוק, ייחס אחד מחבריי את הביטוי לשולמית אלוני. כשהעמדתי אותו על טעותו, חבר אחר שלח לי קישור למאמר באתר "מידה" שבו הביטוי מיוחס לאלוני. בדקתי ב"גוגל" ומסתבר שהשגיאה הזאת השתרשה, וחזרה פעמים רבות.

 

ובכן, זו טעות. שולמית אלוני מעולם לא אמרה זאת, מעולם לא חשבה כך, כל חייה נאבקה נגד הגישה הזאת, ובמידה רבה הביטוי הזה נועד לנגח אותה ואת גישתה. מי שאמר זאת הוא עזר ויצמן.

 

* הפלמ"חניקית – בקיבוץ רביבים שבנגב, הלכה לעולמה בגיל 90 רחל סבוראי, בת קיבוץ עין חרוד, לוחמת הפלמ"ח, ידידתו הקרובה של מאיר הר ציון, הצעיר ממנה בשבע שנים שהלכה עמו לטיול לפטרה; אוהבת ארץ ישראל, אוהבת התנ"ך, אוהבת הקיבוץ וקנאית לערכיו ולעקרונותיו, סיירת ואשת עט.

 

רחל הייתה כל חייה נאמנה למורשת הקיבוץ המאוחד ולדרכו של טבנקין. היא הייתה מנאמנות הגולן בתנועה הקיבוצית, ובתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, לא הרפתה מראשי התנועה ומראשי מפלגת העבודה ותבעה מהם מחויבות להתיישבות בגולן. היא כתבה על כך מאמרים ומכתבים למערכות העיתונות הקיבוצית והייתה פעילה במועצה הציבורית למען הגולן ובקעת הירדן.

 

יהי זכרה ברוך!

 

* מתלמידיו של אהרון – יחד עם מאות אנשים, ליוויתי היום את מורדי שטיין לדרכו האחרונה, בקיבוץ הדתי מעלה גלבוע.

 

מורדי היה, בעיניי, התגלמות המושג פלורליזם. הוא לא היה "סובלן", במובן שהוא היה "מוכן לסבול" קיומם של זרמים שונים וגישות שונות ביהדות. הוא לא היה "פתוח" במובן שהוא היה מוכן לקבל אותם. הוא היה פלורליסט במובן זה, שהוא ראה ברכה בריבוי הגישות, הדעות והזרמים ביהדות; ברכה לעם היהודי, ברכה לתרבות היהודית, ברכה ליהדות. ברכה של ריבוי ומגוון המשפיע רֹב שפע תרבותי ויצירתי, ומבטיח בכך את המשך צמיחתה של היהדות.

 

לא בכדי הוא מצא את מקומו דווקא בארגון התחדשות "חילוני", קיבוצי – מכון "שיטים", מכון החגים הקיבוצי. בקרב חברי המכון הוא חש בית והם ראו בו בן בית. עיקר פועלו היה בקרב הציבור החילוני, אך לא כמיסיונר, ולא כמי שבא אל עגלה ריקה כדי למלא אותה, אלא כשותפי אמת ליצירת ההמשכיות היהודית.

 

מורדי היה איש רוח ואיש חינוך ממדרגה ראשונה – העמיד דורות של תלמידים, הפליא להעשיר מהידע הרב תחומי, רחב היריעה והעמוק בכל תחומי היהדות וההיסטוריה. הוא הפליא לרתק כמורה, כמנחה וכמרצה, והכל במזג טוב ועדין, ברוח טובה, בהומור משובח ובחיוך.

 

כהיסטוריון, שהתמחה בעיקר בתקופת בית שני, מורדי ידע שהיהדות מעולם לא הייתה מונוליטית, אלא תמיד היו בה זרמים ופלגים רבים. ומצד שני, הוא ידע שכאשר הריבוי היה למוקד של מלחמה וקנאות, הוא היה הרסני. התודעה הזאת שמשה נר לרגליו בכל עשייתו החינוכית והציבורית, במכון "שיטים", באגף לחינוך התיישבותי ובקיבוצו.

 

הכרתי את מורדי במסגרת פעולתי בתחום ההתחדשות היהודית, היו בינינו שיתופי פעולה בתחום, הערכתי והוקרתי אותו.

 

שלוש שנים נלחם מורדי במחלת הסרטן, ובחול המועד הוא נפטר, בגיל 62. הניח אישה, חמישה ילדים ועשרה נכדים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין של קיבוצו, על פסגת הגלבוע, לנוכח הנוף המרהיב של עמק המעיינות ועמק יזרעאל, סמוך לחוות טורבינות הרוח שעל הגלבוע.

 

מורדי היה מתלמידיו של אהרון – אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה.

 

יהי זכרו ברוך!

 

* תמונות נוף הגולן – במהלך הפסח (ושמא גם אחריו?) מוצגת בפארק הוולקני אביטל, ממזרח להר אביטל בצפון הגולן, תערוכת מרהיבה של צילומי נוף הגולן, שצילמו צלמי הגולן. התערוכה היא לזכרו של רונן גלבוע, חבר עין זיוון, דמות מרכזית בקהילת הגולן ובעיקר בענף התיירות בגולן ובעצמו צלם חובב, שנפטר במפתיע לפני כשנתיים. התמונות מציגות את טבע הגולן בעין העדשה של הצלמים תושבי הגולן, כולל בני נוער – תמונות מקסימות של הנוף הגולני עוצר הנשימה.

 

הפארק הוולקני, הנמצא בתוך מחצבה סורית ישנה, מציג וממחיש את התופעות הוולקניות של הגולן, שהנו אזור געשי. מומלץ במיוחד לבקר בו בשעות הערב (בתיאום) ולצפות בחיזיון האור-קולי.

 

            * ביד הלשון

 

קן תפילותיי הנידחות – מזה חודשים אחדים, מרכיב מרכזי בעונג שבת שלי, והשבוע זה היה עונג השבת והחג, הוא האזנה לתכניתו של יואב קוטנר בשבת ב-13:00 בגל"צ על אריק איינשטיין. התכנית היא ביוגרפיה מפורטת של אריק איינשטיין, הכוללת את כל החומר המוקלט שלו לאורך השנים.

 

יש לו זמן, לקוטנר. הוא מתקדם לאט לאט, משמיע הכל, את כל הגרסאות של הכל השירים. הוא מסביר ומשמיע הקלטות וראיונות עם איינשטיין. לאחר חודשים של שידור הוא הגיע השבוע רק ל-1980, לתקליט "חמוש במשקפיים".

 

בעיניי, תקליט זה הוא אחת מפסגות יצירתו של אריק ופסגת יצירתו של שותפו לתקליט מיקי גבריאלוב. התקליט הוא שילוב של שירי משוררים עם שירים מקוריים של אריק. בין שירי המשוררים, שלושה שירים של ביאליק: "היא יושבה לחלון", "תאמר אהיה רב" ו"הכניסיני". וכל ההקדמה הזאת נועדה לשיר "הכניסיני".

 

בגרסתו של אריק איינשטיין, ללחנו של מיקי גבריאלוב, הוא שר:

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,

וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,

קֵן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

 

קֵן, עם קו"ף בצֵרה. אולם זו טעות. יש לשיר: קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת. קַן, עם קו"ף בפַתח.

 

בדרך כלל אריק איינשטיין הקפיד על עברית יפה והגיה מדויקת של המילים. פה ושם היו לו שגיאות. לעתים מכוונות, כמו בפרודיה "אבישג", בה הוא שר "אני מוכרח להיות איתֵך", וכדי להעצים את הפרודיה, הוא הגזים ושר "איתֵייך".

 

אולם השגיאה הזו צורמת במיוחד, כיוון שזה שיר של ביאליק. אחד היפים בשיריו של ביאליק. והרי לא היה פרפקציוניסט כביאליק שהקפיד על כל תו ותו.

 

קַן היא צורת הסמיכות של קֵן. כמו זְקַן לזָקֵן. אנו אומרים זָקֵן, אך בסמיכות זְקַן-השבט. זְקַן-השבט הוא הזָקֵן של השבט. אנו אומרים קֵן, אך בסמיכות קַן-תְּפִלּוֹתַי. קַן-תְּפִלּוֹתַי הוא הקֵן של תפילותיי.

 

שגיאה כזו אינה הולמת את אריק איינשטיין.

 

מסתבר, שבראיון לגל"צ סמוך ליציאת התקליט, אריק איינשטיין דיבר על כך. הוא אמר שהטעות הייתה מכוונת, מתוך חשש שהמאזינים לא יבינו את המילה קַן. הוא אמר שזו טעות שהוא מתחרט עליה, ובשל הטעות הזאת אינו שלם עם התוצאה. 

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 27/4/2016 00:11   בקטגוריות אנשים, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, התנועה הקיבוצית, התיישבות, חוץ וביטחון, יהדות, ספרות ואמנות, עולם, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, שחיתות, משפט, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ישעיהו כ: הנביא ערום ויחף


בשנות השבעים המוקדמות, היה טרנד עולמי של ריצות עירום.

אדם שרצה לעורר את תשומת לב דעת הקהל לנושא מסוים, רץ עירום, וכך העלה את המודעות לנושא.

היום יש טרנד דומה – מפגינות חשופות חזה, לרוב לנוכח ביקור של מנהיג מדינתן או מנהיג זר; מביכות את המנהיג, ומעוררות תשומת לב לנושא.

 

איך אנו מתייחסים לתופעה?

אין ספק בהצלחתם של הנוקטים בדרך זו למשוך תשומת לב. עובדה – הצלמים מסתערים על המפגינים הערומים והתמונות מופצות מיד לכל העולם.

 

אך האם תשומת הלב אכן עוברת לנושא, או מתמקדת באקט העירום? לרוב תשומת הלב מתמקדת בעירום עצמו.

היחס אל המפגינים הוא כאל אנשים בלתי רציניים. כאל אווילים ומשוגעים.

 

הנביא הושע מדבר על אוויל הנביא ומשוגע איש הרוח. בפרק שלנו, אנו נוכחים שהנביא ישעיהו פושט את בגדיו והולך ערום ויחף כדי להזהיר את עם ישראל מפני אוריינטציה על מצרים במאבקה באשור. אבל למה באופן זה?

 

וכאן הדבר חמור יותר – שלוש שנים הולך הנביא ערום ויחף. אם אדם מתפשט לפתע, הוא מעורר תשומת לב. אולם אם הוא מתהלך ערום במשך שלוש שנים, הוא כבר אינו מעורר תשומת לב. הוא נחשב לבלתי שפוי. למה הלך הנביא ערום במשך שלוש שנים?

 

ומה שמפתיע יותר – אלוהים ציווה עליו לנהוג כך.

 

יתכן שישעיהו לא הלך ערום במשך שלוש שנים, אלא שבמשך תקופה בת שלוש שנים, הוא נהג כך פעמים אחדות, באירועים ממלכתיים ופוליטיים גדולים, כדי לזעזע ולנער.

 

קשה לנו להסביר ולהבין את אקט העירום כשלעצמו, אך אנסה להסביר את מהותו.

 

הנביא מניח שאם ינהג כך, מעשהו יזעזע וישפיע, דווקא בשל מעמדו הרם, דווקא בשל הכבוד שהציבור רוחש לו. הצעד שנקט יעורר שאלות ויגרום למחשבה מחדש.

 

יש מי שיתייחסו בבוז לנביא על התנהגותו. אולם אחרים יבינו, שאם כך נוהג הנביא, כנראה שיש לו מסר שראוי להקשיב לו. אם הנביא מוכן להתבזות, לשלם מחיר, כנראה שהדבר אשר בפיו חשוב בעיניו מכבודו האישי.

 

הוא נוהג כך כדי לזעזע את חזקיהו המלך ולהשפיע עליו. הוא נוהג כך כדי לזעזע את העם ולהשפיע עליו.  

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 26/4/2016 14:40   בקטגוריות חינוך, יהדות, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ