לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ©ֳ₪ֳ£ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

דברים י: אלוהים דורש צדק חברתי


בני ישראל עומדים להיכנס לארץ טובה, ארץ זבת חלב ודבש, אך ההנאה מן הטוב הזה מותנית בכך שהם יעשו את הטוב.

 

מהי עשיית הטוב? משה מונה מצוות רבות. אני רוצה להזכיר את אלו, שבעיניי הן העיקר, הן לוז המצוות, והן אלו שרלוונטיות היום לפחות כפי שהיו לפני 3,000 שנה.

 

דרישתו של משה מן העם, הוא לפעול על פי הדוגמה האישית המופתית של אלוהים. "כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". המופת שמציב משה בפני עם ישראל, הוא צדק ומשפט, רווחה, כבוד ואהבה לחלש, למיעוט ולאחר. ואם לנסח זאת במשפט קצר: האל דורש צדק חברתי!


****


בתפילת "אל מלא רחמים" אנו אומרים על המנוח ש"ה' הוא נחלתו". מקור הביטוי הוא בפרק שלנו. הביטוי המקורי אינו קשור כלל למוות, אלא לשבט לוי, שלא קיבל נחלה בארץ ישראל, כי ייעודו הוא עבודת ה', ונאמר עליו שה' הוא נחלתו.


* 929

נכתב על ידי הייטנר , 3/8/2015 23:29   בקטגוריות חברה, חינוך, המאבק החברתי, יהדות, תרבות  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דברים ט': ליל חניה


ליל חניה ערב המלחמה הגדולה, מלחמתם של בני ישראל לכיבושה של ארץ ישראל. משה נואם בפני העם, מפיח בהם אמונה ומשרה בהם ביטחון: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל! אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת-הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ, עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם. עַם-גָּדוֹל וָרָם, בְּנֵי עֲנָקִים אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא-הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ, אֵשׁ אֹכְלָה. הוּא יַשְׁמִידֵם וְהוּא יַכְנִיעֵם לְפָנֶיךָ וְהוֹרַשְׁתָּם וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לָךְ".

 

היהודים הציונים ששבו למולדת אחרי הגלות הממושכת, לא נדרשו לחצות נהר כדי לעלות לארץ ישראל. היה עליהם לחצות ים. בשיר הילדים "מעבר לים", חזר ביאליק לציפורים, אחיותיה של הציפורה הנחמדת משיר הביכורים שלו "אל הציפור", וביקש מהן שיספרו לו על הארץ. הוא ניסה לאמת עמן את הידוע לו. הוא ידע שבארץ הזאת, מעבר לים, מתהלכים ענקים, עם גדול ורם. הרי הוא היה שותף למיזם 929 וקרא את פרק ט' בדברים, שהוא במקרה חלק מפרשת השבוע, פרשת "עקב".

 

מֵעֵבֶר לַיָּם,

מֵעֵבֶר לַיָּם, -

הֲתֵדְעוּ, צִפֳּרִים,

הַדֶּרֶךְ לְשָׁם?

 

מֵעֵבֶר לַיָּם,

בִּמְדִינוֹת הַיָּם,

שָׁם אִיֵּי הַזָּהָב,

שָׁכַחְתִּי מַה שְּמָם.

 

וּבְאִיֵּי הַזָּהָב

מֵעֵבֶר לַיָּם,

מִתְהַלְּכִים עֲנָקִים,

עַם גָּדוֹל וָרָם.

 

עַם גָּדוֹל וָרָם,

עַם יָשָׁר וָתָם,

וּמֶלֶךְ עֲלֵיהֶם

כָּמוֹהוּ לֹא קָם.

 

וְגַנִּים לַמֶּלֶךְ

מֵעֵבֶר לַיָּם –

צִפֳּרֵי גַן-עֵדֶן

מְקַנְּנוֹת בָּם.

 

מֵעֵבֶר לַיָּם,

מֵעֵבֶר לַיָּם, -

הֲתֵדְעוּ, צִפֳּרִים,

הַדֶּרֶךְ לְשָׁם?

 

****

 

כאשר בן גוריון נדרש, בנאומיו ובמאמריו, לאירוע הכרזת המדינה, בדרך כלל הוא לא דיבר על האירוע כהקמת מדינת ישראל, אלא כ"חידוש מדינת ישראל". בתודעתו ההיסטורית העמוקה, ראה ב"ג בהקמת מדינת ישראל את קוממיות עם ישראל בארצו, לאחר אפלת הגלות הממושכת.

 

גם חידושה של מדינת ישראל הייתה כרוכה במלחמה קשה, מלחמה בעם עצום ורב, שפלש למדינת ישראל ביום הקמתה מחמש מדינות, במטרה להטביעהּ בדם ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ, 3 שנים אחרי השואה.

 

ובמלחמה הקשה הזאת, היו הרבה לילות חניה, לפני קרבות קשים. על אחד מהם כתב אלתרמן בשירו "ליל חניה", מתוך מחזור השירים "עיר היונה", האפוס הגדול של התקומה, שפרסם ב-1957. "עיר היונה" לא התקבל במאור פנים בידי הביקורת והמיליה הספרותי, אולם היום, בפרספקטיבה של ששה עשורים, אני רואה בו את פסגת יצירתו של גדול משוררינו. ב"עיר היונה" ניסה אלתרמן לעצב את רוחה של האומה ולשרטט את קווי המתאר של הפיכת עם של פליטים שחווה את השואה הנוראה, לעם חי הבונה מדינת מופת. שיריו הם גם ביטוי פואטי למלחמה ולדור הלוחמים שהקימו את המדינה, אותם כינה ב"טור השביעי" "מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינת היהודים".

 

בתש"ח היה אלתרמן בן 38, ולא חלה עליו חובת גיוס, אולם הוא התעקש להתגייס וממש אנס את רעו יצחק שדה לקבל אותו לשורות יחידתו, בה לחם לצד אנשים הצעירים ממנו בעשרים שנה. אלתרמן החייל התאפיין במוטיבציה גבוהה, אך היה "חייל דמיקולו"... כנראה שהוא לא ממש נועד לחיילוּת. הוא השתתף בקרב אחד, הקרב הכושל על גבעה 105 באזור נגבה. תפקידו היה – מגיש תחמושת לרגם. יצחק שדה הבין שתרומתו של אלתרמן כמשורר קצת יותר גדולה מאשר כמגיש פצצות מרגמה, ובעיקר חש שאינו יכול להתמודד עם האחריות על חייו של אלתרמן, ואילץ אותו לעזוב.

 

הקרב בו השתתף נערך ב-2.6.48. את "ליל חניה" כתב אלתרמן ב-3.6.48. זהו שיר של לוחם, אם כי לא ברור האם הוא תיאר את ליל החניה ערב הקרב כפי שהיה, או כפי שראוי היה להיות.

 

השיר מתאר את הלילה שלפני הקרב ובעיקר את נאומו של המפקד המשוחח עם החיילים. אלתרמן המשורר קובע שבשיחת מוטיבציה כזאת, אין מקום למילים הגדולות של המשורר, אלא לדיבור ישיר בגובה העיניים, לדיבור הפשוט. אין זה הזמן ל"שירה צרופה" אלא "לזמר הנפוץ, שלא דבר ערך ולא שכיית חמדה הוא", ואי אפשר שלא להבחין באירוניה; הרי כוונתו היא שבלילה כזה, דווקא הדיבור הפשוט הוא דבר ערך ושכיית חמדה. הוא גם מבהיר, שאין להתבייש בשיחה כזאת במליצה ובסיסמאות, שכוחן חשוב בהחדרת המוטיבציה ללוחמים. יש מקום לומר את הדברים "בקול גדול, בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול". יש דברים שנשמעים זולים בסיטואציות אחרות, אך בליל החניה ערב הקרב, הם הדברים שנכון שיאמרו.

 

על מה מדבר המפקד עם לוחמיו? "על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח), ועל חובה וקרב ועול". עול המלחמה הוא כבד. כל לוחם יודע שרבים הסיכויים שלא יחזור מן הקרב ואם יחזור – הוא יודע בוודאות שיאבד חלק מחבריו. הנכונות להקרבה, אינה יכולה לבוא בפקודה, אלא רק מתוך אהבה.

 

לכאורה, אין סתירה גדולה יותר מזו שבין מלחמה ואהבה. מלחמה היא מוות, היא הרג, מה לה ולאהבה? ניתן להבין זאת, אולי, מן השורה החשובה ביותר בשיר, לטעמי: "המחנה אשר דינו להיות שופך דם האדם ומגִנו". בביטוי "שופך דם האדם" רומז אלתרמן לאיסור הרצח שאלוהים מטיל על בני האדם אחרי המבול, ובאמירה שהעונש על רצח, כל רצח, הוא עונש מוות: "שופך דם האדם, באדם דמו ישפך, כי בצלם אלוהים עשה את האדם". מאחר והאדם נברא בצלם אלוהים, אסור להרוג אותו. והנה, הלוחמים יצאו למחרת בבוקר להרוג.

 

כאן מסביר אלתרמן, שהאילוץ של המחנה לשפוך את דם האויב הוא הכרח, נגזר דינו לשפוך דם, מתוך ההכרח להיות מגן האדם. אולם גם בצאתו לקרב שאין צודק ממנו, עליו לזכור שרק ההגנה על חיי אדם מצדיקה את ההרג. זהו ביטוי אלתרמני מובהק.

 

השיר מסתיים בתיאור של הקרב, הכרוך במחיר דמים: "איש זונק, ואיש יורה ואיש נופל".

 

ליל חניה. בקול דברים, בשחוק, בגדף,

בהמולת מלאכות הוא קם. הנה הנו.

כמו פני עיר-נבנית פניו של שדה הקטל

בהתפרשֹ המחנה אשר דינו

להיות שופך דם האדם ומָגִנו.

 

פני עיר-נבנית בחשכתה והבהוביה,

בעיסוקה האץ חופז מתג אל תג.

ליל חניה. פני נפחיה ואופיה

ועגלוניה של חברה בטרם גג.

פני הכוכב הקם והמרחב העג.

 

פני הגברים המטליאים עלֵי ברכים

חולצה ונעל. פני הלץ. פני הַטַּבָּח.

פני הבדיחה בצוהב בַּהֲרוֹת הקַּיִץ,

שמושבה על הארגז או על הפח

וּלְקָדְקֳדָהּ אגן רקיע מהופך.

 

מתוך אשמורת ראשונה, בין חוף וגבע,

היה נשקף פתאום מראה המלחמה

כמו הווי צוען, חבור יתד וחבל,

בו חירותם של מסעות וחירומם,

בו הכלים והחוקות בעירומם.

 

בו חישופה הפתאומי והפרוע

של הבדידות בין הרבים והזרים.

בו הרעות ידי אדם בצר בְּרָאוּהָ,

להיות שומרה בין איש ואיש את הקשרים,

בהישרף גשרי שכירות ומסחרים.

 

בו מליצת סיסמות הזמן, אשר לא פרק

שירה צרופה בן יעסוק, חלילה לו -,

ורק הזמר הנפוץ, שלא דבר-ערך

ולא שכיית-חמדה הוא, יִשָּׂאֵן במלוא

צווחת צבעיו החריפים על חלילו.

 

על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח)

ועל חובה וקרב ועול. הכל בכל.

אין הוא אומר את זאת בכל דקויותיה

של השירה, אבל אומר בקול גדול

בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול.

 

ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע,

ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן

הַדְּוָדִים

ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח

בבניינה של ממלכה, ליל נדודים

ניצב פרוש על היחיד והגדודים.

 

עת מלחמה. גם צלם הדברים האלה

היה צלמהּ. לקול זמרת-פזמון תועה

עוד ימשכו המה, כמו נימה מחלב,

נפשו של דור, גם בשדה זרועה

לזכור, לא רק לרע, ימי רעה.

 

גם זה נשלב במלחמה. כל זה גם יחד

כמו אבחת אביב נמסך בעם מליל

ומשחרים. כל זה מתל ומגדות נחל

יהיה עולה ביעף ושב נקטע בילל

של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל.

 

****

 

ובחזרה לליל החניה של בני ישראל, ערב חצייתם את הירדן, ולנאומו של משה, מצביאם.

 

משה מתאר את נדודי עמו במדבר – היסטוריה רצופת חטאים. למה הוא חייב להזכיר להם זאת ולנזוף בהם בשעת רצון זו? יתכן, שלקראת ההצלחה הצפויה להם בכיבוש הארץ, משה רוצה להזהיר את בני ישראל מפני היוהרה. יציאת מצרים, קריעת ים סוף ומעמד הר סיני היו נקודת שיא בהיסטוריה של העם, אך הוא בעט וחטא, עד שאלוהים רצה להשמידו ולבסוף התפשר על עונש של ארבעים שנות נדודים במדבר. משה מזכיר לעם את ההיסטוריה, כדי שלא יחזור עליה.

 

וּבִשְׁלֹחַ יְהוָה אֶתְכֶם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לֵאמֹר עֲלוּ וּרְשׁוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם, וַתַּמְרוּ אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ. משה מזכיר לעם את חטא המרגלים, ומציין שהחטא הזה כמעט עלה לעם בהשמדה, אלמלא הוא, משה, כמו בפעמים נוספות, הצליח להעביר את רוע הגזירה. אך החטא הזה עלה לעם ישראל בארבעים שנות נדודים. אם שוב יפחדו בני ישראל מהמלחמה ומכיבוש הארץ, רומז להם משה, הוא כבר לא יהיה שם כדי להציל אותם.

 

****

 

פירוט היסטוריית החטאים של בני ישראל, נועד להעביר להם את המסר, שלמען האמת לא כל כך מגיעה להם ארץ ישראל והם לא כל כך ראויים לניצחון הצפוי להם: לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם.

 

כדי לדרוש את הפסוק ולהתאימו לימינו, אוציא אותו מהקשרו, ואתייחס למילים "לא בצדקתך" כפשוטן. חידוש מדינת ישראל נעשה בצדקתנו – צדקתה של הציונות, צדקתו של עם השב למולדתו, צדקתו של עם נרדף בגלויות החוזר קוממיות לארצו, צדקתו של עם שאויב – עם גדול ורם ניסה להכריתו ביום הקמת מדינתו. וביום הקמת המדינה, התחייב העם בהכרזת מדינתו להשתית אותה על יסודות השלום, הצדק והחירות, לאור חזונם של נביאי ישראל. ההתחייבות הזאת היא האתגר הגדול שלנו. וגם השבוע, בשבוע הקשה הזה, שבו בני עוולה שיצאו מתוך עמנו ביצעו פשעים נוראים, עלינו לדבוק באתגר ולא לתת לכוחות הרשע הללו להכתים את דגלנו.

 

* 929 

נכתב על ידי הייטנר , 3/8/2015 00:55   בקטגוריות היסטוריה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, ספרות ואמנות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: דרך ארץ


דרך ארץ / גידי גוב

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 2.8.15

 

לאורך השנה, אני משמיע שירים שבאופן מפורש, או על פי פרשנותי, מופיע בהם המסר האמתי, המהותי, של רעיון השמיטה. לפני שבועות אחדים השמעתי את "מדרש יונתי" של מאיר אריאל. באותה תקופה, הוא כתב שיר מקביל, שמסריו דומים, אם כי פחות ישירים, יותר מרומזים – "דרך ארץ", אותו הלחין משה לוי ושר גידי גוב. אירועי השבוע האחרון הפכו את השיר ואת מסריו לאקטואליים במיוחד.

 

לפני כשלוש שנים כתבתי מסה על השיר הזה, עם מקבילות בשירים רבים, חלקם לא כל כך מוכרים, של מאיר אריאל. מסגרת הזמן לא תאפשר לי להעמיק כאן בשידור, אך אני מפנה את המאזינים לחפש בגוגל: אורי הייטנר דרך ארץ אדמה אדמתי.

 

כמו מרבית שיריו, גם שיר זה עתיר ביטויים מתוך מקורות ישראל, והראשון שבהם הוא כבר הכותרת – "דרך ארץ". "דרך ארץ" הוא ביטוי תלמודי לנימוסים והליכות, לאורח חיים נורמלי. מהו אורח חיים נורמלי? למשל, חיי עמל, חיי התפרנסות. ונאמר בפירוש: דרך ארץ קדמה לתורה.

 

כאשר מאיר אריאל מכתיר את השיר בביטוי "דרך ארץ", הוא מכין אותנו לכך, שהשיר מעמת בין דבר מה חשוב לבין דרך ארץ, שאמורה להיות משולבת עמו, אולי לקדום לו, משהו שהנו יפה עם דרך ארץ, אך לא יתקיים ללא דרך ארץ. מהו אותו הדבר?

 

ארבעת הבתים הראשונים בשיר מתארים מפגש זוגי. הכותב מתאר את ההיסוס המאפיין את המפגש, בשלביו הראשונים, ואת ההתגברות עליו, באמצעות שתיה. שתיה, המאפשרת לגבר להתגבר על הפחד, על הבושה. אט אט נוצרת פתיחות, מוּסֶרֶת המטפחת המכסה טפחיים.

 

השחרור אינו כרוך רק בהתגברות על מחסומי בושה והיסוס, אלא גם על חוקים. כשאף אחד אינו מתבייש, התוצאה היא ש"אין לדעת עוד מה יתפתח מהחוקים שהוא עוקף". כאן המספר שותל אזהרה. השתיה, הסרת הצעיף, עלולים להוביל למקום רע, מקום של פריקת עול, של פריצת גבולות ... של אובדן דרך ארץ.

 

הכותב מבין שהוא נסחף למקום שאין הוא רוצה בו, לא למקום טוב. "הוא לא רגוע". הוא פגוע, הוא חש מיותר. והוא מרגיש שהוא עומד לאבד שליטה. שוב "פקוע בסבלנות אותו מיתר". המילה "בסבלנות" מנוגדת לתיאור המיתר הפקוע. אולי היא מבטאת את השקט שהוא ממשיך להקרין כלפי חוץ, המקדים את הסערה של פקיעת המיתר. ומה יקרה אם יפקע המיתר? תאבד המנגינה, הנותנת את הטעם למערכת היחסים הזוגית השברירית הזאת. שמא המנגינה הזאת היא אותה "דרך ארץ", שבלעדיה, מערכת היחסים הזאת עלולה להוביל למקום רע.

 

זוגיות טובה מחייבת עדינות, סבלנות, אורך רוח, דרך ארץ. המיתר המתוח, המאיים להתפקע, הוא ניגודה של אותה עדינות. המתח מביא אותו למחשבות קשות – הוֶרֶד המזמין שבמרפסתה, נמשל לדם שושן. מה מסמל הדם הזה? דם במערכה הראשונה, הוא אות מבשר רע להמשך הקשר. הוא מאבד את הסבלנות. "אין יודע כמה זמן אני עוד אחכה לה כאן". יש משהו מאוד אלים ומאיים בתיאור הזה. איום המשולב בחוסר ביטחון. אין לכותב עוד סבלנות להמתין ללא הידיעה – האם היא מתמסרת לו? אולי היא מפחדת ממנו; מאובדן הגבולות, מאובדן הסבלנות?

 

ובבית החמישי, שהוא הפזמון החוזר – מהפך, שינוי כיוון. כלל אין המדובר בגבר ואישה. אין המדובר באישה, אלא בארץ, באדמה. האיש והאישה הם העם והארץ.

 

"דרך ארץ, אדמה, אדמתי / דרך גבר בעלמה, עלמתי". הדרך הראויה לגבר בעלמה, היא דרך ארץ. לא בכוח, לא באלימות, לא במתח – בדרך ארץ. רק בדרך זו, העלמה תהיה "עלמתי", עלמתו של הגבר. וכך בדיוק ביחסים בין העם והארץ. גם לארץ, גם לאדמה, יש לגשת בדרך ארץ, במתינות. המושג "דרך ארץ" מקבל כאן משמעות חדשה. "דרך ארץ", פירושו הדרך של הארץ, הדרך שראוי לנהוג בה כלפי הארץ. דרך ארץ לארץ, דרך ארץ לאדמה.

 

"דרך ארץ, אדמה אדמתי". גם בתוכחתו כלפי העם, על האופן הכוחני שבה הוא כופה את עצמו על הארץ, מאיר אריאל מקפיד לזכור ולהזכיר את השייכות של א"י לעם ישראל. "אדמה, אדמתי". אולם דווקא העובדה שזו ארצנו, שהאדמה הזאת היא אדמתי, מחייבת אותנו לאחריות, לדרך ארץ.

 

צירוף המילים "אדמה אדמתי" לקוח משירו של אלכסנדר פן "על גבעות שיך אברק". השיר הזה מדבר על הברית בין העם והארץ שאוּרְשָׂה בדם, "שאדם ונדם". הברית היא נצחית אבל היא מחייבת. היא מחייבת עמל, והיא מחייבת, בשבועה, התנהגות מוסרית: "כי צִוָנִי חֵרוּת האדם הפשוט". המוסר, ההומניזם, הדבקות בערכים של חרות האדם, של צדק, של שוויון, הם חלק בלתי נפרד מן הברית עם הארץ. זו ברית של אחריות, של דרך ארץ. בלעדיהם, אין ארץ, כפי שבלי דרך ארץ אין תורה. התכתובת של מאיר אריאל עם "על גבעות שייך אברק" מופיע ביתר שאת ב"מדרש יונתי".

 

יחסי גבר ואישה כמשל ליחסי עם ישראל ואלוהיו וליחסי עם ישראל וארצו נטועים עמוק בתרבות ישראל, ומופיעים בשירים רבים של מאיר אריאל. ב"דרך ארץ", השורה "דרך ארץ, אדמה אדמתי" היא המקבילה ל"דרך גבר בעלמה, עלמתי".

 

"דרך גבר בעלמה", מקורו בספר משלי: "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וארבע (וְאַרְבָּעָה) לֹא יְדַעְתִּים. דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי-צוּר, דֶּרֶךְ-אֳנִיָּה בְלֶב-יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה" (משלי ל, יח-יט). לדעת אישה, זו הרי הידיעה הבסיסית ביותר, הטבעית ביותר של גבר. לא, אומר החכם באדם, זו רק מראית עין. דרך גבר בעלמה נפלאה ממנו בדיוק כמו דרך הנשר בשמים, דרך הנחש עלי צור ודרך אניה בלב ים.

 

הידיעה הטבעית כל כך, מהי דרך גבר בעלמה – היא, למען האמת, מלאה באי ודאות. היא מחייבת את הגבר למחשבה, ליצירתיות, לחיפוש דרך, לסבלנות וסובלנות, לעדינות ול... דרך ארץ. הוא הדין, אומר מאיר אריאל, בדרך ארץ לאדמה, לאדמתי.

 

"דרך ארוכה הלכנו" – אלה שנות הגולה, אלפַּיִם שנות הנתק בין העם והארץ. והנה, כשהעם חוזר אל ארצו – האם הוא יודע כיצד לנהוג? לא בטוח. אין הוא זוכר את הדרך הישרה. מהי הדרך הישרה, "דרך הישר"? הדרך הנכונה; דרך המצוות, היהדות. זאת הדרך הישרה, להבדיל מן ההתחכמות היתרה, המובילה לסטיה מן הדרך.

 

האם המשורר רומז שמאחר וזמן ארוך כל כך לא היינו בקשר עם ארצנו, איבדנו את הכישרון הלאומי, הכישרון הטבעי של זיקת עם לארצו? או שמא, שכחנו את הנימוסים וההליכות, את דרך הארץ. אנו נוהגים כלפי הארץ באלימות. או שמא, כלפי העם שבארץ? הארץ היא ארצנו, "אדמה אדמתי", אך אין עובדה זו מתירה לנו לנהוג בכוחנות, באלימות. עובדה זו מחייבת אותנו לאחריות, לדרך ארץ.

 

"שטופים במוח, רוצים לשמוח, למי יש כוח להתנגד". קשה לַפְּרָט לעמוד מול הציבור שהוא חלק ממנו. יש אווירה כוחנית, של שטיפת מוח, של "עושים שמח", ולמי יש כוח להתנגד?

 

ואולי, ב"למי יש כוח להתנגד", מתכוון אריאל לאישה / לארץ. אין לה כוח להתנגד לבעילה האלימה, אבל היא אינה מתמסרת. מערכת היחסים הזאת יוצרת תחושות של חוסר חיבור, של חוסר סיפוק, של אכזבה. זה לא עובד בדרך הזאת. אף צד אינו מסופק. ולכן, רוצים לברוח, להתמרד. אין נחת רוח, אין שביעות רצון אמתית. חייב לחול שינוי. "מתים לברוח" – הכותב מביע חשש מפני בריחת בני הארץ ממנה, לנוכח התסכול והאכזבה.

 

גישה לארץ, לאדמה, שאינה בדרך ארץ, כמוה כאונס אלים, חמוש בסכין. "בסכין היא מתפשטת". היא מתפשטת, אבל איזה טעם יש ל"עונג" הזה? "ומתעטפת בצעיף". ההתעטפות בצעיף היא ביטוי לצניעות, להסתרה. לא הכל מותר, לא הכל פתוח. זהו ביטוי לרצונה של הארץ / האישה ליחסים אחרים. יחסים שיש בהם גבולות. המשורר מביא את הצעיף כסמל לעדינות, ניגודו של סמל האלימות, הסכין. המשורר מציע חלופה, לשוב ולהתעטף בצעיף – בעדינות, במוסר, בדרך ארץ.

 

הזיקה בין העלמה והאדמה הופכת לזהות אחת בבית התשיעי. "הארץ מורידה חולצה בצמא". בצמא? היא צמאה? אולי אמירה שאין כל צורך בסכין. הארץ צמאה לעם, לקשר עמו. ביחסים בריאים, בדרך ארץ, העונג יהיה אמִתי, מתוק, לא חריף.

 

"ארץ אשר אבניה ברזל" מצטט מאיר אריאל מפרשת השבוע שנקרא בשבת. הפסוקים מתוכם ציטט אריאל את המילים הללו מתארים את השפע שמציעה לנו ארץ ישראל. השפע הזה אינו מובן מאליו. הוא מותנה בהתנהגותו של עם ישראל, בצדק בתוכו, ביחס לגר, בהליכתו בדרך הישר, בדרך ארץ. לצד הברכה מופיעה הקללה, הבחירה היא בידינו. וגם בשירו של מאיר אריאל מופיעה קללה חלופית: ארץ אשר שעירה לעזאזל.

 

אחד הפירושים המקובלים לפרשת שני השעירים, הוא ששני השעירים מסמלים את שתי הנשמות שיש באדם, הנפש האלוהית והנפש הבהמית והטקס כולו הוא משל לעבודת הנפש שהאדם צריך לעשות ביום הכיפורים - לזהות את התכונות שלו הבאות מצד הנפש הבהמית ולשלח אותן "לעזאזל" ממנו והלאה, ולזהות את התכונות הבאות מצד הנפש האלוהית ולהקדיש אותן לה'. כל השיר, הוא קריאה של המשורר לעם ישראל, לטפח בתוכו את הנפש האלוהית ולא את הנפש הבהמית.

 

אפשרות נוספת לפרש את כוונתו של מאיר אריאל, ב"ארץ אשר שעירה לעזאזל", הוא הביטוי "עזאזל" כארץ גזירה. הבחירה היא בין ארץ ישראל כארץ ברכה, "אשר אבניה ברזל" לארץ גזירה "אשר שעירה לעזאזל". הבחירה היא שלנו, בהתנהגותנו.

 

עברנו בימים האחרונים שני אסונות נוראים, מצד אנשים שבשם היהדות בחרו בבהמיות. נקדיש את הפינה לזכרם של שירה בנקי ושל עלי דוואבשה.

 

יושבים ביחד, שותים בנחת

וכל הפחד מתייבש,

ואם מטפחת לאט נפתחת,

אז אף אחד לא מתבייש.

 

הקיץ עוד לא התמתח,

מתמהמה להזדקף

ואין לדעת עוד מה יתפתח

מהחוקים שהוא עוקף.

 

שוב לא רגוע, אולי נגוע

כל-כך פגוע ומיותר,

מרגיש תקוע ושוב פקוע

בסבלנות אותו מיתר.

 

במרפסתך פורח ורד

ושפתותייך דם שושן,

ואין יודע כמה זמן

אני עוד אחכה לך כאן.

 

דרך ארץ אדמה אדמתי,

דרך גבר בעלמה עלמתי,

דרך ארוכה הלכנו

דרך ישרה שכחנו

דרך ארץ אדמה אדמתי.

 

שטופים במוח, רוצים לשמוח

למי יש כוח להתנגד.

טרופים לצמוח, מתים לברוח,

רוצים לשכוח, להתמרד.

 

בסכין היא מתפשטת

ומתעטפת בצעיף

התענוג רק יחריף

וערפל מתוק יצעיף.

 

דרך ארץ אדמה אדמתי

דרך גבר בעלמה עלמתי,

דרך ארוכה הלכנו

דרך ישרה שכחנו

דרך ארץ אדמה אדמתי.

 

ארץ מורידה חולצה בצמא,

ארץ אבן מצוצה בחמה,

ארץ אשר אבניה ברזל

ארץ אשר שעירה לעזאזל...

 

אשת הקבלן רצתה יהלום

אשת החבלן עשתה לי שלום

אשת הסוכן לחצה לי ת'יד

ואשת הקצין חלצה לי... לחצה לי... נתנה לי...

 

דרך ארוכה הלכנו

דרך ישרה שכחנו.

 

דרך ארץ אדמה אדמתי

דרך ארץ אדמה אדמתי

דרך גבר בעלמה עלמתי

דרך ארץ...

נכתב על ידי הייטנר , 2/8/2015 22:53   בקטגוריות אמנות, דת ומדינה, הגות, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, ספרות ואמנות, פרשת השבוע, ציונות, שחיתות, רדיו אורנים, תרבות, אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ