לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ©ֳ₪ֳ£ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

תהלים פח: בַּמֵּתִים חָפְשִׁי


 

העולם מחולק לשני מחנות
אלה שרעבים ואלה שמקיאים.
ואני שייך למחנה הראשון
כאלה הם החיים
כאלה הם החיים.
הרעבים מחולקים לשני מחנות
אלה שמיואשים ואלה שמקווים.
ואני שייך למחנה הראשון
כאלה הם החיים
כאלה הם החיים.
המיואשים מחולקים לשני מחנות
אלה שעוד ימותו
ואלה שכבר מתים.
ואני שייך למחנה השני
כאלה הם החיים
כאלה הם החיים.
במופעיהם המשותפים של שלמה בראבא ומוני מושונוב בשנות ה-70 וה-80, שר בראבא את השיר הזה, שאת מילותיו ציטטתי מן הזיכרון.

 

השיר הזה הוא האסוציאציה שליוותה אותי בקריאת מזמור פח.

 

המשורר, היימן האזרחי, מבני קרח, כותב מתוך מצוקה איומה, מתוך ייאוש כבד. לכך אנו רגילים גם במזמורים אחרים בתהלים, אך הפעם זה אחרת.

 

במזמורי דכאון קודמים, השורה התחתונה לעולם אינה ייאוש, אלא תמיד תקווה, עידוד וביטחון. לא כן במזמור זה. את המזמור הזה כתב מת חי, שבעיניו הוא כבר מת ולתחושתו – גם בעיני סביבתו.

 

ואני מודה, שלמרות סגולותיו הספרותיות, איני אוהב את המזמור הזה, כיוון שאיני סובל את המסר שלו. בדיוק מאותה סיבה, שאיני אוהב את כתיבתו של חנוך לוין, על אף שאיני יכול להתכחש לכישרונו ויצירתיותו. פשוט, זהו מסר שאני מתקומם נגדו בכל ישותי. אני מאמין שמכל תהום ניתן להיחלץ, וגם אם חרב מונחת מעל הצוואר, יש להיאבק ולא להישבר, לא להתייאש.

 

****

 

הביטוי "נפטר" כלשון נקיה למת, משמעותה, שהאיש נפטר מן העולם.

 

מקובל להשתמש בביטוי רק כאשר המנוח הוא יהודי. למה? הרי גם מי שאינו יהודי נפטר מן העולם. אף שאין לכך סימוכין במקורות, לאורך הדורות התקבעה פרשנות על פיה הכוונה היא לנפטר מעול תורה ומצוות.

 

משמעות הדבר היא שכל חייו היהודי נמצא במתח של תורה ומצוות, ומשורה ישחרר רק המוות.

 

אם יש בכל זאת משהו קצת מנחם במזמור, הוא ההתייחסות למוות כאל שחרור; כנראה שחרור מהסבל הכרוך בחיים.

 

כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי   

וְחַיַּי לִשְׁאוֹל הִגִּיעוּ.

נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר   

הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל.

בַּמֵּתִים חָפְשִׁי

כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר  

אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד

וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ.

 

המוות משחרר. במתים האדם חופשי. החללים שוכבי הקבר חופשיים.

 

ואמר ר' יוחנן: "בַּמֵּתִים חָפְשִׁי" – כיוון שמת אדם, נעשה חפשי מן המצוות.

 

נתן אלתרמן עשה שימוש בהתייחסות למוות כחופש בשנים מ"שירי עיר היונה".

 

מתוך "דּוּ שִׂיחַ", בין מיכאל ומיכל. כותב מיכאל עַל הַסַּף בין החיים והמוות:

 

מִיכַל, אַיֵּךְ? עִוֵּר שֻלַּחְתִּי לַחָפְשִׁי

אֶל תֹּהוּ, אֵל אֵין אֶשׁ וְאֶרֶץ וְשָׁמַיִם.

נָפַל גּוּפִי אַפַּיִם, נִכְרְתָה נַפְשִׁי.

 

ושוב, ב"סִיפּוּר מִלַּילָה", חוזר אלתרמן לדימוי הזה, בכתבו על ברכה פולד, הנערה הפלמ"חניקית שנפלה ב"ליל וינגייט" - מבצע של הפלמ"ח, במסגרת "תנועת המרי העברי", לשיבוש פעילות הצבא הבריטי בתל אביב, בליל הורדת ספינת המעפילים "אורד וינגייט", והייתה לסמל המאבק בבריטים.

 

עִם בֹּקֶר אוֹר הֵסָּרְנוּ מֵעַלֵיהָ

אֶת אֱסָרֵי הַזְּמַן וְאֶת עֻלָּם

וְדַיָּנֵי הַעִיר עִם דַּבָּרֵיהָ

אָמְרוּ צִדּוּק הַדִּין בְּשׂוֹא קוֹלָם

וְיוֹלַדְתָּהּ נָפְלָה עַל צַוָּארֵיהָ

בְּהִפָּרְדָהּ מִמֶּנָה עַד עוֹלָם.

 

אֱסָרִים הם שבועות ("כל נדרי ואסרי") – הסרנו מעליה את השבועות, את המטלות שנטלה עליה באותה תקופה, השבועה למסירות אין קץ לעֻלן של מצוות הזמן – החלוציות והמאבק.

המוות שחרר אותה מן השבועה.

 

מעניין שהמוות כמשחרר, ביטוי היאוש הזה, מתוך המזמור הנואש הזה, היווה השראה דווקא למשורר האמונה, התקווה והאופטימיות הגדול, ודווקא ביצירה המבטאת יותר מכל את המסר ההפוך למסר של המזמור; מסר של מחורבן לתקומה.

 

אלתרמן השתמש ברעיון בהיפוך מוחלט מבמזמור. במכתב למיכל, מיד לאחר שכותב מיכאל את המילים שציטטתי, חל מהפך:

 

רַק בְּשָׁמְעִי קוֹלֵך תּוֹעוֹת יָדַי אֵלַיִךְ.

 

הוא כבר חש שנפטר מן העולם, עד ששמע את קולה, שהפיח בו חיים חדשים, וידיו תרו אחרי קולה כמגששות באפלה.

 

ובשיר על ברכה פולד, קרבנה אינו לשווא – קרבנה הוא למען מטרה קדושה והוא שמביא את הגאולה.

 

זוֹ עָצְמָתָהּ. בְּיַד אֲנָךְ וָחֶרֶב

תִּבְנֶה אֻמָּה בֵּיתָהּ, אֲבָל מֵרֹאשׁ-

מִקֶּדֶם לֹא תִּחְיָה כִּי אִם בְּקֶרֶב

אוֹר פְּנֵי אֱנוֹשׁ וְדַם לְבַב אֱנוֹשׁ.

 

****

 

ביטוי מן המזמור מופיע גם בפיוט "מעוז צור".

 

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה

חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה

וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה

חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה.

 

הפייטן (ששמו הפרטי הוא מרדכי, וראשי הפרקים הם אקרוסטיכון של שמו, ומכאן שהבית הזה, המתחיל באות רי"ש, הוא הבית השני) לוקח את המילים הקשות "כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי", לתיאור סבלות אבותינו במצרים: "רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי, בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה". אבל הבית, שנפתח בגנות, מסיים בשבח: "חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה".

 

כך בכל בית, המתאר תקופה בתולדות עם ישראל, כתיאור של סבל ושחרור בהתערבות אלוהית. והפייטן קורא לאלוהים לשוב ולהתערב גם במצוקתנו הנוכחית (הפוגרומים בגרמניה בעת מסעות הצלב).

 

גם אלתרמן מאמין במסר של תקומה מתוך החורבן. אלא שאין הוא מתפלל לאלוהים שיציל אותנו, כי אם מעורר את העם לקחת את גורלו בידו.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 21/6/2017 22:31   בקטגוריות היסטוריה, זיכרון, חינוך, יהדות, ספרות ואמנות, ציונות, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 21.6.17


* שכרון הכוח – פשיטה משטרתית על הוצאת ספרים והחרמת כתבי יד, היא פגיעה בדמוקרטיה ובחופש הביטוי ונשיאת שם הביטחון לשווא. העובדה שעל הדרך, לצד כתב היד לספרו של אולמרט, נאספו לבדיקה ספרים נוספים, מעידה על שכרון הכוח של הפרקליטות ועל המדרון החלקלק שאליו יכול להידרדר מי שמקבל כוח עודף.

 

* כמו כל עבריין – היחס לעבריין אולמרט צריך להיות כאל כל עבריין, ללא משוא פנים, בלי פריבילגיות אך גם בלי אפליה לרעה. השיקול של ועדת השחרורים בנוגע לקיצור שליש על התנהגות טובה, צריכה להיות בהתאם להתנהגותו בכלא, על פי הקריטריונים של שאר העבריינים.

 

סיפור ה"סודות הביטחוניים" מופרך מעיקרו, ואינו צריך להשפיע על ההחלטה. הצנזורה תעבור על ספרו, תפסול ותאשר מידע על פי שיקולים מקצועיים וביטחוניים. בעניין הזה צריך לרדת מאולמרט.

 

אם נכון הדבר שהמידע עליו מדובר הוא הפצצת הכור הסורי (על פי מקורות זרים, כמובן), אני מקווה שהצנזורה תאשר כבר את הפרסום של מה שכל העולם יודע, ואינו יכול להזיק.  

 

* נכס לאומי – שחרור הכותל המערבי, לפני חמישים שנה, הרטיט לבו של כל יהודי. היום, הרבנות הראשית, הנשלטת בידי חרדים לא ציונים (שלא לומר אנטי ציונים) עושה הכל כדי לגמד אותו ולהפוך אותו מנכס לאומי לשטיבל חרדי.

 

הרבנות החרדית הראשית מנהלת מלחמת חורמה נגד אחת ההחלטות הציוניות ביותר של הממשלה – להקים בכותל רחבה שתתאפשר בה תפילה מעורבת, ליהודים שאינם רוצים להתפלל בנפרד. החלטה זו היא פשרה נאותה, שמאפשרת לכל הזרמים והגוונים ביהדות למצוא את ביטויים בכותל, השייך לעם היהודי כולו. אולם הרבנות החרדית הראשית רוצה להדיר את רוב העם היהודי, רוצה בקרע בין מדינת העם היהודי לעם היהודי, רוצה לעקר את מדינת ישראל מן הציונות. וראש הממשלה הרופס אינו עומד על ההחלטה שהוא כל כך התגאה בה, בצדק, אלא שוב ושוב ממסמס את מימוש ההחלטה, מתוך כניעה לביריונות של החרדים האנטי ציונים. בושה.

 

* כנס געוואלד נגד האוי אוי אוי – ביומן התרבות בגל"צ הייתה סקירה נרחבת על כנס מחאה נגד סתימת הפיות בתרבות ובאקדמיה, מה שנשמע כמו אוי אוי אוי.

 

בכתבה נשמעו רק דוברים מהבמה, והכתבת סיפרה שהם סירבו להתראיין כי הם לא מוכנים לדבר עם חיילים.

 

ענת וקסמן אמרה מעל הבמה, שהבעיה כבר אינה האפרטהייד, אלא שכבר אסור לדבר על האפרטהייד. הרי האפרטהייד הוא עובדה, כמובן. בדיוק כמו העובדה שאסור לדבר עליו. כך אמרה מי שדיברה על האפרטהייד שאסור לדבר עליו מעל הבמה בכנס פומבי ודבריה שאסור לומר אותם שודרו ברדיו; בתחנה שהיא מסרבת להתראיין אליה כי היא לא מדברת עם חיילים.

 

* גבולות חופש הביטוי – האם הפגנה גזענית בקמפוס האוניברסיטה שבה יינשאו קריאות: "מוות לערבים", היא במסגרת חופש הביטוי? בעיניי, בשום פנים ואופן. אני משער שהנהלת האוניברסיטה העברית תסכים אתי.

 

ערוץ 2 חשף תמונות מהפגנה של סטודנטים ערבים באוניברסיטה העברית, שבה הונפו תמונות מחבלים רוצחים, נקראו קריאות "אינתיפאדה" (באינתיפאדה הקודמת נרצחו 1,500 יהודים) ו"לא רוצים לראות ציונים" (ובל ניתמם, "ציונים" כאן הוא במשמעות של יהודים, כמובן). ובעיני הנהלת האוניברסיטה, הקריאות האנטישמיות והמסיתות לרצח הללו לגיטימיות, ועל חופש הביטוי להגן עליהם.

 

ועוד חשף ערוץ 2 כעבור שבוע, שבעוד המפגינים האנטישמיים הללו זכו להגנת האוניברסיטה, סטודנטים מ"אם תרצו" שהפגינו מולם נענשו, כיוון שהפגינו ללא אישור, ופעילותם הושעתה ל-7 ימים.

 

אני בעד שמירה על הנהלים וקיום הפגנות רק בתיאום ובאופן מסודר, אך במקרה הזה, כאשר קריאות הסתה אנטישמיות כאלו נקראות בקמפוס, קיימת זכות הזעקה, ואני מצדיק את ההפגנה מולם, גם ללא היתר, וגם במחיר הענשה. ראויה השמעת הקול בהפגנת הנגד לסבול בגינה כמה ימי השעיה.

 

מבחינת המפגינים, העונש הזה באמת שולי. אולם מבחינת הנהלת האוניברסיטה הוא ביזיון. האבסורד זועק לשמים. שעה שההנהלה עוברת לסדר היום על קריאות אנטישמיות, ההתקטננות הנוקדנית על הפגנה לא בתיאום חסרת פרופורציות ומגוחכת.

 

והערתי ל"אם תרצו" – בניוזלטר שלהם הם הציגו את השעייתם, כאילו היא בשל הנפת דגלי ישראל וכאילו אסור להניף דגלי ישראל בקמפוס. הם יודעים שזה שקר דמגוגי.

 

* ניצול ציני של השכול – "אם תרצו" מגייס הורים שכולים לקמפיין להנצחת הדס מלכה ז"ל. יש דרכים להחליט את מי מנציחים ואיך, ואחד הכללים החשובים, הוא שאין מחליטים על הנצחה מיד, בוודאי שלא בסערת הרגשות, בטרם יבש הדם. מדובר בנושאים מאוד רגישים, בעצבים חשופים, בפצעים פתוחים, ויש לנהוג בהם ברגישות רבה.

 

הגיוס של הנושא לקמפיין פוליטי, הוא מעשה ציני. והחמור מכל הוא גיוס המשפחות השכולות. זהו ניצול ציני של השכול ורתימת המשפחות לקמפיין שמניעיו זרים. אני יודע, הם לא הראשונים שעושים כן. יש עוד קמפיינים דומים, ציניים ופרובוקטיביים לא פחות, בעיקר בצד השני של המפה (ובראש ובראשונה הפרובוקציה של הטקס המשותף עם פלשתינאים ביום הזיכרון). די! הגיע הזמן לשים קץ לתופעה הזאת, שהיא חלק מהידרדרות השיח הישראלי.

 

* פרובוקציה - הוכחה לציניות של המהלך, היא האופן בו מוצע להנציח את הדס מלכה. העצומה קוראת להחליף את שמו של רחוב סולטן סולימאן לרחוב הדס מלכה. למה דווקא את רחוב סולטן סולימאן? כדי לתקוע אצבע בעין של ערביי ירושלים וכדי לשלהב יצרים.

 

מדובר ברחוב שנסלל עוד בתקופת השלטון העות'מאני והוא מנציח את שמו של הסולטן בן המאה ה-16, הנערץ על העולם המוסלמי. זהו אחד הרחובות המרכזיים במזרח ירושלים, בשכונות הערביות.

 

האם באמת הם רוצים להנציח את זכרה של הדס דווקא בשכונה ערבית? האם כך הם יכבדו את זכרה – בקריאת רחוב שאיש מהדרים בו לא יכבד אותה באמת? וכי הם באמת חושבים שמישהו ישנה את שם הרחוב וינציח בו את הדס? ודאי שלא. כלומר, הם מוליכים הורים שכולים, תוך ניצול ציני של כאבם, למאבק שמראש אין לו כל סיכוי וכל תוחלת, זולת פרובוקציה ופרסום עצמי.  

 

למה?

 

* התנהלות מופקרת – שר הביטחון תקף את השרים והח"כים שתוקפים את הרמטכ"ל ואת קציני צה"ל וכינה זאת התנהלות מופקרת. הוא צודק לחלוטין. והוא היטיב להגדיר את ההתנהלות.

 

אלא שהוא בונה על הזיכרון הקצר של הציבור. מי המציא את ההתנהלות המופקרת הזאת אם לא הוא? מי פתח בהסתה הפרועה נגד צה"ל, נגד הרמטכ"ל, נגד קציני צה"ל והפך את פרשת אלאור אזריה לפרשה פוליטית, אך ורק כדי לעשות ממנה הון פוליטי אישי ולהיבנות ממנה (הימור שהצליח לו, למרבה הבושה)?

 

* תכנית קלקיליה – שמעתי את כל המתקפות על תכנית קלקיליה ולא מצאתי שום הסבר מניח את הדעת, מה פגם הם מצאו בתכנית. הכל פוליטיקה נטו – מאבק על "הבייס" הימני, באמצעות תחרות מי קיצוני יותר וחוסר המנהיגות של נתניהו.

 

* בגרות פוליטית – אזרחי צרפת גילו בגרות פוליטית במערכות הבחירות האחרונות. תחילה, בהתלכדותם לבחירת מקרון לנשיאות, כדי לבלום את מפלצת הפשיזם הגזעני והאנטישמי המרימה את ראשה ומאיימת על צרפת ועל אירופה, שבעה עשורים אחרי שהובסה במלחמת העולם השניה.

 

אולם המבחן האמתי היה בבחירות לפרלמנט. הרוב הגדול, שנטש את ההצבעה המסורתית למפלגות השונות והעניק רוב למפלגתו החדשה של מקרון, העניק לו יכולת לממש את מדיניותו.

 

כעת מלוא האחריות על כתפי מקרון. עליו להתייחס לקדנציה שלו כאל הסיכוי האחרון של צרפת. אם הוא לא יצליח להקנות לאזרחי צרפת ביטחון ואיתנות חברתית כלכלית, חלילה, יהיה קשה מאוד לעצור את המפלצת הפשיסטית בפעם הבאה.

 

* כבוד הכנסת – עצם נוכחותו של אורן חזן בכנסת היא פגיעה מתמשכת בכבוד הכנסת.

 

* כך טופיק טובי שימח את בגין - בהתייחסי לכך שהנשיא טראמפ לא נאם בכנסת בביקורו בישראל, כתבתי שכך עדיף, לאחר שח"כים קיצונים ונרקומני רייטינג הפריעו לאורחים בנאומיהם האחרונים בכנסת. הזכרתי, שבביקורו של הנשיא קרטר גאולה כהן שיסעה את דבריו של בגין בקריאות ביניים עד שהוצאה מאולם המליאה, אולם נאומו של קרטר לא הופרע ולו פעם אחת. ועל אירוחו של הנשיא סאדאת כתבתי, שלא נקראה בו אף קריאת ביניים.

 

לאחרונה חזרתי לקרוא את פרוטוקול ישיבת הכנסת בהשתתפות סאדאת, ומסתבר שלא דייקתי. אכן, איש לא העלה על דעתו לשסע את דברי האורח, אולם נאומו של בגין שוסע פעמיים, בידי חברי הכנסת מחד"ש טופיק טובי ומאיר וילנר.

 

לאחר קריאת הביניים של טובי, פנה בגין לסאדאת ואמר: "אדוני הנשיא, עמיתי שיסע את דבריי, אבל שמח אני שלא שיסע את דבריך". על כך הגיבו הח"כים והקהל במחיאות כפיים.

 

* פייק קמפיין - בתחילת 1993, אחת מתקופות השיא של המאבק על הגולן, בו שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, השתתפתי בפגישה של הוועד, במשרדי חברת פרסום בת"א. מארחינו הציגו לנו הצעת קמפיין. אז עוד טרם היו מצגות, והם הציגו את הצעתם על פלקטים. הצעתם היצירתית הייתה לתלות על שלטי חוצות ענק את תמונתו של רבין לצד המשפט: "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל", יצחק רבין, 10.6.92. כעבור יומיים תוחלף התמונה בתמונה של רבין עם אף ארוך. כעבור יומיים – אף יותר ארוך. וכך יתארך אפו כאפו של פינוקיו, והמסר יהיה ברור – רבין שקרן.

 

באיזו הנאה הם הציגו את הרעיון הקריאטיבי שלהם, ממש מאוהבים בו. לתדהמתם, אנו דחינו על הסף את ההצעה. "זאת לא דרכנו", הסברנו. "אנו מנהלים מערכה על נושא ולא נגד אדם. אנו מנהלים מערכה מכובדת והגונה ולא מסע השמצות מכוער".

 

ולמה נזכרתי בכך? בגלל ההדלפות על ההצעות הדוחות לקמפיין של שיימינג נחות וסקסיסטי נגד מנהיגי המחנ"צ הרצוג וציפי לבני, במסע הבחירות האחרון של הליכוד.

 

הקמפיין הזה לא בוצע, לא עלה לאוויר. מי שקיבלו את ההצעה הזאת גילו שיקול דעת ופסלו אותו. מרגע שהוא נפסל, הוא לא קיים. העובדה שמישהו הציע אותו, אינה רלוונטית. זה פייק ניוז.  

 

* מכתב משר החינוך – משרד החינוך מציע לקצץ 13 ימי חופשה בשנה לגנים ולכיתות א'. בין השאר, מוצע לקצר את חופשת החנוכה בגילים אלה לחמישה ימים.

 

חג החנוכה הוא בן 8 ימים, אך חופשת חנוכה בבתי הספר היא בת 7 ימים בלבד. היום הראשון של חנוכה הוא יום לימודים רגיל. כך היה עוד בילדותי הרחוקה וכך גם היום. מה הסיבה לכך? אם המדובר בעיקרון של מספר ימי הלימודים בשנה, מוטב היה לקצר ביום אחד את עשרת ימי החופשה שלפני פסח ולהוסיפו לחנוכה. הסבר ששמעתי, אולי הוא הנכון, הוא הרצון שמסיבות חנוכה במערכת החינוך תהיינה כבר בחג עצמו, ביומו הראשון, אחרי הערב שהילדים הדליקו בבתיהם את הנר הראשון.

 

בשנים הראשונות של המדינה, החופשה הייתה קצרה יותר, בת ארבעה ימים בלבד. בספרו "כאחד הדשאים, כאחד האדם", מספר מוקי צור על הילדה יהודית מאיר מקיבוץ עין גב, ששאלה את מורתה גיטה, מדוע בחג בן 8 ימים החופשה היא בת 4 ימים בלבד. "תשאלי את שר החינוך", השיבה המורה בקוצר רוח. והילדה, באורך רוח, ישבה וכתבה מכתב לשר החינוך, ההיסטוריון פרופ' בן ציון דינור, חתן פרס ישראל. דינור התייחס ברצינות לשאלה והשיב לה בזו הלשון: "ליהודית, שלום! אני מודה לך עבור מכתבך היפה. חנוכה זהו חג האורים. הנרות מספרים לנו, שאבותינו יצאו מאפלה לאורה. הם מספרים לנו, כי הם למדו תורה, שהיא אור, שהאויבים גזרו על ישראל לא ללמוד אותה. הרי טוב יהיה, שבכל חנוכה נהנה גם מן החופש וגם נלמד תורה. לכן לא טוב שאת לא מרוצה מזה. בברכה, ב. דינור". (תורה?! בבית ספרנו?! אור קשתי כבר היה מוציא קמפיין נגד ה"הדתה").

 

מה שמזכיר לי את הסיפור המשפחתי הבא. כשאסף בננו, שהשבוע סיים את כיתה יב, היה בן 4, הוא לא רצה ללכת לגן. כנראה שבאחד הוויכוחים נאמר לו שזה החוק, ואם זה לא מוצא חן בעיניו שיכתוב לשרת החינוך.

 

הוא לא התעצל והכתיב לנו מכתב לשרה: "לכבוד שרת החינוך לימור ליבנת, שלום רב!

קוראים לי אסף ואני לא רוצה ללכת לגן. את יכולה להרשות לי לא ללכת לגן? זה בגלל שבגן החוקים מעצבנים אותי. כל יום ילד אחר מציק לי, משעמם לי בגן. חלק מהאוכל לא טעים, כשאני לא רעב מכריחים אותי לאכול. אני לא אוהב את השיעורים.

שלום, אסף הייטנר, קיבוץ אורטל".

 

אנו עדיין מצפים בדריכות לתשובת השרה.

 

* קפיצה על סוס - לשם מה אבא הולך לסיום חוג התעמלות קרקע של בתו? כדי לראות אותה, להתרגש, לחוש גאווה ולצלם. נכון? אבל המדריכה של תמר, בתי, חשבה אחרת. בתחילת האירוע היא קראה לכל ההורים ו... הקפיצה אותנו על "סוס". הפעם האחרונה שלי הייתה בטח לפני לפחות ארבעים שנה. איזו פדיחה.

 

אבל... הצלחתי. ואחרי הנחיתה אפילו פרשתי את הידיים לצדדים ומתחתי את החזה...

 

            * ביד הלשון

 

יום מיומיים – שר התחבורה ישראל כץ נשאל בראיון רדיו על ביקורת שהפנו כלפיו המפלגות החרדיות, באשר לפגיעה בשבת. כץ הכחיש שחל כרסום כלשהו בנושא ואמר "אין יום מיומיים".

 

אמירה זו מבוססת על הביטוי התלמודי, המופיע במסכת סנהדרין, "מה יום מיומיים", שמשמעותו היא: "במה שונה היום הזה מימים אחרים?". כץ היטה את השאלה לתשובה, על דרך השלילה – אין הבדל בין היום הזה לימים אחרים.

 

החוקרים סבורים שהביטוי, כפי שהוא מופיע בתלמוד, הוא שיבוש, והביטוי המקורי לא היה  "מה יום מיומיים" אלא "מה יום מימים".

 

נאכל חרב 2 – בפינה הקודמת הצגתי את הפגנת הבורות של "הארץ", שעל עמוד השער של המוסף כתב באותיות של קידוש לבנה "לנצח נאכל חרב". והרי משמעות הפסוק המקראי "הלנצח תאכל חרב?!" היא השאלה האם לנצח החרב תאכל = תהרוג, ולא האם אתה תאכל את החרב במשמעות של אוכל.

 

לא חלפו שלושה ימים, ושוב, אורי משגב חזר על הטעות, כאילו החליט "הארץ" למחזר הפגנה מתמשכת, חוזרת ונשנית, של בורות.

 

משגב האשים את נתניהו ובנט שהחזון שלהם הוא של לנצח נאכל חרב, ומסתבר שרמת הבנתו את התנ"ך והלשון העברית דומה לרמת הבנתו את הפוליטיקה הישראלית.  

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 21/6/2017 00:23   בקטגוריות אמנות, אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, משפחה, משפט, סיפורים, עולם, פוליטיקה, ציונות, שחיתות, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דילמת האוטופיה


ר' נחמן ברסלב, משל הכת והאילן. מתוך: "משבעת הקבצנים"

 

פעם אחת היו כת אחת שהיו חוקרים: באשר שכל חיה יש לה צל מיוחד, שבזה הצל דיקא היא רוצה לנוח שם. וכן יש צל מיוחד לכל חיה וחיה. כי כל חיה וחיה בוחרת לה איזה צל, ובאותו הצל דיקא היא רוצה לשכן שם, כפי הצל המיוחד לה. וכן יש לכל עוף ועוף ענף מיוחד, שבאותו הענף דיקא הוא רוצה לשכן. ועל כן חקרו אם יכולים למצא אילן כזה, אשר בצלו ישכנו כל החיות. שכל החיות יהיו בוחרים ויתרצו לשכן בצל אותו האילן, ועל ענפיו (של אותו האילן) ישכנו כל צפרי שמיא. וחקרו שנמצא אילן כזה, ורצו לילך לשם אל אותו האילן. כי הענג המופלא שיש שם אצל אותו האילן אין לשער. כי יש שם כל העופות וכל החיות, ושם אין שום הזק משום חיה. וכל החיות וכו' מערבים שם, וכולם משחקים שם, ובודאי הוא תענוג מופלג מאד להיות שם אצל אותו האילן. וחקרו לאיזה צד צריכים לילך לבוא אל אותו האילן. ונפל מחלקת ביניהם על זה, ולא היה מכריע ביניהם. כי זה אמר שצריכים לילך לצד פלוני למזרח, וזה אמר למערב, וזה אמר לכאן וזה לכאן וכו'. עד שלא היו יכולים להכריע לאיזה צד צריכים לילך לבוא אל אותו האילן:

ובא חכם אחד, ואמר להם: למה אתם חוקרים באיזה צד לילך אל האילן, חקרו מתחלה מי ומי האנשים שיכולים לבוא אל אותו האילן. כי אל אותו האילן לאו כל אדם יכול לבוא אצלו, כי אם מי שיש לו המדות של האילן. כי זה האילן יש לו שלשה שרשים:

שרש אחד הוא אמונה, והשני הוא יראה, והשלישי הוא עניוות. ואמת הוא גוף האילן. ומשם יוצאים ענפים. ועל כן אי אפשר לבוא אל האילן, כי אם מי שיש בו מדות הללו הנ"ל. ואלו הכת הנ"ל היה ביניהם אחדות גדול מאד, ולא רצו להתפרד זה מזה שקצתם ילכו אל האילן וקצתם ישארו. כי לא היו כולם ראויים לבוא אל האילן, כי לא נמצא ביניהם כי אם קצתם שהיו בהם מדות הנ"ל. אבל השאר לא היו בהם אלו המדות. ועל כן נתעכבו כולם, עד שיהיו יגעים וטורחים שאר אנשי הכת הנ"ל, עד שיהיו בהם גם כן המדות הנ"ל. כדי שיהיו כולם ראויים לבוא אל האילן. וכן עשו. ויגעו וטרחו עד שבאו כולם לאלו המדות הנ"ל. ואזי, כשבאו כולם לאלו המדות הנ"ל, אזי באו כולם על דעת אחת, והסכימו כולם על דרך אחת לילך באותו דרך אל האילן הנ"ל, והלכו כולם:

והלכו איזה זמן עד שהיו רואים (מרחוק) את האילן. והסתכלו וראו, והנה אין האילן עומד במקום כלל. כי אין לאילן מקום כלל. ומאחר שאין לו מקום, איך אפשר לבוא אליו?

 

אורי הייטנר

דילמת האוטופיה

 

רבי נחמן לא התעניין במדע. הכת אינה קבוצת מחקר של בוטניקאים המחפשת עץ מסוים. מדובר בקהילה, המחפשת את החברה האופטימלית, השלמות, גן העדן, הגאולה; את הדרך שראוי לחיות בה. הכת אינה יודעת עדיין כיצד להגיע לשם, אך היא כבר מכירה את קווי המתאר הכלליים של מה שהיא מחפשת – מקום המקיים יחד ושותפות בין אנשים שונים לחלוטין, שכל אחד יודע למצוא היטב את מקומו כאינדיבידואל, כל אחד מוצא בדיוק את הענף שלו; יודע לנוח בדיוק בצל שלו עצמו, שנוצר בעבורו והוא מיועד לו. ודווקא מתוך היכולת של כל פרט לבטא את עצמיותו ולפתחה, נוצרת ביניהם הרמוניה מופלאה.

 

איך מגיעים למטרה הנכספת? המחלוקת בקבוצה גדולה מאוד. כל חבר עמד על קוצו של יו"ד וסרב להתפשר. לא היה קשב אמתי בין חברי הקבוצה. לא היה ניסיון אמתי לחפש יחד דרך משותפת. הקבוצה הגיעה למבוי סתום. היא הייתה על סף פיצוץ.

 

הניחו לרגע בצד את התיאוריות, אמר האיש החכם שפגשו. הדרך חשובה מאוד, אך חשובים יותר האנשים. נניח שתצליחו לכופף אלה את ידי אלה – מי ערב לכם שתצליחו להגיע למטרה? האם ההרכב החברתי שלכם מאפשר כלל להגיע למטרה? האם במצבכם החברתי תוכלו להשיגה? והוא נתן להם טיפ חשוב: בטרם תחפשו את המטרה, עבדו על מידותיכם. אם תצליחו בכך, הדרך למטרה תהיה ברורה וקלה. ולא – חבל על  המאמץ. המידות הנחוצות הן אמונה, יראה, ענווה ואמת.

 

הקבוצה הרימה את הכפפה. חבריה קלטו את הניסיון שהחכם העמיד בפניהם. אם החזקים שבתוכם, בעלי המידות, יאמרו שנמאס להם לשאת על גבם את החלשים, בעצם הכרעתם זו הם מכריזים שאין בהם הענווה, שהיא תנאי הכרחי להגיע למטרה. לכן, יש להעמיד בראש סדר העדיפויות את האחדות, את היכולת להגיע כולם יחד למטרה. החלשים יותר, שאינם בעלי המידות הנחוצות, הבינו שכדי לצאת מן המבוי הסתום עליהם להשתפר, להתקדם וללמוד. הקבוצה העמידה על ראש שמחתה את האחדות – כל אחד מחבריה הבין שעליו לצאת מנקודת המוצא המקורית שלו וללכת לקראת חבריו. הבעיה היא, שגזע העץ, הבסיס עליו מושתתת אותה חברת מופת היא האמת ואחד משורשיה הוא האמונה. והרי כבר נוכחנו שהקבוצה הטרוגנית ויש בתוכה אמתות ואמונות שונות. וכאן קרה הבלתי יאומן – החברים הבינו שיש הבדל בין האמת והאמונה הקבוצתיות לאמת ולאמונה הפרטיות. בעת מחלוקת, התבצרות של כל אחד באמת ובאמונה שלו יתקעו את החברה. וגם אם כל אחד משוכנע באמונתו – חוכמת היחד היא היכולת ליצור אמת חדשה, המשותפת לבעלי המחלוקת.

 

ואכן, כשהלכו יחד, בדרכם המוסכמת, התגברו על המשבר והגיעו למטרה.

 

וכאן חלה תפנית בעלילה. בהגיעם, התברר שזו פאטה-מורגנה. כשמתקרבים לעץ, הוא מתרחק.

 

מה הלקח?

 

אוטופיה, פירושה – אי מקום. אין מקום כזה. לעולם לא יגיע האדם למקום המושלם. תחושת השלמות עלולה לנוון אדם וחברה, כי היא תגרום להם להפסיק להשתפר, לעבוד על עצמם, לבחון את עצמם. והרי תמיד יש עוד לאן לשאוף והשמים הם הגבול. העיקר הוא להתבסס על האמת, האמונה, היראה והענווה, לשמור על האחדות, ולהמשיך לחתור לאוטופיה, לחברה הטובה ביותר. ואף שלעולם אי אפשר להגשים אוטופיה; להגיע לצדק המושלם, לחירות המושלמת, לשוויון המושלם, לאחווה המושלמת; אף על פי כן לעולם אסור להתייאש מהניסיון להגשימה. 

 

* "זושא - מגלים את הסיפור החסידי"

נכתב על ידי הייטנר , 21/6/2017 00:07   בקטגוריות הגות, חברה, חינוך, יהדות, סיפורים, מנהיגות, ספרות ואמנות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ