לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ©ֳ₪ֳ£ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 27.8.14


* מראשית המלחמה ועד עתה, חצתה מחלוקת את הקבינט ואת הציבור, בין שתי דרכים – דרך ההכרעה באמצעות מיטוט חמאס, ודרך ההרתעה באמצעות פעולה מוגבלת אך מכה קשה לחמאס, שתביא לשקט לאורך זמן. הממשלה בחרה בדרך השניה.

 

גם אחרי המלחמה ראוי לקיים את הדיון הזה, הן בניתוח לאחור ובעיקר בהפקת לקחים לעתיד. אולם את המלחמה יש לבחון קודם כל על פי יעדיה.

 

היעד המרכזי שהממשלה קבעה היה שקט לאורך זמן. היעד המשני – השמדת המנהרות.

 

מבחן התוצאה יעיד האם המלחמה הביאה לשקט לאורך זמן. לפיכך, תוצאת המלחמה תבחן רק בדיעבד, בפרספקטיבה של חודשים ושנים. תנאי הפסקת האש לא ישפיעו באמת על השאלה האם ישמר השקט. אם יהיה שקט, משמעות הדבר שנוצרה הרתעה אפקטיבית. אם יופר השקט, משמעות הדבר שלא נוצרה הרתעה אפקטיבית. ב"עופרת יצוקה" וב"עמוד ענן" לא הצלחנו ליצור הרתעה. במלחמת לבנון השניה – הצלחנו.  

 

* אמנון אברמוביץ' אמר שבסוף המלחמה שנמשכה 50 יום ואיבדנו בה 70 חיילים ואזרחים, הגענו לאותה תוצאה של מבצע "עמוד ענן", שנמשך 8 ימים והיו בו 6 הרוגים – שקט. אלא שב"עמוד ענן" הגענו להסכמה על שקט, אך לא לשקט. רק לאחר זמן נדע מהם תוצאות "צוק איתן", אך המטרה לא הייתה שקט, אלא שקט לאורך זמן, להבדיל מ"עמוד ענן".

 

* המחדל ב"עופרת יצוקה" וב"עמוד ענן", לא היה בהפסקת האש אלא אחריה – בהבלגה על הפצמ"ר הראשון, שהביא לפצמ"ר השני, שהביא לרקטה הראשונה, שהביאה לרקטה השניה, שהביאה למטח הראשון, שהביא למטח השני שהביא ל"טפטוף" ולהסלמה ההדרגתית. גם הפעם, המבחן יהיה בהפרה הראשונה. האם שוב "נכיל" ונבליג?

 

בפצמ"ר הראשון, אם יהיה, כדאי לנסות מה שמעולם לא ניסינו. סגירה טוטלית של המעברים לשבוע והפסקת חשמל ל-24 שעות. והודעה שבפעם הבאה משך הזמן יהיה ארוך יותר.

 

* בתוך ימים, התרסק נתניהו בסקרים – צנח מ-82% ל-38% (בסקרי הערוץ השני). איני רוצה להתייחס לסקר הזה בהקשר הפוליטי (אומר רק שעיתונות רצינית ואחראית הייתה נמנעת מסקרים בעת מלחמה. מלחמה אינה בחירות. אפשר ורצוי להתאפק), אלא כשיקוף מצב הרוח הלאומי.

 

החברה הישראלית לוקה בתסמונת דו קוטבית, כלומר – מניה דיפרסיה. כבר חז"ל דרשו את ההבטחה לאברהם שירבה ככוכבים בשמים וכחול אשר על שפת הים, באפיון מצב הרוח הלאומי שלנו, הנוטה לקפוץ מן השמים אל עפר ובחזרה.

 

כאשר דומה היה שצה"ל מכה בחמאס ושם קץ ל-14 שנות ירי על יישובי הדרום, הגבנו באופוריה, חרף מחיר הדמים של המלחמה. כאשר חלפו שבועיים, המלחמה התמשכה, הפסקות האש הופרו ובעיקר – קרה האסון הנורא של רצח דניאל הפעוט, צנחנו לדיפרסיה.

 

העדר אורך רוח היא בעיה בכושר העמידה הלאומי שלנו.

 

יש להכיר בכך ולהפיק לקח משמעותי – במלחמה הבאה יש לחתור להכרעה מהירה, כיוון שהתמשכות המלחמה גובה מאתנו מחיר מדיני וחברתי כבד. כדי להגיע לכך, יש לשנות את מתווה הלחימה שבו אנו דבקים כבר למעלה משני עשורים (מאז מבצע "דין וחשבון" ב-1993), ולהכין את צה"ל, מבחינה מודיעינית ומבצעית, ליעד של השמדת הנהגת האויב בימים הראשונים של המלחמה. זה צריך להיות המאמץ העיקרי מרגע שיוצאים למלחמה.

 

* יש לנו נטיה למזוכיזם לאומי. אחד הביטויים לכך היה יצירת אווירת הנטישה של יישובי הדרום. אף יישוב לא ננטש. המפעלים המשיכו לפעול. החקלאות (היכן שצה"ל אפשר) לא נעצרה. משפחות עם ילדים קטנים יצאו להפוגה מחוץ לאזור המלחמה.

 

איני חושב שצריך להסתיר מהציבור את העובדה שתושבים רבים יצאו מן היישובים. השאלה היא על מה התקשורת מאירה בזרקור, ובאלו ביטויים היא משתמשת. האם היא מעלה על נס את כושר העמידה של היישובים במשך 14 שנות מתקפה, או את הוצאת הילדים מטווח האש במלחמה? האם את המשפחות שיצאו, או את אלה שנשארו? האם משפחה האומרת שלא תחזור, או משפחה חדשה המגיעה לקליטה ביישוב, למרות הכל?

 

האם העובדה המדהימה שיישובי עוטף עזה צמחו מבחינה דמוגרפית בשנים האחרונות, חרף מתקפת הרקטות והפצמ"רים, קיבלה ביטוי מספיק בתקשורת?

 

מה זה הסגנון הזה של "נטישה", "פליטים"? התחרפנו?!

 

השפל של מגמה זו היה באתר "תיק דבקה", שיצא בכותרות זועקות על קריסת קו היישובים בעוטף עזה והשווה זאת לנפילת קו המוצבים בקו בר-לב, במלחמת יום הכיפורים. איזה אובדן חוש מידה.

 

איני יכול להבין את המזוכיזם הלאומי הזה, המשרת את האויב.

 

* רצח הילד בן הארבע דניאל טרגרמן בירי מכוון לעבר יישוב אזרחי, מקרבת בית ספר של אונר"א, הוא תמצית פשעי המלחמה של חמאס.

 

* המשותף למותם של דניאל ושל הילדים הפלשתינאים בעזה, הוא אשמתו הבלעדית של חמאס בכל מקרי המוות.

 

* התועמלן המנוול והבזוי של חמאס, גדעון לוי – לורד האו האו הישראלי, מכנה את הפעוט שנרצח בידי מרצחי חמאס, דניאל טרגרמן, "מגן אנושי". הוא שם במירכאות את המילים "רצח" ו"טרור" בנוגע לרציחתו. ולטענתו, ישראל מתייחסת לילדים בעזה כאל חרקים.

 

כאשר קראתי בעיניים פקוחות את מאמרו, לא יכולתי שלא להבחין בכך שהוא ציפה בכיליון עיניים להזדמנות הנפלאה שתקרה סוף סוף בדרכו, לשחרר את הפרובוקציה – האשמת ישראל בהפיכת ילד למגן אנושי.

 

מיותר להתווכח עם ההיגיון המעוות של האיש הנאלח הזה. אבל חשוב להזכיר את הדברים, כדי להוקיע את האיש ואת העיתון הנותן במה להתבהמות הזאת.

 

* ועוד ב"הארץ" – אסיה לדיז'ינסקיה תקפה בחריפות, בלעג ובבוז, את יהונתן גפן, שהעז לגנות את יוזמות החרם על ישראל. היא הסבירה את חשיבות התעמולה האנטי ישראלית של גדעון לוי וחנין זועבי, בכך שאותם אי אפשר להאשים באנטישמיות. אי אפשר להאשים אותם באנטישמיות?! אדם ישר אינו יכול שלא להאשים אותם באנטישמיות. האנטישמיות הבזויה ביותר היא אוטואנטישמיות. גדעון לוי הוא התגלמות האוטואנטישמיות.

 

* גדעון לווים יש גם ב"ימין", מנוולים לא פחות. באתר "סרוגים", תחת הכותרת "מגיע להם", העלה העורך אריה יואיל, פוסט פיגולים, שהביע שמחה לאיד על רצח הילד בן הארבע, בשל תמיכת חברי נחל עוז בהתנתקות. כמו במקרה של לוי, אין טעם להתווכח עם הכותב. רק להוקיע את ההתבהמות.

 

* בניגוד לגדעון לוי יואיל התנצל על דבריו, אבל אי אפשר לעבור לסדר היום על חומרת הדברים.

 

* הפלשתינאים יורים על אזרחי ישראל וחופרים מנהרות תופת ליישובים ישראליים. בתמורה ישראל מעבירה להם מידי יום מאות משאיות אספקה. בתגובה הם מפגיזים שוב ושוב את מעברי ארז וכרם שלום, בהם עוברות המשאיות. ובשפת המזרח התיכון החדש קוראים לזה מצור אכזרי.

 

* תעמולת הכזב הפלשתינאית מציגה את תמונות מגדלי הטרור הקורסים לצד מגדלי התאומים. אבל ב-11 בספטמבר 2001 יצאו המוני העזתים לחגוג ברחובות ולחלק סוכריות. חמאס ואל קאעידה הן שתי זרועות של אותו תמנון ג'יהאדיסטי המאיים על שלום העולם.

 

* במבצע "עופרת יצוקה", כאשר בוגי יעלון היה אדם פרטי, הוא ירד לאחד מקיבוצי עוטף עזה, והתנדב לחליבות הלילה ברפת. על פעלו בצבא, ממלחמת יום הכיפור, דרך הפיקוד על סיירת מטכ"ל, אינספור פעולות עליהן פיקד בעומק האויב שעל רובן לא נשמע לעולם וכל התפקידים עד תפקיד הרמטכ"ל, אין צורך להכביר מילים.

 

לכן, התיאורים על כך שהוא פחד לבקר בקיבוץ נחל עוז כי חשש לחייו, הנם מופרכים בעליל. מי שכותב דברים כאלה, ניחן בעיקר בהעדר בושה.

 

* לאורך חודש וחצי, נהגה האופוזיציה באחריות ובממלכתיות, כמצופה מאופוזיציה דמוקרטית בשעת מלחמה. אבל יצר הרע של הרצוג חזק יותר מתחושת האחריות. וכאשר המלחמה מתארכת וקשה, ויש צורך ביתר נחישות ואורך רוח, במקום לגלות מנהיגות ולחזק את רוח העם, הוא מריח הזדמנות לקושש קולות, פותח יריד פוליטי זול ומתחיל להטיף לבחירות חדשות.

 

* בעידן הטילים, סיפרו לנו, אין משמעות לשטח, אין משמעות לעומק אסטרטגי, אין צורך בגבולות בני הגנה. "מה ערך יש למרחב ולמכשולי הקרקע, שעליהם התבססה תפישת ההגנה הקלאסית – להרים לנהרות למדבריות – אם הטיל טס מעליה בדרך אל היעד שנקבע לו?" , הִגֵּג פרס בספרו "המזרח התיכון החדש".

 

לכו ספרו את זה בעוטף עזה. הסבירו זאת בנחל עוז ובשדרות. באמת, אין משמעות לשטח בעידן הטילים?

 

צריך להיות ברור – נסיגה מיהודה ושומרון, תיצור סביב יו"ש מעגלי סיכון בדומה למעגלי הסיכון ברצועת עזה. פתחו מפה, ובדקו כמה שניות התראה תהיינה לכם, תושבי פ"ת וכפ"ס. וכמה לכם, תושבי בני ברק ונתניה. וכמה לכם, תושבי ת"א.

 

זה הלקח המרכזי ממלחמת "צוק איתן".

 

* ביד הלשון

 

* "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ, לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (ישעיהו נא, טז). את דבריו אלה של ישעיהו נקרא השבת בהפטרה לפרשת "שופטים".

 

"לנטוע שמים" – איזה אוקסימורון נפלא! הלא אין דבר ארצי יותר, קרקעי יותר, מנטיעה, הכאת שורשים בתוך האדמה. ואין דבר רוחני יותר מהשמים. לא בכדי אנו מדברים על שמֵימיות.

 

אבל היהדות, להבדיל מהנצרות ומדתות המזרח, למשל, שוללת את ההפרדה בין הרוחני לארצי. להיפך, היהדות מגלמת את השילוב ביניהם; את החתירה לכך שגם החיים הארציים יהיו רוחניים ושגם הרוחניות תהיה ארצית. לאברהם הובטח שזרעו ירבה "ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים". חז"ל דרשו את הפסוק ואפיינו את עם ישראל, שראשו בשמים ורגליו נטועות באדמה.

 

ישעיהו מתאר את מטרת דברי הנבואה שה' שם בפיו, לנטוע שמים בחיי עם ישראל.

 

* יש לקוות שמלחמת "צוק איתן" הסתיימה. אולם בינתיים, הלקסיקון ממשיך להתעדכן. להלן – קישור ללקסיקון המלא: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=14178975

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 27/8/2014 00:17   בקטגוריות הזירה הלשונית, היסטוריה, המלחמה בלבנון, התיישבות, חוץ וביטחון, חברה, יהדות, מנהיגות, עופרת יצוקה, עמוד ענן, פוליטיקה, פרשת השבוע, צוק איתן, ציונות, קיבוץ, קליטה, תרבות, תקשורת  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לנטוע שמים


"וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ, לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (ישעיהו נא, טז).

 

"לנטוע שמים" – איזה אוקסימורון נפלא! הלא אין דבר ארצי יותר, קרקעי יותר, מנטיעה, הכאת שורשים בתוך האדמה. ואין דבר רוחני יותר מהשמים. לא בכדי אנו מדברים על שמֵימיות.

 

אבל היהדות, להבדיל מהנצרות ומדתות המזרח, למשל, שוללת את ההפרדה בין הרוחני לארצי. להיפך, היהדות מגלמת את השילוב ביניהם; את החתירה לכך שגם החיים הארציים יהיו רוחניים ושגם הרוחניות תהיה ארצית. לאברהם הובטח שזרעו ירבה "ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים". חז"ל דרשו את הפסוק ואפיינו את עם ישראל, שראשו בשמים ורגליו נטועות באדמה.

 

ישעיהו מתאר את מטרת דברי הנבואה שה' שם בפיו, לנטוע שמים בחיי עם ישראל.

 

****

 

העיתונאית, היוצרת והזמרת שרה ב"ק, כתבה בהשראת דברי ישעיהו את שירה "לנטוע שמים" (אריאל הורביץ הלחין, שרה ב"ק שרה, אך לצערי אין עדין ברשת הקלטה שלה):

 

אני רוצה לנטוע אתך שמים / ניקח אתנו שק / ובתוכו מילים עתיקות/ שנשכחו ואין להן שפתיים. / נפזר אותן לאט / שירדו כמו גשם על הגגות / ונביא אתנו תכלת ואור כשנחזור. // אני רוצה לנטוע אתך שמים / בעבודה קשה עם זיעה בעיניים / נפזר ערפילים של בוקר לפני עלות השמש / עם רוחות מזרח / וריח אדמה מליל אמש / ונביא אתנו תכלת ואור כשנחזור. // כי העץ כבר נטוע והבית בנוי / אבל בלי השמים אין לזה סיכוי / אנשים לפנינו / שנתנו את הכל / שכחו שבלי שמים אין לאן לגדול / אז עכשיו צריך לנטוע שמים // אני רוצה לנטוע אתך שמים / עתיקים כמו החלום וחדשים כמו שנות האלפיים / הבית כבר מוכן אבל כלום לא בטוח / הקורות לא יעמדו אם לא תנשוב בהן רוח / אז נביא אתנו תכלת ואור כשנחזור // כי העץ כבר נטוע והבית בנוי / אבל בלי השמים אין לזה סיכוי. / אנשים לפנינו / שנתנו את הכל / שכחו שבלי שמים אין לאן לגדול / אז עכשיו צריך לנטוע שמים.

 

לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי ואיש העליה השניה, נהג לומר על חלוצי העליה השניה, ברוח דברי חז"ל, שראשם בשמים ורגליהם נטועות באדמה. אולם האמת היא, שעל אף שנוצרו כאן נכסים תרבותיים נפלאים, הציונות עסקה בעיקר בבניין הפיסי של הארץ והמדינה, והזניחה את הצד הרוחני, התרבותי.

 

תנועת ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית מתמודדת עם עובדה זו, ועושה לנטיעת השפה, התרבות והערכים היהודיים להוויה הישראלית. שרה ב"ק מיטיבה להסביר זאת בשירה: "כי העץ כבר נטוע והבית בנוי / אבל בלי השמים אין לזה סיכוי".

 

****

 

גם באורטל אנו נוטעים שמים. בחינוך הנוער והילדים כשהשיא הוא שנת הבר מצווה. בחיי התרבות ובעיקר בחגי ישראל, מ"כל נדרינו" בימים הנוראים עד תיקון ליל שבועות. אבל גולת הכותרת, בעיניי, היא קבלת השבת, בשל התדירות שלה, מדי שבוע, ובשל ההתמדה בה כבר שש שנים. השבת אינו יום ז' בשבוע, אלא יום השמים, שאותם אנו נוטעים בחיי הקהילה שלנו.

 

את קבלות השבת התחלנו בדיוק היום לפני שש שנים, בפרשת "שופטים" תשס"ח. בהפטרה לפרשת "שופטים" אנו קוראים מתוך פרקי הנבואה של ישעיהו, את הפסוק על נטיעת השמים. 

 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

נכתב על ידי הייטנר , 23/8/2014 22:36   בקטגוריות אורטל, אמנות, דת ומדינה, הזירה הלשונית, חברה, חינוך, יהדות, פרשת השבוע, ציונות, קיבוץ, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דרשה לפרשת "ראה" תשע"ד


קבלת שבת אזורית במתחם ווסט, 22.8.14

 

ספר דברים כולו הוא נאום הפרידה של משה מבני ישראל, טרם מותו וכניסתם לא"י. הספר מכונה משנה תורה, מאחר ותקציר התורה – הן סיפור יציאת מצרים וארבעים שנות הנדודים במדבר והן חוקי התורה, מופיעים בו שנית. פרשת "ראה" היא הפרשה הרביעית בספר.

 

בפרשת "ראה" מופיע הפסוק "לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו יא). המשמעות של הפסוק הזה בעייתית מאוד. נאמר בו שקיומו של עוני, של פערים בחברה, של אי שוויון, הוא נצחי. לעולם אי אפשר יהיה לבער לחלוטין את העוני, לעולם לא תהיה חברה נטולת עוני. זהו חוק טבע, חוק אלוהי ואין מה לעשות. התורה היא ריאלית, מכירה במציאות, ואינה מנסה לכפות על האדם מהפכות סוציאליות המנוגדות לטבעו.

 

אלא ששבעה פסוקים קודם לכן, גם כן בפרשתנו, בפס' ד, נאמר: "אפס כי לא יהיה בך אביון". פסוק זה מדבר על מצב שונה לגמרי – מיגורו הסופי של העוני, עד שלא יהיה בחברה אדם אביון.

 

כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין הפסוקים הללו? "אפס כי לא יהיה בך אביון" הוא האידיאל היהודי. חברת המופת היהודית, שאליה חותרת התורה, היא חברה שוויונית. כל אידיאל הוא, במידת מה, אוטופיה. הפרוש המילולי של המושג אוטופיה הוא "אי מקום". ובכל זאת, כל הקדמה האנושית היא תוצאת החתירה לאוטופיה. גם אם האידיאל המושלם אינו ניתן להשגה – הוא כוכב הצפון ומחוז החפץ של האדם. עצם החתירה להגיע אליו, היא המקדמת את האדם ואת החברה. היהדות חותרת למציאות שבה לא יהיו עניים. מאחר ועוני אינו מושג מוחלט אלא יחסי למציאות סוציואקונומית נתונה – חברה שאין בה עניים, היא חברה שאין בה פערים בין עשירים לעניים, כלומר חברה שוויונית. זה האידיאל היהודי.

 

"לא יחדל אביון מקרב הארץ" – זו הערכת המציאות, לפיה החברה האנושית לא תגיע לאידיאל החברתי היהודי העליון של חברה שוויונית. אין זו השלמה עם העוני. הרי ניתן להוסיף על כך הערכה שלעולם לא יחדלו רשע ופשע מקרב הארץ. אין פרוש הדבר השלמה עם הרשע, הפשע והפערים, אלא הצגת מציאות שנגדה יש להיאבק.

 

לא בכדי, שני הפסוקים הללו מצויים בתוך פרק העוסק בחקיקה סוציאלית. חקיקה זו נועדה להתמודד עם מציאות הפערים, על מנת להקטין את האי שוויון ולקרב את החברה אל האידיאל. החקיקה החברתית של תורת ישראל היא המקור של החקיקה הסוציאלית שנועדה להילחם בעוני ולצמצם את הפערים בחברה.

 

כיצד פרשת "ראה" מצווה אותנו להילחם בעוני? דרך אחת היא "מעשר עני": "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ ... וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר-בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ, כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ. מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין-לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (שם, יד-כט).

 

החוק מחייב מס צודק והוגן, המבטא אחריות חברתית, סולידריות חברתית, צדק חברתי – שבו אלה שיש להם מחויבים להפריש מהכנסתם כדי להבטיח את רווחתם של אלה שהמר גורלם, את רווחתם של החלשים בחברה – הגר, היתום והאלמנה.

 

חוק נוסף הוא השמיטה, שמיטת הכספים. אנו נמצאים בפתחה של שנת השמיטה, ובחברה הישראלית יש הפעם יוזמות רבות של מימוש עקרונות חברתיים של השמיטה, במסגרת מהלך המכונה "שמיטה ישראלית". חלק מן המהלך, עוסק בשמיטת חובות במצבים מסוימים. וכך נכתב בפרשתנו על שמיטת חובות: א מִקֵּץ שֶׁבַע-שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. ב וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט כָּל-בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא-יִגֹּשׂ אֶת-רֵעֵהוּ וְאֶת-אָחִיו כִּי-קָרָא שְׁמִטָּה לַיהוָה. ... אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה-בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי-בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ יְהוָה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן-לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. ... כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת-לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת-יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. ח כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. ט הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-יִהְיֶה דָבָר עִם-לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת-הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל-יְהוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא. י נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. יא כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.

 

זוהי חקיקה סוציאלית רדיקאלית ביותר – המחייבת שמיטת חובות בשנה השביעית. נקודת המוצא של הפסוק, היא שאדם שלווה ירצה להחזיר את חובו. אם הוא לא החזיר, הסיבה לכך היא שאין לו, שאין הוא יכול להחזיר. ולכן, מי שלא החזיר עד השנה השביעית, חובו ימחל, יישמט. הסכנה בחוק זה, היא שככל שנתקרב לשנת השמיטה, אנשים יסרבו להלוות לעניים. התורה מקללת את מי שינהג כך, ומכנה מעשה זה בתואר "בליעל". חז"ל, שנאלצו להתמודד עם אי מתן הלוואות לקראת שנת שמיטה, תיקנו תקנות שאפשרו לעקוף את האיסור הזה, והגדירו זאת "מחמת תיקון עולם", כלומר מאחר ודבקות במצווה כלשונה משיגה תוצאה הפוכה, עדיף לא לדבוק בה. אבל מצוות השמיטה מעידה על האידיאל של התורה – לאיזו מעלה של חברה צודקת עלינו לחתור ולשאוף.

 

בימים בהם נכתבה התורה, העולם היה מבוסס על עבדות. רוב מוחלט של בני האדם היו עבדים, כלומר אנשים שנחשבו לרכוש אדוניהם והיו נטולי כל זכויות. היהדות סולדת מן העבדות ונלחמת בה. בעידן ההוא, אי אפשר היה למחוק לחלוטין את מוסד העבדות, והמלחמה בעבדות הייתה בחקיקה שלמעשה הפכה את העבד לשכיר. ראשית, היא הגבילה את תקופת העבדות לשבע שנים. שנית, כדי לחנך לשאיפת החירות, היא נאבקת בעבדות מרצון וגוזרת השפלה לעבד שבחר מרצונו להישאר במעמדו. שלישית, היא מחייבת את בעל הבית בתשלום הוגן לעבד, בסיימו את תקופת עבדותו.

 

יב כִּי-יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. יג וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. יד הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן-לוֹ. טו וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. עַל-כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם. טז וְהָיָה כִּי-יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת-בֵּיתֶךָ כִּי-טוֹב לוֹ עִמָּךְ. יז וְלָקַחְתָּ אֶת-הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה-כֵּן. יח לֹא-יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה. {פ}

 

החוקים הללו כמות שהם אינם רלוונטיים בימינו כלשונם, אך הם רלוונטיים מאוד ברוחם. הם מצווים עלינו לחברת רווחה, המבוססת על צדק חברתי, על שכר הוגן, על תנאי מחיה הוגנים, על אחריות חברתית וסולידריות.

 

במלחמת "צוק איתן" גילתה החברה הישראלית סולידריות למופת, עם תושבי הדרום וחיילי צה"ל. מן הראוי שנשכיל לגלות אותה סולידריות גם בימי שגרה.

 

זאת היהדות במיטבה. זה מה שנדרש ממדינה יהודית.

נכתב על ידי הייטנר , 22/8/2014 22:30   בקטגוריות חברה, יהדות, כלכלה, פרשת השבוע, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ