הבלוג של אורי הייטנר

כי אישה כושית לקח / אל תקרא לי שחור

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 20.5.13

בפרשת השבוע, אותה נקרא בשבת, פרשת "בהעלותך", מסופר על מרים אחותו של משה, ש"דיברה ואהרון (מושג בעייתי ולא לגמרי פתור – האם אהרון היה פאסיבי או שגם הוא היה שותף לדיבור) במשה, עד אודות האישה הכושית אשר לקח, כי אישה כושית לקח". על כך היא נענשה בצרעת ואנו זכינו לתפילתו הקצרה והמרגשת של משה להחלמתה: "אל נא, רפא נא לה".

מן הסיפור הזה למדים חז"ל לקח גורף, שמחלת הצרעת היא תוצאה ישירה של לשון הרע ורכילות. ובאשר לאישה הכושית שלקח משה – הסיפור הזה הוא המקור היחיד לכך, ולא ברור האם אשתו ציפורה הייתה כושית, או שמדובר באישה נוספת.

את הסיפור הזה דרש דן אלמגור, בשירו "כי אישה כושית לקח" שכתב למחזמר "אל תקרא לי שחור", באמירה שהאירוע המכונן בחייו של משה היה לקיחת האישה הכושית לאישה. זו הסיבה והמסובב לכל מה שקרהו בהמשך חייו. בזכות העובדה הזאת הוא נבחר להיות גדול הנביאים, אהוב ה', האיש שזכה לכל הפלאים, לכל ההצלחות ולכל הניצחונות. אך בשל העובדה הזאת, העם לא היה מוכן לקבל אותו ולסלוח לו, חרף כל ההצלחות, ועל כך זעמו עליו גם אחיו ואחותו ולא סלחו לו עד אחרון ימיו. בזכות האישה הכושית עורו קרן, בזכותה הוא זכה לראות את הירדן, אך בגללה הוא מת בהר נבו בודד, ולא זכה להיכנס לארץ ישראל.

השיר מלא סימפטיה למשה על בחירתו וטוען שבכך הוא גם מילא את רצון ה', חרף זעם העם והמשפחה. אבל הסוף הוא סוף טרגי. בזכות האישה הכושית הוא זכה לכל ההצלחות, אך לכאורה בעטיה הוא הופלה ולא הורשה להיכנס לארץ, ובכך יש בהחלט ביקורת כלפי החלטת האלוהים. יש כאן מירמור, בנוסח הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת.

"אל תקרא לי שחור" הוא מחזמר רוק שכתב דן אלמגור ועלה על הבמות ב-1972, בביצוע להקה בת 7 זמרים ובהם רותי נבון, עוזי פוקס, אברהם פררה ודודו זר. המחזמר עסק בסוגיית השחורים בארה"ב ומאבקם לשוויון ולחופש. כמו מאבקם של השחורים בארה"ב, גם המחזמר "אל תקרא לי שחור" הושפע מאוד מהתנ"ך, גיבוריו וסיפוריו. השיר המצליח ביותר של הלהקה, בזמן אמתי ובמבחן הזמן היה "יום יבוא", המבוסס על נאומו של מרטין לותר קינג "יש לי חלום" ואותו השמענו בפינה זו לקראת פסח בשנה שעברה. בני נגרי הלחין גם את השיר הזה, כמו את כל שירי המחזמר.

והאיש משה זכור לטוב / כי אישה כושית לקח / ולא קם נביא גדול כמותו / כי אישה כושית לקח / הוא זכה לכל אותם פלאים / כי אישה כושית לקח / ויאהב אותו האלוהים / כי אישה כושית לקח. // ומשה גבר על כל אויביו / כי אישה כושית לקח / והוריד לארץ לנו שליו / כי אישה כושית לקח / והבקיע דרך במדבר / כי אישה כושית לקח / והמתיק מימיו של נחל מר / כי אישה כושית לקח. / הוא זכה לגבור על עמלק / כי אישה כושית לקח / את סיחון מעל דרכו סילק / כי אישה כושית לקח / הוא החריד עמים וממלכות / כי אישה כושית לקח / ונבחר לתת את הלוחות. // ויקצוף העם כולו חרון / כי אישה כושית לקח / זעמו מרים ואהרון / כי אישה כושית לקח / לא סלחו לו עד אחרון ימיו / כי אישה כושית לקח / אך משה אותה מכל אהב / כי אישה כושית לקח. // והאיש משה כולו קורן / כי אישה כושית לקח / הוא זכה לראות את הירדן / כי אישה כושית לקח / אל הארץ לא הורשה לבוא / כי אישה כושית לקח / והוא מת בודד על הר נבו / כי אישה כושית לקח.

תיקון ליל שבועות תשע"ג, קריית שמונה 16.5.13

ערב טוב וחג שמח!

ר' ישראל מסלנט, אבי תנועת המוסר בליטא במאה ה-19, נהג לספר שלילה אחד הלך ברחוב, וראה אור דולק באחד הבתים. הוא הציץ פנימה, וראה סנדלר יהודי עובד אל תוך הלילה. למה אתה עובד בשעה מאוחרת כל כך? הוא שאל אותו. השיב הסנדלר: כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן.

חג שבועות כבר מאחורינו, אנו במוצאי אִסרו חג, אבל הנר שלנו דולק, ויש הרבה מה לתקן והרבה צורך בתיקון, וגם תיקון ליל שבועות, לא מאוחר לעשות.

שמי אורי הייטנר, מנהל מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללה האקדמית תל-חי. מרכז "יובלים" שותף לקבוצת ארגונים החובר זו השנה השלישית לקיום במשותף של תיקון ליל שבועות ומפגשים נוספים בחגי ישראל, שנועדו להעניק צביון יהודי, ציוני, קהילתי לחיינו בקריית שמונה ואצבע הגליל, באופן הנותן ביטוי לדרכים השונות ולמגוון אורחות החיים שלנו. שותפינו הם "הלל" בתל-חי, האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך, עיריית קריית שמונה, המועצה הדתית קריית שמונה, ישיבת ההסדר קריית שמונה ואחרונים חביבים – מארחינו, מתנ"ס קריית שמונה, שאנו שמחים מאוד על חידוש פעולתו והצטרפותו לקואליציית הארגונים. אנו מודים ל"צו פיוס", למכללת תל-חי ולמחלקה להתחדשות יהודית בקהילה בחברה למתנ"סים שנרתמו אף הם להצלחת הערב – מי בקמח ומי בתורה.

הנושא שאותו ננסה לברר הערב, הוא  – האם שנת 2013 היא שנת מהפך ביחסי חילונים, דתיים וחרדים בישראל? הערב יפתח בפאנל, ימשך במעגלי שיח ולימוד ויסתיים בשירה בציבור, באמפיתיאטרון החאן, בהובלתו של גבי ברלין.

אני מזמין אל הבמה את משתתפי הרב שיח – ח"כ הרב דב ליפמן וח"כ איילת שקד.

הרכב הפאנל מסמל – אם לא את המהפך, לפחות את הציפיה והתקווה למהפך כזה. איילת שקד היא הח"כית החילונית הראשונה במפלגה שהיא גלגולה של המפד"ל. איני מדבר על לפני 30 – גם לפני שלוש שנים קשה היה להאמין שדבר כזה יתכן. הרב דב ליפמן הוא ח"כ חרדי במפלגה ששם משפחתו של העומד בראשה הוא לפיד. האם מישהו יכול היה לחלום על כך לפני עשור? הרב ליפמן אינו יחיד. מספר 2 ברשימת "יש עתיד", ומי שמכהן היום מטעמה כשר החינוך, הוא ראש ישיבה, הרב שי פירון. וברשימת המפלגה ח"כית דתית נוספת – ד"ר עליזה לביא. אבל נדמה לי שמי שמזוהה יותר מכל באותה מפלגה עם הנחלת היהדות לעם, היא דווקא ח"כית חילונית – ד"ר רות קלדרון, שהשתתפה כאן בתיקון ליל שבועות אשתקד, כשלא חלמה אפילו על הכנסת. מבולבלים? גם אנחנו. מה קורה כאן?

האם ברית האחים בין "הבית היהודי" ו"יש עתיד" הוא קוניוקטורה פוליטית טקטית זמנית; ברית אינטרסים של מו"מ קואליציוני, או באמת ובתמים משהו חדש מתחיל בחברה הישראלית ובפוליטיקה הישראלית? מצד שני, אנו שומעים את החרדים החשים פגיעה קשה ונוראה, כמי שהודרו מהקואליציה וכמי שנרדפים בשנאת חרדים והופכים לשק החבטות של החברה הישראלית. וכך לצד סממנים של חיבורים ואחדות, אנו רואים ביטויים של פלגנות וקרע. אז מה קרה השנה בחברה הישראלית, בפוליטיקה הישראלית?

שני המשתתפים בפאנל יאמרו דברי פתיחה של כעשר דקות, ולאחר מכן שאלות מהקהל ושאלות שלי.

* במגילת העצמאות הכרזנו שמדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החרות, השלום והצדק לאור חזונם של נביאי ישראל. בן גוריון נהג לומר שישראל תהיה אור לגויים. בנימין זאב הרצל תיאר את מתווה המדינה בספרו אלטנוילנד כחברת מופת וצדק חברתי. אתמול קראנו את עשרת הדברות – הקוד המוסרי העמוק ביותר שהיהדות הנחילה לאנושות כולה. מגילת רות אותה קראנו אתמול היא מגילת החסד, מגילה של ערבות הדדית ואחריות חברתית וקהילתית. אנו רואים בה הגשמה בפועל, הלכה למעשה, של מצוות לקט, שכחה ופאה, שבה אלה שיש להם נותנים משלהם לטובת אלה שאין להם. ובאותו יום, התפרסם דו"ח העוני של ארגון ה-OECD דו"ח קלון המעיד שחברת המופת, שאמורה להיות אור לגויים, היא המדינה המובילה בעוני, ובחמישיה הפותחת בפערי השכר.

כמדינה יהודית, המחויבת לערכי היהדות – מה מתחייב מאתנו לעשות כדי לתקן את החברה והכלכלה בישראל?

- שאלות והתייחסויות מהקהל וסבב מסכם.

ברכת ראש העיר – הרב נסים מלכה.

קדימון לכנס האקדמי – "צדק חברתי ביהדות", יום א' 19.5.13.

מעגלי שיח ולימוד:

"יובלים" וישיבת ההסדר (איימי קליין, לוני נתנזון ואליאב סמואל) – מחלוקת לשם שמים. חילונים ודתיים במרחב הציבורי.

"הלל" (טליה איצקוביץ' ועקנין) – חיים ביחד. חינוך וחיי קהילה משותפים בין המגזרים.

ניגון נשים "יובלים" (גלית דקל) – נשים מובילות התקרבות. מודל לשיח מקדם חיבור בין ציבורים.

מכללת תל-חי (ד"ר איילת שביט) – ערבות הדדית ביהדות דתית וביהדות חילונית.

החברה למתנ"סים (שרה טסלר) – נשים במגילת רות.

שירתתי היום כנהגו של חיים גורי, המשורר הנערץ עליי. בכך זכיתי לקיים מאמר חז"ל בפרקי אבות: "הווי מתאבק בעפר רגליהם [של חכמים] ושותה בצמא את דבריהם".

וקודם לכן נכחתי במפגש מרתק של חיים גורי עם עשרות בני נוער, כבני 15, מכל רחבי הארץ, בפסטיבל המשוררים במטולה. התלמידים נבחרו בקפידה, הוגדרו כמנהיגים תרבותיים. ולכן גם ציפייתי מהם הייתה גבוהה.

גורי, בן התשעים, היה במיטבו. חד כתער, צלול כבדולח, רציני ובעל הומור, יודע על פה את השירה העברית.

ובני שיחו?

כאן בהחלט נכונה לי אכזבה, לנוכח השילוב הקטלני של בּוּרוּת ועילגות. כפי שהוא נוהג לעשות במפגשים עם נוער (במידה רבה של מזוכיזם, יש לציין) גורי קרא (כלומר דִקלם על פה) באוזניהם את שירה של רחל "מנגד". זהו שיר אהבה יפה, שכל נערה יכולה להתחבר אליו ולהזדהות עמו... אבל לשם כך עליה להבין אותו. וכדי להבין אותו, ואת המילים המסיימות אותו "איש ונבו לו על ארץ רבה", היא צריכה לדעת מהו הר נבו, ולהכיר את הפסוק "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָּבוֹא". ובכל הקהל לא היה אפילו נער אחד או נערה אחת, המכירים את פסוקי היסוד הללו, שחייבים להיות לחם חוקו של כל נער יהודי. לתשומת לבו של השר שי פירון, שצריך להוביל מחשבה מחודשת על לימודי הליבה הנדרשים בבתי הספר החילונים.  

"יש איזה סופר, איזה משורר, שאתם חשים שהוא מבטא את דבר הדור שלכם?" שאל גורי. לאחר שתיקה ממושכת, קמה אחת התלמידות: "אני מעריצה, כאילו, את שלמה ארצי? זתומרת, כאילו, אני שומעת כל היום את השירים שלו?"

מייאש, לא? אז זהו, שכן ולא. כן, כי זה באמת מדכא. אבל כאופטימיסט חשוך מרפא, אני תמיד מבכר לראות את חצי הכוס המלאה - העובדה, שבמשך שעה וחצי בני הנוער ישבו מרותקים, פעורי פה, ושתו בצמא את דבריו. כיאה לחג מתן תורה – ציפור לא צייץ , עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע. הם הריעו לו ממושכות, רצו להצטלם בחברתו ולאחר מכן דיברו ביניהם עד כמה היה מרתק.

ייאמר לזכותו של גורי שהוא יודע להלך קסם על בני נוער הצעירים מנכדותיו, אך לא פחות מכך על הנערות והנערים שישבו מוקסמים מאדם המבוגר מסביהם. וכשאני רואה אותם כל כך סקרנים, כל כך מתעניינים, כה צמאי דעת – אני אופטימי.

* "חדשות בן עזר"