לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ©ֳ₪ֳ£ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

בראשית כ"ט: קדימון למהפכה הציונית


(למעשה, מאמר זה אינו מתייחס רק לפרק כ"ט, אלא לפרשת "ויצא" כולה - בראשית כ"ח-ל"ב).

 

פרשת ויצא מתארת את סיפורו של יעקב בגלות. הפרשה נפתחת בצאתו מן הארץ, בבריחתו מפני עשו אחיו: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. היא מסתיימת לאחר צאתם של יעקב ומשפחתו הענפה מחרן, בדרכם חזרה ארצה.

 

בפרקים אלה מתוארת בניית המשפחה שתהיה לעם ישראל. בעוד אברהם ויצחק העבירו את הבשורה והאחריות להמשך השרשרת לבן ממשיך אחד, בן נבחר, יעקב אינו נדרש לכך. הוא מעביר את מסר ההמשכיות לכל בניו – אמנם מכל אחד מהם יקום שבט, אך שבט בתוך עם ישראל, יחד שבטי ישראל. מבחינה זו, ניתן לומר שבפרשת "ויצא" החל תהליך הקמתו של עם ישראל, ושדווקא יעקב ראוי לתואר "אבי האומה". 

 

במה זכה יעקב? במה הוא ראוי לכך? לכאורה, התשובה נעוצה בפרשה הקודמת – יעקב קנה את הבכורה וקיבל את הברכה. אולם קשה להתלהב מהדרך בה השיג את ההישגים הללו, אם לנקוט לשון המעטה. את הבכורה רכש בעסקה מפוקפקת, תוך ניצול חולשותיו של אחיו, בשעתו הקשה. את הברכה השיג במרמה ובתכמנות. האם אלה עושים אותו ראוי להיות אבי האומה? האם על כך ניתן לומר – מעשה אבות סימן לבנים? הרי אין ספק שיש קלון במעשיו אלה. יתר על כן – "יושב אוהלים" נאמר על יעקב. חז"ל פירשו זאת כיושב באוהלה של תורה. האם ניתן לקיים עם של יושבים באוהלה של תורה בלבד? לבטח לא כאשר הדבר משולב בתכמנות פוליטית. אז מדוע זכה יעקב? איזה מין מסר זה?

 

לא, לא בזכות אלו זכה יעקב להיות אבי האומה. להיפך, על כך נענש יעקב קשות. לאחר המעשים הללו נאלץ לברוח מביתו וממולדתו – בודד, חסר כל, אומלל ונרדף, לעשרים שנים קשות בניכר. על שרימה את אביו – רומה שבעתיים בידי דודו לבן. וכך סיכם יעקב עצמו את תקופת עבודתו במשק לבן, בנאום הפרידה שלו מדודו: "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא-הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי. זֶה-לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים".  

 

אז במה זכה יעקב? בצאתו מאוהל אמו ובריחתו לחרן, הייתה ליעקב ההזדמנות לפתוח דף חדש. היה ביכולתו להמשיך בדרך הרעה בה הלך עד אותו יום ועליה נענש קשות. היה ביכולתו לבחור בדרך אחרת. הבחירה האנושית היא המסר החשוב ביותר ביהדות, וכך גם אפשרות התשובה. יעקב בוחר בטוב, בוחר בחיים. הוא מתגלה כאיש מסור, כאוהב אמתי, כאיש עבודה חרוץ, כאדם נאמן. הוא בונה את עצמו מחדש, כהיפוכו של יעקב הצעיר. יעקב החדש הוא האיש הראוי לשמש מופת ולהיות אבי האומה. 

 

נקודה אחת בפרשה מטילה ספק ברעיון שהצגתי עד כה. אם כך הדבר, איך ניתן להסביר את ההתגלות של אלוהים בחלום יעקב, מיד בראשית בריחתו, עוד בבית אל, התגלות שבה הבטיח להיות אתו ולשמור עליו ולהשיבו לאדמתו; שבה אִשְׁרֵר את הבטחתו לאברהם? הרי יעקב עוד לא הוכיח ששינה את דרכיו. 

 

גם לכך יש פתרון. אי אפשר להביא אדם לידי תיקון ושינוי, באמצעות ייאוש בלבד. יעקב נס על חייו והיה שרוי בתהומות של ייאוש. חלום יעקב נסך בו תקווה – יש לו למה לחיות, למה לשאוף. יש לו ייעוד וחזון. יצחק העניק לו את הברכה שייעד לעשו – ברכה חומרית בלבד והבטחת שלטון על עמים אחרים. אלוהים הוסיף לו ברכה מוסרית ורוחנית – להיות מופת לאנושות כולה: "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ".  

 

יעקב שהיה יושב אוהלים, קיבל מיצחק ברכה שיועדה לאיש השדה וכעת קיבל מאלוהים ברכה לאיש מוסר. וכך, מצויד בשתי הברכות האלה, היה לו הפוטנציאל להיות אבי האומה, אם ישכיל לבחור בבחירות הנכונות ולנהוג כראוי לאבי האומה. 

 

יעקב, איש האוהלים, התגלה כאדם אמיץ וחזק, כשגלל את האבן מפי הבאר להשקות צאן רחל. הוא התגלה כאיש עבודה מוכשר, כחקלאי מצטיין, כמנהל עסקים נבון ומצליח. בפרקים הבאים, בעימות עם איש האלוהים, יתגלה גם כאיש מלחמה. הוא השכיל לשלב את קול יעקב וידי עשו, ספרא וסייפא, חומר ורוח. למעשה, השינוי שהוא חולל בחייו, היה קדימון למהפכה הציונית, כעבור 3,000 שנה. 

 

בחלום יעקב ראה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע לשמים. החזון הזה הוא מסר של חיבור בין ארץ לשמים. חיים ארציים, חומריים, שאין בהם שאיפה לרוחני, לשמימי – הם חיים ריקים ומשמימים, נעדרי מותר האדם מן הבהמה. חיים שמימיים ורוחניים, שאין בהם מעשיות ואין בהם אחריות לחיים המעשיים, הם חיי תלישות גלותיים. בשתי הדרכים הללו אי אפשר לקיים אומה, ומי שאינו יודע ומסוגל לשלב ביניהם, אינו מסוגל להנהיג אומה. יעקב ראה, הפנים ויישם, זכה – ואנו, צאצאיו, זכינו.

 

*929

נכתב על ידי הייטנר , 27/1/2015 23:33   בקטגוריות חינוך, יהדות, מנהיגות, משפחה, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בראשית כ"ח - הסולם שהמלאכים שכחו


     

גרנו בגיא בן הינום בשטח ההפקר בירושלים המחולקת

בבית שגגו היה פגוע וקירותיו פצועים בכדורים ורסיסים.

מתחת למיטה שמנו ערמת ספרים במקום הרגל השבורה

(ואינני יודע אם חזרנו לקרוא בהם). ומדרגות האבן

היו לנו כמו הסולם שהמלאכים שכחו אותו כשברחו מחלום יעקב

והשאירו אותו לנו לרדת ולעלות.

ושטח הפקר באנגלית נקרא, "ארץ לא איש",

אבל אנחנו היינו בו איש ואישה רציניים באהבתם

ולא הפקר. ואם לא מתנו אנחנו עדין אוהבים".

 

יהודה עמיחי, מתוך "בתים בתים ואהבה אחת", "פתוח סגור פתוח", ע' 87.

 

נקודת המוצא שלי לניתוח השיר היא השורות "ומדרגות האבן היו לנו כמו הסולם שהמלאכים שכחו אותו כשברחו מחלום יעקב, והשאירו אותו לנו לרדת ולעלות". הסולם מחלום יעקב מסמל את החיבור בין שמים וארץ – סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה. על פי המסורת היהודית, ארץ ישראל ובפרט ירושלים היא האתר בו מתבצע החיבור בין האלוהות לעולם הארצי. בירושלים של עמיחי, המלאכים ברחו מן החלום, ושכחו את הסולם. הסולם נשאר לבני האדם, ולהם נתונה הרשות לעלות ולרדת בין שמים וארץ, בין הספירות העליונות בירושלים של מעלה, לבין חיים אנושיים בירושלים של מטה. והיכן נמצא הסולם? במדרגות האבן בביתו בירושלים. ירושלים היא בית נורמלי, אך בבית עצמו קיימת אופציה של טיפוס על סולם שראשו בשמים. המתח הזה קשה. הפיתוי לטפס כל כך זמין. והבחירה – בידי הדיירים הגרים בבית.

 

את ירושלים של מעלה, מסמלים גם הספרים. גם היחס לספרים נתון לבחירתם החופשית של האנשים. ניתן להתייחס אליהם כאל ספרים קדושים, בדחילו ורחימו, וניתן להתייחס אליהם כאל אמצעי שנועד לשרת את הצרכים האמתיים של אנשים אמתיים.

 

ביקורי אבלים הם עורכים אצלנו,

יושבים ביד ושם, מרצינים ליד הכותל המערבי

וצוחקים מאחורי וילונות כבדים בחדרי מלון,

 

מצטלמים עם מתים חשובים בקבר רחל

ובקבר הרצל ובגבעת התחמושת,

בוכים על יפי גבורת נערינו

וחושקים בקשיחות נערותינו

ותולים את תחתוניהם

ליבוש מהיר

באמבטיה כחולה וצוננת.

 

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושמשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו". אבל הוא זז, הוא זז! אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פירות וירקות לביתו.

 

יהודה עמיחי, "תיירים", מתוך "שלווה גדולה: שאלות ותשובות".

 

כמו האתרים הארכיאולוגיים בשירו "תיירים", כאן, ב"בתים בתים ואהבה אחת" הספרים מציבים בפנינו את הדילמה – האם הספר הוא המרכז והאדם נועד לשרת אותו, או האדם הוא המרכז והספר נועד לשרת אותו. הבחירה של עמיחי ברורה. הספר משרת את האדם. הוא מציג זאת בדוגמה הארצית ביותר שניתן – ערמת הספרים המחליפה את הרגל השבורה של המיטה. לא הסולם של המלאכים ניצב על הספרים, אלא מיטתם של איש ואישה. הספרים נועדו לתת טעם לחיינו, כדי שנשכיל לחיות את החיים האמתיים, ועיקרם של החיים האמתיים, האהבה, אהבת איש ואישה, שמרכיב מרכזי בה הוא אהבת הבשרים.

 

הבית נמצא "בגיא בן הינום בשטח ההפקר בירושלים המחולקת". כמה מטען היסטורי וסמלי בבית אחד. גיא בן הינום הוא אתר עבודה זרה, שעל פי נבואת ירמיהו יהיה לגיא ההריגה. על פי פרשנויות שונות, הפולחן שהתקיים במקום הוא הקרבת קורבנות אדם. זהו סמל לטירוף המוחלט שאליו עלולה להוביל את האדם הדת – הביטוי המוחלט של ההיפוך ממסריו ההומניסטיים של עמיחי; האדם כאמצעי חסר ערך למען משהו שכביכול חשוב וגדול ממנו. יש באזכור זה גם רמז לאבדן החיים במלחמות – לאותו יפי הגבורה אותו הזכיר ב"תיירים". גיא בן הינום הוא הגיהינום, השאול המוחלט, הרע המוחלט, מקום המוות. אך גם זו בחירה של האדם – הוא יכול לחיות בגיהינום, ולבחור בחיים ובאהבה.

 

"שטח ההפקר" הוא השטח שאין עליו ריבונות של אחת משתי המדינות החולקות ביניהן את ירושלים. אך הביטוי הוא של הפקר – מקום שבו האנשים עלולים להיות הפקר, לא מוגנים, לא ריבוניים, שחייהם הפקר. ירושלים המחולקת, הקרועה, השסועה, היא עיר פצועה ומדממת, שבלבה חומה, ומהחומה מידי פעם יורה "משוגע תורן". והבית שבו הם חיים הוא מצבה חיה למלחמה, לגיהינום – "בית שגגו היה פגוע וקירותיו פצועים בכדורים ורסיסים". עמיחי מציין שבאנגלית שטח ההפקר נקרא "ארץ לא-איש". כל כך מתאים לגיא בן הינום. אך עמיחי אינו מוכן להשלים עם הגזירה הזאת.

 

הוא הופך את אותה "ארץ לא-איש" למקום שבו חיים "איש ואישה רציניים באהבתם ולא הפקר". בסופו של דבר, האהבה הארצית בין האיש והאישה היא הדבר הרציני יותר מכל אותם הדברים הגדולים, מהמלחמות ומהקדושה ומהשמים. והיא גם הדבר הנצחי. "אם לא מתנו אנחנו עדין אוהבים". יש כאן הטלת ספק בעצם המוות, במקום שיש בו אהבה.

 

אילו מדריך התיירים היה מוביל את תייריו לסיור ליד הבית, הוא היה מתאר את גיא בן הינום, את העיר המחולקת, את המלחמה. שני האוהבים בבית טעון ההיסטוריה והסמלים הזה לא היו מעניינים אותו. אך עמיחי מציג חלופה – הסמלים וההיסטוריה הם התפאורה. המחזה האמתי, המעניין יותר, הוא האיש והאישה האוהבים.

 

אך עמיחי אינו מוכן לוותר על הסמלים וההיסטוריה, שכן ויתור עליהם עלול לדרדר אותנו לניהיליזם. הוא מחפש את השילוב ביניהם. הוא מודע למתח בין החיים הרוחניים בירושלים של מעלה לבין החיים הארציים בירושלים של מטה, וטוב לו עם המתח ואין הוא רוצה לבחור באחת החלופות ולוותר על השניה.

 

באחד משירי המחזור פוסק עמיחי: "אני רוצה לחיות בירושלים של אמצע".

 

עמיחי בוחר בסולם שהשאירו בביתו המלאכים שברחו מחלום יעקוב. הוא בוחר בסולם המאפשר לו לבחור מידי שעה על איזה שלב בין הארץ והשמים הוא רוצה להימצא.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 26/1/2015 23:46   בקטגוריות היסטוריה, חינוך, יהדות, ספרות ואמנות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בראשית כ"ז - תכמן אבינו?


     

לפני שלושה פרקים פגשנו לראשונה את רבקה אמנו. ואיזו פגישה! רבקה נכנסה לחיינו בגדול. פגשנו אותה באודישן שהפיק עבד אברהם לתפקיד אשת יצחק, שככזו היא תהיה אם האומה. רבקה הייתה "טובת מראה מאוד, בתולה, איש לא ידעה" וגם עשירה, בלי עין הרע. אך תנאי המכרז כלל לא נגעו ליופי ולעושר. תכונות אחרות נדרשו ממי שתהיה אם האומה: "והיה, הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה: שתה, וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק". ואכן, כך היה: "ותכל להשקותו, ותאמר: גם לגמליך אשאב, עד אם כילו לשתות. ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו". מופת של חסד, של אכפתיות, של עזרה לזולת, של מסירות, של חריצות; כל מה שהיינו מצפים מאמנו, שתהווה דוגמה לנו ולבנינו אחרינו.

 

והנה, בפרקים הבאים אנו מגלים צד אחר לגמרי באישיותה של אמנו. ראשית, שני ילדים יש לה, עשו ויעקב. ורבקה באופן חד משמעי מעדיפה בן אחד על פני אחיו: "ורבקה אוהבת את יעקב". האם זהו מופת הורי? ובהמשך, לא כל כך נעים להודות, אך אנו מגלים את אמנו כתכמנית, הרוקמת מעשה מרמה, שבו גונב יעקב את הברכה מעשו. "ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשו בנו, וילך עשו השדה לצוד ציד להביא. ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמור: הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמור. הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואוכלה ואברכך לפני ה' לפני מותי. ועתה בני, שמע בקולי, לאשר אני מצווה אותך. לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טובים, ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. והבאת לאביך ואכל, בעבור אשר יברכך לפני מותו. ויאמר יעקב אל רבקה אמו: הן עשו אחי איש שעיר ואנוכי איש חלק. אולי ימושנו אבי, והייתי בעיניו כמתעתע, והבאת עלי קללה ולא ברכה. ותאמר לו אמו: עלי קללתך בני, אך שמע בקולי ולך קח לי. וילך ויקח ויבא לאמו, ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו. ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות, אשר אתה בבית, ותלבש את יעקב בנה הקטן. ואת עורות גדיי העיזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צוואריו. ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה". ככה? כזאת קנוניה, נגד רצון יצחק אבינו, במרמה, לגנוב מעשו את הברכה? זה המופת של אמנו?

 

גם יעקב אבינו אינו יוצא כל כך טוב בפרשה, בלשון המעטה. פירוש המילה "עקבה" הוא מרמה. יעקב חותר ללא לאות נגד אחיו הבכור. כאשר עשו חוזר מן השדה, עייף ורעב, ומבקש מאחיו שנזד נזיד, "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה", אין הוא רץ ומגיש לו את המאכל הטעים וממהר להשקות גם את גמליו, על פי מופת אמו, אלא מנצל את מצבו של אחיו לעסקה מכוערת. הוא מוכן להאכיל את אחיו בנזיד העדשים, אך לא בלי תמורה: "מכרה כיום את בכורתך לי". וכשעשו התשוש מסכים, אין הוא מסתפק בכך אלא משביע אותו על הוויתור, ליתר ביטחון. רק לאחר שעשו נשבע, הוא נותן לו את מבוקשו.

 

כשרבקה רוקמת אתו את הקנוניה לגניבת הברכה, אין הוא משמיע כל הסתייגות מוסרית או ערכית. הספקות שהוא מעלה הן רק מעשיות – האם זה יצליח? האם אביו לא יזהה אותו? ובסופו של דבר, ללא בושה, הוא מרמה את אביו וגונב את הברכה מאחיו.

 

האם על כך נאמר "מעשה אבות סימן לבנים"? האם זה המופת שעלינו ללמוד מאבותינו – מופת של מרמה וגזל? האם אדם שכך השיג את הבכורה ואת הברכה, ראוי בכלל להיות אבי האומה?

 

לכאורה, התשובה לשאלה זו חיובית. עובדה, לאחר הדברים האלה, יעקב הוא אבינו.

 

בעיניי, התשובה אחרת לגמרי. הפרשה אינה נגמרת בהפי אנד מבחינתו של יעקב. להיפך, הפרשה מסתיימת בכישלונו המוחלט של יעקב. לא את הבכורה הוא קיבל, אלא הוא נאלץ לברוח, כל עוד נפשו בו, מבית אביו ומנקמת אחיו, ויוצא לגלות ארוכה, ארוכה מאוד וקשה מאוד.

 

אם המשחק היה מתפוצץ במקום הזה, יעקב היה יוצא וידו על התחתונה. אבל המשחק נמשך, כפי שנראה בפרקים הבאים. יעקב, היוצא חסר כל לגלות, עושה "ריסט". הוא מתחיל הכל מחדש. וכאן ניצבת בפניו בחירה. האם להמשיך בדרך המרמה, העקבה, התכמנות והחתרנות, או לפתוח דף חדש ולהוכיח עצמו בדרך חדשה כמי שראוי להיות אבי האומה.

 

בפרקים הבאים נמשיך לעקוב אחרי יעקב, אחרי בחירותיו. מבולבלים? גם אנחנו. אל תחמיצו את הפרקים הבאים.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 25/1/2015 23:48   בקטגוריות יהדות, משפט, חינוך, תרבות, שחיתות, פוליטיקה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ