לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ©ֳ₪ֳ£ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

פינתי השבועית ברדיו: זלמן זה לא אתה


זלמן זה לא אתה / קובי אוז

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 15.9.14

 

קרבה שנת השבע. בשבוע הבא, תפתח שנת תשס"ה שהינה שנת שמיטה. בכל שנות השמיטה מראשית הציונות, שבה השמיטה הייתה אימת החקלאים מפני פגיעה בהם בשם חוק דתי אנכרוניסטי ונושא למלחמות עולם בין החרדים ובין הציונות הדתית, כשהציבור החילוני זר ומנוכר לכל העניין. השנה קיימת פעולה מתמשכת, שהחלה כבר לפני שנתיים, להענקת משמעות אחרת לשמיטה, משמעות חברתית המתאימה למטרה המקורית, בהתאמה לימינו, תחת הכותרת "שמיטה ישראלית". פעילות נרחבת ומקיפה, מעניקה לשמיטה הנוכחית משמעות של צדק חברתי, של הקטנת פערים, ושל הרפיית המירוץ המטורף אחרי בצע הכסף, הרכושנות, הבעלות והקניין, כדי לאפשר לאדם פרספקטיבה אחרת על החיים. בלשונו של קובי אוז – להפסיק להתבלבל בין "מי אנחנו" ל"מה שלנו".

 

במהלך השנה אשתדל להשמיע שירים שהמסר שלהם הוא ברוח זו. היום אני פותח בשיר "זלמן זה לא אתה" המעביר בצורה ברורה את המסר, דרך דוגמאות שונות מתוך התרבות היהודית וההלכה, שכולן מעמתות את האדם עם בולמוס הרכושנות – השבת, סוכות, הנידה. הוא פותח בשמיטה.

 

הבית הראשון מדבר על בעל עסק חקלאי, המושל על חלקת אדמה, הבית השני על איש עסקים הבטוח שהוא הבוס של הזמן, הבית השלישי על הגבר הסבור שהוא הבעלים של אשתו והיא רכושו, הבית השלישי על נובו ריש המתבצר בביתו המפואר. אך משהו לא עובד. אותו זלמן, אינו מצליח לכונן יחסים עם עצמו. מרוב אדנות אינו אלא עבד של תאוות הכוח והכסף. היהדות מציעה לו מתנות, שאם ייטיב להבין אותן ולהשליך מהן על מהות חייו, יבין את השינוי שראוי כי יחולל. השמיטה, השבת, הנידה וסוכות נועדו ללמד אותו פרופורציות, ולהציע לו ראיה אחרת על החיים ויצירת סדר עדיפות אחר, טוב יותר, ראוי יותר.

 

השיר הוא מתוך אלבום המופת של קובי אוז, שכבר השמענו כמה שירים מתוכו, "מזמורי נבוכים". כדרכו, משלב קובי אוז מסרים חברתיים ופילוסופים עמוקים עם הומור ורוח קלילה. כדאי להאזין למילים, הן מיטיבות להעביר את המסר.

 

זלמן הסתובב בעולם מבולבל

שאל את עצמו "מי אני ובכלל?

אני חקלאי יש לי שטח גדול

ואני מנהל את הכל

אני מגדל פירות וירקות

ומקפיד לדשן לעבד להשקות

אני המושל על חלקת אדמה!"

ואז יצתה בת קול ואמרה:

זלמן זה לא אתה!

הנה תראה, שנת שמיטה

השדה מלבלב בלי עזרתך

אתה לא אדמתך

אתה פשוט

זלמן התקשר לכאן ולכאן

אמר לעצמו "אני הבוס של הזמן

אני רק מרים איזה טלפון קטן

ומיד מסודר העניין

יש לי מעמד מסביב לשעון

קריירה נון-סטופ מניות וממון

אני תמיד זמין לכל הפתעה!"

והופ יצתה בת קול ואמרה:

זלמן זה לא אתה

הנה שבת המלכה

עכשיו תהיה במנוחה

אתה אחד מהעם שאומר תפילה

מעמדך לא אתה

אדמתך לא אתה

אתה

אתה פשוט זלמן.

 

זלמן הביט באשתו הטובה

כאילן מגונן היא פורשת צילה

"שנים אני איתה, אני בעלה

ועדיין כפיות במיטה

הקמנו ביחד משפחה למופת

והיא אשת חיל, סקסית באמת

ואני, מי אני? אני בעלה!"

ואז יצתה בת קול ואמרה:

זלמן זה לא אתה!

האישה שאיתך היא לא באמת שלך

אשתך עכשיו שומרת נידה

אז טעית בכל קנה מידה

אתה לא בעלה

אתה לא מעמדך

אתה לא אדמתך

אתה פשוט

 

זלמן נשכב על הכורסא בסלון

הביט על הקירות והציץ מהחלון

ביתי מבצרי הוא כמו ממלכה!"

ושוב יצתה בת קול ואמרה:

זלמן זה לא אתה!

סוכות עכשיו צא אל הסוכה

נובו ריש אל תהיה לי מצוברח

הבט לכוכבים הקורצים מהסכך

ביתך לא אתה

אשתך לא אתה

מעמדך לא אתה

גם אדמתך לא אתה

אתה פשוט

זלמן.

 

זלמן שאל את אביו החולה

"איך אגדיר את עצמי בעולם הזה?"

"אתה הבן שלי" אמר האב החכם

ועצם את עיניו לעולם.

 

האבא נטמן בחלקת אדמתו

לנכדו קלמן נתנו את שמו

וזלמן נשאר עם אותה שאלה

ויצאה בת קול הפעם עם תשובה:

זלמן אתה זה ששואל

זה שתמיד מתבלבל

בין מה ששלך למי אתה

ובין עבודתך למהות עולמך

זלמן זה לא אתה

מתי כבר תכונן יחסים עם עצמך?

אתה לא רכושך

לא הצלחה

אתה לא סביבתך

אפילו לא שאלתך

אתה פשוט זלמן.

נכתב על ידי הייטנר , 15/9/2014 22:46   בקטגוריות איכות הסביבה, דת ומדינה, היסטוריה, חברה, חינוך, יהדות, כלכלה, משפחה, אמנות, רדיו אורנים, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מה עניין שמיטה לז'בוטינסקי?


ביום חמישי שעבר נערך כנס לימוד גולן הראשון, שהוקדש לנושא השמיטה, שהרי קרבה שנת השבע. אני הרציתי בכנס על משנתו החברתית והכלכלית של זאב ז'בוטינסקי. ונשאלת השאלה, מה עניין שמיטה בז'בוטינסקי?

 

הקשר בין השמיטה לז'בוטינסקי היא שנת היובל. כמו השמיטה, גם היובל וביתר שאת, הנו רעיון חברתי מהפכני ורדיקאלי. הוא מעין שמיטה טורבו – אחת לשבע שמיטות, בשנה שלאחריה כלומר השנה החמישים, מתקיימת שנת היובל שבה משוחררים לאלתר כל העבדים וכל ישראל חוזרים לנחלותיהם המקוריות, כלומר נמחקים הפערים הסוציואקונומיים.

 

ומה הקשר לז'בוטינסקי? דווקא הוא, איש הימין הליברלי, נושא דגל השוק החופשי, הציב חזון חברתי כלכלי אוטופי, שפסגתו – רעיון היובל.

 

****

 

במאמר שפירסמתי לפני כעשור ב"מקור ראשון", תקפתי את מדיניותו הכלכלית של שר האוצר אז, בנימין נתניהו, וטענתי שהוא התרחק ת"ק פרסה מדרכו של זאב ז'בוטינסקי, האב המייסד של תנועתו. מדיניותו של נתניהו הורסת את מדינת הרווחה, טענתי, בעוד ז'בוטינסקי דגל במדיניות רווחה רדיקלית. בתגובה, הוצף העיתון בגל של תגובות שעיקרן – מי שמך, קיבוצניק שכמותך, ללמד את נתניהו על ז'בוטינסקי. מי שדווקא התייחס לתוכן הדברים היה נתניהו, שבמאמר שכתב באותם ימים הזכיר טענה שהושמעה נגדו כאילו הוא סוטה מתורת ז'בוטינסקי, וכראיה נגדה ציטט דברים שכתב ז'בוטינסקי נגד השביתות. אכן, בעניין השביתות נקט ז'בוטינסקי בקו ימני מובהק, אך בעניין מדינת הרווחה, דרכו הייתה מתקדמת מאוד. ניתן לומר, שבקו הרצף שבין "ימין" ל"שמאל", השקפתו הייתה שמאלית יותר מזו של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות בימינו. אם למתוח קו רצף שימינו נתניהו ושמאלו ז'בוטינסקי, הרצוג, למשל, קרוב יותר לנתניהו.

 

ז'בוטינסקי, שדגל בכלכלה המבוססת על השוק החופשי, היה רחוק מקפיטליזם "טהור" נוסח תאצ'ר ונתניהו. במאמר זה אציג, אנתח ואתאר את משנתו החברתית של ז'בוטינסקי. המונח "מדינת רווחה" לא היה קיים בזמנו וז'בוטינסקי לא השתמש בו, אך הדרך שהציג היא התגלמות המושג מדינת רווחה, בגרסה רדיקלית למדי.

 

ז'בוטינסקי היה ליברל בהשקפת עולמו הכללית והדבר התבטא גם במשנתו הכלכלית והחברתית. בראשית מאמרי, אתייחס לביטוי הליברליזם במשנה זו. אבדוק כיצד גישר ז'בוטינסקי בין רגישותו החברתית הרבה לבין התפיסה הליברלית בהציגו משנה המשלבת שוק חופשי עם מדיניות רווחה.

 

            ליברליזם ושוק חופשי

 

תפיסת עולמו הבסיסית של ז'בוטינסקי היא התפיסה הליברלית, השמה במרכז את הפרט – זכויותיו, צרכיו ושאיפותיו. תפיסה זו, הבאה לידי ביטוי בגישתו הפוליטית, ובראייתו את המדינה, את החקיקה, את יחסי הדת והמדינה וכו', משמשת גם כבסיס השקפתו הכלכלית – חברתית.

 

על פי תפיסתו, הבסיס של העשיה הכלכלית היא השוק החופשי. מעבר לכך, שגישה זו היא פועל יוצא של תפיסה ליברלית, כיוון שהיא מבוססת על חופש הקניין של הפרט ועל זכותו לצבור רכוש, על חופש העיסוק ועל הקטנת מעורבות המדינה למינימום, ז'בוטינסקי ראה ערך נוסף בשוק החופשי – "המשחק".

 

במונח "משחק", כלל ז'בוטינסקי את כל אותם הדברים שאינם כורח קיומי ופיסי עבור האדם. המשחק, הוא במידה מסוימת התגלמות "מותר האדם", וז'בוטינסקי ציין ש"ככל ששלב הציביליזציה גבוה יותר, כן בולט יתרון מעמדו של המשחק לעומת הכורח... הציביליזציה, הרי היא בעיקרה פריו של הגירוי ורק במידה מועטת מאוד – יציר כפיו של הכורח". אף, שעל פניו נראה כי הצורה האופיינית למשחק היא הפעולות הרוחניות הטהורות של האדם, לטענת ז'בוטינסקי, דווקא השאיפות הנקראות "חומריות", הן השאיפות המשחקיות הטיפוסיות ביותר. צבירת העושר, היא שאיפה הנותנת סיפוק לדמיונו של אדם, ולא לצרכיו החומריים  שהרי כל כולה היא הרדיפה אחרי המותרות, שהם הדברים שאינם הכרחיים לקיומו הפיסי.

 

ז'בוטינסקי ראה בדחפים האנושיים להגדיל את תחומי החיים החומריים והרוחניים כאחד, את אחד הגורמים המרכזיים של הקִדְמָה האנושית. דיכוי הדחפים הללו – עלול לעצור את הקדמה, ולכן ז'בוטינסקי חשש מאוד מפני חברה שמרנית השוקטת על שמריה, שהדחף לשעשוע נעדר ממנה. בעיניו זוהי חברה גרועה. לפיכך סבר ז'בוטינסקי, שביסוס החברה על השוק החופשי, הבנוי כולו על המשחק והתחרות, הוא תנאי הכרחי, גם אם לא מספיק, לקיומה של חברה אנושית בריאה, ולפיכך התנגד לכל רעיון שמשמעותו – חברה שאינה מבוססת על השוק החופשי. הוא צידד בצִמצום מכסימלי של מעורבות המדינה בחיי הכלכלה וראה בהלאמת אמצעי הייצור פעולה הנוגדת את טבע האדם ועומדת בסתירה מוחלטת לזכויותיו.

 

כליברל הדוגל בשוק החופשי, היה על ז'בוטינסקי להתמודד עם תוצאותיה האפשריות השליליות של כלכלת השוק ושל תחרות פרועה ובלתי מבוקרת. התמודדות זו, הביאה לידי ביטוי את רגישותו החברתית.

 

            מדיניות רווחה

 

כאמור, בסיס תפיסתו של ז'בוטינסקי הוא המדינה הליברלית המבוססת על כלכלת השוק. לפיכך, הפתרונות אותם הוא הציע לבעיה החברתית, אינם פתרונות של ביטול השוק, כדוגמת הפתרון הסוציאליסטי הקלאסי, אלא תיקון החברה במסגרת השוק.

 

ז'בוטינסקי היה אדם בעל רגישות חברתית רבה, והוא העניק משקל רב לצורך לפתור את הבעיות החברתיות. גם הבסיס לפתרון הבעיות הללו, הוא ההשקפה הליברלית הנוגעת לזכויותיו הטבעיות של האדם, באשר הוא אדם. בניגוד לליברליזם הקלאסי והצרוף, המאפשר בשם השוק החופשי – "פראות בלתי מרוסנת שבהתחרות של הפקר", כלשונו, ז'בוטינסקי ראה כחובתה של המדינה את הדאגה לביטול העוני ולהבטחת תנאי מחיה מינימליים של כל אדם. מעורבותה של המדינה, אינה מתבטאת במעורבות בייצור ובמשק, אלא בחקיקה חברתית.

 

המדינה, על פי רעיונותיו החברתיים של ז'בוטינסקי, הינה מדינת רווחה. החקיקה החברתית, אמורה לבנות רשת ביטחון, המבטיחה את תנאי הקיום הנאותים של האזרחים במסגרת מדינה המבוססת על כלכלת שוק. רשת הביטחון, נועדה לרפד את הפגיעה האפשרית באדם שאינו מצליח בתחרות הכלכלית.

 

השראה לרעיונותיו החברתיים של ז'בוטינסקי היא תורת ישראל. הוא מבסס אותם על החוקים הסוציאליים המקראיים, והעיקריים שבהם הם השבת, הפאה והיובל.

 

השבת – במסגרת זו כולל ז'בוטינסקי את כל החקיקה המגנה על זכויותיו ועל מצבו של הפועל השכיר – שעות עבודה, הלנת שכר, שכר מינימום, ביטחון העובד וכו'. "תמצית המושג היא בכך, שהחברה אסור לה לעזוב את הפועל השכיר לחסדו של נותן העבודה, בהרשותה להלה לכפות על העני כל דבר שביכולתו לכפות עליו".

 

החקיקה הזאת מגנה על השכיר מפני התוצאות האפשריות של כלכלת שוק בלתי מרוסנת, שאין לצדה מדיניות רווחה. היא מונעת את קיומו של "'חוק הברזל' המפורסם של הכלכלנים מן המאה התשע עשרה, חוק הקובע שהסייג היחידי לתנאי העבודה הפרולטרית, הרי זו מידת היגיעה ומידת הרעב שהפועל יוכל לסבול בלי 'להעלם', כלומר למות". כפי שבתנ"ך השבת אינה עניינו הפרטי של האדם, אלא עניין של האל, כך החקיקה הסוציאלית היא עניינה וחובתה של המדינה.

 

פאה – הפאה היא החוק על פיו יש להשאיר חלק מן השדה לעני. העובדה שהדבר הינו חוק התורה, משמעותה שאין זו "צדקה" אלא "מצוות עשה". ז'בוטינסקי אינו מדבר על פילנטרופיה, אלא על אחריות המדינה. המשמעות המורחבת של המושג, הינה כל החקיקה הסוציאלית של לקיחה מן העשירים והעברה לעניים, החל במס ההכנסה ושאר המיסים הפרוגרסיביים ועד הסיוע למחוסרי עבודה.

 

חובתה של המדינה לדאוג לתנאי הקיום הנאותים של אזרחיה, מתבטאת באחריותה לסיפוק "חמשת המ"מין" – מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא. אלה הם הצרכים האלמנטריים של אדם. בעצם היותו אדם הוא זכאי ליהנות מביטחון, שהחברה תהיה אחראית לכך שחמשת היסודות הללו יסופקו לו. "כל אדם, שהוא רוצה בכך מחמת איזו סיבה שהיא, מקבל מן המדינה מינימום מסוים של הצטרכויותיו – מינימום, שהחברה תמצא אותו למספיק בארץ מסוימת ובתקופה מסוימת של התרבות הטכנית".

 

ראוי לציין את היחסיות של הצרכים – המינימום הנדרש למילוי הצרכים הללו אינו כללי בכל מקום ובכל תקופה, אלא יחסי לרמת החיים השונה בין מדינה למדינה. לכן, ז'בוטינסקי דיבר על מינימום שהחברה תמצא אותו למספיק בארץ מסוימת. היחסיות היא גם בהתאם לתקופה – ככל שהתרבות הטכנולוגית מתקדמת, ורמת החיים עולה, כך גם המינימום עולה, ביחס לעליית רמת החיים הכללית. בכל מקרה, ז'בוטינסקי לא הסתפק בפחות מאחריות המדינה להבטחת חמשת המ"מין הללו, לכל אזרח במדינה. אף מפלגה סוציאל דמוקרטית בימינו אינה דורשת מחויבות כה מרחיקת לכת של המדינה לאזרחיה.

 

היובל – זוהי גולת הכותרת של רעיונותיו החברתיים של ז'בוטינסקי. הרעיון מבוסס על מה שז'בוטינסקי ראה כגולת הכותרת של הרעיונות החברתיים של המקרא. רעיון היובל מדבר על שמיטת חובות מוחלטת, ובעצם – על השוואת תנאי החיים של האזרחים, בצעד שנעשה אחת לחמישים שנה. הרעיון קסם לז'בוטינסקי, כיוון שאינו מבטל את כלכלת השוק, על מנת ליצור שוויון מלאכותי, אלא להיפך – מאפשר את קיום המשחק החופשי, אך אחת לתקופה מסוימת, נטרפים כל הקלפים, והמשחק מתחיל מאפס. כך, במשך התקופה שבין יובל ליובל,  "ישמרו חיי הכלכלה ... על חופש מלא של שינויים נוספים. הבריות יוסיפו לבקש עצות, לחבל תחבולות, להיאבק, להתחרות; מהם יתעשרו, ומהם יתרוששו; החיים ישמרו על דמותם כזירת התגוששות, ששם אפשר לנחול מפלה וניצחון, להראות יוזמה ולהיכשל בה או להצליח".

 

ז'בוטינסקי היה מודע לכך שרעיון זה אוטופי במידה רבה, ולכן לא הציע לקיימו כלשונו, אלא ליישמו בדרכים הרלוונטיות לתקופה. גם אם הרעיון לא ייושם באופן ממשי, עצם החתירה אליו וראייתו כאידאל, תהווה ציון דרך לחתירה לחברה המבוססת על צדק סוציאלי.

 

לסיכום – משנתו של ז'בוטינסקי, מהווה שילוב של תפיסתו הליברלית המצדדת בכלכלת שוק חופשי ותפיסתו החברתית על פיה החברה אחראית לקיומו של כל אדם בתנאים נאותים. בלשונו של ז'בוטינסקי: "רעיון זה מושתת בבירור על האמונה, שחופש ההתחרות הכלכלית הוא מן היסודות האיתנים שבחיי אדם. ייאבקו נא בני אדם יפסידו ויזכו. מן הצורך לרפד את זירת ההתגוששות בדשא רך, למען לא ייחבל הנופל חבלה מכאיבה מידי". הדשא הרך, הוא מדיניות הרווחה, ששורשיה נמצאים בחקיקה הסוציאלית של התורה – בחוקי השבת, הפאה והיובל. הציווי החברתי העליון הוא המלחמה לביטול העוני.

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 12/9/2014 00:01   בקטגוריות אנשים, הגולן, היסטוריה, חברה, יהדות, כלכלה, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 10.9.14


* ההבדל היחיד בין דאעש לישראל, הוא שאת מה שדאעש מבצעים בסכין ישראל מבצעת בטילי לייזר. זה רק אחד הפנינים בפשקוויל הסתה נגד מדינת ישראל, צה"ל ונתניהו, שכתב ב. מיכאל ב"הארץ". המאמר נקרא "הצבוע". הצבוע הוא נתניהו שמרשה לעצמו לבקר את דאעש כאשר הוא הורה לישראל לעשות מעשים הרבה יותר חמורים, כמו רצח יותר מעשרה ילדים מדי יום.

 

ב. מיכאל התבלבל. עונת עלילות הדם נגד היהודים אמורה להיות לקראת פסח, לא לקראת ראש השנה.

 

טינופת אוטואנטישמית. הוא, והעיתון המפרסם את התועבה הזאת.

 

* אם וכאשר תקום האצבע שתלחץ על ההדק, בניסיון לרצוח את ראש הממשלה, ברור מי היד שאחזה באקדח. זכרו את המאמר "הצבוע" של ב. מיכאל. זכרו את המאמר של אורי משגב "לא זמן לרחמים עצמיים". זכרו מי העיתון הנותן במה לפיגולים הללו. ואל תאמרו שהכתובת לא הייתה על הקיר.

 

* ככה זה עובד. רוגל אלפר כותב מאמר שבו הוא מסביר למה הוא התייאש והוא רוצה לעזוב את הארץ. ממשיך גדעון לוי בפולו-אפ המסביר שהערבים יישארו כאן אחרינו. כלומר עזיבתו של רוגל אלפר היא אות לעזיבה של כולנו, ואילו הערבים יישארו כאן אחרינו (ואז סייד קשוע יחזור?).

 

עמוס הראל כותב מאמר שנקודת המוצא שלו הוא שהמלחמה נגמרה בתיקו (אגב, אבו מאזן ממש אינו חושב כך) והמסקנה היא שהמקסימום שאנו יכולים הוא להגיע לתיקו עם ארגון טרור. ממשיכה ניבה לניר בפולו-אפ המתייחס לדבריו של הראל כעובדה ניצחת. המסקנה אמורה להיות פתרון מדיני (כלומר קבלת כל תביעות הפלשתינאים, הרי בכל פעם שהם דוחים אפילו את ההצעות המרחיקות לכת ביותר, כמו אלו של ברק ואולמרט, אנחנו אשמים), אבל הרי הציבור אינו רוצה שלום והמסקנה, היא שורת המחץ: "אנחנו, מזל שכבר חיינו". כלומר, אין כאן עתיד. אנחנו, הזקנים, כבר חיינו. לצעירים אין כאן עתיד.

 

וכך בשיטתיות, יום אחר יום, מאמר אחר מאמר, מנסה "הארץ" לייאש, לרפות ידיים, לצייר תמונה שחורה משחור.

 

ונשאלת רק שאלה אחת. איך זה, שבכל הסקרים ומדדי האושר, מסתבר שאזרחי המקום הנורא והאיום הזה, הם בין המאושרים בעולם?

 

* טרם קראתי את ספרו של טוביה טננבאום "תפוס תיהודי", אבל צפיתי בכתבה בערוץ השני שבה תועד בצילום ובהקלטה התחקירן הראשי של "בצלם" ושל גדעון לוי, אומר שלא הייתה שואה, באותו ביטחון ובאותה רמת אמינות של תחקירי "בצלם" ושל כתבותיו של לוי. מאז פרסום הכתבה, נערך קמפיין של דה-קרדיטיזציה ורצח אופי לטננבאום, על מנת לקעקע ולערער את אמינותו. כנראה שהוא נגע בנקודה רגישה. אולי כיוון שהוא הגיע למרואייניו כגרמני, והם דיברו באוזניו בחופשיות. חמור יותר – הוא תיעד אותם, הקליט וצילם אותם. ואוי לבושה... מה עושים? שוברים את המראה.

 

* והנה דוגמה לשבירת המראה. להלן – טוקבק הסתה בפייסבוק שכתבה הסופרת אלונה קמחי. לא נגענו: "את הטננבאום הזה הגיע הזמן להעלות על מוקד. יש לי כמה ידידים בלוד שישמחו לעשות את העבודה השחורה וסאלאמאת בחולות של ראשון". כתובת על הקיר, כבר אמרנו?

 

* נשיא מצרים א-סיסי הציע לפלשתינאים הצעה להסדר קבע, על פיה מצרים תעביר לידי הפלשתינאים שטח גדול פי 5 מרצועת עזה, למדינה עצמאית בה ישוקמו ה"פליטים" וביו"ש תהיה אוטונומיה פלשתינאית. בנאומו בפני הוועד הפועל של אש"ף, חשף אבו מאזן את ההצעה וסיפר שדחה אותה על הסף. הוא הוסיף ואמר: "לא נקבל שום פתרון בסוגיית הפליטים מלבד מימוש מלא של זכויותיהם". המושג "הזכויות המלאות של הפליטים", פירושו – "זכות" השיבה, כלומר הצפת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.

 

אם כן, אבו מאזן חדה על הסף את הצעת א-סיסי אך באותה מידה הוא גם דחה על הסף את רעיון שתי המדינות – מדינה פלשתינאית ומדינה יהודית, בכל גבול שהוא, שהרי זאת המשמעות של "זכות" השיבה.

 

ואף על פי שנדחתה על הסף, החשיבות של הצעת א-סיסי היא אדירה. זו הוכחה שיש יותר מפתרון אחד, ולא "פתרון אחד ואין בלתו" – נסיגה לקווי 49'. זו הוכחה שלא מדויקת הטענה ש"כל העולם" מבין שזה הפתרון היחיד. זו הוכחה, שהדחיה בבוז ובלעג של כל פתרון יצירתי, מחוץ לקופסה, שאינו הנסיגה המלאה, בטענה שאף אדם בעולם לא יתמוך בה, אינה נכונה.

 

יש הכחשות לידיעה, ואבו מאזן, אם לנקוט לשון המעטה, אינו המקור האמין ביותר. אך אין עשן בלי אש ואני מעריך שלכל הפחות מדובר בבלון ניסוי שהפריחו המצרים.

 

מבלי להיכנס לפרטי הצעתו של א-סיסי (הפרטים ידועים מנאומו של אבו מאזן ולא מהודעה מצרית), הכיוון שלה הוא נכון. הפתרון של חלוקת הארץ הקטנה הזאת לשתי מדינות בגבולות 49' אינו ישים ולכן הוא מתכון למלחמת נצח. ישראל אינה יכולה להתקיים בקווי 49', ללא גבולות בני הגנה, ומדינה פלשתינאית בגודל הזה היא מדינה קטנה ועלובה ולא תהיה בת קיימא. הפתרון חייב להיות מחוץ לקופסה, ולשם כך הוא חייב להיות רחב יותר מבחינה דמוגרפית. עליו לכלול את ירדן ואת סיני, באופן זה או אחר. א-סיסי, מבין זאת, ויש לכך חשיבות רבה. אם נכון הדבר, שהצעתו של א-סיסי היא בברכתה של ארה"ב, זו ברכה גדולה שבעתיים. אולי סוף סוף מסתמן כיוון מדיני שיכול להניב שלום.

 

* המלחמה שאובמה אסר על דאעש מוצדקת וחיובית בפני עצמה, אך זו מלחמה עקרה אם היא מתמקדת בארגון אחד, גם אם הוא קצת יותר קיצוני מאחרים, תוך המשך מדיניות הפייסנות כלפי התמנון הג'יהאדיסטי בכללותו.

 

* מי שמוצא דמיון בין חמאס לדאעש טועה ומטעה. מדובר בשתי תנועות שונות לחלוטין. בעוד דאעש עורף את ראשי "הכופרים", חמאס יורה להם בברכיים ואז משליך אותם אל מותם מהקומות העליונות של רבי קומות (כך ניהל חמאס בעזה את המחלוקת הפוליטית עם פת"ח ב-2007).

 

* בשבוע הבא יכריע העם הסקוטי במשאל העם, האם להיפרד מבריטניה הגדולה. כן, במשאל עם. בבריטניה, אם הפרלמנטריזם, בעלת המסורת הדמוקרטית הארוכה, איש אינו טוען את הטענה המוזרה, אם להתבטא בעדינות, על פיה משאל עם סותר את הדמוקרטיה ואת השיטה הפרלמנטרית. כידוע, מדינות האיחוד האירופי הכריעו על הצטרפותם לאיחוד ועל אימוץ האירו במשאל עם. רק אצלנו נשמעת טענה בלתי הגיונית זו, נגד חוק יסוד משאל העם.

 

* עם פרסום הידיעה על הצעת חוק השבת של הח"כים קלדרון ושטרן, מיהר השר אורי אריאל לקפוץ בראש ולהתלהם על פגיעה ביהדות, פגיעה בשבת וכל הסיסמאות הלעומתיות הלעוסות והמאוסות הללו, כאחרון עסקני ש"ס.

 

אם מפלגת "הבית היהודי" רוצה להיות ראויה לשמה, מן הראוי שהיא תצטרף בהתלהבות ליוזמה, שנועדה לעצב את המדינה כבית יהודי, לכל מגוון היהודים; שנועדה להפוך את השבת למשמעותית עבור כל יהודי בישראל.

 

הצעת החוק היא אבן בוחן למנהיגותו של נפתלי בנט. האם הוא אכן מנהיג לאומי כפי שהוא מתיימר להיות, או סתם, עוד עסקן מגזרי.

 

* זיכויו של גואל רצון מאשמת העבדות, בלתי סבירה. מן הראוי שהפרקליטות תערער עליה. אם הסיבה לכך היא לשון החוק, יש לשנות את החוק. החוקים הם תוצר של מציאות. אלמלא היה רצח לא היה "לא תרצח" ואלמלא היו גניבות לא היה "לא תגנוב". החוק חייב לתת מענה לשעבוד נפשי ופיזי בידי מנהיגי כתות. יש לקוות, לפחות, שהעונש על עבירות המין יהיה מרתיע וקשה.

 

* יום לפני הכרעת הדין במשפטו של רצון, נחשפה פרשת דוד הכי טוב: הפרשה המזעזעת של הכת שסרסרה נשים "למען הגאולה". אי הרשעתו של רצון באשמת עבדות, תקשה על האשמת דוד הכי טוב בעבירה זו. יש לקוות שרצון ישלח לשנים רבות בכלא, למען יראו וייראו. אפס סובלנות כלפי עבריינות המין.

 

* ביד הלשון

 

ראש השנה קרב, ובסעודת החג אחת הברכות שאנו נוהגים לברך, באכילת ראש של דג, היא "שנהיה לראש ולא לזנב".

 

ומה מקור הברכה? פרשת השבוע, פרשת "כי תבוא".

 

בפרשה מופיעה מסכת מקסימה של ברכות לעם ישראל, ולצדה מערכת מקבילה, מזעזעת, של קללות – וביד ישראל הבחירה, להיות ראוי לברכה או לקללה. הברכה נפתחת בפסוקים הבאים (דברים, פ' כ"ח): "ג בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה. ד בָּרוּךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ. ה בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ. ו בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ". ובהמשך הברכות, מופיעה גם הברכה הזאת (פס' י"ג): "וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה".

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 10/9/2014 01:26   בקטגוריות דת ומדינה, הזירה הלשונית, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, פוליטיקה, פרשת השבוע, צוק איתן, תקשורת, משפט  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ