לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ©ֳ₪ֳ£ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

האחר ואני


אחת הרעות החולות של מערכת החינוך הישראלית, היא התחלופה המהירה של שרי החינוך, בעיקר לנוכח העובדה שכל שר מוחק את מפעלי קודמו ומתחיל להמציא את הגלגל מחדש, כדי להפגין נוכחות ולהטביע חותם. עובדה זו מקשה על היכולת לתכנן ולקדם לאורך זמן שינויים ורפורמות אמת, דווקא בתחום החינוך, המחייב מבט קדימה ואחריות לעיצוב עתידה של החברה, עתידה של המדינה, עתידה של האנושות.

 

יש שרים העושים זאת בבוטות ובגסות. כזאת הייתה יולי תמיר, שעם כניסתה, עוד בטרם החלה ללמוד את המערכת, קודם כל גרסה את רפורמת דוברת, והורידה לטמיון את עבודת המטה והחקר של החינוך בישראל, הרצינית ביותר מאז קום המדינה. אנו, בגולן, סבלנו מכך במיוחד, כיוון שהיינו בין ארבעים רשויות הפיילוט, וכבר בשנה הראשונה של ההתנסות, נהנינו מפרי הרפורמות. ובשנה השניה... לא הייתה שנה שניה.

 

כל התחינות של יישובי הפיילוט, לפחות להמשיך בפיילוט, ללמוד ולהפיק לקחים מהצלחות וכישלונות, נפלו על אוזן ערלה, ודומה היה שיותר משהשרה חוששת מכישלון הפיילוט, היא חרדה מהצלחתו, חלילה.

 

נפתלי בנט, לעומתה, נהג באופן מכובד ואלגנטי. הוא הביע מחויבות להמשכיות, לא הכריז על ניפוץ מעשי קודמו ובעיקר ביטא מחויבות לאחת הרפורמות החשובות ביותר, אולי החשובה מכל, שהנהיג שי פירון – התקצוב הדיפרנציאלי של החינוך, על פי המצב הסוציואקונומי בכל יישוב.

 

אולם בהופיעו בפני ועדת החינוך של הכנסת, לקראת תחילת שנת הלימודים, השתלח בנט באחת מתכניות הדגל של פירון – "האחר הוא אני", תוך סילוף קיצוני של מהותה.

 

אמר השר בנט: "אני לא מסכים עם 'האחר הוא אני', האחר הוא לא אני, כל אחד הוא שונה. אני לא מאמין בטשטוש זהויות, אני מאמין בהעצמת הזהויות... כל ילד במדינה צריך להכיר את המורשת שממנו הוא בא. ילד יהודי צריך לדעת מי הם אברהם ויצחק ויעקב, ודוד המלך והרמב"ם וחנה סנש וש"י עגנון ויוני נתניהו. שיפתח סידור לפני שהוא מתגייס לצבא, כל ילד צריך לפתוח סידור. כל ילד מוסלמי צריך להכיר את המורשת והתרבות שלו, וכל ילד דרוזי את המורשת שלו – רק כך, כשיש לך זהות חזקה, אתה בשל לקבל את האחר. אנחנו נקבל את האחר למרות שהוא אחר. אני לא מאמין בלעשות מילקשייק כך שכל תלמידי ישראל יהפכו לנוזל ורוד".

 

מילים כדורבנות. אני בהחלט מסכים אתן. ואני משוכנע שגם השר פירון – לא רק מסכים אתן, אלא גם פעל ברוח זו. תכנית "האחר הוא אני" לא גרמה לכל טשטוש, ולא יצרה כל מילקשייק. זאת השמצה גסה ודמגוגית; ניסיון פופוליסטי לצבור נקודות פוליטיות, תוך סילוף דרכו של קודמו לתפקיד.

 

מטרת תכנית "האחר הוא אני", הייתה "לחנך באופן שיטתי ומעמיק לערכים של סובלנות ולכיבוד ושמירה על זכויות האדם, כבסיס ליצירת חיים משותפים ומניעת גזענות בחברה הישראלית". האם יש כאן שמץ של טשטוש זהויות?

 

עצם ההגדרה "האחר הוא אני", מעידה מניה וביה שאין בה כוונה לטשטש את העובדה שיש אחר, כלומר שישנן זהויות אחרות, אלא היא נועדה להציג את המשותף בין השונים.

 

אם האחר הוא עולה מאתיופיה, כי הוא בא מתרבות שונה וצבע עורו שונה – הוא אני, כי שנינו יהודים, בני אותו עם.

 

אם האחר הוא חרדי, אורחות חייו ואמונותיו שונות משלי, אך הוא אני, כי שנינו יהודים.

 

אם האחר הוא שמאלני או מתנחל, דעותיו הפוליטיות שונות משלי, אך הוא אזרח המדינה הרוצה בטובתה לא פחות ממני, גם אם אני משוכנע שהוא טועה, ולכן גם הוא אני.

 

אם האחר הוא ערבי, הוא בן לעם אחר, תרבותו שונה, דתו אחרת, בין הלאום שלו ללאום שלי מתנהל סכסוך לאומי עקוב מדם ורב שנים. אך גם הוא אני, כי שנינו בני אדם, שנינו אזרחי ישראל, שנינו תלמידים בישראל.

 

אם האחר הוא נכה או בעל צרכים מיוחדים, הוא שונה ביכולות שלו, בצרכים שלו, החיים שלו יהיו תמיד בצל הנכות. אך הוא אני, כי הוא אדם כמוני, הוא ישראלי כמוני, אולי הוא יהודי כמוני.

 

ואם האחר הוא הומו, נטייתו המינית שונה משלי, אך הוא אני, כי הוא אדם, הוא ישראלי, אולי הוא יהודי, אולי בדיוק כמוני, הוא חילוני/דתי/חרדי.

 

תכנית "האחר הוא אני" לא ניסתה כלל ועיקר לטשטש זהויות. לאחר מאה ימים במשרד, חזקה על בנט שהוא יודע זאת. ומשום מה אין הוא בוחר להשתית את הדוגמה האישית שלו לתלמידי ישראל על דבקות באמת, אלא על עיוותה למען מטרות פוליטיות.

 

אמר הרב קוק:

אַהֲבַת כָּל הַמַּעֲשִׂים כֻּלָּם - הִיא קוֹדֶמֶת לְכָל.

אחר כך אַהֲבַת כָּל הָאָדָם,

אַחֲרֶיהָ אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל.

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 26/8/2015 23:56   בקטגוריות הגולן, חינוך, חברה, יהדות, מנהיגות, פוליטיקה, תרבות  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דברים כז: הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם


"בארץ ישראל קם העם היהודי", נפתחת מגילת העצמאות. ונשאלת השאלה: בארץ ישראל?! לא במצרים? לא בסיני?

 

"הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם" אומר משה לבני ישראל ערב כניסתם לארץ ישראל. עד הכניסה לארץ היו בני ישראל עם בהתהוות, עם במצב עוברי.

 

כיבוש הארץ בידי בני ישראל והתנחלותם בה, היא נקודת הציון להתגבשותו של העם.

 

אולם אוכלוסיה וארץ אינם מספיקים כדי ליצור עם. יש צורך בתוכן – בתרבות משותפת, באתוס משותף, בחוקה משותפת, בערכים משותפים, בדרך חיים ייחודית. משה מתווה בפני העם את יסודות הברית שתחתם לאחר הכניסה לארץ, בטקס הברכה והקללה בהר גריזים ובהר עיבל.

 

טקס הקללה המופיע בפרק שלנו, משביע את העם, שמי שעושה מספר עבירות – ארור.

 

המעניין הוא, שרובן המכריע של העבירות, הן בין אדם לחברו. עם ההתנחלות בארץ, יש ליצור בה חברה מתוקנת וצודקת. מי שבמעשיו פוגע בתקינותה של החברה הזאת, מערער את יסודות הצדק עליהם היא נבנית, הוא אדם מקולל, כי הוא מחבל בקיום העם.

 

מתוך רשימת הארורים, אציין שנים: "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ" ו"אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר-יָתוֹם וְאַלְמָנָה".

 

כמו לאורך כל התורה ולאורך כל ספר דברים, שוב מצווה ישראל למערכת ערכים של ערבות הדדית, של סולידריות חברתית, של הגינות, של אכפתיות. הערכים האלה באים לידי ביטוי ביחס לחלש בחברה. המסר הוא, שחוסנה של חברה נבחן בחוליות החלשות שלה. העיוור, הגר, האלמנה; היחס אליהם.

 

המשימה של בני ישראל היא להיות לעם סגולה; לא לעם של זכויות יתר, אלא של חובות יתר; עם שנדרש ממנו ליצור חברת מופת. מי שמחבל במטרה המשותפת הזאת, הוא בעצם בוגד, הוא ראוי לקללה, הוא ארור.

 

וְאָמַר כָּל-הָעָם: אָמֵן.

 

* 929

 

נכתב על ידי הייטנר , 26/8/2015 22:59   בקטגוריות חברה, חינוך, יהדות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דברים כו: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי


כל חקלאי ישראלי בארץ ישראל, כלומר כמעט כל עם ישראל, נדרש לעלות עם ביכורי פרי אדמתו לבית המקדש ולהגיש את הטנא לכוהן. בטקס העלאת הביכורים, אומר מגיש הביכורים את הטקסט הבא:

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי-שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ, וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.

 

קיצור תולדות עם ישראל בחמישה פסוקים. דרך להציב את פרי עמלו האישי של הפרט, בפרספקטיבה רחבה של היותו חוליה בשרשרת הדורות של עם ישראל. דרך להנחיל את הסיפור ההיסטורי מדור לדור.

 

לאחר חורבן הבית, כאשר חז"ל עיצבו את סדר פסח, כתחליף לקורבן הפסח, ומיקדו אותו במצווה לספר ביציאת מצרים, הם בחרו בטקסט הזה כטקסט היסודי של הסדר, לב ה"מגיד". בהוראות ההפעלה לסדר פסח במשנה, אנו מצווים לדרוש "ארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה". והנה, בניגוד מפורש להלכה, עצרו עורכי ההגדה את פרשת ביכורים ("ארמי אובד אבי") ב"וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים" והשמיטו את הפסוק האחרון: "וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". למה? נוסח ההגדה הוא גלותי, הוא מקבע את תודעת הגלות ואת הציפיה לגאולה ניסית, בבוא המשיח. ההגדה אינה מעודדת אקטיביזם לאומי, שהוגדר באותה תקופה כ"דחיקת הקץ", "עליה בחומה" ו"מרידה בגויים". זו התפיסה בעטיה היהדות החרדית לחמה בציונות, ועד היום במקרה הטוב משלימה עם מדינת ישראל כעובדה קיימת.

 

המגמה הזאת באה לידי ביטוי במקומות נוספים בהגדה. זו בדיוק הסיבה לכך שאנו שותים ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות הגאולה בספר שמות פרק ו' "והוצאתי... והצלתי... ולקחתי... וגאלתי". אולם הפסוק הבא מוסיף לשון גאולה נוספת: "הבאתי" - "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יְהוָה". בתקופת המשנה שתו חמש כוסות. מאוחר יותר הומרה הכוס החמישית בכוסו של אליהו הנביא, מי שאמור לבשר את הגאולה הנסית, המשיחית, שעלינו להמתין ולחכות לה.

 

וכך גם ב"הא לחמא עניא" שנאמרה בארמית כדי שהכל יבינו אותה, בימים שארמית הייתה ספר הדיבור: 'השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל' ו'השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין'. השנה אנחנו כאן, ובשנה הבאה הלוואי ונהיה בארץ ישראל; השנה אנחנו עבדים, ובשנה הבאה הלוואי ונהיה חופשיים.

 

אחד מחכמי ארץ ישראל של ימינו, אזר אומץ לשנות. אריה בן גוריון זצ"ל, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מאנשי הרוח והתרבות המובהקים של התנועה הקיבוצית, מייסד מכון "שיטים" – מכון החגים הקיבוצי ועורך הגדה של פסח של התנועה הקיבוצית, שינה את "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל" ל"השנה אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל".

 

אכן, מגוחך לשבת בארץ ישראל ולומר "השתא הכא בשנה הבאה בארעא דישראל". אולם, האם בכך שאנו יושבים בא"י ואפילו במדינה היהודית החופשית, אנו פתורים מלייחל לקיבוץ גלויות ולעליית כל העם היהודי למולדתו? הנוסח של אב"ג נותן לכך מענה.

 

ההגדה של פסח המסורתית, היא הגדה גלותית. עם שובנו למולדתנו, יש להתאימה למציאות החדשה. יש צורך בהגדה ציונית.

 

הציונות קראה תגר נגד התפיסה הגלותית, של המתנה פאסיבית לגאולה נסית. נס לא קרא לנו, פך שמן לא מצאנו, לעמק ירדנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גלינו, באבן חצבנו עד דם, ויהי אור.

 

מדינת ישראל היא פרי המרד הזה. היתכן שבמקום להטביע חותם ציוני בהגדה, שיבטא לדורות את המעש הגדול של הציונות ואת המהפכה הגדולה שחוללה בתולדות עם ישראל, נמשיך לקרוא כמקובעים, מצוות חכמים מלומדה, את ההגדה שעוצבה בתקופה אחרת, על פי ערכים אחרים?

 

הגיעה השעה לקרוא את "ארמי אובד אבי" במלואו, לשתות כוס חמישית במקום להמתין לאליהו הנביא ולהכניס להגדה את סיפור יציאת מצרים המקראי (שאינו מופיע בה) ואת סיפור יציאת מצרים הציוני.

 

כזוהי ההגדה הקיבוצית. ההגדה הקיבוצית במובנים רבים נאמנה למקור המשנאי יותר מההגדה הרבנית, הגלותית. בהגדה הקיבוצית אנו קוראים את ארמי אובד אבי עד תום הפרשה.

 

אני עורך מדי שנה סדר פסח. לעתים אני עורך את הסדר הקיבוצי באורטל, ולעתים אני עורך סדר משפחתי, במשפחה של אשתי או במשפחה שלי. בסדרים המשפחתיים, אנו שומרים על מסורת קריאת ההגדה המסורתית, אולם אני מקפיד לקרוא את "ארמי אובד אבי" במלואו, לשתות כוס חמישית לציון הגאולה הציונית ולקרוא את הנוסח של אב"ג ל"השתא הכא".

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 26/8/2015 00:12   בקטגוריות היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חינוך, יהדות, מנהיגות, משפחה, ציונות, קיבוץ, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ