לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ©ֳ₪ֳ£ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

פינתי השבועית ברדיו: ימים נוראים


ימים נוראים / ברי סחרוף

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 29.9.14

 

בימים אלה – עשרת ימי תשובה, ימי "בין כסה ועשור", אקדיש את פינתי לשירו של ברי סחרוף "ימים נוראים".

 

"ימים נוראים" הם שם נוסף לימים אלה, כאשר השימוש בהם נוגע לעתים רק לראש השנה וליום הכיפורים, לעתים לעשרת ימי תשובה, כלומר לעשרת הימים שבין א' תשרי – ראש השנה לי' בתשרי – יום הכיפורים. ויש המרחיבים אותם גם לחודש אלול, חודש הסליחות.

 

משמעות המילה נורא פירושה "מעורר יראה". יראה היא פחד, אך גם יראת כבוד. את האלוהים אנו מכנים "האל הגדול, הגיבור והנורא" ובפיוט לימים הנוראים "אל נורא עלילה". הימים הנוראים הם ימי גזירת הדין על גורלו של כל אדם ואדם, ולכן הם מעוררי יראת הדין, הן הפחד מפני הדין והן יראת הכבוד כלפי הדיין.

 

את מילות השיר "ימים נוראים" כתב נועם רותם, מוסיקאי, תמלילן וזמר מוכשר מאוד, לשעבר סולן להקת "קרח תשע", שאני נשביתי בקסמו בזכות ביצוע נהדר לשירו של מאיר אריאל "שיר התעסוקה", באלבום "רישומי פחם בצבע". רותם גם השתתף בהרכב של "אל המשורר" שהלחין, עיבד ושר שירים של ביאליק והשמענו אותו כאן לא מכבר. ברי סחרוף הלחין את השיר בשיתוף עם בן הנדלר, מלחין ומעבד שעמו שיתף פעולה בכמה מאלבומיו. הוא הופיע באלבום "אתה נמצא כאן".

 

בחרתי בשיר הזה, בשל השילוב שיש בו בין קודש לחול, בין מציאות פרטית של ימים נוראים, לבין מהות הימים הנוראים הקרבים, והרצון של הכותב בחשבון נפש ובפיוס עם עצמו ועם אהובתו, אליה הוא ממען את השיר, לקראת הימים הנוראים. רוממות הרוח של התפילה בבית הכנסת ושל שמיעת קול השופר - סמלי הימים הנוראים, היא ההזדמנות של הכותב להיחלץ ממצב הייאוש אליו נקלע בחייו הפרטיים, כאשר אהובתו עזבה אותו ובלעדיה הוא נופל לבור ללא תחתית. בניגוד לצום המזכך של יום הכיפורים, הוא מטביע את עצמו בשתיית בירה מקומית על ספסל מול הבית, ו"עכשיו הלב שלי רעב והכוס שלי ריקה, הלב שלי כואב ובבטן מועקה". אולם על סף הייאוש, הוא בוחר בחשבון נפש, בהשראת הימים הנוראים הקרבים. "אני חושב על כל מה שיכולתי להגיד, הזמן הפך אותי קשה והקול שלי מחליד... אני הפרתי עד אחד את כל הנדרים".

 

הכותב נוטל על עצמו את מלוא האחריות. הוא זה שהפר את כל הנדרים והוא זה שמשלם את מלוא המחיר. מה שיוציא אותו מהמצב המדכא והמייאש, הוא קבלת המחילה מן האהובה, בעקבות נטילת האחריות. "עוד מעט נכנס החג והשמים נקרעים" הוא זועק, בתחושת חירום, שהנה הזמן אוזל. הוא עשה באמת ובתמים את מלוא חשבון הנפש שלו, אך ללא הנכונות שלה למחול לו, הוא יישאר בבדידותו הקיומית, שהרי על עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, ולכן על הפוגע לרצות את חברו. הכותב חש אימה ויראה – האם תפילתו תיענה? אולם המען של התפילה אינו אלוהים, אלא האהובה, אליה הוא הפנה את השיר. היא חייבת למחול לו לפני הימים הנוראים, "רק אל תעזבי אותי לבד בימים הנוראים... רק תסלחי לי את בימים הנוראים".

 

"ימים נוראים" הוא יצירת רוק נפלאה. מוסיקת הרוק המחוספסת המלווה בייללת הגיטרות החשמליות מעבירה למאזין באופן המצמרר ביותר את מצבו של הכותב המיטלטל בין ייאוש ותקווה, ערב הימים הנוראים, נאחז ברעיון הסליחה והמחילה היהודי וממתין לגזר דינה של מי שהוא פגע בה, כאשר הפר את נדריו לה. האם היא תיענה לזעקתו ותמחל לו? השיר משאיר זאת פתוח.

 

זהו שיר אקזיסטנציאלי – קיומי, במובן המובהק ביותר של המושג, ולכן הוא מעורר הזדהות רבה כל כך. היופי בשיר הזה, הוא הפיכתו את הימים הנוראים לכל כך משמעותיים, כל כך מהותיים, כל כך אמתיים, כל כך קיומיים, דווקא כיוון שהוא מוריד אותם מן השמים ונוטע אותם בחיים האמתיים. בכך הוא מעניק לחגים, למנהגים, לטקסטים העתיקים, את המהות הראויה, לא כריטואל מרוחק מן החיים, אלא כחלק משמעותי ומהותי בחיינו, שאין צורך להיות דתי או אפילו מאמין באלוהים כדי להתחבר אליהם.

 

כמו בשנתיים שעברו, גם השנה השיר הזה הוא חלק מהתכנסות "כל נדרינו" שאני עורך באורטל, ושהשבוע ימלא לה עשור. השם "כל נדרינו" שמשמעותו היא גם כל הנדרים שלנו וגם תפילת "כל נדרי" שלנו, נועדה לעשות לנו את מה שעושה השיר – להפוך את יום הכיפורים למשמעותי לחיינו.

 

נאזין לברי סחרוף, ואני ממליץ לשים לב לסלסול שלו בשורות "עוד מעט נכנס החג והשמים נקרעים" ו"אני הפרתי עד אחד את כל הנדרים". זהו עוד חיבור האופייני לו. ברי סחרוף שהשכיל לחבר בין הרוק והפיוט, הרוק ושירת אבן גבירול, הרוק ושירת אלתרמן מחבר גם בין הרוק להשפעות מזרחיות. ברי סחרוף הוא אחד היוצרים החשובים, המקוריים והמשפיעים על המוסיקה הישראלית בשלושים השנים האחרונות, והוא גם אחד ממובילי ההתחדשות היהודית של המוסיקה הישראלית. 

 

כשאני בלעדייך נופל לבור ללא תחתית

על ספסל מול הבית שתיתי בירה מקומית

עכשיו הלב שלי רעב הכוס שלי ריקה

הראש שלי כואב ובבטן מועקה

אני חושב על כל מה שיכולתי להגיד

הזמן הפך אותי קשה והקול שלי מחליד

עוד מעט נכנס החג והשמיים נקרעים

רק אל תעזבי אותי לבד בימים הנוראים

אני הפרתי עד אחד את כל הנדרים

רק תסלחי לי את בימים הנוראים

בחלון בית הכנסת רואה חזן בראש העם

הילדים במרפסת מחכים לקול שופר

עכשיו הלב שלי רעב הכוס שלי ריקה

הראש שלי כואב ובבטן מועקה

אני חושב על כל מה שיכולתי להגיד

הזמן הפך אותי קשה והקול שלי מחליד

עוד מעט נכנס החג והשמיים נקרעים

רק אל תעזבי אותי לבד בימים הנוראים

אני הפרתי עד אחד את כל הנדרים

רק תסלחי לי את בימים הנוראים.  

 

נכתב על ידי הייטנר , 29/9/2014 22:55   בקטגוריות אמנות, יהדות, רדיו אורנים, תרבות, אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עוד מעט נכנס החג והשמים נקרעים


הימים הנוראים.

 

מה כל כך נורא בהם?

 

משמעות המילה "נורא" היא "מעורר יראה". יראה היא פחד, אך גם יראת כבוד. את האלוהים אנו מכנים "האל הגדול, הגיבור והנורא" ובפיוט לימים הנוראים "אל נורא עלילה". הימים הנוראים הם ימי גזירת הדין על גורלו של כל אדם ואדם, ולכן הם מעוררי יראת הדין; הן הפחד מפני הדין והן יראת הכבוד כלפי הדיין.

 

כשאני בלעדייך נופל לבור ללא תחתית / על ספסל מול הבית שתיתי בירה מקומית. / עכשיו הלב שלי רעב הכוס שלי ריקה / הראש שלי כואב ובבטן מועקה. / אני חושב על כל מה שיכולתי להגיד / הזמן הפך אותי קשה והקול שלי מחליד. / עוד מעט נכנס החג והשמיים נקרעים / רק אל תעזבי אותי לבד בימים הנוראים! /  אני הפרתי עד אחד את כל הנדרים / רק תסלחי לי את בימים הנוראים. // בחלון בית הכנסת רואה חזן בראש העם / הילדים במרפסת מחכים לקול שופר. / עכשיו הלב שלי רעב הכוס שלי ריקה / הראש שלי כואב ובבטן מועקה. / אני חושב על כל מה שיכולתי להגיד. / הזמן הפך אותי קשה והקול שלי מחליד. / עוד מעט נכנס החג והשמיים נקרעים / רק אל תעזבי אותי לבד בימים הנוראים! / אני הפרתי עד אחד את כל הנדרים / רק תסלחי לי את בימים הנוראים.  

 

שירו של ברי סחרוף "ימים נוראים", למילותיו של נועם רותם, משלב בין קודש לחול, בין מציאות פרטית של ימים נוראים, לבין מהות הימים הנוראים הקרבים, והרצון של הכותב בחשבון נפש ובפיוס עם עצמו ועם אהובתו, אליה הוא ממען את השיר, לקראת הימים הנוראים. רוממות הרוח של התפילה בבית הכנסת ושל שמיעת קול השופר - סמלי הימים הנוראים, היא ההזדמנות של הכותב להיחלץ ממצב הייאוש אליו נקלע בחייו הפרטיים, כאשר אהובתו עזבה אותו ובלעדיה הוא נופל לבור ללא תחתית. בניגוד לצום המזכך של יום הכיפורים, הוא מטביע את עצמו בשתיית בירה מקומית על ספסל מול הבית, ו"עכשיו הלב שלי רעב והכוס שלי ריקה, הלב שלי כואב ובבטן מועקה". אולם על סף הייאוש, הוא בוחר בחשבון נפש, בהשראת הימים הנוראים הקרבים. "אני חושב על כל מה שיכולתי להגיד, הזמן הפך אותי קשה והקול שלי מחליד... אני הפרתי עד אחד את כל הנדרים".

 

הכותב נוטל על עצמו את מלוא האחריות. הוא זה שהפר את כל הנדרים והוא זה שמשלם את מלוא המחיר. מה שיוציא אותו מהמצב המדכא והמייאש, הוא קבלת המחילה מן האהובה, בעקבות נטילת האחריות. "עוד מעט נכנס החג והשמים נקרעים" הוא זועק, בתחושת חירום, שהנה הזמן אוזל. הוא עשה באמת ובתמים את מלוא חשבון הנפש שלו, אך ללא הנכונות שלה למחול לו, הוא יישאר בבדידותו הקיומית, שהרי על עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, ולכן על הפוגע לרצות את חברו. הכותב חש אימה ויראה – האם תפילתו תיענה? המען של התפילה אינו אלוהים, אלא האהובה, אליה הוא הפנה את השיר. היא חייבת למחול לו לפני הימים הנוראים, "רק אל תעזבי אותי לבד בימים הנוראים... רק תסלחי לי את בימים הנוראים".

 

"ימים נוראים" הוא יצירת רוק נפלאה. מוסיקת הרוק המחוספסת המלווה ביִלְלת הגיטרות החשמליות מעבירה למאזין באופן המצמרר ביותר את מצבו של הכותב המיטלטל בין ייאוש ותקווה, ערב הימים הנוראים, נאחז ברעיון הסליחה והמחילה היהודי וממתין לגזר דינה של מי שהוא פגע בה, כאשר הפר את נדריו אליה. האם היא תיענה לזעקתו ותמחל לו? השיר משאיר זאת פתוח.

 

זהו שיר אקזיסטנציאלי – קיומי, במובן המובהק ביותר של המושג, ולכן הוא מעורר הזדהות רבה כל כך. היופי בשיר הזה, הוא הפיכתו את הימים הנוראים לכל כך משמעותיים, כל כך מהותיים, כל כך אמתיים, כל כך קיומיים, דווקא כיוון שהוא מוריד אותם מן השמים ונוטע אותם בחיים האמתיים. בכך הוא מעניק לחגים, למנהגים, לטקסטים העתיקים, את המהות הראויה, לא כריטואל מרוחק מן החיים, אלא כחלק משמעותי ומהותי בחיינו, שאין צורך להיות דתי או אפילו מאמין באלוהים כדי להתחבר אליהם.

 

****

 

כמו בשנתיים שעברו, גם השנה השיר הזה הוא חלק מהתכנסות "כל נדרינו", שהערב ימלאו לה עשור. התכנסנו לראשונה בליל יום הכיפורים תשס"ה, והיום זו ההתכנסות ה-11, ואני כבר מעז להגדיר זאת כמסורת קהילתית.

 

השם "כל נדרינו" שמשמעותו היא גם כל הנדרים שלנו וגם תפילת "כל נדרי" שלנו, מבטא את מהות האירוע, שנועד לעשות לנו את מה שעושה השיר – להפוך את יום הכיפורים למשמעותי לחיינו. זו משמעותה של ההתחדשות היהודית – חידוש חיינו באמצעות החיבור ליהדותנו, וחידוש היהדות באמצעות חיבורה לחיינו כיהודים, ישראלים, ציונים החיים בישראל במאה ה-21.

 

רעיון ההתחדשות היהודית, הוא שהיהדות היא שלנו, וכמו אבותינו גם אנו ראויים ורשאים לעצב אותה, על מנת שתתאים לימינו ולצרכינו ושנוכל להנחילה ככזאת לילדינו.

 

המסר של "כל נדרינו", הוא שיום הכיפורים אינו ריטואל שאנו מדקלמים, וכדי לנהל אותו עלינו להביא אנשים מבחוץ, שבניגוד אלינו הם יהודים "אוטנטיים", ויום בשנה אנו מתחברים אליהם, כלומר ליהדות. וביום הזה אנו מאמצים את הריטואל הזר כל כך לנו, לחיינו, לערכינו, כולל הדרת הנשים מן התפילה אל ירכתי המועדון, מאחורי מחיצה גבוהה וגסה. ואנחנו מקבלים זאת, כי זאת היהדות, והיהדות אינה אנחנו ולא מה שאנו יוצרים, ולכן היא זרה לנו, תמשיך להיות זרה לנו, אך יום בשנה נטעם ממנה. כולה יום בשנה – מה אכפת לנו? מה אכפת לנו, ששעה שבציונות הדתית מתרחשת מהפיכה פמיניסטית מרחיקת לכת, גם במקומה של האישה בחיים הדתיים ובבית הכנסת, אנו מתחברים דווקא לשמרנים ביותר, כי הם ה"אוטנטיים" ביותר, כביכול? וכך, תפילת יום הכיפורים באורטל, שהיום ימלאו לה עשרים שנה, ואני רואה חשיבות רבה בעצם קיומה ואף משתתף בה, חרף הסתייגותי מהאופן שבו היא מתקיימת, אינה מקרבת אותנו ליהדותנו, אלא להיפך, מרחיקה אותנו מיהדותנו, כיוון שהיא מסמנת לנו את המרחק בינינו לבין היהדות.

 

המסר של "כל נדרינו" הפוך. המסר הוא שתכני יום הכיפורים - סליחה, מחילה, כפרה, תשובה, תפילה, חסד, תיקון, אמת וצדק, רלוונטיים בהחלט לחיינו, אם רק נשכיל להתחבר אליהם ולחבר אותם אלינו, באופן המתאים לאורח חיינו ולערכינו, כמרכיב משמעותי ביותר בתרבותנו.

 

****

 

עשר שנים חלפו מאז "כל נדרינו" הראשון, ומדי שנה אני נרגש לקראת האירוע. בכל שנה נוטלים בו חלק 20-30 איש, בשנים האחרונות גם בני נוער, לשמחתי הרבה. במהלך השנים הכנסתי מספר שינויים במתכונת הערב, על פי בקשת המשתתפים, ובעיקר – קיצרתי אותו מאוד.

 

****

 

במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, שרנו בשנה שעברה את שירה של נעמי שמר "לו יהי", המנון המלחמה. השנה נשיר את השיר שכתב בנה, אריאל הורביץ, ב"צוק איתן" – "עשרים אלף איש", שנכתב בעקבות השתתפותם של שני רבבות ישראלים בהלווייתו של שון כרמלי, חייל בודד שנפל בקרב. השיר הזה מבטא אף הוא את מהותה של היהדות – הערבות ההדדית היהודית, העליה לארץ ישראל, הנכונות לתרום למען הכלל עד כדי מסירות הנפש, חסד של אמת ובעיניי, מעל הכל, הרעיון של תיקון עולם ותיקון החברה הישראלית, שהוא הנשגב בערכי היהדות. השיר הזה הוא המנון מלחמת "צוק איתן", ואני רואה בו את שיר השנה שלי.

 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

נכתב על ידי הייטנר , 27/9/2014 16:10   בקטגוריות אורטל, היסטוריה, חברה, יהדות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יום הכיפורים שלא אשכח


במוצ"ש שאחרי ראש השנה תשנ"ה, כינס ועד יישובי הגולן את תושבי הגולן לעצרת חירום באמפיתיאטרון בפארק קצרין העתיקה. בכנס הכרזנו על מבצע "עוז 94", שביתת רעב של 12 איש ואני ביניהם. הייתי בין הנואמים בכנס, בשם השובתים.

 

למחרת בבוקר, 11.9.94, עלינו לגמלא והתחלנו בשביתת הרעב שנמשכה 19 יום, בה שתינו רק מים (ומקצתנו שתו גם נוזלים אחרים). היה זה המבצע המוצלח ביותר של ועד יישובי הגולן לאורך כל המאבק. רבע מיליון איש ביקרו אותנו. אני שירתתי באותם ימים כדובר הוועד, ובעיצומה של שביתת הרעב הובלתי את המבצע התקשורתי הגדול והמורכב ביותר של הוועד – סיקור השביתה. לאורך כל ימיה, היא לא ירדה מהכותרות. בכל יום ביקרו אותנו תחנות הטלוויזיה והרדיו, שודרו שידורים חיים מניידת שידור בגמלא, התקשורת העולמית סיקרה אותנו.

 

אני רוצה לספר דווקא על היום החריג באותה שביתה – יום הכיפורים. יום הכיפורים הוא יום חשוב מאוד בעבורי. ביום זה חוויתי חוויות משמעותיות ביותר בחיי – ובהם מקרי מוות במשפחתי. אך יום הכיפורים בגמלא הוא יום הכיפורים שלא אשכח לעולם.

 

מאז כיתה ג' אני צם בכל יום כיפורים. לכאורה, דווקא הצום הזה היה פחות ייחודי – כיוון שהוא היה חלק מצום ממושך יותר וכיוון שהלכתית לא היה זה צום של ממש, מאחר ששתיתי בו מים. אך מהותית, היה זה יום הכיפורים המהותי והמשמעותי ביותר, יום הכיפורים המרגש ביותר.

 

יום זה היה חריג, כיוון שהיה זה היום היחיד שלא הוצפנו בו באלפי מבקרים, ולא הוצפנו בו בתקשורת. היה זה היום היחיד שלא עבדתי בו, בדברור השביתה, מבוקר עד לילה ללא הפסקה.

 

בערב יום הכיפורים הגיעה לאתר קבוצה של נשים מאורטל לעשות עמנו את צום יום הכיפורים. הן הכינו קבלת חג, ועם השקיעה הן קראו לכל השובתים וקומץ המצטרפים להתכנס סמוך למצוק, בתצפית המקסימה על גמלא העתיקה, שעה שהנשרים חוזרים לקניהם.

 

היה זה טקס קצר ומרגש מאוד, שהביא את רוח אורטל למקום – שילוב של שירה וקריאה, טקסטים מן התפילה ומן השירה החדשה. השיא היה השמעת "ונתנה תוקף" בביצועו המרטיט של חנוך אלבלק (שהושמע לראשונה לציבור הרחב בתכנית טלוויזיה במוצאי יום הכיפורים שנה קודם לכן). השמעת הפיוט סיימה את הטקס. ואז אמר אמיתי שלם, מוותיקי המתיישבים בגולן, חבר מבוא חמה ואחד משובתי הרעב: "רֶבּ הייטנר, עכשיו תן דרשה". הרמתי את הכפפה, אלתרתי דרשה על "ותשובה, ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" וקישרתי את המילים הללו, מתוך "ונתנה תוקף", למאבקנו.

 

הנשים מאורטל היו איתנו לכל אורך יום הכיפורים ועם צאת יום הכיפורים הצטרפו עוד רבים רבים מחברי אורטל וחברים מיישובים אחרים. היה מעין הפנינג, הפעם על טהרת אנשי הגולן. ולפתע הגיע אוטובוס מקיבוץ בית השיטה – חברים שבאו להזדהות איתנו. הם באו עם טייפ גדול, ואף הם השמיעו את "ונתנה תוקף" בביצוע חנוך. היה זה סיום מרגש ליום מרגש.

 

האירוע המרגש ביותר בעבורי בשביתת הרעב, היה בעל אופי משפחתי. שביתת הרעב החלה בדיוק חודש לאחר נישואיי ליעל. באחד מביקוריה יעל קראה לי הצידה, וסיפרה לי שהיא בהריון. לא ידעתי את נפשי מהתרגשות. ידיעה כזו, על הריון ראשון, תמיד מרגשת, לא כל שכן בסיטואציה כזו של שביתת רעב. לפתע השביתה קיבלה מימד נוסף – לא רק מלחמה על הבית הלאומי, אלא גם על הבית הפרטי, על המשפחה, על הילד שעוד לא נולד.

 

בכתבה על הנעשה בימים אלה בגולן, בערוץ הראשון, צולם עמוס בני, בענף הבקר בו הוא עובד עד גיוסו הקרוב לצה"ל. בראיון הוא סיפר את הסיפור הזה, איך בשביתת הרעב נודע לי על ההריון, כסיפור מכונן, המבהיר את המציאות המובנת מאליה אליה נולד, המציאות של אורטל, של הגולן.

 

היום זה מובן מאליו. בשבוע שעבר השתתפתי באירוע השקת ספרו של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים". בדבריו אמר בן דרור: "יושב אתנו כאן אורי הייטנר, ממנהלי הקמפיין נגד נסיגה מהגולן. אני תמכתי בנסיגה מהגולן תמורת שלום עם סוריה במשך שנים. היום, בעקבות מה שקורה בשנים האחרונות במזרח התיכון, אני מודה שטעיתי". אין כמעט יום שאיני שומע  אמירות כאלו. רעיון הנסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.

 

אולם באותם ימים, חיינו תחת גרזן שהונף עלינו, להכריתנו. אנו יצאנו למאבק נחוש וחכם, תוך הקפדה על כללי הדמוקרטיה וכיבוד החוק. ניצחנו. אין לי ספק שמה שהציל את מדינת ישראל מפני אסון לאומי בדמות נסיגה מהגולן, היה המאבק שלנו. שביתת הרעב הייתה גולת הכותרת של שמונה שנות המאבק. 

 

על הישג אחד לא הצלחתי לשמור... את 11 הק"ג שהורדתי ב-19 הימים ההם החזרתי במהרה.

 

המאמר מבוסס על סיפור מתוך הספר "אורטל – 30 שנים וסיפורים", שיצא לאור לפני שש שנים.

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 23/9/2014 15:41   בקטגוריות הגולן, היסטוריה, התיישבות, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, סיפורים, פוליטיקה, ציונות, משפחה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ