לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ׳¦׳™׳•׳ ׳•׳×. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 30.4.17


* פרברסיה – בימים האחרונים הרביתי להתייחס לעלייתה מחדש של מפלצת הפשיזם הגזעני האנטישמי באירופה, בעיקר בביטויה הלה-פני בצרפת. הבעתי תמיהה על דבקותם של יהודי צרפת בגלותם, במקום לעלות למולדתם הלאומית ולחיות במדינה שבה לא יהיו תלויים בגחמות של אנטישמים. הסברתי שאני נמנע מהבעת דעה על מעט היהודים שתמכו בלה-פן, כיוון שאיני רוצה להשתמש בביטוי המכוער "יהודו...". ובעיקר הבעתי זעזוע מהתופעה הפרברסית של ישראלים מעריצי לה-פן; אלה שהזהות הימנית שלהם חזקה יותר מזהותם היהודית והם שכחו מה זה להיות יהודי.

 

דבריי אלה עוררו תגובות רבות, מצד אותם ישראלים תומכי לה-פן. והמסר המרכזי שלהם היה זה: היום האנטישמיות האמתית באירופה באה מהמוסלמים, והאנטישמים המדאיגים והמסוכנים הם אנשי השמאל הקיצוני באירופה, דוגמת קורבין בבריטניה וכל ארגוני ה-BDS למיניהם, שהם ארגונים אנטישמיים מובהקים במסווה של "זכויות אדם", וארגונים אלה הם ארגוני שמאל.

 

והם צודקים. גם אני מרבה לכתוב על התופעה הזאת של "האנטישמיות החדשה", שהיא בדיוק אותה אנטישמיות ישנה ורעה, אלא שהיא מסווה את עצמה כ"אנטי ציונות", שהיא כביכול תופעה אחרת, "לגיטימית" לכאורה. את השנאה ליהודי כפרט הם ממירים ב"התנגדות" לקולקטיב היהודי – מדינת ישראל ותמיכה באויביה החותרים להשמידה. ואכן, התופעה הזאת נפוצה בעיקר ב"שמאל" הרדיקלי של אירופה. אבל איך אפשר להגיע מכך לתמיכה במפלצת הפשיסטית הגזענית?

 

אפשר. זהו פשוט תרגום מעברית לצרפתית של שיח הקצוות המחנאי, המכלה כל חלקה טובה בשיח הישראלי. זה הולך ככה. אנו מחולקים לשני מחנות – "שמאל" ו"ימין". הזהות הבסיסית שלנו אינה לעם ישראל ולחברה הישראלית אלא למחנה. אני קודם כל "שמאלני" או "ימני". הסולידריות שלי היא עם המחנה. מכאן הסולידריות הרבה בשיח ה"שמאלני" לגידולי פרא נאלחים כמו "שוברים שתיקה" וההימנעות ממתיחת ביקורת על התופעה של דבוקת שוקן, שהפכה להיות המגבר של ההסתה האנטי ישראלית של הקשים והחמורים באויבינו. ומכאן הסולידריות הרבה בשיח ה"ימני" עם תופעות כמו אלאור אזריה, כמו הימין הרדיקלי עד כדי הגנה על פורעי הגבעות הפוגרומיסטים, שהנם גם גיס חמישי הנלחם בצה"ל. ברור שרוב מוחלט של תומכי הימין סולד מהתופעות שציינתי, כמו שרוב מוחלט של תומכי השמאל סולד מהתופעות שציינתי, אבל בשיח המחנאות והקצוות, כל מחנה מסתגר, משתבלל, מתגונן מפני המחנה האחר ונגרר להחצנת סולידריות עם אותן מוטאציות.

 

תמצית השיטה היא – מי שאינו המחנה שלנו, הוא אוטומטית המחנה האחר. אם הוא המחנה האחר, הוא הקצה של הקצה של המחנה האחר. ולכן אנו תמיד נעדיף את מי ששייך למחנה שלנו, גם כשהבטן שלנו מתהפכת.

 

וכך זה מתורגם לצרפתית: אנחנו ימנים, ולכן אנו נגד השמאל, לא רק בישראל אלא גם באירופה. מיהו שמאל? מי שאינו ימין, לא רק בישראל אלא גם באירופה. מאקרון אינו ימין, ומכאן שהוא שמאל. אם הוא שמאל, הרי הוא בהכרח BDS ותומך בחמאס ובחיזבאללה. ולכן אנו נגדו. ואם אנו נגדו אנו בעד מי שמתמודדת נגדו. ומי שמתמודדת נגדו היא המפלצת הגזענית הפשיסטית האנטישמית, וכך הלך הרוח הזה גורם לישראלים להעריץ את לה-פן.

 

שיח המחנאות והקצוות הוא שורש הבעיה. את השיח הזה עלינו לעקור משורש, באמצעות חלופה – חיזוקו מחדש של המיינסטרים הציוני הדמוקרטי, ומאבק נגד השמאלימין הקיצוני ההורס את החברה הישראלית.

 

אני בוש ונכלם לנוכח התופעה של ישראלים התומכים בגרסת המאה ה-21 של התופעה, שבמאה ה-20 המיטה על האנושות ובראש ובראשונה על עמנו את הגדול באסונות.

 

אזכיר לאנשי הימין, שהמנהיג שהוביל את המלחמה הנחרצת בפשיזם האירופי היה מנהיג הימין הדמוקרטי – וינסטון צ'רצ'יל. ומן הראוי שהימין של המאה ה-21 ילך בדרכו, ולא ייגרר לפינה האפלה של תמיכה בפשיזם הגזעני.

 

* הלך זרזיר אצל עורב - ניקולא דופון אניאן, מועמדה של המנהיגה הפשיסטית מארין לה-פן לראשות ממשלת צרפת, הוא אנטי ישראלי קיצוני, שתקף בחריפות קשה את ישראל במלחמת "צוק איתן" ותקף את הנשיא הסוציאליסטי הולנד על תמיכתו בישראל במבצע. את מימוש זכותה של ישראל להגנה עצמית הוא כינה "הרג ילדים פלשתינאים" ו"פלישה לעזה". ללמדך, את מה שאנו אמורים לדעת זה מכבר, שאנטישמיות ואנטי ישראליות תמיד הולכים יחד, ואין טבעי יותר למנהיגה אנטישמית ממינוי מנהיג אנטי ישראלי למועמדה לראשות הממשלה.

 

* 100% - מכתב הסנאטורים האמריקאיים למזכ"ל האו"ם, הקורא להפסקת האפליה נגד ישראל, חשוב מאוד. ומה שחשוב בו במיוחד, הוא העובדה שכל הסנאטורים חתמו עליו. הרי ברור שאילו על אותו מכתב היינו מנסים להחתים את הח"כים, התוצאה הייתה הרבה פחות מ-100%. בניגוד למיתוס, שיש המנסים בכוח לפמפם לתודעתנו, כאילו המפלגה הרפובליקאית אוהדת ישראל והדמוקרטית עוינת את ישראל – שוב הוכח שאין שחר לפייק-ניוז הזה.

 

* הנדוניה של הביקור - אם בביקורו בישראל, יומיים טרם יום ירושלים, יכריז הנשיא טראמפ על העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, יהיה זה הישג מדיני אדיר למדינת ישראל.

 

ואם הוא יאזן הכרזה כזו בהודעת תמיכה במדינה פלשתינאית? גם אז יהיה זה הישג אדיר. יש לזכור, שכל הממשלים האמריקאים מאז מלחמת ששת הימים, תמכו בנסיגה מכל השטחים (אולי בתיקונים קלים) והתנגדו לכל התיישבות, זולת בוש הבן שבמסמך בוש קיבל את עקרון הפשרה הטריטוריאלית ההוגנת. כל הנשיאים האמריקאים מאז בוש האב תומכים במדינה פלשתינאית עצמאית. כך, שבמקרה הגרוע, טראמפ ידבק במדיניות קודמיו. לעומת זאת, העברת השגרירות היא שינוי גדול ומשמעותי.

 

ואם הוא לא יכריז על העברת השגרירות אך יודיע על הכרה בירושלים כבירת ישראל? תהיה זו אכזבה. אמנם הכרה בירושלים כבירת ישראל היא צעד חשוב והתקדמות נאה, אבל אם הוא מכיר בירושלים כבירה, מדוע אין הוא מממש את ההכרה הזאת בהעברת השגרירות? אם לא יעביר טראמפ את השגרירות, תהיה זו הפרת אחת מהבטחות הבחירות החד-משמעיות שלו; הפרת התחייבות לישראל ולבוחריו.

 

אם ארה"ב תעביר את שגרירותה לירושלים, סביר להניח שמדינות נוספות תלכנה בעקבותיה.

 

* מסע ההסתה מתחדש - חסידיו השוטים של נתניהו חידשו את מסע ההסתה נגד נשיא המדינה. מהר מאוד הוא העביר להם לדקלום את דף המסרים הסמוי.

 

* האידיוט השימושי של "שוברים שתיקה" - מתקפת השנאה המתחדשת נגד ריבלין, נובעת מכך שהוא לא קפץ דום וכאוטומט ביטל כמו נתניהו את הפגישה עם שר החוץ הגרמני. בצדק ריבלין לא נהג כן. נתניהו נהג כאידיוט שימושי של "שוברים שתיקה". הוא נתן להם את המתנה הגדולה ביותר שהם קיבלו מאז הקימו את הכנופיה שלהם. האם גם ריבלין היה צריך להפוך לאידיוט השימושי שלהם, ולגרום להם להצלחה רבתי - לסכל גם את פגישת רוה"מ וגם את פגישת הנשיא עם שר החוץ הגרמני?

 

* הישגם הגדול ביותר - בדו"ח רווח והפסד של "שוברים שתיקה" הם יכולים לציין שהשבוע הם השיגו את ההישג הגדול ביותר מיום הקמתם – לבטל את פגישת ראש ממשלת ישראל עם שר החוץ הגרמני. אני בטוח שכעת הם ישנו את האסטרטגיה שלהם ויתמקדו בראש ובראשונה בתיאום פגישות עם מדינאים זרים שיבואו לישראל, בתקווה שנתניהו לא ירד מהעץ, וימשיך לנהוג כאידיוט השימושי שלהם.

 

* המועמד המתאים - המנהיג המוכשר, המתאים והראוי ביותר במפלגת העבודה, הוא זה שהחליט לא להגיש את מועמדותו – מיכאל ביטון, ראש העיר המצוין של ירוחם. הוא היחיד בחבורה שקורץ מחומר של מנהיג לאומי.

 

* חוסר מודעות עצמית - ח"כ סתיו שפיר סיפרה שהתלבטה עד הרגע האחרון האם להתמודד על הנהגת מפלגת העבודה. הכמעט מועמדות הזאת פאתטית, ומעידה בעיקר על חוסר מודעות עצמית. יכולתי לכתוב שזו עדות לכך שגם המתמודדים מבינים שזו לא התמודדות על ראשות הממשלה, אבל במחשבה שניה אולי סתיו שפיר רואה את עצמה ראויה לראשות הממשלה. ולכך יש הגדרה פייסבוקית יפה: חחחחח.  

 

* טורניר דבוקת שוקן - התחרות השנתית בין רוגל אלפר לאורי משגב מי ירד נמוך יותר בביטוי הלעג והבוז לזכר השואה הסתיים בתיקו, מתחת לאפס.

 

* זקוקים לאשפוז - הפרובוקציה התורנית הדוחה של אמיר חצרוני – הוא הצטלם בהר הרצל בסרטוני ביזוי לחללי צה"ל ושמחה לאידם על מותם. הבעיה אינה שיש טיפוסים כמו חצרוני ורוגל אלפר. סביר להניח שבכל בית חולים לחולי נפש ניתן למצוא כמותם. הבעיה היא העיתון שנותן לאלפר במה קבועה וערוצי הטלוויזיה שמזמינים את חצרוני להשמיע את הפרובוקציות שלו.

 

* אויבי הפנאטים - אין דבר שנוא יותר על הפלקטים הפנאטיים שכל עולמם שחור לבן, מאנשים בעלי דעות מורכבות. לא בכדי, הימין הרדיקלי מעדיף את הקיצוניים שבין אנשי השמאל על פני רובי ריבלין, בני בגין ויעלון. ובני דמותם – אנשי השמאל הרדיקלי מעדיפים את אנשי הימין הקיצוני, על פני דמויות מורכבות כמו רות גביזון, אמנון רובינשטיין ובן דרור ימיני.

 

בן דרור ימיני דוגל בעמדות יוניות, תומך בנסיגה מיהודה ושומרון ומתנגד חריף ועקבי להתנחלויות. הוא מציג את מפעל ההתנחלויות כאיום על הציונות ועל צביונה היהודי של מדינת ישראל.

 

אבל הוא פטריוט הנלחם נגד תעשיית השקרים ועלילות הדם נגד ישראל, מחוץ ומבית. וזה מטריף את מטורפי השמאל הרדיקלי. הם מעדיפים אלפי בנצי גופשטיינים ואיתמר בן גבירים על פני בן דרור אחד.

 

רוגל אלפר פרסם פשקוויל שטנה ונאצה חריף ביותר נגד בן דרור ימיני, ה"מגויס כל כולו כהרגלו להכחשת הפשעים נגד האנושות שמבצעת המדינה" ומוסיף כהנה וכהנה על כך שבן דרור הוא מסוג האנשים ש"ההיסטוריה לא תצליח להסביר את התנהגותם" ועוד ועוד.

 

אף שאני חלוק על עמדותיו המדיניות של בן דרור, אני מלא הערכה והערצה לפועלו הנמרץ נגד עלילות הדם על ישראל ונגד תעשיית השקרים. ויותר מכל אני מעריך דווקא את המורכבות הזאת; להבדיל מן האנשים העובדים על אוטומט.

 

* רמה אדומה מדם - ארגון העריקים מצה"ל המתקרא "יש גבול" עורך, כמידי שנה, שעה שאנו חוגגים את חג עצמאותנו, טקס הדלקת משואות אלטרנטיבי, בו זוכים עריקים, משתמטים ופעילים אנטי ישראלים בכבוד המפוקפק להצית אש זרה.

 

מודעת הענק שלהם ב"הארץ" (בספרו האוטוביוגרפי "אופטימי" אורי אבנרי סיפר ששוקן נותן ל"גוש שלום" פרסום שבועי בחינם, ולא אתפלא אם כך גם מודעת הענק הזאת) היא בצבעי שחור וצהוב, כביטוי לאבל. מצוירת שם מפת המדינה, ו"השטחים" צבועים באדום: כתם אדום אחד הוא "השטחים הפלסטינים הכבושים" (שגיאת הכתיב במקור), השני - עזה והשלישי – "הרמה הסורית".

 

השם גולן קיים אלפי שנים. גם בערבית נקרא המקום גולן. "הרמה הסורית" הוא כינוי שהעניקו לגולן תושבי העמקים בימים הנוראים שבהם מן "ההר שהיה כמפלצת" ירו עליהם מידי יום ומידי לילה. מן הסתם, זאת המציאות שאליה מתגעגעים עריקי צה"ל הנ"ל.

 

יש משהו נכון בכך שהם צבעו את "הרמה הסורית" בצבע הדם. הרי אם תקוותם הייתה מתגשמת, חלילה, הגולן והכינרת היו היום אדומים מדם, כמו סוריה. יש לציין, שהשטח שהוגדר בידיהם כ"הרמה הסורית" גדול יותר משטח הגולן. ולא רק מהגולן על פי הגבול הבינלאומי אלא אפילו מקווי 4 ביוני 67 (שכוללים שטחים שהסורים כבשו מישראל בשנות החמישים, כמו חמת גדר, רמת בניאס והחוף הצפון מזרחי של הכינרת). כל הגדה המזרחית של הכינרת, כולל הקיבוצים עין גב, האון, תל קציר ומעגן, שהיו בידי ישראל בתקופת הכיבוש הסורי בגולן, ועין גב אף עשור טרם קום המדינה, מוגדרים בידי העריקים כ"רמה הסורית".

 

יש לציין, שבין השטחים אקבושים לא נפקד מקומה של רצועת עזה, שממנה ישראל נסוגה לפני 12 שנים, החריבה את כל יישוביה וגירשה את כל אזרחיה, החיים והמתים. ללמדך, שגם אם ישראל תיסוג חלילה מיהודה ושומרון, הם ימשיכו לכנות אותם שטחים קבושים, כדי להצדיק את המשך המלחמה והטרור נגד ישראל ואת עריקתם מהגנה על כבשת הרש שתישאר מישראל.

 

* פועלך הציוני בציון - עמוס ידלין היה מועמדה של מפלגת העבודה לתפקיד שר הביטחון בבחירות האחרונות. שבתי שביט, לשעבר ראש המוסד, הוא אחד הדוברים המובהקים, בשנים האחרונות, של המחנה היוני בישראל, הקורא לפתרון שתי מדינות לשני עמים. עדינה בר שלום, בתו של הרב עובדיה יוסף, מזוהה כבעלת עמדות יוניות מובהקות. ג'ו ליברמן היה סנטור אמריקאי ומועמדה של המפלגה הדמוקרטית לתפקיד סגן הנשיא בבחירות 2000. אישים אלה הם אחדים מחברי המועצה הציבורית של עמותת עיר דוד, החתומים על מודעת ברכה לדוידלה בארי, עם זכייתו בפרס ישראל על מפעל חייו החשוב בירושלים. בין החתומים הנוספים שופטי בית המשפט העליון בדימוס, מפכ"ל המשטרה לשעבר, כלות וחתני פרס ישראל ואישי ציבור. וכך הם כתבו: "הענקת פרס ישראל בשנת החמישים לאיחוד ירושלים לדוידלה, אשר פועל ללא לאות לחשיפת עברה של ירושלים, לפיתוחה המתמיד בהווה ולקידומה העתידי של העיר, היא כבוד גדול לירושלים כולה. עלה והצלח בפועלך הציוני בציון – עיר דוד!"

 

זה לא אמור להפתיע. הרי על ירושלים היהודית, על חשיפת העבר היהודי של ירושלים, יש קונצנזוס לאומי רחב, החוצה דעות פוליטיות בשאר הנושאים. אבל השמאל הרדיקלי אינו חדל לתקוף את הענקת הפרס. ויריב אופנהיימר פרסם היום ב"הארץ" פשקוויל נאצה נגדו. מבחינתו אין עיר דוד, יש סילוואן, או "האתר המתקרא עיר דוד". וחזרתנו לירושלים היא "שנת ה-50 לשליטת ישראל במזרח ירושלים".

 

האמת היא שאני די מרחם על אנשים תלושים ומנוכרים מסוגו.  

 

דוידלה ראוי לפרס גם מסיבה נוספת – הוא היה בין הדוחפים והפעילים שפעלו בהצלחה לחקיקת חוק יסוד משאל עם, המחייב משאל עם כתנאי לוויתור על שטח שבריבונות ישראל. בכך, הוא תרם תרומה משמעותית להעצמת דמותה הדמוקרטית של ישראל.

 

* רכבת אווירית – ב-1975 ביקר בישראל השחקן ריימונד באר, כוכב סדרת הטלוויזיה הפופולרית "איירונסייד", בישראל. הוא התקבל בכבוד מלכים, הוזמן לביקור בכנסת, נפגש עם שרים בממשלה והתקבל בכל מקום אליו הגיע בהתלהבות (אם כי, משום מה, אף אחד לא עשה אתו "סלפי"). לאחר מכן הוצג מערכון ב"ניקוי ראש" שהציג אותו כמי שמגיע לאיזה שבט פרימטיבי נידח באפריקה (אז עוד לא המציאו את הפוליטיקלי קורקט) ובסוף, כשדחפו לו איזה אבטיח לפה, הוא אמר במבטא אמריקאי כבד: "עם ישראל... חיה".

 

למה זה קרה? כי בבידוד המדיני של ישראל באותם ימים, כאשר אחת לכמה שנים הגיע סלב-על לישראל, כל כך התמוגגנו מעצם העובדה הזאת, עד שכמעט איבדנו את הראש.

 

ולמה אני מזכיר זאת? לנוכח הרכבת האווירית של האמנים הפופולריים והמצליחים ביותר בעולם, בכל סוגות המוסיקה, העושים דרכם להופעות בישראל. מעבר לכך שזה כיף, ומשמח המוני ישראלים (איש איש על פי טעמו המוסיקלי), זו בראש ובראשונה עדות לכישלון ה-BDS, ובעיקר לכישלון חרם האמנים שמוביל גדול המטיפים האנטישמיים מאז מלחמת העולם השניה, רוג'ר ווטרס.

 

זהו ניצחון גדול של האור על החושך, של הנאורות על הגזענות והאנטישמיות, של התרבות על הברבריות.

 

* זהירות: יהדות! – כבכל שנה, גם השנה השתתפתי כמנחה תוכן, מטעם "המדרשה" ב"אורנים" במסע לזכר חללי אסון המסוקים "נפגשים בשביל ישראל". מסע מאילת עד שאר ישוב, הכולל בתוכו מדי יום לימוד משותף ומעגלי שיח משותפים למשתתפיו – חילונים, מסורתיים ודתיים, בני עדות שנות, בעלי השקפות פוליטיות שונות, מבוגרים וצעירים, נשים וגברים. מנחה התוכן עורך בכל יום סדנה סביב נושא מסוים. אני לא מסתפק בסדנה, אלא במשך היום, בכל עצירה, מרחיב בתחומי המסע, בעיקר בהקראת טקסטים שונים הקשורים אליו.

 

השנה, לראשונה, הדרכתי שבוע ברצף. אם יורשה לי לא להצטנע, קיבלתי מן המשתתפים משוב מצוין, ולא ארחיב בנושא. אולם בתום היום האחרון ניגש אליי אחד המשתתפים ואמר לי: "היה מאוד מעניין, אבל דבר אחד הפריע לי. הכל היה נורא דתי. מה, אין לך טקסטים חילוניים? הכל זה רק אמר רבי זה, אמר רבי זה?"

 

הטקסטים שהבאתי מתפרשים לאורך כל היצירה היהודית. הטקסט העתיק ביותר היה של ישעיהו. המאוחר ביותר היה של יהושע סובול. עשיתי ספירת מלאי. בסך הכל עסקנו באותו שבוע ב-26 טקסטים. מתוכם 8 הם מה שאותו משתתף כינה "דתיים" ו-18 מה שהוא כינה "חילוניים". כלומר, מבחינתו, עצם העובדה שבין רבע לשליש מהטקסטים היו "דתיים" צבעה את הכל בצבע "דתי", השם ישמור.

 

אבל ההפרדה בין השמונה והשמונה עשר לא קיימת אצלי. מבחינתי מדובר במורשת היהודית ישראלית, שיש בה מן התנ"ך, מספרות חז"ל, מן הספרות החסידית, משירת ימי הביניים וכן מן היצירה היהודית הציונית העברית עד ימינו. כאשר הבאתי טקסטים של עמיחי, יהושע רבינוב, של זלמן שז"ר או של יגאל אלון, לא הבאתי אותם כטקסטים "חילונים". וגם כאשר הבאתי טקסטים מן התלמוד, הרש"ר הירש והרבי מקוצק, לא הבאתי אותם כטקסטים "דתיים". ולא הבאתי את אלה לעומת אלה. אלה ואלה שורשי היניקה שלי ומקורות ההשראה שלי. אגב, אחד הטקסטים שהבאתי היה... שלי. קטע מדרשה שנשאתי לפני שנים אחדות בקבלת השבת בקיבוץ אורטל על פרשת "שמיני". זה טקסט "חילוני"? הרי כתב אותו מי שמוגדר על ידי הסוציולוגיה הדיכוטומית כ"חילוני", שנכתב עבור אירוע בקיבוץ "חילוני". מצד שני, זה טקסט על פרשת השבוע, שהיא הרי "של הדתיים", אז הוא בטח טקסט "דתי". אבל מצד שלישי, היו דווקא כמה דתיים בקהל שמאוד לא אהבו, בלשון המעטה, את הפרשנות שלי למושג "אש זרה".

 

את כל זה סיפרתי, בהקשר של הג'יהאד שמנהלים עיתון "הארץ" ו"הפורום החילוני" נגד ה"הדתה" של מערכת החינוך. מסע הפחדה שאין לו שחר. מוביל אותו אור קשתי, המחלק את זמנו בין מסע צלב נגד כל מה שמריח ציונות במערכת החינוך או לא עלינו פטריוטיות, לבין כל מה שמריח יהדות. ובפשקווילו האחרון הוא ספר כמה טקסטים "דתיים" מובאים כשטיפת מוח לעוללינו הרכים, שעוד עלולים להזכיר להם שהם יהודים, רחמנא לצלן, ואז אנה אנו באים?

 

האמת היא, שתלמידי החינוך הממלכתי לוקים בחסך משמעותי בהיכרות עם יהדותם. בוגר יב שנות לימוד ההולך למכינה קדם צבאית חילונית, לומד בחודש הראשון שלו במכינה יותר יהדות מכל מה שלמד ב-12 שנות הלימוד במערכת החינוך. בעבר, כאשר הרציתי או לימדתי במכינה, ביקשתי מהחניכים להקריא טקסטים מדף המקורות שהכנתי לשיעור. בשלב מסוים לא יכולתי לשאת את העובדה שהם אפילו אינם מסוגלים לקרוא פסוק מהתנ"ך, כאילו היה שפה זרה, ואת הטקסטים אני מקריא בעצמי.

 

לצערי, לעתים גם חבריי לארגוני ההתחדשות היהודית, הנאבקים בצדק נגד אפליה תקציבית מצד משרד החינוך, משתפים פעולה עם מסעות הצלב של קשתי, נגד ה"הדתה" שמדתה של מערכת החינוך, בלי להבין שבעצם המלחמה האמתית שלו היא נגד מפעל חיינו.

 

* פרובוקציה ביום הזיכרון – החיבור בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ליום העצמאות, יוצק משמעות ייחודית הן ליום העצמאות והן ליום הזיכרון. שעה שאנו חוגגים את שמחת עצמאותנו, אנו זוכרים שעצמאות ישראל וקיום המדינה גובים מאתנו מחיר דמים כבד. שעה שאנו מתייחדים עם יקירינו, אנו זוכרים שהם לא נפלו לשווא, אלא כדי לאפשר את חיינו הלאומיים, את קיומנו ועצמאותנו.

 

הטקס ה"אלטרנטיבי", שחותר תחת מהותו של יום הזיכרון, באמצעות יצירת זיכרון משותף לחללי צה"ל ופעולות האיבה ולאויבים והמחבלים דווקא ביום הזיכרון הלאומי ובמנותק ממהותו, הוא פרובוקציה מכוערת וצינית.

 

מי שמקיים טקס משותף עם המחבלים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל במערכה הראשונה, יקיים במערכה השלישית טקס משותף לזכר היהודים והנאצים ביום השואה.

 

* זבח עצמאות - למי שתמה לאן נעלם זבח הפסח - הוא לא נעלם. הוא בסך הכל קפץ שלושה שבועות קדימה, ליום העצמאות.

 

            * ביד הלשון

 

גבוה כזמר – אחד משירי הזיכרון היפים שלנו, הוא "היו לילות" שכתבו יעקב אורלנד ומרדכי זעירא (המשורר והמלחין ישבו יחד ועבדו על השיר) במאורעות תרצו-תרצט (1936-1939) שלצערי יותר ויותר היסטוריונים ישראלים נוהגים לאחרונה לאמץ את מינוחם הערבי ההרואי - "המרד הערבי".

 

בין הביטויים המתארים את יפי גיבור השיר, ש"הלך ולא שב", מופיע הדימוי היפהפה "גבוה כזֶמֶר". אבל... מה פירוש גבוה כזמר? איך זמר יכול להיות גבוה?

 

מסתבר שבתורה מופיע בעל חיים בלתי מזוהה ששמו זמר. בימי תחיית העברית, בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, ניתנו שמות תנ"כיים עבריים לצמחים ובעלי חיים שונים, ובין השאר ניתן לג'ירפה השם העברי... זמר, כשמה של אותה חיה מקראית בלתי מזוהה.

 

בעבודת הדוקטורט שלו, נתקל אבשלום קור בשיר של הפייטן הארצישראלי בן המאה הראשונה יניי, שגם בו השורש זמר מבטא גובה.

 

האם אורלנד היה מודע לכך? זו הייתה כוונתו? זו הייתה השראתו? הוא רצה לומר על גיבור השיר שהיה גבוה כג'ירף?

 

מספר אבשלום קור:

 

"טלפנתי אל יעקב אורלנד, לביתו בחיפה (1986, תשמ"ו) ושאלתי:

למה התכוונת כשכתבת 'גבוה כזמר' ב'היו לילות'?

אורלנד ענה מיד: זה לא ג'ירפה (אני, בשאלתי, לא הזכרתי את הג'ירפה).

שאלתי: הכרת את הפיוט של יניי, ראשון הפייטנים החורזים בעברית בארץ, לפני 1,500 שנה, ששם 'זמר' - לשון רוממות?

השיב לי: לא. אינני מכיר.

שאלתי: אז מדוע כתבת, בעצם, 'גבוה כזמר'?

השיב: ככה חשתי כמשורר. הזמר הוא דבר שמרומם!

 

הנה, כיוון המשורר יעקב אורלנד למה שהילך בארץ ישראל לפני 1,500 שנה ושנרשם בפיוט של יניי, ראשון הפייטנים החורזים בארץ ישראל הקדומה".

 

והרי זו גדולתו של משורר; לעתים מקורות ההשראה שלו אינם מודעים, והם אחראים לביטויים היפים ביותר של יצירתו. 

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 30/4/2017 00:13   בקטגוריות אורטל, אמנות, אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, חוץ וביטחון, זיכרון, חברה, חינוך, יהדות, מנהיגות, ספרות ואמנות, עולם, פוליטיקה, ציונות, שואה, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חזון הגולן של הרצל


מסילות הברזל לפיתוח הארץ רצות מלבנון עד לים המלח ומחוף

הים התיכון עד לגולן ולחורן, כמו תעלה של כוח אדם.

הרצל, "אלטנוילנד", 1902.

 

ב-י באייר, הוא יום הולדתו ה-157 של בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת ישראל. יום זה הוגדר לפני שנים אחדות בחוק כיום ממלכתי, "יום הרצל".

 

הרצל, חוזה מדינת היהודים, הוא גם חוזה ההתיישבות בגולן. חזון ההתיישבות בגולן שהוא כתב, מופיע בספרו "אלטנוילנד".

 

"אלטנוילנד" הוא רומן אוטופי שכתב הרצל, ובו הוא מתאר שני ביקורים של  אינטלקטואל יהודי-וינאי צעיר בשם פרידריך לֶוֶונְברג בארץ ישראל. בביקור הראשון, ב-1902, הוא מוצא ארץ מוזנחת ועלובה. בביקור השני, ב-1923, הוא מופתע לגלות ארץ מפותחת ומתקדמת, מדינת מופת.

 

פירוש השם "אלטנוילנד" הוא "ארץ ישנה חדשה", והשם העברי שניתן לספר הוא "תל-אביב". בספר מתוארת דמותה של החברה היהודית החדשה שתקום בארץ ישראל. חשיבותו של הרומן היא הבנת דמותה של מדינת היהודים עליה חלם הרצל. אגב, קריאת הספר מפריכה את המיתוס חסר השחר על פיו התנועה הציונית התעלמה מן העובדה שחיו ערבים בארץ ישראל.

 

החבורה שעמה מבלה לוונברג בביקורו השני בארץ, מבקרת בטבריה ושם היא מתפצלת לשנים: חלק אחד מבקש לנסוע לאורך בקעת הירדן ולבקר ב"תעלת ים המלח" ואילו החלק השני מבקש קודם לבקר בגולן. אחרי שליטוואק, המנהיג הציוני הארצישראלי, הבטיח להם "שגם שם יש דברים שראויים להיראות". כעבור יומיים – כך נדברו – יחזרו וייפגשו שני חלקי החבורה בבית שאן, אלה שיקדימו, כך סוכם, יחכו במלון הגדול של בית שאן לבאים מהגולן.

 

כיצד עולים לגולן? סירה הדורה, מונעת ע"י חשמל, המתינה לארבעת הנוסעים אשר ביקשו לעבור (מטבריה) אל הגדה השניה של ים כינרת.

 

"היה יום אביבי", ממשיך הרצל – "מאותם ימים רבים ונעימים השכיחים בחוף הכינרת. הסירה פילחה במהירות את הגלים, שרוח קלה נשבה בהם. הארמונות והווילות הצחורים של טבריה הלכו ונתגמדו, והרמות התלולות של החוף המזרחי קרבו בהדרגה. נפלא היה מראה החרמון המושלג בצפון. והספינות הרבות מכל הסוגים והגדלים שעברו על פניהם ביעף היו תאווה לעיניים. כך עברה עליהם הנסיעה כחלום מהיר. בגדה שממול נצמדה הסירה לחופו של מפרץ קטן. במרחק פסיעות מעטות משם נמצאת תחנת הרכבת החשמלית. הנוסעים לא הוצרכו להמתין זמן רב לרכבת שבה עמדו להמשיך במסעם. הם עלו בקרון הטרקלין ונסעו לאל-קוניטרה. בעיר זו היה צריך דוד לטפל בעסקיו. המסילה עלתה בהדרגה, כי עד לאל-קוניטרה חייבת הייתה להגיע לגובה של אלף מטר מעל פני הים. בהיותה צומת מסילות בעבר הירדן המזרחי, לבשה עיר זו חשיבות ניכרת. היא שכנה בתווך בין צפת לדמשק, ונהפכה למרכז מסחרי חשוב".

 

כאשר יצאו דוד ואורחיו מן הקרון בקוניטרה, הם ראו על פני פסים אחרים, "שמקום שעמדה רכבת נכונה להפליג לביירות, קרון אחד בו ישבו נערים מצוינים מבתי הספר בארץ, שערכו מסע סביב העולם...".

 

"בשעה שדוד השלים את ענייני עסקיו טיילו אורחיו בתוך העיר, שהייתה מלאה תנועה. ביקרו את המחסנים, שסחורות המזרח היו בהם מועטות, ואשר שימשו בעיקר סניפים לבתי מסחר אירופיים גדולים. לבסוף מצאו בהם אכסניה במלון אנגלי משובח. הם הקדימו לסעוד את סעודת הערב, על מנת להשכים למחרת לשם טיול אל המקום, שנקרא 'האסם' או 'אוצר הדגן' ". הביטויים "האסם" ו"אוצר הדגן" מבטאים את תפיסתו של הרצל, שההתיישבות בגולן תהיה אסם התבואה של ארץ ישראל וסביבתה – מרכז החקלאות הלאומי, שיספק מזון לארץ כולה.

 

פאר היצירה הציונית הוא מפעלי המים הלאומיים הגדולים. הרצל חזה, בספרו, הן את המוביל הארצי, המזרים את מי אגן ההיקוות של הכנרת לדרום הצחיח, והן את תעלת הימים – החזון שטרם הוגשם.

 

כותב הרצל: "היה בוקר רך צבעים. ברכבת חשמל צדדית הפליגו [בני החבורה] אל תוך הנוף הצעיר והמקסים. באזור זה של עבר הירדן המזרחי נמצאו ליד פרשת מים מיוחדת במינה. אחד מהארבעה, שטיינאק [מהנדס] הסביר, שזוהי פרשת מים, היות וכאן נפגשים המים העולים מצפון ומדרום...

 

את המשקים החקלאיים החדשים שראו בסיורם כינה שטיינאק בשם 'מפעלי חרושת פתוחים', והסביר כי המים אליהם אמנם אינם זורמים ממש מלמטה למעלה, אך האנרגיה המופקת מגליהם, היא העולה. נחל הפורץ אל העמק במרחק חמשה עשר או עשרים מילין או המניע את הגלגלים, כי את כוחו מוליכים הנה בחוטים. בצורת זרם חשמלי. - וכך ניתן להוליך הנה את אנרגית המים של תחנת ים המלח שבדרום, ושל מעינות ההרים של הלבנון והחרמון בצפון...

 

'המייסדים האמתיים של הארץ החדשה-העתיקה', אמר דוד, 'היו טכנאי המים ויבוש הביצות, השקיית הקרקעות החרבות, ועל כל אלה – שיטת מפעלי הכוח, בזה היה תלוי הכל' ".

 

****

 

ההשראה למאמר זה היא מאמר שפרסם צבי אילן בעיתון "למרחב", העיתון היומי של תנועת "אחדות העבודה" והקיבוץ המאוחד, ב-27.3.1969, תחת הכותרת "הרצל מסייר בקוניטרה". המאמר מופיע, בגרסה מקוצרת, בקובץ מאמרים על הגולן של המדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית, שיצא באותם ימים.

 

צבי אילן היה ארכיאולוג, היסטוריון, חוקר ארץ ישראל, עיתונאי וסופר צעיר ומבטיח, שהלך לעולמו בטרם עת, בגיל 54, ב-1990. אילן היה בעל טור בעיתון "למרחב", ולאחר מיזוגו עם "דבר" – בעיתון זה, שבהם עסק בעיקר בידיעת הארץ ואהבתה; הטורים נקראו "ארץ חמדה" ו"משוט בארץ". שמות הטורים מעידים על כך שאין הם ספקי מידע אקדמי בלבד, אלא המידע נובע מאהבת ארץ ישראל יוקדת. כתיבת הטור החלה ב-1964, אולם בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים חל בה תפנית. אילן חש שנפתחו בפני אוהבי ארץ ישראל השטחים המשוחררים – הגולן, יהודה ושומרון ומרחבי סיני, והוא נע ונד לאורכם ולרוחבם וכתב עליהם בהרחבה במאמריו ובספריו. הוא ליווה באהדה רבה גם את ההתיישבות החדשה, וסיקר אותה באהבה. יחס מיוחד היה לו לגולן, אותו חקר הן כארכיאולוג, והן כחוקר הזיקה אליו בעת החדשה. על כך כתב את ספרו המונומנטלי החשוב, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו, "הכמיהה להתײשבות יהודית בעבר-הירדן 1871–1947", החשוב מבין למעלה מעשרים הספרים שכתב.

 

גם מאמרו "הרצל מסייר בקוניטרה", הוא יותר מאמר דידקטי ופובליציסטי מאשר העברת מידע לקורא. ניתן לראות איך באופן גלוי לגמרי, מטרתו היא הצגת הגולן כמחוז חפץ ציוני, שאותו מגשימים כעת, סוף סוף, החלוצים שעלו לחונן אבני הבזלת הגולניות.

 

אילן מתאר את הפער התהומי בין קוניטרה המודרנית המתוארת בחזונו של הרצל, לבין העיירה הסורית העלובה שמצאנו בעלותנו לגולן, והוסיף: "גם עתה, לאחר שחרור הגולן, לא תהא קוניטרה, ככל הנראה, בירת הגולן. למרות שמאות אנשים הציעו עצמם כמתיישבים בעיר הנטושה, היא לא תיושב, ובמקומה תוקם עיירת מחוז חדשה. סיבת הדבר היא בקרבתה היתירה של קוניטרה לגבול הפסקת האש והאפשרות של פגיעות בה מצד חבלנים [=מחבלים]. כבר עתה גילו הללו כוחם בהמטרת פגזים על העיר. העיירה המתוכננת תוקם פנימה יותר בגולן, ותהיה מובטחת יותר, לפחות מהכלים הקלים, המצויים כיום בידי ארגוני החבלה".

 

העובדה שאילן כתב את הדברים ב-1969 מעידה על היכרותו עם תכנית פיתוח הגולן שהגה באותם ימים המתכנן עוזי גדור. בתכנית מוצגת הדילמה בין הקמת עיר הגולן בקוניטרה (כפי שהציע ראש הממשלה לוי אשכול), לבין הקמתה במרכז הגולן, באזור בו אכן הוקמה לימים קצרין, כפי שמוצע בתכניתו של גדור. יש לציין, שכל נושא הקמת היישוב העירוני לא קודם כהוא זה, בין השאר כיוון שמתיישבי הגולן לא אהדו אותו. רק לאחר מלחמת יום הכיפורים נפל האסימון בקרב המתיישבים, הם הבינו את החשיבות הדמוגרפית הקריטית שבקיומו של יישוב עירוני לקליטת מסה אנושית משמעותית, ודחפו בכל הכוח ובהצלחה גדולה להקמת קצרין.

 

צבי אילן מתייחס גם לסוגיית המים, שבאה לידי ביטוי ב"אלטנוילנד": "הרצל נוגע כאן בבעיה שהיא אולי העיקרית מאלה הניצבות בפני חקלאי הגולן: יורדות באזור זה (לפחות במרכזו ובצפונו) כמויות מים ניכרות, אלא שמים אלה קשים ביותר לניצול לתבואות קיץ ולשימוש לצרכי אדם ובעלי חיים משך כל השנה. הסיבה היא, שהמים פורצים בצורת מעיינות היורדים בערוצים עמוקים מערבה, אל הירדן והכינרת. עד עתה, כל עת השלטון הסורי, לא נעשו קידוחים עמוקים להעלאת מים במרום הגולן ולנוכח המצב הוחל בביצוע תכניות לשאיבת מים מבריכת רם ומהכינרת, נבנו סכרים לעצירת שיטפונות, נקדחות בארות ועוד".

 

****

 

נשוב ונתלווה אל המסיירים בגולן ב"אלטנוילנד". הללו, לאחר נסיעה של שעה וחצי, הגיעו אל משק לדוגמה, שניבנה בפיקוח החברה החדשה, ע"י ארגון צדקה. מנהלו הראה לאורחיו כל מה שניתן לראות באחוזה נפלאה זו. התפעלות מיוחדת עורר המרכז החשמלי, שמקומו היה ליד בניין ההנהלה. מהמרכז סיפקו זרם לעבודות השדה העיקריות ומפעלים הקשורים עם המשק – ביח"ר לסוכר, טחנת קמח, ביח"ר לעמילן ועוד. בבנייני המשק, שביקרו בהם, כמו בבתי החרושת, בכבישים ובשדות, היה הכל "ערוך ומסודר לפי כל השיטות החדשות של החקלאות המודרנית".

 

וכאן צפויה הפתעה. מיהם המתיישבים באותה חווה משוכללת, אותו יישוב למופת?

 

לא ניחשתם.

 

אסירים, שהחברה רוצה להחזירם למוטב ושולחת אותם למיזם שיקום בגולן... אנשים אלה, אחרי שריצו את עונשם, מבקשים בדרך כלל להישאר במקום כפועלים או כמתיישבים.

 

ועל כך מעיר צבי אילן: "כמובן שהרצל לא יכול לחזות את מהלכה הלולייני של ההיסטוריה, ולהעלות במחשבתו מאות (ואולי כבר אלפים) צעירים הבאים מרצון ליישב את הגולן, והם הם שעשו את הגולן לעברי – בני קיבוץ מרום הגולן שפתחו בקוניטרה מלון, שאינו נופל הרבה מהמלון האנגלי שחזה הרצל; בני עין זיוון ואל על ומבוא חמה שמעבדים את הקרקע 'לפי כל התורות החדישות ביותר של החקלאות המודרנית' והכלים המשוכללים ביותר".

 

****

 

המשפט המוכר ביותר ב"אלטנוילנד" הוא המוטו שלו: "אם תרצו – אין זו אגדה".

וכך כותב הרצל בפרק הסיום של ספרו: "... אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה – ויישאר אגדה".

 

את מאמרו "הרצל מסייר בקוניטרה" מסיים צבי אילן בהתייחסות לחזון ההתיישבות המתחדשת בגולן:  

 

"אם נרצה, מי יודע – אולי גם זו לא תהיה אגדה..."

 

חלפו יובל שנים. זו לא הייתה אגדה.


* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 26/4/2017 23:22   בקטגוריות אנשים, הגולן, היסטוריה, התיישבות, ספרות ואמנות, ציונות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תהלים מח: מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ


בעוד שבועות אחדים נחגוג יובל לאחד הימים הגדולים בתולדות העם היהודי ומדינת ישראל - שחרורה ואיחודה של ירושלים, בירת ישראל, בירת העם היהודי.

 

כן, אני יודע. יש אנשים שהמילים שכתבתי כאן הם בעבורם ג'יבריש; שהם כבר בעיצומו של פסטיבל הנהי, הבכי, הקוטראי וההלקאה העצמית על ה"אסון" שקרה לנו.

 

אבל עוצמת הרגשות שפרצה מלבו של כל יהודי שפוי באותו היום הגדול, היא הביטוי האמתי, האותנטי, של חיותה של האומה; ללא אותו רגש אין קיום לעם היהודי, ולכן פסטיבל הנהי יישאר מנת חלקם של שוליים מנוכרים.

 

חתן פרס ישראל חיים חפר היטיב להסביר במקאמה שכתב ביום בו שוחררה העיר, איך זה קורה שצנחנים בוכים.

 

איך זה קורה שצנחנים בוכים

איך זה קורה שהם נוגעים נרגשים בקיר

איך זה קורה שמן הַבֶּכי הם עוברים לְשִיר

אולי מפני שבחורים בני י"ט שנולדו עם קום הַמְדִינה

נושאים על גבם - אלפיים שנה...

 

****

 

מזמור מח בתהלים הוא שיר הלל לירושלים; ליופיה, לעוצמתה. הוא שיר המתאר את ירושלים בימי גדולתה. נאמר בו "שִׁיתוּ לִבְּכֶם לְחֵילָה, פַּסְּגוּ אַרְמְנוֹתֶיהָ, לְמַעַן תְּסַפְּרוּ לְדוֹר אַחֲרוֹן". זה כוחו של המזמור ושל רבים כמותו. המזמור אצר בתוכו זיכרונות, כיסופים, אמונות, תקוות, ייחולים, מראות, ריחות וטעמים, במשך אלפיים שנות גלות, עד דור אחרון לגלות, ואפשרו לו להיות דור ראשון לגאולה. מזמור מח הוא המטען שאותם בחורים בני יט נשאו על גבם, וטענו את הלוחמים בכוחות החוסן, הנחישות והעוצמה שהביאו לניצחון.

 

יְפֵה נוֹף, מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ, הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן, קִרְיַת מֶלֶךְ רָב.

 

איזה תיאור. איזה מטען!

 

מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ – האם הכוונה לארץ ישראל, או לארץ במובן העולם כולו?

 

ר' יהודה הלוי לא השאיר מקום לספקות, ובשירו הוא שינה במעט את המילים: לא מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ אלא מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל.

 

יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ תֵּבֵל קִרְיָה לְמֶלֶךְ רָב.

לָךְ נִכְסְפָה נַפְשִׁי מִפַּאֲתֵי מַעְרָב.

הֲמוֹן רַחֲמַי נִכְמָר כִּי אֶזְכְּרָה קֶדֶם.

כְּבוֹדֵךְ אֲשֶׁר גָּלָה וְנָוֵךְ אֲשֶׁר חָרָב.

וּמִי יִתְּנֵנִי עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, עַד

אֲרַוֶּה בְדִמְעָתִי עֲפָרֵך וְיִתְעָרָב.

דְּרַשְׁתִּיךְ, וְאִם מַלְכֵּךְ אֵין בָּךְ וְאִם בִּמְקוֹם

צְרִי גִּלְעֲדֵך - נָחָשׁ שָׂרָף וְגַם עַקְרָב,

הֲלֹא אֶת אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם,

וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרָב.

 

ריה"ל משוכנע שהכיסופים יביאו למעשים, לכך שהכוספים יחוננו את אבני ירושלים.

 

גם "יפה נוף" של ריה"ל נישא במטען על גבם של הלוחמים.

 

****

 

הפרק מסתיים בפסוק:

 

כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד, הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת.

 

כתב הרב קוק:

 

נתרחק נא מכל טינא [טינה], נתרומם מכל קטנות מוח ולב, נתעלה מכל שנאה וקינטוריה, נספוג נא את האהבה הרעננה ממקור עדנה, נרכיב את ענפי החסד על שרשי הדעה, את הוד החופש על הדרת השֵׂיבה של האמון, של כבוד הורים ומורים אשר לעם עתיק, אציל ואיתן.

 

לתחיה איתנה זו קרואים אנו, אליה נבוא. ארץ אבות החמודה, ארץ חיים לנו, היא תכשירנו לעילוי עילויים זה. כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד, הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 26/4/2017 20:50   בקטגוריות חינוך, יהדות, היסטוריה, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ