לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ׳¦׳™׳•׳ ׳•׳×. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

תהלים פח: בַּמֵּתִים חָפְשִׁי


 

העולם מחולק לשני מחנות
אלה שרעבים ואלה שמקיאים.
ואני שייך למחנה הראשון
כאלה הם החיים
כאלה הם החיים.
הרעבים מחולקים לשני מחנות
אלה שמיואשים ואלה שמקווים.
ואני שייך למחנה הראשון
כאלה הם החיים
כאלה הם החיים.
המיואשים מחולקים לשני מחנות
אלה שעוד ימותו
ואלה שכבר מתים.
ואני שייך למחנה השני
כאלה הם החיים
כאלה הם החיים.
במופעיהם המשותפים של שלמה בראבא ומוני מושונוב בשנות ה-70 וה-80, שר בראבא את השיר הזה, שאת מילותיו ציטטתי מן הזיכרון.

 

השיר הזה הוא האסוציאציה שליוותה אותי בקריאת מזמור פח.

 

המשורר, היימן האזרחי, מבני קרח, כותב מתוך מצוקה איומה, מתוך ייאוש כבד. לכך אנו רגילים גם במזמורים אחרים בתהלים, אך הפעם זה אחרת.

 

במזמורי דכאון קודמים, השורה התחתונה לעולם אינה ייאוש, אלא תמיד תקווה, עידוד וביטחון. לא כן במזמור זה. את המזמור הזה כתב מת חי, שבעיניו הוא כבר מת ולתחושתו – גם בעיני סביבתו.

 

ואני מודה, שלמרות סגולותיו הספרותיות, איני אוהב את המזמור הזה, כיוון שאיני סובל את המסר שלו. בדיוק מאותה סיבה, שאיני אוהב את כתיבתו של חנוך לוין, על אף שאיני יכול להתכחש לכישרונו ויצירתיותו. פשוט, זהו מסר שאני מתקומם נגדו בכל ישותי. אני מאמין שמכל תהום ניתן להיחלץ, וגם אם חרב מונחת מעל הצוואר, יש להיאבק ולא להישבר, לא להתייאש.

 

****

 

הביטוי "נפטר" כלשון נקיה למת, משמעותה, שהאיש נפטר מן העולם.

 

מקובל להשתמש בביטוי רק כאשר המנוח הוא יהודי. למה? הרי גם מי שאינו יהודי נפטר מן העולם. אף שאין לכך סימוכין במקורות, לאורך הדורות התקבעה פרשנות על פיה הכוונה היא לנפטר מעול תורה ומצוות.

 

משמעות הדבר היא שכל חייו היהודי נמצא במתח של תורה ומצוות, ומשורה ישחרר רק המוות.

 

אם יש בכל זאת משהו קצת מנחם במזמור, הוא ההתייחסות למוות כאל שחרור; כנראה שחרור מהסבל הכרוך בחיים.

 

כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי   

וְחַיַּי לִשְׁאוֹל הִגִּיעוּ.

נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר   

הָיִיתִי כְּגֶבֶר אֵין אֱיָל.

בַּמֵּתִים חָפְשִׁי

כְּמוֹ חֲלָלִים שֹׁכְבֵי קֶבֶר  

אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד

וְהֵמָּה מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ.

 

המוות משחרר. במתים האדם חופשי. החללים שוכבי הקבר חופשיים.

 

ואמר ר' יוחנן: "בַּמֵּתִים חָפְשִׁי" – כיוון שמת אדם, נעשה חפשי מן המצוות.

 

נתן אלתרמן עשה שימוש בהתייחסות למוות כחופש בשנים מ"שירי עיר היונה".

 

מתוך "דּוּ שִׂיחַ", בין מיכאל ומיכל. כותב מיכאל עַל הַסַּף בין החיים והמוות:

 

מִיכַל, אַיֵּךְ? עִוֵּר שֻלַּחְתִּי לַחָפְשִׁי

אֶל תֹּהוּ, אֵל אֵין אֶשׁ וְאֶרֶץ וְשָׁמַיִם.

נָפַל גּוּפִי אַפַּיִם, נִכְרְתָה נַפְשִׁי.

 

ושוב, ב"סִיפּוּר מִלַּילָה", חוזר אלתרמן לדימוי הזה, בכתבו על ברכה פולד, הנערה הפלמ"חניקית שנפלה ב"ליל וינגייט" - מבצע של הפלמ"ח, במסגרת "תנועת המרי העברי", לשיבוש פעילות הצבא הבריטי בתל אביב, בליל הורדת ספינת המעפילים "אורד וינגייט", והייתה לסמל המאבק בבריטים.

 

עִם בֹּקֶר אוֹר הֵסָּרְנוּ מֵעַלֵיהָ

אֶת אֱסָרֵי הַזְּמַן וְאֶת עֻלָּם

וְדַיָּנֵי הַעִיר עִם דַּבָּרֵיהָ

אָמְרוּ צִדּוּק הַדִּין בְּשׂוֹא קוֹלָם

וְיוֹלַדְתָּהּ נָפְלָה עַל צַוָּארֵיהָ

בְּהִפָּרְדָהּ מִמֶּנָה עַד עוֹלָם.

 

אֱסָרִים הם שבועות ("כל נדרי ואסרי") – הסרנו מעליה את השבועות, את המטלות שנטלה עליה באותה תקופה, השבועה למסירות אין קץ לעֻלן של מצוות הזמן – החלוציות והמאבק.

המוות שחרר אותה מן השבועה.

 

מעניין שהמוות כמשחרר, ביטוי היאוש הזה, מתוך המזמור הנואש הזה, היווה השראה דווקא למשורר האמונה, התקווה והאופטימיות הגדול, ודווקא ביצירה המבטאת יותר מכל את המסר ההפוך למסר של המזמור; מסר של מחורבן לתקומה.

 

אלתרמן השתמש ברעיון בהיפוך מוחלט מבמזמור. במכתב למיכל, מיד לאחר שכותב מיכאל את המילים שציטטתי, חל מהפך:

 

רַק בְּשָׁמְעִי קוֹלֵך תּוֹעוֹת יָדַי אֵלַיִךְ.

 

הוא כבר חש שנפטר מן העולם, עד ששמע את קולה, שהפיח בו חיים חדשים, וידיו תרו אחרי קולה כמגששות באפלה.

 

ובשיר על ברכה פולד, קרבנה אינו לשווא – קרבנה הוא למען מטרה קדושה והוא שמביא את הגאולה.

 

זוֹ עָצְמָתָהּ. בְּיַד אֲנָךְ וָחֶרֶב

תִּבְנֶה אֻמָּה בֵּיתָהּ, אֲבָל מֵרֹאשׁ-

מִקֶּדֶם לֹא תִּחְיָה כִּי אִם בְּקֶרֶב

אוֹר פְּנֵי אֱנוֹשׁ וְדַם לְבַב אֱנוֹשׁ.

 

****

 

ביטוי מן המזמור מופיע גם בפיוט "מעוז צור".

 

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה

חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה

וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה

חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה.

 

הפייטן (ששמו הפרטי הוא מרדכי, וראשי הפרקים הם אקרוסטיכון של שמו, ומכאן שהבית הזה, המתחיל באות רי"ש, הוא הבית השני) לוקח את המילים הקשות "כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי", לתיאור סבלות אבותינו במצרים: "רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי, בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה". אבל הבית, שנפתח בגנות, מסיים בשבח: "חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה".

 

כך בכל בית, המתאר תקופה בתולדות עם ישראל, כתיאור של סבל ושחרור בהתערבות אלוהית. והפייטן קורא לאלוהים לשוב ולהתערב גם במצוקתנו הנוכחית (הפוגרומים בגרמניה בעת מסעות הצלב).

 

גם אלתרמן מאמין במסר של תקומה מתוך החורבן. אלא שאין הוא מתפלל לאלוהים שיציל אותנו, כי אם מעורר את העם לקחת את גורלו בידו.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 21/6/2017 22:31   בקטגוריות היסטוריה, זיכרון, חינוך, יהדות, ספרות ואמנות, ציונות, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 21.6.17


* שכרון הכוח – פשיטה משטרתית על הוצאת ספרים והחרמת כתבי יד, היא פגיעה בדמוקרטיה ובחופש הביטוי ונשיאת שם הביטחון לשווא. העובדה שעל הדרך, לצד כתב היד לספרו של אולמרט, נאספו לבדיקה ספרים נוספים, מעידה על שכרון הכוח של הפרקליטות ועל המדרון החלקלק שאליו יכול להידרדר מי שמקבל כוח עודף.

 

* כמו כל עבריין – היחס לעבריין אולמרט צריך להיות כאל כל עבריין, ללא משוא פנים, בלי פריבילגיות אך גם בלי אפליה לרעה. השיקול של ועדת השחרורים בנוגע לקיצור שליש על התנהגות טובה, צריכה להיות בהתאם להתנהגותו בכלא, על פי הקריטריונים של שאר העבריינים.

 

סיפור ה"סודות הביטחוניים" מופרך מעיקרו, ואינו צריך להשפיע על ההחלטה. הצנזורה תעבור על ספרו, תפסול ותאשר מידע על פי שיקולים מקצועיים וביטחוניים. בעניין הזה צריך לרדת מאולמרט.

 

אם נכון הדבר שהמידע עליו מדובר הוא הפצצת הכור הסורי (על פי מקורות זרים, כמובן), אני מקווה שהצנזורה תאשר כבר את הפרסום של מה שכל העולם יודע, ואינו יכול להזיק.  

 

* נכס לאומי – שחרור הכותל המערבי, לפני חמישים שנה, הרטיט לבו של כל יהודי. היום, הרבנות הראשית, הנשלטת בידי חרדים לא ציונים (שלא לומר אנטי ציונים) עושה הכל כדי לגמד אותו ולהפוך אותו מנכס לאומי לשטיבל חרדי.

 

הרבנות החרדית הראשית מנהלת מלחמת חורמה נגד אחת ההחלטות הציוניות ביותר של הממשלה – להקים בכותל רחבה שתתאפשר בה תפילה מעורבת, ליהודים שאינם רוצים להתפלל בנפרד. החלטה זו היא פשרה נאותה, שמאפשרת לכל הזרמים והגוונים ביהדות למצוא את ביטויים בכותל, השייך לעם היהודי כולו. אולם הרבנות החרדית הראשית רוצה להדיר את רוב העם היהודי, רוצה בקרע בין מדינת העם היהודי לעם היהודי, רוצה לעקר את מדינת ישראל מן הציונות. וראש הממשלה הרופס אינו עומד על ההחלטה שהוא כל כך התגאה בה, בצדק, אלא שוב ושוב ממסמס את מימוש ההחלטה, מתוך כניעה לביריונות של החרדים האנטי ציונים. בושה.

 

* כנס געוואלד נגד האוי אוי אוי – ביומן התרבות בגל"צ הייתה סקירה נרחבת על כנס מחאה נגד סתימת הפיות בתרבות ובאקדמיה, מה שנשמע כמו אוי אוי אוי.

 

בכתבה נשמעו רק דוברים מהבמה, והכתבת סיפרה שהם סירבו להתראיין כי הם לא מוכנים לדבר עם חיילים.

 

ענת וקסמן אמרה מעל הבמה, שהבעיה כבר אינה האפרטהייד, אלא שכבר אסור לדבר על האפרטהייד. הרי האפרטהייד הוא עובדה, כמובן. בדיוק כמו העובדה שאסור לדבר עליו. כך אמרה מי שדיברה על האפרטהייד שאסור לדבר עליו מעל הבמה בכנס פומבי ודבריה שאסור לומר אותם שודרו ברדיו; בתחנה שהיא מסרבת להתראיין אליה כי היא לא מדברת עם חיילים.

 

* גבולות חופש הביטוי – האם הפגנה גזענית בקמפוס האוניברסיטה שבה יינשאו קריאות: "מוות לערבים", היא במסגרת חופש הביטוי? בעיניי, בשום פנים ואופן. אני משער שהנהלת האוניברסיטה העברית תסכים אתי.

 

ערוץ 2 חשף תמונות מהפגנה של סטודנטים ערבים באוניברסיטה העברית, שבה הונפו תמונות מחבלים רוצחים, נקראו קריאות "אינתיפאדה" (באינתיפאדה הקודמת נרצחו 1,500 יהודים) ו"לא רוצים לראות ציונים" (ובל ניתמם, "ציונים" כאן הוא במשמעות של יהודים, כמובן). ובעיני הנהלת האוניברסיטה, הקריאות האנטישמיות והמסיתות לרצח הללו לגיטימיות, ועל חופש הביטוי להגן עליהם.

 

ועוד חשף ערוץ 2 כעבור שבוע, שבעוד המפגינים האנטישמיים הללו זכו להגנת האוניברסיטה, סטודנטים מ"אם תרצו" שהפגינו מולם נענשו, כיוון שהפגינו ללא אישור, ופעילותם הושעתה ל-7 ימים.

 

אני בעד שמירה על הנהלים וקיום הפגנות רק בתיאום ובאופן מסודר, אך במקרה הזה, כאשר קריאות הסתה אנטישמיות כאלו נקראות בקמפוס, קיימת זכות הזעקה, ואני מצדיק את ההפגנה מולם, גם ללא היתר, וגם במחיר הענשה. ראויה השמעת הקול בהפגנת הנגד לסבול בגינה כמה ימי השעיה.

 

מבחינת המפגינים, העונש הזה באמת שולי. אולם מבחינת הנהלת האוניברסיטה הוא ביזיון. האבסורד זועק לשמים. שעה שההנהלה עוברת לסדר היום על קריאות אנטישמיות, ההתקטננות הנוקדנית על הפגנה לא בתיאום חסרת פרופורציות ומגוחכת.

 

והערתי ל"אם תרצו" – בניוזלטר שלהם הם הציגו את השעייתם, כאילו היא בשל הנפת דגלי ישראל וכאילו אסור להניף דגלי ישראל בקמפוס. הם יודעים שזה שקר דמגוגי.

 

* ניצול ציני של השכול – "אם תרצו" מגייס הורים שכולים לקמפיין להנצחת הדס מלכה ז"ל. יש דרכים להחליט את מי מנציחים ואיך, ואחד הכללים החשובים, הוא שאין מחליטים על הנצחה מיד, בוודאי שלא בסערת הרגשות, בטרם יבש הדם. מדובר בנושאים מאוד רגישים, בעצבים חשופים, בפצעים פתוחים, ויש לנהוג בהם ברגישות רבה.

 

הגיוס של הנושא לקמפיין פוליטי, הוא מעשה ציני. והחמור מכל הוא גיוס המשפחות השכולות. זהו ניצול ציני של השכול ורתימת המשפחות לקמפיין שמניעיו זרים. אני יודע, הם לא הראשונים שעושים כן. יש עוד קמפיינים דומים, ציניים ופרובוקטיביים לא פחות, בעיקר בצד השני של המפה (ובראש ובראשונה הפרובוקציה של הטקס המשותף עם פלשתינאים ביום הזיכרון). די! הגיע הזמן לשים קץ לתופעה הזאת, שהיא חלק מהידרדרות השיח הישראלי.

 

* פרובוקציה - הוכחה לציניות של המהלך, היא האופן בו מוצע להנציח את הדס מלכה. העצומה קוראת להחליף את שמו של רחוב סולטן סולימאן לרחוב הדס מלכה. למה דווקא את רחוב סולטן סולימאן? כדי לתקוע אצבע בעין של ערביי ירושלים וכדי לשלהב יצרים.

 

מדובר ברחוב שנסלל עוד בתקופת השלטון העות'מאני והוא מנציח את שמו של הסולטן בן המאה ה-16, הנערץ על העולם המוסלמי. זהו אחד הרחובות המרכזיים במזרח ירושלים, בשכונות הערביות.

 

האם באמת הם רוצים להנציח את זכרה של הדס דווקא בשכונה ערבית? האם כך הם יכבדו את זכרה – בקריאת רחוב שאיש מהדרים בו לא יכבד אותה באמת? וכי הם באמת חושבים שמישהו ישנה את שם הרחוב וינציח בו את הדס? ודאי שלא. כלומר, הם מוליכים הורים שכולים, תוך ניצול ציני של כאבם, למאבק שמראש אין לו כל סיכוי וכל תוחלת, זולת פרובוקציה ופרסום עצמי.  

 

למה?

 

* התנהלות מופקרת – שר הביטחון תקף את השרים והח"כים שתוקפים את הרמטכ"ל ואת קציני צה"ל וכינה זאת התנהלות מופקרת. הוא צודק לחלוטין. והוא היטיב להגדיר את ההתנהלות.

 

אלא שהוא בונה על הזיכרון הקצר של הציבור. מי המציא את ההתנהלות המופקרת הזאת אם לא הוא? מי פתח בהסתה הפרועה נגד צה"ל, נגד הרמטכ"ל, נגד קציני צה"ל והפך את פרשת אלאור אזריה לפרשה פוליטית, אך ורק כדי לעשות ממנה הון פוליטי אישי ולהיבנות ממנה (הימור שהצליח לו, למרבה הבושה)?

 

* תכנית קלקיליה – שמעתי את כל המתקפות על תכנית קלקיליה ולא מצאתי שום הסבר מניח את הדעת, מה פגם הם מצאו בתכנית. הכל פוליטיקה נטו – מאבק על "הבייס" הימני, באמצעות תחרות מי קיצוני יותר וחוסר המנהיגות של נתניהו.

 

* בגרות פוליטית – אזרחי צרפת גילו בגרות פוליטית במערכות הבחירות האחרונות. תחילה, בהתלכדותם לבחירת מקרון לנשיאות, כדי לבלום את מפלצת הפשיזם הגזעני והאנטישמי המרימה את ראשה ומאיימת על צרפת ועל אירופה, שבעה עשורים אחרי שהובסה במלחמת העולם השניה.

 

אולם המבחן האמתי היה בבחירות לפרלמנט. הרוב הגדול, שנטש את ההצבעה המסורתית למפלגות השונות והעניק רוב למפלגתו החדשה של מקרון, העניק לו יכולת לממש את מדיניותו.

 

כעת מלוא האחריות על כתפי מקרון. עליו להתייחס לקדנציה שלו כאל הסיכוי האחרון של צרפת. אם הוא לא יצליח להקנות לאזרחי צרפת ביטחון ואיתנות חברתית כלכלית, חלילה, יהיה קשה מאוד לעצור את המפלצת הפשיסטית בפעם הבאה.

 

* כבוד הכנסת – עצם נוכחותו של אורן חזן בכנסת היא פגיעה מתמשכת בכבוד הכנסת.

 

* כך טופיק טובי שימח את בגין - בהתייחסי לכך שהנשיא טראמפ לא נאם בכנסת בביקורו בישראל, כתבתי שכך עדיף, לאחר שח"כים קיצונים ונרקומני רייטינג הפריעו לאורחים בנאומיהם האחרונים בכנסת. הזכרתי, שבביקורו של הנשיא קרטר גאולה כהן שיסעה את דבריו של בגין בקריאות ביניים עד שהוצאה מאולם המליאה, אולם נאומו של קרטר לא הופרע ולו פעם אחת. ועל אירוחו של הנשיא סאדאת כתבתי, שלא נקראה בו אף קריאת ביניים.

 

לאחרונה חזרתי לקרוא את פרוטוקול ישיבת הכנסת בהשתתפות סאדאת, ומסתבר שלא דייקתי. אכן, איש לא העלה על דעתו לשסע את דברי האורח, אולם נאומו של בגין שוסע פעמיים, בידי חברי הכנסת מחד"ש טופיק טובי ומאיר וילנר.

 

לאחר קריאת הביניים של טובי, פנה בגין לסאדאת ואמר: "אדוני הנשיא, עמיתי שיסע את דבריי, אבל שמח אני שלא שיסע את דבריך". על כך הגיבו הח"כים והקהל במחיאות כפיים.

 

* פייק קמפיין - בתחילת 1993, אחת מתקופות השיא של המאבק על הגולן, בו שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן, השתתפתי בפגישה של הוועד, במשרדי חברת פרסום בת"א. מארחינו הציגו לנו הצעת קמפיין. אז עוד טרם היו מצגות, והם הציגו את הצעתם על פלקטים. הצעתם היצירתית הייתה לתלות על שלטי חוצות ענק את תמונתו של רבין לצד המשפט: "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל", יצחק רבין, 10.6.92. כעבור יומיים תוחלף התמונה בתמונה של רבין עם אף ארוך. כעבור יומיים – אף יותר ארוך. וכך יתארך אפו כאפו של פינוקיו, והמסר יהיה ברור – רבין שקרן.

 

באיזו הנאה הם הציגו את הרעיון הקריאטיבי שלהם, ממש מאוהבים בו. לתדהמתם, אנו דחינו על הסף את ההצעה. "זאת לא דרכנו", הסברנו. "אנו מנהלים מערכה על נושא ולא נגד אדם. אנו מנהלים מערכה מכובדת והגונה ולא מסע השמצות מכוער".

 

ולמה נזכרתי בכך? בגלל ההדלפות על ההצעות הדוחות לקמפיין של שיימינג נחות וסקסיסטי נגד מנהיגי המחנ"צ הרצוג וציפי לבני, במסע הבחירות האחרון של הליכוד.

 

הקמפיין הזה לא בוצע, לא עלה לאוויר. מי שקיבלו את ההצעה הזאת גילו שיקול דעת ופסלו אותו. מרגע שהוא נפסל, הוא לא קיים. העובדה שמישהו הציע אותו, אינה רלוונטית. זה פייק ניוז.  

 

* מכתב משר החינוך – משרד החינוך מציע לקצץ 13 ימי חופשה בשנה לגנים ולכיתות א'. בין השאר, מוצע לקצר את חופשת החנוכה בגילים אלה לחמישה ימים.

 

חג החנוכה הוא בן 8 ימים, אך חופשת חנוכה בבתי הספר היא בת 7 ימים בלבד. היום הראשון של חנוכה הוא יום לימודים רגיל. כך היה עוד בילדותי הרחוקה וכך גם היום. מה הסיבה לכך? אם המדובר בעיקרון של מספר ימי הלימודים בשנה, מוטב היה לקצר ביום אחד את עשרת ימי החופשה שלפני פסח ולהוסיפו לחנוכה. הסבר ששמעתי, אולי הוא הנכון, הוא הרצון שמסיבות חנוכה במערכת החינוך תהיינה כבר בחג עצמו, ביומו הראשון, אחרי הערב שהילדים הדליקו בבתיהם את הנר הראשון.

 

בשנים הראשונות של המדינה, החופשה הייתה קצרה יותר, בת ארבעה ימים בלבד. בספרו "כאחד הדשאים, כאחד האדם", מספר מוקי צור על הילדה יהודית מאיר מקיבוץ עין גב, ששאלה את מורתה גיטה, מדוע בחג בן 8 ימים החופשה היא בת 4 ימים בלבד. "תשאלי את שר החינוך", השיבה המורה בקוצר רוח. והילדה, באורך רוח, ישבה וכתבה מכתב לשר החינוך, ההיסטוריון פרופ' בן ציון דינור, חתן פרס ישראל. דינור התייחס ברצינות לשאלה והשיב לה בזו הלשון: "ליהודית, שלום! אני מודה לך עבור מכתבך היפה. חנוכה זהו חג האורים. הנרות מספרים לנו, שאבותינו יצאו מאפלה לאורה. הם מספרים לנו, כי הם למדו תורה, שהיא אור, שהאויבים גזרו על ישראל לא ללמוד אותה. הרי טוב יהיה, שבכל חנוכה נהנה גם מן החופש וגם נלמד תורה. לכן לא טוב שאת לא מרוצה מזה. בברכה, ב. דינור". (תורה?! בבית ספרנו?! אור קשתי כבר היה מוציא קמפיין נגד ה"הדתה").

 

מה שמזכיר לי את הסיפור המשפחתי הבא. כשאסף בננו, שהשבוע סיים את כיתה יב, היה בן 4, הוא לא רצה ללכת לגן. כנראה שבאחד הוויכוחים נאמר לו שזה החוק, ואם זה לא מוצא חן בעיניו שיכתוב לשרת החינוך.

 

הוא לא התעצל והכתיב לנו מכתב לשרה: "לכבוד שרת החינוך לימור ליבנת, שלום רב!

קוראים לי אסף ואני לא רוצה ללכת לגן. את יכולה להרשות לי לא ללכת לגן? זה בגלל שבגן החוקים מעצבנים אותי. כל יום ילד אחר מציק לי, משעמם לי בגן. חלק מהאוכל לא טעים, כשאני לא רעב מכריחים אותי לאכול. אני לא אוהב את השיעורים.

שלום, אסף הייטנר, קיבוץ אורטל".

 

אנו עדיין מצפים בדריכות לתשובת השרה.

 

* קפיצה על סוס - לשם מה אבא הולך לסיום חוג התעמלות קרקע של בתו? כדי לראות אותה, להתרגש, לחוש גאווה ולצלם. נכון? אבל המדריכה של תמר, בתי, חשבה אחרת. בתחילת האירוע היא קראה לכל ההורים ו... הקפיצה אותנו על "סוס". הפעם האחרונה שלי הייתה בטח לפני לפחות ארבעים שנה. איזו פדיחה.

 

אבל... הצלחתי. ואחרי הנחיתה אפילו פרשתי את הידיים לצדדים ומתחתי את החזה...

 

            * ביד הלשון

 

יום מיומיים – שר התחבורה ישראל כץ נשאל בראיון רדיו על ביקורת שהפנו כלפיו המפלגות החרדיות, באשר לפגיעה בשבת. כץ הכחיש שחל כרסום כלשהו בנושא ואמר "אין יום מיומיים".

 

אמירה זו מבוססת על הביטוי התלמודי, המופיע במסכת סנהדרין, "מה יום מיומיים", שמשמעותו היא: "במה שונה היום הזה מימים אחרים?". כץ היטה את השאלה לתשובה, על דרך השלילה – אין הבדל בין היום הזה לימים אחרים.

 

החוקרים סבורים שהביטוי, כפי שהוא מופיע בתלמוד, הוא שיבוש, והביטוי המקורי לא היה  "מה יום מיומיים" אלא "מה יום מימים".

 

נאכל חרב 2 – בפינה הקודמת הצגתי את הפגנת הבורות של "הארץ", שעל עמוד השער של המוסף כתב באותיות של קידוש לבנה "לנצח נאכל חרב". והרי משמעות הפסוק המקראי "הלנצח תאכל חרב?!" היא השאלה האם לנצח החרב תאכל = תהרוג, ולא האם אתה תאכל את החרב במשמעות של אוכל.

 

לא חלפו שלושה ימים, ושוב, אורי משגב חזר על הטעות, כאילו החליט "הארץ" למחזר הפגנה מתמשכת, חוזרת ונשנית, של בורות.

 

משגב האשים את נתניהו ובנט שהחזון שלהם הוא של לנצח נאכל חרב, ומסתבר שרמת הבנתו את התנ"ך והלשון העברית דומה לרמת הבנתו את הפוליטיקה הישראלית.  

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 21/6/2017 00:23   בקטגוריות אמנות, אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, משפחה, משפט, סיפורים, עולם, פוליטיקה, ציונות, שחיתות, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: המעפילים


 

המעפילים / אילקה רווה

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 19.6.17

 

בשבת האחרונה קראנו את פרשת "שלח לך", הפרשה המתארת את פרשת המרגלים.

 

פרשת המרגלים אינה עוסקת בסוגיה מודיעינית אלא במנהיגות. 12 המרגלים לא היו אנשי מודיעין מקצועיים, אלא נשיאי השבטים. היה זה מעין ביקור של ממשלת ישראל. אלוהים אינו זקוק למודיעין, ולמה הוא הורה למשה לשלוח את המשלחת? הוא זקוק היה לראות את מה שאפילו הוא אינו יכול לדעת, כי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" – נפש האדם גדולה אפילו על אלוהים. מסע המרגלים נועד לבחון את הנהגת בני ישראל, האם היא כשירה וראויה למשימה הגדולה של כיבוש ארץ ישראל וההתנחלות בה. ההנהגה ברובה הגדול התגלתה כהנהגה חלשה ומפוחדת, שאינה מסוגלת להתמודד עם האתגר. העם נהה אחריה, ולא אחרי המיעוט הנחוש. המסקנה הייתה שדור העבדים טרם השתחררו מן העבדות. העונש היה תוספת 39 שנות נדודים במדבר, עד שיכלה כל הדור הזה.

 

מיד לאחר מכן, בהמשך הפרשה, נאמר:

וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל-רֹאשׁ-הָהָר לֵאמֹר: הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר יְהוָה כִּי חָטָאנוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי יְהוָה? וְהִוא לֹא תִצְלָח. אַל-תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב, כִּי-עַל-כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְהוָה וְלֹא-יִהְיֶה יְהוָה עִמָּכֶם. וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה וּמֹשֶׁה לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא, וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד-הַחָרְמָה.

 

לאחר שמשה דיווח לבני ישראל על העונש, התחרטו בני ישראל על המעל שמעלו, וניסו לתקן את דרכם. הם החליטו להעפיל להר ה'. משה מזהיר אותם לבל ינסו לדחוק את הקץ, אך הם מתעקשים. התוצאה הרת אסון.

 

מעניין מדוע הציונות אימצה דווקא את המושג "מעפילים", לתיאור העליה הבלתי לגלית תוך התרסה על הספר הלבן והשלטון הבריטי. הרי המושג הזה טעון בהתרסה שהמיטה אסון!

 

אל ראש ההר!

אל ראש ההר!

הדרך מי יחסום לפדויי שבי?

מעבר הר הן זה מכבר

רומזת לנו ארץ צבי.

העפילו, העפילו,

אל ראש ההר העפילו!

העפילו, העפילו,

אל ראש ההר העפילו!

אחים עלו, אחים עלו –

לב מי יירך ייחת מאבן נגף.

צעד עשו, ראה תראו

פי שניים אנו אז נישגב.

 

"המעפילים", שירו של לוין קיפניס, הוא מנכסי צאן הברזל של הזמר העברי. שיר זה הוא תמצית התמצית של המהפכה הציונית. יש בו הכל – ההעפלה, ההתרסה על כל מעצור ועל כל מחסום, פריצת דרך לפדויי שבי, האמונה בכוחנו שאין מי שיעצור אותו, אהבת הארץ – ארץ הצבי, הקריאה לאחים להתגבר ולעלות, הגבורה והבוז לפחד, האקטיביזם והמעשה והשגב שעם העשיה.

גם קצב המארש של המנגינה, אותה כתב חנינא קרצ'בסקי, המורה האגדי לזמרה של הגימנסיה "הרצליה", מבטא את רוח המהפכה, בדומה למארשים ציוניים דומים, כמו "פנינו אל השמש העולה" ואחרים. כששומעים אנו את השיר, האסוציאציה שלנו היא למפעל ההעפלה, העליה הבלתי לגאלית לא"י בתקופת משטר הספר הלבן של המנדט הבריטי. אולם השיר הוא שיר מוקדם הרבה יותר. השיר נכתב בשנת 1914.

 

בשנת 1914 יצאה קבוצה של חברי אגודת "המכבי" בירושלים ובהם תלמידים של "בצלאל" וחניכי-בית המדרש למורים, לטיול לילי מירושלים מזרחה. נלווה אליהם המשורר לוין קיפניס. בחצות הלילה הגיעו אל הר תלול והתחילו להתחרות ביניהם, מי יצליח להגיע אל ראש ההר. רובם נשרו בדרך ושלושה, וביניהם קיפניס, הגיעו אל הפסגה. כשחזרו מן הטיול, התיישבו בחבורה יחד עם הפרופסור סוקניק, (אביהם של יגאֵל ויוסי ידין), והתחלקו בחוויות. התוודה בפניהם קיפניס שזאת היא פעם הראשונה בחייו שטיפס על הר, מפני שילדותו עברה עליו באוקראינה, בחבל ארץ מישורי ללא הרים. הציע לו סוקניק לכתוב על כך שיר, שיהיה שיר לכת לטיולים.

 

קיפניס נענה לאתגר וכתב שיר בהשראת הפסוק מן הפרשה: "וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר". המעניין בפרשה זו, הוא השימוש שעושה לוין קיפניס במושג ה"העפלה". עד כתיבתו של שיר זה, היה זה מושג שלילי בתרבות היהודית; מי שהמרו את פי משה, את מצוות האלוהים והמיטו אסון על העם.

 

בשל סיפור זה, מושג המעפילים וההעפלה הוא מושג שלילי, שמבטא אקטיביזם מוגזם, קיצוני, לא בעתו. המסר של הסיפור הוא לא לנסות לדחוק את הקץ, לא לעלות בחומה, להשלים עם הדרך המתונה והפאסיבית של ציפיה לגאולה נִסית שתבוא בעִתהּ. מסר זה הוא המסר של החכמים ששללו את מרידות הקנאים ובר כוכבא. המסר הזה הוא המסר של שלוש השבועות שנשבע עם ישראל בגלות: לא למרוד בגויים, לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ.

 

לוין קיפניס שהכיר היטב את הביטוי "ויעפילו לעלות אל ראש ההר", הכיר היטב גם את המשמעות האסוציאטיבית של המושג. לא בכדי הוא בחר דווקא באותן מילים כדי לתאר את המעשה הציוני. הוא ראה במעשה התרסה נגד הפאסיביות של הגולה, של שלוש השבועות. הוא ראה במעפילים מופת של אקטיביזם, של לקיחת הגורל לידיים.

 

הצלחתו הגדולה של השיר, היא הפיכת המושג "מעפילים" למושג הנושא אסוציאציה חיובית, עד שמפעל העליה הבלתי לגאלית בתקופת המנדט כונה העפלה. גרעיני התיישבות כינו עצמם "המעפילים". מייסדי קיבוץ נתלו לו את השם "המעפיל".

 

מה משמעות המעשה של לוין קיפניס? מצד אחד, זהו מרד לשמו. קיפניס מאמץ את הביטוי שמבטא מרד, והופך אותו, כלומר את המרד, משלילי לחיובי. כן, אנחנו יודעים שחל על כך איסור, שאסור לעלות בחומה, אבל אנו בוחרים במרד, ואיננו מפחדים עוד מהעמלקי ולא מהכנעני, כיוון ש"הדרך מי יחסום לפדויי שבי".

 

אך אין זה מרד נוסח "לא כלום אתמול – הכל מחר", ככתוב ב"האינטרנציונל". אם ב"האינטרנציונל" "ישגב אדם" ממלחמה בה "עולם ישן עדי יסוד נחרימה", קיפניס חוזר אל המקורות ודורש אותם מחדש. הוא אומר שיש עת שבה המעפילים עושים מעשה שלילי, אך יש עת לקחת סיכון ולהעפיל. עת לפאסיביות וקבלת הדין, ועת לאקטיביות ולקיחת האחריות לידינו. זו המשמעות של מדרש – פירוש מחדש של המקור, במקרה זה – המקור המקראי, בדרך שונה, המשרתת את המסר של הדורש. במהפכה שלו, מהפכה היונקת מתוך המקורות, "פי שניים אז נשגב".

 

היה בהרפתקה הציונית מן ההימור, אך ללא העוז והחוצפה, לא הייתה לנו תקומה.

 

****

 

בי"א באדר תש"ו (מרץ 1946) השתתף חמי, אריק שליין, שבערב שבת עלינו לקברו במלאת 8 שנים למותו, בעליה השנתית לטקס של תנועת "הנוער העובד" ליד פסל האריה השואג, קברם של טרומפלדור וחבריו בתל-חי. הוא היה אז נער בן 17. אריק וחבריו השתתפו בטקס כחברי "הנוער העובד", אך למעשה הם היו מאוגדים כגדנ"ע של "ההגנה". בעיצומו של הטקס, הם קיבלו הוראה להתחיל לצעוד לכיוון ביריה, כדי לשמש תגבורת לעולים לביריה.

 

שנה קודם לכן, בראשית 1945 עלתה על קרקע ביריה המחלקה הדתית של הפלמ"ח, שהורכבה מבוגרי תנועת "בני עקיבא" כדי להקים נקודת התיישבות, שאמורה היתה להיות ראשונה ברצף יישובים, שנועד לחבר את צפת ליישובי אצבע הגליל. כעבור שנה, בסוף פברואר 1946, מצאו הבריטים סליק נשק במקום. הם אסרו את כל התושבים והציבו יחידה צבאית במקום.

 

כדי למנוע תקדים של נפילת יישוב יהודי, החליטה מפקדת "ההגנה" להעלות מתיישבים לגבעה הסמוכה לנקודה המקורית. הפעולה נקבעה, ולא במקרה, לי"א באדר. 3,000 נערות ונערים, מיישובי הסביבה ומתנועת "בני עקיבא", עלו לנקודה החדשה, אותה כינו "ביריה ב'" אך גורשו בידי כוחות גדולים של הצבא הבריטי, שהשתמש בטנקים ושיריוניות. עוד באותו לילה עלו מאות אנשים לגבעה שלישית – ביריה ג'. בסופו של דבר הבריטים נכנעו והסכימו להשאיר 20 איש במקום.

 

אריק וחבריו עלו לביריה, והעפילו אל ראש ההר כשבפיהם שירת "המעפילים", כשאריק מלווה את שירתם בנגינת מפוחית. הם עלו לנקודה, ותפקידם כגדנ"עים היה לחלץ משם באלונקות, מתחת ל"פצועים", נשק שטרם נתפס.

הנה, זה כוחו של שיר, המניע אנשים למעשה, ובמקרה זה – מחולל התיישבות. ומה שיפה בעיניי במיוחד בסיפור ביריה, הוא שיתוף הפעולה בין חניכות וחניכי "הנוער העובד" לחניכות וחניכי "בני עקיבא", שפעלו יחדיו למען מטרה נעלה.

 

מן הראוי שגם אנו נלך בדרך שסללו הורינו, בחינת "מעשה אבות סימן לבנים", נסיר את המחיצות המיותרות, המזיקות, המטופשות בין "חילונים" ו"דתיים" ונפעל כעם אחד, כחברה אחת. מן הראוי שגם ילדותינו וילדינו, חניכות וחניכי תנועות הנוער הדתיות והחילוניות, יפעלו יחדיו על פי המופת של סבתותיהם וסביהם. אולם אף שאני רואה בעצם האחדות ערך נעלה כשלעצמו, כנראה שאין בכך די, ויש צורך במטרות שמעבר לכך, כדי לגרום לנוער להתלכד ולהעפיל יחד אל ראש ההר.

 

נאזין לשיר בקולו העמוק של אילקה רווה, הזמר והחלילן, מהבולטים בזמרי שנות החמישים כסולן ובצמד עם אשתו – "אילקה ואביבה".

 

אֶל רֹאשׁ הָהָר! אֶל רֹאשׁ הָהָר!

הַדֶּרֶךְ מִי יַחְסֹם לִפְדוּיֵי שֶׁבִי?

מֵעֵבֶר הַר הֵן זֶה מִכְּבָר

רוֹמֶזֶת לָנוּ אֶרֶץ צֶבִי.

 

הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!

אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!

הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!

אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!

 

אַחִים עֲלוּ! אַחִים עֲלוּ!

לֵב מִי יֵרַךְ יֵחַת מֵאֶבֶן נָגֶף?

צַעַד עֲשׂוּ, רָאֹה תִּרְאוּ:

אָנוּ פִּי שְׁנַיִם אָז נִשָּׂגֵב.

 

הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!

אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!

הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!

אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!

 

נָהִין לָרוֹם! נָהִין לָרוֹם!

הֲטֶרֶם תִּרְאוּ דֶּרֶךְ זוֹ סַלּוֹנוּ?

אֶחָד פִּתְאוֹם נָפַל לִתְהוֹם –

קָרְבָּן רִאשׁוֹן אַךְ לֹא אַחֲרוֹן הוּא.

 

הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!

אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!

הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!

אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!

 

יִרְמֹז הַשִּׂיא! יִרְמֹז הַשִּׂיא!

אֶחָד נָפַל. הַאֵין רוּחוֹ חַי בָּנוּ?

הֶאָח, נַמְרִיא לְנוֹף הַצְּבִי,

נַעְפִּיל, הַנִּצָּחוֹן אִתָּנוּ.

 

הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!

אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!

הַעְפִּילוּ! הַעְפִּילוּ!

אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!

נכתב על ידי הייטנר , 19/6/2017 23:03   בקטגוריות היסטוריה, התיישבות, חברה, יהדות, מנהיגות, משפחה, סיפורים, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ