לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ¶ֳ©ֳ¥ֳ°ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

לשבור את הקופסאות


מיכה גודמן, מלכוד 67, הוצאת "דביר" תשעז 2017. 222 עמ'

 

"על הצורך הכמעט אובססיבי לשייך עמדות לקבוצות אני יכול להעיד מניסיוני האישי. בכל פעם שאני מדבר עם קהל על ערכים ליברליים והומניסטיים, אני מיד נחשד כשמאלני. בכל פעם שאני מדבר על ערכים פטריוטיים ועל ציונות אני מיד נחשד כימני. חבר קרוב שלי, שאינו חובש כיפה, סיפר לי שבכל פעם שהוא מדבר בלהט על החוכמה שבתלמוד סביבתו חושדת בו שהוא חוזר בתשובה. המונופול התדמיתי של הימין על הציונות, ושל השמאל על ההומניזם ושל הדתיים על היהדות – פוגע ביכולת שלנו לחשוב על הומניזם, ציונות ויהדות. כשהעמדה של האחר איננה נמדדת על פי מידת הסבירות שלה, אלא על פי המגזר שממנו הוא בא, אפשר לומר שהחשיבה הקבוצתית מחליפה את המחשבה החופשית.

 

זאת ההחמצה הגדולה של השיחה הפוליטית הישראלית: במקום שקריסת האידיאולוגיות תצמיח צניעות, שמביאה לידי הקשבה, היא מביאה להתבצרות קבוצתית שמכוננת התלהמות" ("מלכוד 67", עמ' 116-117).

 

אני יכול להצטרף בגוף ראשון לתיאורו זה של מיכה גודמן, בספרו "מלכוד 67". כן, גם אני מותקף באותה מידה בידי אנשי המחנות, שבהיותם נטולי מחשבה חופשית, הם בוחרים להיות קומיסרים ומשגיחי כשרות של החשיבה המחנאית, הקופסאתית.

 

הנה, לדוגמה, שתי תגובות אופייניות בפייסבוק, שקיבלתי ביום כתיבת שורות אלו: "אורי הייטנר כבר שנים ידוע כאידיוט שימושי של השמאל העלק מוסרי. ימנים מהסוג של הייטנר הנקלה והבזוי הם האויבים המרים ביותר של המחנה הלאומי הרבה יותר מסוכנים ממרצ הקרן החדשה ואחמד טיבי". ושעות אחדות קודם לכן: "הסטטוסים הבלתי נגמרים שלך נגד השמאל ממש רוויי אהבה... אתה חושב שהשנאה שלך לשמאל היא ביקורת עניינית".

 

כלומר, כל מה שאינו בקופסה האטומה של "השמאל" הוא "שנאה כלפי השמאל", וכל מי שאינו אוטם עצמו בקופסה של הימין הוא "אויב המחנה הלאומי". וכיוון שאיני שייך לאף אחת מהקופסאות, אני אויב כפול...

 

בתור שכזה, נקודת המוצא שלי בקריאת ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67" היא חיובית מלכתחילה, מעצם הערכתי לכל מי ששובר את הקופסאות ואינו מדקלם את סיסמאות המחנות, בעיקר כיוון שזה מצרך נדיר.

 

גודמן מצטייר בעיניי בספרו כמעין רחפן, המרחף מעל המציאות הישראלית, בלי לכבול את עצמו לשבלונות המוכרות, מצלם את האורות והצללים במחנות הפוליטיים השונים ומנתח אותם לאשורם ממבט-על, כמי שאינו מחויב להצדיק את "הדעה הנכונה של המחנה". והתוצאה מעניינת. המסקנה של גודמן היא ששני המחנות, הימין והשמאל, צודקים. ובאותה מידה שני המחנות טועים. שני המחנות צודקים בתיאור האיום שבפתרון של המחנה השני וטועים בעיוורון שלהם לגבי המשמעויות של הפתרונות שהם מציעים.

 

גודמן פותח את ספרו בניתוח התהליכים ההיסטוריים של המחנות השונים. אני חייב לציין, שבניגוד ליצירותיו בתחום החשיבה היהודית, ובעיקר ביצירת המופת שלו "הנאום האחרון של משה", בספר זה ניכר שהוא אינו שולט בחומר ההיסטורי. הוא קרא הרבה חומר לצורך כתיבת הספר, אבל תיאוריו ההיסטוריים אינם מדויקים, בלשון המעטה. אך גדולתו היא ביכולת הניתוח שלו. על אף חוסר הדיוק בתיאורים ההיסטוריים, הוא היטיב לנתח במבט על את התהליכים ההיסטוריים של המחנות. למשל, את המעבר של מחנה הימין הישראלי מגישה ליברלית ל"ימין חדש". איני בטוח שההגדרה "משיחי" מדויקת, אבל התהליך שהוא מתאר נכון. די לראות איך שני המוהיקנים האחרונים של דרכו ההיסטורית של הליכוד, שני הז'בוטינסקאים האחרונים בפוליטיקה הישראלית, רובי ריבלין ובני בגין, היו למשיסה וללעג בקרב הליכודניקים, כדי להיווכח בכך. וכך תיאור התהליך של השמאל הציוני, מגישה שמרכזה הוא הנושא החברתי – סוציאליסטי, לעבר ההתמקדות בשלום וכעת בזכויות האדם. תיאור השינויים בקולמוסו של גודמן שבלוני ופשטני מדי, אך במבט על, זהו תיאור נכון.

 

הוא הדין באופן שבו הוא מתאר שתי נקודות שבר מהותיות של שתי האידיאולוגיות המרכזיות. האינתיפאדה הראשונה הייתה נקודת השבר של הימין הליברלי, שנוכח עד כמה אי אפשר לקיים את שלמות הארץ ודמוקרטיה ליברלית בעת ובעונה אחת. האינתיפאדה השניה הייתה נקודת השבר של "מחנה השלום", שנוכח שאין לו שותף בצד השני להגשמת חזונו; והרי חזון של שלום אינו יכול להתגשם במעמד צד אחד. ובניסוחו של גודמן: "זהו סיפור על השמאל שהשתנה פעמיים והימין שהשתנה פעמיים. הימין, שהזרם המרכזי שבו התחיל כליברלי בשלב ראשון, השתנה ונהיה למשיחי בשלב שני, וכיום השתנה שוב ובמצב הצבירה השלישי שלו עוסק בעיקר בשאלות של ביטחון. השמאל, שהזרם המרכזי שלו התחיל כסוציאליסטי בשלב ראשון, השתנה ונהיה למדיני בשלב שני, וכיום השתנה שוב ומצב הצבירה השלישי שלו עוסק בעיקר בשאלות של זכויות אדם ונזקי הכיבוש. זהו סיפור על המעבר מוודאות אידיאולוגית למבוכה ישראלית" (ע' 61).

 

הכישרון של גודמן, הוא ביכולת להתמודד באומץ ובמחשבה חופשית עם המציאות המאוד מורכבת, ולנסח את המורכבות שלה, באופן פשוט מאוד, אם לא פשטני. בכל הנושאים הוא תמיד מגיע למסקנה סימטרית על הכשל של שני הצדדים, כאשר כל צד הוא תמונת ראי של רעהו. כמובן שהמציאות המורכבת אינה כזו, אך האופן שהוא מציג את הדברים, מבהיר את ליבת הבעייתיות של הנושא המרכזי שמטלטל את החברה הישראלית כבר חמישים שנה, עתיד יהודה ושומרון, עד שהנושא הפך למילכוד.

 

וזו תמצית המלכוד, על פי גודמן: "מבחינה ביטחונית אסור לישראל לסגת מהשטחים, אך מבחינה דמוגרפית אסור לישראל להישאר בהם. אם ישראל תיסוג מהשטח, היא תתכווץ לגבולות שאינם בני הגנה, אם היא תישאר בשטח – הרוב היהודי שלה בסכנה. שתי המסקנות מתנגשות זו בזו, והתוצאה היא סתירה מביכה: אסור לישראל לסגת מהשטחים, אבל היא חייבת לסגת מהם" (ע' 72).

 

כמובן שאין כאן רק שאלות של ביטחון ודמוגרפיה, וגם גודמן עצמו אינו מתעלם מן הסוגיה המהותית של הזיקה ההיסטורית הלאומית של העם היהודי לארץ ישראל. אולם הוא מיטיב להבין שאלו הסוגיות המרכזיות היוצרות את המלכוד, המקשה על הפתרון והופך אותו לבלתי אפשרי. הוא סותר בחכמה, בשני פרקים מיוחדים, את הניסיון הפאתטי בכל אחד מן המחנות להכחיש את המחיר הביטחוני שבנסיגה ואת המחיר הדמוגרפי שבהימנעות מנסיגה.

 

גודמן עוסק גם בסוגיית הכיבוש, וגם כאן הסיכום שלו הוא מחוץ לשתי הקופסאות. הוא מוכיח שאין שחר לטענה ששטחי יהודה ושומרון הם שטחים כבושים, על פי כל אמות המידה ההיסטוריות והמשפטיות. אולם הוא גם מבהיר, שבתוך השטחים הבלתי כבושים הללו, ישנו עם שאינו נהנה מזכויות לאומיות ריבוניות ולכן הוא עם כבוש. הנה, עוד פרדוכס, בשטח בלתי כבוש יש עם כבוש, ולכן טועים אלה שטוענים שאנו כובשים וגם צודקים.

 

לצד ניתוח המחלוקת בין הימין והשמאל בישראל, מנתח גודמן את המחלוקת בין ישראל והפלשתינאים וכאן מסקנתו חד משמעית – מדובר בסכסוך בלתי פתיר. לכן, אין סיכוי לשלום בין הצדדים. הוא בלתי פתיר, כיוון שסוגיות הליבה של הסכסוך, הן לב הזהות של הצדדים, והם אינם יכולים לוותר עליה. לדוגמה, אין כל מצב שבו הפלשתינאים יוותרו על "זכות" השיבה, שהייתה למגדיר הזהות העיקרי שלהם. אין כל מצב שישראל תשלים עם "זכות" זו, כי משמעות הדבר הוא התפרקותה של המדינה היהודית. לכן, לא יתכן שלום.

 

ומכאן הפתרון שאליו הוא חותר – לוותר על השלום, ולהגיע להסכמים חלקיים, שבהם ישמרו הגבולות בני ההגנה לישראל, ישראל לא תשלוט על העם הפלשתינאי שיזכה לעצמאות על חלקים מהשטח, וההתיישבות הישראלית תישאר על מכונה. לטענתו, יהיה קל יותר להגיע להסכמים פרגמטיים, כאשר מדובר בהסכם שאינו שלום, כי הצדדים לא ידרשו לוותר על חלומותיהם ומרכיבי זהותם. וכך, הפלשתינאים לא יידרשו להכיר בישראל כמדינה יהודית, לא בסופיות גבולותיה בני ההגנה ולא בחוקיות ההתנחלויות, אך כל אלה יתקיימו בפועל ובהסכמה לטווח ארוך. נכון, הפתרון החלקי משאיר את הסכסוך מבעבע מתחת לפני השטח, אך כל חלופה אחרת היא של סכסוך קיומי שממשיך לדמם.

 

אני סבור שהניתוח המבריק של המלכוד, מוצלח יותר מן הפתרונות שגודמן מציע כדי לצאת מן המלכוד. בדיוק כמו כל ההצעות הקיימות, גם ההצעה שלו לוקה בכך שאין לה פרטנר. גם הוא שוגה בחלומות לגבי ההיתכנות של נכונות פלשתינאית לקבל את רעיונותיו. אני מאמין לו, כאשר הוא טוען שבשיחות לא לפרסום עם גורמים פלשתינאיים, הם הביעו נכונות לרעיון. באותה מידה אני מאמין לאנשי השמאל המתארים סיטואציה דומה. עובדה היא, שכאשר הפלשתינאים נדרשו לוותר בפועל, הם לא עשו כן, וחוששני שכך יהיה גם עם רעיונותיו.

 

כנראה שאין מנוס, בעתיד הנראה לעין, מ"ניהול הסכסוך" באין פתרון, לא קבע ולא זמני, ואילו גודמן שולל את התפיסה הזאת.

 

כשל נוסף בהצגתו של גודמן, היא התעלמותו מן העובדה שרוב מוחלט של הפלשתינאים כבר אינם חיים תחת כיבוש ישראלי, גם אם הרשות הפלשתינאית אינה מדינה ריבונית של ממש. העובדה שהם אינם אזרחים חופשיים המצביעים בבחירות, נובעת מכך שהם במזרח התיכון...

 

אולם למרות המחלוקות שיש לי עם רעיונותיו של גודמן, אני אוהב את הראש שלו – את היציאה מחוץ לקופסאות של הפתרונות השבלוניים של המחנות השונים וחיפוש דרך חדשה שרואה בעיניים פקוחות את המילכוד. גודמן אינו מדקלם, אלא מחפש דרך חדשה. הכיוון הכללי בו הוא מציע ללכת נכון. החשיבות הרבה של ספרו, היא בהעשרת השיח הפוליטי והאידיאולוגי הישראלי בתובנות רעננות של חיפוש פתרונות מורכבים ויצירתיים למציאות מורכבת.  

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 12/7/2017 18:46   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, חברה, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 12.7.17


* אלטרנטיבה? – הבעיה הגדולה ביותר במנהיגותו של נתניהו, היא תחביבו לשסות ציבור בציבור, כדי להיבנות בדרך של "הפרד ומשול". איזו מין אלטרנטיבה מתכוון אבי גבאי להציב, כאשר כבר בנאומו הראשון כיו"ר העבודה הוא משסה את תושבי דימונה בתושבי עמונה?

 

* אולי איזו הדתה קטנה? – כותרת המשנה ב"ידיעות אחרונות": "אברהם אבינו? רחל אימנו? הפלסטינים ביקשו להכיר במערת המכפלה כאתר מורשת שנמצא בסיכון בגלל הכיבוש הישראלי – וקיבלו מארגון התרבות של האו"ם את מה שרצו".

 

מה שגוי בטקסט הזה? לא, איני מתכוון הפעם לשגיאת הכתיב "הכיבוש" במקום אקיבוש.

 

אלא... רחל אמנו?! לא שמעתם על קבר רחל, בשדמות בית לחם בדרך אפרתה? לא שמעתם "שוב לא נלך רחל, ואת שוב לא תלכי, שוב לא נלך רחל, מני שדמות בית לחם" (שירו של שמואל רוזן, בביצועו המרטיט של אריק לביא "שוב לא נלך רחל" המוכר יותר כ"ראי רחל ראי")? אברהם אבינו? נכון. קבור במערת המכפלה. יצחק, יעקב, שרה, רבקה, לאה – גם הם קבורים במערכת המכפלה. להם אין זכר בכותרת, ודווקא רחל, שאינה קבורה במקום, דווקא היא מוזכרת.

 

אופס... לא נעים. לא צריך להיות חתן התנ"ך העולמי כדי לדעת זאת. ו... אולי יש צורך באיזו "הדתה" קטנה, כדי לגרש קצת את הבורות?

 

* שנאת חינם –צום יז בתמוז, שחל אמש, פותח את שלושת השבועות של ימי בין המצרים, עד תשעה באב; ימים של אבל על החורבן. המסורת היהודית הסבירה את חורבן בית שני כתוצאה של שנאת חינם.

 

ומעניין כמה מבין הצמים והנוהגים אבלות שותפים במסע ההסתה ושנאת החינם נגד הזרם הרפורמי ביהדות.

 

* סורוס - כשאנטישמים תוקפים אוטואנטישמי, אני מאחל כישלון לשני הצדדים.

 

* די לקיבוץ – תופעה: קיבוצים רבים, ובהם קיבוצים של "השומר הצעיר", מסרבים לאפשר ל"שוברים שתיקה" להופיע בפניהם. אנשי "שוברים שתיקה" זועמים. עוד מעט נשמע מהם סיסמאות כמו "די לקיבוץ" ו"הקיבוץ משחית".

 

* צלם בהיכל - שחיתות ורקב במערכת הביטחון - צלם בהיכל.

 

* האהבה תנצח - כמה זוגות לא היו נישאים, כמה משפחות לא היו קמות, כמה ילדים לא היו נולדים ולכן גם הילדים של הילדים והנכדים של הילדים, אילו האיסור הגורף על קשר רומנטי בין מפקד ופקודה בצה"ל (וכנ"ל במערכות העסקה אזרחיות) היה תקף מאז קום המדינה. קצת נסחפנו. וכיוון שאני מאמין באהבה ומאמין שהאהבה תנצח, ברור לי שבעוד כמה שנים נחזור לשפיות.

 

* לבטוח בכוחות – אני צולל בארכיון יד יערי במחקר לספר בכתובים, ומצאתי כתבה על קיבוץ אורטל בשנת העשור, בעיתון "קיבוץ", תחת הכותרת: "רמה אחרת". הייתי אז מזכיר הקיבוץ, בקדנציה הראשונה שלי, ואחד המרואיינים לכתבה המאוד מפרגנת.

 

הכתבה הסתיימה בפסקה הבאה: ה"אני מאמין" של אורי מכסה את קירות משרדו של המזכיר. לצד רשימות חברי הוועדות, הוראות קבע ביטחוניות כתוב:

לבטוח בכוחות,

להחזיק באמונות,

לראות את הסיכוי,

לעבוד עם המצוי.

לבחון את היתרונות,

להתמודד עם החסרונות,

לראות את המטרה,

להאמין – כי ניתן להשיגהּ!

 

היום אני מוביל את אירועי שנת הארבעים לאורטל (בשנה הבאה), וכאילו זה היה אתמול... (אני זוכר שכעסתי ששמי הופיע כאוֹרי ולא כאוּרי).

 

            * ביד הלשון

 

מרום גולן – ביום שישי 14 ביולי ימלאו חמישים שנה לחידוש ההתיישבות היהודית בגולן. בכור היישובים הישראליים בגולן (ומעבר ל"קו הירוק" בכלל), הוא מרום גולן.

 

אין זה שמו הראשון של הקיבוץ. כשעלו חלוציו לקרקע הם קראו לעצמם קיבוץ גולן. לא קיבוץ ששמו גולן, אלא שם הקיבוץ היה: קיבוץ גולן.

 

ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם, כיוון שעל פי החלטותיה שמו של יישוב לא יכלול את המילים קיבוץ ומושב. היא הסכימה לכך שהקיבוץ יקרא בשם בן שתי מילים שהשניה בהן היא גולן.

 

הסוגיה הגיעה לאסיפת הקיבוץ, ובין מספר חלופות הכריע הקיבוץ בעד השם מרום גולן. 

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע" 

נכתב על ידי הייטנר , 12/7/2017 00:33   בקטגוריות אורטל, אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, שחיתות, תקשורת, אהבה ויחסים, צבא  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תהלים קב: אֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ


תְּפִלָּה לְעָנִי – כך פותח המשורר את תפילתו, כך הוא מציג את עצמו. עני.

 

ומדובר בתפילה של עני שהגיע לחרפת רעב. עוני מזעזע.

כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי   

וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי.

 

הלחם שלו, המזון הבסיסי שלו, הוא אפר. ואת השתיה הוא מוהל בדמעותיו – תיאור מזעזע של מי שאין לו יכולת למלא כוס במים, ומה שמציל אותו הוא דמעות סבלו ויגונו.

 

העני מתפלל לאלוהים ומבקש להיוושע מן המצוקה הנוראה שבה הוא שרוי.

 

גדולתו של המשורר העני, היא שגם כאשר הוא מצוי בתחתית החבית, גם במצוקה הקשה שבה הוא נמצא, הוא אינו מתפלל רק לגאולה אישית, אלא בראש ובראשונה לגאולה לאומית. סביר להניח שאז, כהיום, יש מי שתחביבם לדוג במים עכורים והם מסיתים ומשלהבים יצרים אנטי לאומיים בקרב הסובלים ממצוקה. על המשורר, הדמגוגיה הזאת אינה עובדת.

גם כאשר הוא מתאר את מצבו כנואש:

יָמַי כְּצֵל נָטוּי   

וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ

גם אז הוא מייחל לגאולת העם והארץ:

אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן   

כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ

כִּי בָא מוֹעֵד.

כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ   

וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

 

המשורר מבין שללא גאולה לאומית, לא תהיה גאולה אישית ולא גאולה מעמדית. גם במצבו הקשה, הסולידריות העליונה שלו, היא הסולידריות הלאומית. איזו גבורה, איזה הדר, יש בגישה הזו. זו התגלמות מותר האדם מן הבהמה.

 

****

 

כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ   

וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

 

איזה פסוק נפלא של אהבת מולדת. אפילו את אבניה הקשות של הארץ, אוהבים בניו של עם ישראל. אפילו את אדמתה – האדמה עצמה, גם אם אין היא מיושבת ואינה מצמיחה את פריה. הדבקות באדמת המולדת היא בלתי מותנית, גם בחורבותיה. הדבקות הזאת, היא שתפריח, בסופו של דבר, את שממת הארץ.

 

הפסוק הזה הוא המסד לשירו של ביאליק "ברכת עם" – הנושא את ברכת העם היהודי לקומץ החלוצים בארץ ישראל. השיר נכתב בשנת תרנד (1894), בתקופת העליה הראשונה. השיר היה להמנונה של תנועת העבודה הציונית.

 

תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל אַחֵינוּ הַמְחוֹנְנִים

עַפְרוֹת אַרְצֵנוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם;

אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם – עַלִּיזִים, מִתְרוֹנְנִים

בֹּאוּ שְׁכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם!

 

הֵן סוֹפְרִים אֲנַחְנוּ אֶת נוֹדְכֶם וְחוֹבְבִים

נִטְפֵי הַדְּמָעוֹת וְזֵעַת הָאָף,

הַיּוֹרְדִים כַּטַּל לְיִשְׂרָאֵל וּמְשׁוֹבְבִים

נַפְשׁוֹ הַנִּלְאָה, הַשּׂוּמָה בַכָּף.

 

וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּקְדַּשׁ כָּל דִּמְעָה שֶׁצָּלֲלָה

בְּיָם דִּמְעָתֵנוּ, נְדָבָה לָעָם,

כָּל טִפָּה שֶׁל זֵעַת אַפַּיִם, שֶׁסָּלֲלַה

דֶּרֶךְ אֲדֹנָי – כְּחֵלֶב וָדָם.

 

אִם לֹא אֶת הַטְּפָחוֹת – רַק מַסַּד יְסַדְתֶּם –

רַב לָכֶם, אַחַי, עֲמַלְכֶם לֹא שָׁוְא!

הַבָּאִים – וּבְנִיתֶם וְטַחְתֶּם וְשַׂדְתֶּם,

עַתָּה רַב לָנוּ אִם נָטוּי הַקָּו.

 

גּוֹי קַו קָו אֲנָחְנוּ!  מִקַו לָקָו קוֹמְמוּ

שִׁמֲמוֹת עוֹלָם וּבְנוּ בִנְיַן עַד!

יֶשׁ יוֹם – וּמִיָּם עַד יָם יֵצְאוּ יִשְׁתּוֹמְמוּ

לִרְאוֹת מַה פָּעַל קְטֹן גּוֹיִם, עַם נָד.

 

וְלָמָה, הַמְפַגְּרִים, פַּעֲמֵיכֶם כֹּה בוֹשְׁשׁוּ?

הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל, הַאִם בְּנֵי מֵרוֹז?

הוֹי, כֹּחוֹת נִפְרָדִים, הִתְלַקְּטוּ, הִתְקוֹשְׁשׁוּ!

עִבְדוּ שְׁכֶם אֶחָד בְּחַיִל וָעֹז!

 

אַל תֹּאמְרוּ: קָטֹנּוּ – הֲטֶרֶם תִּתְבּוֹנְנוּ

פְּנֵי אֲבִיר יַעֲקֹב הַהוֹלְכִים בַּקְּרָב;

מִימֵי זְרֻבָּבֶל יָדֵינוּ לֹא כוֹנְנוּ

מִפְעַל אַדִּירִים כָּמֹהוּ וָרָב.

 

מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת? הַבּוּז לַמִּתְלוֹצְצִים!

מַלְּטוּ אֶת עַמְּכֶם וְאִתִּים עֲשׂוּ –

עַד נִשְׁמַע מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים מִתְפּוֹצְצִים

קוֹלוֹת אֲדֹנָי הַקֹּרְאִים: עֲלוּ!

 

קומץ חלוצי העליה הראשונה, כותב ביאליק, הם מחונני גאולתו של עם ישראל, בדבקותם זבת הזיעה והדמעות באדמת ארץ ישראל.

 

ההשראה של הפסוק על שירו של ביאליק מובהקת – לא רק בשימוש במילים, אלא בתוכֶן. משורר תהלים מתפלל לגאולת ציון,

אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן   

כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ

כִּי בָא מוֹעֵד.

הוא גם מבהיר שמדובר במעשה שייעשה בידי בני אדם.

כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ   

וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

 

זו הציונות. ההבנה "כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ, כִּי בָא מוֹעֵד"' ולצדהּ ההבנה שכיוון שבא מועד, הדבר מחייב את העם היהודי, לא עוד להמתין בפסיביות לביאת המשיח, אלא לעלות בחומה בציונות מעשית, ביישוב הארץ  ובניינהּ, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ, וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

 

אנשי הציונות המעשית, אותם מעלה ביאליק על נס, הבינו שגאולת העם היהודי מותנית בישיבתו על אדמתו ובקשר הבלתי אמצעי בינו לבין אדמתו. רק כאשר היהודים נוגעים במו ידיהם באבני הארץ ובעפרה; רק החיבור הזה מעניק להם כוח של ממש, להגן על עצמם וליצור תקומה יהודית במדינה ריבונית.

 

****

 

המשורר מתפלל לאלוהיו: "אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי".

הפניה הזו של אדם לאלוהים, מהדהדת בשירה של נעמי שמר, "מה שלומך אחות", כפניה של אדם לאדם, של אישה לאחותה.

תֵּכֶף יִתְגָּלּוּ שָׁמַיִם

אַל תַּסְתִּירִי אֶת פָּנַיִךְ

אַל יֶחְדַּל קוֹלֵךְ.

 

אף שהשיר מתאר מזג אוויר סגרירי וקודר, ולכן המשפט "תכף יתגלו שמים" יכול להיקרא גם פשוטו כמשמעו, סביר להניח שנעמי שמר מתכוונת להתגלות שמימית, גואלת ומאירה, לאחר תקופה של הסתר פנים.

 

וכפי שביאליק מבין שהחלוצים המחוננים את עפרות הארץ הם אלה שיביאו את הגאולה, כך גם נעמי שמר כותבת לאחותה, שאת הגאולה האישית, את התגלות השמים, היא תביא ברגע שלא תסתיר פניה. גילוי הפנים והקול שלה, יבואו בד בבד עם התגלות השמים.  

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 11/7/2017 23:27   בקטגוריות היסטוריה, התיישבות, חברה, חינוך, יהדות, כלכלה, ספרות ואמנות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ