לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ¶ֳ©ֳ¥ֳ°ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 14.2.16


* חרפה לאומית - תנאי ההעסקה והיחס המשפיל כלפי העובדים בבית ראש הממשלה לאורך שנים, הם חרפה לאומית. כל אדם נאור, תהיה השקפתו הפוליטית ודעתו על נתניהו אשר תהיה, חייב להוקיע את הדברים. ואי אפשר לפטור את נתניהו עצמו מאחריות.

 

יש להפיק לקחים. את אשת ראש הממשלה אי אפשר להדיח, ואיננו בוחרים ראש ממשלה על פי מידת שפיותה ודרכי התנהגותה של רעייתו. אולם יש להפקיע כל אחריות ושליטה על העובדים מידיה של אשת ראש הממשלה. בית ראש הממשלה הוא בית שרד, השייך למדינה, למשרד ראש הממשלה. העובדים בבית ראש הממשלה צריכים להיות כפופים אך ורק למנהליהם מטעם משרד ראש הממשלה. לא צריכה להיות לרעיית ראש הממשלה כל סמכות לתת הוראות לעובדים, אלא לפנות בבקשה למנהלם מטעם משרד רוה"מ.

 

* סמל לשוויון בפני החוק - החלטת בית המשפט, לפיה חודש אחד מחודשי המאסר של אולמרט על שיבוש הליכי החקירה ירוצה בפועל, ולא בחפיפה עם ריצוי גזר הדין האחר, היא לכאורה רק סמלית. בסך הכל חודש. אך זהו סמל חשוב. זו אמירה חשובה של בית המשפט על מהותה השלילית של עסקת הטיעון. זהו סמל לעיקרון של שוויון בפני החוק.

 

* בעל מקצוע – אילו היה משה אבגי נבחר ציבור, שופט, קצין משטרה או מחנך, ראוי היה שישעה את עצמו בגין החשדות נגדו על עבירות מין. כשחקן, ההבדל היחיד בינו לבין נגר, מכונאי, חנווני או מהנדס, הוא היותו מפורסם. אם החקירה נגדו תעלה שעבר עבירות פליליות, יהיה עליו לרצות את עונשו. אם לא עבר עבירות פליליות אך נהג בניגוד לנורמות החברתיות והמוסריות, מן הראוי שהחברה תוקיע אותו ותגנה אותו. אך כבעל מקצוע, אין סיבה למנוע ממנו פרנסה.

 

* מהות הדיון בעליון – הסוגיה הרובצת לפתחו של בית המשפט העליון, אינה מהותו של מתווה הגז, אלא יכולתה של הממשלה למשול ולנהל את המדינה. על אף ביקורתי על המתווה והסכמתי עם רבות מטענות המתנגדים, מאוד לא הייתי רוצה שבית המשפט העליון יתערב בסוגיות של המדיניות הכלכלית של המדינה. לשם כך יש ממשלה וכנסת, ועל בית המשפט לכבד את החלטותיהם.

 

גם הטענות הצודקות נגד הליך קבלת ההחלטות במתווה הגז, אינן מצדיקות התערבות בג"צ. תהליכי קבלת ההחלטות על ההתנתקות היו חמורות לאין ערוך, ואף על פי כן, בצדק, בית המשפט החליט שלא לפסול החלטות מדיניות של הממשלה והכנסת (על אף התנגדותי להתנתקות, זו הייתה עמדתי גם אז).

 

מבחינה ציבורית ופוליטית יש מקום למתוח ביקורת על השימוש בסעיף 52. לדעתי, זהו שימוש ציני בסעיף ונשיאת שם הביטחון לשווא. אך עמדתי אינה טובה יותר מעמדתו של מי שחושב הפוך ממני. אין זו סוגיה משפטית. מבחינה חוקית, הממשלה מוסמכת לקבוע מהם האינטרסים הביטחוניים והמדיניים של המדינה, ועל בית המשפט לכבד זאת. יש מקרים שבהם בית המשפט יתערב למנוע פגיעה בזכויות האדם והאזרח בשם שיקולי הביטחון, גם כאשר אין ספק בכך שהשיקול ביטחוני. אולם כאשר אין המדובר בפגיעה בזכויות האזרח, אלא במחלוקת על מדיניותה הכלכלית והחברתית של ישראל – יש להשאיר את המחלוקת במישור הפוליטי, הציבורי והתקשורתי. אין זו סוגיה משפטית.

 

אני שולל את הביקורת על הופעתו באופן אישי של נתניהו בפני בית המשפט. הטענה שמדובר בהפעלת לחץ בלתי ראוי על בית המשפט היא חסרת שחר. אני דווקא רואה בכך ביטוי של כבוד מצד הממשלה וראש הממשלה כלפי בית המשפט העליון (דומה הדבר בעיניי להופעתו האישית של הרמטכ"ל אהוד ברק בפני בית המשפט העליון, להצדקת החלטת ממשלת רבין לגרש את פעילי חמאס ללבנון ב-1992).

 

* עליהום על ירון דקל – ירון דקל הוא עיתונאי מעולה, בעל זכויות רבות ותרומה גדולה, בעיקר בסיקור הפוליטיקה הישראלית בשלושים השנים האחרונות. הוא איש מקצוע ממדרגה ראשונה.

 

איך הוא כמפקד גל"צ? במבחן התוצאה – גל"צ היא תחנת שידור מצוינת, מעניינת, שיש בה כמה מן התכניות הטובות ביותר בשידור הישראלי (אגב, איני חושב שיש מקום לתחנת שידור צבאית, אך זו שאלה אחרת, בתחום העקרוני. כל עוד גל"צ קיימת, אני בוחן אותה על פי איכותה).

 

דקל קיבל כמה החלטות שביטאו רצון לרענן, לשנות, להזיז כמה אבני יסוד של התחנה במשך עשרות שנים. כך למשל, ביטול הפרה הקדושה של "מבזקי החצי" שהיו מעין סמל מסחרי של התחנה (הן הוכנסו כאשר מהדורות החדשות הועברו עדין מ"קול ישראל", כמעין הכרזת עצמאות של מחלקת האקטואליה, נתקעו שם ללא צורך ואף חוקו ברשת ב'). וכך גם החלטתו על שינוי מתכונת התכנית "המילה האחרונה".

 

החלטתו על "המילה האחרונה" הייתה שגיאה – הוא החליף את התכנית המעניינת ביותר ברדיו בקרב תרנגולות משמים של מדקלמי סיסמאות שמאל-ימין אוטומטיים. אבל היה משהו נכון בעיקרון שאין חזקה לאותם אנשים על אותה רצועת שידור לכל החיים, ואחרי כל כך הרבה שנים מותר להזיז אותם. אגב, מותר גם לשגות, אבל חשוב לעשות ולנסות.

 

על פי אותו עיקרון, דקל החליט לקצץ לחצי את תכניתו של רזי ברקאי ולהכניס במקום השעה השניה שלה תכנית של אראל סג"ל, עיתונאי המזוהה עם הימין הדתי לאומי. ואיזו התנפלות הוא הזמין על עצמו - כאילו הזיז ממקומה את אבן השתיה של בית המקדש.

 

מקובל להאשים את גל"צ ב"שמאלנות" ובכך שהיא נשלטת בידי חונטה סגורה שאינה נותנת ביטוי לאחרים. איני מקבל את התמונה הזאת. נכון שגל"צ והתקשורת בכלל מזוהים יותר עם מה שקרוי "שמאל" חילוני. הסיבה לכך אינה הדרת ימנים ודתיים, אלא הדרה עצמית במשך עשרות שנים, מתוך בוז לתקשורת כמקצוע ולאנשי התקשורת. המסר היה ש"אנחנו עושים והם מברברים", "הכלבים נובחים והשיירה עוברת".

 

בשנים האחרונות חל שינוי בקרב הציבור הימני ובעיקר בציונות הדתית. יותר ויותר מופנמת ההכרה בחשיבות התקשורת ומכאן שיש לעודד השתלבות בני המגזר המוכשרים בתקשורת כשליחות חשובה. זוהי מגמה מבורכת בהחלט.

 

היא אינה מבורכת כאשר היא מלווה בסגנון של "נשתלט על התקשורת, נעיף את האליטה הישנה, נעשה סדר" וכו'. היא מבורכת כאשר היא מלווה בסגנון של "נשתלב בתקשורת, נכבד את מי שנמצא בה היום ומי שהיו בה עד היום, ויחד עמם ניצור תקשורת פלורליסטית יותר, המבטאת את מגוון הקולות בחברה הישראלית".

 

ההשתלבות היא גם בגל"צ, עוד לפני ירון דקל וגם בזמנו של ירון דקל. דוגמה לכך היא התכנית הפוליטית של ירון דקל עצמו יחד עם עמית סגל, איש הציונות הדתית, ביום ה' בבוקר.

 

צירופו של אראל סג"ל, עיתונאי מוכשר ומוצלח, היא צעד מבורך בכיוון זה. אך "הפלורליסטים" הפתוחים לגמרי לכל דעה "פלורליסטית" בדיוק כשלהם, פותחים בקמפיין הגעוואלד, של מי שגונבים להם את החזקה על השידור שקיבלו בירושה מאבות אבותיהם.

 

ההתקפות על דקל משמאל, דומות להתקפות עליו מימין, אלא שבניגוד להתקפות מן הימין הן אינן של טוקבקיסטים מתלהמים, אלא של מאמר מערכת מתלהם של עיתון סולידי המיועד לאנשים חושבים. בעיני מאמר המערכת של "הארץ", הכנסתו של אראל סג"ל לגל"צ, ועוד על חשבון רצועת השידור של ברקאי, היא צעד בלתי לגיטימי. וחמור יותר, כאחרוני הטוקבקיסטים, הם עושים שיימינג לדקל בחיפוש מניעים זרים להחלטתו. כותרת המאמר היא "גלי הליכוד". "צירופו של סג"ל ... הוא חלק מהניסיון של דקל לרצות את מעסיקיו. דקל מסיים בקרוב ארבע שנות כהונה שהעניק לו שר הביטחון הקודם, אהוד ברק. שר הביטחון הנוכחי משה יעלון, רווה נחת מדקל ומוכן להוסיף לו שנה חמישית. ואולם שר התקשורת וראש המשלה בנימין נתניהו מתנגד לכך. אולי כעת ... יתרצה נתניהו ויאפשר לדקל לממש את שאיפותיו.

 

הגסות והבוטות שבה גלי צה"ל מיישר קו עם פטרוניו הפוליטיים ... משמעותו שגלי צה"ל היא כיום עוד אמצעי תקשורת במחסנית של שלטון הליכוד".

 

והמקארתיסטים הללו עוד מדברים על גסות ובוטות.

 

* עצה מנעמי שמר – ח"כ קסניה סבטלובה מן המחנ"צ הצטרפה למתקפה המקארתיסטית על אראל סג"ל ואמרה שלתת לו מיקרופון זה כמו לתת מיקרופון לבנצי גופשטיין. זו השוואה הדומה להשוואה בין ארי שביט וגדעון לוי, או בין ח"כ סבטלובה לח"כ חנין זועבי.

 

והנה משפט שכתבה לי מגיבה בפייסבוק: "אראל סג"ל מקארתיסט. למעשה זאת כל ההוויה שלו כעיתונאי - לכסות על כל דבר בימין, לתקוף כל דבר בשמאל - זאת אינה עיתונות. עיתונאים שמרנים לעולם לא יוכלו למלא את ייעודם במדינה דמוקרטית, ואני כותבת שמרנים ולא ימנים, כיון שעיתונאים ימניים נניח מהאסכולה של בני בגין או רובי ריבלין, כן יוכלו. זה כמו ההבדל בין, נניח, עמיר בניון ואראל זילבר לבין בועז שרעבי ונעמי שמר".

 

האזכור הזה של נעמי שמר, בהקשר של המתקפה המקארתיסטית על סג"ל, הזכיר לי שכנראה נעמי שמר הייתה צריכה למות כדי שיסלחו לה על "סטייתה האידיאולוגית".

 

ב-1984 התפטר הכלכלן פרופ' עזרא סדן, מפא"יניק מבטן ומלידה ובנו של חוקר הספרות הדגול דב סדן שהיה ח"כ מטעם מפא"י, מתפקידו כמנכ"ל משרד האוצר, והודיע על הצטרפותו לתנועת "התחיה", שדגלה בארץ ישראל השלמה.

 

באותו שבוע פרסמה נעמי שמר שיר שכותרתו "עצה לעזרא סדן".

 

עזרא סדן יצא מהארון / הוא לא ראשון, רבותי, והוא לא אחרון / עזרא סדן, איש הכלכלה והתבונה / לא יודע מה מחכה לו מעבר לפינה / תרשה לי, עזרא, בתור חיילת ותיקה / במלחמה הזאת / להכין אותך לבאות. // אז ככה: / בן לילה אתה תהפוך / מחכם כספים ואיש תרבותי / לשוטה הכפר / שטועה באופן מהותי / שחוטא ומחטיא את הרבים / מקצץ בנטיעות, פשיסט וחולה עצבים. // אם אתה משורר / אתה הופך בן לילה לחרזן / ואם סופר היית / מעכשיו תהיה משוגע וגרפומן / כל אלה שקשרו לך כתרים / ושרו לך שירי תהילה בציבור / כל אלה שמגינים בגופם / על חירות המחשבה וחופש הדיבור / כל אלה יעמידו אותך עכשיו / אל עמוד הקלון. // יצביעו על משוגותיך / יחרימו אותך במסיבות סלון / בטורים של יום שישי / תהיה לבז ולמשיסה / יאכלו אותך בלי מלח / יתלו אותך עם הכביסה / יוכיחו  שנעשית / חסר נפש חסר טעם וחסר כישרון / וכל זאת מרגע שיצאת מן הארון. // על כן עזרא סדן / בשביל מה שזה שווה / תרשום לפניך / שתמיכתנו נתונה לך בזה / ואם אתה קורא את זה עכשיו ומחייך / דע לך שתצטרך אותה עזרא / ועוד איך.

 

* ימיני ימני? – במאמרו השבועי ב"ידיעות אחרונות", קרא בן דרור ימיני להיפרדות לאלתר מן השכונות הערביות במזרח ירושלים והביע תמיכה בתנועה שהקים חיים רמון ברוח זו. מי שמכיר את עמדותיו של ימיני, כלומר מי שקורא את מאמריו, ממש לא הופתע. אלו עמדותיו אותן הוא מציג באופן עקבי, כמעט מדי שבוע.

 

אבל בן דרור ימיני מוצג שוב ושוב כהוכחה ל"השתלטות הימנית על התקשורת" וכאיש "ימין" מובהק. למה? הרי השקפותיו המדיניות אינן רחוקות מאלו של מרצ. הסיבה לכך היא מלחמתו העיקשת והצודקת נגד תעשיית השקרים בשירות קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, והעובדה שהוא אומר את האמת על הסרבנות הפלשתינאית במשאים ומתנים עם ישראל. די בכך כדי לתייג אותו כ"ימני", מה שהופך אותו כמובן למוקצה מחמת מאוס בקרב גורמים "ליברליים" הפתוחים לחלוטין לשמוע כל דעה של "ליברלים" בדיוק כמותם.

 

* הרצוג נגד הרצוג – תכנית ההפרדה של יצחק הרצוג כוללת היפרדות מן הכפרים שמסביב לירושלים. בנאומו השבוע בוועידת ירושלים הוא אמר: "אנחנו לא מתכוונים בתפילה 'ולירושלים עירך ברחמים תשוב' אל 13 הכפרים הערביים מסביב לירושלים".  

 

ומי סיפח לירושלים את הכפרים הללו ב-67'? כידוע, משה דיין הציג לממשלת אשכול את מפת הסיפוח שאושרה. מה שפחות ידוע, הוא מי הציע לדיין את המפה. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, הקים שר הביטחון משה דיין ועדה מקצועית של שלושה אלופים, שתציע מפה לסיפוח ירושלים. בראש הוועדה עמד... חיים הרצוג, אביו של יצחק. שני חברי הוועדה האחרים היו רחבעם זאבי, לימים שר בממשלה ושלמה להט, לימים ראש העיר ת"א.

 

* האביב הדמוקרטי – איך מגדיר גדעון לוי את התכנית המדינית שקיבלה ועידת מפלגת העבודה? "תכנית האפרטהייד". מהי בעיניו מדינה דמוקרטית? מדינה שתחדל להיות יהודית ותציף את עצמה במיליוני ערבים ("זכות" השיבה). בכך ישראל תהיה עוד מדינה דמוקרטית, בתוך אזור רווי דמוקרטיה.  

 

* הגדרה מדויקת – בעקבות פשקוויל השתלחות של גדעון לוי במפלגת העבודה, היטיב מזכ"ל העבודה חיליק בר להגדירו: "עבור לוי, כל תוכנית מדינית המושתתת חלילה גם על דאגה לאינטרסים הביטחוניים של ישראל ולשמירה על הרוב היהודי במדינה, פסולה מיסודה. אפילו אם התוצאה שנגזרת ממנה בטווח הארוך היא סיום הסכסוך והקמת מדינה פלסטינית, כפי שכתוב שחור על גבי לבן בתכניתנו.

 

לעתים נדמה לי כי ללוי לא באמת אכפת מהפלסטינים, אליהם הוא מתייחס כבר שנים כאל ילדים לא מחונכים שפטורים מאחריות למעשיהם. אכפת לו רק לחתור תחת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ותחת האינטרסים הביטחוניים של ישראל, כדי לבסס את תדמיתו כלוחם צדק בעיני מעריציו מתנועת החרם".

 

* רמז או שאלה? - דברים נוראים נכתבים ב"הארץ"; דברים נגד קיומה של מדינת ישראל, דברים בזכות פיגועי הטרור. ולכולם יש הצדקה אחת – חופש הביטוי. כלומר, הנייר סובל הכל. אבל כשחברי כתב לעיתון מאמר, מכתב גלוי לעורך "הארץ", שבו הוא יצא נגד אותם מאמרים, הוא טורטר פעם ועוד פעם עד שהתייאש. בכל פעם הוחזר לו המאמר, עם הערות שעליו לתקן, עד שיְרצה את עורכת מדור דעות. בין השאר, הוא הזכיר שם את העובדה שעמירה הס רמזה שצה"ל שותל סכינים בידי ערבים שהחיילים הוציאו להורג ללא משפט, כדי לביים פיגועים. על כך העירה העורכת: "היא לא רמזה, היא שאלה". כאילו השאלה אינה רמז ואף יותר מרמז. זה כמו לכתוב במאמר: "עמירה הס זונה?" רק שאלתי.

 

עמירה הס לא לבד. כך כתב חברהּ לדבוקה ב' מיכאל: "ככה זה אצל הערבים; אם ירו בך — סימן שאתה מחבל. וכל מי שיורה בך — צדיק. איך אני יודע? עובדה: אף חקירה לא נערכה, אף אחד לא הועמד לדין. חוץ מהחיילים שירו בגמל. הם הועמדו לדין. איזה טמבלים. היו שמים סכין ליד הגמל המת, ויוצאים צדיקים". זאת שאלה או רמז?

 

* המשטר הציוני – כל המפלגות בכנסת, כולל מרצ, גינו את עלייתם לרגל של ח"כי "הרשימה המשותפת" לחלות פניהן של משפחות מרצחים ולעמוד דקה דומיה לזכר רוצחי יהודים. ולכן, רוויטל מדר הסבירה במדור הדעות של "הארץ" שיש היום רק מפלגה דמוקרטית אחת בישראל – "הרשימה המשותפת". ואיך נקראת מדינת ישראל בפיה? "המשטר הציוני".

 

* עיוורון מוסרי - מזה כשבוע עיתון "הארץ" מתייצב לתמיכה נלהבת בביקור ההזדהות הפרלמנטרי עם משפחות המרצחים. פרופ' נורית פלד אלחנן פרסמה מאמר תמיכה נלהב שבו היא טענה שביקור זה צריך להיות ל"אות ולמופת". משפחות המחבלים, היא טוענת, הם חלק ממשפחת השכול, הכוללת כל משפחה שכולה "בין אם בנה הרג חפים מפשע בעזה או בג'נין בכלי נשק משוכללים ומתוחכמים ובין אם דקר אדם ברחוב בסכין מטבח".

 

על עיוורים מוסריים כמוה אמר הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר".

 

אגב, פלד אלחנן הנ"ל זכתה ב"פרס סחרוב" לחירות המחשבה. נתן שרנסקי כבר הסביר במאמר שפרסם לפני כשבועיים על היומרה החסרה מינימום יושרה ומודעות עצמית של אותם גורמים להשוות את עצמם לדיסידנטים בבריה"מ. פרס סחרוב...

 

* עזות מצח – אחמד טיבי, בחוצפתו ועזות מצחו, פנה לאיגוד הפרלמנטים בבקשת הגנה מפני התנכלות ישראל לח"כים הערבים. מעניין אם בכל הפרלמנטים באיגוד יש חבר אחד התומך בטרור נגד מדינתו ועומד דקה דומיה לזכר רוצחי אזרחים וילדים במדינה בה הוא מכהן.

 

* קרבן הטרור הערבי – ב"הארץ" התפרסם מאמר נוגע ללב של סמאח מסארווה, אישה צעירה ממזרח ירושלים, הלומדת קונדיטוריה במכללה ישראלית. היא מספרת על כך שאינה יכולה לקחת אתה לקורס את הפריט ההכרחי סכין מטבח, כי "סכין בתיק וכיסוי ראש הם שילוב שעלול לעלות לי בחיי בזמנים מטורפים אלו".

 

לבי לבי למסארווה ולכאבה הנוגע ללב. אך כלפי מי בדיוק היא מפנה את טענתה?

 

* מתכערער - אתה "מתייפייף", כתב לי מישהו בעקבות ביקורתי על הקמפיין המקארתיסטי של "אם תרצו". עדיף להתייפייף ולא להתכערער.

 

* עם יאנוש בן גל, משני צדי המתרס - פגישה אחת הייתה לי בחיי עם יאנוש בן גל, ודווקא משני צדי המתרס. בשנת 1994, בשיאו של המאבק על הגולן, חבריי ואני שבתנו רעב בגמלא. במשך 19 יום שתינו רק מים. כל התקשורת הישראלית והעולמית התמקדה בנו, והשמיעה את דברינו. רבע מיליון ישראלים עלו לרגל להזדהות אתנו. למבצע קראנו "עוז 94" ובראשו עמד ח"כ אביגדור קהלני ממפלגת העבודה, יו"ר לובי הגולן בכנסת. הבחירה בקהלני לא הייתה מקרית, בהיותו בעל עיטור הגבורה כמג"ד גדוד 77 שבלם את הסורים באזור החרמונית, במקום שזכה לכינוי שהדביק לו קהלני – עמק הבכא. הזיהוי שלנו עם קהלני היה חשוב לנו, כדי לסמל את מאבקנו נגד נפילת הגולן ולהגנה על מדינת ישראל, כהמשך למאבק במלחמת יום הכיפורים נגד נפילת הגולן. התייצבותו של קהלני לצדנו העניקה לו, לנו ולמסרים שלנו חשיפה ובולטות תקשורתית רבה.

 

ובעיצומה של שביתת הרעב נחתה עלינו מכה תדמיתית, כאשר מפקדו של אביגדור קהלני במלחמת יום הכיפורים, אביגדור (יאנוש) בן גל, מפקד חטיבה 7, התראיין והביע תמיכה בנסיגה ויצא נגדנו ונגד קהלני, חברו הטוב.

 

דבריו הפתיעו מאוד את הציבור, אותנו ובמיוחד את קהלני.

 

שבועות אחדים מאוחר יותר, הוזמנתי לרב שיח בקיבוץ שער הגולן בנושא עתיד הגולן. המתעמת מולי היה ... יאנוש בן גל.

 

מה שאני זוכר מהפגישה, זה דווקא את החום והחביבות שלו, ב"סמול טוק" שלפני ואחרי.

 

מעניין אם לנוכח מה שהתרחש בשנים האחרונות, גם הוא, כמו רבים וטובים, הודה בטעותו. בטח קהלני, חבר הנפש שלו, יודע.

 

גם כאשר עמדנו משני צדי המתרס, הערכתי את יאנוש, אחד המפקדים הנועזים והטובים במלחמות ישראל, על תרומתו לביטחון ישראל, ובפרט על מנהיגותו כמפקד חטיבה 7 בקרבות הבלימה של מלחמת יום הכיפורים. שום מחלוקת פוליטית אינה יכולה לקחת ממנו את הזכות הגדולה הזאת.

 

יהיה זכרו ברוך!

 

* פרס לחקר ההתיישבות הציונית - כמי שעוסק בחקר ההתיישבות הציונית, קיבלתי בשמחה רבה את הידיעה על הענקת פרס ישראל בגיאוגרפיה לפרופ' יוסי כץ. חתן פרס ישראל פרופ' יוסי כץ הוא אחד מגדולי החוקרים של ההתיישבות הציונית בא"י ושל קק"ל. הוא חקר גם את נושא הרכוש של קורבנות השואה. פרופ' כץ אישית ראוי בהחלט לפרס, וגם חקר ההתיישבות הציונית ראוי לפרס.

 

            * ביד הלשון

 

דחליל – אחת הפינות הקודמות הוקדשה לצירוף המילים "בדחילו ורחימו", שתרגומו המילולי מארמית הוא "ביראה ואהבה". מעניין הקשר התוכני והלשוני בין אהבה לרחמים ובין אהבה לרחם. והיכן השרש דחל, במובן פחד, קיים בעברית?

 

הדחליל, אותה בובה בגינה או בשדה שנועדה להבריח ציפורים, נקרא כך מן השורש דחל = פחד. הדחליל נועד להפחיד. 

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 14/2/2016 00:05   בקטגוריות אנשים, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, הספדים, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, משפט, סיפורים, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, שחיתות, תיאטרון, תקשורת, תרבות  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מנוח לכף רגלם


ב-1983 הקימה קבוצת חלוצים יישוב בתוחמת הצפונית של רצועת עזה – אלי סיני. החלוצים הקימו את היישוב בשליחות לאומית, שליחות התיישבותית שנהנתה מהסכמה לאומית רחבה. קבוצת המייסדים הורכבה מעקורי חבל ימית, ששנים קודם לכן יצאו לחולות ימית בשליחות לאומית, שליחות התיישבותית שנהנתה אף היא מהסכמה לאומית רחבה. שנתיים לאחר עקירתם וחורבן מפעל חייהם, אזרו כוח העקורים להתחיל מבראשית ולהקים יישוב חדש. 22 שנים לאחר מכן, שוב נעקרו מאדמתם, שוב ראו בחורבן מפעל חייהם. העובדה שהתוחמת הצפונית הייתה סמוכה לגבול הבינלאומי, המשך טבעי של המועצה האזורית חוף אשקלון, ושניתן היה לסגת מרצועת עזה בלי לפגוע בשלושת יישובי התוחמת, לא עמדה להם. הכורת היה טוטאלי. מוכים וחבולים יצאו עקורי אלי סיני אל הבלתי נודע. הם, שהקימו קהילה יפה, החליטו לקיים ולשמר אותה ולהתחיל שוב מבראשית. לאחר תקופה ארוכה שבה השתכנו העקורים במאהל פליטים ביד מרדכי, נמצא הפתרון – הם הצטרפו לקיבוץ פלמחים, להכות בשלישית את השורש שנעקר פעמיים.

 

ב-1949 הקימה קבוצה של פלמ"חניקים, לוחמי חטיבת "יפתח", שלחמו בקרבות מלחמת השחרור, יישוב חלוצי חדש, על חוף הים, ליד שפך נחל שורק. הם היכו שורש בחולות הטובעניים (שכל מי שחווה קורס צניחה יודע עד כמה הם טובעניים) והתובעניים והצמיחו בחולות ישוב פורח, קיבוץ לתפארת. פלמחים, שהיה אחד הקיבוצים החזקים והמצליחים בתנועה הקיבוצית, נקלע למשבר כלכלי קשה, שאיים על קיומו. מתוך ההתמודדות עם המשבר, נמצא מסלול לתיקון – קליטת עקורי אלי סיני.

 

רק מי שמכיר ויודע מהי קהילה שיתופית, יבין עד כמה קשה קליטה בו זמנית של קבוצה כל כך גדולה – 25 משפחות, בוודאי של קבוצה מאורגנת; קל וחומר כשמדובר בקהילה שבאה מאורח חיים אחר, מדרך פוליטית אחרת. בוודאי, כאשר מדובר בקהילה מוכת אסון, שחוותה שבר נורא של חורבן מפעל חייה המשותף. הנכונות של קהילה במשבר לקחת על עצמה משימה כזו, ולהתאחד עם הקבוצה החדשה, ראויה לשבח ולהוקרה. תהיינה הסיבות להחלטת פלמחים אשר תהיינה – הקהילה לקחה על עצמה משימה לאומית ציונית התיישבותית ממדרגה ראשונה.

 

הסרט "חולות נודדים" שהוקרן בערוץ הראשון, תיעד את תהליך קבלת ההחלטות והמו"מ בן שתי הקהילות, לאורך התקופה שבין העקירה לחנוכת שכונת הקבע של המצטרפים החדשים לקיבוץ. האזעקה ביום חנוכת השכונה והטילים בשמי פלמחים, שנורו מן האדמה ממנה נעקרו המצטרפים מאלי סיני, הייתה ביטוי אמתי וסמלי למהות חיינו ומאבקנו על הארץ.

 

צפיתי בסרט בהתרגשות, מזדהה עם הקולטים והנקלטים. זאת, למרות שהיו בו קטעים שלא היו לי קלים. הדיונים באספות פלמחים – לפחות הקטעים שנכנסו לסרט, נראו כדיון שכל כולו עוסק בשאלת הבוננזה הכלכלית הצפויה לפלמחים בעקבות המהלך. לא הייתה, כמעט, אמירה ערכית, משימתית. חבל. אז מה? בסופו של דבר מה שקובע הוא המעשה. והמעשה הוא גדול, גם אם כאשר פורטים אותו לפרטים המעשיים הקטנים, הוא נראה כיום קטנות. כן, כל מעשה גדול מתקיים בזכות העיסוק ביום קטנות.

 

למחרת הקרנת הסרט, הופיע ב"הארץ" מאמר שטנה מאת מבקר הטלוויזיה של העיתון רוגל אלפר. מה כבר אפשר לצפות מאלפר? איש רע, אדם ציני עד שורשי שערותיו, אטום וערל לב, בעל עט נובע שנאה ורעל – הוא כבר לא יכול להפתיע. ובכל זאת, נדהמתי מעומק השנאה שהוא הקרין.

 

הוא פתח בהכרזת השנאה: "אין לי בעין דמעה אחת בשביל מפוני גוש קטיף" הוא כתב והוסיף לתאר את יחסו אל העקורים בביטויים כמו: "שאט נפש" ו" קבס קיומי מתמיד" ואותם תיאר במונחים של: "קולוניאליזם מושחת, עיוור, בוטה, סוטה ממש" ועוד כהנה וכהנה כיד השנאה הרעה עליו. מן הסתם, גם אחרי עקירתם הם "מתנחלים" ובתור שכאלה אין הם ראויים למנוח לכף רגלם.

 

בתור אדם ציני וניהיליסט, שאינו מסוגל להכיר בעובדה שיש אנשים מסוג אחר, בעלי ערכים, כך הוא מתאר את המהלך: "מדובר בעסקת נדל"ן משתלמת... האידיאולוגיה העיקרית כאן, בכסות קלושה של קהילתיות וסיסמאות ה'ביחד' הדביקות, היא כסף. שהרי לתושבי אלי סיני השתלם כלכלית לדבוק יחדיו כקהילה".

 

והשורה התחתונה של הסרט על פי אלפר: "הוא מספר את הציונות כעסקת נדל"ן קרה". כי הבעיה של אלפר אינה ההתיישבות "הקולוניאליסטית" ברצועת עזה, שהרי זו כבר חרבה ונעקרה. הבעיה שלו היא הציונות, ההתיישבות בפלמחים. הוא פתח בגינוי אמירה של תושב אלי סיני, שהוא נעקר מ"גן העדן הפרטי" שלו. הוא הציג את הביטוי הזה כהתגלמות הרוע והאטימות. הוא התכוון רק לאלי סיני שבעזה? כך הוא מסיים: "ובאשר לפלמחים. מי לא היה רוצה לסייר בארץ, להצביע על מקום שמתחשק לו להקים בו יישוב, ולקבלו. היו ימים שכל הארץ הזו היתה 'גן עדן פרטי'. צודק נתניהו, כדאי להקיפו בגדר". כן, הבעיה שלו היא פלמחים.

 

שתי קהילות במשבר התאחדו ליצור יצירה ציונית התיישבותית מתחדשת. הקולטים מצפים מהנקלטים להביא לתוכם את הרוח הקהילתית שאבדה להם. הם מותקפים בטילים מרצועת עזה ובחיצי תרעלה מרח' שוקן בת"א. אך הם חזקים יותר מכל שונא ורודף. אני מצפה בכיליון עיניים ל"חולות נודדים 2", שיתאר את השתלבותן של שתי הקהילות, לקהילה אחת גדולה וחזקה.

 

* "ידיעות הקיבוץ"

נכתב על ידי הייטנר , 11/2/2016 15:06   בקטגוריות היסטוריה, התיישבות, חוץ וביטחון, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, קליטה, חברה, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



השמאלנים שהאמינו בארץ ישראל השלמה


יעקב צור, "מן הים עד המדבר – טבנקין והקיבוץ המאוחד באמונה ובמאבק לשלמות הארץ", הוצאת יד בן צבי ויד טבנקין, תשע"ו. 356 עמ'

 

מי שאינו בקיא בתולדות תנועת הפועלים הציונית, יופתע עד מאוד, כבר מכותרת ספרו של יעקב צור ולבטח מתוכנו: "מן הים עד המדבר – טבנקין והקיבוץ המאוחד באמונה ובמאבק לשלמות הארץ".

 

בימים שבהם העיתונאי נחמיה שטרסלר, שהנו הסמן הימני של התקשורת, אדם הדוגל בהשקפת עולם ליברטיאנית נוסח "מסיבת התה" נחשב ל"שמאלני" בשל תמיכתו בהקמת מדינה פלשתינאית, קשה לתפוס את העובדה שבמשך עשרות שנים, רעיון ארץ ישראל השלמה היה רעיון מרכזי בתנועת העבודה, והיה עיקר אמונה דווקא באגף השמאלי של תנועת העבודה. הקיבוץ המאוחד – התנועה הקיבוצית הגדולה ביותר, ומפלגת "אחדות העבודה – פועלי ציון" הקשורה אליה, נשאו ברמה את דגל שלמות הארץ, בהיותם משמאל למפא"י ולעתים כאופוזיציה משמאל לממשלות בן גוריון. יעקב צור סוקר בספרו את המקום המרכזי של שלמות הארץ באידיאולוגיה של תנועת הקיבוץ המאוחד (הקבה"מ) במשך תקופה של חמישים שנה.

 

יעקב צור היה חניך, מילדותו ובנעוריו, בתנועת הנוער "המחנות העולים", שהייתה קשורה לקבה"מ וחינכה לחזון ארץ ישראל השלמה. הוא הגשים בקיבוץ נתיב הל"ה שבו היה חבר עשרות שנים. הוא היה פעיל מרכזי בקבה"מ ובהמשך (אחרי התקופה הנסקרת בספר) מזכיר התנועה, ולאחר מכן שליחה בכנסת ובממשלה, במסגרת מפלגת העבודה. צור היה שר הקליטה, הבריאות והחקלאות בממשלות ישראל. הוא כיהן בממשלת רבין שחתמה על הסכמי אוסלו וניהלה מו"מ על נסיגה מהגולן ותמך במהלכים אלה. ועם זאת, כמסתבר מן הספר, נותר קשור בעבותות, לפחות ברמה הרגשית, לגרסא דינוקתא התנועתית שלו, ארץ ישראל השלמה. באפילוג מציין צור את העובדה שהוא יצא למסע הזה גם מתוך אותה תחושת שייכות והזדהות עם התנועה, עם עברה ועם האמונה שהייתה אמונתו. אולם גם אם המחבר לא יצא מנקודת מבט נייטרלית, הוא השכיל לכתוב מחקר אובייקטיבי. התוצר הוא ספר מצוין – מרתק, רהוט ושוטף, מלמד ובמידה רבה פורץ דרך.

 

אין תנועה שנהנתה ונהנית ממחקר כה מקיף כמו הקיבוץ המאוחד ומנהיגיה, כולל ביוגרפיות על כל אחד מהם, ומסקירות מונומנטליות על הקבה"מ ביישובה של הארץ, וכמובן שכל עיסוק בקבה"מ נגע בשלמות הארץ. אך טרם נכתב ספר שעסק ברמה כזו ובמיקוד כזה בסוגיה, ושהיטיב להגדיר כך את חזון שלמות הארץ כליבה הרעיונית של התנועה, בחזון ובמעש, לאורך כל שנותיה.

 

דומני שעיקר תרומתו של הספר, הוא התמודדות עם טענות המנסות להנמיך את מקום שלמות הארץ בקבה"מ, להציג זאת כאידיאולוגיה אישית של טבנקין שנכפתה על התנועה בלי שחבריה באמת דגלו בה; טענות על פיהן הדרך המדינית של אלון וגלילי אחרי מלחמת ששת הימים – דרך הפשרה הטריטוריאלית, מעידה על שטחיות אמונתם ברעיון לאורך שנים. דומני שכל מי שיקרא את הספר ייווכח, עד כמה הטענות הללו אינן נכונות. נהפוך הוא, שלמות הארץ הייתה באמת ובתמים עיקר אמונה, עיקר האמונה המרכזי של התנועה, המניע המרכזי של עשייתה, המסר החינוכי המרכזי שלה, ברמה של אמונה דתית כמעט. עם זאת, אין ספק שמנהיגותו הדומיננטית של טבנקין, שהנחיל לתנועה את הרעיון, הייתה גורם מרכזי לכך.

 

ארבעה צירים מרכזיים בספר. האחד הוא ציר האידאה, שאותו אגדיר – ארץ מול מדינה. השני הוא ציר ההגשמה – העשיה הציונית של התנועה, שבראשה כמובן המעשה ההתיישבותי של התנועה, ולצדו העשיה הביטחונית, ההעפלה וכיו"ב. השלישי הוא הציר הכרונולוגי, הסוקר את רצף התמודדות הקבה"מ עם הרעיון מראשית שנות העשרים ועד מלחמת יום הכיפורים, ומתמקד בעיקר בשתי תקופות: מפולמוס החלוקה ב-1937 עד תום מלחמת השחרור, ובין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. הרביעי הוא הציר הפרסונלי – דרכם של האישים והמנהיגים המרכזיים המתוארים בספר.

 

למען הגילוי הנאות אציין, שלפני 22 שנים, בלימודי התואר הראשון שלי בהיסטוריה של עם ישראל, ערכתי מחקר על הקבה"מ בשאלת שלמות הארץ בין מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, תקופה המקיפה בין שליש למחצית הספר. המקורות שצור ואני התבססנו עליהם הם פחות או יותר אותם מקורות, וגם המסקנות שלנו, ברוב המקרים, דומות. עם זאת, לא בכל אני מקבל את מסקנותיו, כפי שאציג בהמשך המאמר.

 

            ציר האידאה – בין ארץ למדינה

 

כבר בכותרת המשנה של הספר, מצויה המילה "אמונה". בספר מצוי מספר פעמים צירוף המילים "תורת ארץ ישראל של טבנקין". ואכן המצטייר מן הספר, הוא שחזון שלמות הארץ אצל טבנקין בפרט ובקבה"מ בכלל, חרג מגדר השקפה פוליטית ותפיסת עולם אידיאולוגית. היה זה עיקר אמונה במובן הדתי שלו. ראשית, בכך שהדבקות בארץ ישראל ינקה בעיקר מן הזיקה הרוחנית, התנ"כית, ממקורות ישראל שהיו הגירסא דינקותא של טבנקין ושל מייסדי הקבה"מ. בקרב הדור הבא, דור ילידי הארץ, מדבר צור על זיקה "ילידית" לארץ, שנוצקה בעיקר בחינוך דרך הרגליים – המסעות ברחבי הארץ, עבודת האדמה והקשר הטבעי של אדם לאדמתו.

 

המובן הדתי המרכזי של האמונה בשלמות הארץ, באה לידי ביטוי בהעמדתה מעל לריאליה הפוליטית, גם כאשר הייתה מנוגדת לריאליה הפוליטית. היו תקופות ומקרים שהאמונה הזאת אכן שירתה את היעדים המדיניים של הציונות, אך הקבה"מ דבק בה גם כאשר הייתה בסתירה לה. הביטוי לכך הוא העמדת ארץ ישראל מעל מדינת ישראל, בוודאי לפני הקמת המדינה, ובמידה רבה גם לאחר מכן.

 

טבנקין הנחיל לתנועתו רוח אנרכיסטית, המתייחסת למדינה כאל רע הכרחי במקרה הטוב ואל השלטון כדבר שלילי מעיקרו. הוא לא ראה במדינה, בהקמתה ובקיומה ערך בפני עצמו, אלא כלי להגשמת הציונות הסוציאליסטית. תפיסתו הייתה: עם ישראל – רובו ככולו, בארץ ישראל – רובה ככולה, חי - רובו ככולו חי בקומונות. אגב, הופתעתי מכך שהסיסמה הזאת, שהייתה שגורה על פיו של טבנקין, אינה מצוטטת בספר. ריבונות, גבולות, שלטון, מדינה – כל אלה משמעותיים הרבה פחות, ואם אינם משרתים את האידאה, אין בהם טעם. ולכן, אם הקמת המדינה כרוכה בחלוקת הארץ – עדיף לא להקים את המדינה ולהמשיך ליישב את הארץ, עד שניתן יהיה בעתיד להקים מדינה על כל א"י. כאשר הקבה"מ דגל בעמדה זו גם אחרי השואה, ולא הבין את ההכרח במדינה יהודית בהקדם האפשרי, גם אם היא כרוכה בחלוקת הארץ, ואי אפשר היה להקימה אלא באמצעות חלוקת הארץ, הוא גילה קנאות דתית, שאינה מתחשבת במציאות ובצרכים האמתיים של העם היהודי והיישוב. זו, לטעמי, הסיבה לכך, שחרף ההצלחות האדירות של הקבה"מ באותן שנים, כמו הקמת הפלמ"ח ותפקידו האדיר במלחמת השחרור בהנהגת מפקדים מן התנועה, והצלחותיו בהעפלה, בחומה ומגדל, בהתיישבות בנגב ועוד – נדחקה התנועה ומפלגתה, אחדות העבודה, אל השוליים. היא פשוט איבדה את הרלוונטיות שלה.

 

העדפת הארץ על המדינה, באה לידי ביטוי גם בהתנגדותה לממלכתיות ובדגש שביקשה להציב על חלוציות וולונטרית, גם לאחר הקמת המדינה. היא באה לידי ביטוי בבוז כלפי הציונות המדינית, המהלכים המדיניים והשפעתם על המציאות. היא באה לידי ביטוי גם בכך שחזון ארץ ישראל השלמה לא צייר גבולות. אם המחנה הרוויזיוניסטי שדגל אף הוא בשלמות הארץ, הציג את מפת ארץ ישראל המנדטורית כמפה שלו, טבנקין וחניכיו דיברו על ארץ ישראל השלמה כמושג אמורפי למדי, כ"מפה של הלב", המשתרעת "מן הים עד המדבר" כנאמר בהמנון הפלמ"ח שהיה לכותרת הספר. לבגין היה קל לוותר על סיני, כי סיני לא הייתה חלק ממפת תנועתו. לקבה"מ לא הייתה מפה עם גבולות. אגב, טבנקין, שעודד את התנועה למען א"י השלמה לאחר מלחמת ששת הימים, לא חתם על כרוז היסוד שלה ולא הצטרף אליה אישית, כיוון שלא ראה בא"י המערבית בין הים והירדן את ארץ ישראל השלמה (עובדה שאינה מצוינת בספר).

 

לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר שני המנהיגים הפוליטיים של הקבה"מ – אלון וגלילי כיהנו בממשלה ונשאו באחריות לאומית, היה עליהם להעמיד מול ארץ ישראל, שיקולים ריאליים הנוגעים לאינטרסים מובהקים של מדינת ישראל, ולכן הם התרחקו מטבנקין והתעמתו עמו. לא בכדי, טבנקין עצמו מעולם לא כיהן בממשלה, ואף כהונתו הקצרה בכנסת הייתה שולית בעיניו והוא בקושי פעל בה.

 

            ציר ההגשמה

 

ההצלחה הגדולה של טבנקין והקיבוץ המאוחד הייתה בתחום ההגשמה. בניגוד לפוליטיקה, בתחום זה הם היו שנים רבות הגורם המוביל, הן במעשה ההתיישבותי של הקבה"מ, הן בהשפעת הקבה"מ על המעשה ההתיישבותי של תנועות אחרות ובעיקר בהשפעת המעשה ההתיישבותי על עיצוב גבולות הארץ.

 

הימים בהם מבחינה מדינית הדבקות בארץ ישראל וההתנגדות להקמת מדינת ישראל הייתה שגיאה איומה ואומללה, היו השנים היפות ביותר בהגשמה. חזון ארץ ישראל ושלמותה הצית את הדמיון, היה בעל כוח מגייס יוצא מן הכלל והמעשה ההתיישבותי שהניב הרחיב את גבולות הארץ. ללא החזון הזה, הנגב, הגליל, העמקים ואזורים נוספים לא היו בידינו, וספק רב אם ניתן היה להקים מדינה בת קיימא. ללא הכוח המגייס של טבנקין והקבה"מ ספק אם ניתן היה להקים את הפלמ"ח, שהיה הגורם המשמעותי ביותר במלחמת השחרור.

 

אחרי מלחמת ששת הימים, ניסה טבנקין להוביל את תנועתו להתיישבות רבתי בכל השטחים המשוחררים והוביל את התנועה להחלטות ברוח זו. הפעם היכולת לגייס הן את העם היהודי בגולה, הן את הנוער בארץ והן את קיבוצי הקבה"מ, לא עלה יפה. טבנקין תבע להקים ארבעה יישובים בארבעת הימים שאחרי מלחמת ששת הימים – יישוב אחד ביום. הוא תבע להקים בתוך שנה מאה יישובים שכל אחד ימנה מאה אנשים – רובם מבני הקיבוצים ומתנדבים מחו"ל. לאכזבתו הרבה, הפער בין חזונו להגשמה היה תהומי. ועם זאת, השנים שאחרי מלחמת ששת הימים היו הימים שבהם הקים הקבה"מ יותר יישובים מכל תקופה אחרת לאחר הקמת המדינה. הקבה"מ הוביל את ההתיישבות בגולן ובבקעת הירדן ומנהיגיו הפוליטיים אלון וגלילי היו הדוחפים העיקריים והמבצעים העיקריים של ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן, בצפון ים המלח, בגוש עציון, בהר חברון, בפתחת רפיח ובמפרץ שלמה.

 

לטעמי, יעקב צור מעניק לקבה"מ קרדיט מוגזם בתחום ההתיישבותי, כאשר הוא מציין שתנופת ההתיישבות בממשלות המערך אחרי מלחמת ששת הימים, בהובלת אלון וגלילי, מעידה על כך שכל תנועת העבודה הטמיעה לפתע את התפיסה של ההתיישבות כמכשיר מדיני לעיצוב גבול הארץ, ש"תלם המחרשה הוא שיבטיח בסופו של דבר את קו הגבול המדיני" (ע' 330).

 

יש לזכור שתנופת ההתיישבות הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל, הייתה ההתיישבות בנגב ובגליל בשנים שאחרי קום המדינה, מתוך תפיסה פוליטית של התיישבות מיידית כדי להבטיח שהגליל והנגב יהיו חלק מן המדינה, לנוכח לחצים בינלאומיים אדירים לנסיגה ולחץ הפליטים להסתנן לארץ ולחזור למקומות מהם באו. באותן שנים הקבה"מ היה באופוזיציה, עסוק בפילוג בתוכו, מחוץ להחלטות ולעשיה ובקושי הצליח להקים יישובים. מי שהובילו את המהלך ההתיישבותי הגדול היו דווקא יריביהם הפרגמטיים ממפא"י, ב"ג ואשכול. אשכול, שתרומתו ליישוב הארץ גדולה יותר משל כל אדם אחר בתולדות הציונות, הקים מאות יישובים. רובם היו מושבים, בעיקר מושבי עולים.

 

אשכול היה ראש הממשלה לאחר מלחמת ששת הימים, והוא דחף להתיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון לא פחות מגלילי ואלון. הוא יזם את החזרה לגוש עציון והחל לעסוק בכך מיד בתום המלחמה. הוא קידם את ההתיישבות בגולן והיה מעורב בה, ממש באותו שבוע, שבו ממשלתו קיבלה את ההחלטה הסודית, על פיה תמורת חוזה שלום בתנאיה, היא תהיה מוכנה לסגת מהגולן לגבול הבינלאומי – החלטה שבוטלה לאחר זמן קצר. הוא יזם ודחף וכך תיאר יגאל אלון עצמו את הלהט ההתיישבותי של אשכול: "הייתה לי נסיעה נפלאה עם אשכול לאורך בקעת הירדן ואיך הוא בכל מקום קפץ לראות את פלג המים ואת טיב הקרקע... האיש הזה חי את ההתיישבות, הוא היה איש האדמה" (ע' 231).

 

עם זאת, אין ספק שהגורם הדומיננטי בהתיישבות בשנים שאחרי המלחמה היה הקבה"מ, בהנהגת אלון וגלילי.

 

            הציר הכרונולוגי

 

הספר הוא כרונולוגי – הוא מתאר את תפיסת ארץ ישראל השלמה של טבנקין עוד מתקופת העליה השניה ופעילותו בתנועת "פועלי ציון"; כבר אז הוא החל לעצב את חזון שלמות הארץ, ובוודאי לאחר הקמת המנדט הבריטי וקריעת עבר הירדן המזרחי. הוא השתית את התנועה שייסד בשנות העשרים על הרעיון.

 

המבחן הראשון של מאבק רעיוני, פוליטי, חינוכי והתיישבותי על רעיון ארץ ישראל השלמה, היה בפולמוס החלוקה בעקבות מסקנות ועדת פיל לחקירת מאורעות 36' ("המרד הערבי"). בן גוריון וויצמן תמכו בחלוקה וטבנקין והקבה"מ נלחמו נגדה בעוז. לדעת צור, ובניגוד לחוקרים אחרים, המחלוקת על שלמות הארץ הייתה הגורם המרכזי לקרע בין טבנקין והקבה"מ להנהגת מפא"י והגורם המרכזי לפילוג ממפא"י והקמת אחדות העבודה.

 

להבדיל מהפולמוס על תכנית בילטמור ועל תכנית החלוקה של האו"ם, שבה ההתעקשות של טבנקין להעדיף את שלמות הארץ על הקמת המדינה, הייתה הזויה – בפולמוס על ועדת פיל, הוא צדק. לא היה כל סיכוי לקיים מדינה בת קיימא בשטחים הזעירים שהוצעו ליהודים. במקרה הזה, דווקא ב"ג הפרגמטי גילה דבקות דתית בחזון המדינה בכל מחיר, ואנס את המציאות.

 

כאמור, הקבה"מ נאבק נגד מדיניותו של ב"ג להקמת מדינה לאלתר ולמאבק מדיני למדינה לאלתר, במחיר חלוקת הארץ, בשנות הארבעים. אולם אותן שנים, היו שנות השיא בעשייתה ההתיישבות והביטחונית המוכחת והמוצלחת.

 

במלחמת העצמאות, הדמות המרכזית במאבק על שלמות הארץ היה יגאל אלון. אלון היה גדול מצביאי תש"ח, משחרר הגליל, הפרוזדור לירושלים והנגב. הוא נלחם בכל כוחו לכך שצה"ל יכבוש את כל ארץ ישראל המערבית, עד הירדן, כולל רצועת עזה. הוא היה משוכנע שהדבר בידינו, פעל בכל כוחו לשכנע את ב"ג לאפשר זאת, אך ב"ג סירב תוקף. לאורך כל השנים, עד מלחמת ששת הימים, לא חדל אלון לבכות את החלטתו של ב"ג ולהציג אותה כמשגה היסטורי, שאינו מאפשר קיום של ממש למדינת ישראל. את מלחמת ששת הימים הגדיר אלון כשלב המשלים של מלחמת השחרור.

 

הקבה"מ התנגד לנסיגה מסיני ומעזה לאחר מלחמת סיני, אך לא פרש מהממשלה על אף התנגדותו. בשחרור א"י המערבית במלחמת ששת הימים ראה הקבה"מ הוכחה לצדקת דרכו. אך דווקא אז נוצרו סדקים בתוכו. בעוד טבנקין ונאמניו נאבקו למימוש מוחלט של חזון שלמות הארץ, יגאל אלון ובמידה רבה גם גלילי, הובילו לכיוון של פשרה טריטוריאלית. בשנות השבעים המוקדמות, ויתר למעשה הקבה"מ על חזון א"י השלמה וב-1976 אימץ רשמית את עקרון הפשרה הטריטוריאלית ברוח תכנית אלון.

 

הציר הפרסונלי

 

הגיבור הראשי של הספר הוא יצחק טבנקין. הוא האיש שהקים את הקבה"מ והנהיג אותו עשרות בשנים. הוא עיצב את האידיאולוגיה שלה, הוא ניסח את חזון שלמות הארץ והוא הדביק את חניכיו לאמונה ובעיקר למעשה התיישבותי כדי להגשים את החזון.

 

הספר מתאר את תהליך היחלשותו כמנהיג התנועה. כבר בשנות ה-50 השפעתו ירדה. הוא היה למנהיג הרוחני, והמדריך האידיאולוגי של התנועה, אך המנהיגים הפוליטיים היו אלון ובעיקר גלילי. ב-1965 גלילי ואלון הובילו מהלך פוליטי גדול שטבנקין התנגד לו בתוקף – הקמת המערך עם מפא"י. רוב גדול תמך בהם.

 

דבקותו של טבנקין באמונה הדתית של שלמות הארץ, לא נסדקה עד יומו האחרון. הוא היה בן 81 במלחמת ששת הימים, אך נעור כלביא להילחם את מלחמתה של ארץ ישראל השלמה, את מלחמתה של ההתיישבות. את שלוש שנות חייו האחרונות הקדיש למלחמה הזאת, אך כוחו והשפעתו בתנועתו הלכו ונחלשו. תלמידיו גלילי ואלון הציבו חלופה פרגמטית לדרכו.

 

הגיבור השני של הספר, אינו איש הקבה"מ אלא היריב הגדול – דוד בן גוריון. בציר האידאה, בין ארץ למדינה, ייצג בן גוריון את המדינה. בן גוריון לא פקפק מעולם בזכותו הטבעית וההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל כולה, אולם כל ימיו העדיף את הריאליה הפוליטית הפרקטית על מימוש החלום הזה. הופתעתי לקרוא ציטוטים של ב"ג כבר משנות העשרים המוקדמות, שיש בהם סימנים מוקדמים של תפיסת חלוקת א"י בה הוא דגל. החל מפולמוס החלוקה בעקבות ועדת פיל, ב"ג חתר להקמת מדינה מוקדם ככל האפשר, והבין שהדרך היחידה לכך היא חלוקת הארץ. לעתים הוא הסתיר זאת מסיבות טקטיות, אך פעולתו המדינית הייתה ברוח זו. כאשר עמדה על הפרק אפשרות ריאלית להקמת מדינה, הוא הנהיג את היישוב לתמיכה גורפת בתכנית החלוקה, ובהקמת מדינה לאלתר גם במחיר שהיה ידוע לו – מלחמה קשה מול העולם הערבי כולו. משפרצה המלחמה, שאף ב"ג להרחיב את גבול המדינה הרבה מעבר לגבולות החלוקה, אולם התנגד להתרחבות ברוח הצעות אלון, מתוך הערכה שהעולם לא ישלים עמן ויכפה נסיגה. הוא הורה לאלון, למורת רוחו, לסגת משטחים שכבש בסיני, מעבר לגבול הבינלאומי. ולאחר מלחמת ששת הימים, על אף אושרו מהידיעה על שחרור חלקי ארץ ישראל, הוא קרא לנסיגה מכל השטחים זולת ירושלים השלמה והגולן, ובהמשך צירף אליהם גם את גוש עציון וחברון, מתוך העדפת חזון המדינה היהודית בעלת רוב יהודי מוצק, על דבקות בארץ ישראל.

 

יש לציין שחרף המחלוקת האידיאולוגית בסוגיית הארץ מול המדינה, לא אחת הקבה"מ היה בן ברית לעמדותיו האקטיביסטיות של ב"ג, במאבקיו נגד ויצמן, שרת ואחרים. צור מציין, שבממשלות אשכול וגולדה, לא אחת מצאו עצמם חברי אחדות העבודה, בעיקר גלילי אך גם אלון, באותה עמדה עם יריביהם ושנואי נפשם מרפ"י ובראשם משה דיין, מול היונים בממשלה ובמפלגה – ספיר, אבן, אליאב ובן אהרון. יש בין חסידי אלון מי שיראו הצגה זאת ככפירה בעיקר, אך עובדתית – צור צודק.

 

הגיבורים הנוספים הם גלילי ואלון. עד מלחמת ששת הימים, הם היו שותפים מלאים לחזון ארץ ישראל השלמה. לאחר המלחמה, עמדותיהם היו שונות משל טבנקין.

 

יגאל אלון עיצב כבר ביום הרביעי למלחמה את תפיסת תכנית אלון, שגרסה פשרה טריטוריאלית והציג אותה מיד אחרי המלחמה. אלון הפריד בין האזורים המאוכלסים בצפיפות בערבים, על גב ההר ביהודה ושומרון, והציע לסגת מהם לטובת ישות פלשתינאית ובהמשך תמורת פשרה טריטוריאלית עם ירדן או עם פדרציה ירדנית פלשתינאית. באזורים שאינם צפופים באוכלוסיה פלשתינאית – בקעת הירדן, צפון ים המלח, חלקים מהר חברון, גוש עציון, רצועת עזה – שעיקר אוכלוסייתה הייתה פליטים והוא דגל ביישובם מחוץ לא"י (עובדה שאינה מוזכרת בספרו של צור) וכן הגולן וחלקים מסיני, הוא ראה כחלקים שיש להפכם לבלתי נפרדים ממדינת ישראל ופעל במרץ ליישובם. כך גם ירושלים השלמה, ולא בכדי הוא העתיק את בית השרד שלו למזרח ירושלים. אלון ראה בבקעת הירדן ובגולן גבולות בני הגנה, שאסור למדינת ישראל לוותר עליהם בשום תנאי, גם לא תמורת שלום.

 

ישראל גלילי התנגד לתכנית אלון. הוא סבר שציור מפות ונכונות מוגדרת לנסיגה מאזורים מסוימים היא טעות מדינית חמורה, שלעת מו"מ תהפוך את קווי הנסיגה האחרונים לנקודת הפתיחה של המו"מ. עם זאת, הוא לא דגל ב"אף שעל" וסבר שבבוא מו"מ לשלום, לא יהיה מנוס מוויתורים טריטוריאליים. הוא ראה בהתיישבות את הדרך המרכזית למאבק על גבולות הארץ, אך כיו"ר ועדת השרים להתיישבות עיצב את ההתיישבות על פי תפיסת ... תכנית אלון. כלומר, הוא התנגד לציור מפות וויתור פומבי על שטחים בטרם מו"מ, אך הוא חשב שיש למקד את ההתיישבות באזורים שאינם צפופים בערבים, החיוניים לישראל ולעיצוב גבולות בני הגנה. הוא סירב בתוקף להגדיר אזורים מסוימים כחסומים להתיישבות יהודית, אך קבע סדר עדיפויות. קודם כל התיישבות על פי תכנית אלון. השאר – פתוח לעתיד, בהתאם להתפתחויות המדיניות והביטחוניות.

 

במחקר שלי, מסקנתי הייתה שאלון וגלילי מעולם לא התנתקו מחזון שלמות הארץ, אולם הם הבינו שאי אפשר להגשימו באופן שלם, והם ניסו, כל אחד בדרכו, ליישם אותו באופן חלקי. זאת, בניגוד לחוקרים אחרים שהציגו את דרכם, ובעיקר את דרכו של אלון, כהתנתקות מהחזון, ואת הרטוריקה שלהם בזכות חזון א"י כרטוריקה טקטית שנועדה לשמור על שלמות התנועה. יעקב צור, בספרו, סבור אף הוא שהשניים, ובוודאי גלילי – לתפיסתם, נותרו נאמנים לחזון.

 

בניתוח שלי את תפיסותיהם השונות של שלושת המנהיגים, הצגתי אותם כמי שהגשימו – כל אחד בדרכו, את המסר הטבנקינאי של "ארץ ישראל השלמה על פי גבולות הכוח והיכולת". טבנקין פירש זאת, בצורך למתוח את גבולות הרצון והביצוע של העם היהודי כולו בארץ ובגולה לעליה ולהתיישבות רבתי בכל רחבי הארץ. טבנקין לא התעלם מהבעיה הדמוגרפית, אלא טען שפתרונה הוא בעליית מיליוני יהודים לארץ, שתאפשר הענקת אזרחות לכל ערביי א"י, שזכאים לכל זכויות הפרט, אך אין להם כל זכות לאומית בארץ. צור לא ציין את המקום של העליה בתפיסתו של טבנקין – הן בצורך בכל הארץ כדי שניתן יהיה לקלוט את מיליוני היהודים שיבואו, והן את עלייתם כפתרון לבעיה הדמוגרפית.

 

 גלילי תרגם זאת למאבק מדיני והתיישבותי על הארץ, ביצירת עובדות בשטח ובכושר עמידה, כדי שלעת שלום מקסימום שטחי ארץ ישראל יהיו בידינו. הערפל המדיני שבו הוא דגל היה אמצעי להגשמת מטרה זו, כמו גם תנופת ההתיישבות שהנהיג.

 

אלון תרגם זאת לתכנית אלון. בכל הצגותיו את התכנית, עד יומו האחרון, הוא הקפיד לציין שהבסיס הראשי שלה הוא היסוד המוסרי – זכותנו על ארץ ישראל. הוא טען, שהזכות הזו היא המעניקה לנו רשות לא לסגת מהשטחים, להבטיח גבולות בני הגנה ולהתיישב באזורים הנחוצים לנו. אולם אם נספח את יהודה ושומרון, נאבד את הרוב היהודי המתחייב לקיומה של מדינה יהודית דמוקרטית, ולכן אין ברירה אלא ויתור כואב על חלקי מולדת. הוא האמין, שריבונות ישראלית על בקעת הירדן, מיישמת את שלמות הארץ בין הירדן והים, הגם שחלקים מתוכה לא יהיו בשליטה ישראלית. בכל הזדמנות הוא ציין, שאם אין לנו זכות במקום כלשהו בארץ ישראל, אין לנו זכות על אף אזור אחר ואין זכות קיום למדינה. אלא שהמציאות הדמוגרפית מחייבת אותנו לוותר על מימושה המלא של הזכות.

 

אין ספק שאלון, שהטיף לשחרור כל א"י המערבית במלחמת השחרור וחינך לשלמות הארץ עד מלחמת ששת הימים, שינה את תפיסתו. ברור שהסיבה המרכזית לכך היא הדמוגרפית. אולם האם עד מלחמת ששת הימים אלון לא ידע שיהודה ושומרון הם אזורים עתירי אוכלוסיה ערבית? עובדה זו התגלתה לו לפתע ביום הרביעי של מלחמת ששת הימים? מה גרם לו לשינוי? על כך אין ליעקב צור מענה. למיטב הבנתי, מה שחולל את המפנה, היה העובדה שבמלחמת ששת הימים, להבדיל ממלחמת השחרור, הערבים נשארו בשטחים שנכבשו בידי צה"ל. במלחמת השחרור, האמין אלון שהערבים יעזבו את כל השטח שבין הירדן והים, כפי שהיה בשטחים האחרים, וסביר להניח שהוא צדק. הוא האמין שכך יהיה גם במלחמה הבאה. כאשר הבין, בששת הימים, שהערבים נשארים, עשה תפנית מיידית, ועיצב את תפיסת הפשרה הטריטוריאלית.

 

כך ניתן להסביר את גישתו לגולן. אלון היה הפטרון של ההתיישבות בגולן.

 

חסר לי בספר סיפור פעולתו של אלון למען כיבוש הגולן במלחמה עצמה ותמיכתו במשלחת יישובי הצפון שתבעה זאת. צור סיפר על פעולתו של אלון, לצד בגין, לקידום ההחלטה לשחרר את ירושלים, אך סיפור מאבקו ותרומתו לשחרור הגולן (והוא התכוון לאזורים נרחבים יותר מאלה שנכבשו בפועל) נשמט.

 

בניגוד לערביי יו"ש, ערביי הגולן עזבו במלחמה, ולכן גישתו לגולן הייתה שונה מגישתו ליו"ש. פה ושם ניתן למצוא התבטאויות טקטיות שלו על נכונות לוויתורים קטנים בגולן, אך מיד אחרי המלחמה ועד יומו האחרון הוא היה תומך נלהב של ההתיישבות בגולן. מן הרגע הראשון הוא קרא ליישב את הגולן והיה מעורב בהחלטות הפורמליות והבלתי פורמליות לקידום ההתיישבות. משרד העבודה בראשותו שילם את משכורתם של ראשוני המתיישבים. כבר בדצמבר 1967 הוא נאם על הצורך לספח את הגולן וכעבור חודשים אחדים הציע לאשכול הצעה ברוח זו.

 

כיוון שיעקב צור מציג – בוודאי את גלילי אך גם את אלון, כמי שאמונתם בחזון שלמות הארץ המשיך להדריך אותם, הופתעתי מאוד מן האמירות הבאות שלו: "ארבעים ושש שנה עברו מאז הציג אלון את תכניתו, ישראל עברה תקופות של מלחמה וטרור וכן התנחלות רחבת ממדים ביהודה ושומרון, ועדיין עקרונות תכנית אלון היא ההצעה היחידה המונחת לדיון בין ישראל לפלסטינים" (ע' 204). וכן: "השקפתו של אלון הרחיקה ראות בראש ובראשונה בכל הקשור ליהודה ושומרון ולתושבים הפלסטינים. למעלה מארבעים שנה נדרשו עד שההשקפה של שתי מדינות לשני עמים הפכה כמעט הסכמה לאומית" (ע' 304). אין כל קשר בין דרכו של אלון לדרכו של השמאל בימנו. אלון השפיע השפעה משמעותית על דרכה של מפלגת העבודה. בנאומו האחרון של רבין לפני הרצח, שבו הוא הציג את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, הוא דבק בעקרונות תכנית אלון.

 

המהפך המדיני הגדול היה בהצעות ברק בקמפ-דיוויד. ברק הציע דרך הפוכה לדרכו של אלון. את דרך הפשרה הטריטוריאלית של אלון, שבה ישראל מוכנה לוותר על שטחים רבים אך בשום אופן אינה מוכנה לוותר על אזורי א"י, חבלי התיישבות וגבולות ביטחון, שאינם מאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, הוא המיר בדרך של הנסיגה המלאה, כולל מאזורים שהיו בבת עינו של אלון כירושלים השלמה ובקעת הירדן. הרי צור עצמו ציטט את דבריו של אלון על פיהם, אילו הברירה היחידה היא בין ארץ ישראל השלמה כולל סיפוח כל תושבי הערביים לבין נסיגה מלאה לגבולות הקודמים – הנסיגה המלאה היא האופציה הגרועה ביותר.

 

גיבור נוסף הוא בן אהרון. בן אהרון, שהגיע לשיא כוחות כמזכ"ל ההסתדרות בשנות השבעים המוקדמות, היה טבנקינאי בלהט הסוציאליסטי שלו, כאיש שמאל חברתי כלכלי מובהק וכמנהיג פועלים. אולם בתחום המדיני, הוא נטה לאורך כל השנים דווקא לתפיסת החלוקה של ב"ג, על אף השפעתו של טבנקין. לאחר מלחמת ששת הימים הוא התנתק לחלוטין מרעיונות א"י השלמה, והציג קו יוני קיצוני.

 

            שלמות הארץ כערך חינוכי

 

מה הסיבה לכך שאחרי מלחמת ששת הימים חלק מהנהגת הקבה"מ גילתה גישה פרגמטית, שלא דבקה באידיאולוגיה הטהורה? להערכתי, הסיבה לכך הייתה היותה חלק מן ההנהגה הלאומית. האחריות הלאומית מחייבת התייחסות פרגמטית יותר למציאות. גלילי ובעיקר אלון הבינו, שהמציאות  מחייבת דרך של פשרה.

 

אני דוגל בדרכו של אלון ובתכניתו; בתפיסת הפשרה הטריטוריאלית. אך לא פחות מכך, אני שותף לאמונתו ואמונתו של גלילי, בזכותו של עם ישראל על כל שעל בא"י. אני רואה ערך חינוכי וערכי גדול באמונה זו, שהיא היא הזכות שלנו לקיים כאן את מדינת היהודים.

 

שיקולים פרגמטיים מחייבים לעתים להתפשר על אידאה. הבעיה היא כאשר הופכים את עצם הפשרה לאידאה. התייחסות לחבלי ארץ ישראל כאל שטח כבוש ואל עצמנו ככובשים וקולוניאליסטים, שומט את הקרקע מתחת לעצם זכות קיומה של מדינת ישראל. הנסיגה מן האמונה בזכותנו על א"י וההתייחסות אל עצמנו כאל כובשים, היא הגורם לרעל הפוסט ציוני. היא הגורם לפקפוק בעצם זכות הקיום של מדינה יהודית והצגתה כסותרת את העיקרון של מדינה דמוקרטית. לא בכדי, בקרב גורמים רבים בישראל גם התיישבות יהודית בגליל ובנגב מוצגת כבלתי לגיטימית.

 

מכאן הפער הגדול בין דרך הפשרה הטריטוריאלית של אלון וגלילי, לדרכו של השמאל הישראלי היום. האמונה היוקדת בזכותנו על ארץ ישראל ובזכותנו ליישב את כולה שהדריכה אותם גם כאשר הבינו שאין מנוס מפשרות וויתורים, חסרה היום ואותה מן הראוי לחדש. יש מקום לחדש את השיח הציוני של זכותנו על הארץ, שהפך לנחלת הימין והדתיים, כשיח לגיטימי בתנועת העבודה ובשמאל הציוני. ואם ספרו של יעקב צור יתרום לכך במעט, תהיה זו תרומה חשובה ביותר.

 

ספרו של צור מסתיים במלחמת יום הכיפורים. חבל שהוא לא המשיך עד סוף דרכו של הקבה"מ עם הקמת התק"ם – שבע שנים מאוחר יותר. תקופה סוערת זו, שכללה את ההתמודדות עם פינוי יישובי הגולן במלחמת יום הכיפורים, הסדרי הפרדת הכוחות עם מצרים וסוריה, הסדר הביניים עם מצרים, ועידת שפיים שבה הקבה"מ אימץ את דרך הפשרה הטריטוריאלית של אלון לצד תכנית התיישבות שאפתנית בשטחים על פי התכנית, המהפך הפוליטי, הסכם השלום עם מצרים ועקירת יישובי סיני, טלטלה את הקבה"מ וראויה הייתה להיכלל בספר. תקופה זו מזמינה מחקר נוסף.

 

יש לציין את העריכה ההדוקה והקפדנית של הספר, שבזכותה ספר בן למעלה מ-350 עמודים חף כמעט לחלוטין משגיאות. עם זאת, זיהיתי לפחות שלוש שגיאות, שראוי לנכשן במהדורה הבאה.

 

שלמה הלל היה איש מפא"י, ואף שתקופה קצרה היה בין מייסדי מעגן מיכאל, מבחינה תנועתית ופוליטית מעולם לא היה איש הקבה"מ וחניך הקבה"מ, למרות שדעותיו היו קרובות לעמדות הקבה"מ, בניגוד לכתוב בע' 21.

יגאל אלון נבחר לכנסת ב-1955 ולא ב-1957, בניגוד לכתוב בע' 179.

מלחמת ששת הימים הסתיימה ב-10 ביוני ולא ב-11 בו, בניגוד לכתוב בע' 193.

 

נהניתי לקרוא את ספר, וקראתי אותו בנשימה עצורה. אני ממליץ עליו בחום. 


* "כיוונים חדשים"

נכתב על ידי הייטנר , 11/2/2016 01:42   בקטגוריות אנשים, הגולן, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חוץ וביטחון, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, ספרות ואמנות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ