לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ¶ֳ©ֳ¥ֳ°ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

נולדה מחדש


"פתאום נולדה" – זאת הכותרת שבחרה אפרת בדיחי לספרה, שיצא לאחרונה לאור וכבר נחטפה המהדורה הראשונה שלו והשניה – בדרך; ספר שכותרת המשנה שלו מתמצתת את תוכנו: "על הקמת יישוב, על מאבק על הארץ, על אהבה ואמונה".

 

היישוב הוא קשת. "פתאום נולדה" הוא שם המיטיב לתאר את הקמתה של קשת, השונה כל כך מאופן ההקמה המקובל של יישובים, ובהם יישובי הגולן. רק לאחרונה כתבתי כאן על ועידת הקיבוץ המאוחד שהחליטה על הקמת אורטל. היה זה שנתיים לפני העליה לקרקע; בהחלטה של תנועה מיישבת, עם קיבוצים מלווים, עם תנועת נוער שהקימה גרעינים, ומאחורי אלה עמדו מוסדות מיישבים, ממשלת ישראל וכו'; שנתיים של הכשרת חבורות וגרעינים והקמת תשתית פיסית לקליטת המתיישבים.

 

סיפורו של כל יישוב מעניין אך הסיפור של קשת ייחודי ואחר. קשת, באמת ובתמים, פתאום נולדה. היא החלה כהפגנה שיזמו יישובי הגולן בעת המאבק נגד נסיגה מצפון הגולן בהסדר ההפרדה אחרי מלחמת יום הכיפורים. היא קמה בעיצומה של מלחמת התשה עזה שליוותה מו"מ עיקש על תנאי ההסדר. המפגינים התמקמו בבונקר בקונייטרה. ההפגנה משכה צעירים ממקומות שונים, חילונים ודתיים תחילה, אך במהרה עוצב האופי הדתי. וכך, בלי כל הכנות, ללא תנועה, ללא גרעין, באופן ספונטני, האנשים התאהבו במקום וברעיון וההפגנה הייתה ליישוב פורח, שהיום הוא כבר בעשור החמישי לקיומו. "פשוט נגמר להם הזמן שהיו יכולים להקדיש להפגנה, שמבלי משים הפכה ליישוב; יישוב שנולד בלי היריון; בלי 'גרעין יעד' שהתגבש ויועד להקים את היישוב ולאכלס אותו, כמו שמקובל בהקמת יישובים 'נורמליים'; בלי משבצת קרקע שתוכננה להקים את היישוב עליה. פשוט נולד. בלי הרבה שאלות" [ההדגשות שלי א.ה.].

 

אפרת אינה מוותיקי היישוב. היא הגיע באיחור של ששה ימים... היא לקחה חופשה של עשרה ימים ממקום עבודתה כמדריכה במכון גולד בירושלים, נטלה שק"ש של אחת מחניכותיה ועלתה ערב שבת בטרמפים לגולן, השרוי בקרבות ההתשה, כאשר הפגזים התעופפו סביבה. עשרת הימים הללו נמשכים כבר 42 שנים. אך כפי שאפרת מתארת בספר, היא לא הייתה זקוקה לעשרת הימים כדי לקבל את ההחלטה. בעצם, היא לא ממש קיבלה החלטה. היא נסחפה לוודאות שכאן ביתה. הוודאות הזו הכתה בה ברגע שהגיעה לבונקר בקונייטרה. "השתהיתי על הפתח, מרגילה את עיניי להבדל בין אור היום לבין האפלולית; מסגלת את גופי לפער בין חום הקיץ שבחוץ – לקרירות של בטן האדמה בפנים. אבל אולי גם נותנת לעצמי רגע של שהות להבדיל בין שני העולמות: זה המוכר, שממנו אני באה, וזה החדש, הלא נודע, שאליו אני נכנסת. בחשיבה לאחור – נדמה לי שכבר שם אחזה בי תחושה ברורה, שמשהו גדול קורה לי, מתרחש סביבי ובתוכי".

 

"פתאום נולדה" הכתירה אפרת את ספרה; את סיפורה של קשת, שנולדה פתאום. אך גם אפרת, בת העשרים, פתאום נולדה מחדש. "נדמה לי שכבר שם אחזה בי תחושה ברורה, שמשהו גדול קורה לי, מתרחש סביבי ובתוכי; שאני הולכת לקראת לידתי השניה. במובן הזה היה קצת משעשע להיוולד פנימה, אל תוך הבונקר, כאילו חזרתי אל תוך הרחם; של אמא אדמה, אם לא של האמא הפרטית שלי".

 

אפרת מספרת את סיפורה בגוף ראשון, אך בענווה רבה. היא משתדלת לצמצם את מקומה בסיפור, ולהעניק מקום לחבריה ליישוב; למנהיגי היישוב אך גם לחברים מן השורה. מוטיב הלידה מחדש, חוזר שוב ושוב, לא רק בסיפורה של אפרת, אלא גם בסיפורי חבריה.

 

כך למשל בסיפור הזוג הראשון בקשת, ישי ורבקה. אפרת מתארת את חגיגת האירוסין, ומספרת על ישי: "כל החיים עד כה, סיפרה רינה, אם החתן, ישי לא מסוגל לסלוח לעצמו – או להוריו – שהוא נולד בתקופה היסטורית משעממת; אין כבר מה לעשות בה, רטן תמיד בטרוניה. החשמונאים כבר ניצחו את היוונים, והמחתרות כבר הרחיקו את הבריטים מהארץ. אנשי העליות הראשונות כבר יבשו את הביצות, עקרו סלעים וסללו כבישים. המדינה כבר הוקמה וההתיישבות התבססה. מה כבר נשאר לדור שלנו לעשות, היה הילד–נער-בחור מקטר תמיד באכזבה מתמשכת.

- והנה... פתאום מצא שנותרו לו ולכולכם הרבה דברים חשובים היסטוריים, לעשות. כשישי ירד אלינו פעם ראשונה מהבונקר הביתה לשבת – גילינו ילד חדש: 'עכשיו כבר היה שווה להיוולד', אמר בעיניים נוצצות.

כולנו צחקנו ורינה חשפה עוגת קרם ענקית, שהביאה אתה בזהירות כל הדרך ממרכז שפירא שבדרום, לכבוד הלידה השניה של ישי בנה, שרק נולד – ומיד התארס".

 

בין הקשתים יש חוזרים בתשובה לא מעטים, ואף כמה גֵּרִים – הגיור והחזרה בתשובה נתפסים אף הם, בעיני אפרת ובעיני האנשים עצמם, כלידה מחדש, המשתלבת עם הלידה מחדש שבהצטרפות לקשת.

 

מקום מרכזי בספר הקדישה אפרת לבית ספר שדה "קשת יהונתן", שהיא הייתה ממייסדיו וחברה בצוות הראשון שבו. גם "קשת יהונתן" נולד פתאום. "עד מהרה הקמנו את בית ספר שדה שלנו... הוא נולד אצלנו במחנה חושניה, במבנים סוריים נטושים, חסרי תואר והדר... מחושניה עבר בית ספר שדה שלנו למשכן שנבנה עבורו ביישוב הקבע בתל טליה, ועם השנים הלך וגדל, צמח והשתדרג. הוא קיבל את השם 'קשת יהונתן', וההקמה שלו – כמו גם השם שלו – היו חלק מסיפור הלידה המופלא של קשת עצמה: לידה בלי הריון".

 

****

 

ארבעים יום וארבעים לילה ישבו ראשוני קשת בבונקר בקונייטרה, ולאחר מכן – ארבעה חודשים במשתלה בצפון הגולן. משם עברו למרכז הגולן – מושב קשת הוא בכור יישובי מרכז הגולן, וישבו ארבע שנים במחנה חושניה, עד שעברו לנקודת הקבע של היישוב בתל טליה.

 

סיפור ההקמה ההרואי מלהיב, אך מבחנה של כל מהפכה הוא היום שאחרי המהפכה, יום קטנות אפור. האם ניתן לשמור על רוח המהפכה ולא להתברגן?

 

אפרת מספרת על אסיפת חברים שדנה בשאלה האם להקים גגות רעפים אדומים ביישוב הקבע, או לשמור על מראה המתאים יותר ליופיו הטבעי, הפראי, הבזלתי של הגולן. "הורס לגמרי, טענו בכאב כאלה שבאו כמוני מסביבה עירונית, וכל העבר ההתיישבותי שלהם היה ההווה שלהם בקשת. היינו קנאים לכל מה שהזכיר בעינינו את נוף הגולן, שבו נולדנו בשֵּׁנִית".

 

אפרת מכירה בכך שהמבחן האמתי הוא בבוקר שלמחרת המהפכה. "חס וחלילה, הוכיח אותנו חזי, 'זקן' חברי קשת. זה סתם מחשבה של ילדים. נראה לכם שהעיקר הוא להמציא את היישוב? הגבורה הגדולה היא להתמיד בו; לשמור על הקיים ולא להפסיק להתפתח.

בכל זאת פשטה בלבבות תחושה של חיים של שגרה. המבוגרים שבינינו דאגו תמיד להוסיף – 'שגרה ברוכה'. בימים שבאו בהמשך, לאורך ארבעים שנותיה של קשת, אפשר היה לצפות דרך קבע בתופעה משעשעת: בחגיגות יום קשת, שמוביל באופן מסורתי השבט של השישיסטים, תופסת ההופעה העוסקת בפרקי הבונקר, המשתלה וחושניה – את רוב זמן ההצגה, המצגת או הסרטונים. 'ו- - - ואחר כך באו עוד ארבעים שנה משעממות ..."

 

אולם רוחה הסוערת של אפרת לא התברגנה. אפרת נמצאת תמיד בתנועה, בתנועה מתמדת; היא תמיד היכן שצריך. כשהגולן במאבק – היא רתומה למאבק. כאשר בשיא המאבק מתקיימת שביתת רעב בגמלא, אפרת מצטרפת לשביתה. היא יורדת לימית להיאבק נגד הנסיגה, ויורדת לשנה בגוש קטיף להיאבק נגד ההתנתקות, ויורדת לאשקלון להתנדב ולסייע במבצעי "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן". "עד הסוף הטוב" נקרא פרק הסיום, שאותו כותבת אפרת באשקלון, בעיצומו של "צוק איתן". היא לעולם אינה מאבדת את האופטימיות והאמונה.

 

"שגרה ברוכה" אינה ברכה שגרתית לאדם כאפרת. נייחל שלא יהיו עוד עקירות ולא מלחמות, אך חזקה על אפרת שתמצא תמיד את המאבקים שבהם היא נחוצה.

 

****

 

שיבצתי במאמר ציטוטים מן הספר, כיוון שהמלצתי החמה לקרוא אותו כמעט מתייתרת כשנחשפים לעברית היפה והמדויקת ולכתיבה הקולחת של אפרת. הספר מעניין, בראש ובראשונה כי הסיפור מעניין, אך לא פחות מכך כיוון שאפרת מיטיבה לספר את הסיפור, ובאיזו שפה יפה ועשירה.

 

לכאורה, זהו ספר לגיל הנעורים, אך כשקראתי אותו שמחתי למצוא עצמי כבן גיל הנעורים, כיוון שהספר דיבר אליי, וממש ממש לא חשתי שאני נדרש, כקורא, להתאים את עצמי לגיל כלשהו. אני בטוח שבני נעורים ימצאו בו עניין רב, אך הנעורים הללו יכולים בהחלט להימשך עד 120.

 

ברצוני להתעכב על שתי נקודות למחשבה שהספר עורר בי. האחת, היא צביונה הדתי של קשת. כולנו יודעים, שקשת שונה משאר היישובים הדתיים. חבריו מגדירים אותו יישוב תורני. בחלוקות הסוציולוגיות היום מקובל להגדירו כחרד"לי (חרדי לאומי). הוא מזוהה עם "ישיבות הקו".

 

מבחינה זו רב המרחק בין קשת לביני בתפיסת היהדות, ורבות המחלוקות שלי עם חבריו; כך בתקופה שניהלתי את מתנ"ס הגולן, וכך עד היום. הספר מוקדש לזכר חברתה של אפרת רונית לוינשטיין ז"ל, שבימים האחרונים בעלה, הרב יגאל לוינשטיין, היה בלב הסערה. דבריו הקשים נגד ההומואים ונגד הרפורמים מרתיחים את דמי, ואף כתבתי בגנותם מילים חריפות. אני יודע, שהקו של קשת הוא הקו שמייצג הרב לוינשטיין, ולא קל לי עם זה.

 

עם זאת, לאורך השנים דווקא בקשת תמיד חשתי בבית, ורכשתי חברים, יותר מביישובים אחרים. משהו ברוח של קשת מדבר אליי מאוד – הממלכתיות, האידיאליזם, הפשטות, הצניעות, הדבקות וכמובן - אהבת הארץ ואהבת הגולן. אין בכך כדי לצמצם את המחלוקת העמוקה, אך יש בכך כדי לא לתת בשום פנים ואופן למחלוקת להפוך לקרע.

 

כשקראתי את הספר, הייתה לי גם תחושת מסוימת של החמצה. מתארת אפרת את הימים הראשונים בקונייטרה: "גיליתי שמתאכסנים יחדיו גם בנים וגם בנות. האחרונות היו לבושות במכנסיים קצרים וגופיות... הרגשתי שמחה למחזה הלא רגיל הזה בארץ: אנשים מהשקפות עולם שונות, מאורח חיים שונה למדי, כאלה עם וכאלה בלי כיפות וסממנים אחרים של תורה ומצוות עליהם – שוהים באותו מקום, שמחים אלה באלה, מלוכדים סביב מטרה יקרה אחת". קשת יכלה להיות חלוצת היישובים המשולבים, שדתיים וחילונים חיים בהם יחד, בצוותא. חבל שזה לא קרה.

 

הנקודה השניה למחשבה, היא מיעוט התיעוד של מפעל חיינו בגולן.

 

במלאת שבע שנים להקמת הפלמ"ח ציין אלתרמן את האירוע בשירו "מסביב למדורה". וכך הוא כתב בין השאר:

"מה נשיר עליהם, מה נשיר,

הם עושים זאת יפה מאתנו.

בעצמם הם כותבים להם שיר

ואפילו ספרים כבר נתנו.

זהו טיב הפלמ"ח הוא איננו משאיר

כל מלאכה לשלא משלנו".

 

כך לוחמי הפלמ"ח וכך חלוצי העליה השניה והשלישית – הייתה להם תודעה היסטורית מפותחת והם ידעו לטפח אותה ולהנחיל לסביבתם ולממשיכיהם את האתוס הגדול שלהם ואת גאוות היחידה.

 

משום מה, בגולן זה ממש לא קרה. מתיישבי הגולן לא סיפרו את סיפורם – לא הסיפור האישי, לא הסיפור היישובי, לא הסיפור הכלל גולני. אין מחקר אמתי על ראשית ההתיישבות בגולן, אין ספרי זיכרונות של החלוצים, וחבל.

 

אנו נמצאים בעיצומה של שנת היובל להתיישבות בגולן, והגיעה השעה לשנות את המגמה. אני מקווה מאוד שספרה של אפרת, "פתאום נולדה", הוא סנונית ראשונה המבשרת גל של תיעוד וכתיבה.

 

אפרת בדיחי, "פתאום נולדה", תשע"ו 2016. 302 עמ'.

גילוי נאות – אני מצוטט ומצולם בפרק על שביתת הרעב בגמלא.

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 28/7/2016 00:46   בקטגוריות אורטל, אנשים, הגולן, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תמונת הניצחון של "צוק איתן"


כותרות העיתונים בתום מבצע "צוק איתן" איימו בסכנת התרוקנות של היישובים ב"עוטף עזה". שידורי הטלוויזיה החיים מן היישובים דיברו על אובדן האמון ועל כך שאי אפשר עוד להמשיך לחיות כך.

 

הניסיון התקשורתי לזרוע דמורליזציה היה בעייתי ביותר, אם לבחור במילים העדינות ביותר שבמילון, ופגע בעיקר בתושבים, שהפגינו לאורך שנים חוסן וכושר עמידה מעוררי השראה. אולם החשש מפני גל עזיבה המוני היה אמתי. הוא היה קיים גם ביישובים עצמם.

 

חלפו שנתיים. קרה ההיפך מן המגמה הזאת. יישובי עוטף עזה נהנים מצמיחה דמוגרפית שלא הייתה כמותה שנים רבות. משפחות רבות ממרכז הארץ העתיקו את חייהן ליישובים אלה, והתחברו לאיכות הקהילתית הנדירה השרויה בהם. אם חיפשנו תמונת ניצחון ב"צוק איתן" – זו תמונת הניצחון. תמונת המשאיות הפורקות את כבודותיהן של משפחות, שעלו להתיישבות בקיבוצים ובמושבים הסמוכים לגבול עזה, מבטאת את עומקו של המושג ניצחון, יותר מכל תמונה של מטה טרור חרב או של דגל על קן שיגור של טילים.

 

אני יודע שאני כמעט מסתכן בנפשי, כשאני מעז לומר את המילה "ניצחון" בהקשר של "צוק איתן". אולם אם אני רוצה להיות ישר עם עצמי ולא להיסחף בזרם הציבורי, אני מסרב להצטרף לפסטיבל הנהי.

 

אסייג את עצמי. שנתיים הם זמן קצר מכדי לסכם את תוצאות המבצע. נתוני השנתיים הללו מעידים על מגמה, אך מוקדם לסכם סיכומים סופיים. באותה מידה, מוקדם לצבוע את המלחמה בצבעי כישלון המנוגדים לעובדות.

 

ומה העובדות?

 

בשנת 2000, שנים אחדות לאחר הנסיגה מ"עזה תחילה" בהסכם אוסלו וזמן קצר לאחר שערפאת דחה את הצעותיו חסרות התקדים של ברק בקמפ-דיוויד, בתחילת מתקפת הטרור הפלשתינאית המכונה בשם החיבה המכובס "האינתיפאדה השניה", החל פשע המלחמה המתמשך של ירי רקטות מכוון כלפי האוכלוסיה האזרחית, בעיקר בגוש קטיף ובהדרגה גם ביישובי הנגב המערבי. עקירת גוש קטיף ב-2005 הסלימה את פשע המלחמה והרחיבה בהדרגה את טווח הפגיעה. אזהרתו של בני בגין מפני קטיושות באשקלון, שהפכה אותו ללעג ולקלס בפי פרס שהגדיר אותו "חוזה שחורות" ו"איש האתמול" לקול צחוקם של חסידיו, לא התקרבה כלל למציאות שנוצרה. גוש דן כולו, ירושלים הבירה ונתב"ג נכנסו לקו האש בתקופות הסלמה, ואילו יישובי עוטף עזה היו כמטווחי ברווזים גם בימי שגרה. במשך 14 שנה, החיים באזור לא היו חיים. עשרות הפסקות אש, הודנות ותהאדיות הופרו ברגל גסה  בתוך שעות. המבצעים "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן", שנועדו לחולל שינוי מהותי, לא שינו את המציאות.

 

בשנתיים שחלפו מאז "צוק איתן" המציאות לאורך הגבול השתנתה ללא הכר, הגם שהשקט, למרבה הצער, אינו מוחלט. המכה הקשה והכואבת שצה"ל הנחית על חמאס, חוללה הרתעה ששינתה את המציאות. המבצע עשה זאת, בלי לסבך את ישראל בכיבוש מחודש של רצועת עזה על מיליון וחצי הפלשתינאים שבה, שאין לנו עניין בשליטה עליהם. המבצע עשה זאת בנחישות ובשום שכל, ולא בסיסמאות פופוליסטיות על אודות "מיטוט החמאס", שאינן רציניות יותר מהסיסמאות הפופוליסטיות על אודות "הסדר מדיני".


* "ישראל היום"

נכתב על ידי הייטנר , 27/7/2016 08:37   בקטגוריות היסטוריה, התיישבות, חוץ וביטחון, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 27.7.16


* על מה הסכסוך – מי שמשלים את עצמם שהסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים הוא על מיקום הגבול, על אקיבוש, על יהודה ושומרון; שנסיגה מיהודה ושומרון תביא לשלום ולא למה שהובילה הנסיגה מרצועת עזה – בעלי האשליות קיבלו תשובה ניצחת מאבו מאזן.

 

אבו מאזן מנסה לגייס את הליגה הערבית לתביעה נגד בריטניה על הצהרת בלפור, שניתנה לפני 99 שנה. לטענתו, הצהרת בלפור הייתה המבוא ל"נכבה".

 

ה"נכבה" היא הקטסטרופה. כך מכנים הפלשתינאים את הקמת מדינת ישראל, את תוצאות המלחמה התוקפנית שהם יזמו בניסיון למנוע את הקמת המדינה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ ישראל, שלוש שנים אחרי השואה.

 

הפלשתינאים רוצים לתבוע את בריטניה על ההצהרה המכירה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל.

 

זאת מהות הסכסוך – שאלת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית במולדתו. על כך מתנהל כל הסכסוך – סירובם העקשני של הפלשתינאים, גם אחרי כל האסונות שאותו סירוב המיט עליהם, להכיר בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. זאת האמת ואין בלתה.

 

* חינוך או בייביסיטר – המחלוקת סביב השאלה האם להעביר את מעונות היום למשרד החינוך או להשאירם במשרד הכלכלה, מצטיירת בתקשורת, ואולי כך היא אכן נדונה גם במערכת הפוליטית, כמחלוקת כוחנית על סמכויות ותקציבים בין מפלגות השולטות במשרדים.

 

את הציבור צריך לעניין העניין עצמו. הגיעה העת לשים קץ לאנומליה, שבה מעונות היום לגיל הרך הם באחריות משרד הכלכלה ולא משרד החינוך. מה פתאום משרד הכלכלה? מה למשרד הכלכלה ולחינוך?

 

רקע היסטורי – משרד הכלכלה הוא הגלגול האחרון של משרד התמ"ת. התי"ו האחרונה בראשי התיבות תמ"ת היא "תעסוקה" [תמ"ת = תעשיה, מסחר ותעסוקה]. התעסוקה היא מה שהיה "העבודה" במשרד העבודה והרווחה, עם פיצולו. משרד העבודה והרווחה, שקם ב-1977, היה שילוב של משרד הסעד ומשרד העבודה, שפעלו מאז קום המדינה.

 

שרת העבודה בשנים 1949-1956 הייתה גולדה מאיר. בתפקידה זה גולדה הייתה בין המעצבים של מדינת הרווחה הישראלית והיא אחראית להישגים רבים, בקליטת העליה הגדולה, בחקיקה החברתית, בהקמת הביטוח הלאומי ועוד. במסגרת תפקידה, חתרה גולדה לקדם את מעמד האישה באמצעות עידוד נשים בכלל, ואימהות בפרט, לצאת לעבודה. על מנת לאפשר זאת, היא הקימה את מעונות היום לילדי עובדים.

 

הקמת המעונות הייתה צעד מתקדם לזמנו, אולם מאז חלפו למעלה מ-60 שנה, העולם השתנה, מעמד האישה עבר מהפכה ויציאה לעבודה היא לחם חוקן של מרבית הנשים ונורמה כמעט מובנת מאליה בחברה הישראלית.

 

מעונות היום של משרד העבודה / עבודה ורווחה / תמ"ת / כלכלה, הם שריד אנכרוניסטי של מציאות שחלפה מן העולם. מעונות היום נועדו מלכתחילה לשמש כבייביסיטר, וזה המסר כל עוד הם באחריות משרד הכלכלה.

 

הילדים מגיל לידה עד שלוש זקוקים לחינוך, לא לבייביסיטר. ובדיוק לשם כך יש בישראל משרד חינוך. משרד החינוך, כשמו כן הוא - הוא אמון על החינוך מן הלידה ואילך. יש לקיים את החלטת הממשלה להעביר את המעונות למשרד החינוך. על משרד החינוך להשקיע במעונות היום את מיטב הכוחות המקצועיים; אנשי חינוך, המבינים בחינוך. לא בייביסיטרים.

 

הוא הדין באשר להעברת בתי הספר המקצועיים למשרד החינוך. גם בתי הספר הללו הם מוסד חינוכי ושם מקומם.

 

* לא בכפיה – תומכי ביטול החוק המחייב לימודי ליבה בחינוך החרדי, מצדיקים את הצעד בכך שרצוי לקיים את תהליך הפרודוקטיביזציה של החברה החרדית בדרכי נועם ולא בכפיה כוחנית.

 

הם צודקים. אין לכפות לימודי ליבה בחינוך החרדי. אין לשלוח שוטרים למוסדות החינוך האלה ולכפות עליהם לימודי מתמטיקה, אנגלית ומדעים בכוח. אך אין לכפות על המדינה לממן את המוסדות הללו.

 

מי שרוצה לחנך את ילדיו בדרך שונה לחלוטין מדרישותיה וצרכיה של המדינה, יואיל לממן זאת בעצמו ולא מכספי המדינה. מוסד חינוכי שאינו עומד בדרישות משרד החינוך, שהן מינימליסטיות למדיי - בל יקבל אגורה מן המדינה.

 

* הליבה היהודית - לאחר החלטת הממשלה על ביטול חובת לימודי הליבה, עלה ח"כ אייכלר לראיון בגל"צ. המראיין היה ירון וילנסקי. "אז מה", שאלה המראיין, "היום הוא יום חג בעבורכם?" ונענה מיד בתשובה: "היום הוא יום אבל ותענית. י"ז בתמוז". דומה היה שהמראיין כלל אינו יודע במה המדובר. בתחרות הבורות - 1:0.

 

דעתי ידועה. אין להתפשר על חובת לימודי הליבה. אבל בחינוך החילוני קיים גם קיים חסך בלימודי הליבה היהודית.

 

* נתניהו טוב לערבים - נאום "הערבים נוהרים לקלפיות" היה מחזה מכוער ומגונה, המנוגד למהות תפקידו של ראש ממשלה במדינה דמוקרטית. הדברים לא נאמרו מתוך גזענות, כיוון שנתניהו רחוק מגזענות, אלא מתוך ציניות של פוליטיקאי שכדי לקושש קולות מוכן לפרוט על רגשות גזעניים של חלק מהציבור. נתניהו התנצל כעבור שבוע, ואני משוכנע שההתנצלות הייתה מתוכננת מראש, חלק מן המהלך הציני.

 

עם זאת, מנהיג וממשלה נבחנים בראש ובראשונה במעשיהם. ולזכותה של הממשלה הנוכחית יש לומר, שהיא מיטיבה יותר מכל קודמותיה עם המגזר הערבי, בתקציבי עתק והשקעות עתק ובהתמודדות עם הפשע ברחוב הערבי.

 

מגדילים עשות בעניין זה שרי "הבית היהודי": נפתלי בנט בהשקעות גדולות ומדיניות העדפה מתקנת, איילת שקד בקידום חסר תקדים של המגזר הערבי, תוספת תקנים, שופטים ערביים, הקמת בית דין שרעי חדש וכעת בית דין ערבי לתעבורה ואורי אריאל בפעולה לפתרון בעיית הבדואים בנגב והקמת יישוב בדואי חדש. הם עושים זאת ללא כל אשליה לרווח אלקטורלי, מתוך הבנת מהות אחריותם.

 

לא אחת אני מבקר את "הבית היהודי" ואת ראשיה, ודווקא לכן היושרה מחייבת אותי לברך אותם כאשר הם ראויים לשבח.

 

* כוחו של טרור – על פי החקירה בגרמניה, מסתמן שהטבח בקניון במינכן לא היה פיגוע טרור, במובן האידיאולוגי פוליטי של המושג טרור. אך האירוע הזה מיטיב להמחיש את כוחו של הטרור. נער אחד בן 18 הצליח לשתק למשך שעות את מינכן, אחת הערים הגדולות, המאוכלסות והמתקדמות באירופה. מבחינת הטרור, הישג כזה גדול יותר ממספר ההרוגים.

 

* חוק אנטי ציוני – "חוק המקוואות", הכניעה התורנית של הקואליציה לחרדים, הוא חוק אנטי ציוני, חוק החותר תחת מהותה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, כיוון שמשמעותו היא הפניית עורף ליהדות הגולה, שרוב מניינה ובניינה משתייכים לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, והצגתם כיהדות סוג ב'.

 

במקום לקרב את יהדות העולם למדינת ישראל, להפגין שישראל היא ביתו של כל יהודי, אנו מתעקשים להרחיק, לסגור דלתות.

 

פתרון העומק האמתי לבעיה, היא עליה רבתי של היהודים הרפורמים והקונסרבטיבים לישראל, כדי לשבור את התלות הפוליטית בגורמים חרדים שוללי הציונות.

 

* דמוקרטיה מתגוננת – הדבר נעשה באיחור של שנים, אבל מוטב מאוחר מאשר כלל לא. מלחמה לחברה הישראלית בארגון הטרור "לה-פמיליה". זו מהותה של דמוקרטיה מתגוננת.

 

* המרוויחים העיקריים – אם אכן מדינת ישראל תשבור סוף סוף, באיחור ניכר, את ארגון הטרור "לה-פמיליה", המרוויחים העיקריים יהיו קבוצת בית"ר ירושלים ואוהדיה הנורמטיביים (שהם הרוב המכריע של האוהדים).

 

* מהפכת ארדואן – המהפכה שמבצע ארדואן בארצו, אינה הפיכת דמוקרטיה לדיקטטורה, אלא הפיכת דיקטטורה במראית עין של דמוקרטיה ועם פתיחות מסוימת, לרודנות איסלמיסטית טוטליטרית. ההפיכה נגדו (אם אכן הייתה וזו אינה קונספירציה שלו) האיצה את התהליכים שהוא החל לכונן עם בחירתו לראשונה לראשות הממשלה ב-2002. כנראה שכמו באיראן, גם בטורקיה יהיה הליך כלשהו של בחירות, אבל תהיינה אלו בחירות חרטא.

 

יש לזכור, שתפקיד הנשיא בטורקיה הוא בעיקרו ייצוגי. בשנים שבהן ארדואן היה ראש הממשלה הוא היה השליט הבלעדי של טורקיה ואילו הנשיא, עבדוללה גול, היה בתפקיד סמלי, ייצוגי, כמו בישראל, בגרמניה ובמדינות רבות נוספות. טרם בחירתו לנשיא, ב-2014, הוביל ארדואן לשינוי החוקה ולבחירה ישירה של הנשיא, ובבחירה הזו הוא השתמש כלגיטימציה ציבורית להפיכת התפקיד הסמלי לשליט המדינה, בניגוד לחוקה.

 

ארדואן הוא דיקטטור איסלמיסטי, והוא גם אנטי ישראלי, אנטישמי ותומך בטרור.

 

* הגמגום של אובמה – הגמגום של אובמה לנוכח דרישת הרודן הטורקי להסגיר לידיו את יריבו גולן, הוא ביטוי לחולשתה של ארה"ב. על ארה"ב להשיב לדרישת הרודן: לא, באל"ף רבתי. במקום זאת אובמה מבקש מארדואן הוכחות למעורבותו של גולן בהפיכה. כך לא מנהיגים את העולם החופשי.

 

* סקירת מודיעין יומית – יום א' ב"הארץ". גדעון לוי: "חטא גדול היה פה. הקמת המדינה, צודקת ככל שהייתה, לוותה בפשע הטיהור האתני הבלתי נסלח של חלקים נרחבים של הארץ". רוגל אלפר: "אין שום לגיטימציה מוסרית לקרוא לישראל מדינת היהודים".

 

* לא שווה יריקה – איני מרבה לצפות בטלוויזיה, אולם השבוע צפיתי ב"גב האומה".

ליבת התכנית היא המונולוג של ליאור שליין. כאמור, איני מרבה לצפות בתכנית, אולם ממעט הפעמים שצפיתי במונולוג, כולל השבוע, אני מרשה לעצמי להגדיר את שליין כסטיריקן מבריק. הוא חד כתער, בעל טיימינג בלתי רגיל, והמונולוגים שלו עוקצים, נושכים, מצליפים – כפי שאמורה להיות סאטירה טובה. שליין אינו מבטא את עמדותיי הפוליטיות. רחוק מזה. כאשר אני צופה במונולוג שלו, איני נהנה כאוהד המעודד את כוכב קבוצתו. נהפוך הוא, איני נהנה, איני אמור ליהנות, כי דבריו המצליפים כואבים לי. הם כואבים לי, כי הם כתובים בחוכמה, בהיגיון, בלוגיקה שמחייבת אותי להתאמץ כדי להתמודד עם מסריה.

 

באשר לשאר חברי הפאנל – יש טובים יותר ופחות. אמירותיהם מוצלחות יותר או פחות.

 

ויש את תום אהרון. אם להגדיר את תום אהרון בשתי מילים, ההגדרה היא: תת רמה.

 

סאטירה אינה בידור. המטרה של סאטירה אינה להצחיק, אלא לעורר, להכאיב, אפילו לזעזע. אולם הכלי של הסאטירה הוא ההומור. סאטירה טובה מעוררת, מכאיבה, אפילו מזעזעת, באמצעות ההומור.

 

אדם נטול חוש הומור אינו יכול לעשות סאטירה. כי הוא פשוט פאתטי. אם להגדיר את תום אהרון במילה אחת, ההגדרה היא: פאתטי.

 

יציאה אחת שלו הייתה בזויה במיוחד. המרואיין בתכנית היה השר כחלון. שאל אותו תום אהרון, איך בתור השר שאמור להיות המתון בממשלה, הוא מסתדר בממשלה של נועצי סכינים בתמונת התינוק מהכפר דומא. איזה מנוול. איזה איש קטן ועלוב נפש. זאת הדרך שלו לחפות על חוסר כישרונו, על הפאתטיות שלו.

 

הסטיריקן המיתולוגי אפרים קישון נהג לומר שיש להבחין בין סאטירה לסטירת לחי. דבריו של תום אהרון – לא זו בלבד שאינם סאטירה, הם גם אינם סטירת לחי. הם אפילו לא יריקה בפרצוף. אם להגדיר את תום אהרון בשלוש מילים, ההגדרה היא: לא שווה יריקה.

 

* ביד הלשון

 

מעורר מדנים – במאמר שפרסמתי בשבוע שעבר הגדרתי את "חוק ההדחה" כחוק מעורר מדנים.

 

מעורר מדנים הוא מי שגורם למריבות ואיבה. הביטוי לקוח מספר משלי: "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה".

 

בסליחות לתענית אסתר אנו אומרים: "האויב בקומו לעורר מדנים / דימה להכרית פרחי שושנים".

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 27/7/2016 00:15   בקטגוריות אמנות, אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, כלכלה, מנהיגות, עולם, פוליטיקה, ציונות, תקשורת, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ