לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ¶ֳ©ֳ¥ֳ°ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ישעיהו מא: אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת


ב-1943 הוציאה חברת "מקורות" תכנית אב ארצית גרנדיוזית, לרישות כל ארץ ישראל המערבית במים והובלת מים מן הצפון השופע לדרום השומם.

 

התכנית אמורה הייתה להוות בסיס לכל תכניות ההתיישבות העתידיות של המפעל הציוני. בסופו של דבר התכנית כמות שהיא לא יצאה לפועל, בשל חלוקת הארץ והעובדה שיהודה, שומרון ובקעת הירדן לא היו בידי ישראל בתום מלחמת השחרור. במקומה תוכננה ובוצעה תכנית המוביל הארצי, במתווה חדש, מערבי.

 

יוזם התכנית היה מייסד חברת "מקורות" ומנהלה לוי אשכול, לימים – ראש הממשלה השלישי של ישראל. המהנדס שמחה בלאס עיצב אותה.

 

על פי הצעתו של אשכול, נפתחה התכנית במוטו; פסוק יח בפרק מא בישעיהו: "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת. אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם".

 

בנאום שנשא אשכול בוועידה החקלאית השישית, מרץ 1945, הוא הגדיר את הפסוק, כ"מבטא את חזון המים שלנו". הוא קרא את הפסוק בוועידה והוסיף: "זוהי, בעצם, התכנית, ואלה שיאריכו ימים יראו במימושה".

 

ועוד אמר בנאומו: "במשך שנות פעולתה של החברה ["מקורות"] כמכשיר מרכזי... הלכה וגברה הרגשתנו שמצאנו 'ארץ ישראל של מטה', קומה תחתונה של הארץ, גדולה פי כמה וכמה מארץ ישראל זו שאנו מהלכים עליה. גילינו מים בחבלים ובגושים, אשר לאחר ניסיונות אכזב רבים בעבר כבר התייאשנו ולא האמנו במציאות מים בהם".

 

בכל תולדות הציונות, לא היה אדם שתרם להתיישבות בארץ ישראל כמו לוי אשכול – לפני ובעיקר אחרי הקמת המדינה. בשנות החמישים והשישים הוא הקים מאות מושבי עולים בנגב ובגליל, ובכך מימש את ריבונות העם היהודי ומדינתו על חבלי ארץ אלה. יישוב הארץ היה  תפארת פעולתו עד יומו האחרון, כראש הממשלה שהוביל את ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון. לא בכדי, לספרו האוטוביוגרפי הוא העניק את הכותרת "בדרכי התנחלות".

 

לפני הכל היה אשכול "מר מים" (או שמא "החבר מים"?) של התנועה הציונית. הוא הבין שמפעל המים הוא תנאי הכרחי ליכולתה של התנועה הציונית לממש את ייעודה, ליישב את ארץ ישראל ביהודים ולהוות בית למיליוני יהודים שיעלו ארצה. בעשייתו המבורכת, הוא קיבל השראה מפסוקי נבואות הגאולה של הנביא ישעיהו.

 

****

 

החלוצים הציונים ראו בחזונם את חזון הנביאים מתגשם, בהפרחת השממה. "אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם. אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז, שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן. אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו". אולם בעוד הנביא דיבר על הפרחת השממה כנס אלוהי, "כִּי יַד יְהוָה עָשְׂתָה זֹּאת וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּרָאָהּ", החלוצים הבינו שקדוש ישראל הוא המוטיבציה הציונית שבלבם, ולכן היד שתטע עץ וניר במדבר, היא עמל כפיהם.

 

בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר, היו לשלושה יישובים בנגב, שהפריחו את השממה; שלושה מושבי עולים בצפון מערב הנגב, בין נתיבות לאופקים, שעלו על הקרקע ב-1953. שלושת היישובים הללו נקראים גוש יַחְדָּו.

 

יישובים נוספים ששמם ניתן להם בהשראת הפרק:

 

ראשון לציון – המושבה שעלתה לקרקע ב-1882, בראשית העליה הראשונה, נקראת בשם זה בהשראת הפסוק "רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, וְלִירוּשָׁלם מְבַשֵׂר אֶתֵּן". החלוצים שהקימו את המושבה ראו עצמם כמבשרי שיבת ציון וגאולת ירושלים.

 

שפיים – ב-1927 הקימה תנועת הקיבוץ המאוחד את אחד מראשוני יישוביה, קיבוץ שפיים, במישור החוף, בין הרצליה ונתניה. מקור השם הוא הפסוק מן הפרק שלנו: "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת. אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם". היום שפיים מוכר כקיבוץ נדל"ן שבע במרכז הארץ, אולם הוא קם כיישוב ספר, שהרחיב את גבולות ההתיישבות וסבל לאורך שנים ממצוקה ביטחונית והתנכלות הערבים, ואף איבד כמה מחבריו בהגנה על היישוב במאורעות 1936-1939. כיושב על גבולה המערבי של א"י, היה הקיבוץ פעיל במפעל ההעפלה, ולכן סבל מידו הקשה של השלטון הבריטי, שאף צר עליו בנובמבר 1945, כחצי שנה טרם השבת השחורה.

 

****

 

הפסוק ששימש מוטו לתכנון המים של "מקורות" והתנועה הציונית והשראה לשמו של קיבוץ שפיים, עוסק בהקשר של הפרק בצדק חברתי. הוא מענה למצוקה המופיעה בפסוק הקודם לו.

 

"הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם וָאַיִן, לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁתָּה. אֲנִי יְהוָה אֶעֱנֵם, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם". וההמשך הוא "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת" וגו'.

 

יש כאן מסר חשוב, הקושר את יישוב הארץ עם צדק חברתי. הציונות אינה רק חזון יישוב הארץ והפרחת השממה, אלא חזון חברתי של חברת מופת. מי שמוותר על החזון של חברת מופת ותיקון עולם – מפעל ההתיישבות שלו יהיה חסר, נכה, ריק, חסר משמעות. בדיוק כפי שמי שמוותר על חזון ההתיישבות בארץ ישראל, גם ידבר מהשכם עד הערב על צדק חברתי, יהיה זה דיבור ריק, שיביא צדק כמו זה שהביאו תנועות של יהודים קוסמופוליטיים שהפנו עורף לחזון הציוני ובשם ה"צדק" העדיפו להיות גלגל חמישי במרכבת המהפכה, ואת התוצאות אנו יודעים. אין תוחלת ל"חברתיות" התלושה מן הציונות. רק השילוב של אקטיביזם ציוני ושל מחויבות לצדק חברתי (הגם שיהיו ציניקנים מרושעים, שיאמרו שהחיבור בין לאומיות וסוציאליזם מזכיר להם תהליכים...) הוא הדרך שראוי ללכת בה גם בימינו.

 

וכפי שאת מציאת המים, יישוב הארץ והפרחת השממה לא השארנו ליד הנס, כך גם את המלחמה בעוני, צמצום הפערים והגברת השוויון החברתי והצדק, אל לנו להשאיר ליד הנס. וגם אם הפסוק אומר "אֲנִי יְהוָה אֶעֱנֵם, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם", ראוי לתרגם זאת לכך שאם יש בנו אלוהים, עלינו לקחת על עצמנו את המשימה.

 

****

 

החתירה לצדק ולתיקון עולם היא יסוד מוסד ביהדות. בראשית הפרק, בפסוק ב, נאמר: "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק, יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ, יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים, יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ, כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ".  מיהו זה המתעורר ממזרח? חז"ל, רש"י והפרשנים המסורתיים ייחסו את הדמות לאברהם אבינו, שבכל דרכיו הכריז על ערך הצדק ונלחם על הצדק.

 

ומן הראוי שנלך בדרכו, מעשה אבות סימן לבנים.

 

* 929

 

נכתב על ידי הייטנר , 25/5/2016 17:03   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, התיישבות, חברה, חינוך, יהדות, כלכלה, מנהיגות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 25.5.16


* אין צורך להכין את המקלטים – איני שותף לנבואות הזעם על ליברמן, שכשר הביטחון יחרחר מלחמה. ליברמן לא ינהג על פי "עצותיו" באופוזיציה, וכאופוזיציה בתוך הקבינט בממשלה הקודמת, כיוון שהוא רוצה להצליח, בשל כובד האחריות שתוטל על כתפיו וכיוון שנתניהו הוא ראש ממשלה זהיר מאוד, לעתים אפילו זהיר מדי, בהפעלת הכוח.

 

הערכתי זו רק מחזקת את סלידתי מהדמגוגיה הביטחונית שבה נקט עד כה, כדי לשלהב יצרים ולהיבנות באופן אישי ממשברים ביטחוניים. די בכך כדי להבין שהוא אינו ראוי לתפקיד.

 

הוא אינו ראוי לתפקיד גם בשל התנהלותו המושחתת, במקרה הטוב על סף הפלילי, לאורך השנים. העובדה שלא נמצאו די ראיות לאישומים, וגם שאלה זו שנויה במחלוקת מקצועית, משמעותית מבחינה משפטית ופלילית, אך מבחינת ההיגיינה הציבורית, הוא לא ראוי להיות שר, ולבטח לא שר הביטחון.

 

העמדה שנקט בפרשת "החייל היורה" – היותו הפוליטיקאי הראשון והמרכזי שהתייצב נגד ערכי צה"ל, הופכת אותו לבלתי ראוי להיות האדם המופקד על צה"ל. מינויו, דווקא בעת הזאת, דווקא במקום יעלון, היא מסר חמור לציבור הישראלי, לחיילי צה"ל ולנוער.

 

בוודאי שליברמן אינו ראוי לכך ששר ביטחון מצוין כיעלון יודח כדי לפנות לו את המקום.

 

* כדורי הטניס של ליברמן - התנגדותי למינויו של ליברמן לתפקיד שר הביטחון נובעת מאישיותו של ליברמן ומתמיכתי ביעלון, אך היא ממש אינה התנגדות עקרונית למינוי של שר ביטחון "אזרחי". שר הביטחון אינו חייב להיות גנרל. אגב, גם לא בהכרח להיות גבר. הוא צריך להיות מנהיג ואסטרטג.

 

ההקשר הבעייתי של המינוי לעובדה שליברמן לא היה איש צבא, הוא שמי שמינה אותו לתפקיד לעג לו לפני שבועות ספורים על כך שהכדורים היחידים שחלפו ליד אוזנו היו כדורי טניס.

 

* מילה טובה על אביגדור ליברמן – אני רוצה לומר מילה טובה על אביגדור ליברמן. הוא עשה לפחות דבר חיובי אחד בקריירה הפוליטית שלו - הכניס לכנסת את אורלי לוי אבוקסיס.

 

* רווח לי - חששתי מאוד שיעלון יסבול מחיבוק דב מעיק של דבוקת שוקן. זיעה קרה צמררה אותי כשרק חשבתי על מחמאות שיורעפו עליו בידי החבורה הזאת. היה זה חשש שווא. רוגל אלפר: "בוגי אינו שפוי. להיות שר הביטחון של נתניהו זה לא שפוי. הוקעת 'שוברים שתיקה' כבוגדים אינה שפויה. הוא דמוקרט קטן מאוד. לחזונו לעתיד ישראל אין שום קשר עם דמוקרטיה ושלטון החוק, גם לא עם שפיות. בשטחים אין דמוקרטיה ושלטון חוק, גם לא שפיות. ... דווקא מכיוון שבוגי מבחין בין טוב לרע, הוא הבעיה ולא הפתרון. אין לו מחילה". רווח לי.

 

* מחאת המילקי של רוני דניאל – מופע הרחמים העצמיים המתבכיין של רוני דניאל היה פאתטי ואגוצנטרי. אני ואני ואני, עשיתי עשיתי ועשיתי ו"אני לא יודע אם אני רוצה שהילדים שלי יחיו כאן". פינוק עצל נוסח מחאת המילקי.

 

אין לי ארץ אחרת. ומה שלא יהיה – אני מחנך את ילדיי לחיות כאן ורק כאן, בכל מצב. בטוב וברע.

 

* מצפן - לפני שבועות אחדים, בשיאה של פרשת "החייל היורה", פרסמתי מאמר בנדון שנקרא "פסיכוזה לאומית". את המאמר סיימתי בפסקה הבאה:

ראוי להעלות על נס את שר הביטחון בוגי יעלון, שכדרכו נהג כמנהיג אמת – לא הכפיף ראש בפני האספסוף הפופוליסטי ודבק בערכיו, שהם ערכי מדינת ישראל. יעלון, שכרמטכ"ל לא חשש להביע את התנגדותו להתנתקות והיטיב לתאר במדויק את תוצאותיה, גם במחיר הדחתו מצה"ל חרף הצטיינותו בהובלת צה"ל לניצחון במתקפת הטרור, לא פחד עכשיו מהמחיר הפוליטי שהוא עלול לשלם על דבקותו בדרך הישר. והוא ישלם מחיר, אין בכך ספק, אך לשם מה יש לאדם מצפון, אם בשעת מבחן הוא יכפיף אותו לשיקולי פריימריז?

 

* שבשבת – תגובתו הראשונה של ראש הממשלה לאחר אירוע "החייל היורה", הייתה זהה לזו של יעלון ואייזנקוט. הוא אמר בדיוק את מה שצריך לומר מנהיג לאומי. אבל נתניהו אינו מצפן. הוא שבשבת. וכאשר הבין לאן נושבת הרוח, הוא התמסר לזרם העכור, במפגן "מנהיגות" של חסר חוליות.

 

* צה"ל חוטף ילדים? - קראתי דבר סניגוריה מעניין על אוראל אזריה, "החייל היורה". "הוא ילד בן 18 שפעל תחת לחץ..." ככל הידוע לי, צה"ל אינו חוטף ילדים, אלא מגייס גברים. הוא מפקיד ביניהם נשק, כלי הרג. זו אחריות אדירה. ולכן על צה"ל להבטיח שהשימוש בנשק יהיה ראוי, למטרות ראויות, בהתאם לערכי צה"ל ולפקודותיו. אחרת צה"ל יהפוך לכנופיה.

 

* כשל חינוכי - בדברי ביקורת שכתבתי על התבטאותו האומללה של רוני דניאל, שאינו בטוח שהוא ממליץ לילדים שלו לחיות כאן, כתבתי את המובן מאליו - שאיני ישראלי על תנאי. בתגובה, מישהו כתב שהדברים שלי מזכירים לו את היהודים, שהתעקשו להישאר בגרמניה אחרי עליית היטלר לשלטון.

 

ועוד בימים האחרונים - מישהו אחר כתב שהעובדה ש"הרשימה המשותפת" - קרטל הלאומנות הערבית, אינה שותפה בקואליציה, מזכירה לו תהליכים...

 

מעבר לרשעות ולציניות, יש כאן תופעה של בורות.

 

משהו יסודי לקוי בחינוך, בלימודי ההיסטוריה. חובה ליצור תשתית ידע והבנה מהו הנאציזם, מה הייתה השואה. כי יש אנשים שכאשר יש להם נזלת, הם משוכנעים שהם חווים את חוויית תאי הגזים.

 

* פרופורציות - קצת פרופורציות, לסבר את האוזן, בתוך רעשי שיח השקר. מתוך מאמר של שר החינוך לשעבר פרופ' אמנון רובינשטיין בכתב העת "כיוונים חדשים": "במהלך השנים אכן הפכה ישראל, מבחינות רבות, לליברלית יותר. הכוונה היא לנורמות מקובלות בציבור, שהשתנו במהלך השנים בהשפעת הלכי רוח במערב וגם בשל חילופי הדורות. הדור הצעיר הפך ליברלי יותר: שינוי היחס להומוסקסואלים, צמיחתה של תנועה פמיניסטית מרשימה, אכיפת החוק גם על צמרת השלטון, לצד הדאגה מגל השחיתות שנחשף לציבור – אלה הם חלק מהתופעות שציינו מגמה זו.

 

על המפקפק באמירות אלה לשאול עצמו את השאלות הבאות: האם רצח החפים מפשע בכפר קאסם בשנת 1956, והעונשים הקלים שנגזרו על הבכירים האחראים לטבח, היו אפשריים בזמננו? האם חנינת הרוצחים זמן קצר לאחר הרשעתם הייתה מתקבלת היום? האם סילוקו של קצין בכיר מתפקידו בצה"ל בשל נטייתו המינית, כפי שאירע לח"כ לשעבר עוזי אבן, היה מתרחש היום? האם מגוון הדעות בתקשורת הישראלית התקיים בשנותיה הראשונות של המדינה? האם שר הביטחון יכול היה היום לשדוד עתיקות בעלות ערך בסיוע ציוד צבאי, בלי שמישהו במשטרה או בפרקליטות יניד עפעף?"

 

* החירותניקים האחרונים - בשנות ה-50 וה-60, תנועת החירות בראשות מנחם בגין, נאבקה לביטול הממשל הצבאי שבו היו נתונים ערביי ישראל, שכם אחד עם מפלגות שמאל כמפ"ם ו"אחדות העבודה" (אגב, תנועת החירות הייתה המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את שעריה לחברים ערבים, כבר בהקמתה ב-1948).

 

האם יתכן דבר כזה היום?

מה דעתכם?

 

התשובה שלי על שאלה זו מורכבת.

מצד אחד, אי אפשר לדמיין בישראל היום בדל אפשרות של ממשל צבאי. כן, ישראל אינה מזכירה היום כלל תהליכים בישראל לפני 50 ו-60 שנה. ישראל כל הזמן נעשית יותר דמוקרטית ויותר ליברלית.

 

אולם מצד שני, אין מצב שהליכוד ומפלגות הימין היום לא תתייצבנה באופן אוטומטי, בנושא כלשהו, בצד שאינו מצטייר כימני. כלומר, עצם העובדה שיש מתרס כלשהו, מחייבת את הליכוד באופן אוטומטי להיות מימין לו. ולכן, אילו מפלגת העבודה הייתה היום בשלטון והייתה נעשית פעולה לא ראויה, לא הגונה, לא דמוקרטית כלפי ערביי ישראל, כלפי הפלשתינאים ביו"ש או כלפי מבקשי מקלט, אין מצב שהליכוד היה נאבק למענם.

 

חבל.

 

אפשר לומר שריבלין ובני בגין הם החירותניקים האחרונים בליכוד.

 

* התנאי של בנט - מידע ששמעתי מכלכלן שהדבר האחרון שניתן לומר עליו, הוא שהוא בדעותיו או בסביבה הפוליטית של בנט. לפני כשנתיים הוגשו לבנט, אז שר הכלכלה, ראשי הפרקים ל"תכנית הצפון" – תכנית לאומית חסרת תקדים לפיתוח הגליל. הדבר הראשון והעיקרי שעניין את בנט והתנאי שלו לתת אור ירוק לעריכת התכנית, הייתה שמקום מרכזי בתוכה יוקדש לפיתוח המגזר הערבי. זה לא כל כך מתיישב עם התדמית הציבורית שלו, אך זו עובדה.

 

אגב, זה מזכיר לי תהליכים...

 

* אופוזיציה למדינה - תמכתי מאוד בהקמת ממשלת אחדות, כלומר בכך שיו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג יהיה שר החוץ של ישראל. זה לא הסתייע הן בשל ההתנגדות במפלגתו והן בשל המניפולציה של נתניהו, וחוששני שהדבר אינו עומד להשתנות. אבל אני שמח על דבר אחד – בראש האופוזיציה עומד אדם שהוא אופוזיציה לממשלה, אך לא אופוזיציה למדינה. אילו המחנ"צ היה מצטרף לממשלה, ראש האופוזיציה היה איימן עודה.

 

ואז, פתיחת מושב הקיץ של הכנסת שהוקדשה לציון יום הרצל, הייתה נפתחת בנאום ראש הממשלה ואחריו נאום ראש האופוזיציה, שהיה משודר בשידור חי בכל כלי התקשורת ומסוקר בעולם כולו. ונאומו הממלכתי של ראש האופוזיציה היה נאום הסתה משתלח בהרצל ובציונות.

 

* מודעות עצמית - תמצית נאומו של יו"ר האופוזיציה בדיון בכנסת לציון "יום הרצל": הרצל הוא אני.

 

* שר חוץ מלא מלא – ישראל נמצאת במערכה מדינית קשה, שיש בה איומים והזדמנויות לרוב. בעת הזאת, יש צורך בשר חוץ רציני, עם כל הסמכויות והתפקידים שפוזרו כפרורים לשרים וסגני שרים שונים.

 

לא הייתה כל הצדקה לכך שנתניהו לא מינה שר חוץ בהקמת הממשלה. התירוץ לפיו הוא שומר את התפקיד להרצוג, אינו רציני. היה עליו למנות שר, ולהבהיר מראש, בהודעה משותפת עם השר, שאם המחנ"צ יצטרף, הוא יוחלף. עובדה, אף ללא הודעה כזאת, לא הייתה לנתניהו בעיה להחליף את שר הביטחון המצוין בראש סיעה בת 5 ח"כים, שאינו מתאים לתפקיד.

 

אחרי שעשה כן, ודאי שהתירוץ של "שמירת התיק" הוא תירוץ נבוב, בעיקר כשהסיכוי להצטרפות המחנ"צ או "יש עתיד" בעתיד הנראה לעין אפסי.

 

מדוע, אם כן, נתניהו אינו ממנה שר חוץ? כנראה שהסיבה לכך, היא שהוא הבטיח את התפקיד ליותר משר אחד, והוא פוחד מתגובת השר שיפגע מהפרת ההבטחה. ואולי הוא פשוט רוצה את שרי הליכוד מוחלשים, בלי שמישהו ינסוק, כפי שאנו למדים משיטת "קפד ראשו" החביבה על נתניהו, שהקורבן התורן שלה הוא יעלון.

 

* צ'ק פתוח - לקראת אחת ממערכות הבחירות, הופיעה בעמוד הראשון של "הארץ" מודעת תמיכה של אנשי רוח במרצ. בין החותמים היה המשורר נתן זך. בעמוד השני של אותו העיתון הופיעה מודעת תמיכה של אנשי רוח בחד"ש. גם מבין החותמים על מודעה זו, לא נפקד מקומו של ... המשורר נתן זך. ותמהתי – האם נתן זך זכה בפריבילגיה: הזכות להטיל שני פתקים בקלפי?

 

אני קורא כעת את חלקה השני של האוטוביוגרפיה של אורי אבנרי "אופטימי", ונדמה לי שהתעלומה נפתרה. אבנרי סיפר שעמוס קינן ונתן זך נתנו לו רשות להוסיף את שמם על כל עצומה וגילוי דעת שהוא יוזם, בלי לשאול אותם ובלי להראות להם את התוכן. האמת, היא שזה לא ממש מפתיע אותי. הן מזמן הצטיירה בעיניי דבוקת אנשי ה"שמאל", המדלגת מעצומה לעצומה, כעדר של אוטומטים.

 

כנראה שנתן זך נתן לכמה וכמה אנשים את ייפוי הכוח שהעניק לאבנרי, וזו התוצאה.

 

* חצי יובל למבצע שלמה - 24-25.5.91. בתוך 34 שעות, חילצו 30 מטוסי חיל האוויר וחברת "אל על" 14,400 יהודי אתיופיה, ב"מבצע שלמה", והעלו אותם לישראל. "מבצע שלמה" היה מבצע מורכב מאוד, שבמשך שנים נארג בידי סוכני המוסד ואנשי הסוכנות היהודית.

 

מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, קיימת בראש ובראשונה כדי לאפשר ליהודי העולם לעלות באופן חופשי לא"י וכדי ליישב את א"י ביהודים. "מבצע שלמה", להעלאת יהודי אתיופיה, הוא אחד המזהירים שבמבצעים שעשתה אי פעם מדינת ישראל כדי להגשים את ייעודה. "מבצע שלמה" הוא ביטוי עילאי של אקטיביזם ציוני של המדינה.

 

את ההחלטה על המבצע קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר. הוא דחף לביצועה, הוא עקב מקרוב אחרי ההכנות והביצוע. הוא אחראי להצלחה. אם בכל שבע שנות כהונתו של שמיר לא היה אלא אירוע זה, די היה בכך כדי שיכנס לפנתיאון הלאומי כאחד החשובים והטובים בראשי הממשלה בישראל.

 

            * ביד הלשון

 

נגע בקיר - בני החייל השלים את מחצית הפז"ם שלו. בזמני, בעידן תקליטי הוויניל, כינינו את היום הזה "להפוך את התקליט" (כלומר סיימנו את צד א' ואנו עוברים לצד ב'). בצה"לית העכשווית, כך למדתי, אומרים "נגע בקיר". מקור הביטוי הוא תרגיל שבו החיילים (בעיקר טירונים) נדרשים לרוץ עם הציוד עד הקיר, לנגוע בו ולחזור.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 25/5/2016 00:04   בקטגוריות אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, כלכלה, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות, שואה, תקשורת, צבא, משפחה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ישעיהו מ: וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר


בתשעה באב תרצד (1934) יצאו חניכי תנועת "המחנות העולים" למחנה קיץ. ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה ששמע על כך, תקף בחריפות את קיום המחנה בתשעה באב, ובעצם את היחס בקרב תנועת העבודה לתשעה באב, בשני מאמרים שפרסם ב"דבר" – "חורבן ותלישות" ו"מקורות לא אכזב".

 

ב"חורבן ותלישות" העלה ברל על נס את תשעה באב כסמל לכישרון המיוחד של העם היהודי לזכור את החורבן ולהתאבל עליו דורות רבים כל כך, ובעצם הזיכרון הזה ראה את המנוע ליכולת הקיום וההישרדות היהודית בשנות הגולה וליכולת לקום ממנה לתקומה הציונית. "מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זיכרון נקודת המוצא, ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשָׁדָהּ? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם. אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש' ".

 

מילים כדורבנות. אולם אך ורק על הזיכרון והאבל, לא היה שורד העם ולבטח לא היה מתעורר לתקומה. מועקת האבל בלבד, עלולה הייתה להצמית את העם לשפל של יאוש. כוחו של הזיכרון, שתשעה באב הוא סמלו, לא היה מתקיים, אלמלא התלוותה אליו עוצמת התקווה, האמונה, הנחמה, ש"שבת נחמו" היא סמלה.

 

"שבת נחמו" היא השבת שאחרי תשעה באב. זוהי שבת של תקווה גדולה, של ציפיה משיחית, של נחמה. זו השבת אליה קם העם מאבלו, לאחר שלושת השבועות שבין המצרים, לאחר תשעת ימי האבל בראשית חודש אב ולאחר יום האבל הכבד על כל החורבנות והאסונות שפקדו את עם ישראל לאורך הדורות - תשעה באב.

 

"שבת נחמו" נקראת כך, על שם המילים הראשונות בהפטרה שאנו קוראים בה, לאחר קריאת התורה. ההפטרה נפתחת במילים: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי". ההפטרה היא 26 הפסוקים הראשונים בפרק מ בספר ישעיהו, רובו הגדול של הפרק. הפרק הנו נבואת נחמה, המתארת את שיבת ציון וגאולת ישראל הגדולה, לאחר גולה ארוכה וקשה. ואף שברור שזו נבואת נחמה לקראת שיבת ציון מגלות מבבל, זוהי נבואה על זמנית, ולכן יכלו היהודים בגולה הדוויה בכל הדורות, לראותהּ כמתארת את גאולתם, כמקור תקווה ואמונה, שכוחה עצום, ואף בלעדיה "לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש' ".

 

"שבת נחמו" היא הראשונה בסדרה של שבע שבתות, הנקראות "שבע דנחמתא" – שבע השבתות שבין תשעה באב וראש השנה, שבהן אנו קוראים בהפטרה שבע נבואות נחמה, ישועה וגאולה של הנביא ישעיהו.

 

****

 

נבואת הנחמה שבפרק מ מרוממת נפש ומרגשת גם אנשים חופשיים וריבוניים במולדתם, כמונו היום; לא כל שכן, שאדירה עוצמתה בעבור יהודים נרדפים ומדוכאים בגולה, בימי השפל והֶסְתר הפנים הממושכים. פרק מ הוא אחד הפרקים היפים והאהובים עליי בתנ"ך כולו, ולא רק בשל הנחמה וההבטחה שבו, אלא גם בזכות יופיו הפיוטי. משורר דגול היה ישעיהו. הפרק שזור פנינים לשוניות יפיפיות, מראשיתו ועד סופו.

 

כמה מן הפנינים הללו התאזרחו כניבים בשפה העברית, חלקן בזכות סופרים ומשוררים ששאבו מן הפרק השראה ליצירתם.

 

כך למשל עגנון. את שמה של הנובלה "וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר" אותה כתב ב-1912 בעת ביקורו הראשון בארץ ישראל, הוא לקח מן הפרק הזה: "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא, וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ, וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה". הפסוק מתאר כיצד לקול הקורא של האלוהים, כל הטבע מתייצב לפנות דרך לעם ישראל החוזר מגלויותיו אל הארץ. ההרים והרכסים הופכים למישור ובקעה כדי להקל על השבים. עגנון לקח את הביטוי למקום אחר. ספרו מנגיד את אופיים של הגיבורים, הנעים בין היושר לעקמומיות, כשהשאלה הנשארת פתוחה, היא האמנם בסופו של דבר היה העקוב = העקום, למישור = לישר? איזו דרך יפה של סופר דרשן, לדרוש פסוק.

 

וכך גם ביאליק. שירו "אָכֵן חָצִיר הָעָם", יונק אף הוא את השראתו מן הפרק הזה: "כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר, וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ, כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ. אָכֵן, חָצִיר הָעָם. יָבֵשׁ חָצִיר, נָבֵל צִיץ, וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם". הנביא ישעיהו מתאר את גדולת האלוהים ונצחיות דבריו, באמצעות הנגדה לזמניות הקיום האנושית. הוא משווה את חיי האדם, בני החלוף, לחציר ולציץ השדה, שמשך חייהם מצומצם מאוד, ובמהרה הם יבשים ונובלים. לעומתם, דבר האלוהים נצחי.

 

הנביא ביאליק, המוכיח את עמו, מוציא את המילים "אָכֵן, חָצִיר הָעָם" מהקשרם, בבואו ללמד קטגוריה על עם ישראל. ביאליק היה מודע מאוד לכל ניואנס שבחר, ואי אפשר שלא להבין את גדולת תעוזתו המדרשית, כאשר הוא בחר דווקא פסוק מתוך נבואת הנחמה והגאולה, כדי להביע את אכזבתו ואת ייאושו, מיובשו של העם, המגיב באדישות ובחוסר התלהבות להזדמנות החד פעמית שנקרתה לפניו, עם הופעת הציונות. ביאליק כתב את השיר ב-1897, בימי ההכנות לקונגרס הציוני הראשון, ימים שבהם הרצל הפיח חיים ותקוות גאולה בעם ישראל, ורובו של העם סירב להתרומם מיום קטנות אל גודל השעה, להיענות ולהירתם לאתגר הלאומי. " אָכֵן," הוא מסיק בצער ובכאב, "חָצִיר הָעָם".

 

שמו המקורי של השיר, היה "מחזון ישעיה". המוטו לשיר הוא ציטוט מתוך פסוק ז בפרק: "כִּי רוּחַ יְהוָה נָשְׁבָה בּוֹ. אָכֵן, חָצִיר הָעָם" (כנראה שאת השם "אָכֵן חָצִיר הָעָם" העניק לשיר אחד העם, שפרסם אותו בכתב העת "השילוח"). תחת שרוח ה' הנושבת מן ההתעוררות הלאומית לקראת הקונגרס תפיח רוח חיים בעם, היא מייבשת אותו כיבש חציר. אכן, חציר העם.

 

אָכֵן חָצִיר הָעָם, יָבֵשׁ הָיָה כָּעֵץ,

אָכֵן חָלָל הָעָם, חָלָל כָּבֵד אֵין קֵץ;

אֲשֶׁר יִרְעַם קוֹל אֵל גַּם מִפֹּה גַּם מִשָּׁם –

וְלֹא נָע וְלֹא זָע וְלֹא חָרַד הָעָם.

וְלֹא קָם כָּאֲרִי וְלֹא נֵעוֹר כַּכְּפִיר,

וְלֹא חָרַד לַקּוֹל גַּם אִישׁ אֶחָד מֵעִיר.

 

שיר התוכחה מסתיים ביאוש כבד מן העם, אותו רואה ביאליק כעם מת. אך גם בסימן שאלה, שנועד להשאיר זיק של תקווה; תקווה שנבואת התוכחה תעורר את העם מגסיסתו; שקול השופר והנפת הדגל יעוררו את המת ויזעזעוהו.

 

עָלֶה נֹבֵל מֵעֵץ, אֵזוֹב עֹלֶה בַגָּל,

גֶּפֶן בֹּקֵק, צִיץ מָק – הַיְחַיֶּנּוּ הַטָּל?

גַּם בִּתְקֹעַ הַשּׁוֹפָר וּבְהִנָּשֵׂא הַנֵּס –

הֲיִתְעוֹרֵר הַמֵּת? הֲיִזְדַּעְזַע הַמֵּת?

 

****

 

שלוש מילים באחד מפסוקי הפרק, הניבו שני ניבים לשפה העברית. האחד הוא שיבוש הפסוק, או שמא מדרש מקורי ויצירתי שלו, והשני קרוב יותר לתוכנו. שלוש המילים הן: "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר".

 

השימוש בביטוי הזה בעברית המדוברת, הוא לאמירה שאין לה שומעים או אין לה מענה, והיא נשארת תלויה באוויר, כמו קול הקורא במדבר.

 

אלא שזהו שיבוש של הפסוק המקורי. בפסוק המקורי, הנביא מספר שהוא שומע קול, והקול קורא קריאה הנפתחת במילה "במדבר". "קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ". כמו פסוקים אחרים בפרק, הנביא מתאר איך איתני הטבע נשמעים לקול ה' ("וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר", למשל) ואותו אל כל יכול גם ישים קץ לגלות ויביא את הגאולה לעם ישראל.

 

קרוב יותר למשמעות המקורית הוא צירוף המילים "קוֹל קוֹרֵא" – פרסום רשמי למכרז, מחקר, הגשת בקשות לתקציב וכד'.

 

****

 

צירופי מילים מן הפרק הניבו גם שם של יישוב – המועצה המקומית מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן. מועצה מקומית זו נוצרה מאיחוד של היישובים מעוז ציון ומְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם. הן מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם והן מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, לקוחות מן הפרק. "עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ, מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן. הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם. הָרִימִי, אַל תִּירָאִי. אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה: הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם".

 

הפרק הזה מתאר את הקול הקורא שאלוהים הוציא לנביאים, לנחם את עמו: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי". מסתבר שלא רק לנביאים הוא קרא, אלא גם לנביאות. והוא לא הסתפק בכוכבית בתחתית הקול קורא בנוסח "האמור לעיל מכוון לגברים ונשים כאחד", ניסוח שעלול להתפרש כיציאה ידי חובה, אלא הוא בפירוש קורא לנביאות, לבשר את בשורת הגאולה. עלי על הר גבוה, הוא פונה למְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, כדי להשמיע את קולך למרחוק. הרימי את קולך, הוא מדרבן את מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם, ואין לו כל פוביה מפני "קול באישה ערווה" או מיני קשקושים מסוג זה. להיפך.

 

והנה, בהתגשם חזונו של ישעיהו, חזון שיבת ציון בימינו; כאשר קול השופר של הרצל וביאליק עורר את המת – לא בכדי יישובים שקמו ליד ירושלים זכו להיקרא בשמות אלו.

 

****

 

גם לבידור הקל חדרו ביטויים מן הפרק. במערכון של "הגשש החיוור" "חמרדכי" (קיצור של "החכם מרדכי") מאת יוסי בנאי, מופיע הפסוק האלמותי: "נחשו נחשו עמי, מי פיתה את מי? הנחש את חווה ככתוב, או היא שבחרב פיפיות אהבה אותו העלוב, שנחש קרוי. אז מי פיתה את מי, חמורדכי, חשוב לי מאוד לדעת".

 

****

 

ועוד ביטויים הלקוחים מהפרק:

 

לדבר על לבו - דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם.

שכרו אתו - הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו.

איש לא ייעדר - לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ. אִישׁ לֹא נֶעְדָּר.

 

ועוד קובץ פנינים מקסימות ומטאפורות נפלאות מן הפרק:

"כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה, בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים, וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא. עָלוֹת יְנַהֵל".

"מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ, וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים, וּגְבָעוֹת –בְּמֹאזְנָיִם?"

"הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי, וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ, הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל".

"הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ, וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ, וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף".

"הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ, וְיֹשְׁבֶיהָ - כַּחֲגָבִים. הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם, וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת".

 

****

 

בקרב חוקרי המקרא קיימת הסכמה כמעט מקיר לקיר, שפרקי הנחמה מפרק מ ועד סוף הספר, הם של נביא אחר, ולא ישעיהו בן אמוץ, והוא מכונה "ישעיהו השני". ישעיהו בן אמוץ פעל בתקופת בית ראשון, בימי גדולתה ונפילתה של ממלכת אשור, בימי מלכות חזקיהו. נבואות הנחמה של ישעיהו השני סמוכות לשיבת ציון, כ-200 שנים לאחר מכן. לעומת זאת, מרבית הפרשנים המסורתיים רואים בספר מִקְשָׁה אחת של נביא אחד – שאת פרקי הנחמה על התקופה המאוחרת כל כך, כתב ברוח הנבואה.

 

יחסי אל ביקורת המקרא, מושפעת ממאמרו של אחד העם "משה", שבו הוא הבחין בין "האמת הארכיאולוגית" שהיא האמת המדעית, המחקרית, לבין "האמת ההיסטורית" שהיא הסיפור שהופנם בעם ישראל לאורך הדורות, והוא האמת הקיומית שלו. השאלה האם משה היה דמות אמתית, אינה מעלה ואינה מורידה מגדולת דמותו של משה, כפי שנצרב בזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל לדורותיו.

 

ביקורת המקרא מבוססת על מחקר המקורות השונים של כתיבת המקרא. סתירות בתיאור הסיפורי, באידיאולוגיה ובתיאולוגיה מוסברות בכך שמדובר בטקסטים מתקופות שונות, של זרמים שונים, שאוחדו לספר אחד, אך שמרו על ה-DNA הרעיוני והסגנוני שלהם.

 

איני חולק על המחקר, ואני מאמין שחלק ניכר ממסקנותיו נכונים. אולם אני מפריד בין גישה מדעית של חקר המקרא, לבין גישה יצירתית דרשנית אל התנ"ך.

 

יישוב הסתירה באמצעות חקר המקרא – מדובר בטקסט של אסכולה א' לעומת אסכולה ב', מסרס את היכולת ליישב את הסתירה באופן מדרשי ויצירתי. מי שאיחדו את המקורות השונים לטקסט אחד, עשו זאת בכוונת מכוון, ולאחר אלפי שנים שבהן המקורות הללו נצרבו בתודעת העם כטקסט אחיד – הן טקסט אחיד. וכאשר יש בו סתירות, הרבה יותר מאתגר ומעניין, לטעמי, לדרוש אותם ולחפש את משמעותן, ולא להסתפק בזיהוי מקורותיהן.

 

קרוב לוודאי שאכן ישעיהו בן אמוץ וישעיהו מפרק מ ואילך, הם שני נביאים שונים. אז מה? בתודעה ההיסטורית של העם מדובר בנביא אחד. ומי שחיברו את הנבואות הללו לספר אחד, יצרו בעצם החיבור יצירה חדשה, של "ישעיהו", הממזג בתוכו את שני הנביאים. כך אני מעדיף לגשת אל הטקסט.

 

גם ברבים מפרקי ישעיהו בן אמוץ, ישעיהו הראשון, מופיעות בצוותא חדא נבואות תוכחה ונחמה. הנביא אינו רואה מתפקידו רק להוכיח, אלא גם לתת תקווה. החיבור של שני הישעיהוים לספר אחד, נותן תקווה להיאחז בה, גם למקרא נבואות החורבן.

 

בפרק לט, בשיא האופוריה לאחר תבוסת אשור והצלת יהודה, לאחר ביקורה ההיסטורי של משלחת דיפלומטית בבלית ביהודה, בישר ישעיהו למלך חזקיהו את בשורת החורבן. ובעצם, כך אמור היה להסתיים הספר.

 

וכמה טוב שהפרק הבא נפתח ב"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי".

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 24/5/2016 17:12   בקטגוריות אמנות, היסטוריה, התיישבות, חינוך, יהדות, ספרות ואמנות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ