הבלוג של אורי הייטנר

"אני הוא זה שאמר מעל דוכן הכנסת, שהשואה הייתה הפשע החמור ביותר בתולדות האנושות המודרנית", הכריז בגאווה ח"כ אחמד טיבי בראיון לאילנה דיין בגל"ץ. ומיד הוסיף: "הייתי מצפה מקורבנות השואה שלא יהפכו אחרים לקורבנות שלהם. והנה, אתם הפכתם אותנו לקורבנות של הקורבנות" ומכאן הלך והרחיב בתיאור העוולות הנוראיים שגרמנו לקורבנות הפלשתינאים, ואין הכוונה למלחמת ששת הימים ("הכיבוש") אלא למלחמת העצמאות, להקמת מדינת ישראל.

כמה ציניות ותחכום יש במהלך הזה של טיבי. הנה, הוא מכריז, ראו כמה אני אמפתי לסבל שלכם, עכשיו אני תובע מכם להכיר בסבל שלי. סבל מול סבל. אסון מול אסון. שואה מול "נכבה". ובהבדל – בעוד הפלשתינאים אינם אשמים בנכבה של היהודים, היהודים אשמים בשואה של הפלשתינאים ומשלמים מחיר נורא על לא עוול בכפם.

המהלך הציני המתוחכם הזה, ליצור משוואה בין השואה שנעשתה ליהודים באירופה ל"נכבה" של הפלשתינאים, נעוץ בשקר היסטורי כבד ומוכתם בדמגוגיה שקרית ונואלת. עצם ההשוואה בין המאורעות ההיסטוריים – כל כולה שקר ציני.

מלחמת העצמאות לא הייתה תכנית השמדה של עם בידי עם אחר, אלא מלחמה בין שני עמים. העם המציג עצמו כקורבן, היה התוקפן, שדחה כל פשרה כיוון שלא היה מוכן להשלים עם קיום עצמאי של יהודים בא"י. הוא שתקף את היישוב היהודי מיד למחרת החלטת החלוקה של האו"ם, בחמת רצח והשמדה, כדי למנוע את הקמת המדינה. ומדינות ערב הן שפלשו למדינת ישראל בת יומה כדי להחריבה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. זה היה שלוש שנים בלבד אחרי השואה.

להפסיד במלחמה זה אסון. להפסיד במלחמה טוטאלית – זה אסון כבד שבעתיים. אין ספק שהיה לפלשתינאים אסון במלחמת העצמאות; הם שילמו את מחיר תוקפנותם הרצחנית ונושאים באחריות מלאה לכל תוצאותיה ומחיריה.

המהלך הציני של אחמד טיבי, לעשות לנו טובה ולהכיר בשואה ובשם הכרה זו להציג את הפלשתינאים כ"קורבנות של הקורבנות", מתוחכם יותר מהכחשת השואה, הפופולארית כל כך בקרב הערבים, ולא פחות ציני ממנה. כמו הכחשת השואה, גם התרגיל הציני של טיבי יוצא מנקודת המוצא שמדינת ישראל קיימת בשל השואה.

ישראל לא קמה בשל השואה, אלא בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, כפי שנאמר במגילת העצמאות. זכותנו הטבעית היא זכותו של כל עם להגדרה עצמאית ולמדינה ריבונית במולדתו. זכותנו ההיסטורית, היא זכותו הנצחית של העם היהודי על א"י. בשם הזכויות הללו נתנה בריטניה את הצהרת בלפור, שנות דור לפני השואה, והכיר בה חבר הלאומים. בשם הקושאן הזה החליט האו"ם על הקמת מדינה יהודית בא"י. במגילת העצמאות מופיעה השואה רק בפסקה השביעית, אחרי תיאור זכותנו ההיסטורית על הארץ, הגעגועים והקשר של היהודים בגולה לארץ והמעשה הציוני – ולא כטיעון לצדקת הציונות, אלא כהוכחה לחוסר התוחלת של חיים יהודיים ללא ריבונות במולדת.

הצגת השואה כגורם להקמת המדינה, הצגת תוצאות מלחמת העצמאות כמקבילה של השואה ואת התוקפנים הערבים כקורבנות הקורבנות, הוא מהלך פוליטי ציני נואל, מסוכן, מכוער וחמור יותר מהכחשת השואה.

אך מה נלין על אחמד טיבי, כאשר המראיינת הגישה לו להנחתה את ה"שאלה": "אתה דורש ממני להכיר בסבל שלך. אתה מכיר בסבל שלי?"

* "ישראל היום"

תיקון ליל שבועות תשע"ג, קריית שמונה 16.5.13

ערב טוב וחג שמח!

ר' ישראל מסלנט, אבי תנועת המוסר בליטא במאה ה-19, נהג לספר שלילה אחד הלך ברחוב, וראה אור דולק באחד הבתים. הוא הציץ פנימה, וראה סנדלר יהודי עובד אל תוך הלילה. למה אתה עובד בשעה מאוחרת כל כך? הוא שאל אותו. השיב הסנדלר: כל עוד הנר דולק, אפשר לתקן.

חג שבועות כבר מאחורינו, אנו במוצאי אִסרו חג, אבל הנר שלנו דולק, ויש הרבה מה לתקן והרבה צורך בתיקון, וגם תיקון ליל שבועות, לא מאוחר לעשות.

שמי אורי הייטנר, מנהל מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללה האקדמית תל-חי. מרכז "יובלים" שותף לקבוצת ארגונים החובר זו השנה השלישית לקיום במשותף של תיקון ליל שבועות ומפגשים נוספים בחגי ישראל, שנועדו להעניק צביון יהודי, ציוני, קהילתי לחיינו בקריית שמונה ואצבע הגליל, באופן הנותן ביטוי לדרכים השונות ולמגוון אורחות החיים שלנו. שותפינו הם "הלל" בתל-חי, האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך, עיריית קריית שמונה, המועצה הדתית קריית שמונה, ישיבת ההסדר קריית שמונה ואחרונים חביבים – מארחינו, מתנ"ס קריית שמונה, שאנו שמחים מאוד על חידוש פעולתו והצטרפותו לקואליציית הארגונים. אנו מודים ל"צו פיוס", למכללת תל-חי ולמחלקה להתחדשות יהודית בקהילה בחברה למתנ"סים שנרתמו אף הם להצלחת הערב – מי בקמח ומי בתורה.

הנושא שאותו ננסה לברר הערב, הוא  – האם שנת 2013 היא שנת מהפך ביחסי חילונים, דתיים וחרדים בישראל? הערב יפתח בפאנל, ימשך במעגלי שיח ולימוד ויסתיים בשירה בציבור, באמפיתיאטרון החאן, בהובלתו של גבי ברלין.

אני מזמין אל הבמה את משתתפי הרב שיח – ח"כ הרב דב ליפמן וח"כ איילת שקד.

הרכב הפאנל מסמל – אם לא את המהפך, לפחות את הציפיה והתקווה למהפך כזה. איילת שקד היא הח"כית החילונית הראשונה במפלגה שהיא גלגולה של המפד"ל. איני מדבר על לפני 30 – גם לפני שלוש שנים קשה היה להאמין שדבר כזה יתכן. הרב דב ליפמן הוא ח"כ חרדי במפלגה ששם משפחתו של העומד בראשה הוא לפיד. האם מישהו יכול היה לחלום על כך לפני עשור? הרב ליפמן אינו יחיד. מספר 2 ברשימת "יש עתיד", ומי שמכהן היום מטעמה כשר החינוך, הוא ראש ישיבה, הרב שי פירון. וברשימת המפלגה ח"כית דתית נוספת – ד"ר עליזה לביא. אבל נדמה לי שמי שמזוהה יותר מכל באותה מפלגה עם הנחלת היהדות לעם, היא דווקא ח"כית חילונית – ד"ר רות קלדרון, שהשתתפה כאן בתיקון ליל שבועות אשתקד, כשלא חלמה אפילו על הכנסת. מבולבלים? גם אנחנו. מה קורה כאן?

האם ברית האחים בין "הבית היהודי" ו"יש עתיד" הוא קוניוקטורה פוליטית טקטית זמנית; ברית אינטרסים של מו"מ קואליציוני, או באמת ובתמים משהו חדש מתחיל בחברה הישראלית ובפוליטיקה הישראלית? מצד שני, אנו שומעים את החרדים החשים פגיעה קשה ונוראה, כמי שהודרו מהקואליציה וכמי שנרדפים בשנאת חרדים והופכים לשק החבטות של החברה הישראלית. וכך לצד סממנים של חיבורים ואחדות, אנו רואים ביטויים של פלגנות וקרע. אז מה קרה השנה בחברה הישראלית, בפוליטיקה הישראלית?

שני המשתתפים בפאנל יאמרו דברי פתיחה של כעשר דקות, ולאחר מכן שאלות מהקהל ושאלות שלי.

* במגילת העצמאות הכרזנו שמדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החרות, השלום והצדק לאור חזונם של נביאי ישראל. בן גוריון נהג לומר שישראל תהיה אור לגויים. בנימין זאב הרצל תיאר את מתווה המדינה בספרו אלטנוילנד כחברת מופת וצדק חברתי. אתמול קראנו את עשרת הדברות – הקוד המוסרי העמוק ביותר שהיהדות הנחילה לאנושות כולה. מגילת רות אותה קראנו אתמול היא מגילת החסד, מגילה של ערבות הדדית ואחריות חברתית וקהילתית. אנו רואים בה הגשמה בפועל, הלכה למעשה, של מצוות לקט, שכחה ופאה, שבה אלה שיש להם נותנים משלהם לטובת אלה שאין להם. ובאותו יום, התפרסם דו"ח העוני של ארגון ה-OECD דו"ח קלון המעיד שחברת המופת, שאמורה להיות אור לגויים, היא המדינה המובילה בעוני, ובחמישיה הפותחת בפערי השכר.

כמדינה יהודית, המחויבת לערכי היהדות – מה מתחייב מאתנו לעשות כדי לתקן את החברה והכלכלה בישראל?

- שאלות והתייחסויות מהקהל וסבב מסכם.

ברכת ראש העיר – הרב נסים מלכה.

קדימון לכנס האקדמי – "צדק חברתי ביהדות", יום א' 19.5.13.

מעגלי שיח ולימוד:

"יובלים" וישיבת ההסדר (איימי קליין, לוני נתנזון ואליאב סמואל) – מחלוקת לשם שמים. חילונים ודתיים במרחב הציבורי.

"הלל" (טליה איצקוביץ' ועקנין) – חיים ביחד. חינוך וחיי קהילה משותפים בין המגזרים.

ניגון נשים "יובלים" (גלית דקל) – נשים מובילות התקרבות. מודל לשיח מקדם חיבור בין ציבורים.

מכללת תל-חי (ד"ר איילת שביט) – ערבות הדדית ביהדות דתית וביהדות חילונית.

החברה למתנ"סים (שרה טסלר) – נשים במגילת רות.

ברחבי הארץ קמו בשנים האחרונות בתי ספר דו לשוניים, כלומר המיועדים לדוברי עברית וערבית, ולמעשה – דו לאומיים. אין לי ספק שההורים השולחים את ילדיהם לבתי הספר הללו ומרבית המורים והמייסדים שלהם, הנם אידיאליסטים שוחרי טוב, השואפים לקרב בין העמים על מנת לקדם את השלום בארץ. זו בהחלט מטרה ראויה ביותר.

יתר על כן, ככל הידוע לי, רמת החינוך בבתי הספר הללו גבוהה, יש בהם הרבה חינוך יצירתי והומניסטי, מורים מצוינים ואכפתניקים המנחילים לתלמידיהם ערכים של אכפתיות, מעורבות בחברה, מחויבות לסביבה ועוד.

אבל אני לעולם לא אשלח את ילדיי לבית ספר כזה.

למה? אני נגד שלום? נגד אחוות עמים?

השלום והאחווה הם ערכים נעלים, ששומה עלינו לרדוף אחריהם ולחתור להגשמתם. אולם אחוות עמים, כשמה כן היא – אחווה בין עמים. אני נגד ערבוב בין עמים ויצירת שקשוקה חסרת שורשים ומלאכותית. אני רוצה שילדיי יקבלו חינוך יהודי, לאומי, ציוני, שורשי, שיחזק את זיקתם לעמם, למולדתם ולתרבותם. אני בהחלט בעד מפגש עם ערביי ישראל, אך מפגש הבא מתוך היכרות מעמיקה עם התרבות היהודית, מתוך חיבור אמתי לשורשים של עמנו ומתוך אמונה בצדקת הציונות. איני מאמין בשלום מתוך התבטלות.

די בכך כדי שלא אראה בבתי הספר הדו לאומיים מוסדות חינוך ראויים לחינוך ילדיי, אך זו אינה הסיבה היחידה, אפילו לא הסיבה העיקרית. הסיבה העיקרית היא שבתי הספר הללו מבוססים על עקרון הרלטיביזם הפוסט מודרניסטי, שבעיניי הוא יסוד המשחית את התרבות האנושית.

לפני שבועות אחדים, פנתה אליי מורה, שאותה אני מאוד מעריך ומכבד, המחנכת באחד מבתי הספר הדו לשוניים, והציעה לי להרצות בבית הספר בו היא מלמדת על הנראטיב הציוני. זוג עיניים ממאנות להאמין נפערו מולי לנוכח תשובתי הבלתי צפויה, שאיני יכול להרצות על הנראטיב הציוני כיוון שאיני מכיר מושג כזה, אבל אשמח מאוד להרצות על האמת.

"אמת?!?!", נשאלתי. "יש דבר כזה אמת?! אתה יודע מה האמת?!". והרי בפוסט מודרניזם האקסיומה היחידה היא שאין דבר כזה אמת. יש רק נראטיבים. כל אחד והאמת שלו. הרלטיביזם, בתרגום מילולי – יחסיות, גורס שאין אמת אובייקטיבית, אלא נקודות ראות שונות, יחסיות, סובייקטיביות, בעיני המתבונן. הרלטיביזם ההיסטורי טוען שאין אמת היסטורית, אלא נראטיבים, סִיפֵּרִים המייצגים את נקודת הראות התרבותית והפוליטית של מספרי הסיפור ההיסטורי.

אני יודע מה האמת? לא לגמרי. אני יודע שיש אמת, ויש לחתור לחקר האמת, ויש להתקרב עוד ועוד להכרת האמת, גם אם תמיד יחסרו לנו פרטים כדי להכיר את התמונה במלוא אֲמִתָה. אולם הגישה השוללת אפריורי את קיומה של האמת, שוללת גם את קיומו של השקר. אם אין אמת אלא רק נראטיבים, גם אין שקר כי כל שקר אינו אלא נראטיב לגיטימי. וזו המדמנה המטפחת שקרים נוראים, שהבולט בהם הוא הכחשת השואה.

אם אין אמת אלא רק נראטיבים היסטוריים, ואין היררכיה בין הנראטיבים וכולם לגיטימיים, הרי השואה היא בסך הכל נראטיב אחד, לצורך העניין נכנה אותו "הנראטיב הציוני", וגם הטענה שלא הייתה שואה ואינה אלא תעמולה ציונית שנועדה לחולל שואה, כלומר נכבה לפלשתינאים, גם היא נראטיב. זה נראטיב אחד, זה נראטיב שני, שניהם לגיטימיים. אמת?! יש דבר כזה אמת?!

גם תיאוריות הקונספירציה על רצח רבין אינן שקרים אלא נראטיבים לגיטימיים בדיוק כמו הנראטיב "הממסדי". זה לא שקר שהשב"כ רצח את רבין כדי להסית נגד הימין, זה לא שקר שגורמי שמאל שלחו שב"כניקים לרצוח את רבין כיוון שעמד לבטל את אוסלו, זה לא שקר שפרס אחראי לרצח כי רצה לרשת את מקומו של רבין. אלה בסך הכל נראטיבים לגיטימיים, שהרי כל אחד והאמת שלו ולמי יש זכות לקבוע מהי האמת? אמת?! יש בכלל דבר כזה?!

כשאין אמת ושקר אין מוסר. כשאין אמת ושקר, מותר לשקר. כשאין אמת ושקר, אין חינוך. חינוך לכך שאין אמת ושקר, הוא חינוך לשקר, הנותן לגיטימציה לשקר. אם אין אמת ושקר אלא נראטיבים לגיטימיים, יש שוויון ערכי בין אמת ושקר. אבל למעשה, בתרבות הרלטיביסטית הפוסט מודרניסטית, אין שוויון בין אמת ושקר, כי אם העדפה מתקנת לשקר. על פי הגישה הזאת, יש הנראטיב ההגמוני, של השלטון (בתנאי שמדובר בשלטון מערבי), שהוא נראטיב כוחני, מדכא, סותם פיות. ולכן, יש לתת עדיפות מתקנת לנראטיב המושתק, המודחק, המודר. וכך תלמידים הלומדים שבסכסוך הישראלי ערבי, יש נראטיב ציוני שהוא הנראטיב ההגמוני הכוחני, והנראטיב הפלשתינאי שעד כה היה מושתק ומדוכא, ברור עם איזה נראטיב תהיה הזדהותם. וכך, בשם השוויון כביכול בין הנראטיבים, יש עדיפות מובנית לשקר על האמת.

נכבה - פירושה אסון. אין ספק שלפלשתינאים היה אסון במלחמת העצמאות, הייתה להם נכבה. זוהי נכבה תוצרת עצמית. הם, ששללו את המפעל הציוני מיומו הראשון ולחמו נגדו בכל דרך אמצעי. הם, שהתנגדו לנוכחות יהודית בא"י; הם שדחו כל פשרה; הם, שלמחרת החלטת החלוקה שנתנה להם מדינה עצמאית בא"י המערבית, שכללה גם את יפו, את לוד ורמלה וחלקים רבים מן הנגב והגליל, התנפלו על היישוב היהודי על מנת להשמידו; מדינות ערב, שיום לאחר הכרזת המדינה פלשו אליה מכל עבר על מנת למנוע את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם – הם נושאים ב-100% אחריות לאסונם.

התנועה הציונית והיישוב היהודי קיבלו בשמחה רבה את תכנית החלוקה, אף שנתנה לנו מדינה בלתי אפשרית מבחינה טריטוריאלית. היישוב היהודי חגג כל הלילה במחולות בכל רחבי הארץ, את קבלת ההחלטה. אלמלא התוקפנות הערבית, אילו הערבים קיבלו את ההצעה, היה שלום בארץ, לא הייתה מלחמה, לא היה ההרג הנורא, לא היו פליטים.

ואם כעבור חצי שנה, כאשר ניסיונם של הערבים למנוע את הקמת המדינה נכשל, הם היו משלימים עם מציאות ההקמה ונענים ליד שהושטה לעברם בהכרזת העצמאות, הייתה נמנעת הפלישה והמלחמה הקשה הזאת על כל מוראותיה ותוצאותיה.

זה לא "נראטיב ציוני". זאת אמת לאמתה. לעומת זאת, הסיפור על הקולוניאליזם הציוני המערבי שפלש למדינה הפלשתינאית וביצע טיהור אתני אכזרי של תושביה השורשיים, אינו נראטיב לגיטימי, אלא שקר וכזב.

בית ספר המחנך ברוח הרלטיביזם הפוסט מודרניסטי, הוא בית ספר המחנך לְשֶׁקֶר. לא זו בלבד שלעולם לא אשלח את ילדיי לבית ספר כזה, אלא אנסה לשכנע כל הורה להימנע משליחת ילדיו לבית ספר כזה.

* "שישי בגולן"