לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ¶ֳ©ֳ¥ֳ°ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 4.5.16


* היכונו לפרובוקציה – יום הזיכרון לשואה ולגבורה קרב, ואני סקרן לדעת, האם השנה כבר יתקיים ביום זה טקס "אלטרנטיבי" יהודי-גרמני, לזכרם של קורבנות השנאה משני הצדדים, בו יקראו המוזמנים מעזבונו של הסופר הנאצי גינטר גראס בעברית ובגרמנית. הרי ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל כבר למעלה מעשור מתקיימת פרובוקציה כזאת.

 

* התקן של אלפר לניצולי שואה - הבמאי והשחקן רומן פולנסקי הוא עבריין נמלט שהורשע באונס ילדה בת 13. אולם בעיני רוגל אלפר הוא דמות מופת. לא בשל האונס, חלילה. אין ספק שהאונס מגונה בידי אלפר. אולם הוא רואה בפולנסקי מופת של ניצול שואה שלא הפך לציוני ולא הסיק את הלקח הנתעב בעיני אלפר – קיומה של מדינה יהודית עצמאית.

 

יש לציין, שזכות קיומה של ישראל אינו נובע מהשואה. לא השואה היא הקושאן שלנו. מגילת העצמאות הגדירה את תוקף הקמת של מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל, בזכותנו הטבעית וההיסטורית. זכותנו הטבעית היא זכותו של כל עם ועם להגדרה עצמית ולריבונות לאומית במולדתו. זכותנו ההיסטורית היא זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל. בכל אלה עוסקת מגילת העצמאות בהרחבה. רק הפסקה השביעית במגילה מוקדשת לשואה, אף שהיא נכתבה רק שלוש שנים אחריה, והיא לא מוזכרת כהצדקה לזכות קיומה של המדינה, אלא כהמחשה והוכחה למשמעות של חיים יהודיים ללא מדינה עצמאית.

 

אולם ברור שהלקח המרכזי של השואה הוא ההכרח הקיומי במימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית למדינה עצמאית בארצנו. אך אלפר, שהשנאה למדינת ישראל מעבירה אותו על דעתו, נלחם במגמה הזאת. הוא שוב ושוב לועג ל"תסביך" השואה שלנו, הוא שוב ושוב נוהג להציג את ישראל כנאצית. והנה, את טורו הפובליציסטי המכונה "ביקורת טלוויזיה" הוא הקדיש לדברי הלל ושבח לאנס רומן פולנסקי, המוכיח שניתן להיות ניצול שואה בלי להפיק את לקחיה.

 

"פולנסקי הוא ניצול שואה יהודי שאינו שותף בשום צורה לנראטיב השואה הישראלי. השואה לא הפכה אותו לציוני. היא גם לא הפכה אותו ליהודי גאה. הוא לא חשב שמסקנתה המתבקשת היא הקמת ישראל או מגורים בה. הוא חף מכל חשיבה לאומית, או דתית. הוא לא הקדיש את חייו לבניית כוח צבאי שיגן על יהודים. הוא לא מתייחס לילדיו כדור שני לשואה. הוא לא עסוק בלי הרף בהנצחת זיכרון השואה. להיפך, הוא שוכח. הוא לא מתעטף עם ילדיו בדגל ישראל באושוויץ, שם נרצחה אמו במשרפות. הוא מציג מודל של יחס לשואה שמתעלם מישראל. זה מרתק".

 

תחביבו העיקרי של רוגל אלפר, הוא התעללות במשפחות שכולות וזריית מלח גס על פצעיהם. אולם הוא אוהב מאוד לבוז גם לניצולי שואה. הוא רואה בהם את הסיוט שלו, כיוון שעל פי גישתו, באשמת השואה הזאת שהם חוו, קמה המדינה השנואה עליו. סוף סוף הוא מצא ניצול שואה העומד בתקן שלו. האנס רומן פולנסקי.

 

* ניצול שואה שאינו עומד בתקן של אלפר – הנה דברים שכתבתי אשתקד, לאחר מאמר השתלחות בוטה של אלפר בניצול שואה שאינו עומד בתקן שלו, חתן פרס נובל אלי ויזל, לאחר שהנ"ל התייצב לצד ישראל במאבק נגד הסכם הגרעין האיראני:

 

את כל שנאת ישראל שבו, את כל האוטואנטישמיות שמפעפעת בו, את כל אובססיית גימוד השואה שלו, את כל תסביכיו כיהודי-בעל-כורחו, הטיח אלפר, בפרץ חסר-רסן של שנאה, באלי ויזל.

 

אלי ויזל בן ה-86, סופר דגול, חתן פרס נובל לשלום, הוא אחד מאנשי הרוח הבולטים, המשפיעים והנערצים בארה"ב. אלי ויזל נושא את דגל ההומניזם יותר מכל איש רוח אחר בארה"ב, לאורך למעלה מיובל שנים. אלי ויזל השמיע את הקול המוסרי נגד עוולות בכל העולם, כמו משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, רצח העם ברואנדה, הטיהור האתני בבוסניה, מאבק הכורדים לחירות, מאבק האינדיאנים נגד הדיכוי בניקרגואה ועוד. בנימוקים להענקת פרס נובל לויזל נאמר עליו שהוא "שליח לאנושות, שבמאבקו להשלים עם חווייתו האישית של השפלה מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי". לאורך כל השנים, אלי ויזל מזוהה עם המפלגה הדמוקרטית בכלל ועם הנשיא אובמה בפרט. הוא תמך בבחירתו בפומבי ואובמה התהדר, בצדק, בתמיכתו בו. ויזל אף נענה להזמנתו של אובמה להצטרף אליו לביקורו במחנה בוכנוולד, לפני שנים אחדות.

 

עד כאן הכל בסדר. אלא שכהומניסט וכיהודי הוא נאבק למען פתיחת שערי בריה"מ ליציאת היהודים ונגד רדיפת היהודים בבריה"מ. והוא תמך ותומך נלהב של מדינת ישראל ולאורך שנים הוא משמיע קול צלול ורהוט נגד התגרענות איראן. וזה כבר לא כל כך בסדר. ולכן, לאורך שנים גורמים אנטישמיים ואנטי ישראליים, כולל גורמים אוטו-אנטישמים בתוכנו, סונטים בו וסולדים ממנו. אורי אבנרי, למשל, כבר בשנות ה-80 הדביק לו את התואר "שואן".

 

בעקבות תמיכתו בנאום נתניהו והתייצבותו לצדו בנאומו בקונגרס, יצא נגדו רוגל אלפר במאמר נורא ואיום, חצוף ויהיר. הכותרת, שהיא גם שורת הסיום והמחץ של המאמר היא "אלי ויזל, צא מחיינו!" כלומר, אלפר היוצא נגד כל קריאה בגנות מעורבות ארגונים אנטישמיים ואנטי ישראליים במימון פעילות פוליטית בישראל, יוצא לפתע חוצץ נגד זכותו של ויזל להתערב בנעשה בישראל, או בזכותו כאזרח ארה"ב להתערב בעמדת ארה"ב כלפי ישראל.

 

אלפר לא חסך בסופרלטיבים כדי להשפיל את אלי ויזל. "במודעות עצמית גלויה, טווסית ומתנאה קמעה, כסימן ההיכר של האייקון שטיפחת לעצמך", זו דוגמית אחת.

 

לרוגל אלפר יש תסביך בנושא השואה. אין שבוע שבו אין הוא כותב על "דת השואה", "פסטיבל השואה" וכו'. יש משהו כפייתי בעיסוקו בנושא. הוא דומה למכחישי השואה; אלה שהשואה מפריעה לאנטישמיות שלהם ולכן הם מכחישים אותה. השואה מפריעה לאוטו-אנטישמיות של אלפר ולכן הוא מגחיך ומגמד אותה. "כל הג'אז השואתי הזה", הגדיר אלפר את נוכחותו הסמלית של ויזל בנאום. את תשואות חברי הקונגרס לאיש הרוח הנערץ עליהם הוא הגדיר "אוטומטיות", שיש בהן "קלות בלתי נסבלת", כהגדרתו.

 

וכאן באה התקפת המחץ, המבטאת את השקפת עולמו של אלפר. "מה עשית שם, אלי ויזל? נתניהו הוא ראש הממשלה שלי. אתה לא אזרח ישראלי. אתה לא גר כאן. האיום האיראני לחסל את ישראל לא חל עליך. אתה יהודי שגר באמריקה. לא מדובר בבעיה שלך". הרי אין דבר המעורר את סלידתו של אלפר כמו היותו בן לעם היהודי. ואם יש סולידריות יהודית, אם יש זיקה של יהודי הגולה למדינת ישראל, אם יש ברית ייעוד או לפחות ברית גורל בין היהודים בארץ ובגולה, הרי שיש עם יהודי, ומדינת ישראל היא מדינת העם היהודי והגרוע מכל – רוגל אלפר הוא חלק מן העם היהודי. אין דבר שהוא מואס בו יותר מאשר עובדת היותו חלק מן העם היהודי, ואין מי שמזכיר לו את העובדה הזאת יותר מאלי ויזל. ולכן, את כל אובססיית השנאה העצמית החולנית שלו, הוא מטיח בחוצפה באלי ויזל, ומגדיר אותו "חוצפן".

 

אלפר אינו רואה את עצמו ואת אלי ויזל כחלק מאותו עם. ההשתייכות שלו אחרת. "אני צריך למצוא דרך לחיות כאן, אלי, עם פלסטינים וחרדים". הפלשתינאים, כלומר ערביי ישראל, הם שותפיו הטבעיים. הם "העם" שלו. וכדי להיות קוהרנטי הוא מוכן לסבול גם את החרדים החיים כאן, בפרט שהקיצונים שבהם הנם אנטי ציונים כמותו.

 

אני סבור שמקומו של כל יהודי הוא בארץ ישראל, במדינת ישראל. לכן, הייתי שמח מאוד אילו ויזל היה בוחר לחיות בישראל. אולם גישתי אינה של "הכל או לא כלום". אני מצפה למקסימום אכפתיות של כל יהודי באשר הוא לקיומו כיהודי, לקהילתו היהודית ולמדינת הלאום של עמו – מדינת ישראל. אלפר כביכול קורא לויזל לעלות לישראל, אך הוא עושה זאת כדי לבוז לו, כדי לסנוט בו, כדי להשפיל אותו, כדי לסתום את פיו. כדי לומר לו שזה בסדר שהוא נאבק נגד עוולות בבוסניה, באפריקה ובדרום אמריקה, אבל עליו לסתום את פיו כאשר מדובר בעוולות נגד יהודים ונגד מדינת היהודים.

 

לפני חודשים אחדים אלפר כתב על כוונתו "להגר", כלומר לרדת מן הארץ. על פי הדרישה מויזל - מרגע ירידתו יהיה עליו לסתום את הפה בנוגע לישראל. אז אולי באמת הגיע הזמן שיקיים את הבטחתו, ובכך יקיים גם את הבטחת הנביא: "מהרסיך ומחרביך ממך יצאו". דיבוק – צא!

 

* יתד באוויר - מראשיתה של המהפכה הציונית, הציב עצמו הזרם החרדי בראש אויביה. החרדים דבקו בגולה ובגלותיות ובהמתנה פאסיבית למשיח צדקנו. התוצאה הישירה של הגולה הפאסיבית הייתה השואה. חלק מהרבנים החרדיים חזרו בתשובה במהלך השואה או בעקבותיה, אך רובם נותרו במריים, דבקו בדרכם הרעה והקלוקלת.

 

אלמלא הציונות והקמת מדינת ישראל, לא הייתה לעם היהודי תקומה לאחר השואה. בין הנהנים העיקריים מן התקומה, נמצאים אנשי הזרם החרדי. מעולם, בתולדות העם היהודי, לא הייתה כזאת פריחה לעולם הישיבות החרדיות כמו בימינו, במדינת ישראל, בזכות מדינת ישראל. זו פריחה מושחתת, כיוון שהיא נבנית על דמם ודמיהם של יהודים חילונים ודתיים לאומיים, הנושאים על כתפיהם את הזרם החרדי, המאופיין בחיי השתמטות, עריקה, בטלה וניוון.

 

ניתן היה לצפות להכרת תודה מהחרדים. אך לרוב התגובה היא הפוכה. נכון, בקרב הציבור החרדי, יש תהליך אטי אך עקבי של ישראליזציה, של התקרבות, של פטריוטיות, אך ההנהגה לוחמת נגד התופעה.

 

מאמר המערכת של "יתד נאמן", עיתונה של "דגל התורה" – הזרם הליטאי ב"יהדות התורה", שהתייחס לגילויי האנטישמיות בבריטניה, קבע שקיומה של מדינת ישראל הוא הגורם לאנטישמיות בעולם. איזה שילוב קטלני של חוצפה, עזות מצח וכפיות טובה.

 

היהדות שהם מייצגים היא יהדות גלותית, גם כאשר היא במדינת ישראל, בארץ ישראל. גלותיות נטולת שורשים, נטולת קיימות זולת ההתבססות הטפילית על דמם ודמיהם של אחיהם. יתד נאמן? אין כל אחיזה ליתד ללא קרקע, אין כל קיום ליתד הנאחזת באוויר. איזו עליבות.

 

* הדג האנטישמי מסריח מהראש – 50 פעילי לייבור הושעו (מה פירוש "הושעו"? זה נשמע כמו איזו מראית עין של עונש, לצאת ידי חובה) בשל ביטויים אנטישמיים בוטים. לכאורה, ראוי לשבח את יו"ר המפלגה קורבין, המנהל מאבק נגד נגע האנטישמיות והגזענות במפלגתו. אך אסור לנו לטעות. קורבין עצמו הוא אנטישמי ועצם היבחרותו להנהגת המפלגה היא הלגיטימציה לאנטישמיות. יתכן שהוא איבד שליטה על גובה הלהבות שהצית, יתכן שהגולם האנטישמי קם על יוצרו. יתכן שהוא נלחץ מדעת הקהל והאיום האלקטורלי על מפלגתו שיירשם כולו על שמו. יתכן שהוא מנסה להציג מצג שווא של קו הפרדה בין האנטי-ישראליות ואנטי ציונות שלו, לבין אנטישמיות. חשוב מאוד לקרוא לילד בשמו ולהצביע על הראש שממנו מסריח הדג. רק הדחתו של קורבין מראשות הלייבור תוכל להביא לטיהור המפלגה מהטינופת האנטישמית.

 

* האנס בדיכי – אני לא קונה את ספין ה"דיכי" של האנס הסדרתי משה קצב, שנועד להפעיל לחץ על בלוטות הרחמים של הנשיא ריבלין. זהו עוד ספין של סוללת עורכי הדין המשומנת של האנס.

 

ההחלטה החד משמעית והמנומקת לדחות את בקשתו של האנס הסדרתי לקצר שליש מעונשו, הבהירה לפרקליטיו שאין כל סיכוי לערעור, ולכן הם עברו לנתיב הרחמים, החנינה.

 

בשורת הדין – חקירה, כתב אישום, משפט וועדת קיצור השליש, חייב להיות שוויון בפני החוק. אולם בשורת הרחמים, יש לההדיר את הדל, להעדיף את מי שנמצא בשולי החברה ובתחתיתה ובמצוקתו הידרדר לפשע, על פני התקיף והחזק שניצל את כוחו כדי לאמלל נשים רבות, שנפלו קורבן ליצריו החייתיים.

 

אבל אולי באמת מדובר בדיכאון עמוק? בסוגיה זו יש להתחשב בחוות דעת של פסיכיאטר בלתי תלוי של השב"ס. אין לי שמץ של אמון בחוות דעת של פסיכיאטר מטעם האנס וסוללתו. כל עוד לא הוכח אחרת, אני רואה בכך ספין ותו לא.

 

* ירידה במספר ההרוגים – לפני שבועות אחדים כתבתי על המגמה של ירידה במספר ההרוגים בתאונות הדרכים לאורך עשרות השנים האחרונות. כמובן, שאין בכך כדי להמעיט בחומרת המצב היום, אולם הפרספקטיבה הזאת מאפשרת לנו לחקור וללמוד מה הגורמים לירידה הזאת, כדי להפיק לקחים ולשפר עוד את המצב.

 

באותה רשימה, כתבתי שהסטטיסטיקה הישנה ביותר שמצאתי היא משנת 1967. באותה שנה, כאשר מספר אזרחי ישראל היה כשני מיליון ומספר הנהגים היה נמוך לאין שיעור ממספר הנהגים והמכוניות היום, מספר ההרוגים היה 406.

 

לאחרונה מצאתי מאמר משנת 1959 העוסק בסוגיה. באותו מאמר מוצג נתון סטטיסטי שנאסף לאורך מספר שנים, על פיו מספר ההרוגים ביחס לכלל האוכלוסיה בישראל הוא 7.7 ל-100,000 איש (ואף נאמר שזה נתון טוב יחסית לעומת מדינות מערביות אחרות). משמעות הדבר, בהיוון לישראל בימינו, היא מספר מפלצתי של 616 איש, כמעט כפול ממספר ההרוגים היום.

 

השפל הקשה ביותר היה בשנות ה-90. ב-1993 נהרגו בכבישים 713 (!) איש. בלמעלה משני העשורים שחלפו מאז, חל שיפור ניכר, ויש להמשיך בדרך זו ולצמצם משנה לשנה את מספר הנפגעים.

 

* האחד במאי ואני – גישתי כלפי האחד במאי אמביוולנטית (אגב, זו טעות בעברית. נכון לומר אחד במאי, ללא ה"א הידיעה, אבל "האחד במאי" כל כך השתרש, והן לא נמחוק את כותרות "דבר" ו"על המשמר" רטרואקטיבית, אז נמשיך לומר את הטעות).

 

מצד אחד, הרעיונות של האחד במאי הם רעיונות נעלים: חופש, שוויון, צדק חברתי, סולידריות אנושית, שלום, סולידריות של העמלים בכל העולם, סולידריות עם העניים, עם המדוכאים, עם הסובלים. תחת הדגל האדום נלחמו אידיאליסטים אמתיים נגד הדיכוי, נגד העוול, נגד הרשע, נגד הפגיעה בפועלים, נגד הפגיעה בחברה, בעד חברה צודקת.

 

גם הציונות הסוציאליסטית, זו שבנתה את הארץ והקימה את המדינה, ויצרה כאן את ההישגים הגדולים ביותר של הסוציאליזם הנאור בהיסטוריה: הקיבוץ, המושב, חברת העובדים, קופת חולים, ההסתדרות הכללית, המשביר המרכזי, הוצאת "עם עובד" וכו' וכו', הניפה את הדגל האדום וחגגה את האחד במאי. ואין מי שאני מזדהה עמם יותר מאותם חלוצים.

 

מצד שני, איני יכול להתעלם מן העובדה, שבשם הדגל האדום והסוציאליזם, נטבחו מיליוני אנשים בבריה"מ, בסין, בקמבודיה ועוד ודוכאו מאות מיליונים תחת משטרי הרשע והטרור הקומוניסטיים. איני יכול להתעלם מן העובדה שאויבי ישראל לאורך עשרות שנים נתמכו בידי אותם משטרים ולעתים הם עצמם הניפו אותו דגל אדום. אני יודע שמדובר בסילוף בוטה של הסוציאליזם, אך איני יכול להתעלם מכך שאותם פשעים נוראים נגד האנושות, נגד העם היהודי ונגד ישראל נעשו בשם הסוציאליזם.

 

וגם איני מתלהב מהרעיונות הרדיקליים, הממירים את הרעיון הנעלה של סולידריות בין הפועלים בכל העולם, להמרת הלאומיות במעמד, כך שהדגל האדום הוא תחליף לדגל הלאום, האינטרנציונל הוא תחליף להמנון הלאומי. אגב, בדרך כלל יהודים היו הראשונים לקפוץ על העגלות הקוסמופוליטיות הללו והראשונים להירמס תחת גלגלי המהפכה ששימנו בדמם. אני מאמין בלאומיות, ולמיטב הכרתי, רק במסגרת לאומית ניתן לממש את רעיונות הצדק החברתי והשוויון.

 

איני חוגג את האחד במאי, מעולם לא חגגתי את האחד במאי ובקיבוצי מעולם לא חגגו את האחד במאי ואף לא עלתה מעולם הצעה שנציין בצורה זו או אחרת את האחד במאי. מצד שני, איני מגנה את האחד במאי, איני יוצא נגד האחד במאי ואני אף חש אהדה וסימפטיה רבה כלפי החוגגים ומציינים את היום, במיוחד אם הם עושים זאת ברוח הציונות הסוציאליסטית, כפי שנוהגות תנועות הנוער הכחולות ותנועות הבוגרים שלהן.

 

* התפכחותו של משה סנה – משה סנה היה מנהיג ציוני חשוב, איש הציונות הכללית, שעבר לשמאל הציוני, והיה הרמ"א = ראש המטה הארצי של "ההגנה". לאחר קום המדינה, מסיבות שונות, חלקן כנראה פסיכולוגיות, הלך והשמאיל, הלך והקצין, הפך עבד נרצע של בריה"מ הסטליניסטית, לתועמלן ואידיאולוג אנטי ציוני ועמד בראש מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית.

 

בשנות הששים החל סנה בתהליך הדרגתי של התפכחות – התפכחות מהתמיכה בבריה"מ וחזרה הדרגתית לציונות. הוא פילג את מק"י, והפלג שבראשו החל חוזר אט אט לציונות. המבחן היה במלחמת ששת הימים. בעוד רק"ח (הגלגול הקודם של חד"ש), הפלג בראשות וילנר, תמכה במדינות ערב התוקפניות, בצו בריה"מ בעלת בריתן, הפלג בראשות סנה תמך בישראל והגדיר את המלחמה - מלחמת מגן צודקת.

 

התהליך נמשך בהדרגה עד יומו האחרון של סנה, ב-1972. סנה ביקר בחריפות את האנטישמיות של בריה"מ וגרורותיה ותמך במאבקה של ישראל. הוא היה לאיש שמאל ציוני.

 

אני קורא כעת את חלק ב' של האוטוביוגרפיה של אורי אבנרי, "אופטימי". אבנרי מספר על כישלון הניסיונות לרוץ ברשימה משותפת, שתכלול את מק"י בראשות סנה, עם "העולם הזה – כח חדש" של אורי אבנרי וגורמי שמאל נוספים.

 

הניסיון נכשל, לטענת אבנרי, בעיקר בשל מחלוקות אידיאולוגיות. אבנרי מגדיר בספרו את שיבתו של סנה לציונות, כחתירה לימין הלאומני...

 

אבנרי סיפר, שבשיחה עם משה סנה, הביע סנה התנגדות לנסיגה מהגולן, וזה היה מבחינתו של אבנרי עדות לתהום הרעיונית ביניהם.

 

אמנם באופן כללי אבנרי הוא לא ממש מקור אמין, וזו הפעם הראשונה שאני שומע שזאת הייתה עמדתו של סנה. אבל אני מודה ששמחתי לקרוא את הדברים, ואשמח עוד יותר לדעת שהם גם נכונים. אם הם נכונים, אין סמל מובהק מזה לחזרתו של סנה בתשובה אל חיק הציונות, לשיבתו אל הפטריוטיות הישראלית ולהתפכחותו ממארת המק"יזם.

 

במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

 

* שיעור בשפת גוף - שפת הגוף של הפוסט ציונים: כשהפה שלהם פתוח, הם משקרים (אין להסיק מכך, כמובן, שכאשר הפה שלהם סגור הם דוברי אמת).

 

            * ביד הלשון

 

קנה סוף – בכל מבזק חדשות בגל"צ בשביעי של פסח, שודרו עדכונים מן השריפה ליד קיבוץ מעיין צבי, ושוב ושוב נמסר על שריפת קנה סוף.

 

זו בעיה כי קנה סוף אינו יכול להישרף. הוא אינו יכול להישרף, כי אין חיה כזאת. אין קנה סוף. יש קנה. יש סוף. אין קנה סוף.

 

הקנה, או ליתר דיוק הקנה המצוי, הוא צמח רב שנתי ששמו הלועזי הוא Phragmites australis. מקור השם העברי – במקרא ("מִשְׁעֶנֶת קָנֶה רָצוּץ" ועוד) ובספרות חז"ל ("רך כקנה" ועוד).

 

סוּף הוא צמח שונה, ששמו המדעי הלועזי הוא Typha. גם מקור השם סוף הוא מקראי.

 

כיוון שהקנה והסוף הם צמחים הגדלים בסמוך למקווה מים, נוצר כנראה הקישור הלשוני ביניהם. ואולי כיוון שהם מוזכרים זה לצד זה בספר ישעיהו: "קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ" (ישעיהו יט, ו).

 

אבל אלו שני צמחים שונים בהחלט.

 

אגב, ניתן למצוא את השגיאה הזאת גם בשירים. למשל, ב"בלדה על יואל משה סלומון" של יורם טהרלב: "לאורך הירקון הרוח שר בקני הסוף" וב"האיש ההוא" של נתן יונתן: "מקני הסוף כרת לו עפיפון".

 

* "מקור ראשון"

נכתב על ידי הייטנר , 4/5/2016 01:50   בקטגוריות אנשים, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, כלכלה, משפט, עולם, פוליטיקה, ציונות, שואה, שחיתות, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ללכת שבי אחריך


הבה נעשה תרגיל קטן.

אני משוכנע שהרוב המוחלט של הקוראים, מכיר את שירם של אהוד מנור ונורית הירש, אותו שרה אילנית, "ללכת שבי אחריך".

ובכן, זה התרגיל:

זמזמו בקול רם את המנגינה הפותחת את הפזמון; מנגינת השורה "ללכת שבי אחריך".

איזו אסוציאציה עולה לכם?

איזו שורה משמעותית מאוד בתרבותנו, היא באותה מנגינה?

 

"עוד לא אבדה תקוותנו". אותה מנגינה. ולא במקרה.

אין מילים המתמצות בצורה מופתית יותר מ"עוד לא אבדה תקוותנו", את המסר של השיר "ללכת שבי אחריך".

 

ההתאמה הזאת, המשתלבת בטבעיות כזאת במנגינת השיר כולו, היא מלאכת מחשבת של מלחינה גדולה, היורדת עד שורש מהותו של הטקסט שהיא מלחינה, ויוצקת במילים עוצמה שאי אפשר לבטא במילים.

 

את "ללכת שבי אחריך", כתב אהוד מנור אחרי מלחמת יום הכיפורים, בעיצומו של המשבר הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל, אחרי מלחמה שבה רבים מחבריו ומבני דורו נפלו, שנים אחדות אחרי שאחיו הצעיר יהודה נפל במלחמת ההתשה.

 

אהוד מנור אינו מייפה את המציאות, אינו אומר "החיים שלנו תותים" ולא "חייך, הכל לטובה". אדרבא, הוא הולך עם הקושי, עם האבל. אולם הוא נותן לו פשר ומשמעות, הוא נותן לו תכלית. הוא כותב על ארץ ישראל כ"ארץ של חלב מרור ודבש". ארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש, אך היא גם ארץ של מרור. לא "הכל דבש". אבל גם לא הכל מרור. הוא כותב על "האדמה הנוראה והיפה הזאת".

 

ואחרי אותה ארץ של חלב מרור ודבש, הוא הולך שבי. הוא נולד בכל בוקר מחדש. מאין הכוחות? יש לנו מחויבות. "לשאת חלום מבטן, מדורות". אנו הדור שזכה להגשים את חלום הדורות של העם היהודי. הקשיים והסבל שלנו, מחיר הגאולה הלאומית, הם כאין וכאפס לעומת הסבל בגולה הדוויה. מה שהחזיק את קודמינו בקושי ובסבל הוא אותו חלום, לשוב לארץ ישראל. האם אנו, שזכינו להגשים את החלום, יכולים להרשות לעצמנו להישבר בשל מחיר הגשמת החלום?

 

השיר מסתיים בתפילה לשלום. תפילה המתכתבת הן עם "ופרוש עלינו סוכת שלומך", והן עם תפילת יום הכיפורים:

יַעֲלֶה תַחֲנוּנֵנוּ מֵעֶרֶב

וְיָבוֹא שַׁוְעָתֵנוּ מִבֹּקֶר

וְיֵרָאֶה רִנּוּנֵנוּ עַד עָרֶב.

יַעֲלֶה קוֹלֵנוּ מֵעֶרֶב

וְיָבוֹא צִדְקָתֵנוּ מִבֹּקֶר

וְיֵרָאֶה פִדְיוֹנֵנוּ עַד עָרֶב.

 

כתב אהוד מנור ונורית הירש הלחינה:

עם ערב הד קולנו יעלה,

מבוקר יום אלינו הוא יבוא

ופדיוננו יראה עד בוא ערבו,

מתי סוכת שלומך עלינו תיגלה.

 

החיבור של נורית הירש לתפילה ולבית הכנסת הוא מילדות, מבית אבא. בשירים רבים, התכתבה נורית הירש בלחניה עם התפילה, במשפט פה או שורה שם, כאשר הדבר התאים למסר של הטקסט.

 

על זיקתה לתפילה ולבית הכנסת, סיפרה נורית הירש: "סבא וסבתא שלי היו מחצרו של הרבי מלעלוב ובימי הצנע, כשהיה קשה לרכוש דירה, גרנו אצלם", היא מספרת. "בשבתות ובחגים הייתי לובשת את חצאית הפליסה שלי והולכת עם סבא לבית הכנסת. בהשפעתו אהבתי לשמוע חזנות. הקרעכץ, אותן האנחות מפרקי החזנות, נכנסו לי לדם וחדרו לעשרות משירי, אפילו 'בפרדס ליד השוקת'".

 

גולת הכותרת של השיח של נורית הירש עם התפילה, הוא בלחנה לתפילת השלום, הפסוק מתוך הקדיש, "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל, ואמרו: אמן".

 

כמה אנשים יודעים שנורית הירש כתבה את הלחן המוכר? כמה בכלל חושבים על הלחן הזה, ככזה שמוסיקאי כתב אותו? הרי ברור לנו שהלחן הזה הוא מקדמת דנא; שימיו כימי מילותיו העתיקות.

 

כשנורית הירש נשאלה על כך, היא אמרה שכלל אינה מתוסכלת, נהפוך הוא. היא רואה כהישג אדיר, את העובדה שהיא הצליחה לכתוב מנגינת עם.

 

ביום העצמאות תקבל נורית הירש פרס ישראל לתרבות עממית וזמר עברי.

 

נורית הירש בת ה-74 היא יוצרת פוריה מאוד, הניצבת כבר 50 שנה בשורה הראשונה של הזמר העברי. היא כתבה למעלה מ-1,600 שירים, בסגנונות רבים והחותם העמוק שהטביעה הוא רב תחומי. אין כמעט תחום במוסיקה הישראלית, שלא נמצא בו את טביעות אצבעותיה.

 

את המוסיקה החסידית והתפילות כבר הזכרנו.

 

שירי ילדים? הילדים שלי גדלו על הקלטות המקסימות שלה "דיג-דיג-דוג", אך גם אני כילד גדלתי על "מקהלה עליזה". לאורך כל השנים היא יצרה לילדים, לפסטיבלי הילדים ולפסטיגלים.

 

מוסיקה לקולנוע? "בלדה לשוטר" שהלחינה למילותיו של אהוד מנור לסרט "השוטר אזולאי" נבחר לפני שנים אחדות לשיר האהוב ביותר על הקהל בתולדות הקולנוע הישראלי, ואי אפשר לשכוח את "תני לי יד" של בועז שרעבי מן הסרט "מאחורי הסורגים".

 

תיאטרון? "אח יא ראב" מן המחזמר "סלאח שבתי" אף הוא נכס צאן ברזל, בליבת הקלסיקה הישראלית.

 

אירוויזיונים? השיר הראשון שייצג את ישראל באירוויזיון, בשנת 1973, כאשר עוד לא התביישנו בשפה ובתרבות שלנו וטרם שיגרנו חקיינות לועזית פרובינציאלית, היה "אי שם", שנורית הירש הלחינה למילותיו של אהוד מנור בביצוע אילנית. נורית הירש שניצחה על התזמורת בשיר הזה, הייתה האישה הראשונה שניצחה על התזמורת בתולדות תחרויות האירוויזיון. הצמד אהוד מנור ונורית הירש, שהרבה מאוד ליצור יחד, כתב גם את השיר הישראלי הראשון שניצח באירוויזיון, "אבאניבי", בביצוע יזהר כהן.

 

אולם אהבתה הגדולה, הגרסא דינקותא של נורית הירש, היא המוסיקה הקלאסית. אביה של נורית הירש היה זמר אופרה בוינה וניגן על כינור. כבר בהיותה ילדה קטנה נהג אביה לקחת אותה לצפות באופרות. היא התאהבה במוסיקה, באופרות, במלחינים הקלאסיים ובראשם מוצרט. מגיל שבע היא מנגנת על פסנתר. כבר כילדה היא הצטיינה כפסנתרנית מחוננת. בהיותה בת עשר זכתה בפרס מוצרט על נגינת אחת הסונטות של המלחין האהוב עליה. כנערה צעירה כבר החלה להתפרנס מליווי זמרים מהאופרה הישראלית, שבאו להתאמן עמה בביתה. כבר כנערה היא למדה באקדמיה למוזיקה; לימודים אותם מימנה ממתן שיעורי פסנתר ואקורדיון לילדים, נגינה בסטודיו לבלט וליווי רביעיית מועדון התיאטרון. במקביל היא החלה ללמוד ג'אז.

 

עם גיוסה לצה"ל שירתה נורית הירש כפסנתרנית בלהקת גייסות השריון. היא החלה להלחין להנאתה. נעמי שמר ששמעה מנגינה שהיא כתבה, אמרה לה שהיא מוכרחה להתאים למנגינה הזאת מילים. אורי אסף כתב את המילים, והיה זה שירה הראשון – "פרח הלילך". הראשונים ששרו אותו היו שלישיית שריד, אך מי שפרסמה אותו הייתה חוה אלברשטיין, שכנערה הופיעה בתיאטרון החמאם, שבו עבדה נורית הירש כפסנתרנית, לאחר שחרורה מצה"ל.

 

נורית הירש הלחינה לטובי הפזמונאים והמשוררים. הפרטנר העיקרי שלה היה אהוד מנור, עמו כתבה עשרות שירים. היא הלחינה פזמונים של יורם טהרלב, דן אלמגור, עמוס אטינגר, יוסי גמזו, דודו ברק, רחל שפירא, שמרית אור ועוד רבים וטובים.

 

שיר שכתבה עם יורם טהרלב, ימחיש את הצד האנושי של נורית הירש.

 

בעת חופשה בניו יורק, ב-1985, נענתה נורית הירש לבקשה של חברה אצלה התארחה, לבוא למועדון לילה של ישראלים, שם מופיעה פעמיים בשבוע זמרת מישראל, שמשבוע לשבוע רואים כיצד היא הולכת ומידרדרת. הירש הופתעה לפגוש את רבקה זוהר, לה כבר כתבה עם אהוד מנור מספר שירים, כמו "הבית ליד המסילה" ו"בן יפה נולד". רבקה זוהר הייתה שקועה עמוק בסמים. נורית הירש החליטה לסייע לה. היא הגישה לה קלטת ועליה מנגינה שכתבה. היא אמרה שהשיר נכתב בעבורה, כדי שתבוא לשיר אותו בפסטיגל.

 

בקושי רב היא שכנעה אותה לקבל את ההצעה. נורית יצרה קשר עם יורם טהרלב, סיפרה לו את הסיפור. יורם טהרלב כתב על המנגינה את השיר "בדרך אל הכפר". השיר נכתב על סיפורה של רבקה זוהר, בת משפחת זינאתי מפקיעין, המשפחה שמעולם לא עזבה את ארץ ישראל. בשיר, היא מבטאת את הפליאה:

איני יודעת מה קרה.

אי אבדה הדרך הברוכה,

אי אבדה הדרך אל הכפר,

הדרך בה רציתי לשוב בחזרה.

 

השיר מסתיים בהבטחה אופטימית של קימה מעפר ושיבה לארץ, אל הכפר:

 

בלילות הארוכים הלבנים,

עת הנפש לא תמצא מנוחתה,

אני קמה מעפר, אני שבה אל הכפר

כמו ילדה שחוזרת אל ביתה.

 

השיר הזה הציל את חייה של רבקה זוהר, הקים אותה מעפר, הרים אותה מאשפתות, והחזיר אותה לארץ ישראל.

 

כעבור שנה, שבה רבקה זוהר והופיעה בפסטיגל, עם שיר נוסף של יורם טהרלב ונורית הירש, מעין שיר המשך – "חלקת אלוהים".

 

חלקת אלוהים ופיסת שמיים.

דבר לא אבקש - רק אבן קטנה,

ראשי להניח בצל הזית,

ולשקוט ארבעים שנה.

 

למעלה מ-1,600 שירים שנורית הירש הלחינה זורמים במחזור הדם של התרבות הישראלית, עד שקשה לדמיין את התרבות הישראלית בלעדיה. על מפעל חייה הוענק לנורית הירש פרס ישראל. הפרס לנורית הירש הוא מתנת חג העצמאות לכל אוהבי הזמר העברי.

 

* "מקור ראשון"

נכתב על ידי הייטנר , 4/5/2016 01:30   בקטגוריות אמנות, אנשים, היסטוריה, יהדות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: ללכת שבי אחריך


ללכת שבי אחריך / אילנית

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 3.5.16

 

כיוון שבשבוע הבא, ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, לא תשודר התכנית, אני מקדים בשבוע את שידור השיר שתכננתי לשבוע הבא. השיר הוא "ללכת שבי אחריך". זה שיר המתאים בתכניו ליום העצמאות וליום הזיכרון וזהו שיר שהלחינה נורית הירש, שביום העצמאות תקבל את פרס ישראל לזמר עברי.

 

בהיוודע דבר זכייתה הקדשתי לה את הפינה, ולא אחזור שנית על סיפורה. אז השמעתי את חוה אלברשטיין בשיר "נחמה". הפעם בחרתי להשמיע שיר הקשור לשני הפרטנרים המרכזיים שלה: הפרטנר לכתיבה - אהוד מנור, והפרטנרית לביצוע – אילנית.

 

נורית הירש עבדה עם טובי הכותבים – יורם טהרלב, דן אלמגור, עמוס אטינגר, יוסי גמזו, דודו ברק, רחל שפירא, שמרית אור, אורי אסף ועוד רבים וטובים. אך לא היה לה רומן יצירתי הדוק וממושך כמו שיתוף הפעולה רב השנים שלה עם אהוד מנור. לטענתה, מה שחיבר ביניהם הוא בעיקר ההתלהבות – התלהבות הכתיבה שלו והתלהבות ההלחנה שלה. שירם המשותף הראשון היה "הבתים שנגמרו ליד הים", ובהמשך עוד שירים רבים כמו "הבית ליד המסילה", "רק בישראל" ועוד עשרות שירים. בעיניי, גולת הכותרת של יצירתם המשותפת היא השיר "בלדה לשוטר", שיר הנושא של הסרט "השוטר אזולאי", סרטו של אפרים קישון, בביצועו של אושיק לוי. במשאל גדול שנערך ב-2005 נבחר השיר לשיר האהוב ביותר בקולנוע הישראלי. שעות אחדות לפני קבלת הפרס, אהוד מנור נפטר במפתיע, והאירוע כולו הפך למעין ערב הצדעה לזכרו של מנור.

 

במאמר מוסגר, בטרם אחזור לקשר של נורית הירש לאהוד מנור – שתי הערות. תרומה גדולה נוספת של נורית הירש לקולנוע הישראלי, היא שיר הנושא של הסרט "מאחורי הסורגים", "תני לי יד" בביצוע בועז שרעבי. חיבור נוסף של נורית הירש עם אפרים קישון, הוא בכתיבת המוסיקה למחזה "סלאח שבתי", ובמיוחד השיר "אח יא-ראב" למילותיו של חיים חפר, בביצועו של זאב רווח.

 

נחזור לשיתוף הפעולה עם אהוד מנור. ההצלחה הגדולה שהניב שיתוף הפעולה הזה, הייתה בשיר "אבניבי", בביצועו של יזהר כהן, שזכה במקום הראשון באירוויזיון 1978. חמש שנים קודם לכן, השיר הראשון של ישראל לאירוויזיון היה אף הוא שלהם – "אי שם". בשיר זה, שזכה במקום הרביעי, נורית הירש עשתה היסטוריה, בהיותה האישה הראשונה בתולדות האירוויזיונים שניצחה על התזמורת.

 

את "אי שם" שרה אילנית, הזמרת הקרובה ביותר לנורית הירש, ששרה עשרות שירים שלה, ובהם "עושה שלום במרומיו" למילים מן התפילה, "כבר אחרי חצות" למילותיו של עמוס אטינגר, "ושוב אתכם" למילותיו של דודו ברק בביצוע הצמד "אילן ואילנית", "נחמה" למילותיה של רחל שפירא, "אל הדרך" למילותיה של שמרית אור, "זמר שכזה" למילותיו של יענקל'ה רוטבליט ועוד. בין השירים המשותפים של הירש ומנור ששרה אילנית כבר הזכרנו את "אי שם", אזכיר עוד את "בשנה הבאה", אך היפה והאהוב עליי מכולם הוא "ללכת שבי אחריך".

 

אהוד מנור כתב את השיר לאחר מלחמת יום הכיפורים, בתקופה הקשה ביותר בכל תולדות המדינה. תקופה של מורל נמוך, לעתים עד יאוש, תקופה שהתאפיינה בין השאר בירידה גדולה מן הארץ, שגרמה לראש הממשלה יצחק רבין לצאת נגד היורדים ולהגדיר אותם "נפולת של נמושות".

 

ובאותם ימים אהוד מנור כתב את השיר, שהוא שיר אופטימי מאוד, אך לא אופטימי באופן המייפה את המציאות, אלא להיפך – מתאר את הקושי ואת הכאב, אך מציג לצדו את האור ובעיקר נותן תקווה ומבטא מחויבות בלתי מותנית לארץ ולמדינה.

 

אני רואה בשיר הזה אחד מטרילוגיה של שירי ה"צומוד" של אהוד מנור, שירים המבטאים את המחויבות המוחלטת לארץ, גם ובעיקר בשעות הקשות.

 

הראשון שבהם הוא "יליד הארץ", שנכתב לאחר נפילת אחיו הצעיר יהודה במלחמת ההתשה. אהוד כתב את השיר לאחר ששמע את אמו מביעה חרטה על עלייתה לארץ, בשל האסון הכבד שפקד את המשפחה. אהוד ישב וכתב את השיר שבו הוא מודה לאביו ולאמו על שעלו לארץ ישראל ובזכותם הוא זכה להיוולד בארץ. לא אוסיף להכביר מילים על השיר, כי לבטח עוד אשמיע אותו.

 

השני הוא "ללכת שבי אחריך". השלישי נכתב במלחמת לבנון הראשונה – "אין לי ארץ אחרת". אהוד מנור התנגד למלחמה, היה שותף למחאה נגדה, אולם הוא יצא נגד אלה שהמחאה הביאה אותם להתנכר למדינה ולציונות, ניכור שבא לידי ביטוי בין השאר בתופעת הראש הקטן בצה"ל, הסרבנות והביטוי השגור באותם ימים ש"אם אריק שרון יעלה לשלטון אני ארד מהארץ". אהוד מנור כתב ש"אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת". הוא דבק בה גם בגוף כואב, בלב רעב כי "כאן הוא ביתי".

 

"ללכת שבי אחריך" הוא שיר אהבה לארץ ישראל, שנכתב בגוף שני, אל הארץ. הוא נפתח במילים "להיוולד כל בוקר מחדש" – לידה מחדש היא דבר אופטימי מאוד. ובימים הכל כך קשים, אחרי מלחמת יום הכיפורים, הוא מדבר על לידה מחדש מידי בוקר. אולם בכל יום הוא גם מת מעט, עם כל מילת פרידה. אין דבר אופטימי יותר מללדת. "להביא אל העולם עוד בן ובת", הילדים של חורף שנת 73'. להביא אותם לאן? "לארץ של חלב, מרור ודבש". כן, זו ארץ זבת חלב ודבש. אך לא רק חלב ודבש. גם מרור.

 

ואחרי הארץ הזאת, על הדבש והמרור שבה, הוא הולך שבי. הוא נושם את השמש הצורב, תרתי משמע. הוא חולם אותה מול שמים, הוא כואב אותה. ועל אף הכאב, ואולי אפילו ביתר שאת למרות הכאב, הוא שוב מתאהב.

 

למה? מאיפה הכוח להתאהב שוב מחדש בארץ שאותה אנו כואבים, על המרור וצריבת השמש שבה? יש לנו מחויבות. "לשאת חלום מבטן, מדורות". אנו הדור שזכה להגשים את חלום הדורות של העם היהודי. הקשיים והסבל שלנו, מחיר הגאולה הלאומית, הם כאין וכאפס לעומת הסבל בגולה הדוויה. מה שהחזיק את קודמינו בקושי ובסבל הוא אותו חלום, לשוב לארץ ישראל. האם אנו, שזכינו להגשים את החלום, יכולים להרשות לעצמנו להישבר בשל מחיר הגשמת החלום?

 

"לשאול באביבייך נחמה", הוא שר – האביב הארץ ישראלי מנחם על הקושי והכאב. "לחיות על פני ובתוכי האדמה, הנוראה והיפה הזאת". אדמת ארץ ישראל היא יפה ונוראה. היא נוראה בשל המחיר שאנו משלמים במלחמה עליה. אך עובדה זו אינה מבטלת את יופיה. אלתרמן כתב על תל אביב, שאולי יש יפות ממנה, אך אין יפה כמוה. כך ארץ ישראל. אין יפה כמוה, ויופיה הוא בראש ובראשונה בכך שהיא המולדת שלנו. ולכן, ראוי שנחיה עליה ובתוכה. מה פירוש בתוך האדמה? יתכן שהכוונה לשורשים העמוקים של התיישבותנו בה, ואולי גם רמז לשכול, שיש לו משמעות, כיוון שהוא מבטיח את החיים על האדמה הזאת.

 

הבית האחרון הוא בית אופטימי, המבטא את התקווה לשלום. השיר מסתיים בשאלה "מתי סוכת שלומך עלינו תיגלה?" השאלה אינה "האם", אלא "מתי", ביטוי לאופטימיות של הכותב.

 

את מילות השיר המקסים הזה נתן אהוד מנור לנורית הירש, ובעיניי הלחן הוא מלאכת מחשבת של התאמת לחן לטקסט ולרוחו. אנו ממש חשים איך המנגינה מבטאת את המילים: את הכאב, את התקווה, את האמונה, את האהבה והתפילה.

 

כך למשל, הפזמון נפתח ב"ללכת שבי אחריך?" אתם מזהים את המנגינה? היא נשמעת לכם מוכרת? "עוד לא אבדה תקוותנו". הפזמון מתחיל במנגינת ההמנון הלאומי, ולא סתם, אלא בשורה "עוד לא אבדה תקוותנו", שהיא ממש מיצוי המסר של אהוד מנור.

 

נורית הירש היא אחת מדמויות המפתח בתולדות הזמר הישראלי, שתרמה לו תרומה גדולה ביותר לאורך למעלה מחמישים שנה. ביום העצמאות היא תזכה בצדק בפרס ישראל. נשלח לה את ברכתנו.

 

חג עצמאות שמח לכל המאזינים!

 

להיוולד כל בוקר מחדש,

עם כל מילת פרידה למות מעט,

ולהביא אל העולם עוד בן ובת

בארץ של חלב, מרור ודבש.

 

ללכת שבי אחרייך,

לנשום את השמש הצורב,

לחלום אותך מול שמייך,

לכאוב אותך ושוב להתאהב.

 

לשאת חלום מבטן, מדורות,

לשאול באביבייך נחמה,

לחיות על פני ובתוכי האדמה

הנוראה והיפה הזאת.

 

ללכת שבי אחרייך...

 

עם ערב הד קולנו יעלה,

מבוקר יום אלינו הוא יבוא

ופדיוננו יראה עד בוא ערבו,

מתי סוכת שלומך עלינו תיגלה.

 

ללכת שבי אחרייך...

נכתב על ידי הייטנר , 3/5/2016 22:49   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, זיכרון, חברה, אמנות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ