לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ¶ֳ©ֳ¥ֳ°ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

החוסן החברתי של יישובי הגולן


     

המיתולוגיה של הקמת הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל שבצפון הגולן, מספרת על האכזבה של המייסדים מהמיקום. "מה, אנחנו ג'ובניקים?" נעלבו החברים, כאשר הציבו את אורטל חמישה (!) ק"מ מהגבול עם סוריה. הרי חינכו אותנו שההתיישבות מעצבת את הגבול. אנו דורשים במפגיע להתיישב צמוד לגבול.

 

קיבוץ אורטל עלה על הקרקע ארבע שנים לאחר הסדר הפרדת הכוחות שאחרי מלחמת יום הכיפורים, כשאיש לא האמין שיחזיק מעמד זמן רב. אולם בפועל, נהנינו מארבעים שנות שקט. דווקא מלחמת יום הכיפורים, יותר מכל מלחמה אחרת, יצרה הרתעה ששמה קץ למלחמות הכוללות. מלחמה שבה ישראל נתפסה בהפתעה אסטרטגית כאשר האויב פלש לתוכה וכבש שטחים רבים, הסתיימה כאשר צה"ל עצר בפאתי דמשק. את הלקח למד חאפז אסד היטב – כל עוד הגולן בידי ישראל, הוא לא יצא למלחמה נגדה. התובנה הזו נצרבה היטב גם בדנ"א של בנו בשאר.

 

במשך ארבעים שנה הגבול בין ישראל לבין אויבתה המרה ביותר – סוריה, היה גבולה השקט ביותר של ישראל, שקט יותר מגבולות השלום עם מצרים וירדן. במשך ארבעים שנה, הגולן היה האזור השקט ביותר בישראל; חף מפיגועי טרור ואפילו רמת הפשע בו נמוכה מאוד. הביטחון האישי שלנו, תושבי הגולן, היה חזק יותר משל שאר תושבי הארץ. למעט כמה עשרות טילים שנורו לעבר הגולן מלבנון במלחמת לבנון השניה, נהנינו משקט אמתי.

 

השקט הזה היה תוצאה של משטר מרכזי חזק, המשליט את רצונו על הסורים. המצב הזה השתנה עקב מלחמת האזרחים. סוריה התפוררה לגורמים. הגבול בינינו לבין הסורים אינו נשלט עוד בידי צבא סוריה, אלא בידי ארגוני טרור איסלאמיסטיים, הנלחמים בינם לבין עצמם, כמו חיזבאללה השיעי הנלחם נגד דאעש וג'בהת אל נוסרה הסוניות, אך אלה ואלה אויבים מרים שלנו. אלה ואלה אינן מדינות מסודרות וממושמעות, שיש להן אחריות להאכיל מיליוני אזרחים, אלא ארגוני טרור שתכלית קיומם הוא הטרור. אלה ואלה רואים בישראל את האויב הראשי.

 

אנו חשים את השינוי בזליגות מן המלחמות הפנימיות שלהם מפעם לפעם, אך גם במקרים אחדים של ירי מכוון, כפי שחווינו השבוע. שיגורו של ג'יהאד מורניה להיאסף אל אביו, נועד לסכל התארגנות של חיזבאללה ואיראן לפיגועים בגולן. יתכן ששאיפת הנקם על הסיכול יביא להתגברות הפיגועים, כפי שחווינו ביומים האחרונים.

 

בשלב זה, שבו מתקיימת מלחמת האזרחים, הצדדים אינם רוצים לבזבז עלינו תחמושת. אך אין זה מן הנמנע שהמצב ישתנה וחיינו ישתנו.

 

יש לקוות שהתחזיות השליליות לא תתאמתנה והשקט יחזור לגבול וימשיך לשרור בגולן. אך גם אם חלילה המציאות תהיה שונה, אני סומך ובוטח באמונה הציונית, בחוסן החברתי ובלכידות הקהילתית של תושבי הגולן, וביכולתנו לעבור בהצלחה כל מבחן.

 

אני מקווה שהאירועים האחרונים בעיצומה של מערכת בחירות לעומתית וקיצונית , יחזירו אותנו מהטירוף של "אנחנו או הם" לשפיות של "אנחנו".

* "ישראל היום"

נכתב על ידי הייטנר , 28/1/2015 13:54   בקטגוריות אורטל, הגולן, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, ציונות, קיבוץ  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 28.1.15


     

* ההתייצבות המונוליטית של מקהלת התקשורת הישראלית לשטיפת מוח ציבורית, שהגיעה לשיאה בסוגיית נסיעת ראש הממשלה לנאום בפני בתי הנבחרים בוושינגטון מעמידה כל אחד מאתנו למבחן - האם אני אזרח המסוגל לחשוב באופן עצמאי?

 

* לעתים אני שומע את המשפט "אם יהיה הסכם רע בין ארה"ב לאיראן".

יש לומר ברורות – אם יהיה הסכם בין ארה"ב לאיראן, הוא יהיה הסכם רע.

אין מצב שבו הסכם יהיה טוב יותר מעמדת הפתיחה של אחד הצדדים.

עמדת הפתיחה של ארה"ב היא השלמה עם היות איראן מדינת סף גרעינית.

הסכם כזה הוא הסכם רע, הסכם מינכן 2.

זהו הסכם שיש לעשות כל הניתן כדי לסכל אותו.

 

* מהו הסכם טוב? תומכי מדיניותו של אובמה בנושא האיראני, מנפנפים בפתרון משבר הנשק הכימי בסוריה, בלי פעולה צבאית כמודל המעיד על אופן פעולתו המוצלח. אדרבא, מי יתנגד להסכם מן הסוג הזה, שיחייב את איראן לפרק את כל יכולותיה הגרעיניות? אולם למרבה הצער לא בהסכם כזה מדובר וארה"ב כלל אינה דורשת זאת, אפילו כעמדת פתיחה.

 

יש לזכור שמה שהביא את אסד לקבל את תנאי ההסכם, היה איום מוחשי ומיידי בפעולה צבאית של ארה"ב.

 

* סביר להניח שאסד לא השמיד את כל יכולותיו הבלתי קונבנציונליות, אולם אף אחד אינו יכול להבטיח שבפעולה צבאית ניתן היה להגיע לתוצאה טובה יותר. תוצאה דומה באיראן, שתסיג את יכולותיה 20 שנה אחורה, היא בהחלט תוצאה רצויה.

 

* החרפה משמעותית של העיצומים על איראן עשויה לגרום לאיראן לפוצץ את המו"מ.

אם כך יהיה, האנושות עלולה להינצל מהסכם מינכן 2, שהוא האיום הגדול ביותר על האנושות מאז מלחמת העולם השניה.

 

* אם ראש הממשלה יכול להשפיע על בתי הנבחרים בארה"ב בסוגיית הגרעין האיראני, אסור לו להחמיץ את האפשרות לעשות כן, גם במחיר חריגה מהפרוטוקול ועימות עם אובמה. אם חלילה ייחתם הסכם מינכן 2, העובדה שהיה עימות כזה ממש לא תהיה חשובה. אם לא ייחתם הסכם מינכן 2, ולנאומו של נתניהו יהיה חלק בהישג, העובדה שהיה עימות כזה ממש לא תהיה חשובה.

 

* במשך שנים נתניהו מעמיד על ראש שמחתו, סדר יומנו וסדר היום העולמי את סוגיית הגרעין האיראני. היום אנו מצויים סמוך להכרעה אודות הסכם הנותן גושפנקא בינלאומית להפיכתה של איראן למעצמת סף גרעינית. אך טבעי, שנתניהו יפעל היום ככל יכולתו נגד ההסכם המתגבש.

 

במשך השנים, נמתחת ביקורת חריפה על המיקוד של נתניהו בנושא, על כך שהוא אובססיבי לנושא, על כך שהוא משועבד לנושא, על כך שהוא "משוגע לדבר אחד", על כך שהתמקדותו בסוגיה באה על חשבון נושאים אחרים, חשובים לא פחות. איך פתאום אלה שביקרו אותו על ה"אובססיה" שלו, מציגים לפתע מצג שווא על פיו נסיעתו של נתניהו לפעול נגד הגרעין ברגע ההכרעה הקריטי, נובעת משיקולי בחירות?

 

תחליטו.

 

* אפשר להתווכח על השאלה האם נכון לבצע את המהלך של נתניהו. האם הסיכוי המוגבל להשפיע על הקונגרס שווה ערך לסיכון המוחשי לקרע עם הממשל? האם שכרו של המסע לא יצא בהפסדו? כתומך בנסיעה ובנאום, אני עצמי מתחבט בסוגיה.

 

אולם ההאשמה שמדובר בתרגיל בחירות מכוערת ומוזילה את הדיון הפוליטי בישראל. דומני שהיא מעידה יותר על הטוענים אותה, מאשר על מושא ביקורתם.

 

* ניסיון להסביר מדוע הספין התורן של זהבה גלאון - הדרישה האבסורדית לא לשדר את נאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים בטענה שזו עבירה על חוקי תעמולת הבחירות, ייתן לגיטימציה לגימיק, כאילו זו טענה הראויה לדיון.

 

לכן יש להסתפק בגינוי הספין האנטי דמוקרטי הזה, המוריד את המערכת הפוליטית לשפל.

 

* שבועות אחדים טרם בחירות 1981, נפגשו ראש הממשלה בגין ונשיא מצרים סאדאת באופירה שבסיני, אז עדין בשליטה ישראלית. איש לא טען אז שסאדאת משרת את תעמולת הבחירות של בגין. היה ברור שגם בבחירות על ראש הממשלה למלא את תפקידו.

 

באותם ימים, החוק אסר להציג את תמונותיהם של המועמדים ולהשמיע את קולם בכלי התקשורת האלקטרוניים. וכך, היה שידור מגוחך, שבו הושמע רק נאומו של סאדאת ולאורך כל הביקור הצלמים הקפידו לא לתפוס בעדשתם את ראש ממשלת ישראל.

 

וכיצד ראו ושמעו אזרחי ישראל את נאומו של ראש הממשלה? בשידורי התעמולה של הליכוד.

 

זה נשמע מגוחך? זה באמת מגוחך. החוק תוקן מאז.

 

יש מי שכנראה מתגעגעים אליו, כמו זהבה גלאון, שבספין אבסורדי פנתה לוועדת הבחירות המרכזית בדרישה לאסור את שידור נאומו של נתניהו בארה"ב.

 

* פנייתה הקנטרנית של זהבה גלאון (שכנראה אינה מכירה א"ב של סדרי ממשל במדינה דמוקרטית), למבקר המדינה בדרישה לבדוק את נסיעתו של נתניהו לארה"ב, אינה ראויה לתגובה מצדו, אפילו בסמס בנוסח: "עזבי אותי, באמשלך".

 

* נתניהו ינהג בחוכמה אם ישעה להצעתו של דן מרגלית, וידחה את נאומו בפני בתי הנבחרים ליומיים אחרי הבחירות. בכך, יוציא את האוויר החם מתחת לתעמולה הזדונית של האופוזיציה נגדו, כאילו הנסיעה והנאום נובעים משיקולים אלקטורליים.

 

* ב-26.7.45 חולל קלמנט אטלי, מנהיג מפלגת הלייבור הבריטית, סנסציה פוליטית רבתי, כאשר גבר בבחירות לפרלמנט הבריטי על המנהיג המנצח של מלחמת העולם השניה וינסטון צ'רצ'יל. אטלי היה ראש ממשלה מצוין, שהוביל לשיקום הכלכלה הבריטית לאחר המלחמה ולכינונה של מדינת הרווחה הבריטית.

 

כמה אנשים זוכרים היום את אטלי? מן הסתם, הוא זכור בעיקר בגין מימרתו הצינית והמרושעת אודותיו של צ'רצ'יל: "מכונית ריקה עצרה בפתח דאונינג 10 ומתוכה יצא קלמנט אטלי" (אמירה בלתי הוגנת כלפי מי ששרת כסגנו בממשלת האחדות הלאומית בימי המלחמה). אמנם אטלי הצליח בתפקידו כראש הממשלה, אך הוא לא הכריע הכרעות היסטוריות הרות גורל ששינו את פני ההיסטוריה. אלמלא נבחר הוא, אחר היה מבצע את המלאכה, טוב פחות או טוב יותר ממנו.

 

את צ'רצ'יל, לעומת זאת, יכיר כל ילד גם בעוד אלף שנים, חרף המאמצים של "ההיסטוריונים החדשים" הבריטיים (כן, אין זו צרה שלנו בלבד) לסדוק את דמותו ולהכפיש את שמו. זאת, כיוון שבשעת המבחן הגדולה שההיסטוריה הציבה בפני דורו – הוא היה האיש שעמד בפרץ והנהיג את ההתנגדות לכוח העולה של היטלר, שאיים על עתיד האנושות. צ'רצ'יל הנהיג את האומה הבריטית למאבק גבורה, תוך נכונות לשלם מחיר כבד כדי לנצח את הרוע הנאצי, כשהוא מבטיח לאזרחי מדינתו רק "דם, יזע ודמעות". צ'רצ'יל היה האיש שאמר להיטלר "עד כאן", וסחף את העולם החופשי לניצחון.

 

* בשבוע שעבר כתבתי דברים לזכרו של צ'רצ'יל במלאת יובל למותו, ודיברתי על הצורך בצ'רצ'יל של המאה ה-21 שילחם באיום הגדול על האנושות - הקנאות האסלמית, ובראשה איראן החותרת לנשק גרעיני.

 

על הדברים קיבלתי תגובות אנטי צ'רצ'יליאניות ופרו צ'מברלייניות, תוך שכתוב ההיסטוריה והאדרת דמותו של המנהיג הכושל שנכנע להיטלר. אחד המגיבים הזכיר בבוז שהבריטים "בעטו את צ'רצ'יל מכל המדרגות" בבחירות שאחרי המלחמה (וכמובן שכח לציין שהבוחר הבריטי גם החזיר אותו לשלטון ב-1951).

 

ההיסטוריה הוכיחה מעבר לכל ספק את צדקת דרכו של צ'רצ'יל ואת החומרה שבדרכו הרת האסון של צ'מברליין. אולם מי שמסרבים ללמוד מן ההיסטוריה ומצדדים היום בגישה צ'מברליינית, משכתבים את ההיסטוריה.

 

* צ'רצ'יל הוא חתן פרס נובל לספרות, על זיכרונותיו מתקופת המלחמה. אולם יצירתו הספרותית המשמעותית ביותר היו נאומיו הגדולים כמנהיג האומה במלחמה, שחישלו את רצון הקיום, כושר העמידה והאמונה בצדקת הדרך של העם הבריטי. הנאומים היו מרכיב במנהיגותו האמיצה ומעוררת ההשראה.

 

אין ספק שצ'רצ'יל ראוי לפרס נובל, אולם לא לספרות אלא לשלום. אין אדם הראוי לפרס נובל לשלום יותר ממנו, כיוון שבחירתו במלחמה ולא ב"שלום בדורנו", הייתה התרומה הגדולה ביותר לשלום העולם.

 

ומוטב שלא ניכנס כאן להשוואות עם פרסי נובל אחרים לשלום...

 

* ומשהו בענייני שמאל וימין, בהקשר הזה. צ'רצ'יל וצ'מברליין היו שניהם מן המפלגה השמרנית. הלייבור צידדו בצ'רצ'יל הנץ ולא בצ'מברליין הפייסן. כאשר הסכם מינכן קרס, הזמין צ'מברליין את הלייבור לממשלת אחדות, אך הם התנו את הצטרפותם לממשלה בהחלפתו של צ'מברליין בצ'רצ'יל. צ'רצ'יל התכוון תחילה למנות את צ'מברליין לתפקיד שר האוצר בממשלתו, אך הלייבור סירבו להצטרף לממשלה שבה חבר צ'מברליין. לבסוף התפשרו על כך שצ'מברליין קיבל, למען כבודו, תפקיד זוטר בממשלה, טקסי בעיקרו, האחראי על מועצת המלך.

 

* ברשת ב' נדונה ספקולציה שלפיה אובמה וריבלין רוקחים פגישה ביניהם מאחורי גבו של נתניהו, בעת ביקורו של ריבלין בארה"ב לאירועי יום השואה הבינלאומי באו"ם.

 

כנראה שטרם הגיעה ל"קול ישראל" השמועה, שלפני למעלה מחצי שנה התחלף נשיא המדינה.

 

* אילו התקיימה פגישה בין השניים, לא כקנוניה, זה יהיה מצוין – עוד הזדמנות למנהיג ישראלי להשמיע באוזני נשיא ארה"ב את עמדתה של ישראל בסוגיית הסכם הכניעה שהוא רוקם עם איראן.

 

* ועוד בענייני הנשיא – בתכנית "המילה האחרונה" בגל"צ, עירית לינור וקובי אריאלי ביקרו את ריבלין על הודעת ההשתתפות בצער העם הסעודי במות מלכו, ולגלגו על ההודעה. אני רואה רק חיוב בהודעה הזאת. נכון, בין המדינות אין שוררים יחסי שלום, והפרוטוקול אינו מחייב הודעה כזאת. אולם מי אמר שהפרוטוקול הוא גבול התמרון של מדינה? מדובר במחווה יפה, שאין לה כל עלות מבחינתנו. אז למה לא? זאת מחווה יפה וראויה וצעד מדיני נבון.

 

* בעיני הטוקבקיסטים הימננים (ימנן = תמונת הראי של הססמולן) המתלהמים, הדמות השנואה ביותר בחודשים האחרונים היא נשיא המדינה ריבלין. הוא "אוהב ערבים", וזאת, בעבורם, תחתית שרשרת המזון. יותר גרוע אפילו מ"ערבי".

 

הם מעדיפים את נתניהו המצדד בשתי מדינות לשני עמים ובמו"מ עם קרי הציע ויתורים מרחיקי לכת על פני ריבלין הדבק באדיקות ברעיון ארץ ישראל השלמה. למה? כי נתניהו מספק להם אמירות נגד ה"סמולנים", מגדיר את מפלגת העבודה "אנטי ציונית", נותן להם את "אנחנו או הם" האהוד עליהם, בעוד ריבלין דבק בממלכתיות, באחדות לאומית וב"שם ירווה לו משפע ואושר, בן ערב בן נצרת ובני".

 

* הפוליטיקה המחנאית של "אנחנו והם", היא הרעה החולה של החברה הישראלית. כאשר סיסמת הבחירות הזהה לשתי המפלגות הגדולות היא "אנחנו או הם", שתי המפלגות מתחייבות, בעצם, להמשיך ולהעמיק את הקרע בעם ואת הדיכוטומיה בין שני מחנות, בניגוד לאינטרס הלאומי של ישראל.

 

* שתי סוגיות הנוגעות להתנהלותו האישית של נתניהו עלו השבוע על סדר היום – סוגיית התנהלותה של שרה נתניהו כלפי עובדים בבית ראש הממשלה וסוגיית הטיפול של היועץ המשפטי לממשלה בפרשת "ביביטורס".

 

אקדים ואומר שהעיתוי של הפרסומים, ללא ספק, אינו מקרי, וכך גם הבולטות שנותן לכך ynet. קצת מגוחך כשזה בא מעיתון הבית של הפושע אהוד אולמרט, איש הציבור המושחת ביותר בתולדות מדינת ישראל. אולם אין בכך כדי להימנע מדיון ציבורי, והבחירות הן בהחלט עיתוי נכון לכך, הרי זה הזמן שבו אנו בוחרים את השלטון.

 

בנושא התנהלותה של שרה נתניהו, אין ספק שמדובר בשערוריה ממדרגה ראשונה. כל עוד דובר בעדות של עובדת או עובד אחד, ניתן היה לפקפק אם הוא דובר אמת. כאשר באופן סדרתי, עובד אחר עובד מוסרים את אותן עדויות מזעזעות על היחס אליהם, ברור שהדברים נכונים ביסודם. העובדה שעובדים בישראל זוכים ליחס משפיל כזה במוסד ממלכתי כמו בית ראש הממשלה, ושבית ראש הממשלה מנוהל בצורה מטורפת, חמורה ביותר וחייבים לשים לכך קץ.

 

את הפתרון לבעיה הצעתי כבר פעמים אחדות בעבר. מאחר ואיננו יכולים לבחור לראש הממשלה את בת זוגו וגם ראש הממשלה עצמו אינו נבחר על פי נושאים כאלה, צריך להפריד הפרדה מוחלטת בין אשת רוה"מ לבין עובדי בית ראש הממשלה. העובדים כפופים לדרג מנהלי, ורק הוא אמור לתת להם הוראות. אשת ראש הממשלה תוכל לפנות אליו בבקשות ובתלונות. יש לקבוע לאלתר נוהל כזה. ומבחינה ציבורית, ראוי ראש הממשלה לגינוי ציבורי ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אשתו. הוא נבחר הציבור, ממנו נדרשת דוגמה אישית ועליו לתת לציבור דין וחשבון.

 

בנוגע לטיפול של היועץ המשפטי – קראתי את הכתבה ב-ynet ואני חייב לציין שאין בה כלום. זו התפלפלות סרק ודרשנות יצירתית בטקסט משפטי, כדי לטעון שלא נעשה טיפול ראוי בפרשה מצד היועה"מ. לא היה כל הבדל בין הטיפול בפרשה לטיפול המקובל בחשדות כלפי ראשי ממשלה. החוק מחייב זהירות יתר בטיפול בתלונות נגד ראש הממשלה, כדי להימנע מהדחת ראש ממשלה שנבחר בבחירות דמוקרטיות, בשל חשדות קלושים. כך בדיוק נהגו הפרקליטות והיועץ המשפטי גם בפרשת אולמרט וגם אז הדבר היה מוצדק.

 

יש לי אמון מלא ביועץ המשפטי לממשלה, אם כי כמו כל אדם יתכן שהוא שגה בהחלטתו זו, כמו בכל החלטה אחרת.

 

* מאז 1995 לא הייתה בישראל הסתה קשה וחמורה יותר מההסתה האישית, רוויית השנאה, נגד נתניהו. אחד מהגרועים במסיתים, הוא המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי ב"הארץ", שבחברה מתוקנת אף עיתון לא היה מפרסם את דברי הנאצה וההסתה שלו. היום החצוף הזה מפרסם מאמר הסתה נוסף, שכולו האשמה אישית של נתניהו ברצח רבין, וטענה שכעת הוא נוהג באותה דרך נגד הרצוג ולבני.

 

* ומהסתה – להסתה.

 

לפני ואחרי הבחירות המקדימות במפלגת העבודה, כתבתי נגד בחירתו של יוסי יונה לרשימת מפלגת העבודה, בשל עמדותיו הפוסט ציוניות ובשל תמיכתו בסרבנות בצה"ל.

 

ודווקא מתוך עמדה זו, אני רואה צורך להוקיע את סרטון ההסתה של "הבית היהודי" נגד יוסי יונה, שהוצג הערב בחדשות הערוץ השני, והשר בנט שהתראיין במשדר לקח עליו אחריות מלאה ותמך בתוכנו ללא סייג.

 

הצגת עמדותיו וגינוי הצבתו ברשימה היא תעמולה ראויה, אך לא זה מה שמוצג בתשדיר. בתשדיר הוצג יוסי יונה כמחבל, כחמאסניק. זוהי הסתה חמורה, על סף התרת הדם ויש לשים לה קץ.

 

בדיוק כפי שיש לגנות את מאמרי ההסתה של ספי רכלבסקי ואורי משגב נגד נתניהו, כך יש לגנות את סרטון ההסתה נגד יוסי יונה. בדיוק כפי שהחומרה במאמרי ההסתה של רכלבסקי ומשגב היא שאין המדובר בטוקבקיסטים או מציירי גרפיטי, אלא בכותבים מרכזיים בעיתון חשוב, כך החומרה בסרטון נגד יוסי יונה, היא שאין זו הדלפה של רעיון קיצוני שקופירייטר זרק בסיעור מוחות, אלא סרטון רשמי של מפלגה, בגיבוי מלא של יושב הראש שלה, שר בישראל.

 

מערכת הבחירות הנוכחית מאופיינת בשנאה והתלהמות שלא ידענו כמותן שנים רבות. כאילו לא למדנו לאן הסתה עלולה לדרדר אותנו.

 

* מי שמגנה את ההסתה של ספי רכלבסקי ואורי משגב ואינו מגנה את ההסתה של הבית היהודי צבוע בדיוק כמו מי שמגנה את ההסתה של הבית היהודי ואינו מגנה את ההסתה של ספי רכלבסקי ואורי משגב.

 

* בחירתו של בנט לשריין את ענת רוט, פעילת "שלום עכשיו" לשעבר שהתפכחה, ברשימת "הבית היהודי" (גם אם במקום שאינו ריאלי) היא החלטה יפה ונבונה. קראתי מאמרים של רוט, והתרשמתי מאוד מכנותה, מרצינותה, מעומקה ומרהיטותה. וכן, מכך שאינה חלק מ"תסמונת המומר" – החוזר בתשובה שנהיה חרד אנטי חילוני קיצוני, החוזר בשאלה שהיה לאנטי דתי קיצוני, השמאלן שנהיה ימין קיצוני ולהיפך. היא דווקא מתונה ושקולה ואינה מיידה בליסטראות בעברה ובמי שנוקטים בעמדות שהיו עמדותיה.

 

לעומת זאת, הבחירה באלי אוחנה מבישה. זהו פופוליזם זול. בחירה ברדידות כדגל. ומה שגרוע יותר, הוא הצירוף שלו כ"מזרחי" שימשוך קולות של מזרחים. זו התנשאות לשמה – כאילו מזרחים יבחרו במפלגה כי העמידה כוכב כדורגל ברשימתה. כאילו חסרים אנשי רוח, חזון ומעש איכותיים מעדות המזרח.  

 

* הצטרפותה של יעל כהן-פראן, יו"ר התנועה הירוקה, לרשימת "המחנה הציוני" היא תרומה חשובה למאבקים למען הגנת הסביבה ונגד הטייקוניזם הפוגע בסביבה למען התעשרותו ורווחיו. כהן-פראן הייתה בין מובילי המאבק נגד מונופול הגז ועשתה זאת בהצלחה ובכישרון.

 

עם זאת, כמו פעילים רבים בארגוני הסביבה, גם כהן-פראן לוקה לעתים בראיה צרה, הבוחנת כל דבר אך ורק דרך משקפיים ירוקים, ולא על פי האינטרס הציבורי הכולל. דוגמה לכך היא המאבק, שהיא הייתה בין מוביליו, נגד כביש שש. בניגוד למאבקים צודקים נגד השתלטות של בעלי הון וזרוע על חופים ציבוריים ושטחים פתוחים כדי לספסר בהם להגדלת רווחיהם הנדל"ניים, כביש שש נועד להועיל לציבור הרחב ובעיקר לתושבי הפריפריה, הגליל והנגב. זהו מיזם שתרם באופן משמעותי לכלכלה ולחברה הישראלית. המאבק נגדו היה אקט אנטי חברתי ומזיק. במקום לפעול נקודתית על תיקוני תוואי אלה או אחרים, כדי למזער את המחיר האקולוגי של המיזם החשוב, הם נאבקו לשפיכת התינוק עם המים, וליוו את המאבק במסע הפחדות שהמציאות הפריכה אותן.

 

יש לקוות שכחברת כנסת וכאדם בוגר יותר, תשכיל כהן-פראן להרחיב את אופקיה ואת מוטת אחריותה הציבורית.

 

* מפלגת דב חנין זועבי.

 

* העדה הבדואית, בניגוד לעדה הדרוזית והעדה הצ'רקסית, אינה מחויבת בגיוס. ובכל זאת, רבים מבניה מתנדבים לצה"ל (עוד טרם הקמת המדינה התנדבו בדואים לפלמ"ח), רבים משרתים בקבע, רבים משרתים במג"ב ובמשטרה.

 

בתוך העדה ובמגזר הערבי יש גורמים הלוחמים נגד ההתנדבות, ובראשם הח"כים הערבים וגורמים עוינים כמו התנועה האסלאמית.

 

על מוסדות המדינה ועל החברה הישראלית לחבק את הזרם החיובי בקרב העדה הבדואית, לחזק את זיקתם אליה, לשלב אותם בתוכה. זו התשובה להסתה.

 

למרבה הצער, אירועים כמו אירועי רהט, מחזקים בסופו של דבר את הקיצונים ומסיגים לאחור מאמץ של שנים לחיזוק זיקתם של הבדואים למדינה. יש לציין, שאחד ההרוגים באירועים הוא אח שכול ממלחמת יום הכיפורים ובן של אדם ששירת שנים רבות בקבע. ההרוג השני שייך לשבט שרבים מבניו מתגייסים. עובדה זו רק מחריפה את הבעיה.

 

בעקבות האירועים, יש לחזור ולפעול ביתר שאת כדי לחזק את החלק החיובי בקרב העדה הבדואית, ולעצור את ההידרדרות.

 

* אני שותף בחודשים האחרונים ליוזמה של הקמת מכינה קדם צבאית לנוער בדואי בטובא זנגריה. את היוזמה מובילים יחד המועצה המקומית בראשות ראש המועצה חסן היב, ומספר פעילים חברתיים בגליל ואני בתוכם. בראשית השבוע נפגשנו בלשכת ראש המועצה עם נציגי משרד הביטחון, למפגש שקידם מאוד את היוזמה.

 

המפגש, שנקבע לפני זמן רב, נערך בצל אירועי רהט, וחלקו הראשון יוחד לשיחה על הנושא. חסן היב דיבר על הכאב בעדה וביקר את המשטרה על התנהלותה. עם זאת, הוא גם תקף את הפוליטיקאים הערבים, האמונים על דיג במים עכורים, שניצלו את האירוע ואת אווירת הבחירות כדי לשלהב את היצרים, במקום לנהוג כמנהיגות ולנסות להרגיע את הרוחות. הוא סיפר בגאווה שבעיצומם של האירועים, בטובא זנגריה נערכו מפגשים עם נוער מבתי הספר היהודיים בגליל, כדוגמה לדרך אחרת.

 

* בעניין המכינה הקדם צבאית – מאחר והקמת מכינה כזאת במגזר שאינו חשוף לה עלולה להימשך שנים אחדות, הוחלט בשלב ראשון לקיים סמינר נודד של ארבעה חמישה שבועות, בתנאי פנימיה, לבוגרי י' וי"א במגזר הבדואי, בהובלת האגף החברתי במשרד הביטחון: "הנער של היום, המנהיג של מחר". מטרת היוזמה כולה, לצד עידוד ההתנדבות לצה"ל, היא העצמת הנוער הטוב כמנהיגים בקהילה, כאזרחים תורמים וחיוביים, כאזרחים שומרי חוק, כאנשים שיובילו בעתיד את הקהילה והעדה למקום טוב יותר ולהשתלבות אמת במדינת ישראל.

 

* על ערביי ישראל להבין, שהפשע, הסמים, הנשק הבלתי חוקי, האלימות במשפחה, הם האויב הגדול ביותר שלהם ולכן המשטרה הנלחמת בתופעות הללו היא הידיד הגדול ביותר שלהם. הבעיה היא שההנהגה הפוליטית שלהם, הקובלת בצדק על כך שהנוכחות המשטרתית ביישוביהם דלילה, מסיתה את הציבור לראות במשטרה אויב. התוצאה היא האירועים הטרגיים ברהט ובמקומות אחרים.

 

* צה"ל עורך ביעור חמץ לקראת סדר ט"ו בשבט?

באיחור ניכר, של חודשים אחדים, צה"ל בועט בעריקי 8200 ומרחיק אותם משורותיו.

והיה מחננו טהור.

 

* האם די בהדחתם מצה"ל, או שראוי להעמיד אותם לדין ולהעניש אותם? איני יודע. מה שחשוב לי הוא לטהר את צה"ל מחבורת מכוערי הנפש הללו. אותי, באופן אישי הם לא מעניינים. צה"ל מעניין אותי. צה"ל שהחבורה הזאת מורחקת ממנו, הוא צבא טוב יותר, ערכי יותר ומוסרי יותר מצבא הכולל טיפוסים כאלה.

 

* יחסי ישראל ויוון בשנים האחרונות הם ירח דבש של ממש. לאחר שנים רבות של עוינות יוונית לישראל ותמיכה באויביה, בשנים האחרונות, בין השאר בזכותו של ארדואן שהפך את תורכיה לאויבת של ישראל, האויב המשותף הפך את שותפות האינטרסים בין המדינות ליחסי שותפות הדוקים.

 

האם ירח הדבש ימשך גם תחת שלטונו של ציפרס? אם ציפרס הוא אכן פטריוט יווני, כפי שהוא מציג את עצמו, האינטרס הלאומי של יוון יחייבו לשמור על היחסים הטובים ואף להדק אותם.

 

* התאגדות העובדים בעבודה מאורגנת, היא הגורם המרכזי לשינוי הדרסטי במצבם של העובדים ויציאתם מעבדות לחירות בעולם המערבי במאה השנים האחרונות. התאגדות העובדים היא המחסום בפני התלות המוחלטת של העובד במעסיק, ומבטיחה לו בזכות את זכויותיו. התאגדות העובדים גם מבטיחה דאגה למשפחות, לגמלאים, לפעילות חברתית תרבותית של העובדים ועוד. כמו כל דבר חיובי, יש מי שמנצלים לרעה את הכוח כנציגי העובדים, אך אין בכך כדי להצביע על הערך החשוב והחיובי של העבודה המאורגנת.

 

כאשר שר הכלכלה נפתלי בנט אומר שהקמת ועד עובדים הוא כישלון של המעסיק, הוא רוצה לומר שעל המעסיק להעניק יחס חיובי ותנאים טובים לעובדים, שייתרו את הצורך בהתארגנותם. אין ספק שנדרש יחס הוגן וחיובי של מעסיקים לעובדים ושעל שר הכלכלה לעודד זאת. אולם בהעדר עבודה מאורגנת, המשמעות של העסקה הוגנת עלולה להיות של אבא טוב המיטיב עם ילדיו, כשמתלווה לכך תלות של העובדים במעסיק כתלות של ילדים בהוריהם. מן הראוי, שהעובדים ייהנו מתנאים טובים, שכר הוגן ושמירה על זכויותיהם בזכות ולא בחסד. לכן, מן הראוי ששר הכלכלה יאמר את ההיפך הגמור – שחשוב וראוי לעודד התארגנות עובדים, בכל המגזרים כולל ההיי-טק, אך מן המנהלים נדרש יחס הוגן וחיובי לעובד, שייתר מאבקים מקצועיים. כלומר, היה עליו לומר שההתארגנות חשובה, אך מעסיק שהעובדים שלו פותחים בשביתה או בעיצומים או אף מאיימים בסכסוך עבודה – נכשל.

 

הציונות הדתית, לאורך כל השנים, הצטיינה באכפתיות חברתית, בחקיקה חברתית, בהגנה על החלשים ועל ציבור העובדים. חבל מאוד שבנט מסיג את הציונות הדתית לעמדות אנטי חברתיות.

 

* מחקר שבחן את הישגיהם בלימודים ואת ציוניהם של תלמידי בתי הספר הממלכתיים דתיים המעורבים (בנות ובנים יחד) לעומת הנפרדים, הוכיח שבבתי הספר המעורבים ההישגים טובים יותר, למרות שבתי הספר הנפרדים אליטיסטיים, יוקרתיים ויקרים יותר. מאחר ובית ספר אינו רק מכשיר לציונים אלא בית חינוך, גם אם התוצאות היו הפוכות, ראוי היה שהחינוך יהיה מעורב. על אחת כמה וכמה בן בנו של קל וחומר, כשהעובדות מוכיחות באופן נחרץ, שגם ההישגים הלימודיים בחינוך המעורב טובים יותר.

 

* ביולי 1996 הזמין אותי דיוויד לנדאו לשיחה. דיוויד לנדאו היה אז עורך חלק ב' של העיתון. העמוד הראשון של חלק זה היה עמוד מאמרי הדעה של הכותבים הקבועים בעיתון, ובעמודו השני היה טור פובליציסטי שנקרא "במה", שאירח כותבים שאינם חברי מערכת העיתון. אני פרסמתי שם מפעם לפעם מאמרים, רובם בנושא הגולן. את המאמרים שלחתי בפקס לדיוויד לנדאו, אך מעולם לא שוחחנו.

 

הייתה זו לי הפעם היחידה שביקרתי במערכת "הארץ". הוא ישב בחדר קטן וצנוע. הופתעתי לגלות שהוא אדם דתי, חובש כיפה, לא בדיוק מתאים לסטיגמה של עיתונאי "הארץ". פגשתי איש אנגלוסקסי, נעים הליכות, נחמד ואדיב. בפגישה הוא הציע לי עבודה בעיתון. הוא הביע הערכה רבה לכתיבתי, ורצה לצרף אותי ככותב, אולם לא כפובליציסט, אלא כעיתונאי הכותב כתבות עומק, המבוססות על תחקיר, פעם או פעמיים בשבוע.

 

ההצעה החמיאה לי מאוד, דווקא כיוון שבאה מעיתון "הארץ", שכבר אז היה עיתון יוני מאוד, שתמך בנסיגה מהגולן. הערכתי מאוד את העובדה שדווקא מהעיתון הזה קיבלתי הצעה כזאת. ידעתי שזה עשוי להיות בעבורי קרש קפיצה לעולם העיתונות. היה זה חודש לאחר עליית הליכוד לשלטון, כשנדמה היה שלא צפויה לי תעסוקה כדובר ועד יישובי הגולן. גם את לימודיי האקדמיים סיימתי באותה תקופה.

 

בסופו של דבר נקראתי לדגל, לחזור לתפקיד מזכיר הקיבוץ, והעדפתי את ההצעה הזאת על החלופות האחרות. כמזכיר הקיבוץ, לצד תפקידי בוועד יישובי הגולן, לא היה באפשרותי לקבל את התפקיד בעיתון, ולכן השבתי בשלילה. לאורך כל השנים זכרתי את דיוויד לטובה בזכות הצעתו זו.

 

לימים היה לנדאו עורך "הארץ". בשנים האחרונות, לאחר סיום תפקידו, הוא עסק רבות בנושא יהדות התפוצות ובפרט יהדות ארה"ב, נושא הקרוב מאוד ללבי, וקראתי מאמרים שלו בכתבי עת שונים. הערכתי אותו, חרף עמדותיו הפוליטיות הרחוקות משלי, אם כי מצד שני הן רחוקות גם מן הקו הנוכחי של "הארץ". הוא היה מקורב מאוד לשמעון פרס, וקרוב לעמדות מפלגת העבודה. נדמה לי שההקצנה הגדולה של "הארץ" הייתה לאחר סיום תפקידו כעורך, לפני 7 שנים.

 

הצטערתי מאוד לשמוע היום על מותו של לנדאו. יהי זכרו ברוך!

 

* כתבו עליי בעיתון! "רשת פייסבוק קרסה... ברשת פעילים 1.35 מיליארד איש". אני ביניהם. סלבריטי!

 

* ביד הלשון

 

השבוע הוא שבוע החלל הישראלי, לזכרו של אילן רמון, שנהרג השבוע לפני 12 שנים בהתרסקות מעבורת החלל קולומביה.

 

אילן רמון היה האסטרונאוט הישראלי הראשון, כלומר טייס החלל הישראלי הראשון. בשובו משליחותו לחלל, הוא נפל חלל.

 

האם יש קשר בין החלל החיצון לבין חלל במובן הרוג?

 

בשני המקרים החלל מבטא ריק. אנו משתמשים במילה חלל כדי לתאר מקום ריק – חלל החדר. גם המרחב האינסופי שמחוץ לאטמוספרה מוגדר חלל, כביטוי לריק הגדול שבין הגורמים השמימיים. במקרא חלל הוא מי שנבעו בגופו חללים, עקב נעיצת כלי נשק. לכן השתמש דוד במילה זו בקינתו על שאול ויהונתן, שנפלו בחרב: על במותיך חלל. כפי שהחליל נקרא כך בשל החורים המנקבים אותו. בתחושה הרגשית, איננו משתמשים במונח חלל, כלפי נופל, בשל החללים שנפערו בגופו, אלא בשל תחושת הריקנות בחיינו, בקולקטיב, כתוצאה מנפילתו של החייל. יש בכך מעין אמירה, שאין תחליף למי שנפל; הוא הותיר אחריו חלל ריק.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 28/1/2015 00:31   בקטגוריות אנשים, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, הספדים, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, כלכלה, מנהיגות, סרבנות, עולם, פוליטיקה, ציונות, רצח רבין, תקשורת, תרבות, צבא  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בראשית כ"ט: קדימון למהפכה הציונית


(למעשה, מאמר זה אינו מתייחס רק לפרק כ"ט, אלא לפרשת "ויצא" כולה - בראשית כ"ח-ל"ב).

 

פרשת ויצא מתארת את סיפורו של יעקב בגלות. הפרשה נפתחת בצאתו מן הארץ, בבריחתו מפני עשו אחיו: וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. היא מסתיימת לאחר צאתם של יעקב ומשפחתו הענפה מחרן, בדרכם חזרה ארצה.

 

בפרקים אלה מתוארת בניית המשפחה שתהיה לעם ישראל. בעוד אברהם ויצחק העבירו את הבשורה והאחריות להמשך השרשרת לבן ממשיך אחד, בן נבחר, יעקב אינו נדרש לכך. הוא מעביר את מסר ההמשכיות לכל בניו – אמנם מכל אחד מהם יקום שבט, אך שבט בתוך עם ישראל, יחד שבטי ישראל. מבחינה זו, ניתן לומר שבפרשת "ויצא" החל תהליך הקמתו של עם ישראל, ושדווקא יעקב ראוי לתואר "אבי האומה". 

 

במה זכה יעקב? במה הוא ראוי לכך? לכאורה, התשובה נעוצה בפרשה הקודמת – יעקב קנה את הבכורה וקיבל את הברכה. אולם קשה להתלהב מהדרך בה השיג את ההישגים הללו, אם לנקוט לשון המעטה. את הבכורה רכש בעסקה מפוקפקת, תוך ניצול חולשותיו של אחיו, בשעתו הקשה. את הברכה השיג במרמה ובתכמנות. האם אלה עושים אותו ראוי להיות אבי האומה? האם על כך ניתן לומר – מעשה אבות סימן לבנים? הרי אין ספק שיש קלון במעשיו אלה. יתר על כן – "יושב אוהלים" נאמר על יעקב. חז"ל פירשו זאת כיושב באוהלה של תורה. האם ניתן לקיים עם של יושבים באוהלה של תורה בלבד? לבטח לא כאשר הדבר משולב בתכמנות פוליטית. אז מדוע זכה יעקב? איזה מין מסר זה?

 

לא, לא בזכות אלו זכה יעקב להיות אבי האומה. להיפך, על כך נענש יעקב קשות. לאחר המעשים הללו נאלץ לברוח מביתו וממולדתו – בודד, חסר כל, אומלל ונרדף, לעשרים שנים קשות בניכר. על שרימה את אביו – רומה שבעתיים בידי דודו לבן. וכך סיכם יעקב עצמו את תקופת עבודתו במשק לבן, בנאום הפרידה שלו מדודו: "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא-הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי. זֶה-לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּבֵיתֶךָ עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ וַתַּחֲלֵף אֶת-מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים".  

 

אז במה זכה יעקב? בצאתו מאוהל אמו ובריחתו לחרן, הייתה ליעקב ההזדמנות לפתוח דף חדש. היה ביכולתו להמשיך בדרך הרעה בה הלך עד אותו יום ועליה נענש קשות. היה ביכולתו לבחור בדרך אחרת. הבחירה האנושית היא המסר החשוב ביותר ביהדות, וכך גם אפשרות התשובה. יעקב בוחר בטוב, בוחר בחיים. הוא מתגלה כאיש מסור, כאוהב אמתי, כאיש עבודה חרוץ, כאדם נאמן. הוא בונה את עצמו מחדש, כהיפוכו של יעקב הצעיר. יעקב החדש הוא האיש הראוי לשמש מופת ולהיות אבי האומה. 

 

נקודה אחת בפרשה מטילה ספק ברעיון שהצגתי עד כה. אם כך הדבר, איך ניתן להסביר את ההתגלות של אלוהים בחלום יעקב, מיד בראשית בריחתו, עוד בבית אל, התגלות שבה הבטיח להיות אתו ולשמור עליו ולהשיבו לאדמתו; שבה אִשְׁרֵר את הבטחתו לאברהם? הרי יעקב עוד לא הוכיח ששינה את דרכיו. 

 

גם לכך יש פתרון. אי אפשר להביא אדם לידי תיקון ושינוי, באמצעות ייאוש בלבד. יעקב נס על חייו והיה שרוי בתהומות של ייאוש. חלום יעקב נסך בו תקווה – יש לו למה לחיות, למה לשאוף. יש לו ייעוד וחזון. יצחק העניק לו את הברכה שייעד לעשו – ברכה חומרית בלבד והבטחת שלטון על עמים אחרים. אלוהים הוסיף לו ברכה מוסרית ורוחנית – להיות מופת לאנושות כולה: "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ".  

 

יעקב שהיה יושב אוהלים, קיבל מיצחק ברכה שיועדה לאיש השדה וכעת קיבל מאלוהים ברכה לאיש מוסר. וכך, מצויד בשתי הברכות האלה, היה לו הפוטנציאל להיות אבי האומה, אם ישכיל לבחור בבחירות הנכונות ולנהוג כראוי לאבי האומה. 

 

יעקב, איש האוהלים, התגלה כאדם אמיץ וחזק, כשגלל את האבן מפי הבאר להשקות צאן רחל. הוא התגלה כאיש עבודה מוכשר, כחקלאי מצטיין, כמנהל עסקים נבון ומצליח. בפרקים הבאים, בעימות עם איש האלוהים, יתגלה גם כאיש מלחמה. הוא השכיל לשלב את קול יעקב וידי עשו, ספרא וסייפא, חומר ורוח. למעשה, השינוי שהוא חולל בחייו, היה קדימון למהפכה הציונית, כעבור 3,000 שנה. 

 

בחלום יעקב ראה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע לשמים. החזון הזה הוא מסר של חיבור בין ארץ לשמים. חיים ארציים, חומריים, שאין בהם שאיפה לרוחני, לשמימי – הם חיים ריקים ומשמימים, נעדרי מותר האדם מן הבהמה. חיים שמימיים ורוחניים, שאין בהם מעשיות ואין בהם אחריות לחיים המעשיים, הם חיי תלישות גלותיים. בשתי הדרכים הללו אי אפשר לקיים אומה, ומי שאינו יודע ומסוגל לשלב ביניהם, אינו מסוגל להנהיג אומה. יעקב ראה, הפנים ויישם, זכה – ואנו, צאצאיו, זכינו.

 

*929

נכתב על ידי הייטנר , 27/1/2015 23:33   בקטגוריות חינוך, יהדות, מנהיגות, משפחה, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ