לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ¶ֳ©ֳ¥ֳ°ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 22.1.17


* פופוליזם רדיקלי – נאום ההכתרה של טראמפ הוא נאום רדיקלי, במובן הבסיסי של המושג רדיקליזם – עקירה מן השורש של הסדר הקיים.

 

לא היה זה נאום של ימין רדיקלי, דווקא. במובנים רבים הוא דווקא היה נאום של שמאל רדיקלי, א-לה צ'אווס; הפניה הישירה לשכבות החלשות בחברה והצגת עצמו כמגן שלהם מול הממסד הישן, האליטות, הסדר הקיים שדפק אותם.

 

זה לא היה נאום ימין רדיקלי או שמאל רדיקלי. היה זה נאום של פופוליזם רדיקלי.

 

האם מישהו הבין, בעקבות הנאום, מהן תכניותיו של טראמפ?

 

* הגדרת האויב - השימוש של טראמפ בביטוי "טרור איסלמי רדיקלי" והגדרתו כאויב שיש להילחם בו, זו הבשורה החיובית החשובה ביותר בנאום. היא חשובה בעיקר לנוכח הקפדתו של אובמה להימנע מלקרוא לילד בשמו. אי אפשר להילחם באמת באויב בלתי מוגדר; אם מסרבים להגדירו, איך אפשר להילחם בו?

 

עם זאת, ראוי היה שידבר על מלחמה חסרת פשרות בטרור האיסלמי הרדיקאלי, בלי ההתרברבות חסר הכיסוי על מחיקתו מעל פני האדמה. ההתחייבות הזאת עלולה להיות קליפ שיריביו יציגו כנגדו בבחירות הבאות.  

 

* מדינת חוק – ישראל היא מדינת חוק. ככזאת, עליה לפעול נגד ההשתלטות הפרועה של בדואים בנגב על אדמות המדינה, השתלטות שהפכה לבעיה אסטרטגית המסכנת את ריבונות ישראל בנגב. ישראל היא מדינת חוק, וככזאת היא מחויבת להחלטות בית המשפט העליון, שהורה לפנות חלק מן המבנים הבלתי חוקיים על אדמות מדינה.

 

מדינת חוק אינה בהכרח מדינה של "ייקוב הדין את ההר". ואכן, ממשלת ישראל, הקודמת והנוכחית, הלכו כברת דרך מרחיקת לכת לקראת הבדואים, מתוך הבנה למצוקתם ורצון למצוא פתרון סביר, שייתן מענה הוגן לצרכי הבדואים, אך לא באמצעות הלבנת ההשתלטות הפרועה על הנגב. אלא שההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל לצד גורמי שמאל רדיקלי מסיתים את הבדואים לדחות את ההצעות הנדיבות, ממניעים שטובת הבדואים אינה חלק מהם.

 

הח"כים מהרשימה המשותפת, רשימת דב חנין זועבי, רשימת גטאס עודה, עומדים בראש ההסתה וההתפרעות, שהגיעה לשיאה בפיגוע הדריסה הרצחני של ארז לוי, בידי מחבל איסלמיסט.

 

* מילון עברי שוקני -  עברית: מחבל רצח שוטר בפיגוע דריסה ונהרג בידי השוטרים. שוקנית: "שוטר ואזרח נהרגו בעימותים בעת פינוי הישוב".

 

* המסית הראשי - תפקידה של מנהיגות אמתית הוא להיות המבוגר האחראי, הגורם השקול, המתון, הממתן, המרגיע, המנמיך את הלהבות. אבל הרבה יותר קל ופופולרי לשלהב יצרים ולהתסיס. זה מה שעשו הח"כים מן הרשימה המשותפת באירועי אום-אל-חירן. ובראש המסיתים – ח"כ עודה. והתוצאה – פיגוע דריסה שבו נרצח שוטר. והמסית הראשי נפצע בעצמו מאבן שיידה אחד המוסתים (וכך זכה לצילומי גבורה א-לה אריק שרון במלחמת יום הכיפורים).

 

* חוצפתה של התומכת ברצח - השדרנית חן אלמליח פוטרה מגל"צ לאחר שהביעה תמיכה ברצח השוטר בידי המחבל בפיגוע הדריסה. בצדק – פוטרה. החצופה הזאת עוד מעזה להאשים את מפקד גל"צ שפיטר אותה, ירון דקל, שהוא... התיר את דמה. איזו עזות מצח. תומכת ברצח שוטר, ומתלוננת שדמה מותר.  

 

טוב, הרי תמיכתה ברצח השוטר היא בגדר... "חופש הביטוי".

 

* לכבוד הוא לי – בפשקוויל הנאצה השני של חן אלמליח, השדרנית המפוטרת מגל"צ, שהביעה תמיכה ברצח השוטר בידי המחבל, היא כתבה: "יש אוכלוסיות אחרות שיושבות על אדמות ששייכות למדינה ועושות בהן כרצונן כי אף אחד לא יזיז אותם משם, כי יש להם מנגנון חזק, הרבה כוח והם מאוגדים תחת שמות כמו 'התנועה הקיבוצית' ושאר גופים כלכליים ופוליטיים חזקים, שבחסות החוק מאפשרים להם לגזול מכולנו". כחבר קיבוץ, אני גאה להיות חלק מן התנועה המגשימה את הציונות והקימה מאות יישובים יהודיים ברחבי הארץ ועיצבה את גבולות המדינה. לכבוד הוא לי להיות חלק מתנועה, שגורמים רדיקליים אנטי ציונים מסיתים נגדה ושונאים אותה. לכבוד הוא לי להיות מגונה מצד מי שתומכת ברצח שוטר בידי מחבל איסלמיסט.

 

* אחות יקרה - רועי חסן, ההוא שכתב שיר בו התגאה ששרף את ספרי נתן זך ה"אשכנזי" (וכידוע, במקום שבו שורפים ספרים וגו'), כתב בעזות מצח שחן אלמליח פוטרה כי היא... "מזרחית". לבהמה הזאת, שהביעה תמיכה ברצח שוטר בידי מחבל, הוא קרא "אחות יקרה".

 

* יקום מקביל – חן אלמליח פוטרה כיוון שהביעה תמיכה ברצח שוטר. ואיך הדבר מוגדר במציאות הווירטואלית של רחוב שוקן? רוגל אלפר בפשקוויל "ביקורת הטלוויזיה": "אלמליח פוטרה כי עשתה משהו הרבה יותר מסוכן וחתרני: העזה לא להבחין בין יהודי לערבי". וסיבה נוספת: " הקומיסר הנאלח ירון דקל... יקבל איזו משרה מפנקת מטעם ממשלת הימין". אנשים קוראים את זה, בארץ ובעיקר בחו"ל, ומאמינים.

 

כלומר, זה הנראטיב: שדרנית כתבה פוסט ובו נאמר: "אין להבחין בין יהודי לערבי" (או במילותיה: "גם אני הייתי דורסת שוטר") ולכן "הקומיסר הנאלח" פיטר אותה כדי לקבל תפקיד מפנק מהימין.

 

פוסט אמת.

 

* סוג של "חופש ביטוי" - אין כל הבדל בין מי שתומך במי שמטיפה לרצוח שוטרים, למי שתומך במי שקוראים לרצוח את אייזנקוט. ובשני המקרים מדובר באותו סוג של "חופש ביטוי".

 

* אותן שיטות – אלה שבמשך עשרה חודשים אינם חדלים להכפיש את צה"ל, להשמיץ את מפקדיו, לקעקע את אמון הציבור בו ובדוברות שלו ואינם מכבדים גם את פסיקת בית המשפט, אל יתפלאו כאשר בדיוק בדיוק אותן שיטות מופעלות היום נגד משטרת ישראל, בעקבות רצח השוטר.

 

* התנצלות – אני מתנצל בפני ציבור הבהמות על כך שבעידנא דריתחא כיניתי את המנוולת חן אלמליח שתומכת ברצח השוטר "בהמה".

 

* מנת יתר - פרופ' שמואל טריגנו הוא אינטלקטואל יהודי צרפתי מבריק, יליד אלג'יריה – פילוסוף, סוציולוג והיסטוריון חשוב. טריגנו הוא אינטקלטואל מעורב, מנושאי דגל המאבק נגד מסע הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, ובעל דעה ביקורתית על הפוליטיקה הישראלית – מתנגד חריף להסכמי אוסלו, להתנתקות ולמדינה פלשתינאית.

 

טריגנו הוא בין הראשונים שניתח את האנטישמיות החדשה – ניתוב האנטישמיות מהתמקדות ביהודי הבודד אל הקולקטיב היהודי ואל ביטויו הריבוני, מדינת ישראל. הוא זיהה את השימוש הציני בתודעת השואה בקרב האירופאים, כהיטהרות מהפשע נגד היהודים כאינדיבידואלים תוך הכחשת הקולקטיביות היהודית, ותוך שלילת זכותו של היהודי לצאת מעמדת הקורבן לעמדת קולקטיב ריבוני. בעצם יציאתו של היהודי מהמסגרת הקורבנית המותרת, הוא הופך ל"תליין" והפלשתינאים הופכים ל"קורבנותיו", ובכך בעצם הם קורבנות הנאציזם. לא בכדי, תודעת ה"נכבה" וסמליה מעוצבים כתעתיק מושלם של תודעת השואה וסמליה.

 

קראתי ולמדתי מסות של טריגנו בנושא. אפשר לחלוק על חלק ממסקנותיו אך אי אפשר לבטל אותן כלאחר יד, כיוון שהן מוכחות באינספור דוגמאות, לא רק בכתביו, אלא גם בכתבי חוקרים אחרים ובהם פרופ' אלחנן יקירה, פרופ' אפרים קארש ובן דרור ימיני.

 

לאחרונה תורגם לעברית ספרו של טריגנו "גבולות אושוויץ: נזקי חובת הזיכרון", שיצא בצרפת בראשית המאה. מוסף הספרים של "הארץ", השבוע, נפתח במאמר ביקורת של קרולינה לנדסמן, מהבולטות בדבוקת שוקן. בשני עמודי המאמר, אין ולו תחילתו של ניסיון להתמודד עם טיעוניו של טריגנו. כנראה שהאתגר האינטלקטואלי הזה קצת גדול עליה. הרבה יותר קל לפעול בדרך המוכרת של הגחכה. היא מגחיכה את הספר ואת מחברו.

 

המסר של לנדסמן היא שטריגנו הסניף מנת יתר של אנטישמיות. "טריגנו הוא נרקומן של אנטישמיות. הספר כתוב תחת השפעה. אנטישמיות פועלת על התודעה כמו סם: היא 'חושפת' את המשתמש בה לרובד רחב תת-קרקעי של התרחשות... מה שהוא מציע לקוראיו זה להזריק מנה של אנטישמיות. אם הקורא מתפתה וממשיך לקרוא, הוא למעשה נותן את הסכמתו לצאת למסע הזיה, שבו יחווה את ההיסטוריה המוכרת של מדינת ישראל כאשליה. מי ששומר נפשו מסמים, או מחוויית אקסטרים, יסרב לקחת את הסם ויניח לספר... כל מי שלקח סמים או תרופות בחייו יודע שיש רגע שבאמת לא ברור מה המציאות: האם המציאות היא מה שאנו קוראים תחת השפעת הסם או זו שבלעדיה" וכו' וכו' וכו', זו רוח המאמר.

 

יש מקומות בעולם שבהם מתנגדי המשטר מושלכים למוסדות לחולי נפש. כשקראתי את מאמרה של לנדסמן, לא הייתי צריך להתאמץ בהפעלת הדמיון, כדי לראות מה היה קורה אילו, חלילה, השלטון בישראל היה נופל בידי השמאל הרדיקלי שלנדסמן משתייכת אליו.

 

* מלחמת אוסלו – לנדסמן ממליצה לקורא להשליך את הספר בע' 79. הסיבה לכך, היא שטריגנו מגדיר בעמוד זה את מתקפת הטרור של ראשית שנות האלפיים, הנהנית משם החיבה "האינתיפאדה השניה", בשם: "מלחמת אוסלו". "הוא יודע שהוא משקר", היא כותבת, ומוסיפה: "אין עוררין שאוסלו היה ניסיון לפיוס בין העמים".

 

באמת? אין עוררין? נכון, מצדה של ישראל היה זה ניסיון כן ואמתי לפיוס בן העמים. אלו היו כוונותיהם של רבין ופרס. אבל ערפאת? האם זו הייתה כוונת חתן פרס נובל לשלום (!) ערפאת בהסכם אוסלו? ערפאת התחייב בהסכם לשים קץ למאבק המזוין והטרור. אולם במסוק שעמו הגיע לרמאללה הבריח אמל"ח לפעילות טרור. הרי בנאום שנשא במסגד ביוהנסבורג זמן קצר לאחר שחתם על ההסכם, הוא עצמו הגדיר אותו כ"הסכם חודייבה", הסכם שחתם מוחמד עם שבט קורייב בטרם טבח בו, והסביר שההסכם הוא בסך הכל שלב בג'יהאד. הרי הגעת ערפאת ואלפי המחבלים שבאו עמו ליו"ש ועזה בעקבות ההסכם, הפכו את השטח שישראל העבירה לידיהם לבסיס טרור, שממנו יצאו פיגועי התאבדות רבים ונרצחו 1,500 ישראלים. זה ה"פיוס בין העמים"? באמת? אין עוררין?

 

אם לנקוט בשיטותיה וסגנונה של לנדסמן, כדאי לשאול אילו סמי הזיה היא נטלה, שמחקו את המציאות מתודעתה?

 

* שמחתי לשמוע – שמחתי לשמוע שטריגנו עלה לארץ. מה יש לו לחפש באירופה? מקומו אתנו.

 

* חוק מרוכך – השבוע תעלה בפני ועדת השרים לחקיקה הצעת חוק הלאום שניסח ח"כ בני בגין. זו הצעה מרוככת, רכה יותר מהצעת החוק המקורית.

 

אני מזדהה יותר עם הצעת החוק המקורית, ה"קיצונית", כביכול. יתר על כן, גם ההצעה ה"קיצונית" היא כשלעצמה הצעה מרוככת. הכרתי את ההצעה המקורית באמת, שנוסחה במכון לאסטרטגיה ציונית. מי שהייתה שותפה לניסוחו ואמורה הייתה להעלות אותו להצבעה בכנסת, הייתה לא אחרת מאשר ציפי לבני, אז ח"כית ב"קדימה". אולם היא קיבלה רגלים קרות, ועמדה בראש התוקפים אותו ומציגים אותו כ... "לאומני", רחמנא לצלן.

 

ובכל זאת אני תומך בחוק המרוכך. בדימוי השקרי שעשו לחוק המקורי, לא היה לו סיכוי לעבור ברוב גדול. כיוון שעיקר משמעותו של החוק היא סמלית, הצהרתית – הנזק מכך שהוא היה מתקבל מתוך מחלוקת כבדה, היה גדול יותר מתועלתו. עדיף חוק לאום פחות טוב שיתקבל בהסכמה רחבה, על פני חוק טוב יותר שיתקבל על חודו של קול.

 

* חוק מהותה של מדינת ישראל – החוק שמציע בגין נקרא "חוק מהותה של מדינת ישראל", וזה לשונו: "מהות המדינה - ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, המושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, ומקיימת שוויון זכויות לכל אזרחיה.

משטר מדינת ישראל - מדינת ישראל היא דמוקרטיה".

 

כמובן שאני מזדהה בכל לבי עם המחויבות לשוויון זכויות לכל אזרחיה של המדינה. עם זאת, לא הייתה סיבה להכניס את המחויבות הזאת לחוק זה. הרי היא מצויה בחוקי יסוד אחרים, כמו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. מה שהיה חסר בחוקה המתגבשת, בחוקי היסוד, הוא היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

 

אולם במחול השדים ותעשיית השקרים שהציגה את חוק הלאום כסותר, כביכול, את הזכויות השוות של כל האזרחים, לא היה מנוס מלהכניס גם לכאן את המשפט המיותר, כדי להבטיח שהחוק יתקבל בהסכמה רחבה.

 

ובאשר לנושאים האחרים שהיו בחוק המקורי ונשמטו מהחוק הזה – ניתן יהיה לחוקק אותם בהדרגה בעתיד.

 

מה שמפריע לי יותר מריכוך הנוסח, הוא העובדה שאין זה חוק יסוד. הסיבה לכך, היא חששו של ח"כ בגין, שכמו במקרים קודמים בעבר, ההתחייבות להסכמה של כל השותפים הקואליציוניים לחוקי יסוד תקבור את החוק.

 

למרות החשש, היה עליו לעמוד על כך שיהיה זה חוק יסוד ולהיאבק עליו, כי עיקר משמעות המהלך, היא הכנסת מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי לחוקה. חוקי היסוד הם החוקה המתגבשת, להבדיל מחוקים רגילים.

 

יש לתמוך בחוק של בגין ולהעבירו, אך אין זה פוטר את הכנסת ממחויבותה לחוקק את חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

 

* סתירה מהותית - מנדלבליט דוחה את הטענה שהיותו מזכיר הממשלה לשעבר פוסלת אותו מלעסוק בחקירות ראש הממשלה. הוא צודק. מה שצריך לפסול אותו מלעסוק בחקירות ראש הממשלה הוא היותו היועץ הממשלתי לממשלה. הגיע הזמן להפריד בין תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לתפקיד התובע הכללי. יש סתירה מהותית בין התפקידים, מלבד הבעייתיות שבריכוז עוצמה רבה כל כך בידי אדם אחד, בחברה דמוקרטית. איילת שקד תומכת בהפרדת התפקידים, ומן הראוי שתקדם את הרפורמה הזאת, בתפקידה כשרת המשפטים.

 

* תאווה שלוחת רסן - מה המשותף לשידור הסדרה השרלטנית על רצח תאיר ראדה בשעת שיא בערוץ השני ולמעללי נוני מוזס? בשני המקרים תאוות הבצע והרייטינג שלוחת הרסן מכפיפה אליה כל שיקול של אתיקה ואחריות.

 

* שחיתות מבאישה - הערכתי: כיוון שהעסקה האפלה שרקחו נתניהו ומוזס לא הבשילה ולא יצאה לפועל, היא תסתיים ללא כתבי אישום. אני משער שלא נחצה הסף הפלילי. אולם מבחינה מוסרית, ציבורית, נורמטיבית, אתית - זאת שחיתות מבאישה יותר מעבריינות פלילית.

 

* סיפור ישן שמשום מה נזכרתי בו דווקא השבוע – זמן קצר לאחר שנכנסתי לתפקיד מנהל מתנ"ס הגולן (2001), נסעתי בשבת עם משפחתי ואורחים, באופן פרטי, לאתר תיירות בגולן. שעה שעמדתי בתור בקופה, עבר הבעלים של המקום, ראה אותי, ניגש אליי בשמחה וקרא לי להיכנס, "אתה לא צריך לשלם". מדובר בחבר, פעיל בוועד יישובי הגולן, שפעלנו יחד במשך שנות המאבק. "אורי, אתה מעליב אותי. מה קרה? אסור לי להכניס חבר לעסק שלי בלי תשלום?! יש בזה איזו בעיה?" הוא אמר זאת בכנות תמימה. ואני השבתי: "אין בזה שום בעיה. ואילו הייתי היום אדם פרטי, הייתי נענה בכיף להזמנה. אבל כיוון שאני נושא בתפקיד ציבורי בגולן, איני יכול להיכנס ללא תשלום לאתר בגולן בביקור פרטי".

 

כעבור כשנה ערכנו ערב שירה של המתנ"ס באותו אתר. לא הייתי מרשה לעצמי לעשות כן אילו נכנסתי לשם באופן פרטי, אפילו פעם אחת, ללא תשלום.

 

הערה – איני מדבר על אירוח מפנק וממושך לבן שלי במלון פאר. אני מדבר על כניסה לאתר, שבטח עולה 20-30 ₪.

 

* חיבוק דב - במגזין התרבות החדש של ענבל גזית וחן ליברמן בגל"צ, יש פינה העוסקת בתרבות בפריפריה. בכל שבוע לוקחים יישוב אחד בפריפריה, ומציגים את המרחק והזמן ממנו עד מוסדות התרבות הקרובים אליו, על פי הווייז.

 

השבוע היישוב היה בני יהודה בדרום הגולן. נאמר שם שהאולם הקרוב ביותר הוא בית גבריאל, שהמרחק אליו הוא 29 ק"מ ואח"כ בית שטרית בטבריה שהמרחק אליו הוא 49 ק"מ.

 

במשך 9 שנים ניהלתי את מתנ"ס הגולן, שהוא בעצם רשת מתנ"סים. השלוחה הדרומית שלו היא בבני יהודה. בבני יהודה היו לרשותנו אולם ספורט, בית גיל הזהב, מועדון גדול של היישוב, ספריה ציבורית (שספק אם בכל הארץ יש עוד כמוה באיכותה וביופיה) ובריכת שחיה. אף אחד מהמתקנים הללו אינו אולם תרבות נוח, זה נכון. אולם כמעט כל המופעים שרצו בארץ באותה תקופה, וכך גם היום, הגיעו גם לשם, ושובצו על פי התאמתם למתקן. טובי האמנים הופיעו שם, וכן בשלוחת חספין, השלוחה הדתית שמרחקה כעשרים דקות נסיעה בלבד.

 

סמוך לבני יהודה נמצא קיבוץ גשור שבו פועל הפאב "בית בירה פס" שאף הוא מארח מופעים קטנים. במרחק עשר דקות נסיעה מבני יהודה, ליד קיבוץ אפיק, נמצא אמפי-גולן – קיסריה של הצפון, שמארח מדי שנה את מופעי החוץ הגדולים ביותר ומזמן אליו קהל רב מכל אזור הגליל והעמקים.

 

איני חושד בכוונותיהן הטובות של גזית וליברמן. הרי גל"צ מסומנת כתחנת הבועה התל-אביבית ומקובל שכל התרבות מצויה בגוש דן, והן רוצות לנפץ את התדמית, לחבק את הפריפריה, להפגין אכפתיות ואמפתיה ולזעוק את זעקת תושביה. אולם החיבוק הזה הוא חיבוק דב. שום דבר טוב לא ייצא לפריפריה מהצגתה כאזור נחשל, במיוחד כשהצגה כזאת  פשוט אינה נכונה. וחבל שתושבים ועסקנים בפריפריה משתפים עם זה פעולה.

 

אגב, גם בקיבוץ הקטן שלי, קיבוץ אורטל בצפון הגולן, פועל פאב קהילתי קטן, "לצ'ה", וגם אליו מגיעים אמנים מן השורה הראשונה. רק לאחרונה הופיע אצלנו אסף אמדורסקי ובעוד שבועיים יופיעו גרייניק ואלתרמן. וכאשר יש הופעה כזאת בפאב של היישוב, זה כאילו האמן מגיע אליך הביתה, לסלון.

 

* מה עדיף? - אני עוסק בקליטה לאורטל, ובשיחותיי עם המועמדים לקליטה אני מכין אותם לחוויית הנסיעות הארוכות והמרחקים הארוכים, המאפיינת אזור מרוחק ודל אוכלוסין כמונו. אני מספר להם שבמשך ארבע שנים שבהן עבדתי במכללת תל-חי, נסעתי מדי בוקר 45 דקות לעבודה ועוד 45 דקות בערב בחזרה הביתה. ולא פעם ולא פעמיים שמעתי מפיהם, שלהם זה לוקח זמן רב יותר. ההבדל הוא, שהמרחק בין ביתם לעבודה הוא אולי חמישית המרחק בין אורטל לתל-חי...

 

עם יד על הלב – איך עדיף לבלות 45 דקות בבוקר: בפקק תנועה אפוף עשן לקול צפירות נהגים עצבניים, או בנוף הקסום של מורדות הגולן לעמק החולה?

 

* בשביל השירים - בבית העצמאות בתל אביב נערך ערב ההשקה לספרו של חברי עופר גביש "בשביל השירים" – ספר בן שני כרכים, המלווה את שביל ישראל בשירים; שיר לכל מקטע, עם הסיפור שמאחורי השיר ואזכור שירים נוספים על האזור, כשהכל מלווה בצילומי אוויר מרהיבים של המסלולים, שצילם דובי טל. עופר והגיטרה הנצחית שלו הנחו את האירוע והובילו את השירה. בין השירים סופרו סיפורים. בין המספרים יורם טהרלב, מרדכי נאור וללי – בתה של נעמי שמר. בין השרים גבי ברלין וזמרת צעירה ומבטיחה, שירן הוברמן.

 

האירוע היה יפה ומרגש. הדבר המרגש ביותר היה לראות את עופר מתחת לתמונתו הגדולה של הרצל, ליד הדוכן עליו הכריז בן גוריון על המדינה. וכל הזמן הייתה לי תחושה שפתאום ב"ג יקפוץ, ידחוף קלות את עופר ויקרא: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

 

            * ביד הלשון

 

סמרטוטון – לחושך פרשת נתניהו/מוזס המושחתת, פרסם רוביק רוזנטל באתר שלו, "הזירה הלשונית" רשימת מונחים הנוגעים לעולם העיתונות. אחד מהם הוא "סמרטוטון", וכך הגדיר אותו רוביק: "כינוי זלזול לעיתונים דלי עמודים ואיכות".

 

מה מקור הביטוי ומתי הוא נפוץ? העדות המוקדמת ביותר שהיכרתי, היא משנת 1970. הביטוי מופיע בשירו של דן אלמגור (ללחנו של מתי כספי, בביצועו של ששי קשת, מתוך המחזמר "עיר הגברים") "פינקס הקטן". אלא ששם הוא כתוב: "סמרטעיתון".

 

הציטוט המלא: "למחרת היום כתבו פתאום בסמרטעיתון / משהו מוזר / פנקס הקטן נכנס לפתע למלון / והיכה תייר".

 

כתבתי על כך בקבוצת פייסבוק בה אני חבר, "העברית שלנו", ולמדתי מחבר הקבוצה דב לבנה, שיש מקור ישן יותר, אך הוא קשור מאוד ל"פינקס הקטן".

 

המחזמר שכתב דן אלמגור "עיר הגברים", ש"פינקס הקטן" הוא הבולט בין שיריו, מבוסס על סיפוריו של הסופר והעיתונאי האמריקאי דיימון ראניון. המתרגם אליעזר כרמי תרגם לעברית רבים מספריו ובין השאר - את הסיפור "פינקס קטינא".

 

בערך הוויקפידיה – דיימון ראניון, מופיעה רשימת מילות סלנג של ראניון, שכרמי תירגם לסלנג עברי. בין המילים מופיע "סמרטעיתון". 


* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 22/1/2017 00:35   בקטגוריות אמנות, אנשים, הגולן, הזירה הלשונית, החברה למתנ"סים, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, חוץ וביטחון, מנהיגות, משפט, סיפורים, ספרות ואמנות, עולם, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, קליטה, אורטל, שואה, שחיתות, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הפרדוכסים של "האיחוד"


בהזמנות לכנסים וימי עיון רבים מופיעה רשימה מכובדת של דוברים. מימין לשמותיהם מופיעים התארים המכובדים פרופ' וד"ר וביניהם חריג אחד, שמימין לשמו מופיע תואר פחות מכובד, כביכול – מר. ואולי ראוי היה יותר שהתואר יהיה – החבר. מוקי צור.

 

וכשאני משתתף בכנסים הללו, אני מעדיף תמיד את הרצאת ה"מר" על הרצאות הפרופ'ים והד"רים. ולא למרות שהוא "רק" מר, אלא דווקא בזכות עובדה זו. דווקא הוא, שאינו כבול לדיסציפלינות המחקריות, מיטיב לספר את ההיסטוריה יותר מן האחרים. כך בהרצאותיו ועוד יותר מכך – בספריו. ולא בכדי הגדרתי זאת במילה "לספר". גדולתו של מוקי כהיסטוריון, הוא ההבנה שכדי ללמד היסטוריה יש לספר את ההיסטוריה, ומי שמיטיב לספר את הסיפור, הוא שמיטיב לתת לקורא או למאזין את התובנה ההיסטורית העמוקה יותר; ההבנה מה באמת קרה.

 

מי שקרא את "כאן על פני אדמה", חש שהוא היה שם, בעליה השניה והשלישית. הוא באמת יכול להבין את ההוויה ואת החוויה, לאין ערוך יותר ממי שקרא את המחקרים המדעיים. ומי שקרא את הביוגרפיות שמוקי כתב על יהודה שרת ורחל, יורד לשורשי דמותו של מושא הספר, יותר מכפי שילמד מביוגרפיה קונבנציונלית.

 

ספרו האחרון של מוקי, מספר את סיפורה של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים, בשלושים שנות קיומה – שנות החמישים, השישים והשבעים. כמו רבים מספריו, גם שמו של ספר זה הוא שורה משיר: "כאחד הדשאים, כאחד האדם".

 

איחוד הקבוצות והקיבוצים הייתה התנועה הקיבוצית הגדולה ביותר, ודווקא עליה כמעט ולא נכתב, להבדיל מספרים רבים שנכתבו על הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי. מוקי מתמודד עם הפרדוכס הזה בספרו. ההסבר שהוא נותן, ואני נוטה לקבלו, הוא שהיותה של תנועה זו פחות מהפכנית, פחות אקטיביסטית, פחות רדיקלית, פחות פוליטית ובעיקר – העובדה שהיא הייתה מזוהה עם הממשלה ולכן עם הסדר הקיים, בעוד התנועות האחיות היו אופוזיציה לשלטון ולסדר הקיים, הפכה את סיפורה לפחות מעניין, לכאורה. גם העובדה שבניגוד לתנועות האחרות לא הייתה לאיחוד הנהגה כריזמטית חזקה, תרמה לכך. איחוד הקבוצות והקיבוצים שידרה תדמית מתונה, כמעט בורגנית. את מי זה מעניין?

 

ספרו של מוקי הוא ספר מעניין על תנועה מעניינת בעלת סיפור מעניין; סיפור שהוחמץ עד כה. אעמוד על שתי תובנות מרכזיות שאני קיבלתי מהספר; שני פרדוכסים.

 

האחת היא, שדווקא המתינות והפתיחות של קיבוצי האיחוד, האופי האבולוציוני שלה, להבדיל מהאופי המהפכני של אחיותיה – אפשר בתוכה רפורמות שלא התאפשרו בתנועות האחרות, שבראיה לאחור ניתן להגדירן כמעט כמהפכניות. העובדה שהיא לא הייתה תנועה אנטי דתית, איפשרה את צמיחת ההתחדשות היהודית בתוכה, ואת החיבור של הזרמים הליברליים ביהדות ארה"ב אליה. לא בכדי, דווקא בתנועה זו – בזכות מתינותה והפתיחות שבה, צמחו מהפכות כמו הלינה המשפחתית והתקציב הכולל. דווקא המהפכנות של התנועות האחיות יצרה חומת שמרנות, שלא אפשרה מהפכות כאלו.

 

גם התובנה השניה היא פרדוכס. האיחוד היה מזוהה עם מפא"י ובן גוריון, בניגוד לתנועות האחרות שהיו אופוזיציה לבן גוריון. המוקד העיקרי להתנגדותן לבן גוריון היה הממלכתיות. מול הממלכתיות הבן גוריונית הן נשאו את דגל הוולונטריזם. אולם האוטוריטה המנהיגותית בתוכן, תאמה במידה רבה דווקא את רעיונות המהפכנות הממלכתית של בן גוריון, ודווקא האיחוד בלט בצביונו הוולונטרי, באורחות חייו.

 

****

 

כמו בספריו הקודמים על תולדות ההתיישבות הקיבוצית, גם בספר זה מיטיב מוקי לספר את סיפור העומק של האיחוד, בזכות העובדה שהוא מספר את ההיסטוריה מלמטה – דרך אורחות החיים, דרך חיי התרבות והרוח, דרך היצירה והארכיטקטורה.

 

ועם זאת, מוקי מרחיק לכת יתר על המידה בגימוד מקומה של ההנהגה ושל הפוליטיקה התנועתית. הספר מיטיב לספר את סיפורם של קיבוצי האיחוד, אך הוא אינו מספר את סיפורה של תנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים. לא את סיפור ההנהגה, לא את הסיפור הפוליטי.

 

כל הנושא הפוליטי הוא תת סעיף, לא החשוב ביותר, בפרק קטן אי שם בין פרקי הספר, המוקדש לפעילות ציבורית. יתכן שבכך מוקי רצה להבליט את ייחודו של האיחוד לעומת התנועות האחרות, אך בכך הוא החמיץ מרכיב חשוב בסיפור שלקח על עצמו לספר.

 

המגרעת הזאת בולטת בעיקר בסוגיית ההתיישבות אחרי מלחמת ששת הימים. מוקי מספר בקצרה על הקמת הקיבוצים בגולן, בבקעת הירדן ובסיני, אך אין כל ביטוי לתהליכים המנהיגותיים והפוליטיים הקשורים בכך. האם הייתה מחלוקת על שאלת ההתיישבות מעבר לקו הירוק? האם הייתה מחלוקת סביב השאלה היכן להתיישב והיכן לא? ואיך התייחסה התנועה לסוגיית עקירת יישובי סיני? איך נהגו נציגיה בכנסת, איזו עמדה נקטה התנועה, מה היה המסר ליישוביה בסיני וליישוביה בגולן ובבקעה? השאלות הללו בולטות בהעדרן מן הספר.

 

שיבחתי בראשית המאמר את האופי הסיפורי, הלא אקדמי, בכתיבתו של מוקי, אך הוא מרחיק לכת בכך יתר על המידה. ספרו רצוף, כדרכו, בקטעי מקור רבים – אך הללו מופיעים לרוב ללא תאריך, ללא שם הכותב, רק שם הקיבוץ. ולעתים המקור מצוין כ"ניב הקבוצה", כתב העת התנועתי, וכך אפילו קיבוצו של הכותב אינו ידוע. עובדה זו בהחלט פוגמת בספר.

 

****

 

בספר נפלו מספר שגיאות, שראוי לתקנן לקראת המהדורות הבאות.

 

בע' 12 כתוב: "פתאום קם אדם בבוקר והנה הוא עם". הציטוט הנכון, מתוך שירו של אמיר גלבוע הוא: "ומרגיש כי הוא עם". כיוון שהציטוט השגוי מובא במירכאות, ברור שהכוונה היא לצטט ולא לכתוב פרפרזה, ולכן ראוי לדייק.

 

בתאריכון המלווה את הפרק הראשון, המתאר את שלושת עשורי התנועה ממעוף ציבור, נכתבו האירועים המרכזיים בארץ ובעולם, כדי לתת פרספקטיבה להיסטוריה של האיחוד. בתאריכון נפלו שתי טעויות: אלי כהן הוצא להורג ב-1965 ולא ב-1964 (ע' 19). ההתיישבות בגולן החלה ב-1967 (ליתר דיוק ב-14.7.67) ולא ב-1968 (ע' 21), אם כי הקיבוץ הראשון של האיחוד, מבוא חמה, אכן נוסד בינואר 68'.

 

שמו הפרטי של שפרינצק, מנהיג "הפועל הצעיר" ולימים יו"ר הכנסת הראשון, הוא יוסף ולא יצחק (ע' 59).

 

מרשימת הח"כים של האיחוד (ע' 142) נשמטו שמותיהם של שניים מבכירי הח"כים, שאף כיהנו כשרים בממשלה, פנחס לבון וחיים גבתי.

 

בע' 230 נכתב בטעות "אחדות העבודה" במקום מפא"י, במשפט: "לעומת זאת [כלומר להבדיל מהקיבוץ המאוחד. א.ה.], המסורת הפרגמטית של איחוד הקבוצות והקיבוצים והמודעות למהפכה הממלכתית של אנשי בן גוריון ואחדות העבודה השפיעו על האיחוד להיות זהיר יותר, מאופק יותר, מתחשב בדעת מדינאים ונוצר גם את הוולונטריות הקיצונית של חבריו".

 

****

 

בפני מוקי צור ניצבה דילמה – איך לתאר את מקומו בתנועה. את הדילמה הוא פתר באמצעות התעלמות. אין מוקי.

 

לפחות באחד המקרים ההעדר ממש צורם. מוקי מספר על הסדנאות למנחי קבוצות, שהיו הזרע שממנו צמחה ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית. הוא הציג אותן כביטוי אופייני לרוח האיחוד. הוא הזכיר רק שני מנחים של הסדנאות – יריב בן אהרון ואביבה זמיר. אולם לסדנאות הללו היה מנחה נוסף – מוקי צור. וכך, מוזכרים שני מנחים מהקיבוץ המאוחד, בעוד דווקא שמו של המנחה מן האיחוד נשמט.

 

****

 

אני הצטרפתי לקיבוץ ולתנועה הקיבוצית אחרי הקמת התק"ם. קיבוצי, אורטל, הוא מאחרוני הקיבוצים שהוקמו בידי הקיבוץ המאוחד. אני מזדהה מאוד עם הלהט ההתיישבותי האקטיביסטי שאפיין את הקיבוץ המאוחד. ועם זאת, אני חש קרבה רבה יותר לפתיחות שאפיינה את אורח החיים ואת התרבות בקיבוצי האיחוד. 


* "הזמן הירוק"

נכתב על ידי הייטנר , 21/1/2017 23:30   בקטגוריות אורטל, אנשים, הגולן, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, מנהיגות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, טריוויה, ציונות, קיבוץ, יהדות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 18.1.17


* מסרון קטלני – העובדה שנתניהו לא דיווח למשטרה על כך שנוני מוזס סחט אותו או ניסה לשחד אותו, כמסופר בנראטיב של אוהדיו, מוכיחה שזהו נראטיב שקרי. היה כאן מו"מ דו צדדי, בין שני בעלי כוח קשוחים, מנוסים ומושחתים על עסקה אפלה, שלא יצאה לפועל, בסופו של דבר.

 

ולמה נתניהו הקליט את השיחות ושמר את ההקלטות? כנראה, כדי שלקראת פרסום מביך זה או אחר של תחקיר זה או אחר ב"ידיעות", מוזס יקבל ווצאפ עם דוגמית מההקלטה. מישהו אמר סחיטה?

 

* הוכחה לצדיקותו - יש לפרסם לאלתר (ולא להמתין לסוף החקירה) את הקלטות המו"מ המאפיוזי בין נתניהו למוזס. לא רק את התמלילים - את ההקלטות עצמן. למרות שיש הקלטות רק של שתיים מן הפגישות הרבות והארוכות. למרות שברור שנתניהו ידע שהן מוקלטות ולכן נקט זהירות. זה אינטרס ציבורי מובהק. ועם זאת, ברור שמה שלא יהיה בהן, חסידיו של נתניהו יראו בהן הוכחה ניצחת לצדיקותו.

 

* דוגמה אישית – אחד מחסידיו השוטים של נתניהו, שיבח אותו בפוסט שהעלה בפייסבוק, על כך שקיבל ממילצ'ן את הסיגרים והשמפניות ובכך חסך לקופת המדינה את הוצאות האירוח.

 

שתי הערות:

א. לא המצאתי את זה.

ב. הנ"ל כתב את הדברים ברצינות.

 

* מיהו חסיד שוטה – הרוב הגדול והמכריע של מצביעי הליכוד אינם חסידים שוטים של נתניהו. אנשים מצביעים בקלפי מכל מיני סיבות; בשל תמיכה אידיאולוגית בדרך, בשל תמיכה מסורתית במפלגה, בתור הרע במיעוטו, כי הם מעדיפים אותו על כל אלטרנטיבה, כיוון שהם חושבים שההצבעה האמתית היא בין שתי המפלגות הגדולות והם מעדיפים אותו על היריב ועוד. גם מי שהצביעו לליכוד מתוך הערכה לנתניהו, אינם בהכרח חסידים שוטים.

 

אז מיהו חסיד שוטה? חסיד שוטה הוא מי שסוגד לאליל שלו ללא מחשבה וללא ביקורת, עד כדי כך שהוא מוצא צידוק לכל דבר שהוא אומר או עושה, אבסורדי וחמור ככל שיהיה. אלה שמחפשים ומוצאים מתחת לאדמה כל מיני הסברים להצדקת מעשיו של נתניהו, כמו בפרשות מילצ'ן ומוזס, הם חסידים שוטים.  

 

בשפה היהודית קוראים לזה עבודה זרה.

 

* אדבוק בדרכי - כאשר אני כותב נגד עלילת הדם המרושעת על פיה נתניהו הסית נגד רבין, נגד הדה-לגיטימציה להפגנה נגד אוסלו בכיכר ציון או נגד השקר כאילו הוא צעד ליד "ארון קבורה לרבין"; כאשר כתבתי נגד העליהום של "רקלוביבי" ב-ynet וב"ידיעות אחרונות" ערב הבחירות האחרונות, או כאשר תמכתי בנאומו בפני בתי הנבחרים נגד הסכם הגרעין עם איראן – כמעט כל אלה שמאשימים אותי שאני מונע משנאה תהומית ובלתי רציונלית לנתניהו וכי אני בסך הכל קיבוצניק סססססמולן, כאשר אני מבקר אותו על שחיתותו, נהנתנותו, פחדנותו וחוסר מנהיגותו (בפרשת אזריה,  למשל) ונטייתו לבסס את מנהיגותו על "הפרד ומשול", הפצת שנאה מרושעת ודחיקת רגלי כל מנהיג שמגלה סימנים של צמיחה והתחזקות, הריעו לי והרעיפו עליי לייקים ותשבחות. וכמעט כל אלה שמריעים לי ומרעיפים עליי תועפות של לייקים ותשבחות כאשר אני מבקר את נתניהו – בכל פעם שאני מגן עליו מאשימים אותי שאני בסך הכל ימני קיצוני, מתנחל בגולן וכותב ב"ביביתון" ובעצמי הייתי שותף לרצח רבין...

 

אני אדבוק בדרכי – בכל מקרה אכתוב את האמת שבה אני מאמין, בלי לכבול את עצמי למחנאות אוטומטית ובוודאי לא לאהדה או שנאה אוטומטית למנהיג זה או אחר. גם לא לנתניהו. אין לי כל בעיה לשבח אותו על מעשה א' ולגנות אותו על מעשה ב' בהפרש של 5 דקות, אם אחשוב שהוא צודק במעשה א' וטועה במעשה ב'.

 

* שתיקת הכבשים – מבין כל הכותבים ב"ידיעות אחרונות" היחידים שגילו יושרה ואומץ וקראו בפומבי למוזס להשעות את עצמו / לפרוש מתפקידו כעורך אחראי הם בן דרור ימיני וסבר פלוצקר (בהתאמה). כל כך לא מפתיע.

 

וכל כך לא מפתיע שבקרב הליכוד אין אפילו אמיץ אחד שייצא נגד נתניהו.

 

* מבינים מה מצפים מהם – בדיקת המכון לרפואה משפטית באבו כביר, בגופת המחבל מארמון הנציב בירושלים, מוכיחה שהוא נהרג מירי הצוערים. אמנם הם אינם לוחמים קרביים, אבל הם מבינים מה צה"ל מצפה מהם ולשם מה הם מקבלים נשק ליד – להסתער על מחבל בפיגוע, גם כאשר הוא שועט במשאית, ולירות בראשו על מנת להרוג. הם לא ברחנים פחדנים שמסתתרים אחרי תעמולת האפקט-שמפקט.

 

* חיילים פחדנים - מחבל שניסה לפגע בטול כרם נורה ונהרג בידי חיילים שפחדו לירות בגלל אפקט שמפקט.

 

* מי יעצור את מחול השדים - יש אדם אחד שבכוחו לשים קץ למחול השדים של ההסתה נגד צה"ל ומפקדיו. שמו בנימין נתניהו. האחריות הלאומית מחייבת אותו לעשות כן. אבל החשבון שלו אחר. ועל פי החשבון שלו, הוא נבנה מהשנאה הזאת.

 

* רולטה איראנית – במאמרי "רצופה כוונות טובות", שבו ניתחתי את תקופת נשיאותו של אובמה, כתבתי שהסכם הגרעין האיראני הוא הנזק הגדול ביותר שהמיט אובמה על האנושות. בתגובה להגדרה זו, שאל אותי קורא, מה יגרום לי לשנות את דעתי על ההסכם. השבתי לו, שכל עוד ברור לי שאין חיה כזאת "גרעין איראני למטרות שלום", ברור לי שכל הסכם שמשמעותו היא פחות מביטול טוטלי של יכולות הגרעין ותכנית הגרעין של איראן, הוא הרה אסון.

 

ואחרי שהשבתי לו... בכל זאת, שאלתי את עצמי, נניח שב-25 השנים הבאות נראה שתכנית הגרעין מוקפאת לגמרי, ואז גם יתחלף השלטון באיראן והשלטון החדש יבטל מרצונו את התכנית – האם גם אז לא אשנה את דעתי?

 

למה הדבר דומה? אם אדם יקפוץ מהקומה העשירית, ובדרך יתקל בחבל כביסה שיאט את תאוצת נפילתו ואז ייפול על שיח רך וחייו ינצלו – האם המסקנה שלי צריכה להיות שלקפוץ מהקומה העשירית זה צעד רציונלי ונכון?

 

* יועצים חיצוניים - נשיא צרפת פרנסואה הולנד אמר, בהתייחסו לדברים של טראמפ, שהאיחוד האירופי אינו זקוק ליועצים חיצוניים שיאמרו לו מה לעשות. הוא אמר את הדברים בעיצומה של ועידה בינלאומית שהוא כינס, של יועצים חיצוניים שיאמרו לישראל מה לעשות.

 

* שופר ה-BDS - איך פשקוויל המערכת של "הארץ" מגדיר את תועבת ה-BDS? "מי שמאמין שחרם על ההתנחלויות או על ישראל — כמי שמאפשרת אותן ואת שגשוגן — עשוי לקדם את הפסקת העוול שנמשך זה חמישים שנה". ולמה אני מציין זאת? כי יש בתוכנו מיתממים, המנסים להפריד בצורה מלאכותית בין החרם על ישראל, שהוא כמובן בלתי לגיטימי, לבין "חרם על ההתנחלויות" שהוא לגיטימי, כביכול. והנה, פשקוויל המערכת מסיר את המסכות, ותומך בפירוש בחרם על ישראל. אבל האם ה"עוול" שה-BDS נלחם נגדו הוא בן 50 שנה, או בן 69 שנים? אנו יודעים כמובן את התשובה. ומי שקורא את פשקווילי דבוקת שוקן יודע, שזו גם גישת הדבוקה.

 

הפילוסוף היהודי צרפתי הדגול טריגנו היטיב לנתח במאמר ב"ישראל היום", את האנטי ציונות והאנטי ישראליות כביטוי העכשווי המובהק של האנטישמיות. חוד החנית של האנטישמיות בימינו זו מארת ה-BDS, שאותה שוקן מקפיד לפנק בעיתונו.

 

* חומה מגוננת – בתש"י (1950) הוציאה קבוצת כנרת את הספר "כנרת בימי מבחן"; ספר המתאר את עמידת הקבוצה בקרבות תש"ח. הספר מתאר את המלחמה ואת חיי המשק, עדויות של הלוחמים ודברים לזכר הנופלים.

 

מצאתי עותק של ספר זה בארכיון הגולן, עם הקדשה שכתבה, בשם קב' כנרת, זיוה ליש. אין תאריך להקדשה: "תמיד היה הגולן עבורנו 'ההר שמנגד'. משם נפתחה הרעה בימי ראשית המדינה. היינו קו החזית ויכולנו להם. היום אתם קו החזית. חומה מגוננת. אנחנו אתכם תמיד".

 

* יחס הסיקור - השבוע מתקיים בראשל"צ כנס ראש הממשלה העשירי לשפה העברית "לשון ראשון". במהלך הטקס יוענק הפרס ליצירתיות בשפה העברית ע"ש מאיר אריאל לפזמונאי דודו ברק ולזמרת והיוצרת רונה קינן. מעניין מה יהיה היחס בין הסיקור של האירוע לסיקור קרב הבוץ הדוחה בין אביב גפן ואיל גולן.

 

* רגשות מעורבים – במסגרת מחקר שאני עורך, קראתי מחקר - עבודת תזה שכתבה מסטרנטית במדעי המדינה לפני 13 שנים, על השינויים בעמדת מפלגת העבודה בנושא הגולן. מצאתי שם דברים מעניינים שלבטח ישרתו את המחקר שלי. וכשעיינתי ברשימת המקורות, מצאתי שם: ראיון עם אורי הייטנר.

 

מצד אחד, ממש שמחתי לפגוש מכר ותיק. ומצד שני... קצת נבהלתי מהסניליות. שמא אני מתחיל לפתח אלצהיימר-נעורים?

 

אגב, דבר שגרם לי לקורת רוח רבה. מוסיקולוג הכותב מחקר על יאיר רוזנבלום התקשר אליי, כדי לקבל כמה פרטים ביביליוגרפיים על אודות מחקר שכתבתי פעם על התפילה בשירתו של אברהם שלונסקי, ובה פרק נרחב על "שיר שבת" ("עטוף נא אל שדי"), שאותו הלחין רוזנבלום. סוג של דרישת שלום, מעין "שלח לחמך", כעבור שבע שנים.

 

            * ביד הלשון

 

החדר הסגלגל – ביום שישי הקרוב, עיני העולם כולו תהיינה נשואות לחדר הסגלגל, לשכת נשיא ארה"ב, באגף המערבי של הבית הלבן, עם היכנסו של טראמפ לתפקידו, במקום אובמה.

 

מה פירוש סגלגל? האם בתוך הבית שכולו לבן, יש חדר אחד שצבעו סגול בהיר?

 

אין כל קשר לצבעו של החדר, אלא לצורתו. החדר הוא בצורת אליפסה. סגלגל הוא בעברית – אליפטי. החדר הסגלגל, הוא תרגום של Oval Office (תרגום מדויק יותר הוא המשרד הסגלגל).

 

המעניין הוא, שבעוד המילה החז"לית סגלגל לא נקלטה בעברית המדוברת, דווקא "החדר הסגלגל" נקלט.

 

אגב - בעקבות פרשת קלינטון / מוניקה לוינסקי קיבל המקום את הכינוי "החדר השגלגל".


* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 18/1/2017 00:07   בקטגוריות אנשים, הגולן, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, מנהיגות, משפט, עולם, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, רצח רבין, שחיתות, תקשורת, תרבות, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ