לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ¶ֳ©ֳ¥ֳ°ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

יחזקאל יא: לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה


יחזקאל הוא נביא הפועל בגולת בבל, אך בפרק זה הוא מוקפץ באופן נסי לירושלים, להתנבא על ירושלים. "וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ, וַתָּבֵא אֹתִי אֶל שַׁעַר בֵּית יְהוָה הַקַּדְמוֹנִי [=המזרחי], הַפּוֹנֶה קָדִימָה [=מזרחה]". שם הוא מקבל בשנית את שליחות הנבואה: "הִנָּבֵא, בֶּן אָדָם".

 

באותה עת, ירמיהו הוא הנביא הפועל בירושלים. הבשורה של יחזקאל זהה לבשורה של ירמיהו – בשורת החורבן. "חֶרֶב אָבִיא עֲלֵיכֶם, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתּוֹכָהּ, וְנָתַתִּי אֶתְכֶם בְּיַד זָרִים, וְעָשִׂיתִי בָכֶם שְׁפָטִים. בַּחֶרֶב תִּפֹּלוּ".

 

המסר הרעיוני של יחזקאל, זהה אף הוא לזה של ירמיהו: הריבונות היהודית בא"י ובירושלים היא על תנאי, מותנית בהתנהגות עם ישראל.

 

במאמריי על ספר ירמיהו ביטאתי פעמים רבות את הקושי שלי עם המסר הזה. אני מאמין שאילו הייתה לירמיהו וליחזקאל הפרספקטיבה ההיסטורית שיש לנו, על המהות של הגולה, על משך הגולה ועל האסונות והשואה שהיא טומנת בחובה, הם היו זהירים לאין ערוך בטיעון הזה. הריבונות אינה צריכה להיות מותנית, אלא היא צריכה להיות התשתית לתיקון, המסד שעליו מתקיים המאבק על דמותה של החברה; המאבק נגד עוול ובעד תיקון חברתי. צדק ומשפט לא ייכונו ללא ריבונות. ללא ריבונות הם יהיו לכל היותר פמפלט של תנועת מחאה או סלון של להג וויכוחים. רק בתנאי ריבונות ניתן להיאבק עליהם, באורך רוח, בנחישות, בהתמדה, בלי להרים ידיים. ההתניה של הריבונות בהתנהגות, היא הרמת ידיים מהיכולת לתקן עולם, לתקן את החברה.

 

מצד שני, אני מתחבר למסר של הנביאים, שחברה שאינה סולידרית, שאינה צודקת, שאינה מבוססת על משפט, חוק וצדק, היא חברה רעועה וחלשה, שחוסנה ויכולת עמידותה באתגרי ההישרדות, במלחמות ובאסונות, ילכו ויישחקו.

 

כאמור, בדומה לירמיהו, המסר של יחזקאל הוא של ריבונות על תנאי. יחזקאל מתמודד עם התפיסה הרואה בעצם הישיבה בירושלים, שבה השכינה שורה, כתעודת ביטוח לקיומו של ישראל. "אַחֶיךָ, אַחֶיךָ, אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ, וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה, אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם: רַחֲקוּ מֵעַל יְהוָה, לָנוּ הִיא נִתְּנָה, הָאָרֶץ, לְמוֹרָשָׁה". על פי אותה תפיסה, כיוון שארץ ישראל נתנה לעם ישראל למורשה, עם ישראל היושב בה נהנה מחסינות, ומי שמנבא גלות וחורבן, כופר בהבטחה האלוהית. יתר על כן, כיוון שהשכינה נמצאת בארץ ישראל, היא אינה יכולה לעזוב את עם ישראל, היושב בארצו.

 

יחזקאל שולל זאת. "לָכֵן, אֱמֹר: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם, וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת, וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת, אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם". יחזקאל טוען שניתן לצאת לגלות, ואם עם ישראל ילך לגלות, השכינה תלך אתו. כמובן שהגלות אינה פתרון, היא מצב זמני, היא עונש, אסור להתאהב בה ולהתרגל אליה, אין לראות בה, חלילה, תחליף למולדת. אך כל עוד העם בגלות, השכינה תלווה אותו – לא כבית המקדש, אך כמִקְדָּשׁ מְעַט. הצירוף מִקְדָּשׁ מְעַט הגדיר את בית הכנסת, שהוא מעין תחליף כלשהו לבית המקדש. אך ניתן להרחיב זאת מעבר למקדש ולבית הכנסת, ולהתייחס למסר הנבואי הזה, כהכרה ביכולת של החיים היהודיים בגולה כשלעצמם, להוות תחליף זמני, מעט, מזערי, לחיים היהודיים המלאים, שיכולים להתקיים אך ורק בארץ ישראל. החיים היהודיים בגולה לעולם לא יהיו שווי ערך לחיים בא"י; הם לעולם לא יהיו תחליף אמתי, אך עצם היכולת להקים מקדש מעט, גם בתנאי הגלות, הבטיחו את שרידותו של עם ישראל הגולֶה, להבדיל מעמים אחרים שגלו וכלו.

 

ממרום תצפיתו הנבואית, יחזקאל מביט קדימה, ולנבואת החורבן הוא מוסיף כבר את נבואת הנחמה, נבואת שיבת ציון. עוד טרם יצא עם ישראל לגלות, מנחם אותו הנביא, על מנת שלא ישבר ולא ייוואש, על מנת שיאמין בגאולה, כי תבוא. הגאולה לא תהיה שיבת ציון בלבד, כלומר גאולה פיזית, אלא גם גאולה תרבותית, רוחנית.

 

בראש ובראשונה קיבוץ גלויות ושיבה לציון: "קִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים, וְאָסַפְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת, אֲשֶׁר נְפֹצוֹתֶם בָּהֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם אֶת אַדְמַת יִשְׂרָאֵל".

 

אך מה הם יעשו עם הריבונות המחודשת על אדמת ישראל? ראשית, יבערו מתוכה את העבודה הזרה. "וּבָאוּ שָׁמָּה, וְהֵסִירוּ אֶת כָּל שִׁקּוּצֶיהָ וְאֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ מִמֶּנָּה".

 

אך השינוי האמתי, הממשי, יהיה במהותה של החברה היהודית. עם ישראל יפשוט צורה וילבש צורה חדשה. גאולת העם אינה רק שיבתו למולדתו, אלא גם שינוי מהותי באורחות חייו. "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם, וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב בָּשָׂר".

 

****

 

בשירו "הכותל", שכתב לאחר שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, כתב יוסי גמזו: "יש אנשים עם לב של אבן. יש אבנים עם לב אדם". תהליך הגאולה של עם ישראל, על פי יחזקאל, כולל בתוכו את הסרת לב האבן מגוף האומה. יוסי גמזו, הנפעם משחרור הכותל, מאבניו שיש בהם כזו חיות, כזו משמעות, כאילו היו לב אדם, אינו שוכח לזכור ולהזכיר, שטרם השלמנו את מלאכת הגאולה – גם כאשר גאלנו את ציון, את ירושלים, עלינו לגאול את עצמנו, את החברה, להסיר את לב האבן מבשרנו, כי עדיין יש אנשים עם לב של אבן.

 

ב-1979 הקים ד"ר יעקב חסדאי את תנועת לאו"ר, שנועדה להניע מהלך לתיקון מהותי של החברה הישראלית, והפיכתה לחברה בריאה יותר, סולידרית יותר, צודקת יותר, נקיה יותר, דמוקרטית יותר, המבערת מתוכה את השחיתות, את העוולות, את הסיאוב. המסר שלו היה שהחברה הישראלית צריכה לעבור את תהליך הגאולה החברתית והמוסרית, עליה מדבר הנביא.

 

ראשי התיבות לאו"ר, נגזרים מדברי הנביא בפרק שלנו, והם בסיס התביעה שלו: "לֵב אֶחָד וְרוּחַ חֲדָשָׁה".

 

ואכן, על אלה ראוי שניאבק.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 26/9/2016 17:32   בקטגוריות חינוך, יהדות, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 25.9.16


* שנאה עצמית – הפרובוקציה התורנית בטקס חלוקת פרסי אופיר הייתה קטע משיר לאומני של מחמוד דרוויש; המשורר הקורא להשמיד את מדינת ישראל ולסלק מתוכה כל אחד ואחד מן היהודים, ומאיץ מאתנו לקחת אתנו גם את הקברים.

 

כיוון שאותה חבורת קרנפים מתלהבת משיר הקורא לנו לקפל מכאן את היהודים המתים, פניתי לאחד מהם לבקש את תגובתו. והרי תגובתו של ברל כצנלסון: "היש עם בעמים, אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות ?...

 

וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו" (מתוך מאמר בגיליון חגיגי של "דבר" לרגל האחד במאי, 1936. חלפו 80 שנה, ודבריו נותרו כל כך אקטואליים).

 

* גיבור ישראל - אומץ וחתרנות נמדדים על פי קבוצת ההתייחסות של אדם. מי אמיץ יותר - אדם השייך למיליה הקולנועי שמסתער לעבר מירי רגב או אדם השייך לאותו מיליה שיעז להזדהות אתה?

 

* הבעיה האמתית - איני מחסידיה של מירי רגב. רחוק מזה. ולא אחת ביקרתי אותה על מעשיה, על סגנונה, על רדיפת הפרסום שלה, על הפרובוקציות שלה, על נוהגה כפיל בחנות חרסינה. אולם איני מוכן להיות חלק מעדר האוטומטים, היוצא נגד ללא ביקורת וללא מחשבה בכל צעד ובכל מעשה. נניח שבאמת רגב תכננה פרובוקציה באירוע של פרסי אופיר. נניח שהיא באמת ידעה מה מתוכנן ובישלה אירוע יחצ"ני. אם כן, זה באמת לא בסדר.

 

אבל האם זאת באמת הבעיה של התרבות הישראלית? האם מירי רגב בחרה להעלות על הבמה דווקא קטעים מתוך שיר הסתה אנטישמי קיצוני? האם היא זאת שהפכה דווקא שיר כזה לדגל, שהתרבות הישראלית מתכנסת סביבו? האם היא אחראית להתקרנפות המיליֶה של עולם הקולנוע הישראלי, שכמעט כולו מדקלם אותו דקלום, והדקלום הוא "תרשום, אני ערבי" של מחמוד דרוויש? זאת הבעיה האמתית, ואי אפשר לברוח מדיון על רוח התרבות הישראלית אל המקום הנוח של סגנונה והתנהגותה של מירי רגב.

 

* דגל התרבות הישראלית – השיר נגד הכיבוש שכתב מחמוד דרוויש, והונף כדגל בטקס פרסי אופיר, נכתב ב-1964, שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים. כלומר, ברור לאיזה כיבוש הוא מתכוון. לכיבוש שעליו דורש אבו מאזן מבריטניה להתנצל בפני הערבים. וכה כתב דרוויש:

 

אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב

בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל

הִזָהֵר..

הִזָהֵר..

מְהַרָעָב שֶלִי

מְהַזָעָם שֶלִי!

 

אני מסרב להשביע את רעבונו של דרוויש.

 

* הסכסוך בין "הארץ" למדינת ישראל – הסכסוך בין "הארץ" למדינת ישראל אינו על תוצאות מלחמת ששת הימים, אינו על אקיבוש. הוא על הקמת המדינה. הוא על תש"ח. בעיני "הארץ" מלחמת השחרור היא "נכבה", אסון, עוול כלפי הפלשתינאים. פשקוויל המערכת של העיתון (22.9.16) קורא ל"הכרה באחריותה [של ישראל] או אפילו התנצלות היסטורית [בפני הפלשתינאים], תוך מאמץ כן לתקן ככל הניתן את העוול שגרמה להם", אף שהוא מטיל ספק אם הפלשתינאים יסכימו אי פעם לקבל את ההתנצלות. ובאותו יום כתב התועמלן הראשי של העיתון, שפשקוויליו הם הקרובים ביותר ברוחם ובטיעוניהם לפשקווילי המערכת, גדעון לוי, פשקוויל שבו הוא תבע מישראל להתנצל, לפצות ובין הצעותיו: "כריעת ברך ופיצויים כמו בגרמניה" (לצד איזה משפטון כסת"חי שזאת לא השוואה לשואה או משהו כזה).

 

אבל "הארץ" אינו מעודכן. מבחינת הפלשתינאים הבעיה אינה 1948 אלא 1917 – הצהרת בלפור, כפי שמנהיגם אמר בבירור בנאומו בעצרת האו"ם. 31 שנה לפני סיפורי הנכבה/שמכבה נעשה להם העוול הגדול – ההכרה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי במולדתו.

 

* פינת החי – קוראי "הארץ" הבחינו בוודאי בתופעה המעניינת, שבשבועות האחרונים יש לדבוקת שוקן אויב מסוכן יותר אפילו מהשילוב של נתניהו, בנט וליברמן גם יחד; אדם שאין כמעט יום שלא מופיע לפחות מאמר אחד בגנותו. האיש הוא ארי שביט, חבר מערכת "הארץ".

 

בעיניי, תפקידו של ארי שביט ב"הארץ" דומה לתפקיד הבודקה של השומר בבית הקברות –פינת החי. בניגוד לשלמה אבינרי, ארנס וישראל הראל הכותבים בו מבחוץ, הוא חבר מערכת העיתון – "הארץ" הוא מקום עבודתו ועיסוקו המרכזי. בשממה האנטי ציונית הצחיחה של "הארץ" הוא מאתגר את עיתונו בעמדות של "שמאל"/"מרכז" ציוני. וזה מטריף אותם.

 

ביום רביעי חיים לוינסון כתב נגדו ונגד נתניהו, שהם מדברים אל הנצח ואינם רואים את בני האדם. את ארי שביט הוא תקף על תמיכתו במדינה פלשתינאית. למה? כיוון שהוא דוגל במדינה פלשתינאית כדי להבטיח את הרוב היהודי בישראל, ולא כדי לעשות צדק עם הפלשתינאים. אצל דבוקת שוקן, רוב יהודי הוא שם נרדף לפשיזם, לאומנות וגזענות.

 

* תרבות השקר - נאומו של נתניהו בעצרת האו"ם היה מצוין. אין לי ספק שהוא ביטא בדבריו הנכוחים את מחשבותיהם של הרוב המוחלט של הישראלים.

 

כאשר אין על מה לבקר את נתניהו על נאומו, ממציאים. כתבת "ידיעות אחרונות" ציפי שמילוביץ, שרבבה את הגיגיה בידיעה שכתבה על הנאום, לא במאמר פרשנות. היא אמרה שדבריו על כך שישראל מחנכת את ילדיה לשלם סותרים דברים של מבקר המדינה, ודבריו על ההסתה של הפלשתינאים מתעלמים מההסתה שלו ערב הבחירות. ואיך היא שרבבה את הערותיה האישיות לידיעה אינפורמטיבית? היא הוסיפה בראשם את המילים: "גורמים מדיניים מיהרו להצביע על מספר סתירות ובעיות בנאומו". יפה היא שדרגה את עצמה.

 

בצטטה את נתניהו מדבר על מעמדה הבינלאומי המשתפר של ישראל ועל העובדה ש-160 מדינות מקיימות קשרים עם ישראל, היא הוסיפה, הפעם בלי להסתמך על "גורמים מדיניים", "אך שכח להזכיר שרובן עשו זאת רק בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו". שטות ושקר. תנופת כינון היחסים הדיפלומטיים עם ישראל של עשרות מדינות ובראשם בריה"מ, סין והודו הייתה דווקא בתקופת כהונתו של יצחק שמיר כראש הממשלה, בשנים שקדמו לאוסלו. ובימים אלה אנו נמצאים בעיצומו של ירח דבש חסר תקדים ביחסי ישראל ומדינות אפריקה ואסיה.  

 

* בין נתניהו לריבלין – בנאומו בעצרת האו"ם אמר נתניהו את דברי האמת הבאים: "ילד קטן, תינוק למעשה, אחמד דוואבשה, היה קורבן של מעשה טרור נורא שבוצע על ידי יהודים... היום האנשים שמואשמים ברצח משפחת דוואבשה נמצאים בכלא". אמת. העובדה שנתניהו אמר את האמת, לא תפריע לאוהדיו להמשיך להסית נגד ריבלין, שאמר בדיוק אותם דברים. גם דבריו בנדון של נתניהו, "זה לא העם שלנו, זו לא דרכנו", זהים לדבריו של ריבלין באותו נאום מושמץ, אלא שהם הועלמו בעלילת "בני עמי", שמטפחים חסידי נתניהו.

 

* להתנצל בפני הבני זונות - בירושלים נערך ערב מקהלות מקסים, חווייה תרבותית נפלאה, על דעת הציבור הרחב שהשתתף בה. על האירוע היפה הזה, הסתערו בריוני קו-קלוקס-קלאן הישראלי, בנצי גופשטיין וחבר מרעיו, באלימות אופיינית, כדי לפוצצו ולהרוויח כותרות, באשמת השקר שמדובר באירוע נוצרי (שהיא מתועבת באותה מידה גם אילו היה זה באמת אירוע נוצרי).

 

חברי עדי ארבל, מראשי המכון לאסטרטגיה ציונית, פרסם בדף הפייסבוק שלו פוסט חריף, שבו הוא גינה והוקיע את הכנופיה הזאת ובראשה את הדוצ'ה שלה גופשטיין, שאותו הוא כינה "בן זונה".

 

לא חלף זמן רב, ופייסבוק הורידה את הפוסט, בטענה שהוא פוגעני. זו השיטה של הבריונים העדינים האלה, אנשי החיה הכהניסטית. כבר סיפרתי בעבר על תביעת הדיבה נגדי של איתמר בן גביר ועל התביעה של מיכאל בן חורין לפני שנים אחדות, מתוך רצון להלך אימים עליי ועל כל מבקריהם ולסתום את פיותינו. גם פוסט שלי נגד הימין הרידקלי נחסם בתחכום, אחרי שכתבתי באירוניה ברוח דבריהם. הם, הבריונים האלימים האלה, שאין להם בעיה להכות פיסית ובוודאי שאין להם כל בעיה לנאץ, לגדף, להשמיץ ולעשות שיימינג; בריוני הקשקשים הללו, נורא עדינים וכל כך רגישים לכל ביקורת עליהם, וכאשר הם מוצאים שיש עילה כביכול, הם ממהרים, כחלק מן הטקטיקה שלהם, להתלונן בפייסבוק כדי להסיר את הביקורת.

 

ולגופו של הפוסט של עדי – הוא צודק בכל מילה שכתב, אך הוא טעה בשימוש בביטוי "בן זונה". לדעתי, עליו להתנצל בפני ציבור הזונות ובני משפחותיהן על ההשוואה הנואלת לכנופיית גופשטיין.

 

* שלא יהיה כל רמז - אחד משני האישים - הילארי קלינטון ודונאלד טראמפ, יהיה בעוד ארבעה חודשים נשיאה של ארה"ב, ידידתנו ובעלת בריתנו. לכן, חשוב מאוד שנתניהו ייפגש עם שניהם. חשוב מאוד שיהדק את הקשרים עם כל אחד מהם. חשוב מאוד שיעלה על נס את ידידותו של כל אחד מהם לישראל. והחשוב מכל - שלא יהיה בדבריו כל רמז להעדפת אחד מהם על יריבו.

 

* כסת"ח - בראיון לערוץ 2 הודיע נתניהו שלא ישתתף בהצבעה על מיסוי דירה שלישית, בשל ניגוד עניינים, כבעל שלוש דירות. בעיניי הגישה הזאת בלתי סבירה. ואין המדובר רק בנתניהו במקרה הזה, אלא במה שהפך לנורמה – תפיסה אבסורדית של ניגוד עניינים, שהגיעה לשיא באי השתתפותו של כחלון בהצבעות על מתווה הגז, כיוון שהוא חבר של בעל עניין.

 

זה אבסורד. אנו בוחרים מנהיגים בהנחה שהם יכולים להתעלות מעל שיקול פרטי ולהצביע על פי העניין הלאומי. האם שר שהוא אבא של חייל יפסול את עצמו מהצבעה על פעולה צבאית, בשל ניגוד עניינים?

 

זאת תרבות הכסת"ח והבריחה מאחריות.

 

* מעשה בלעם של אלון ליאל – דני דיין, הקונסול הכללי של ישראל בארה"ב, לשעבר יו"ר מועצת יש"ע, חושב נכון ועושה את הדברים הנכונים. בראיון ל"ידיעות אחרונות" הוא הציג ארבעה יעדים לתפקידו: "היעד הראשון הוא לקרב את הקהילה ההיספנית לישראל. זו הקהילה שהכי שווה להשקיע בה. בעוד 30 שנה הם יהיו 30 אחוז באלקטורט ואם לא נהיה שם, לא נקבל את תמיכת ארה"ב. אני גם רוצה להשקיע בדמוקרטים ובפרוגרסיבים בניו יורק, למרות שאני בא מן הימין ומזוהה עם ביבי. השמאל והמרכז התרחקו מאתנו, ואני מעוניין להחזיר אותם לתמיכה בישראל. יעד נוסף הוא החזרת תמיכתם של בני ה-30 פלוס, יהודים ולא יהודים, שהם המנהיגות העתידית של ארה"ב. ולא פחות חשוב – אני רוצה לפעול לפלורליזם דתי. אנחנו נפסיד את היהודים האמריקאים לא בגלל הכיבוש אלא בגלל הכותל".

 

יפה מאוד. אלון ליאל הצליח לסכל, בצעד בוגדני, את מינויו של דיין לשגריר ישראל בברזיל. ליאל רצה לקלקל ויצא משדרג – קונסול כללי בניו יורק, הוא תפקיד חשוב ומשפיע יותר משגריר בברזיל.

 

* נדבך חשוב בבניין המדינה – המהלך ההיסטורי הגדול של יישוב הנגב והגליל בעולים שהגיעו לישראל בשנות החמישים, הוא הגורם לכך שהנגב והגליל הנם חלק ממדינת ישראל. הגבול היה פרוץ, לא היו גדרות, צה"ל היה קטן וחלש, מסתננים חדרו לישראל מידי יום והמוני פליטים לטשו עיניהם לישראל. אלמלא אותה התיישבות, שום דבר לא היה עוצר את השתלטות הערבים על הנגב והגליל ובלי הנגב והגליל מדינת ישראל לא הייתה שורדת.

 

העליה הגדולה מבורכת מסיבות רבות: א. היא הצילה את היהודים מהסבל והרדיפות הנוראיות בארצות מוצאם. ב. היא קיבצה גלויות וקוממה את העם היהודי בארצו. ג. היא הבטיחה את הרוב היהודי בישראל. ד. היא יישבה את ארץ ישראל. ה. היא הצילה את הנגב והגליל ולכן – את מדינת ישראל.

 

יישוב הגליל והנגב בידי העולים, העניק לאותם עולים, לילדיהם, לנכדיהם ולניניהם את הזכות הגדולה להיות נדבך כה חשוב בהגשמת הציונות ובבניין המדינה; את הגאווה וההוקרה.

 

וכל כך חבל שעסקני עדתיות עלובי נפש הופכים את הקערה בסיפורי מסכנות והתבכיינות של "שפכו אותנו מהמשאית" וכו'. כל כך חבל שעסקנים פוליטיים וספרותיים מדכאים את הגאווה ומטפחים תסכול ואומללות, רק כי הקריירה שלהם נבנית מכך.

 

* האדמו"ר היה לרב – "צריכים אנו לשוב אל מקור ההתלהבות וההתעוררות, לכוח הרוח שלנו... בטרם שנבנה את ירושלים של מעלה, לא נוכל לזוז אף שעל ממקומנו. 'אם ה' לא יבנה בית – שווא עמלו בוניו בו'. עלינו להניח כמה וכמה לבנים למעלה כנגד לבנה אחת למטה.

 

אם רוצים אנו להנחיל לבאים אחרינו את הרכוש הקיבוצי שלנו – עלינו לצרף לו את סמכותם של באי כוח האומה. עלינו לחדש את הסמיכה, אשר לה נבאו שתשוב עם ימות המשיח. הסמיכה היא המסורת. ההשתלשלות, חוט השדרה של יצירת העם הקיבוצית, הגעגועים להתחדשות הסמיכה הם געגועים לסמכות לאומית.

 

ימות המשיח הם, כידוע, גם ימי תחיית המתים לנו. תחיית מתים זו צריכה להתבטא אצלנו עתה בתחיית רוחות היוצרים של כל דורות העבר שלנו, למען ישתתפו בני עמנו כולם בבניין הגדול שאנו בונים".

 

דברים אלה אמר חיים נחמן ביאליק בנאום שנשא בשנת תרפ"ו, 1926.

 

חלפו 90 שנה, והגיעה השעה להגשים את החזון הרוחני התרבותי של הציונות, ברוח דבריו.

 

השבוע נערך טקס הסמכה של המחזור הראשון של בית המדרש לרבנות ישראלית.

הייחודי בסמיכה הזאת, המשותפת למדרשה באורנים, סיירת מטכ"ל של ההתחדשות היהודית בישראל ולמכון הרטמן, הגוף המוביל של הציונות הדתית הפתוחה והליברלית, הוא שאין היא רבנות של זרם. יש בה "דתיים" ו"חילונים", רבות ורבנים, אורתודוכסים, קונסרבטיבים, רפורמים ואנשים מקהילות תפילה ישראליות שאינן שייכות לאף זרם. עצם השותפות שלהם כחבורה של מנהיגות רוחנית משותפת, מסירה את המחיצות בין ההגדרות המיושנות, המעיקות, המחנאיות, הסוגרות, החונקות, של "דתיים" ו"חילונים". וכל זאת, בלי שאף אחד מהם מתכחש לזרם שאליו הוא שייך ואינו מתנתק ממנו. גם הרבות האורתודוכסיות ממשיכות להיות אורתודוכסיות, אף שעדיין הזרם שלהן אינו מכיר בסמיכתן, למרות שהן לבטח עולות במחויבות, בידע וביכולות שלהן על מרבית הרבנים האורתודוכסיים.

 

מתוך תעודת ההסמכה: "כל דור ודור נתבע מחדש להעמיד מנהיגות ומנהיגים בני תורה ואנשי תרבות עברית, הבונים חיים יהודיים ערכיים. הרבנות הישראלית שואפת לעצב יהדות רבת פנים, קשובה לצרכי השעה המוסריים והחברתיים; יהדות החיה את חלום שיבת ציון וקיבוץ הגלויות ומחויבת לאתגרי הריבונות הישראלית, העם היהודי והאנושות".

 

נשאלת השאלה, איך "חילונים" מתחברים לתואר רב? התשובה הזאת מורכבת. ראשית, אך טבעי שמנהיגים רוחניים תרבותיים יהודיים, הפועלים ביהדות ומתוך היהדות, לא יוותרו על התואר היהודי המקורי והעתיק לעשיה שהם עושים כבר שנים רבות, כדי להמציא תואר אחר. שנית, בניגוד לארגון "תמורה" שמגדיר עצמו כ"חילוני" ומסמיך רבנים חילונים בהגדרה, איני חושב ששי זרחי, רני יגר וחבריהם מגדירים את עצמם ככאלה.

 

"מה פתאום רב"? שואלים רבים את גלויי הראש שבין הרבנים החדשים. אני השתתפתי בטקס הסמיכה כאורחו של שי זרחי. השאלה שאני שואל אינה "מה פתאום רב"? אלא – מה? אתה עוד לא רב? האמת היא ששי, שכבר כמעט 40 שנה כל חייו קודש לעשיה ולהנהגה ולהעמקה ביהדות, בחינוך יהודי, בתרבות יהודית, בהנהגת קהילה יהודית, הוא כבר מזמן רב. אבל גם הוא וגם התנועה התרבותית שהוא מייצג, היו צריכים לעבור את כברת הדרך שעברו מאז שנות השבעים ועד ימינו, כדי להגיע להבשלה הזאת. שי הוא בעת ובעונה אחת הן מהמחזור הראשון של המוסמכים, והן אחד מארבעת ראשי התכנית, ומהיכרותי אותו ואת הנפשות הפועלות, הוא מן הסתם המרכזי והדומיננטי ביניהם.

 

כך שאת ההסמכה שלו אני מגדיר: סוף סוף האדמו"ר היה לרב.

 

מזמן לא הייתי שותף לכזו שירת "התקווה" מרגשת, עוצמתית, מעומק הלבבות של כל הקהל, כמו בסיום טקס ההסמכה.

 

* כנס חוקרי הקיבוץ - חוויתי חוויה אינטלקטואלית נפלאה ביומיים של הכנס השנתי של פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה, שנערך בגבעת חביבה. בכנס הוצגו קרוב לעשרים מחקרים בתפיסה רב תחומית: מחקרים היסטוריים, סוציולוגיים, ספרותיים ותרבותיים.

 

אני הרציתי על המהלך שבו הקיבוצים והמושבים בגולן הקימו את קצרין כדי להוות מופת לאזור כפרי שבלבו בירה עירונית, המתנהלים במערכת יחסים שונה לגמרי מיחסי האיבה שאפיינו אזורים אחרים בשנות ה-70.

 

בתוך שורת ההרצאות המרתקות והמלומדות הייתה אחת צחיחה וחסרת ערך במיוחד. לא אעשה שיימינג למרצה, אציג רק את הנושא: "גבריות באליטה העירונית של תנועת העבודה הציונית בארץ ישראל בשנות השלושים". המחקר אמור היה להציג את תפיסת הגבריות ההגמונית של האישים אותם הוא סיקר. הוא הציג דברים שהם כתבו על פוליטיקה, התיישבות, חלוציות וחינוך, אך כנראה בכל החומר שקרא לא מצא אף התייחסות ל"גבריות". זה לא הפריע לו לאנוס את מושאי המחקר, ולהכניס אותם דרך קוף של מחט שהשיח הפוסט מודרניסטי המגדרי מכתיב, על כל הג'יבריש הכרוך בו. התוצאה הייתה נלעגת. זו הזניה של האקדמיה.

 

* יד שניה מסלב – פרסומת חדשה לספרו של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות" המשודרת בימים האחרונים ברדיו מציינת: "הספר שעליו המליץ אובמה". אילו היסטוריון בעל שם היה ממליץ על הספר, היה בכך דבר שראוי להתהדר בו. כך גם אם מבקר ספרות מוערך היה מדבר בשבחו. אובמה, לצורך העניין, הוא בסך הכל ידוען. זה כמו לפרסם ספר פילוסופיה עמוק ולומר שבר רפאלי המליצה עליו.

 

(הבהרה: אין בהערה זו הבעת דעה על כושרו האינטלקטואלי של אובמה ולא על ספרו של הררי, אלא אך ורק על הפרובינציאליות של הפרסומת).

 

* עליתי לי"ב – חזרתי זה עתה מערב של קורת רוח, עונג והתרגשות – מפגש של כיתה י"ב 4 ב"בליך" ר"ג, לראשונה אחרי 35 שנה.

 

הזמנתי למפגש הייתה הפעם הראשונה שהתקבלתי לי"ב בבליך, כיוון שהאמת היא שהעיפו אותי מביה"ס אחרי י"א, כיוון שהייתי ברדקיסט. עצם ההזמנה הפליאה אותי – הרי איך מארגנים מפגש מחזור? לרוב יושבים עם ספר המחזור ונזכרים בשמות. ואילו אני לא נוכח בספר המחזור.

 

מסתבר שכמעט אף אחד לא זכר שלא סיימתי אתם את י"ב.

 

אני זוכר את תקופת נעוריי כתקופה נפלאה... אך לא כל כך בקשר עם ביה"ס. שבט הצופים לא היה ביתי השני, אלא הראשון. שם חייתי. הייתי מדריך, רשג"ד, פעיל בשכבה שלי ובשבט בכלל, תרבותניק, נציג השבט בתנועה ומאמצע י"א בגרעין ומזכירות הגרעין. והייתה זו תקופה סוערת מבחינה חברתית, מבחינה תרבותית, תקופה פוריה של טיולים, של ספרים, של מוסיקה, של רומנטיקה. הכל... חוץ מלימודים. את ביה"ס "בליך" ממש שנאתי. וגם בדיעבד אני זוכר אותו לרעה. אולם אם עד עתה חשבתי שהסיבה לכך היא הרומן הבעייתי שלי עם ביה"ס, נוכחתי בשיחה שקיימנו במפגש, שהרוב המוחלט של תלמידי הכיתה, כולל התלמידים הטובים, גם בחלוף 35 שנים, זוכרים לרעה את "בליך" המהולל ובעל השם, כמוסד קודר, נוקשה ומנוכר. יש גם מפלגה קטנה של אוהבי "בליך", אך כפי שהעיר אחד החבר'ה, היא לא עוברת את אחוז החסימה...

 

את רוב החבר'ה לא פגשתי 35 שנים. כולם שירתו ביחידות קרביות, כולם חיים בארץ, כמעט כולם הקימו משפחות למופת, אצל הרוב – בזוגיות יציבה, כמעט לכולם כ-3 ילדים, יש גם כמה נכדים, ואנחנו יכולים להתגאות שיש "לנו" אפילו ילד שייצג את ישראל באולימפיאדה (הג'ודוקא גולן פולק). בין הבוגרים שני רופאים בכירים (לא ממש אופייני לכיתה של היסטוריה וסוציולוגיה), כמה אנשים ששירתו שנים רבות בקבע ובכירים במערכת הביטחון. יש אנשי חינוך וניהול והרבה עוסקים בהתנדבות. בקיצור – מלח הארץ, במלוא מובן המילה.

 

ויש גם מי שחוו חוויות קשות, משברים רפואיים חמורים, אסונות במשפחה. ודיברו על כך בפתיחות רבה וזכו להאזנה ואמפתיה מחבריהם מנוער.

 

בין המשתתפים הייתה גם אביבה נקר, מחנכת הכיתה הנפלאה והאהובה (כן, גם על אלה שהכי שנאו את "בליך", למרות שהיא הייתה מחנכת קשוחה). היא לא רק זכרה כל תלמיד ותלמיד, אלא אפילו איפה כל אחד ישב וליד מי.

 

הייתה זו חוויה יוצאת מן הכלל.

 

רק מדבר אחד התבאסתי. הילדה שהכי אהבתי בכיתה לא באה למפגש.

 

* הבוגר שלנו – מאז סיום לימודיי ב"בליך" ביקרתי רק פעם אחת בביה"ס. היה זה כ-15 שנה לאחר לימודיי, כשהייתי דובר ועד יישובי הגולן, בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90. בביה"ס נערך "משאל עם" על נסיגה מהגולן ואני הוזמנתי להרצות. הוצגתי בפני התלמידים כ"בוגר שלנו"... גם הם לא זכרו שהעיפו אותי...

 

כמובן שהיה רוב של כ-2/3 נגד הנסיגה, וכדובר מיד הוצאתי הודעה שבה הזכרתי שזה ביה"ס שתמיד ניבא נכון את תוצאות הבחירות (למרות שידעתי שהמיתוס הזה הוא פיקציה).

 

* שולמית לסקוב ז"ל - ההיסטוריונית שולמית לסקוב, הלכה לעולמה בגיל 100. לסקוב, אשתו של הרמטכ"ל החמישי של צה"ל, כתבה ספרים רבים בחקר הציונות וביוגרפיות של אישים ציוניים ובהם אחד העם, יוסף ויתקין וטרומפלדור. יהי זכרה ברוך!

 

הביוגרפיה שכתבה על טרומפלדור היא ביוגרפיית מופת. היא בחנה לעומק את מיתוס המיתוס – המיתוס על פיו כביכול טרומפלדור לא אמר "טוב למות בעד ארצנו" אלא קילל ברוסית, וכאילו ה"טוב למות" הוא מיתוס. מסקנתה חד משמעית – על פי כל העדויות של מי שהיו עם טרומפלדור באותם רגעים, הוא אמר את הדברים. כל אלה שטענו שלא אמר – לא היו במחיצתו. המסר הזה ליווה אותו לאורך שנים והוא כתב אותו במכתבים רבים וסביר להניח שברגע כזה שב ואמר את מה שהאמין בו. לעומת זאת, לאורך שנים רבות הוא הקפיד לא להוציא דבר קללה מפיו, ובלתי סביר שברגעים כאלה ינהג שלא על פי טבעו. בקיצור, סיפור הקללה ברוסית הוא מיתוס מופרך הנובע ממניעים זרים.

 

            * ביד הלשון

 

* יהודי בביתך וגרמני בצאתך – במאמרו "מה שמר על היהודים כעם", בגיליון 2 של כתב העת המשובח "אשמורת שלישית" (גילוי נאות – אני כותב באופן קבוע בכתב עת זה וכתבתי מסה גם לגיליון זה), ציטט דב בן מאיר משפט המבטא את התפיסה של יהודים משכילים באירופה בתקופת האמנציפציה במאה ה-19: "היה יהודי בביתך וגרמני (או צרפתי) בצאתך".

 

הציטוט אינו מדויק, אף שהוא בהחלט מיטיב לתאר את תוכן אותה תפיסה. הציטוט מחבר שני ביטויים שונים. האחד הוא "גרמנים (או צרפתים) בני דת משה" והשני הוא מתוך שירו של יהודה לייב גורדון (יל"ג), משורר ההשכלה, "הָקִיצָה עַמִּי": "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ".

 

יש לציין שבהמשך דרכו יל"ג אימץ את התפיסה הלאומית של היהדות.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 25/9/2016 02:36   בקטגוריות אמנות, אנשים, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, תקשורת, תרבות, אהבה ויחסים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



איש השנה תשעו


שנת תשעו נפתחה בפיגוע רצחני. אלכסנדר לבבוביץ' נרצח בפיגוע יידוי אבנים בירושלים. היה זה האות למתקפת טרור קשה שבה נרצחו 40 ישראלים. במשך חודשים, אירעו מידי יום, במקומות רבים בארץ פיגועי טרור.

 

מאפייני מתקפת הטרור תשעו היו שונים מכל מה שהכרנו בעבר. הם זכו לכינוי "אינתיפאדת  היחידים" ולהגדרה המקצועית "פיגועי השראה". המאפיין של המתקפה, הוא שלא עמד מאחוריה ארגון, לא עמדה מאחוריה מפקדה; היו אלה אנשים, נשים, נערות ונערים שלקחו סכין או מספרים או אחזו בהגה המכונית ויצאו, על דעת עצמם, לרצוח יהודים. בתקופת הכיבוש הירדני בירושלים נהגו הירדנים לטעון שחיילים שירו מן החומות לעבר ישראלים הם "המשוגע התורן". גם ערפאת ניסה לתאר את הטרור שהניע במתקפות הקודמות כספונטניות. אז זה היה שקר. הפעם זו האמת.

 

אין בעובדה זו כדי לפטור כהוא זה מאחריות את ההנהגה הפלשתינאית. פיגועי היחידים הם פיגועי השראה – הם נעשו בהשראת ההסתה במסגדים, ברשתות החברתיות, בתקשורת הממוסדת ובמערכת החינוך. אל אלה נוספה השראת הטרור חסר המעצורים של דאעש, שהצית את דמיונם של המוני מוסלמים בכל העולם וגם בארצנו. הייחוד של טרור היחידים, הוא הקושי לפעול נגדו. קל יותר לפעול נגד תשתיות טרור, נגד מפקדות טרור, נגד חוליות טרור. קל יותר להפעיל נגדם מודיעין, קל יותר להגיע אליהם לפני פיגוע או אחריו וקל יותר לפעול נגדם. אבל איך ניתן להגיע לנערה בת 15 הנוטלת פתאום סכין גדולה ממטבח ביתה והולכת לטבוח ביהודים?

 

כל פיגוע כזה יצר השראה לעוד פיגוע ולעוד פיגוע, ונוצרה תחושה של אובדן שליטה. אף אחד לא ידע לתת פתרון לסוג הטרור החדש. וכאשר המציאות מורכבת, וגורמים אחראיים מחפשים פתרונות אמת – זו שעתם של הדמגוגים הפופוליסטים, של נביאי השקר, המוציאים מהבוידם את רפואות האליל הישנות. אלה קוראים לפתרון מדיני, כי אין פתרון צבאי. ואו! גאונים! איך לא חשבנו על זה קודם? הרי אותם רוצחים יצאו לרצוח יהודים כי הם רוצים הסדר מדיני, הם מחפשים פתרון של שלום. הרי למען השלום הם רוצחים יהודים. אם ישראל רק תציע הצעה מרחיקת לכת, הם יכתתו סכיניהם לממחטות. כאילו לא נוכחנו ב-25 השנים האחרונות שדווקא ויתורים ישראליים הביאו לגלי הטרור הגדולים ביותר. האם לא נוכחנו שכל הצעותינו, מרחיקות הלכת ביותר, העצימו את הטרור והסלימו אותו? האם לא ראינו שכל ההצעות שהצענו לפלשתינאים נדחו?

 

ומנגד, הדמגוגים הפופוליסטיים עם רפואות האליל של כוח ועוד כוח ועוד כוח, של להיכנס באמאמאמא שלהם, ולשרוף את כל הגשרים, ולהטיל ענישה קולקטיבית על כל הפלשתינאים, ולהרוג ולאבד ולהרוס ולהחריב, כי "אין ערבים אין פיגועים"... כמו לכבות אש עם ג'ריקן דלק.

 

יש לציין שהממשלה וצה"ל נהגו באחריות. מצאו את הדרך לפעול נגד המסיתים, פעלו בעוצמה נגד המחבלים וסביבתם הקרובה; חיילי צה"ל שוטרי מג"ב ומשטרת ישראל ואזרחים מן השורה גילו נחישות, אומץ וחתירה למגע והסתערו על המחבלים במקל, בסרגל מה שבא ליד, אפילו עגלת סופר וגיטרה היו לנשק מגן. רובם הגדול של המחבלים נהרגו או לפחות נפצעו. אם בראשית מתקפת הטרור ההצלחה הביאה להסלמה ודומה היה שהיא רק תלך ותגבר, לאחר חודשים אחדים עקומת הטרור ירדה באופן משמעותי. הפלשתינאים ותומכיהם בארץ ובעולם התבכיינו על "הוצאות להורג" ועל המאסרים ההמוניים, אך היו אלו פעולות נחושות, נכונות ומידתיות, בלי לפגוע בכל הפלשתינאים כאילו אין מחר, אלא מתוך ראיה רחבה ואבחנה בין כלל הציבור לבין הטרוריסטים. ואף שבשבוע האחרון, סביב חג הקורבן, חלה שוב הסלמה, החודשים האחרונים הם הוכחה שניתן לעצור את הטרור, ואני מעריך שהגל הזה יגווע או ידוכא במהרה.

 

איש השנה תשעו הוא האיש המזוהה בעיניי כאחראי המרכזי למדיניות החכמה ולתגובה הנחרצת שניצחה את מתקפת הטרור, בלי להצית בערה כללית – שר הביטחון לשעבר משה בוגי יעלון. יעלון, שכסגן הרמטכ"ל במבצע "חומת מגן" וכרמטכ"ל בשנים שלאחר המבצע, היה דמות מרכזית בדיכוי מתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות הסכסוך, הידועה בשם החיבה "האינתיפאדה השניה"; יעלון, שכשר הביטחון הוביל יחד עם רוה"מ והרמטכ"ל לשעבר את מבצע "צוק איתן" שהפסיק כמעט לגמרי את טרור הטילים לאחר 14 שנה, הוא האיש שהוביל את ההצלחה בהתמודדות עם מתקפת הטרור המורכבת הזאת, שלכאורה אי אפשר לנצח אותה.

 

בעמדותיו המדיניות, יעלון יותר נץ, או בלשון התקופה – יותר "ימני" מנתניהו. הוא התנגד לנאום בר-אילן ומעולם לא הביע תמיכה בפתרון שתי המדינות. יעלון מזוהה בעיקר עם הגישה של ניהול הסכסוך; תובנה ריאלית שכיוון שהסכסוך אינו על שטח זה או אחר, אלא על עצם זכותו של העם היהודי למדינה, אין לו פתרון בעתיד הנראה לעין. כל ניסיון לפתור את הסכסוך כל עוד זה המצב, יביא לתבערה, כפי שהיה במקרים שבהם נעשה ניסיון כזה. אולם מצד שני, הפלשתינאים נמצאים כאן, הם חיים אתנו וימשיכו לחיות אתנו, הם ראויים לחיים בכבוד, לכלכלה משגשגת וחיים טובים להם יועילו גם לנו. לכן, אין לשרוף גשרים, אין להצית תבערות מיותרות, יש לחתור לשיפור מתמיד במצבם ולשיפור ביחסים בינם לבינינו, יש לחתור לשלום כלכלי, יש לסייע ולקדם את מי שאינם שותפים לטרור – לצד מאבק נחרץ וחסר פשרות בטרור. והכל, תוך הבנה שהמאבק על הארץ לא תם, וגם אם הוא גובה מאתנו מחיר, הוא לא ירפה את ידינו ולא יגרום לנו להיכנע מצד אחד, ומצד שני, הוא לא יגרום לנו לאבד את ערכינו, את מוסר הלחימה שלנו, את ערכי טוהר הנשק שהם היתרון המוסרי שלנו, שהוא מכפיל כוח אדיר המבדל אותנו מן השכונה המטורפת בה אנו חיים. ניהול הסכסוך בתבונה היום, הוא הדרך היחידה להתקדם לעתיד אחר, שבו אולי ניתן יהיה להגיע לשלום המיוחל.

 

באווירה הפוליטית בישראל בשנים האחרונות; אווירה של הקצנה ומחנאות, קשה למי שאינו זורק סיסמאות דמגוגיות, למי שאינו מתלהם, למי שמביט נכוחה במציאות המורכבת ואינו בורח מן המורכבות; בוגי יעלון הוא חריג במערכת הציבורית הישראלית. לכן, מי שהיה הגיבור של תשעו, היה גם מי ששילם את המחיר הפוליטי והציבורי הגבוה ביותר. אך הוא גם האיש שעשוי להציג אלטרנטיבה שפויה למערכת המקצינה.

 

****

 

בוגי יעלון הוא איש השנה בזכות הנהגת המאבק במתקפת הטרור, אך גם בשל ארבעה אירועים שבהם הוא היה בעין הסערה.

 

האירוע הראשון היה עוד בשלהי תשעה – סוגיית הריסתם של בתים שנבנו באופן בלתי חוקי בבית אל. יעלון הוא אחד התומכים הגדולים של ההתיישבות ביו"ש, וראשי המתיישבים יודעים זאת ומכירים לו תודה. אולם הוא מתנגד לפריעת חוק ובתור הריבון ביו"ש הוא אמון על אכיפת החוק. כאשר נבנו בתים בלתי חוקיים על פי כל קנה מידה (גם ללא אישור היישוב ותוך פגיעה בשכנים בתוך היישוב) ובית המשפט הורה להרסם, הוא פעל על פי חוק. וכאשר גורמים קיצונים הפכו את אכיפת החוק הזאת לסלע המאבק על ארץ ישראל, כביכול, והשר בנט, שלעתים מפתיע בגילוי מנהיגות, נתן במקרה הזה לזנב לכשכש בו וכאחרון המתלהמים עלה על הגג עם העבריינים, יעלון לא התכופף וקיים את החוק. זה היה העימות הראשון שלו עם הגרעין הקשה של הימין.

 

האירוע השני, היה אחד האירועים המסעירים ביותר בתשעו – פרשת החייל היורה, אלאור אזריה.

 

לצד הנחישות והחתירה למגע שאפיינו את התגובה הישראלית לפיגועי הטרור, התגלתה גם רוח אחרת, בעייתית ומבישה, שבאה לידי ביטוי בכמה ניסיונות לינץ' במחבלים, אחרי  שנוטרלו ונתפסו בחיים. מעשהו של אזריה אינו שייך לקטגוריה של הגבורה והנחישות מול מחבלים בפיגוע, אלא בקטגוריה של מעשי הלינץ'. הוא ירה בראשו של מחבל גוסס שלא היווה כל סכנה, דקות ארוכות אחרי תום האירוע ונטרול המחבל. האירוע הזה צולם והופץ בכל רחבי העולם.

 

כאן נדרשה אמירה מנהיגותית. בראש ובראשונה, חשוב היה להבהיר לחיילי צה"ל ולציבור, שמעשה כזה הוא פסול, הוא אינו הולם את דרכו של צה"ל, את ערכיו, את המשמעת המבצעית, את החוק, את מוסר הלחימה. זאת האמירה המנהיגותית החשובה ביותר, המתחייבת במקרה זה. לצד זה, שניה בחשיבות, הייתה גם האמירה המדינית. במשך שנים רבות עושה האויב יחד עם סייעניו הישראלים, מאמץ ניכר לערער את האמון במוסריות של צה"ל, להציג את צה"ל כצבא קלגסים ורוצחים ולהעליל עליו עלילות דם נוראיות. ראינו זאת בנאומיו של אבו מאזן באו"ם, בפעילות של "שוברים שתיקה", בדו"ח גולדסטון ובמאמרים ב"הארץ". ההצגה הזאת היא מרכיב מרכזי במלחמה נגד ישראל, לא פחות מהטרור. ישראל עושה כל מאמץ להדוף את עלילת הדם, להפריך את השקרים, לשוב ולציין שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.

 

מעולם לא זכה האויב לתחמושת כזאת, כמו אותו צילום שכאילו אושש את העלילות. מטרתם המיידית הייתה להציג את החייל היורה כמייצג דרכו של צה"ל. חובה היה על ההנהגה לבלום את עלילת הדם ולהבהיר באופן חד משמעי שמדובר בחריג שבחריגים, שזו אינה דרכו של צה"ל, שאלה אינם ערכי צה"ל.

 

האמירה המנהיגותית לא התייחסה לצד הפלילי, המשפטי. בנושא הזה יפסוק בית המשפט. האמירה המנהיגותית התייחסה לצד הערכי, המבצעי, המוסרי. ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל אמרו את מה שחובתם הייתה לומר.

 

אולם מיד החל צונאמי עכור של תמיכה באזריה. בגילוי בוטה של חוסר מנהיגות, נתניהו התקפל ונסחף בזרם העכור. יעלון, בניגוד לנתניהו, הוא מנהיג אמתי; מנהיג הפועל על פי מצפן, לא על פי שבשבת. הוא לא נחסף. וכך, הגרעין הקשה של חסידי נתניהו החל לעבוד שעות נוספות יחד עם הימין הקיצוני במסע הסתה ושיימינג נורא נגד יעלון, כפי שעשו נגד ריבלין שנה קודם לכן.

 

האירוע השלישי היה נאומו של סגן הרמטכ"ל ערב יום השואה, שבו הוא אמר שהוא מזהה בחברה הישראלית תהליכים המזכירים את גרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה. היו אלה דברי בלע, אמירה חמורה ביותר. בנושא זה, יעלון עשה טעות חמורה, כאשר נתן גיבוי לסגן הרמטכ"ל על מה שאינו ראוי לגיבוי.

 

ניתן להבין את הסיטואציה שגרמה לתגובתו. כל אלה שבמשך שבועות הסיתו נגדו, הפנו את אשם לסגן הרמטכ"ל, ובנוסף לביקורת מוצדקת על אמירתו האומללה, הם הסיתו נגדו, ביזו אותו והציגו קצין מצטיין ואמיץ כבוגד. יעלון חש שמדובר בהמשך המסע למען אזריה, להמשך ההסתה נגדו.

 

טוב היה עושה אילו יצא נגד ההסתה וההכפשות כלפי סגן הרמטכ"ל, אך באותה מידה היה מגנה את האמירה החמורה. לא הייתה כל הצדקה לגיבוי שנתן לסגן הרמטכ"ל. במקרה הזה שר הביטחון כשל.

 

האירוע הרביעי היה הדחתו, למעשה, מתפקיד שר הביטחון והעברת התפקיד לליברמן. לכאורה, מדובר במהלך פוליטי לגיטימי. נתניהו רצה להרחיב את הממשלה. "ישראל ביתנו" היא המועמדת הטבעית לתפקיד. הדרך היחידה להכניס אותה לממשלה הייתה מתן תיק הביטחון לליברמן וליעלון הוצע תיק החוץ.

 

לכאורה. רק לכאורה. למעשה, מדובר במהלך ציני ומכוער הרבה יותר. בשעה שיעלון הוביל את המערכה בטרור, ליברמן עמד בראש הדמגוגים הפופוליסטים שרקדו על הדם, למען רווח פוליטי. שבועות אחדים לפני ההדחה, הגדיר נתניהו את ליברמן כמי שאינו ראוי להיות אפילו פרשן ביטחוני וכמי שהכדורים היחידים ששרקו ליד אוזניו הם כדורי טניס. ולפתע, בתוך שבועות, מדיח ראש הממשלה שר ביטחון מצוין, שהיה רמטכ"ל מצוין, שהיה מפקד סיירת מטכ"ל ומילא במשך עשרות שנים את התפקידים המורכבים ביותר בצה"ל, וממנה במקומו את מי שהוא עצמו הגדיר כלא ראוי להיות אפילו פרשן ביטחוני. איזה חוסר אחריות. אם הוא אינו ראוי להיות פרשן – ראש הממשלה מפקיר בידיו את ביטחונה של מדינת ישראל? ואם הוא ראוי לעמוד בראש מערכת הביטחון, למה ראש הממשלה הכפיש והשמיץ אותו בצורה כל כך בוטה, תוך שימוש לשווא בביטחון המדינה? כך לא נוהג מנהיג הפועל על פי מצפן. כך נוהג מנהיג הפועל על פי שבשבת.

 

לאורך כל ימיו כראש הממשלה, ידע נתניהו לסלק מדרכו כל מי שקצת התחזק, מתוך פרנויה שהוא מאיים על שלטונו. כך סילק מדרכו את משה ארנס, איציק מרדכי, דוד לוי, דן מרידור, כחלון, גדעון סער, ריבלין ורק לאחרונה ראינו את התרגיל המסריח של משבר הרכבת בשבת, שנועד לסלק מדרכו את ישראל כץ. גם את נאמנו ארדן הוא מאכיל מרורות. נתניהו היה הראשון לזהות שיש לו הזדמנות להיפרע מיעלון ולהרחיק אותו, ובחסות מסע ההסתה והשיימינג נגדו – הוא הדיח אותו.

 

****

 

ליעלון הוצע תיק החוץ. על פי שיטתם של אריק שרון ושמעון פרס – להישאר תמיד בגלגל, פעם למעלה ופעם למטה אך אף פעם לא להינתק ממנו, היה על יעלון לקבל את ההצעה ולהישאר בתפקיד, בעמדה מתאימה למאבק עתידי על ההנהגה.

 

יעלון קורץ מחומר אחר והוא החליט להתפטר. בפרישתו הוא הכריז על כוונתו להתמודד על הנהגת המדינה. יעלון הוא חבר הליכוד, ועדין לא הבהיר את כוונתו – להתמודד על ההנהגה מתוך הליכוד או להקים מפלגה חדשה. לדעתי, ברגע שהוא החליט לא להישאר בגלגל, המשמעות היחידה של החלטתו היא להתמודד מבחוץ. בתוך הליכוד, לנוכח מסע השיימינג וההסתה, הוא שרוף. לדעתי, יעלון שגה בכך שלא ניצל את המומנטום של ההתפטרות כדי להחליט על פרישה מיידית ולהכריז על התמודדות במסגרת פוליטית חדשה. שתיקתו הארוכה החלישה אותו, אך אני מקווה מאוד שבקרוב הוא יכריז על כך, ויצבור כוח.

 

יעלון הוא האיש המתאים ביותר בגלריית האישים במערכת הפוליטית והציבורית היום, להנהיג את מדינת ישראל. הוא משדר מנהיגות, יושרה, עוצמה, ערכיות ומחויבות בלתי מתפשרת לערכי הציונות, לביטחון המדינה, לדמוקרטיה, לשלטון החוק, לערכים ליברליים. הוא מבטא דרך מנהיגותית הפוכה לזו של נתניהו – דוגמה אישית, הצנע לכת, היפוכה של הראוותנות, הנהנתנות והרהבתנות שכה אפיינה את מנהיגי ישראל בשנים האחרונות – שרון, פרס, אולמרט, ברק ונתניהו.

 

הוא יכול למשוך את תמיכתם של אנשי ליכוד ו"ימין", שמזדהים עם עמדותיו הניציות ובה בעת מודאגים כמותו מן המגמות של הקצנה לכיוונים של גזענות, שנאת זרים, שנאת ערבים, שנאת שמאלנים, שנאת בית המשפט ושלטון החוק, ההולכים ותופסים מקום מרכזי הולך וגובר ב"ימין".

 

הוא יכול למשוך את תמיכתם של אנשי תנועת העבודה, הרואים בו את הרפתן מקיבוץ גרופית, הנאמן לערכי ההתיישבות העובדת, הקיבוץ, החקלאות, הצדק החברתי, והם מודאגים מן ההקצנה של מחנה ה"שמאל", ההולך ומושפע ממגמות שליליות של פוסט ציונות ואובדן האמונה בצדקתה של מדינת ישראל; ממגמות עייפות, תבוסתנות, הרמת ידיים במאבק על הארץ וכניעה לתביעות הערבים.

 

הוא יכול למשוך את תמיכתם של אנשי מרכז, שמתוך תפיסת עולם מרכזית הצביעו ל"יש עתיד" ו"כולנו", אך ידעו שבראש המפלגות הללו לא עומד אדם שקורץ מן החומר של הנהגה לאומית.

 

מן הראוי שיעלון יקים מפלגה שתשבור את משטר המחנות המיושן והבלתי רלוונטי של ה"שמאל" וה"ימין" ההולך ומקצין, הולך ונגרר אחר קצותיו ויוצר שיח של פלגנות, לעומתיות, סכסכנות ושנאה. מן הראוי שיעלון יקים כוח פוליטי שיבנה מחדש את הקונצנזוס הציוני הדמוקרטי, ויתמודד בשמו על הנהגת המדינה. 



איש השנה תשעה - בנימין נתניהו

איש השנה תשעד - בנימין נתניהו

איש השנה תשעג - יאיר לפיד

איש השנה תשעב - בשאר אסד

אשת השנה תשעא - דפני ליף

איש השנה תשע - ארדואן

איש השנה תשסט - אובמה

איש השנה תשסח - אולמרט

איש השנה תשסז - דניאל פרידמן

איש השנה תשסו - נסראללה


* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 23/9/2016 00:35   בקטגוריות אנשים, איש השנה, חוץ וביטחון, מנהיגות, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ