לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ¶ֳ©ֳ¥ֳ°ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

אוצר שפשט את הרגל


לפני 48 שנים בדיוק, בחמישה ביוני 1967, פרצה מלחמת ששת הימים.

 

משפט הפתיחה אינו מדויק. אמנם ביום זה נפתחו ששת הימים המפורסמים, אך פריצה של מלחמה אינה בהכרח היריה הראשונה. דרך אחרת לציין פריצה של מלחמה, היא במעשי תוקפנות של צד אחד כנגד הצד האחר. קאזוס בלי, המונח הלטיני המקובל במשפט הבינלאומי, פירושו – עילה למלחמה. משמעותו הוא צעד של מדינה, המוגדר וידוע לה ולעולם, שמשמעותו היא תוקפנות המהווה עילה למלחמה.

 

ב-5.6 צה"ל יצאה למתקפת נגד מקדימה. חיל האוויר הישראלי השמיד בתוך שעות ספורות את חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן. לצבאות ערב הייתה זו הפתעה טקטית. אך המערכה האסטרטגית כבר הייתה בעיצומה, לאחר שהערבים חצו קווים אדומים רבים ויצרו עילות רבות למלחמה, במעשי תוקפנות שונים:

 

א. תוקפנות נגד ישראל מגבולות סוריה, שבאו לידי ביטוי בפיגועי טרור משטחה, בירי ארטילרי על יישובי הגליל והעמק, בירי על חקלאים ודייגים בעבודתם ובניסיונות להטיית מי הירדן.

 

ב. ב-21 במאי מצרים גירשה מסיני את כוח החירום של האו"ם שהוצב בו עם נסיגת ישראל מסיני לאחר מבצע "קדש".

 

ג. ב-23 במאי מצרים חסמה את מצרי טיראן בפני שיט ישראלי והטילה מצור ימי על נמל אילת.

 

ד. מצרים הכניסה, החל באמצע מאי, את צבאה לסיני, תוך הפרת פירוזו של חצי האי, בהיערכות אופנסיבית ובכוונה מוצהרת לתקוף את ישראל כדי להשמידה ("נזרוק את היהודים לים").

 

ה. ב-1 ביוני ירדן כרתה ברית תוקפנית עם מצרים וסוריה נגד ישראל, התירה כניסתם של כוחות מצריים ועיראקיים רבים לארצה והעמידה את צבאה תחת פיקוד מצרי. ירדן ריכזה כוחות רבים ביהודה ושומרון, בהיערכות אופנסיבית, במגמה לתקוף את ישראל.

 

ו. מצרים הפגיזה יישובים באזור רצועת עזה בימים שקדמו למלחמה.

 

אין כל ספק שמדינות ערב עמדו לפלוש לישראל כדי להביא לחורבנה. לנוכח תוצאות המלחמה – תבוסתן המוחצת והמשפילה במלחמה נגד צה"ל, שהכריע יחד את צבאותיהם, הכניע אותם והרחיב באופן משמעותי את גבולות ישראל בתוך שישה ימים בלבד, נשאלת השאלה מה גרם לחוסר מודעות כל כך קיצוני של הערבים, באשר ליחסי הכוחות בין הצדדים? הרי ברור שהתוקפנות הערבית התבססה על הערכה שגויה בעליל באשר לתוצאות האפשריות של המלחמה. מה עמד מאחורי ההערכה השגויה הזאת? האם היה זה כשל מודיעיני גרידא?

 

ניתן להשיב על השאלה באמצעות מעקב אחר העיתונות הערבית וההכרזות של מנהיגי ערב בשנים שקדמו למלחמה. הנה, למשל, ציטוט ממאמר בעיתון המצרי אל-גומהוריה, שביטא את הכת השלטת של מצרים. כך תיאר העיתון את הישות הציונית: "מדינה ללא ממשלה, ארץ ללא גבולות, עם ללא אחדות, אוצר שפשט את הרגל, מפלגות עוינות זו את זו, אומה שמזרחה מקלל את מערבה, מסורת ללא כבוד, נתיניה מקללים את שליטיה, אוסף של חלאת-אדם, כנופיה מוקפת על ידי 90 מיליון ערבים שחשים לדרסה ולהכחידה, מושבה חשוכה – בוא יבוא הרגע, שאפשר יהיה למחוק אותה מהעולם והמזרח הערבי".

 

קשה למי שאינו מכיר את מהותה של דמוקרטיה, היא זרה לו והוא מעולם לא התנסה בה, להבין את רוחה. השיח החופשי, הביקורת החופשית, כל אלה מצטיירים בעיניו כחולשה וכריפיון. פעם אחר פעם טועים הערבים בהבנתם את מהותה של החברה הישראלית, ומופתעים מהתגבשותה לאגרוף ברזל בשעת מבחן.

 

לאחר מלחמת לבנון השניה, התוודה נסראללה, ברגע נדיר של גילוי לב, שאילו העריך שישראל תגיב כפי שהגיבה, לא היה מבצע את חטיפת החיילים. אולם נסראללה היה שבוי ברטוריקה של "נאום קורי העכביש". הוא ראה את החברה הישראלית ברפיונה, בחולשתה וגם הוא חשב שישראל מתפוררת; שהיא אוצר שפשט את הרגל. את התוצאה הוא שילם בהריסות דאחיה, שהביאו לתשע שנות שקט, בגבול שדימם 40 שנה.

 

אנו יכולים להיות מרוצים מיכולתנו להתאחד כשאנו מותקפים ולהשיב מלחמה שערה. כך היה גם ב"צוק איתן". אך אין ניצחון גדול יותר במלחמה מאשר מניעתה. אלמלא ראו הערבים את ישראל כאוצר שפשט את הרגל או כממלכת צלבנים שניה שהארץ עומדת להקיא, הם היו נמנעים מהתוקפנות נגדה. אלמלא אשלייתם שניתן להחריב את ישראל, אולי הם היו משלימים עם קיומה וכבר היה שלום במזה"ת.

 

אחדות כפי שהייתה במלחמות גם בימי שלום, הייתה מונעת את המלחמות. ישראל נבחנת כל העת בידי אויביה, וכאשר הם מזהים חולשה, הזיהוי מתורגם לתוקפנות.

 

הדמוקרטיה הישראלית היא מרכיב משמעותי בחוסן הלאומי של המדינה. אולם דמוקרטיה אינה חייבת להיראות כמדינה ללא ממשלה, עם ללא אחדות, אוצר שפשט את הרגל, אומה שמזרחה מקלל את מערבה. דמוקרטיה חסונה מפגינה עוצמה, אחדות (לא אחידות, אלא אחדות על אף המחלוקות), נחישות, עמידה. כל עוד לא נבין זאת, ונמשיך להציג חזות של מדינה מתפוררת, נעודד את התוקפנות נגדנו ונדחה את בוא השלום המיוחל, שהתנאי ההכרחי לו, הוא השלמה של הערבים עם קיומה של ישראל כעובדה מוגמרת.

נכתב על ידי הייטנר , 28/5/2015 22:22   בקטגוריות היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, פוליטיקה, ציונות, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חוק נגד ההתיישבות


אחד הרגעים המבישים ביותר של התנועה הקיבוצית בשנים האחרונות, היה ההודעה של מזכיר התק"צ לשעבר ולוולה נגד חוק ועדות הקבלה, שהוא כביכול לא דמוקרטי וגזעני, כמצוות עריצות הפוליטיקלי קורקט. היה זה מפגן של צביעות והתחסדות. מזכיר התנועה שמציבה את המסננים הצרים ביותר בפני ההצטרפות אליה והינה בעלת יכולת כמעט מוחלטת לקבל או לדחות מועמד, יוצא נגד מאבקן של תנועות אחיות להשאיר בידן בדל אפשרות להשפיע על זהות המצטרפים לקהילתם.

 

מי שמבקש להתקבל לקיבוץ עובר תהליך לא פשוט של היכרות עם הקיבוץ וחבריו ושל אבחונים שונים, והקיבוץ מוסמך להחליט, ללא צורך לנמק בפני איש, האם לקבלו. ואם הוא התקבל, הקבלה היא לשנתיים של מועמדות, שבסופה על המועמד לעבור הצבעה בקלפי, שבה נדרש רוב מיוחד ועצום של 2/3 כדי לקבלו.

 

חוק ועדות הקבלה נועד לאפשר ליישובים כפריים קהילתיים השפעה מסוימת על זהות המצטרפים אליהם, בעיקר כדי למנוע הצטרפות של מי שעלול לפגוע במרקם החברתי של הקהילה. החוק המכונה "חוק ועדות הקבלה", נקרא "חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8)". הוא נוגע ליישובים קהילתיים ולהרחבות קהילתיות של קיבוצים ומושבים.

 

החוק מאפשר קיומן של ועדות קבלה רק בגליל ובנגב, רק ביישוב שמספר בתי האב שבו אינו עולה על 400 והמספר המרבי של תושביו מוגבל בתכנית מתאר ארצית או מחוזית.

 

ועדת הקבלה היא אזורית, ונציגי היישוב יכולים להיות לכל היותר שנים מתוך חמישה. ניתן לערער על החלטת הוועדה בוועדת השגות מטעם משרד המשפטים, המורכבת מאנשי מקצוע בתחומי המשפט והרווחה, ואין בה אף נציג של היישוב, של המועצה האזורית או של התנועה המיישבת.

 

החלטתה של ועדת הקבלה לא לקבל ליישוב מועמד בשל אי התאמה חברתית, חייבת להתבסס על חוות דעת מקצועית של גוף המומחה באבחון. בין המגבלות שהתיקון מטיל על ועדת הקבלה נאמר: "ועדת הקבלה לא תסרב לקבל מועמד מטעמי גזע, דת, מין, לאום, מוגבלות, מעמד אישי, גיל, הורות, נטייה מינית, ארץ מוצא, השקפה או השתייכות מפלגתית-פוליטית". זה החוק ה"דרקוני", ה"גזעני", ה"אנטי דמוקרטי", "המפלה", הנורא והאיום, נגדו נאבקים ארגוני "זכויות האדם". זה החוק אותו כינה בעזות מצח יוסי שריד "חוק תחום המושב של הערבים".

 

המתקפה על החוק הציגה אותו כחלק ממה שכונה "גל חקיקה אנטי דמוקרטי". החוק הוצג כשינוי מהותי לעומת המצב הקיים, כחלק מאותו גל, שנועד למנוע קבלת ערבים ליישובים היהודיים. האמת היא כמובן הפוכה. לאורך כל שנות ההתיישבות הכפרית הציונית, היישובים בחרו את חבריהם, את שותפיהם לקהילה, שותפיהם למשימה. לא היה כל חוק שהסדיר זאת, כי הדבר היה מובן מאליו בדיוק כמו זכותם של בני זוג לבחור זה בזו. חוק ועדות הקבלה אינו חוק שיוצר ועדות קבלה, אלא חוק שניסה להציל בדל אוזן של כבשת הרש של זכות הקהילה לבחור את חבריה. הצעת החוק היא אקט של התגוננות מפני המתקפה האנטי ציונית על ההתיישבות, וניסיון לאפשר מינימום של בחירה ליישוב הכפרי הקהילתי. כל ניסוחו של החוק, נועד לאפשר לו להתקבל בבית המשפט העליון.

 

כעת מובילה מרצ הצעת חוק שנועדה לבטל את חוק ועדות הקבלה, כדי למנוע מהיישובים את השליטה על זהות המצטרפים אליהם. החוק הזה עדין לא חל על הקיבוצים (זולת ההרחבות לקיבוצים), בשל הקושי לחייב אגודה שיתופית לצרף אליה שותפים. אך אין לי ספק, שגל החקיקה האנטי ציוני, אם חלילה יצליח לבטל את ועדות הקבלה ליישובים הקהילתיים, לא יעצור בשער הקיבוץ. לא תהיה להם בעיה למצוא את התירוץ. למשל – הם יציעו להפריד בין המגורים בשטח היישוב לבין החברות באגודה השיתופית. הם יאמרו שהשטח שייך לכל האזרחים ולא לאגודה.

 

לכן, דבריו של ג'ומס בגיליון הקודם בזכות היוזמה האנטי ציונית של מפלגתו, לא רק צבועה ומתחסדת, אלא גם לא תחזיק מים. היא צבועה, כיוון שבעוד כקיבוץ אומר ג'ומס ש"אם ארצה להקים קיבוץ חילוני ברור שלא אקבל נקלים דתיים. אם אקים יישוב של צמחונים – לא אקבל כאלה שצולים בשר על האש". אבל הרי בדיוק זו ה"גזענות" נגדה יוצאת מפלגתו, בינתיים נגד היישובים הקהילתיים. כשהיא תופנה נגד הקיבוצים, לא יהיה מי שיגן עלינו, כמו בשיר הידוע של מרטין נימלר.

 

מן הראוי שהתנועה הקיבוצית תיאבק בכל כוחה לסיכול הצעת החוק נגד ההתיישבות.

 

* "ידיעות הקיבוץ"

נכתב על ידי הייטנר , 25/5/2015 23:42   בקטגוריות התיישבות, התנועה הקיבוצית, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, קליטה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ויקרא כג: אלה הם מועדיי


ויקרא כג הוא פרק משמעותי ביותר בתרבות היהודית – זהו הפרק המצווה אותנו לחוג את חגי ישראל ומעצב את לוח השנה העברי. פרק זה הוא ליבת התרבות היהודית, עד היום הזה.

 

נכון, אין בו חנוכה ופורים, ט"ו בשבט ויום העצמאות, ל"ג בעומר וט"ו באב וגם לא יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל, אף לא תשעה באב. אולם כל החגים מדאורייתא הנחוגים עד עצם היום הזה, שלושת אלפים חמש מאות שנה אחרי הינתנם, מצויים בפרק הזה. ולכן, במידה רבה בפרק הזה נעוץ סוד הקיום של התרבות היהודית, סוד הקיום של העם היהודי.

 

המשפט שכתבתי "מעצב את לוח השנה העברי", קצת בעייתי. גם בניכוי כל החגים והמועדים המאוחרים אותם הזכרתי – לוח השנה העברי אינו זהה לכתוב בפרק.

 

בלוח השנה העברית, החגים מדאורייתא הם ראש השנה, יום הכיפורים, סוכות, שמחת תורה, פסח ושבועות. כבר הצגה זו מתארת שינוי מהותי לעומת לוח השנה שבפרק שלנו. ראש השנה נחוג "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ". אם הוא נחוג בחודש השביעי, הרי כמובן שאין הוא ראש השנה. מהו ראש השנה? השנה נפתחת בניסן, ואין חג ביומו הראשון של השנה. החג הראשון, פסח, הוא באמצע החודש. ומהו החג שהפך לימים לראש השנה? "שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא-קֹדֶשׁ".

 

החג הראשון הוא בלוח השנה העברי המקראי הוא חג הפסח. כמה ימים נמשך חג הפסח? שבעה ימים, לא? לאו דווקא. כך למדתי ממורי ורבי, המחנך הדגול מאיילת השחר ומענקי הרוח של התנועה הקיבוצית, אברהם אדרת זצ"ל. אבותינו לא חגגו את חג הפסח שבעה ימים, אלא לילה אחד בלבד – ליל הסדר. זה ורק זה, הוא חג הפסח. למחרת נפתח חג בן שבעה ימים – חג המצות. כך בפירוש כתוב בפרק: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם  פֶּסַח לַיהוָה. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה, שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים. בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" (פס' ה-ח).

 

פסח הוא קורבן הפסח. לרוב המילה "חג" אינה מוצמדת למילה "פסח", כי הפסח אינו החג אלא הקורבן. גם ההגדרה שכתבתי בפסקה הקודמת, על פיה הפסח הוא ליל הסדר, אינה מדויקת, כיוון שסדר פסח הוא מאוחר, אחרי חורבן בית שני, ובוודאי אינו מצווה מקראית. הפסח הוא קורבן הפסח, שהוקרב בי"ד בניסן. ולמחרת החל חג המצות, זכר לחיפזון ביציאת מצרים ול"עוגות מצות כי לא חמץ" שאכלו אבותינו בבהילות בצאתם ממצרים. סדר פסח וההגדה של פסח שחוברו ונהגו בידי חז"ל אחרי החורבן, הן חלופה לקורבן. משבטל קורבן הפסח והומר בהגדת הפסח, כלומר בסיפור יציאת מצרים, חובר הפסח לחג המצות והיו לחג אחד.

 

בחג השבועות אין זכר למתן תורה. זהו חג חקלאי המציין את קציר החטים ואת העלאת ביכורי קציר החטים לבית המקדש. חג השבועות נקרא במשך דורות רבים "עצרת" – כלומר הסיום של החג שקדם לו (כמו שמיני עצרת לסוכות), סיום חג הפסח (או חג המצות). חג המצות נפתח בחג קציר השעורים, וסיומו הוא רק כעבור שבעה שבועות, בקציר החטים. החיבור של החג לציון מתן תורה הוא אחרי חורבן הבית, כדי לצקת בו תוכן חדש, תוכן רוחני, שאינו תלוי בקיומו של בית המקדש ובמצוות התלויות בארץ. הציונות שהשיבה את העם היהודי למולדתו ובעיקר ההתיישבות העובדת שחידשה את החיים החקלאיים בארץ, החייתה את החג החקלאי, אך זנחה לשווא את החג הרוחני – חג מתן תורה. תיקון ליל שבועות הנפוץ יותר ויותר בדור האחרון, הוא תיקון לקלקול הזה. השילוב הראוי של חג השבועות, הוא חג חקלאי ורוחני – חג המסמל את שיבת העם היהודי למולדתו, יישובה והכאת השורשים בה, וחג המסמל את המחויבות לתרבות היהודית, לתורה.

 

גם שמחת תורה הוא חג שאינו מופיע בתורה. זהו תוכן חדש שהתווסף לשמיני עצרת. מהו שמיני עצרת? יום נוסף על שבעת ימי חג הסוכות, שאין בו מצוות ישיבה בסוכה ואין בו מצוות נטילת לולב, אך הוא המשכו הישיר של החג: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה, עֲצֶרֶת הִוא, כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".

 

כפי שאנו רואים, חלו לאורך אלפי שנים שינויים משמעותיים בלוח השנה העברי; היהדות לא כפאה על שמריה, אלא השתנתה והתעדכנה. ועם זאת, הליבה נשארה – אותם חגים נחוגים עד היום. סוד קיומו הנצחי של החגים המקראיים, הוא העוז לשנות. ללא הרפורמות הגדולות ובראשן הרפורמה המהפכנית ביותר בתולדות העם היהודי – הרפורמה של חז"ל, העם היהודי לא היה שורד עד היום. סוד השימור נעוץ השינוי.

 

            מסר הסוכה

 

תקצר היריעה להעמיק בכל החגים המופיעים בפרק, ובחרתי להתמקד בחג אחד, חג הסוכות.  

 

כל חג ומועד מאופיין במערכת של סמלים וטקסים, המייצגים תכנים וערכים – דתיים, לאומיים, חקלאיים, היסטוריים, חברתיים ומוסריים. כך גם חג הסוכות. לחג זה מסר היסטורי – הזדהות עם בני ישראל שחיו חיי ארעיות במדבר. מסר חקלאי – חג האסיף, המציין את סיום העונה החקלאית הקשה. ארבעת המינים מייצגים את המסר של אחדות ישראל – אחדות שאינה אחידות, אלא להיפך, מכבדת את הפלורליזם, את ריבוי הזרמים, השונויות, "המינים", תוך שכולם יעשו "אגודה אחת" מבלי שידרשו לאבד את זהותם.

 

לחג הסוכות גם מסר חברתי. יציאת עם שלם מביתו כדי להתגורר במשך שבעה ימים בסוכת ארעי, נועדה להעביר מסר של שוויון, של צמצום הפערים בין עשיר לעני, בין בעלי בתים מרווחים לחסרי בית. ניתן כמובן להתייחס לכך בציניות – מה המשמעות באקט סמלי במשך ימים ספורים בשנה, אם למחרת חוזר הסדר החברתי לקדמותו, על הפערים שבתוכו?

 

אכן, שאלה קשה, שאינה נוגעת רק לחג זה. מה המשמעות של חשבון הנפש ביום הכיפורים? חשבון נפש יש לעשות בכל השנה. סליחה יש לבקש בכל ימות השנה. תיקון עולם אינו יכול להתבצע יום בשנה. מה משמעותו של צום, שנעשה בחברה שיש בה אי צדק חברתי, כמו זה הקיים במדינת ישראל?

 

מה המשמעות של יום הזיכרון לחללי צה"ל? הרי תמיד עלינו לזכור את החללים. מי שזוכר בכל יום, אינו זקוק ליום הזה. מי שאינו זוכר, היום הזה אינו מעלה ואינו מוריד בעבורו.

 

וכך ניתן להקשות לגבי כל חג וכל מועד. אך מהות החג, היא היותו סמל, המעלה לסדר יומנו נורמות וערכים שראוי לחיות על פיהם בכל ימות השנה. ביום החג, מועצם מקומו של ערך זה והוא תופס מקום מרכזי באופן מלאכותי, מתוך ציפיה שיעורר מחשבה שתשפיע עלינו לאורך השנה.

 

בהפטרה של יום כיפור, שומע המתפלל את התביעה המוסרית של ישעיהו מן החברה היהודית, ואת הבוז שלו לצומות ופולחנים שאינם מבטאים ערכים של צדק ומוסר, ובוודאי לכאלה שמכסים על עוול. "וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב. יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן. לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע? הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע. לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ? יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ? הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה?! הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ - פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ" (יש' נח, ב-ח).

 

הצום ביום הכיפורים לא נועד לכביסת מצפון חד פעמית, אלא לעורר את המצפון ולעודד

תיקון חברתי. הוא הדין בישיבה בסוכה. המטרה שלה היא העלאת ערך השוויון על סדר יומנו. למחרת החג, בידינו הבחירה, אם להתעלם ממסר זה, או לחיות על פיו.

 

המסר של השוויון, אינו ציפיה לעוני קולקטיבי; למצב בו הכל יהיו עניים. המסר הוא סולידריות חברתית, שבה לקהילה, לחברה ולמדינה אכפת ממצבו של הפרט בתוכן, ואין הן מאפשרות מצב של עוני מנוון ושל פערים בלתי נסבלים. ישעיהו, כמו עמוס וירמיהו ושאר הנביאים, מציג מופת של חברה החותרת לצדק חברתי ולשוויון ערך האדם.

 

הוא הדין בחקיקה החברתית של התורה. השבת, השמיטה והיובל נועדו להתערב במרוץ הג'ונגל החברתי, לעכב ולעצור אותו בגילוי של אחריות חברתית וערבות הדדית. ביובל כל הגורמים בחברה מוותרים על רכושם הנדל"ני, לטובת חלוקה חדשה וצודקת של העושר הלאומי, והבטחת התחלה שוויונית למשחקי השוק.

 

בספר דברים ט"ו מופיעים שני משפטים סותרים, לכאורה. האחד: "לא יחדל אביון מקרב הארץ" (פסוק י"א) והשני "אפס כי לא יהיה בך אביון" (פסוק ד'). לאמיתו של דבר אין סתירה בין השניים. פסוק ד' מציג את האידאל, את חברת המופת אליה יש לחתור – חברה שוויונית נקיה מעוני. פסוק י"א מתייחס למצב הנתון של חברה בעלת פערים. לנוכח מציאות הפערים והעוני, מחוקקת התורה חקיקה חברתית, שנועדה להקטין את הפערים ואת העוולות החברתיים. זוהי גישה מציאותית, שאין בה הסתפקות באוטופיה משיחית, ואין בה ציפיה למהפכה שתביא באחת למימוש האוטופיה, אלא היא מציגה את האוטופיה אליה יש לחתור, אך מציבה מפת דרכים לפיה יש ללכת בתוך הסדר החברתי הקיים, כדי להתקרב אליה.

 

הישיבה בסוכה מסמלת את ערך השוויון, שיש לחתור להגשמתו, כדי להגיע לאידאל של "אפס כי לא יהיה בך אביון".

 

הישיבה בסוכה מזכירה לנו שיש ערכים חשובים יותר מצבירת הרכוש. שהתחרות הפרועה של "חטוף כפי יכולתך" מנוגדת למערכת הערכים של חברה יהודית. כחבר קיבוץ, אין לי בעלות על בית, ובקיבוצי – אורטל לא שויכו הדירות לחברים, אך עצם השתייכותי לחברה המבוססת על ערכים של שיתוף, שוויון וערבות הדדית, מעניקה לי ביטחון ואושר אלף מונים מכל בעלות פרטית על רכוש.

 

הישיבה בסוכה מזכירה לנו, שיש אנשים חסרי בית בישראל. יש אנשים המשועבדים למשכנתאות מטורפות לכל חייהם. יש אנשים שנעקרו לפני עשור מבתיהם ומפעל חייהם הקהילתי נהרס בידי שלטונות המדינה, והנחישות והרגישות שאפיינו את גרושם נעלמו כלא היו כשנדרשו לשיקומם. יש בעולם אנשים שאיבדו את בתיהם ועולמם בשל אסונות טבע, כפי שחווינו רק לאחרונה בנפאל. הישיבה בסוכה נועדה לעודד סולידריות עמם; סולידריות שעשויה לעורר אכפתיות אקטיבית, ותרומה מעשית לתיקון עולם ולעיצוב חברה צודקת ושוויונית יותר.

 

מחאת קיץ 2011, שבה ישבו אלפי צעירים ישראליים במאהלים בכל רחבי הארץ, הייתה מעין חג סוכות ספונטני אקטואלי. המסרים של המאבק החברתי – קריאה לצדק חברתי, לערבות הדדית ולמדינת רווחה, הם הערכים של חג הסוכות. ישיבה בסוכה ללא המשמעות החברתית הזו, הינה מצוות חכמים מלומדה, המחמיצה את המסר המרכזי של החג. ישיבה בסוכה תוך הבנה והפנמה של ערכי החג כציווי אקטיבי, תסמל את יציאתנו לדרך חדשה, של חברה צודקת וסולידרית.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 25/5/2015 22:10   בקטגוריות היסטוריה, יהדות, חינוך, חברה, התיישבות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ