לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ¶ֳ©ֳ¥ֳ°ֳ¥ֳ÷. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

שחר שלו - לדרכו האחרונה


ביום שני האחרון, ליוותה קהילת הגולן לדרכו האחרונה את סמ"ר שחר שלו, לוחם פלחה"ן הצנחנים, שנפטר לאחר חמישה שבועות וחצי בהם נלחם על חייו, לאחר שנפצע בחאן יונס במלחמת "צוק איתן".

 

שחר הוא בן המושב השיתופי הדתי אלוני הבשן, היישוב המזרחי ביותר בא"י, על רכס בשנית, סמוך לגבול הסורי. את ההלוויה ליוו "מטחי כבוד" ממלחמת האזרחים בסוריה, תזכורת למתיחות לאורך הגבול.

 

ההלוויה החלה בטקס פרידה קצר באלוני הבשן, ונמשכה בבית העלמין האזורי בחספין. הוריו, אחיותיו ואחיו של שחר, לבשו חולצות של "משפחת החבלה המוצנחת". חבריו של שמעון, האבא, ליחידת חילוץ גולן, לבשו את החולצות הכתומות של היחידה.

 

אלפים רבים מתושבי הגולן, לוחמי הצנחנים ואזרחים מכל חלקי הארץ השתתפו בהלוויה. בין חבריו הלוחמים, בלטו הפצועים, ישובים בכיסאות גלגלים ומדדים על קבים. הוריו, אחיו ואחיותיו, מפקדיו, רב היישוב, רב המכינה הקדם צבאית בה למד, חבריו לצוות ולכיתה באלוני הבשן ספדו לו.

 

עצוב, כל כך עצוב. כל כך קשה לראות סבתא קוברת את נכדה. קשה למצוא ניחומים על אסון נורא כל כך.

 

מה שמנחם הוא האמונה בצדקת הדרך, בצדקת המלחמה, בכך ששחר נפל במלחמה שאין מוסרית וצודקת ממנה נגד כוחות הרשע; בהגנה על מדינת ישראל ואזרחיה. מה שמנחם הוא הידיעה ששחר, שהצטיין במשימתו במנהרות חאן יונס, האמין בכל לבו בצדקת המלחמה בה נפל, והיה מוכן למסור את נפשו על הגנת הארץ.

 

הרב אברהם שר שלום, רב היישוב אלוני הבשן, אמר בטקס הפרידה ביישוב, ששחר היה תמצית הטוב של החברה שסבבה אותו. הוא דיבר על החובה הגדולה להמשיך בדרך הבניה והיצירה, כדי להיות ראויים לקרבן.

 

יהי זכרו ברוך!

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 1/9/2014 20:43   בקטגוריות אנשים, הגולן, התיישבות, זיכרון, חוץ וביטחון, חינוך, מנהיגות, משפחה, צוק איתן, ציונות, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 31.8.14


* כתושב "עוטף קונייטרה", החל מיום ד' שעבר בשעות הבוקר ועד הודעה חדשה (או לא), השכנים שלי, 5 ק"מ מהבית, הם ג'ובהת אל-נוסרה, מארגוני הג'יהאד העולמי. האלטרנטיבה היא שלטון הרצח של אסד + חיזבאללה. השאלה מי מהשנים עדיף, הדֶבֶר או הכולירע, היא שאלה מעניינת. אבל חשוב לזכור, שאילו צלחה מדיניותן ההרפתקנית והמופקרת של כמה ממשלות ישראליות בשנות ה-90, השאלה לא הייתה האם השכנים שלי הם הדֶבֶר או הכולירע, אלא האם הדבר או הכולירע יושבים במקומי, בביתי, באדמתי, בנחלתי. והשאלה הייתה האם על הכינרת היו יושבים דאעש או חיזבאללה, ומי מהם ירעיל את מי הכינרת. לכן, מה שחשוב יותר מלעסוק בשאלה האם עדיפה מחלה א' או מחלה ב', הוא להקפיד על אורח חיים בריא, כלומר על הגולן ישראלי. עלינו לחסן את עצמנו מפני המחלה הממארת, בכל דרך, כמו למשל חוק יסוד משאל עם, חיזוק ההתיישבות בגולן ועוד. על מדינת ישראל להישבע לאזרחיה, שלא תיפול שוב להרפתקאות מטורפות כמו הניסיון למסור את הגולן לסורים.

 

* כשאני מבקר את משפחתי בקיבוץ שמיר, אני שומע את תלונותיהם על שפני הסלע היורדים מדרדרת הבזלת שמעל הקיבוץ ומזיקים לגינה. וזה באמת מטרד. אבל אני חושב על כך, שאילו הצליחו אותן ממשלות להביא לנסיגה מהגולן, לא שפני סלע היו מעל גדר הקיבוץ, אלא לוחמי דאעש. וזה מטרד קצת יותר מטריד.

 

* יש אנשים שבלקסיקון שלהם לא קיימת המילה "טעיתי". מי למשל? קומץ סרבני ההתפכחות, שעדין מבכים את העובדה שלא נסוגונו מהגולן. אנשים כמו אורי שגיא, למשל.

 

ויש להם תאוריה כזאת: אילו ישראל נסוגה מהגולן, סוריה הייתה משגשגת מבחינה כלכלית, הופכת לדמוקרטיה מערבית, מתנתקת מציר איראן וחיזבאללה ואז כלל לא הייתה פורצת מלחמת אזרחים וכך הם היו חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.

 

ולדעתי זה עוד התסריט הפסימי. לי יש תסריט עוד יותר ריאלי. אילו נסוגונו מהגולן, אסד וכל העם הסורי היו מתגיירים, מצטרפים לתנועה הציונית ומבקשים להסתפח למדינת ישראל.

 

* ארה"ב והמערב נרתמים להילחם בארגון דאעש, וחשוב להבהיר: דאעש אמנם קיצוני יותר מאחרים במטרותיו ובשיטותיו, אך בסופו של דבר אינו אלא "עוד מאותו דבר". הסכנה אינה דאעש כארגון בפני עצמו, אלא התמנון שדאעש היא אחת מזרועותיו הרבות – תמנון האסלאם הקנאי הג'יהאדיסטי. גם כאשר זרועות של אותו תמנון נלחמות זו בזו (שיעים נגד סונים), הן עדין זרועותיו של אותו תמנון. בראש התמנון עומדת איראן, וזרועותיו כוללות את חמאס, חיזבאללה, אל-קאעידה, המדינה האסלאמית, הארגונים הסלאפים, ג'בהת אל נוסרה, הג'יהאד האיסלאמי, האחים המוסלמים ונשיא תורכיה. הזרוע התעמולתית הראשית שלהם היא אל ג'זירה.

 

* הלקח החשוב ביותר של המלחמה - לא לעשות ביו"ש מה שעשינו ברצועת עזה, כדי לא להפוך את גוש דן לעוטף יו"ש.

 

* לפני שבוע חמאס כמעט חתם על הסכם הפסקת אש בתנאים טובים בהרבה בעבורו, אולם הוא הפר את הפסקת האש הזמנית. במשך שבוע חוסלו כמה מבכיריו, חיל האוויר הגביר את עוצמת התקיפות והרס את מגדלי הטרור. וכך, חמאס זחל על גחונו בתחינה להפסקת אש בתנאים שהוצעו לו כבר בשבוע הראשון למלחמה.

 

הלקח למלחמה הבאה – יש לפעול על פי עקרונות "מבצע סבתא": להתחיל בכל הכוח ואז להגביר.

 

* אני רואה את חגיגות ה"ניצחון" של חמאס, ותוהה – שמא הם קראו את עוזי לנדאו?

 

* יש להעלות על נס את התפקיד החיובי של נשיא מצרים א-סיסי במלחמה. כבר בשלביה הראשונים, הוא רקם בשיתוף עם נתניהו את היוזמה המצרית להפסקת אש ללא תנאי. הוא הציע אותה לשני הצדדים. ישראל הסכימה מיד, ולחמאס היה זה סולם לרדת מן העץ. כצפוי חמאס דחה את ההצעה, ועובדה זו נתנה לגיטימציה בינלאומית וציבורית לישראל לצאת למבצע הקרקעי שבו הושמד מערך המנהרות. לאורך כל התקופה, א-סיסי לא זז כמלוא הנימה מיוזמתו ומכך שהיא האופציה היחידה להפסקת אש. גם הניסיון המחפיר של קרי לרקום עם הציר תומך חמאס – תורכיה וקטאר הסכם להצלת חמאס, לא צלח. בסופו של דבר, בתום 50 יום, חמאס נכנע לתכתיב המצרי, אותו דחה על הסף, ואילו קיבל אותו מלכתחילה, היה חוסך את חייהם של כאלפיים עזתים ואת ההרס והחורבן ברצועה.

 

א-סיסי הוא היפוכו של מובארק, שלאורך שלושים שנה הנהיג מלחמה קרה נגד ישראל. יש לקוות שהקשר שנוצר עם מצרים בימי המלחמה ימונף להידוק הקשרים בין המדינות, ולהחייאת השלום שמובארק הקפיא עם עלייתו לשלטון ב-1981.

 

* התקשורת המצרית הייתה ועודה שופרו של השליט. בתקופת מובארק היא הייתה מכונת הסתה אנטישמית ואנטי ישראלית. ההסתה הזאת פסקה בעידן א-סיסי.

 

* על ישראל להפעיל את מלוא השפעתה בארה"ב לחיזוק מעמדה של מצרים. צעד כזה יחזק את היחסים בין ישראל למצרים, ובניית ציר ישראלי מצרי משמעותי במזה"ת.

 

* הציר האסטרטגי עם מצרים, הוא נכס אדיר, שחובתנו לטפח אותו. המתנגדים להפסקת האש, צריכים לשאול את עצמם מה היה הנזק של סירובנו להצעה המצרית (שגם בפני עצמה היא טובה לנו ורעה לחמאס) לבניית הציר הזה, ולפיכך למעמדה האזורי של ישראל ולביטחונה, במובן הרחב של המושג ביטחון. מצרים היא מרכיב משמעותי ביכולת למנוע את התחמשותו מחדש של חמאס ברצועת עזה.

 

* תמה המלחמה הצבאית, ואנו בעיצומה של מערכה מדינית, הסברתית ומשפטית.

 

במערכה המשפטית עלינו לפעול בהגנה ובמתקפה. בהגנה, להיערך בכל הרצינות, עם התיעוד המוקפד של פעילות צה"ל, להוכחת האופן שבו צה"ל שמר בקפדנות על החוק הבינלאומי ועל ערכי טוהר הנשק ומוסר הלחימה וכן את תחקירי האמת של צה"ל אם היו חריגות אלו או אחרות. במתקפה – להוכיח את פשעי המלחמה של חמאס, הן בירי מכוון במשך 14 שנים על אוכלוסיה אזרחית והן בהפיכת אזרחים וילדים פלשתינאים מגן אנושי למחבלים בפעולתם. יש להציג את הירי מתוך בתי ספר ובתי חולים, את מיקום מפקדות הטרור בבתי חולים, את הפיכת בתי ספר למאגרי תחמושת, את חפירת מנהרות תופת מתוך בתים וחדרי ילדים.

 

חשוב מאוד להוכיח את אחריותה של הרש"פ ששלטה ברצועה עד 2007, מחצית תקופת הירי, ושמאז הקמת ממשלת האחדות עם חמאס, שוב נושאת באחריות לנעשה שם. אם רש"פ אכן תפעל נגד ישראל במישור המשפטי, יש לפעול אישית נגד אבו מאזן.

 

ולא פחות חשוב – יש להוכיח את תפקידו של אונר"א, שפעל כזרוע של חמאס לכל דבר, ואת אחריותו לפשעי מלחמה.

 

* אם בנט יהיה ראש הממשלה, הוא יהיה מרמס לרגלי מתלהמי הימין, כמו נתניהו היום, כיוון שגם הוא לעולם לא יספק את הקיצוניות שלהם.

 

* ההתנגדות בקבינט להפסקת האש היא פופוליסטית. אילו הנושא היה מובא להכרעת הקבינט, לא היה שר אחד שהיה מצביע נגד, אילו ידע שהצבעתו היא שתכריע. רק אם היה רוב בטוח, חלק היו מרשים לעצמם להצביע נגד. ואיך אני הייתי מצביע? תלוי אם הייתי מצביע מהבטן או מהראש. מהבטן, הייתי מצביע נגד. אני מקווה שהייתי מצביע מהראש.

 

* כל תושבי עוטף עזה יחזרו לבתיהם. יש כאלה שקצת חוששים, אז ייקח להם עוד יום, עוד יומיים, שלושה... שבוע. כל כך מכוערות הכותרות התקשורתיות בנוסח: "התושבים עדין לא חזרו לבתיהם".

 

* תושבי הדרום יפוצו בנדיבות על נזקי המלחמה. בזה אין לי כל ספק. אבל מה שדרוש הוא הרבה מעבר לזה.

 

צריך להבין את המשמעות הציונית העמוקה של סיפור "עוטף עזה". קיימת מלחמה בינינו לבין הערבים על הארץ הזאת. מבחינת הפלשתינאים, עקירת גוש קטיף הייתה הניצחון הגדול ביותר שלהם במאה שנות מאבק. לתפיסתם, הם הצליחו לשבור את רוחנו ולהביא אותנו לעקור יהודים מאדמתם, משורשיהם. הסיבה לכך, שאחרי הנסיגה הם לא פנו לבניית רצועת עזה כאזור מפותח ומצליח מבחינה כלכלית וחברתית, פתוח לעולם ומשגשג, אלא מיד הפכו אותה בסיס לתוקפנות וטרור, היא האמביציה שלהם לניצול הצלחה. הצלחנו בגוש קטיף. השלב הבא הוא עוטף עזה. ייקח שנה. ייקח עשר שנים. יש לנו סבלנות. לא בכדי, בנאומי ה"ניצחון" שלהם, הם מציגים כאחד משני הישגיהם העיקריים, לצד השבתת התעופה ליממה, את "נטישת" יישובי עזה, כפי שהם מצטטים את התקשורת חסרת האחריות שלנו.

 

מה שייאש אותם יותר מכל הרתעה ומכה צבאית, הוא לראות איך לא זו בלבד שאינם משיגים את מטרתם, אלא ההיפך הוא הנכון. אחרי ש-14 שנה עינו אותו, עוטף עזה ירבה ויפרוץ.

 

על הממשלה להכריז על פרוייקט לאומי של פיתוח עוטף עזה וצמיחה דמוגרפית שתכפיל את מספר המתיישבים בתוך 5 שנים, באמצעות השקעות בתשתית, בניה תקציבית (כן, כמו פעם, כשהממשלות ראו בהתיישבות יעד לאומי), תוספת משמעותית של נחלות ליישובים החקלאיים, הקלות במיסוי ובעסקים, תמריצים לטובי המורים לעבור לאזור, חיזוק מכללת ספיר ועוד.

 

במלחמה הזאת הוצאנו מהבויידם הרבה ערכים נשכחים, וכדאי שנוציא גם את התגובה הציונית ההולמת.

 

* אני שומע את ספירת ההרוגים המקובלת: 65 חיילים ו-6 אזרחים. זו ספירה שגויה. הרבש"ץ של נירים זאב עציון וסגנו שחר מלמד הם חיילי צה"ל; לוחמים לכל דבר, שנפלו על משמרתם. במלחמה נפלו 67 לוחמים, וארבעה אזרחים נרצחו בפיגועי טרור, בהם ילד אחד ועובד זר אחד.

 

להבנת העניין – הצד"י שבראשי התיבות רבש"ץ, פירושו – צבאי. להבדיל מרב"ש, רכז ביטחון שוטף במרכז הארץ, שהוא איש משטרה, לאורך הגבולות יש ליישובים רבש"צים, רכזי ביטחון שוטף צבאיים, שהנם חיילי צה"ל.

 

* אחד הנושאים שיעלו על סדר היום במו"מ שאחרי המלחמה, הוא החזרת חלקי גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול. אסור בשום אופן לשחרר מחבלים חיים תמורת גופותיהם. כחברה המקדשת את החיים, אסור שנסכן חיי ישראלים תמורת גופות של ישראלים מתים.

 

* חיים יבין מצטרף לחבורת מיידי הבליסטראות במח"ט גבעתי עופר וינטר. בראיון ל-"7 לילות": "אם נהיה מספיק שוטים ופרימיטיביים להאמין שבסוף כל התפילות ינצחו לנו את המלחמה – אז מגיע לנו מכות. הפניה ימינה ולדת ולכוחות המשיחיים והרבנים שקובעים לנו איפה ומה, זה די מפחיד. מה, הם יילחמו לנו את המלחמות. אתה יכול להיות דתי, ולהתפלל בשבת, להניח תפילין, אבל לא יעזור לך אם תאמין באיזה רבי, כי הוא לא יושיע אותך... בבית ספר לקצינים או מ"כים לומדים לירות, לא מתפללים, זה לא הורג את האויב".

 

אפשר לחשוב שוינטר הוא איזה בטלן היושב בישיבה וממית את עצמו באוהלה של תורה. וינטר, נזכיר ליבין, הוא חייל ומפקד המקדיש את חייו להגנה על מדינת ישראל ואזרחיה. הוא "נלחם לנו את המלחמות". הוא חייל היורה ברובה ולא בסידור, מציית למפקדיו ולא לרבנים, ואינו רואה בתפילה תחליף למעשה, במקרה הזה המעשה הצבאי. אז מה רוצה ממנו חיים יבין? הבעיה של חיים יבין היא... שהוא דתי, שהוא מתפלל. במילה אחת – דוסופוביה.

 

* כאשר לפיד מתעקש לא להעלות מסים אלא לקצץ בתקציבי המשרדים השונים, הוא מטיל את עול מימון המלחמה על השכבות החלשות ומעמד הביניים, ופוטר את החזקים מהמאמץ. הוא נוהג בניגוד לרוח הסולידריות של העם במלחמה.

 

* הדרתה של אשקלון ממפת ההטבות הממשלתיות היא שערורייה וטמטום. אני אתמקד בטמטום: ברור שאשקלון תוחזר לתכנית, אך זה יהיה רק אחרי שהממשלה תחטוף בצדק את מלוא הביקורת ותדמיתה תפגע.

 

* מוחמד דף עדין חי או מת.

 

* כתבה חשובה מאוד באולפן שישי של הערוץ השני, סיפרה על טוביה טננבוים, עיתונאי גרמני, ישראלי לשעבר, שכתב ספר על הסכסוך הישראלי ערבי ("תפוס ת'יהודי"). טננבוים הסתיר את עברו הישראלי ואת זהותו היהודית, וכגרמני לכל דבר דיבר עם ישראלים ופלשתינאים, שנפתחו בפניו ושיתפו אותו במחשבותיהם. המסקנות שלו עגומות – הוא מצביע על אנטישמיות עמוקה ביותר בקרב הפלשתינאים, בהם אנשי פת"ח, כולל הכחשת שואה והערצת הנאצים (האסון שלהם נובע מכך שרומל לא הצליח להגיע לפלשתינה) ועל שיתוף פעולה עמם של גורמים אירופים, ממניעים אנטישמיים.

 

בכתבה הוא נראה משוחח עם התחקירן של ארגון "בצלם" עאטף אבו רוב, שהשמיע אף הוא עמדות אנטישמיות קשות ובהן הכחשת שואה. זאת האמת של ארגון "בצלם". זה מה ששווים "תחקיריו". וה"תחקירים" הללו הם הזבל שדישן את עלילת גולדסטון ומייצר כעת עלילת דם על "צוק איתן". מכחיש השואה האנטישמי עאטף אבו רוב, הוא התחקירן של העיתונאי האוטו אנטישמי גדעון לוי. מי שמופתע – שיצביע.

 

בתגובתו, שיקר גדעון לוי שלא שוחח עם אבו רוב ואינו מודע לדעותיו. גדעון לוי שוב שיקר. מי שמופתע – שיקום.

 

* אם מישהו יוכיח לי שתפס את גדעון לוי בדבר אמת, סימן שהוא לא בדק כראוי את המידע.

 

* ואיך כעסו על כך שבוטל תקן לשירות "לאומי" ב"בצלם", שנועד לאפשר למשתמטים ועריקים מצה"ל לשרת ארגון הפועל נגד מדינת ישראל.

 

* אתנחתא קומית – מורן שריר, מבקר הטלוויזיה של "הארץ" מתלונן על כך שעמית סגל משמיע בערוץ 2 את דעותיו הפרטיות. אוי אוי אוי, דעות פרטיות נשמעות בערוץ 2. אמנון, היזהר.

 

* ביד הלשון

 

בכנס פורום הפיס לחינוך, הרצה רוביק רוזנטל על העברית של הנוער. הוא הציג שתי דרכים להתייחס לשפת הנוער – דרכו של "זקן השומרים" אברהם שפירא ודרכו של מרטין בובר. דרכו של בובר היא אמונה בכך שהנוער יצמיח את השפה ויעשיר אותה. דרכו של שפירא היא גישה של "זה נוער זה? זה בררה!"

 

בדומה לרוביק, גם אני נע בין הקטבים וקרוב יותר לגישה האופטימית של בובר.

 

הציטוט המדויק של אברהם שפירא הוא: "אתם נוער אתם?! אתם חרא!"

 

יוסי גמזו עדין הנפש, עידן את הפרפרזה בשירו "סימן שאתה צעיר" בנוסח: "זה נוער זה? זה בררה!"  

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 31/8/2014 00:09   בקטגוריות אורטל, אנשים, דת ומדינה, הגולן, הזירה הלשונית, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, כלכלה, מנהיגות, עולם, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, קיבוץ, תקשורת  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עוטף קונייטרה


כתושבי "עוטף קונייטרה", החל מיום ד' שעבר בשעות הבוקר ועד הודעה חדשה (או לא), השכנים שלנו, 5 ק"מ מהבית, הם ג'ובהת אל-נוסרה, מארגוני הג'יהאד העולמי.

 

האלטרנטיבה היא שלטון הרצח של אסד + חיזבאללה. השאלה מי מהשנים עדיף, הדֶבֶר או הכולירע, היא שאלה מעניינת. אבל חשוב לזכור, שאילו צלחה מדיניותן ההרפתקנית והמופקרת של כמה ממשלות ישראליות בשנות ה-90, השאלה לא הייתה האם השכנים שלנו הם הדֶבֶר או הכולירע, אלא האם הדבר או הכולירע יושבים במקומנו, בבתינו, באדמתנו, בנחלתנו. והשאלה הייתה האם על הכינרת היו יושבים דאעש או חיזבאללה, ומי מהם ירעיל את מי הכינרת. לכן, מה שחשוב יותר מלעסוק בשאלה האם עדיפה מחלה א' או מחלה ב', הוא להקפיד על אורח חיים בריא, כלומר על הגולן ישראלי. עלינו לחסן את עצמנו מפני המחלה הממארת, בכל דרך, כמו למשל חוק יסוד משאל עם, חיזוק ההתיישבות בגולן ועוד. על מדינת ישראל להישבע לאזרחיה, שלא תיפול שוב להרפתקאות מטורפות כמו הניסיון למסור את הגולן לסורים.

 

****

 

כשאני מבקר את משפחתי בקיבוץ שמיר, אני שומע את תלונותיהם על שפני הסלע היורדים מדרדרת הבזלת שמעל הקיבוץ ומשחיתים את הגינה. וזה באמת מטרד. אבל אני חושב על כך, שאילו הצליחו אותן ממשלות להביא לנסיגה מהגולן, לא שפני סלע היו מעל גדר הקיבוץ, אלא לוחמי דאעש. וזה מטרד קצת פחות נעים.

 

****

 

 יש אנשים שבלקסיקון שלהם לא קיימת המילה "טעיתי". מי למשל? קומץ סרבני ההתפכחות, שעדין מבכים את העובדה שלא נסוגונו מהגולן. אנשים כמו אורי שגיא, למשל.

 

ויש להם תאוריה כזאת: אילו ישראל נסוגה מהגולן, סוריה הייתה משגשגת מבחינה כלכלית, הופכת לדמוקרטיה מערבית, מתנתקת מציר איראן וחיזבאללה ואז כלל לא הייתה פורצת מלחמת אזרחים וכך הם היו חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.

 

ולדעתי זה עוד התסריט הפסימי. לי יש תסריט עוד יותר ריאלי. אילו נסוגונו מהגולן, אסד וכל העם הסורי היו מתגיירים, מצטרפים לתנועה הציונית ומבקשים להסתפח למדינת ישראל.

 

****

 

בעוד ימים אחדים, ימלאו עשרים שנה לשביתת הרעב בגמלא – אותם 19 יום שבעיניי הם שיא המאבק על הגולן, ושאני גאה על הזכות שהייתה לי, ליטול בה חלק.

 

במבט לאחור, יש לנו – קהילת הגולן, סיבה גדולה לגאווה, על האופן בו התמודדנו עם האיום על קיומנו; הגרזן שהונף עלינו בידי ממשלות ישראל, להכריתנו.

 

במשך עשור, ניהלנו מאבק נחוש ואיתן, בקור רוח ובשיקול דעת, ללא התלהמות ותוך הקפדה על כללי הדמוקרטיה, תוך שמירה על אחדות הגולן; גייסנו את הציבור הישראלי ברובו, לתמיכה חוצת מגזרים ומפלגות, תחת הסיסמה "העם עם הגולן".

 

במאבקנו הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי. 

 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

נכתב על ידי הייטנר , 29/8/2014 10:16   בקטגוריות אורטל, הגולן, היסטוריה, התיישבות, חוץ וביטחון, פוליטיקה, ציונות  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ