לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ׳—׳‘׳¨׳”. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

תהלים כ: אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים


אנו חוגגים השנה יובל לניצחון הגדול של צה"ל במלחמת ששת הימים.

 

מיד לאחר המלחמה, בטקס שנערך בהר הצופים המשוחרר, הוענק לרמטכ"ל הניצחון יצחק רבין, בשמו של צה"ל, תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד.

 

בנאומו המכונן בטקס, תהה הרמטכ"ל - מה לאלה שעוסקים במלאכת האלימות ולענייני הרוח? וכיוון שייחודו של צה"ל הוא המשימות הלאומיות הלא צבאיות שהוא נטל עצמו, כהתיישבות, חינוך, תרבות וקליטת עליה, חידד רבין את התמיהה, לנוכח העובדה שלא על אלה הוענק לו התואר, אלא דווקא על הלחימה.

 

לאורך נאומו הציג רבין את מהותם של לוחמי צה"ל, עוז רוחם ואמונתם בצדקת הדרך, כמרכיב מרכזי בניצחון, אולי המרכיב המרכזי בניצחון.

 

"המלחמה היא עניין קשה ואכזרי בעיקרו, מלווה בהרבה דם ודמעות. אך דווקא במלחמה זו, שעברה עלינו, באו לידי ביטוי גילויים מופלאים ונדירים של אומץ לב וגבורה, בצדם של גילויים אנושיים של אחווה, רעות ואפילו שאר רוח.

 

מי שלא ראה אנשי צוותו של טנק, הממשיכים בתקיפת הסתערות, כאשר מפקדם הרוג ורכבם פגוע קשה. חבלנים שסיכנו חייהם, למלט חברם הפצוע בשדה מוקשים. מי שלא ראה את הדאגה, התזזית והמאמץ, שמגלה חיל האוויר כולו, כדי לחלץ טייס שצנח בשטח אויב - אינו יודע מסירות של חבר לחבר מהי.

 

העם כולו עמד נפעם ורבים אף בכו, לשמע הבשורה על כיבוש העיר העתיקה. הנוער הצברי, קל וחומר החיילים, אינם נוטים לסנטימנטאליות או מתביישים לגלותה ברבים. אולם מאמץ הלחימה, החרדות שקדמו לה – תחושת הישועה והנגיעה שנגעו הלוחמים, הישר אל תוך לב ליבה של ההיסטוריה היהודית, הבקיעו את קליפת הבושה והנוקשות ועוררו מעינות של רגש והתגלות רוחנית.

 

הצנחנים, שכבשו את הכותל, עמדו נשענים עליו ובכו. וסמלית, זוהי תופעה נדירה, שספק אם יש רבים כמותה בתולדות העמים. אין מרבים בצה"ל לדבר בנוסחאות נמלצות שכאלה, אך ההתגלות של השעה הזאת, בהר הבית, גדולה מהרגלי הלשון, שהרי היא הבליטה אמת עמוקה זו כברק".

 

ועוד הוסיף רמטכ"ל הניצחון ואמר: "מרבים לדבר על 'מעטים מול רבים'. במלחמה זו, אולי לראשונה מאז פלישת צבאות ערב באביב תש"ח ומלחמות נגבה ודגניה, עמדו יחידות צה"ל בכל הגזרות, מעטים מול רבים. ומשמעותה של עובדה זו היא שקבוצות קטנות, יחסית, של לוחמים נקלעו לעיתים לתוך ים של ביצורים, ערוכים ועמוקים. משמעה שמאות מחיילינו נתקלו, לא אחת, באלפי חיילי אויב והיה עליהם לחזור, לחתור ולהבקיע, בתוך ים הסכנות הזה, שעות רבות, גם לאחר שתנופת ההסתערות הראשונה - התנופה המלהיבה - נפוגה. בשעות אלה נשאר רק ההכרח להאמין בכוחנו וב'לית ברירה' שלפנינו. להאמין בייעודה של המלחמה ולהערות את כל משאבי הכוח הרוחני, כדי להמשיך וללחום עד סוף המסילה.

 

כך הבקיעו ופרצו השריונאים בכל הגזרות; כך לחמו הצנחנים ברפיח ובירושלים; כך פינו אנשי חיל ההנדסה שדות ממוקשים עמוקים, תחת אש אויב. הפלוגות שבקעו את הקווים והגיעו עד לסוף הדרך, לאחר לחימה של שעות על שעות, כשהם חותרים הלאה והלאה, ומימינם ומשמאלם נופלים חברים רבים, והם הולכים הלאה קדימה - רק קדימה! פלוגות אלה נישאו על גבי ערכים מוסריים, על גבי מאגרים רוחניים ולא על גבי הנשק והטכניקה הקרבית".

 

המשפט בנאומו של רבין, שהוא אולי תמצית המסר כולו, הוא: "גילויים אלה, ראשיתם ברוח וסופם ברוח. התעלותם של לוחמינו, לא בזכות הברזל באה, אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצדקת ענייננו, של אהבה עמוקה למולדת ושל הכרת התפקיד הקשה שהוטל עליהם –ם להבטיח קיום האומה במולדתה; לקיים – ואפילו יהיה זה במחיר חייהם, זכותו של עם ישראל לחיות את חייו במדינתו חופשי, עצמאי, בשלום ובשלווה".

 

****

 

כתב המשורר והמחזאי ברטולד ברכט (בתרגום ה. בנימין):

 

גנרל, הטנק שלך הוא רכב חזק.

הוא רומס את היער, הוא מוחץ מאה אנשים.

אבל יש לו חסרון אחד:

הוא זקוק לנהג.

 

איני יודע אם האלוף ישראל טל, ממעצבי חיל השריון ותורת השריון של צה"ל, אבי טנק המרכבה וסגן הרמטכ"ל הכיר את שירו של ברכט, אולם הוא אמר דברים דומים: "האדם שבטנק ינצח". משפט זה היה לסיסמת חיל השריון.

 

****

 

במלחמת יום הכיפורים בלמו לוחמי צה"ל ובראש ובראשונה לוחמי השריון, את הפולש הסורי שכוחו היה גדול פי כמה וכמה, בקרב גבורה עקוב מדם.

 

כתב אביגדור קהלני, בעל עיטור הגבורה, מג"ד גדוד 77, שפיקד על קרב הלימה ההרואי ב"עמק הבכא": "שאיפתו העליונה של החייל בשדה הקרב – לשרוד – מורה לו להימלט להסתתר, לסגת. ואולם, הלוחם רואה חובה לעצמו להפגין אומץ לב – עליו למלא את הוראות מפקדו, ובניגוד גמור לפחד המקנן בו הוא מסתער, ויש שהוא מלווה את התקדמותו בקריאות קרב המעודדות גם את חבריו ומוסיפות ביטחון גם בלבו. למראה עמיתיו ליחידה, המתגברים על הפחד ויוצאים לבצע את המוטל עליהם, מתעודד גם החייל הבודד. תחושת ה'ביחד' מגבירה בכולו את אומץ הלב".  

 

****

 

קהלני מדבר כאן על רמת הפרט, על הכוח המניע את הלוחם הבודד לקום ולהסתער. אך אין די באלה. האמונה בצדקת הדרך היא מרכיב חשוב לא פחות במוטיבציה של החייל; ההבנה שהוא לוחם על עניין ראוי וצודק.

 

ודאי שכך הדבר ברמת ההנהגה, ברמת המצביאות, ברמת הביטחון הלאומי. אמר דוד בן גוריון: "הביטחון הוא רק תנאי לקיומנו ולעצמאותנו. למדינת ישראל ייעוד מיוחד. כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם, לרווחתם והתקדמותם של תושביה. מדינתנו מצווה גם על כך, אבל אין זה העיקר, מגמתה העליונה של מדינת ישראל היא גאולת ישראל וקיבוץ גלויות".

 

****

 

צה"ל חזק, מחומש היטב, במיטב הטכנולוגיה המודרנית. אך גם היום עוצמתו האנושית ויתרונו המוסרי, צדקתו והאמונה בה, ייעודו וייחודו, הם מכפיל כוח לא פחות חשוב מן הפלדה של הטנק.

 

ואפשר שכל אלה הם תרגום של פסוק ממזמור כ בתהלים: "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים, וַאֲנַחְנוּ    בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר. הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ, וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד".

 

****

 

כמו רבים מן המזמורים בתהלים, גם זה מוצג כמִזְמוֹר לְדָוִד, אולם בניגוד למזמורים אחרים, אין הוא מפורש כמזמור המיוחס לדוד, אלא כמזמור לכבוד דוד. המשורר משבח את המנהיג ומתפלל לשלומו.

 

פסוק הסיום של המזמור נמצא בגרסאות שונות בסידור התפילה: "יְהוָה הוֹשִׁיעָה, הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ".

 

****

 

ב-1957 הקימו עולים ממצרים, שגורשו מארץ מוצאם מושב בנגב, בדרום החבל שלימים נקרא חבל אשכול, על שמו של לוי אשכול, גדול מיישבי הארץ בכל תולדות הציונות.

 

המושב נקרא ישע. ישע זה כאן, במזמור כ בתהלים: "עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי הוֹשִׁיעַ יְהוָה מְשִׁיחוֹ, יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ, בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ".

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 19/3/2017 21:15   בקטגוריות היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, ציונות, ספרות ואמנות, תרבות, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 19.3.17


* זנב הלטאה - במוצ"ש שיגר נתניהו את נער השליחויות שלו דוד ביטן, לספר שהוא עשה עוד פליק-פלאק וחוזר בו מן ההסכם עם כחלון בנושא תאגיד "כאן", אליו הגיעו השניים לפני 48 שעות בלבד.

 

מה הגורם לכך? אפשרות אחת, היא שכמו לפני שנתיים נתניהו החליט לגרור את מדינת ישראל למערכת בחירות מיותרת ובזבזנית בגלל גחמה. והפעם – כדי להקדים כתב אישום אפשרי בפרשיות השחיתות עליהן הוא נחקר.

 

אולם אני מרשה לעצמי להמר על הערכה אחרת. אני סבור שזהו זנב הלטאה של המסע האובססיבי המטורף של נתניהו נגד תאגיד השידור הציבורי. עוד ניסיון אחרון, פרפורי הגסיסה של המסע. עוד ניסיון אחרון ודי.

 

אבל זה ניסיון אחרי אחרון. כחלון לא יתקפל. ב-30 באפריל יפתחו שידורי "כאן". נתניהו יישב על הכורסה מול הטלוויזיה ויתפלץ.

 

* כפיים – מלכתחילה, לא צריך היה להקים את תאגיד השידור "כאן". נכון היה לשקם את רשות השידור, בהתאם לתכנית ההבראה שכבר התקבלה לא מכבר. אולם בדחיפתו של נתניהו, שרצה לרסק את רשות השידור, ארדן ולפיד הובילו לרפורמה של הקמת "כאן". לזכותו של ארדן, שר התקשורת באותם ימים, ייאמר, שמטרתו הייתה חיזוק השידור הציבורי, ולא ריסוק רשות השידור, כמו הבוס.

 

כאשר תאגיד "כאן" כבר היה לעובדה קיימת ורשות השידור כבר הייתה במצב גסיסה בלתי הפיך, הבין נתניהו ש"כאן" עומד להיות תאגיד שידור עצמאי, רציני, מקצועי ולא תקשורת צייתנית מטעם, שסרה למרותו. הוא החליט למנוע את הקמתה, ומתוך הבנה שאת רשות השידור כבר אי אפשר יהיה לשקם, להציג זאת כ"שיקום רשות השידור", כביכול. לשם כך הוא רתם את נער השליחויות שלו דוד ביטן. ביטן הגיש הצעת חוק "פרטית" לביטול התאגיד. נתניהו שתק בקריצה. ביטן סיפר שהוא "מקווה שנתניהו ישתכנע". בשלב מסוים הוסרה המסכה, ונתניהו פתח במתקפה אובססיבית מטורפת נגד "כאן". ביטן התרברב שביטול התאגיד הוא בלתי הפיך.

 

מי שעמד מול נתניהו כצוק איתן, עמד על משמר הדמוקרטיה, חופש העיתונות והשידור הציבורי היה שר האוצר משה כחלון. בחיוכו הנצחי ונועם הליכותיו, הוא הבהיר לנתניהו שהוא לא איזה דוד ביטן; שהוא מחויב לקופת הציבור ולא יזרוק לפח כשני מיליארד ₪ בגלל גחמה מטורפת של נתניהו, שהוא מחויב ל-300,000 שלא בחרו בו כדי להיות פודל של ביבי או גרוע יותר – דוד ביטן, ומעל הכל – שהוא מחויב לציבור הישראלי, לאזרחי ישראל, לדמוקרטיה הישראלית, לטובת המדינה. הוא גילה נחישות וסיכל את המזימה של נתניהו.

 

נתניהו עשה עוד ניסיון ב"גיבושון" הפאתטי של הקואליציה, בנאומו ההיסטרי. מיד הוא נענה ב"כפיים" של מירי רגב שצווחה "תסגור אותו, תסגור אותו" בהתלהמות נוסח היציע המזרחי ב"טדי".

 

אך כחלון לא יכרע ולא ישתחווה, הבהיר לו מאיפה משתין הדג, וגרם לו להבין שאם הוא רוצה ממשלה, שירגיע.

 

נתניהו ימשיך לצייץ ציוצי הסתה מתלהמים בטוויטר נגד התאגיד, ישגר את הנגבי ביטן אמסלם להשתלח בשמו בתקשורת – אבל זה לא יעזור לו. התאגיד קום יקום, על אפו ועל חמתו.

 

ה"פשרה" עם כחלון היא כניעה של נתניהו. על פי הפשרה – התאגיד קום יקום ב-30 באפריל, ועקרונית מתישהו תעלה הצעת החוק שזומם נתניהו להפיכת התקשורת לצייתנית. ואולי בסוף יהיה מין חוק כזה, שיקשט את הנייר, אבל לא יצליח לקעקע את הדמוקרטיה הישראלית. יהיה זה מסוג פרסי הניחומים שאורי זוהר נהג לחלק למי שהפסידו בשעשועוני הטלוויזיה שהוא הנחה – גליל נייר טואלט.

 

מי שישלם את החשבון הוא ארדן. הוא יהיה השעיר לעזאזל. כמו כל שר שקצת מתחזק בליכוד, הוא יחווה את מה שחוו סער, ריבלין, כחלון, יעלון, ישראל כץ ובכירי הליכוד בקדנציה הראשונה של נתניהו – הוא ישסה בהם את נחילי חסידיו השוטים.

 

ולכן נצפה בתקופה הקרובה במיצגי התרפסות וליקוק מביכים ומשפילים של ארדן לנתניהו, מן הסוג של מיצג מחיאות הכפיים ה"ספונטניות" של ישראל כץ בישיבת הממשלה האחרונה.

 

* גורם שפוי - כאשר שתי המפלגות הגדולות רצו לבחירות תחת אותה סיסמה: "או אנחנו או הם", וכל המסר שלהם היה של שנאה, פלגנות והעמקת השסע בחברה הישראלית, הצבעתי למפלגה ששמה "כולנו". ידעתי שהיא תצטרף לממשלה שתיבחר, הן אם יעמוד בראשה נתניהו והן אם יעמוד בראשה הרצוג, ותשמש בה כגורם שקול, שפוי, מאוזן ומאזן.

 

יש לי לא מעט ביקורת על כחלון. למשל, על המתנה הפופוליסטית של הורדת מסים, במקום השקעת העודפים ביעדים החברתיים שלשמם אנו משלמים את המסים, ומצבם מחייב השקעת משאבים ממלכתיים רבים.

 

אולם הוא בהחלט מהווה גורם שפוי, שקול, מאוזן ומאזן בממשלה, ומפגין עמידה איתנה מול הקפריזות של נתניהו כמו מסע הצלב שלו נגד התקשורת מתוך מגמה להפכה לתקשורת צייתנית בשליטתו.

 

* עימות - הראיון של יגאל סרנה לדנה וייס בחדשות ערוץ 2, היה עימות בין עיתונאית לשרלטן.

 

* חץ ההרתעה - ירי טיל החץ לעבר טיל הנ"מ הסורי ונפילתו בשטח ירדן, אילצו את ישראל להודות לראשונה בתקיפה בסוריה. זה לא נעים, זה לא רצוי, כמובן שלא הייתה כוונה כזאת.

אבל אני מציע לראות גם את הצד החיובי שבדבר. הירי המוצלח של החץ עשוי לשרת היטב את ההרתעה הישראלית, ואת תובנת האויב על עוצמתנו.

 

* דיפלומטיית האנטישמיות - הדיפלומטית הירדנית שעמדה בראש ועדת האו"ם שהפיקה את הדו"ח האנטישמי על ישראל, היא בת דמותו של האספסוף שהריע לרוצח שבע הילדות וקיבל אותו כגיבור לאומי. חבל שהיא התפטרה ולא התאבדה.

 

ועכשיו האנטישמית השקרנית הזאת עומדת לקבל עיטור כבוד ממכחיש השואה אבו מאזן.

 

* מקארתיזם – את דעתי על דבריו של יגאל לוינשטיין נגד חיילות צה"ל כבר הבעתי – שלילה מוחלטת של התוכן וסלידה עמוקה מן הסגנון. על הסגנון הוא התנצל. בתוכן הוא דבק, ואני חולק על עמדתו בכל ישותי. לא אזיל דמעה אם הוא יתפטר מתפקידו, וזאת בלשון המעטה.

 

ועם זאת, אני מתנגד לחלוטין להצהרתו של ליברמן על הפסקת התמיכה במכינת עלי אם הוא לא יתפטר. אמנם אני בספק אם יש לו בכלל סמכות כזאת, אך אני מתייחס לעיקרון. זאת, מארבעה טעמים.

 

א. זהו מקארתיזם. גם אם דבריו של לוינשטיין מקוממים בעיניי, לפני שסוגרים את התקציבים למוסד שהוא עומד בראשו, יש עוד לא מעט מוסדות שהעומדים בראשם או המלמדים בהם משמיעים עמדות מקוממות לא פחות ואיש אינו נוגע בהם לרעה. אני מכיר אישית דמות מרכזית לאורך שנים רבות באחת המכינות הקדם צבאיות הגדולות, שנוקט בעמדות שמאל קיצוני מקוממות יותר מעמדותיו של לוינשטיין, והוא מעולם לא חש מאוים. האם מדינת ישראל הפסיקה לתקצב את ביה"ס עירוני ה', שמנהלו מרבה להתראיין ולהשמיע עמדות פוליטיות קיצוניות ביותר? הדמוקרטיה יכולה להכיל זאת.

 

ב. תרומתה של מכינת עלי לביטחון המדינה, לצה"ל, להכנת אלפי בני נוער להיות לוחמים ומפקדים מהטובים ומהמסורים ביותר שיש, לאורך שנים רבות כל כך, לא תסולא בפז. העמדת דברי לוינשטיין מול עובדה זו בהחלטה על תקצוב מתקציב הביטחון, היא חסרת פרופורציות.

 

ג. הרוב המוחלט של הציונות הדתית אינו מזדהה עם דברי לוינשטיין ובטח לא עם סגנונו. לא בכדי, נמתחה עליו ביקורת חריפה בציבור הדתי לאומי. הצעד של ליברמן רק ילכד את הציבור הדתי לאומי מאחורי לוינשטיין, ובכך ישיג ליברמן תוצאה הפוכה.

 

ד. איני מאמין בכנותו של ליברמן. כשהוא התחפש ל"שאול" מ"ארץ נהדרת" תחפושתו אמינה יותר מהתחפושת הממלכתית שהוא עטה על עצמו מאז "הניתוח להארכת הפתיל". הרי הוא הפרובוקטור הציני והפופוליסט שחולל את המאבק הציבורי למען אלאור אזריה, כולל ההסתה נגד שר הביטחון לשעבר, הרמטכ"ל וצה"ל. שירגיע.

 

* המסע מתחיל - פורסמו שמותיהם של חברי ההרכב שידון בערעור של אלאור אזריה. ומרגע זה, יחל מסע הרדיפה, השמועות, ההשמצות וההכפשות כלפי כל אחד ואחד מחברי ההרכב.

 

* שערורייה – עסקת הטיעון שנחתמה עם ח"כ גטאס היא שערורייה. ראשית, כיוון שאין מקום לעסקאות טיעון עם נבחרי ציבור. כשמדובר בנבחרי ציבור, יש עניין לציבור במשפט שבו האמת תתברר. שנית, כאשר מדובר בח"כ הנאשם בפגיעה בביטחון המדינה – על אחת כמה וכמה. שלישית, עסקת טיעון, שבה גטאס, שהעביר למחבלים טלפונים סלולריים, לא יואשם בסיוע לארגון טרור היא בדיחה. ורביעית, גם העונש, שנתיים מאסר בפועל (שממנו לבטח ינוכה שליש), על עבירה כזאת, הוא בדיחה.

 

* מפעלי חיים ציוניים - כציוני וכחבר קיבוץ אני גאה בצביקה לוי, אבי החיילים הבודדים, המנוע של מיזם אימוץ החיילים הבודדים בתנועה הקיבוצית ומחוצה לה, על פרס ישראל למפעל חיים שקיבל. לוי הוא מופת של התמסרות בכל ישותו למשימה ציונית, המשלבת התיישבות, עליה וביטחון.

 

אני תומך גם בהענקת פרס ישראל לדוידלה בארי, האיש שהקים את המפעל הלאומי החשוב בעיר דוד שבירושלים. אלה שתקפו את הענקת הפרס, בטענה שמפעלו הוא מכשול לשלום, הם אלה שתומכים בחלוקת ירושלים ובוויתור על העיר העתיקה. עיר דוד אינה איזה כפר או שכונה שסופחו לירושלים לאחר מלחמת ששת הימים, אלא היא הליבה  של ירושלים. ובמלאת יובל לשחרור ירושלים, ראוי דוידלה לפרס.

 

מבחינתי, דוידלה הוא גם שותף למיזם של חוק יסוד משאל עם – בדחיפה משותפת של ועד יישובי הגולן ועמותת אלע"ד.

 

* סמל בעל כורחו – באיחור של חצי שנה, קראתי את המסה של איילת שקד בגיליון הראשון של כתב העת האיכותי "השילוח" – "מסילוֹת אל המשילוּת". זוהי מסה מרתקת, עמוקה, שמזמן לא קראתי כמותה מאת פוליטיקאי, הנוסך עומק ותוכן הגותי לעשייתו.

 

יש פרקים במסה שהסכמתי אתם יותר, יש פרקים שפחות. אחד הפרקים שבהם הסכמתי אתה, הוא הצורך בהענקת משמעות ותוכן למהותה ולצביונה של ישראל כמדינה יהודית. אך דווקא הפרק הזה הכעיס אותי, כיוון ששקד חזרה שוב ושוב על גינוי "אליק", הסמל של הישראליות החילונית התלושה, ש"נולד מן הים". הכוונה לאליק שמיר, אחיו של הסופר משה שמיר שנפל בתש"ח, ולאחר מותו כתב עליו שמיר את הספר "במו ידיו (פרקי אליק)".

 

בשנות הששים והשבעים החל לפעול זרם ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית וחילוניות הישראלית. בקרב הזרם הזה, שאני חלק ממנו, הפך ספרו של שמיר לסמל התלישות החילונית, שנגדו יצא זרם ההתחדשות היהודית ובו הוא מרד. אלא שאין כל קשר אמתי בין הסמל, לבין אליק ומשה שמיר.

 

משה שמיר מעולם לא התנכר לשורשיו היהודיים ולא ראה בצבריות התחלה חדשה מקו האפס. נהפוך הוא, הוא תמיד הבליט את שורשיו היהודיים. כידוע, במלחמת ששת הימים חל מהפך בעמדותיו של שמיר, ממרקסיסט, איש מפ"ם, לאיש ארץ ישראל השלמה המצוי בקוטב הימני של המפה הפוליטית. אולם גם טרם המהפך, שמיר לא היה כנעני ואף לא בעל נטייה כנענית כלשהי. נהפוך הוא – ב-1947 פרסמה קבוצת צעירים ארצישראליים בהנהגת אורי אבנרי כתב עת בעל נטייה כנענית, שנקרא "במאבק". משה שמיר כתב נגד הקבוצה, וכינה אותה "במת אבק". במאמרו לגלג על התלישות המבוטאת בדרך הכנענית והציג את הניסיון ליצור עם חדש, מנותק משורשי תרבותו, כאבק פורח, כהבל ורעות רוח.

 

מנין התדמית שהודבקה למשה שמיר כ"צבר המנותק משורשיו"? משורת הפתיחה של "במו ידיו (פרקי אליק)" - "אליק נולד מן הים". שורה זו היתה לסמל התלישות של דור צברי מנותק וחסר שורשים, שכאילו נולד מן הים.

 

שמיר התקומם על הפרשנות הזו למשפט זה, וכתב שוב ושוב, שדבריו אודות אליק שנולד מן הים, אינם סמל אלא ביטוי לאהבתו של אליק את הים, ולכך שילדותו של אליק היתה ברובה בחוף הים.

 

הסמל הזה השתרש והתאזרח בתרבות הישראלית, ללא כל קשר למהותו והיום גם משה שמיר כבר אינו אתנו, כדי להעמיד דברים על דיוקם.

 

* הקלה וריענון – לא אחת אני נשאל מדוע אני קורא את הספרים ואת רוב העיתונים (בעיקר עיתוני השבת) במהדורה מודפסת ולא בספרים אלקטרוניים. יש לכך שתי סיבות. האחת, היא שזו קריאה איכותית יותר, מעמיקה יותר, יסודית יותר. לפחות למי שסיגל את הרגלי הקריאה בעידן הקדם דיגיטילי והתחבר למסכים כבר כאדם מבוגר. השניה, היא שמרבית שעות היממה, מרגע אחרי היקיצה ועד סמוך ללכתי לישון, אני מול צג המחשב. וכך, קריאת הספר או העיתון, על נייר מודפס, בכורסה הנוחה, היא זמן מנוחה לגוף ולנפש.

 

עד לפני שנים אחדות, תשובות אלו העידו על היותי שריד לעולם הולך ונעלם. לא עוד. בכתבה במוסף הספרותי של "ישראל השבוע", תחת הכותרת "הקאמבק של המאה" דווח שבניגוד לכל התחזיות, בשנים האחרונות מסתמנת התאוששות מרשימה במכירת ספרים מודפסים וצניחה דרמטית במכירת ספרים אלקטרוניים. וההפתעה הגדולה ביותר, היא שהשינוי הזה הוא בעיקר בקרב צעירים, כאלה שנולדו לעידן הדיגיטלי. ומה הסיבה לכך? בדיוק הסיבה שלי. "צעירים קוראים בספרים מודפסים כהפסקה מהסמרטפונים ומהמחשבים: הדור הצעיר כל כך עסוק דיגיטלית, שספרים מודפסים משמשים הקלה וריענון".

 

* מיהו קומיקאי - בעיניי, קומדיה היא פסגת התיאטרון. קומיקאי טוב חייב להיות שחקן מוכשר, אבל לא כל שחקן טוב מסוגל להיות קומיקאי. לעמוד על במה במערכון אינסופי, בניסיון כושל לחקות מבטא יידישיסטי ולצרוח בדיחות ישנות, מוכרות ולא מצחיקות על פולניות, זה לא קומיקאית.

 

זה מה שהיה במופע של אמירה פולן ודרור עפרון בפני מועדון 50+ באורטל. מיציתי אחרי כחצי שעה.

 

וכשעליתי הביתה ראיתי בטלוויזיה את מוני ובראבא. הם אינם צריכים לפתוח את הפה כדי שאהיה על הרצפה. אלה קומיקאים אמתיים!

 

            * ביד הלשון

 

היוצ"ר – אברהם בלבן הקדיש את טורו "רשימות תל אביביות" במוסף התרבות והספרות של הארץ לרח' יוצ"ר הקרוי על שמו של המשורר יוסף צבי רימון. הוא שמח לגלות שרימון מונצח בעיר והביע את צערו על כך שהמשורר נדחק לשולי התודעה הציבורית. וכך סיים בלבן את מאמרו: "כשאני מסתובב לאורך הרחוב הקרוי על שמו בתל אביב אני מגלה שאפילו פקידי העירייה הוסיפו לאלמוניותו. ליד השלט המדווח כי 'יוצ"ר' הם ראשי התיבות של יוסף צבי רימון, מופיע שם הרחוב כ'שדרות היוצר', שם המעלה על הדעת את מתחם 'חוצות היוצר' בירושלים. במלים אחרות, הפקיד העירוני החרוץ לא הבין כלל שלפניו ראשי תיבות של שמו של אדם פרטי והוסיף את האות 'הא' לשם (בדומה לרחוב הביאליק? שדרות הח"ן?). אני עובר לאורך הבתים הבאים ומגלה את עקביות הרשלנות: 'שדרות היוצ"ר' , 'שדרות היוצר', 'שדרות יוצר'. אני מרים טלפון לכמה ממכרי החדשים, ותיקי העיר: איש מהם אינו יודע כי בעיר רחוב על שם יוסף צבי רימון. מישהו צריך לכתוב על כך לעיריית התל-אביב.

 

השמש השקרנית נעלמת ומתחיל לטפטף. אני מסתיר את 'הנני' בתיקי וממהר הביתה דרך רחובות הסוקולוב והארלוזורוב".

 

קרוב לוודאי, שה"הא" נוספה כאן מתוך בורות ורשלנות, כטענת בלבן. אך אין הוא צודק באשר לתוספת הא הידיעה לשמות המופיעים בראשי תיבות או בכינויים. רשימה חלקית: הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"ג, הרמח"ל, הנצי"ב, הגר"א, האר"י, הראי"ה, החזון אי"ש, החפץ חיים, הרצב"י.

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 19/3/2017 00:27   בקטגוריות אנשים, דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, קליטה, תיאטרון, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



גאוות התנועה הקיבוצית


במאמר שפרסמתי ב"ידיעות הקיבוץ" לאחר מבצע "צוק איתן", שהעלה לתודעת הציבור את נושא החיילים הבודדים, קראתי להעניק את פרס ישראל על מפעל חיים למנוע של התכנית, צביקה לוי. בינתיים לוי חלה במחלת ניוון שרירים. השבוע התבשרנו שהוא זכה בפרס.

 

צביקה לוי הוא גאוות התנועה הקיבוצית. כחבר קיבוץ, אני גאה בו ובמפעל אימוץ החיילים הבודדים בקיבוצים. המפעל הזה הוא ביטוי לטוב והיפה בתנועה הקיבוצית – המשימתיות הציונית והשילוב בין ערכי ההתיישבות, העליה והביטחון.

 

הענקת הפרס, תאיר בזרקור את מפעל אימוץ החיילים הבודדים ומן הראוי למנף את החשיפה הזאת לקידום המפעל ועלייתו קומה נוספת. כשאני מדבר על קומה נוספת, כוונתי לבוקר שלמחרת שחרורם של החיילים הבודדים מצה"ל.

 

צה"ל, היחידה, המסגרת הצבאית, הם חממה בעבור אותם צעירים. עם שחרורם, הם מוצאים עצמם בודדים, ללא משפחה, ללא מסגרת, והישראליות שלהם, שהתחשלה כולה בצבא, אינה מעניקה להם כלים מספקים להתמודדות עם הישראליות האזרחית. הם בודדים, הם מתוסכלים, קשה להם וכמעט מחציתם יורדים מן הארץ.

 

זוהי החמצה לאומית ממדרגה ראשונה, של מלח העם, שבאו חדורי מוטיבציה ציונית, מתוך מסירות נפש גדולה ואנו מאבדים אותם.

 

על מדינת ישראל לראות בהשארת החיילים הבודדים בישראל משימה לאומית, להקים מסגרת לאומית לטיפול בחיילים המשוחררים ולהשקיע בכך משאבים.

 

אולם אין להמתין עד שהמדינה תפעל. עלינו, התנועה הקיבוצית, כמובילי מיזם החיילים הבודדים, לקחת את החיילים הבודדים המשוחררים, כמשימת המשך. עלינו להקים יחידה תנועתית שתיקח על עצמה את קליטת החיילים הבודדים שהיו מאומצים בקיבוצים - בתוך קיבוציהם או בקיבוצים אחרים, ואף לסייע למי שבחרו להישאר בארץ אך לא בקיבוץ, בצעדיהם הראשונים. עלינו להציע בית, ליווי ומשפחה מאמצת גם לחיילים בודדים משוחררים שבתקופת שירותם לא חיו בקיבוצים.

 

יש לסייע לחיילים הבודדים לא רק להילחם על הארץ ולסכן את חייהם על הגנתה, אלא גם לבנות בה את בתיהם ומשפחותיהם, לבנות ולהיבנות בה, כי טוב לחיות בעד ארצנו.

 

ומי ייטול על שכמו את האתגר הציוני הזה אם לא אנחנו, התנועה הקיבוצית?

 

* "ידיעות הקיבוץ"

נכתב על ידי הייטנר , 16/3/2017 18:52   בקטגוריות אנשים, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חוץ וביטחון, חברה, מנהיגות, ציונות, קיבוץ, קליטה, צבא  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ