לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ׳—׳‘׳¨׳”. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

עז הזיכרון בקרב, ונורא


אחד המיתוסים הכוזבים על אודות מלחמת ששת הימים, הוא שבאופוריית הניצחון, נשכח המחיר, נשכחו החללים, לא ספרנו אותם. כאילו לא היו 779 הרוגים, לא היו 2,593 פצועים, אלא רק ניצחונות וכיבושים. וה"הוכחה" לכך היא שירי המלחמה – כולם שירי ניצחון ורהב, כמו "נאצר מחכה לרבין", ואילו ההרוגים, השכול והיתמות – יוק.

 

לנראטיב הזה, שנולד לאחר מלחמת יום הכיפורים, יש פיתוחים והמשכים. למשל, ש"ירושלים של ברזל" של מאיר אריאל, הוא שיר מחאה על שירי הניצחון ובעיקר על שיר הניצחון "ירושלים של זהב", ובניגוד אליהם, הוא מדבר על השכול ועל מחיר הניצחון. שהשיר הראשון שניסה לנפץ את האופוריה ההירואית ולהתמקד במחיר המלחמה הוא "שיר לשלום" ויותר מכך, המחזות של חנוך לוין "את, אני והמלחמה הבאה" ו"מלכת אמבטיה". האופוריה וההתכחשות למחיר המלחמה נמשכו גם במלחמת ההתשה, ורק מלחמת יום הכיפורים הביאה לשינוי כיוון.

 

במאמר זה, אנסה לעמת את המיתוס עם העובדות. אקדים ואומר, שאיני מתכחש לכך שהניצחון הגדול גרם לאופוריה, ולאופוריה היו תוצאות שליליות כמו שאננות, סלביזציה משחיתה של מפקדי צה"ל ועוד, ושהיא בין הגורמים שאִפשרו את מחדל יום הכיפורים (שהיה בעיקרו מחדל מודיעיני, וראוי לציין שמלחמת יום הכיפורים, שהחלה בתנאי פתיחה הרי אסון, הסתיימה בניצחון ישראלי ברור).

 

בניגוד למיתוס המקובל, האמת היא שעל אף מלחמה לא נכתבו שירי זיכרון, שכול ויתמות כמו על מלחמת ששת הימים (ומלחמת ההתשה שבעקבותיה), ויתכן שמספר שירי הזיכרון בעקבות ששת הימים גדול יותר משל כל שאר המלחמות גם יחד. או במילים אחרות, המיתוס הזה כוזב לחלוטין.

 

אמחיש את דבריי במספר דוגמאות:

 

אחרי המלחמה – שירה של לאה נאור, בביצועה של חוה אלברשטיין.

 

אוי לי, חייל קרבי הוא.

אוי לי, כי אהובי הוא.

מי הוא יהיה לי, אם הוא עוד יהיה לי

אחרי המלחמה?

 

אם עוד תזרח השמש

על שתי עיניך אלה,

מה אז אראה שם? איזה צל יהיה שם,

אחרי המלחמה?

 

תם יום כאב, כאב וגבורה,

עז הניצחון בקרב, ונורא.

יש מי שמלחמתו נגמרה,

אך שלי עוד לא. שלי עוד לא.

 

אכן, עז הניצחון בקרב, מודה הכותבת. אך הוא גם "נורא". וכיוון שהיא איבדה את אהובה, המלחמה שלה לא נגמרה. והיא לא תיגמר לעולם. ואולי המילים "עז הזיכרון בקרב, ונורא" הם תמצית המסר לא רק של שיר זה, אלא גם של השירים האחרים שאציג במאמר. אין הם מפנים עורף לניצחון במלחמת הישע וההצלה. אין הם מתנערים גם משמחת הניצחון ומן ההישגים הגדולים של המלחמה. אבל תוגת השכול והצער על האובדן מלווים את שמחת הניצחון והגאווה בו, כתאום סיאמי.

 

והשיר מסתיים במילים הללו:

 

אוי לי, בכל נוסה הוא,

אוי לי, עפר כיסהו.

רק צל עזב לי, בעיני רעיו לי,

אחרי המלחמה.

 

הכותל – סמל הניצחון הגדול של המלחמה, הוא שחרורה ואיחודה של ירושלים, ובעיקר שחרור הר הבית והכותל המערבי. עד היום, עובר רטט בוודאי בקרב מי שחיו את התקופה ואני מאמין שגם בקרב מי שטרם נולדו אז, למשמע קולו של מיכה שגריר המשדר "אני עומד ליד הכותל המערבי" (הקלטה המשודרת לאחרונה בפרסומת למארז של "קול ישראל") או למראה תמונת הצנחנים ליד הכותל (שהופיעה לאחרונה בתקשורת בעקבות פטירתו של הצלם דוד רובינגר).

 

השיר, המיטיב לתאר את הרגש הלאומי בעקבות שחרור הכותל, הוא שירו של יוסי גמזו "הכותל", ושיאו במילים החוזרות:

יֵשׁ אֲנָשִׁים עִם לֵב שֶׁל אֶבֶן.

יֵשׁ אֲבָנִים עִם לֵב אָדָם.

 

וגם השיר הזה אינו מתעלם מן המחיר הכבד והכואב של שחרור הכותל. כבר בפתח השיר נאמר:

הַכֹּתֶל אֵזוֹב וַעֲצֶבֶת

הַכֹּתֶל – עוֹפֶרֶת וָדָם.

 

גמזו העמיד מספר דמויות לצד הכותל, שמסרו לו מסרים שונים: נערה, צנחן, אם שכולה ורב. כולם נרגשים ונפעמים, אך איש מהם אינו שוכח את מחיר הניצחון והשחרור.

 

הצנחן זוכר את חבריו הנופלים, ואומר:

לַמָּוֶת אֵין דְּמוּת אַךְ יֵשׁ קֹטֶר:

תִּשְׁעָה מִילִימֶטֶר בִּלְבַד.

 

גם הרב, החוגג את שחרור ההר, אינו שוכח את המחיר:

אֹשֶׁר. זָכִינוּ כֻּלָּנוּ.

וְשָׁב וְנִזְכַּר: לֹא כֻּלָּם.

 

וכמובן שהמסר הכואב והקשה מכל הוא של האם השכולה:

עָמְדָה בִּשְׂחוֹרִים מוּל הַכֹּתֶל

אִמּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהַחִי"ר.

אָמְרָה לִי: עֵינֵי נַעֲרִי הַדּוֹלְקוֹת הֵן

וְלֹא הַנֵּרוֹת שֶׁבַּקִּיר.

אָמְרָה לִי: אֵינֶנִּי רוֹשֶׁמֶת

שוּם פֶּתֶק לִטְמֹן בֵּין סְדָקָיו,

כִּי מַה שֶּׁנָתַתִּי לַכֹּתֶל רַק אֶמֶשׁ

גָּדוֹל מִמִּלִּים וּמִכְּתָב.

 

בשעריך ירושלים – גמזו כתב גם את השיר "בשעריך ירושלים". מנגינת הלכת של חתן פרס ישראל יחזקאל בראון, מדגישה את היות השיר הזה שיר ניצחון, שיר המבטא גאווה ושמחה על הניצחון. כאשר מדבר המשורר בפתח השיר על דמעות החיילים, אלו הן דִּמְעוֹת הַגַּאֲוָה שֶׁבָּעֵינַיִם.

 

אולם גם בשיר הזה אין המשורר שוכח את השכול, את מחיר הניצחון.

צִיּוֹן, הַלֹּא תִּשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם בַּחוּרַיִךְ.

צִיּוֹן, זֶה רֵעַי שֶׁנָּפְלוּ הַיּוֹקְדִים בִּבְכִי.

 

המסר של השיר, הוא שהמחיר כבד, אך המחיר הזה הוא המעניק חיים לאומה ולבניה. בדומה ל"מגש הכסף" של אלתרמן בתש"ח, כותב גמזו, ומתכתב עם יחזקאל הנביא:

בְּדָמֵנוּ חֲיִי, בְּדָמֵנוּ חֲיִי.

 

וכמו רבים משירי המלחמה, וגם זה באופן הסותר לחלוטין את הנראטיב הכוזב, השיר מסתיים בתקווה לשלום:

לַמְּנַצֵּחַ מִזְמוֹר עַל כִּתּוּת - חֲרָבוֹת בִּשְׁעָרַיִךְ.

בִּזְכוּת אֵלֶּה תִּחְיִי, בִּזְכוּת אֵלֶּה תִּחְיִי.

 

ילדי איננו ילד – במלחמת ההתשה שאחרי מלחמת ששת הימים, התייחס יוסי גמזו לתופעה שטרם ניתן לה אז שם, ולא הייתה בה הכרה – הלם קרב. הוא כתב על התופעה בשירו "ילדי איננו ילד".

 

ילדי איננו ילד עוד,

עיניו טובלות בתכלת עוד,

אך כבר במבטיו האש.

הוא שב אלי אחר כל כך,

שותק, אבל זוכר כל כך

מילים קצרות כמו קרב וכמו מוקש.

 

ילדי איננו ילד, לא, איננו ילד.

ידיו נגעו בפלד בימים של אש,

ימינו אלה.

כן, הוא שב אחר כל כך,

שותק, אבל זוכר כל כך

מילים קצרות כמו קרב וכמו מוקש.

 

אותו תלתל, אותו סנטר,

ובכל זאת, משהו אחר

משם, מן הקווים, נשקף.

הוא שב אלי עם חול נודד,

אבל את ילדותו איבד

אי שם במוצבים ובמרדף.

 

הייתי נער – לאותה תופעה התייחס גם דוד עתיד, בן וחבר קיבוץ משמרות, צנחן במילואים שנפצע בקרבות על שחרור העיר העתיקה. שבועות אחדים אחרי מלחמת ששת הימים, הוא השתתף בטיול של קיבוצו בגולן, ועם שובו כתב את השיר "הייתי נער".

 

בטיול הוא רואה איך לאחר המלחמה והניצחון הנוף מתחיל לחזור לקדמותו. אבל נפשו הפצועה של הלוחם, לא תחזור להיות כשהייתה. "אבל פניך, נערי, נותרו שונים".

 

היעדים מטוהרים והרוסים.

שלגים על החרמון מול שמש נמסים.

ובעיירת רפאים על הרמה

חמור בודד תועה כבטרם מלחמה.

הקיץ שב למשלטיו הישנים.

- אבל פניך, נערי, נותרו שונים.

 

השיר הוא מעין דיאלוג בין הלוחם המשוחרר לאהובתו, שממאנת להינחם על הנער שהיה לה, שאמנם חזר מן המלחמה, אך הוא אדם אחר.

 

היה לי נער מאוהב, היה לי נער,

צלול היה קולו, צלולות היו עיניו.

הקרב נדם ושוב קָרֵב הוא אל השער,

אך הילוכו כבד וחתומות פניו.

 

הלוחם המשוחרר מנסה להדחיק את מותם של חבריו שנפלו, אך פניו מסגירים את כאבו.

 

לומדים לא להזכיר את אלה שאינם.

לומדים לחזור להרגלים הישנים.

- אבל פניך, נערי, נותרו שונים.

 

פתאום בלעדיו – גיסו של דוד עמית, מאיר אריאל, לחם אף הוא כצנחן בקרבות לשחרור ירושלים. בשירו "פתאום בלעדיו", הוא יוצא נגד הציפיה מן האלמנות להתאפק, לא לבכות, להיות חזקות. אדרבא, הוא אומר לאלמנה, בכי, זעקי.

 

למה להחזיק מעמד? למה לעשות להם חיים קלים?

למה לא לתת לזעקה המתדפקת על שינייך להשתאג החוצה?

מה "כבודך" עכשיו? מי הם בשבילך לעזאזל?

הרי הם יכולים גם בלעדיו, הם לא ירגישו כלום בעוד שבוע...

רק את פתאום כמו מכנסיו המושלכים על הספה.

רק את פתאום בועה גדולה של בכי מאופק.

גרונך כואב כל כך אז למה לא לבכות, תגידי, למה?!

הרי אהבת אותו, אמרי נא איך תוכלי מחדש? איך תוכלי,

ובקרבך כבד בכייך שלא הורק?

 

מה אברך – שירה הראשון של רחל שפירא שהולחן והתפרסם, נכתב מיד לאחר מלחמת ששת הימים, לזכר בן כיתתה בקיבוץ שפיים, אלדד (דדי) קרוק, שנפל בקרבות לשחרור ירושלים.

 

הנער הזה - עכשיו הוא מלאך.

לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך.

אלוהים, אלוהים, אלוהים

לו אך ברכת לו - חיים.

 

מי שחלם – דידי מנוסי כתב את אחד השירים הבולטים והאהובים במלחמת ששת הימים, "מי שחלם".

 

גם בשיר הזה מפעמת האמונה בצדקת הדרך. גם השיר הזה מבין שהמתים לא נפלו לשווא.

 

מי שחלם לו ונשאר לו החלום,

מי שלחם, הוא לא ישכח על מה לחם.

-

מי שהבטיח לא הניח את חרבו.

מי שקראו לו הוא צעד בראש כולם.

 

אולם הגשמת החלום, הניצחון ותוצאותיו, לא ישכיחו את הנופלים, כתב מנוסי, באחד משיריו היפים ביותר.

 

מי שחלם והתגשם לו החלום,

מי שלחם עד ששמע קול מנצחים,

מי שעבר את כל הלילה, וראה אור יום -

הוא לא יניח שנשכח את ההולכים.

 

קרב רפיח – קרב רפיח של יורם טהרלב, בלחנו של צבי בורודובסקי ובביצועו של אריק לביא, הוא מארש ניצחון מובהק. השיר מציג בגאווה את היכולת להתמיד ולהסתער על אף המחיר הכבד, חרף הדם שנשפך.

 

מול האויב הגחנו

מי שנפל, נפל.

על הנופלים פסחנו,

רצנו קדימה, טל!

 

השיר הוא מעין תשובת הלוחמים לפקודת המבצע של מפקד עוצבת הפלדה ישראל טל, שבה נאמר: "חיילי עוצבת הפלדה: ניתן האות! היום נצא לרסק את היד שנשלחה לחנוק את צווארנו. היום נצא לפתוח לרווחה את שער הדרום שהונף בידי התוקפן המצרי. שריונינו יביאו את המלחמה אל עומקי אדמת האויב. לא ששנו אל הקרב הזה. האויב רצה בו, האויב פתח בו והאויב יקבלנו אחת אפיים... אנחנו מזנקים כדי לעקור מציריהם את שערי ההסגר המצרי. אנחנו מזנקים כדי למגר את משימת ההשמדה. היום יכיר מדבר סיני את תנופתה של עוצבת הפלדה. והארץ תרעד תחתיה".

 

מה שלא כל כך ידוע, הוא שמי שניסח, בעבור האלוף טל, את הדברים, הוא הסופר עמוס עוז.

 

אך השיר מדבר על כך שמחיר הדמים לא הרתיע אותנו ולא עצר אותנו, אבל הוא נשאר אתנו ואנו נושאים אותו לנגד עינינו.

 

את הנופלים נניח

הם לא יודעים, אבל

אנו אחרי רפיח.

הם לפנינו, טל!  

 

גבעת התחמושת – יורם טהרלב כתב גם את השיר "גבעת התחמושת", שבזכותו זה הקרב המוכר והידוע ביותר במלחמה. השיר מבטא גאווה רבה על גבורת הלוחמים ועל הניצחון, אבל לא פחות מכך, כאב על מחיר הדמים. ועם זכרם של הנופלים מסתיים השיר.

 

על בונקרים מבוצרים

ועל אחינו הגברים

שנשארו שם בני עשרים

על גבעת התחמושת.  

 

עמק דותן – שירה של דליה רביקוביץ' "עמק דותן" אף הוא שיר של ניצחון, של אהבת מולדת ושמחה על שחרור חבל מולדת שהיה בידי זר. וגם ממנו לא נפקד הכאב על מחיר הקרב.

 

אז נפגע המשוריין ותאחז בו האש

ותשעת הפצועים נלכדו בביתן.

שם נפלו גיבורים משריון וחרמש,

בעמק דותן.

 

****

 

אם כן, הטענה כאילו לאחר מלחמת ששת הימים שרנו שירי רהב ואופוריה והתעלמנו ממחיר הדמים, אינה מתיישבת עם העובדות.

 

אתייחס גם לשאר מרכיבי המיתוס.

 

השיר "נאצר מחכה לרבין", סמל הרהב, לא נכתב לאחר הניצחון, אלא בתקופת ההמתנה שקדמה לו. אין זה שיר של רהב, אלא שיר של העלאת המוראל, בימי החרדה שקדמו למלחמה.

 

גם "ירושלים של זהב" אינו שיר ניצחון, אלא קינה על ירושלים המחולקת, שהושר ביום העצמאות, שלושה שבועות לפני המלחמה וביום בו החלה תקופת ההמתנה. עם שחרור ירושלים הוסיפה נעמי שמר את הבית "חזרנו אל בורות המים", המעלה על נס את תיקון המצב הקלוקל שתיארה הקינה.

 

"ירושלים של ברזל" של מאיר אריאל, אינו שיר מחאה, אינו תגובה לשירי הניצחון כיוון שהוא נכתב בידי צנחן בירושלים בעיצומה של המלחמה. ואין הוא מוחה על "ירושלים של זהב", אלא משלים אותו. השיר שהפעים אותו ואת חבריו לפני המלחמה, קיבל נופך חדש עם שחרור העיר העתיקה, ועל כך הוא כתב את גרסת הלוחם. הוא שלם לחלוטין עם צדקת המלחמה: "באנו להרחיב גבולייך ולמגר אויב". ובמלחמתנו, שמנו קץ למצב שהצדיק את קינתה של נעמי שמר:

הלא לחומותייך

קראנו דרור.

 

וכמו בבית ששמר הוסיפה, כך גם מאיר אריאל הוסיף:

עכשיו אפשר אל ים המלח

בדרך יריחו.

עכשיו אפשר אל הר הבית

וכותל מערב.

 

כלוחם, הוא העלה כמובן את נושא מחיר הניצחון, מחיר קריאת הדרור לחומות ירושלים, והחזרה להר הבית, לכותל המערבי ולים המלח בדרך יריחו.

 

ובאו אמא אחר אמא

בקהל השכולות.

 

ובשל המחיר הכבד, הוא החליף את "אשר כולה זהב" ל"כמעט כולך זהב". בכך הוא העביר מסר זהה לשירי הניצחון האחרים, המסר של "עז הזיכרון בקרב, ונורא".

 

האמנם "שיר לשלום" היה שיר שהתייחס בכבוד לנופלים, בניגוד ל"שירי הניצחון והלל?

כך נכתב בו:

 

הזכה שבתפילות

אותנו לא תחזיר.

 

מי אשר כבה נרו

ובעפר נטמן,

בכי מר לא יעירו

לא יחזירו לכאן.

-

אל תביטו לאחור,

הניחו להולכים.

 

כלומר, ההיפך מהנראטיב. שיר לשלום מבקר את השירה על הנופלים. לצד ביקורתו על שירי ההלל והניצחון, הוא מבקר גם את שירי הזיכרון והשכול, ומפציר "הניחו להולכים". שירו "רק שיר לשלום". רק.

 

וכמובן ששיריו של חנוך לוין יצאו נגד תרבות הזיכרון. הוא התריס נגדה, והציג במקומה חלופה – האשמת ההורים השכולים במות יקיריהם, בשל החינוך הציוני שנתנו להם.

 

ואל תאמר שהקרבת קורבן,

כי מי שהקריב הייתי אני,

ואל תדבר עוד מלים גבוהות

כי אני כבר מאוד נמוך, אבי.

 

אבי היקר, כשתעמוד על קברי

זקן ועייף ומאוד ערירי,

ותראה איך טומנים את גופי בעפר-

בַּקֵש אז ממני סליחה, אבי.

 

לא בכדי, מי שהובילו את המחאה נגד הצגת מחזותיו הסאטיריים של לוין, היו ההורים השכולים, שבהם הוא פגע במזיד וברשעות.

 

****

 

במלאת יובל למלחמת ששת הימים, החל מסע הנהי והבכי על האסון הנורא שהתחולל. אוי ואבוי, ניצחנו.

 

אני מקווה שבמסה זו הצלחתי לעמת, ולו במעט, את אחד הנראטיבים של המסע הזה, עם העובדות.

 

 

נכתב על ידי הייטנר , 23/4/2017 00:41   בקטגוריות היסטוריה, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, אמנות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 18.4.17


* כשהרוב בוחר בדיקטטורה - כשהרוב בוחר בדיקטטורה (אם נניח, אשרי המאמין, שאכן זו הייתה בחירת הרוב) זו אינה דמוקרטיה.

 

* לא להיכנע למחבלים - שביתת הרעב של המחבלים הכלואים בישראל, היא כלי במלחמתם נגד קיומה של מדינת ישראל. כאנשים חופשיים, הם פעלו באמצעות טרור ורצח. למשל, מנהיגם ברגותי, הוא רוצח סדרתי, המרצה 5 מאסרי עולם על חמישה מעשי רצח שאחריותו המוחלטת עליהם הוכחה מעבר לכל ספק בבית המשפט; אף שגם בית המשפט ידע שמדובר בקומץ מתוך עשרות או מאות אנשים שהוא רצח.

 

היום, כאשר נעשה צדק והמחבלים הללו יושבים מאחורי סורג ובריח, הם אינם יכולים עוד לרצוח, אבל שאיפתם היא להשתחרר כדי לחזור לפעולות הטרור והרצח. המטרה של שביתת הרעב שלהם, מלבד נזק תדמיתי למדינת ישראל, היא להשתחרר כדי לחזור לטרור ולרצח.

 

ישיבתם בכלא לא נועדה רק לעשות צדק ולהעניש רוצחים וטרוריסטים, אלא בעיקר להגן על אזרחי ישראל וילדי ישראל מפני הטרור.

 

אין לנהל מו"מ עם שובתי הרעב ויש לנקוט נגדם אמצעי ענישה. חובתם של הכולאים לסכל כל פיגוע התאבדות, של מחבל הרוצה לפגוע במדינה או לשחרר את חבריו באמצעות התאבדות בשביתת רעב. בדיוק כפי שחובת בית הכלא להוריד אסיר מחבל תליה כדי להציל את חייו, כך יש לסכל התאבדות באמצעות הרעבה עצמית.

 

* סיכול והרתעה - מתקפת הטרור אשתקד, נראתה כתופעה שאין לה מענה. אמנם, כך נאמר גם על מתקפות קודמות, כולל מתקפת פיגועי ההתאבדות עם חגורות נפץ. אבל הפעם זה באמת נראה אחרת, כיוון שרוב המחבלים כלל לא השתייכו לארגון ולחוליות טרור. זהו "טרור השראה", כלומר מחבלים המוסתים במסגדים, בתקשורת וברשתות החברתיות, נוטלים סכין מהמטבח, מספריים מארגז התפירה של האמא או את מכוניתם ויוצאים לדקור ולדרוס. איך אפשר להגיע אליהם? איך אפשר לעצור אותם?  איך אפשר לסכל את הפיגועים?

 

כמו למתקפות הקודמות, גם לזו נמצא מענה, הגם שלא הביא לאפס פיגועים. מערכת הביטחון למדה לאפיין את דמות המפגע הפוטנציאלי, מצאה את הדרכים באמצעות מודיעין סייבר ומעקב אחרי הרשות החברתיות, להגיע לאותם מחבלים. למעלה מ-400 מחבלים נעצרו בשנה האחרונה.

 

כשאנו קוראים את מתבכייני "זכויות האדם" הטוענים ש"אוי אוי אוי" נכנסים באישון לילה לבית משפחה פלשתינאית ושולפים נער ממיטתו, עלינו להבין שלוחמי צה"ל ושב"כ הצילו חייו של ילד ישראלי, של קשיש ישראלי, של אישה ישראלית ואולי של תייר מחו"ל.

 

לעתים יש גם תקלות, כמו חשיפת המסתערבים בשבת בשכם. העובדה שהתקרית לא הסתיימה בלינץ' אלא בהחזרתם מיד, בריאים ושלמים, לידי צה"ל, מעידה על כושר ההרתעה של ישראל. הרש"פ ידעה היטב שאם יאונה להם רע, הפלשתינאים יקללו את היום הזה עוד עשרות שנים.

 

* מי ידבר בשם צה"ל - לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יש למהר ולהבטיח שהאלוף יאיר גולן לא יישא דברים בשם צה"ל בטקס כלשהו. די בנזק שהוא עולל לחברה הישראלית ולשיח הישראלי בדברי הבלע שלו אשתקד.

 

* איחוליי לרוגל אלפר – רוגל אלפר פרסם פשקוויל נאצה נגד חגי ישראל. הוא הסביר מדוע הוא מתעב אותם, למה אינו חוגג אותם ומדוע אינו מאחל "חג שמח". חגי ישראל הופכים את חיינו ל"אקסטזה לאומנית מתמשכת... החגים בישראל הם תמיד נשק לשיבוש השגרה החילונית וגם מכשיר להגברת הלאומנות. הכל משועבד לפולחניות ולטקסיות. החגים הם רודנות ההמון שוויתר על זהויות פרטיות".

 

אין זה נכון שאלפר מתעלם מחגי ישראל. נכון, בכל השנה הוא בז ל"דת השואה", אך את הבוז והארס הוא מעצים מאוד לקראת יום השואה. בכל השנה הוא בז ל"דת השכול" אך את הבוז למשפחות השכולות והשמחה לאידן הוא מעצים אלף מונים לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

 

מסיים אלפר את מניפסט הניכור: "מי שאומר כאן 'חג שמח' הוא חבר מפלגה. אני לא אומר. מסרב להגיד 'חג שמח'. לא חבר".

 

גם אני לא אאחל לאלפר חג שמח. אני אאחל לו רפואה שלמה והחלמה מהירה.

 

הבעיה אינה אלפר. הבעיה היא באלה, שבמקום שייעצו לו ללכת לטיפול, נותנים לו במה כל כך בולטת בעיתון יומי המתורגם לשפות זרות ומופץ בכל העולם.

 

* ראש הכנופיה - אי אפשר להבין תועבות כמו רוגל אלפר, גדעון ("מלחמת ששת הימים היא האסון הגדול ביותר של העם היהודי מאז השואה") לוי, עמירה הס ושאר הנמושות של דבוקת שוקן, בלי להבין את רוח המפקד. שוקן, הוא אבי השוקניזם, כלומר הכתיבה האוטו-אנטישמית, התעמולה לאויב. האחרים מתיישרים אחריו.

 

תמיכת כתבלבי הדבוקה בטרור נגד ישראלים ידועה. עכשיו ראש הכנופיה מצדיק גם את הטרור נגד האירופים. למה מגיע לאירופה הטרור? בשל 100 שנות תמיכה בציונות. ברורררר.

 

* רק שלי – הפריצה הגדולה של שלמה ארצי כסולן הייתה בפסטיבל הזמר והפזמון במוצאי יום העצמאות תשל (1970), בשירה של תרצה אתר "פתאום עכשיו פתאום היום" (המוכר יותר כ"אהבתיה"). ארצי הופיע עדין לבוש מדים, כבש את הקהל וזכה במקום הראשון.

 

אלו מילות הבית הראשון של השיר:

 

היא בליבי עכשיו, בתוך ליבי,

כמו הרבה צללים

כמו הרבה שבילים

כמו עשן.

היא רק שלי עכשיו, היא בחובי,

כנוף הרבה עלים

כמי נהר כחולים,

עכשיו היא כאן.  

 

בית קצר אחד, וכמה ביטויי גוף ראשון יחיד? בלבי, בתוך לבי, רק שלי, בחובי. לא סתם גוף ראשון יחיד – "רק שלי", גוף ראשון יחיד מועצם.

 

בראיון לגל"צ ערב שביעי של פסח, אמר ארצי שתקליטו "גבר הולך לאיבוד" הוא חלק ממהפכה באותה תקופה, של מעבר משירת "אנחנו" לשירת "אני". האם "פתאום עכשיו פתאום היום" הוא "אנחנו" או "אני"? האם שירו של ביאליק "בשל תפוח" ("התֹאבו דעת בשם מה אהבתי? אני אהבתי בשל תפוח"), שירו של נתן יונתן "זמר לבני" ("לכשתגדל ליאור שלי ילדי, תאחז בי, אבא פתי, בידי"), שירו של נתן זך "יופיה אינו ידוע" ("ולי אסור לומר זאת לעצמי אפילו, עלי להתאפק ולטייל בשעות הערב, כשצל נופל על צל, ולהסתפק לי בשתיקה")  ושירים אחרים שארצי שר טרם "גבר הולך לאיבוד", הם שירי "אני" או "אנחנו".

 

שלמה ארצי לא המציא את התאוריה הזאת. הוא הפנים אותה. הוא שמע אותה כל כך הרבה, עד שהיא חלחלה לתודעתו, והוא באמת מאמין בה. התאוריה הזאת מקובלת על החוקרים. אבל היא אינה מקובלת על העובדות. תמיד היו "אני" בזמר העברי ובשירה העברית. הרי אין כל סתירה בין "אני" ו"אנחנו". "אני" הוא חלק מ"אנחנו". "אנחנו" בנוי מהרבה "אני".

 

השינוי לא היה בהיכרות מפתיעה עם "אני" או באומץ לביטוי אישי, אלא בניכור ל"אנחנו", שפתאום הפך למילה גסה. התוצאה היא "אני" מנוכר ובודד.

 

            * ביד הלשון

 

אלוני הבשן – מאז ראשית מלחמת האזרחים בסוריה, היישוב אלוני הבשן בגולן עולה לכותרות, בשל זליגות מסוריה הפוגעות בו. בשבוע שעבר נפצעה קל נערה שביקרה ביישוב, מקליע סורי תועה שחדר לגבהּ.

 

אלוני הבשן הוא היישוב המזרחי ביותר בישראל. הוא מושב שיתופי דתי, שעלה לקרקע בלג בעומר תשמא, 1981, על רכס בשנית, בגובה 980 מ' מעל פני הים.

 

הקמת אלוני הבשן היא חלק מגל התיישבות במרכז הגולן, ביוזמת ועד יישובי הגולן ובדחיפתו, בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים. עד אז ההתיישבות הייתה בדרום הגולן ובצפונה. עיקר הפלישה הסורית הייתה במרכז הגולן. הדרישה ליישב את הפירצה הזאת נבעה הן מסיבות ביטחוניות, אך יותר מכך מסיבות מדיניות – כדי לסכל הסדר ביניים שיכלול נסיגה חלקית מהגולן, בשטח הפרוץ. מיקומו של אלוני הבשן 800 מ' מהגבול, נועד למנוע "שינויים קוסמטיים" עליהם דובר בשנות ה-70.

 

ימים אחדים לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, שבו ישראל ויתרה על כל סיני ועקרה את כל יישוביה, הכריז שר החוץ משה דיין שהסכם זה יהיה המודל להסכם עתידי עם סוריה. יו"ר ועדת השרים להתיישבות אריק שרון עלה, בתגובה, באותו שבוע לגולן, והכריז על הקמת מספר יישובים חדשים, ובהם אלוני הבשן. הכרזת דיין נתנה את האות גם למאבק יישובי הגולן לסיפוח הגולן לריבונות ישראל, שהוביל לחוק הגולן כעבור שנתיים וחצי.

 

מקור השם אלוני הבשן הוא בספר ישעיהו: "וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים, וְעַל כָּל-אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן".

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 18/4/2017 00:05   בקטגוריות אמנות, אנשים, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, שואה, תקשורת, צבא  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



המימונה – חג ישראלי


השתוממתי והצטערתי למקרא מאמרו של נעמן כהן נגד המימונה, וההערה הצינית שאהוד בן עזר צירף בעקבותיה בסוף הכתב העתי.

 

למה? למה ללעוג? למה להתנכר? למה לבזות? אינכם רוצים להיות שותפים – אל תהיו שותפים. איזו סיבה יש להוסיף עוד קיסם למדורות שנאת האחים והפלגנות בתוכנו?

 

לא חקרתי את מקורות המימונה, ויתכן שאכן מקורותיו פגאניים. נו, אז מה? רבים מחגי ישראל נחוגו בכל עמי קדם, גם העמים הפגאניים – כך חגי הטבע והחקלאות שאנו מציינים בשלושת הרגלים, כך חג האור בתקופת התקצרות שעות היום, שאנו חוגגים בחנוכה. אולם לאורך אלפי שנים, כל תרבות פיתחה כל חג בדרכה, יצקה לתוכו את תכניה. אין זה מן הנמנע מכך שזה סיפור התפתחותה של המימונה.

 

המימונה הייתה לחג מרכזי של יהדות מרוקו, ויש בה יופי רב והיא נושאת ערכים יפים: של אביב, של ערבות הדדית, של שכנות טובה, של תקווה לשפע והצלחה כלכלית, של צדקה, של שלום, וגם אכילת החמץ הראשון אחרי הפסח.

 

****

 

אנו יוצרים תרבות יהודית ישראלית, מיוצאי שבעים גלויות, שהביאו הנה מתרבותם, משירתם, ממנהגיהם, ממסורותיהם, ממאכליהם. העושר הבלתי נדלה הזה, הוא המעיין ממנו מפכה התרבות היהודית הישראלית. כל תרומה של כל עדה – מבורכת.

 

מאז אמצע שנות הששים, המימונה נחגגת בישראל, והייתה למרכיב משמעותי בתרבות היהודית הישראלית. יש בכך יופי רב. נכון, יש פוליטיקאים שמבחינתם המימונה היא הזדמנות לקושש פופולריות או לפחות רייטינג. אבל הדבר מעיד עליהם, לא על המימונה.

 

יותר ויותר ישראלים, שאינם ממוצא מרוקאי – אם כאלה שהתחברו לעדה באמצעות נישואין, או רק מתוך היכרות, שכנות וחברות, חוגגים את המימונה, שהופכת יותר ויותר לחג ישראלי.

 

****

 

את הדברים האלה אני כותב בשובי מן המימונה בקיבוצי, אורטל. כן, מאז שנות התשעים המוקדמות אנו חוגגים באורטל את המימונה, בשמחה גדולה ובהשתתפות מרבית החברים והילדים בקיבוץ (ועוד בשנים שקדמו לכך, נהגתי לחגוג את המימונה בבתים של חניכיי).

 

המנהג נפתח בידי חברים וחברות ממוצא מרוקאי, ששיתפו את כל החברים במנהג בית הוריהם. ודוק – לא בכדי כתבתי "ממוצא מרוקאי" ולא "מרוקאים". הם אינם מרוקאים, כפי שאיני חצי פולני או חצי רומני. הם יהודים, ישראלים, ציונים, חברי קיבוץ, שהוריהם עלו מגולת מרוקו. כשהוריהם עלו לארץ, הם לא השליכו אל מאחורי גבם את מנהגיהם, אלא הביאו אותם ארצה, כדי לנסוך אותם לכלי הקיבול של התרבות היהודית ישראלית, המתהווה מהמפגש והחיבור בין המסורות השונות והמנהגים השונים של קיבוץ הגלויות. זהו קיבוץ הגלויות התרבותי, הבנוי על המסד של קיבוץ הגלויות הפיסי.

 

****

 

מועדון קיבוץ אורטל המה, כבכל שנה, מפה לפה. לאורכו הוצבו השולחנות ועליהם כל המתוקים והצבעוניים האלה, שעליהם עמלו מספר חברות (אגב, חלקן "אשכנזיות", אם תתעקשו לדקדק) לאורך שעות רבות. ברקע – המוסיקה המרוקאית היפה. חלק מן המארגנים לבושים בלבוש המסורתי. שרנו, רקדנו ואכלנו. שמענו הסברים על החג. דינה ברדה, חברת הקיבוץ, שהייתה ברחם אמה בעת עלייתם ארצה, הציגה תערוכה של כלי נחושת שהוריה הביאו ממרוקו, וסיפרה עליהם. הוקרן חידון ביישומון kahoot על המימונה ועל יהדות מרוקו. והייתה רקדנית בטן.

 

וכמובן המופלטות עם החמאה והדבש – איזו דרך מתוקה לאכילת החמץ הראשון אחרי הפסח.

 

היה שמח, היה כיף, וזה היה כל כך ישראלי... ולנוכח החוויה הזאת, מאמרו הזועף והמנוכר של נעמן כהן נראה לי כל כך לא רלוונטי להוויה הישראלית.

 

יופי. אז נעמן מצא ב"הארץ" מאמר של איזו מזרחית-רדיקלית-מקצוענית שהתהדרה בחג כ"אנטי ציוני" ו"אנטי אשכנזי" ועוד בבל"ת. אם אומר שרבע פרומיל מעולי מרוקו מזדהים עם המאמר שלה, זאת תהיה הגזמת העשור. אבל לנעמן כהן הפשקוויל העלוב הזה הספיק, כ"הוכחה". חבל.


* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 17/4/2017 22:20   בקטגוריות אורטל, חברה, יהדות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ