לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל ומנהל מרכז "יובלים"במכללת תל-חי – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ§ֳ¡ֳ¸ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 20.4.14


* אם אכן מתגבש הסדר קבע המתיר את איראן כמדינת סף גרעינית (ואין זו רק תעמולה איראנית), הרי ההסכם הזה הוא סכנה חמורה לשלום האנושות.

 

* קבוצת ח"כים קיימה את מצוות העליה לרגל בפסח, ועלתה לחלות את פניו של אבו מאזן במוקטעה. הם חזרו משם מוקסמים כגרופיז, להקת מעודדות של היו"ר הפלשתינאי.

 

* הבשורה הגדולה שקיבלו מאבו מאזן, היא שהוא מוכן לחדש את המו"מ עם ישראל, תמורת שרטוט הגבולות. כלומר, הוא מוכן לעשות לנו טובה ולשאת ולתת אתנו, תמורת נכונות לייתר את המו"מ ולקבל מראש את תכתיבו בנוגע לגבול. מה שהוא לא אמר, הוא למה הוא מתכוון כאשר הוא מדבר על גבול. האם הוא מדבר על גבול בין מדינת הלאום הפלשתינאית למדינת הלאום היהודית? או שהוא מדבר על גבול בין מדינת לאום פלשתינאי נקיה מיהודים (שהרי הוא אינו מוכן שיהודים יישארו בה), לבין מדינה לא יהודית, שהוא יתערב בחייהם של הערבים בתוכה (כמו שחרור מחבלים רוצחים, אזרחי ישראל) ושתוצף במיליוני פלשתינאים (ולכן הוא אינו מוכן לוותר על תביעת "זכות" השיבה).

 

* במאמר ב"הארץ" של ערב פסח, מבכה רוגל אלפר את השלום, ומכריז רשמית שלא יהיה כאן שלום. מצד אחד, ניתן לראות בכך סוג של פיכחון. פיכחון? אלפר מציע תאוריה, על פיה שלום = חלוקת הארץ בין מדינת ישראל למדינה הפלשתינאית בקווי 49'. אילו ישראל הייתה רוצה, היה שלום על בסיס זה. אבל ישראל אינה רוצה שלום, ולכן אינה מוכנה לשלם את המחיר ולכן אין ולא יהיה שלום. אלא שכל הבניין הרעוע הזה עומד על כרעי תרנגולת. מי קבע ששלום הוא דווקא על הבסיס הזה? אך מעבר לכך, את הבסיס הזה ישראל דווקא קיבלה ושני ראשי ממשלה, ברק ואולמרט, הציעו על פיו הסכם שלום לפלשתינאים והם דחו אותו על הסף. להערכתי, גם היום, כאשר ציפי לבני ועריקאת יושבים בחדר, הם דנים על הבסיס הזה. ואין שלום. למה? כי הפלשתינאים אינם מוכנים לקבל את קיומה של ישראל. לכן הם דורשים את "זכות" השיבה, שנועדה להציף את מה שיישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. לכן, הם אינם מוכנים להכריז על סוף הסכסוך. לכן הם אינם מוכנים להכיר בישראל (להכיר בה, אך לא כמדינה יהודית, פירוש הדבר לא להכיר בה, כמובן).

 

* אני מתנגד למתווה השלום הנ"ל ותומך בפשרה טריטוריאלית נוסח תכנית אלון ומורשת רבין. הבעיה היחידה בתפיסה שלי, היא שאין לה פרטנר פלשתינאי. וזה גם הדבר היחיד המשותף לתפיסה שלי ולאידיאה פיקס של אלפר. אז אולי כדאי לחפש פתרון מחוץ לקופסה – הן מחוץ לקופסה הישראלית / פלשתינאית והן מחוץ לקופסת א"י המערבית. בתוך הקופסה הזאת, הפתרון הוא חלוקה בין מדינת ישראל ללא גבולות בני הגנה, עם טרנספר המוני לתושביה וויתור על נכסים לאומיים חשובים לבין מדינונת פלשתינאית מפורזת ונטולת יכולת קיום. חלוקה כזאת היא מתכון לנצחיות הסכסוך ולמלחמה קשה ועקובה מדם. הפתרון חייב לכלול את ירדן, ופשרה טריטוריאלית סבירה בין ישראל לפדרציה ירדנית – פלשתינאית.

 

* במאמר ב"הארץ", יצחק לאור מלקה אותנו קשות, על כך שחירותנו מבוססת על שלילת חירותם של הפלשתינאים, והוכחה לכך היא הסגר שבו הם נתונים בחג.

 

בליל הסדר והסגר, נרצח סנ"צ ברוך מזרחי בכביש 35 בהר חברון. ליל הסדר הוא ערב מוּעָד לפורענות, לפיגועים, לרצח יהודים. האם שכחנו את טבח הפסח במלון פארק בליל הסדר תשס"ב 2002, בו נרצחו למעלה משלושים איש ונפצעו 160, ואת הטבח למחרת באלון מורה, בו נרצחו ארבעת בני משפחת גביש?

 

צריך דמיון מפותח כדי לשער מה עלול היה לקרות במועד זה אלמלא הסגר?

 

יצחק לאור לוקה בבוחן המציאות שלו. הוא חי בעולם וירטואלי, שבו אין סיבה ומסובב. הוא מתעלם מהגורם לסגר – הטרור והמוטיבציה להרוג ביהודים בליל הסדר. הוא מתעלם מתכלית הסגר – הגנה על חייהם ושלומם של אזרחי ישראל. מבחינתו, הסגר הוא אמצעי דיכוי שמיכוי, ללא כל סיבה, רק מתוך חדוות הדיכוי וההתעללות המפעמת בנו.

 

* ובאותו עניין - כתבה לי הקוראת ו': "אני לא חוגגת את פסח. קשה לדקלם את ההגדה, לדבר על יציאה מעבדות לחרות, בידיעה שעם שלם נמצא בסגר, כדי שאנחנו נוכל להמשיך בצביעות הזו". תשובתי: "אמנם בסדר פסח אנו שותים ארבע כוסות, אבל החג שבו אנו שותים עד דלא ידע להבדיל בין ארור המן וברוך מרדכי הוא חג אחר".

 

* כיהודים, עלינו להתייחס להצתת מסגד וכתובות "ערבים החוצה", בדיוק כפי שאנו מתייחסים להצתת בית כנסת וכתובות "יודן ראוס".

 

* בתכנית "המילה האחרונה" בגל"צ, השתלחה עירית לינור בהגדה הקיבוצית, מתוך שלילה עקרונית שלה, מעצם היותה הגדה שונה מהמסורתית. אני אוהב מאוד את ההגדה הקיבוצית ורואה ברכה בריבוי, אך אני מכבד את הטענה העקרונית של הגדה אחידה לעם היהודי כולו. מה שהפריע לי בדבריה של עירית, לא היה ההתנגדות העקרונית, אלא הבורות שהפגינה באשר למהותה של ההגדה ושל מסריה, והזלזול במה שאינה מכירה.

 

מי שהגן על ההגדה הקיבוצית, היה בן זוגה לתכנית, רוגל אלפר. אלא שבמחלוקת בין שניהם, אני קרוב יותר, באופן חד משמעי, לעמדתה של עירית. המסר של רוגל הוא: "מה אכפת לך באיזה הגדות אחרים משתמשים? שכל אחד יקרא באיזו הגדה שהוא רוצה. מה אכפת לך אם מישהו לא רוצה לעשות סדר? שלא יעשה. מה אכפת לך אם מישהו לא עושה סדר אלא יושב בבית מול הטלוויזיה ואוכל לחם? אם זה טוב לו, מה זה ענייניך?" וכן הלאה.

 

שוב, אותה דיוטה נמוכה ואינפנטילית של שיח הזכויות. אך זה לא שיח זכויות, שהרי איש אינו שולל את זכותו של כל אחד להחליט האם לחגוג את פסח, ובוודאי שאיש אינו מנסה לכפות על זולתו לחגוג אותו בדרך מסוימת. אין זה שיח זכויות, אלא שיח ניכור. שיח שהוא היפוכו של שיח האכפתיות. שיח השולל חברה, שולל קהילה, שולל לאום ושולל משפחה. מה אכפת לך מה אני עושה? ובעצם – מה אכפת לי מה אתה עושה? מה אכפת לי ממך בכלל? וחוסר האכפתיות הזה, בשם האינדיבידואליזם הקיצוני, מתחיל בהתנגדות לשיח זהותי ותרבותי, שמשמעותו יצירת זהות משותפת, וממשיך בחוסר אכפתיות למצבו הכלכלי של הזולת. "אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים. מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק?"

 

* בראיון ל"הארץ" בערב פסח, קרא הרב הראשי דוד לאו, לשנות את חוק השבות, ולמחוק את סעיף הסבא, כלומר את קליטת מי שסבם יהודי. תוך פריטה דמגוגית על הנימים הקסנופוביים הקיימים בנו, למרבה הצער, הוא אמר שאין זה תפקידנו להיות מדינת הסעד של העולם השלישי... למעשה, הוא התכוון לומר שאין להעלות לארץ את היהודים שאינם מוכרים על פי ההלכה, בפרשנות הרבנות האורתודוכסית.

 

במשך 70 שנה, כל יהדות בריה"מ נלחצה תחת מכבש כבד של דיכוי רוחני ותרבותי, שנועד להשכיח מהם את לאומיותם ודתם. והנה, לאחר 70 שנה, נצח ישראל לא שיקר, ולמעלה ממיליון יהודים עלו לישראל, לבנות ולהבנות בה. הם מתערים בעם היהודי, מתערים בחברה הישראלית, משרתים בצה"ל, תורמים לחברה, לכלכלה, למדע, לתרבות ולספורט. לא כולם יהודים על פי ההלכה. כפי שההלכה עצמה היא מתן מענה חדשני למצב העם היהודי לאחר החורבן, בניגוד לגישה הקראית של דבקות פונדמנטליסטית בתורה כלשונה, כך על ההלכה במאה ה-21 לתת מענה הולם ליהדות בת זמננו, ולא לדבוק כקראית בשולחן ערוך. מן הראוי למצוא את הדרך להכיר ביהדותם של כל העולים מחבר העמים. הרב לאו משדר המון אמפתיה לכל חלקי העם, ואם נכונים הדברים שנכתבו בכתבה, הוא מוליך מהפכה מבורכת של שחרור הרבנות מכבלי הבירוקרטיה ושיפור השירות. אולם עמדותיו שמרניות לחלוטין ואין בהן כל מענה לצרכים האמתיים של העם היהודי היום. הוא אף מנסה לסכל את הצעת החוק המתונה של ח"כ אלעזר שטרן, שנועדה להקל על הגיור במסגרת הרבנות האורתודוכסית, באמצעות מתן אפשרות למתגיירים לבחור באופן חופשי רבני ערים כמגיירים, ובכך לשבור את המונופול החרדי האנטי ציוני על הגיור. אם זו גישתו, כל השינויים הארגוניים שהוא מקדם, שווים כקליפת השום.

 

* הטענה הדמגוגית של הקוראים לשנות את חוק השבות, שאמנם הוגדר כתשליל של הגדרת היהודים בחוקי נירנברג, היא "שלא ניתן להיטלר לקבוע את זהותנו היהודית". כמובן שאין כאן קביעת הזהות היהודית על פי חוקי נירנברג, אלא אמירה ערכית, שהמדינה היהודית פתוחה בפני כל מי שנרדף בשל יהדותו. יש לשים קץ לחרפה, שבה מי שנרדף בגולה על יהדותו, יירדף במדינת היהודים בשל אי הכרה ביהדותו.

 

* חוסר היציבות באוקראינה גורם לעליה באנטישמיות במדינה זו, וצפוי להביא להכפלת קצב העליה משם. במקום לקבל את היהודים הנרדפים באוקראינה בזרועות פתוחות, כאחים אבודים השבים אלינו, יוזם הרב הראשי חקיקה שתמנע עליית רבים מהם.

 

* למפת הפסטיבלים של פסח, נוסף פסטיבל חדש – פסטיבל שיר השירים בפארק קצרין העתיקה. במרכז הפסטיבל השנה - הופעות של שולי רנד ושל שלום חנוך, ברחבת בית הכנסת העתיק. אני הלכתי להופעה של שולי רנד. הופעה מקסימה, עם הרכב של גיטרה, כינור וקלידים. שולי נתן את מיטב הרפרטואר שלו, ועליהם הוסיף את "שירת העשבים" של נעמי שמר ע"פ ר' נחמן מברסלב ואת "טמבל" של ארכדי דוכין (הגרסה העברית לשירו של ולדימיר ויסוצקי). מדבר אחד התאכזבתי – שולי לא שר את פרק ה' בשיר השירים, אותו הוא הלחין ושר. כל כך מתבקש בפסטיבל שיר השירים.

 

* מעבר להיותו של שולי רנד יוצר וזמר מוכשר מאוד, הוא גם מעורה בתרבות הישראלית, חי בתוכה ותורם לה. הוא תורם לה דווקא בכך שהוא מכניס לתוכה את הגוון החרדי, להבדיל מהחרדים המתבדלים והמסתגרים. הם מונעים מעצמם את ההיכרות עם גוונים אחרים בתרבות הישראלית היהודית, אך גם מזולתם את הגוון החשוב שלהם. בחירתו של שולי רנד הפוכה, וזאת גדולתו.

 

* למעלה מ-42 שנים וחצי חלפו מאז קבעה אסתר רוט שחמורוב את השיא הישראלי לנשים בריצת 100 מ', בחצי הגמר באולימפיאדת מינכן, עד שהשיא נשבר היום בידי אולגה לנסקי. בריצה זו חסרו לרוט שחמורוב 4 מאיות השניה כדי לעלות לגמר במקצה זה. היא עלתה לגמר בריצת 100 מ' משוכות, הישראלי הראשון שהגיע לגמר כלשהו באולימפיאדות, אך בשל טבח הספורטאים (ובהם מאמנה האישי עמיצור שפירא), לא השתתפה במרוץ. היא השתתפה במרוץ הגמר באולימפיאדת מונטריאול 1976, וזכתה במקום השישי. יש לציין, שבתקופתה הייתה רוט שחמורוב האצנית המהירה ביותר בעולם החופשי, אך בכל המקומות הראשונים זכו הספורטאיות מן הגוש הסובייטי, שגופן היה מוצף בהורמונים גבריים, והן היו למעשה מכונות ספורט בלתי אנושיות. לאמתו של דבר, היא הייתה אז האישה המהירה בעולם. מאז, ישראליות וישראלים זכו במדליות אולימפיות, כולל מדליית זהב, והיום נשבר השיא האלמותי של שלה, אולם בעיניי, אסתר רוט שחמורוב, כלת פרס ישראל לספורט, הינה גדולת הספורטאים הישראליים בכל הדורות.

 

* ביד הלשון

 

"איפה תהיו בחג השני"? "מה תעשו בפסח שני"?

 

ובכן, אין מועד כזה – "החג השני". "פסח שני" דווקא יש, אך הוא שונה מכוונת השואלים.

 

היום האחרון של פסח, כ"א בניסן, שכמו היום הראשון, הוא שבתון, נקרא בפשטות "שביעי של פסח". על פי המסורת, זה היום שבו נקרע ים סוף ובני ישראל עברו בתוך הים בחרבה, אולם בתורה אין הסבר לציווי לקיים ביום הזה שבתון.

 

ומהו פסח שני?

 

מועד זה, הקרוי גם "פסח קטן", חל בי"ד באייר, בדיוק חודש לאחר ליל הסדר. זהו מקצה שיפורים, המאפשר למי שלא יכלו להקריב את קורבן הפסח, מכיוון שהיו טמאים (למשל, נגעו במת), להקריב אותו במועד ב'. אין מועד ג'. היום נהוגים בפסח שני מעט מנהגי יום טוב, כמו אי אמירת "תחנון" בתפילה.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 20/4/2014 01:12   בקטגוריות אמנות, אנשים, דת ומדינה, הגולן, הגרעין האיראני, הזירה הלשונית, היסטוריה, התנועה הקיבוצית, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, קליטה, שואה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שבחי הניכור


(תגובה למאמרה של אווה אילוז "האם יתכן דבר כזה אינטלקטואל יהודי?")

 

אילו נתבקשתי לתת כותרת למסה של אווה אילוז, אינטלקטואלית הבית של מוסף "הארץ" – "האם יתכן דבר כזה – אינטלקטואל יהודי?", הייתי מכתיר אותו: "שבחי הניכור". אילוז יוצאת במאמרה נגד הסולידריות היהודית ונגד המושג אהבת ישראל. בעיניה, יש סתירה בין סולידריות לקבוצה, לבין אינטלקטואליות שחייבת להיות אוניברסלית. כל המסר שלה הוא מסר של אינטלקטואל מנוכר; מנוכר לחברה, מנוכר לקהילה, מנוכר לעם, כיוון שסולידריות מנוגדת לאמת, והאינטלקטואל מחויב לאמת. לא בכדי, הגיבורה האולטימטיבית שלה (גם אם היא מסייגת פה ושם את הערצתה אליה) היא חנה ארנדט, מקרה קיצוני של אינטלקטואל מנוכר לעמו. "בשביל ארנדט, כמו להוגי דעות אחרים מתקופת ההשכלה, האפשרות לדעת את האמת הייתה תלויה באפשרות לחשוב בצורה עצמאית, ללא התערבות של דעות קדומות או מסורת. העצמאות הזאת העניקה לה, זכות קריטית: לא להתייחס למצב ההיסטורי הספציפי של העם היהודי. אם חשיבה אמתית מוגדרת על ידי עצמאותה, היא חייבת להתעלם מהצרכים של הקהל שלה או קבוצת ההתייחסות שלה. זאת משום שהישארות בשטח הדאגות של הקבוצה מסכנת את יכולתה של אשת הרוח להתייחס אל העולם באופן נטול אינטרסים". אילוז טוענת שתפקידו של אינטלקטואל, מאז ימי סוקרטס, הוא לבקר את החברה שלו, והתביעה לסולידריות מנוגדת לכך.

 

אכן, תפקידו של אינטלקטואל הוא לבקר את החברה שלו. אולם אינטלקטואל מנוכר, שאינו חלק מהחברה, שאינו כואב את כאביה ואינו שמח בשמחתה, שאינו סולידרי כלפיה ואינו חי אותה – ביקורתו אינה ביקורת אמת, והוא עצמו אינו אלא נביא שקר. אין מי שמתחו ביקורת נוקבת יותר על חברתם מאשר נביאי ישראל, דווקא מתוך אהבת ישראל וסולידריות עמוקה עם עמם. ובדורות האחרונים, אין מבקרים חריפים יותר של החברה, מאשר ענקי רוח כביאליק, אלתרמן, ברנר, ש"י עגנון ומרטין בובר. זאת, כיוון שביקורתם באה מאהבה, מהזדהות, משייכות, ולא מניכור, שהוא המדרון החלקלק לשנאת ישראל.

 

אילוז מבטאת במאמרה את המסר הפוסט-ציוני הקלאסי: "כאידיאולוגיה לאומית, הפכה הציונות לעוף מוזר משהו: במקום שתסתיים עם הקמת המדינה, כוחה וטווח השפעתה רק התגברו". אליבא דאילוז, הציונות הייתה בסך הכל מכשיר להקמת המדינה. בעיניי, המדינה היא מכשיר להגשמת הציונות; לריכוז העם היהודי במולדתו, ליישוב ארץ ישראל ביהודים, לקיומה של מדינה יהודית הנוטלת אחריות על העם היהודי, על קיומו הפיזי והרוחני, על עתידו.

 

מאמרה של אילוז רווי דמגוגיה. לדוגמה, אילוז יוצאת בשצף קצף נגד הלובי הפרו ישראלי בארה"ב. כמשיחה לפי תומה היא משרבבת את המשפט הבא: "מה שנהוג לכנות 'הלובי הישראלי' – ללא ספק השדולה החזקה ביותר בפוליטיקה האמריקאית לצד NRA (איגוד הרובאים הארצי) ...". במאמר המתפרס על פני חמישה עמודים שלמים, ההתייחסות לאיגוד הרובאים ממש מיותר. אין בו שום תרומה למסר שלה. אולם היא לא ויתרה על שרבובו, כיוון שזהו לובי שנוא, בצדק, על הגורמים הליברליים בארה"ב ובאירופה, ואם אפשר לחבר אליו בתודעה את הלובי הישראלי, אילוז לא תוותר על ההזדמנות.

 

אילוז יוצאת נגד השימוש בסולידריות היהודית ככלי פוליטי. אבל האמת, היא שכל התאוריה שמאחוריה המסה, היא כלי פוליטי המוביל לשורת הסיום הכל כך פוליטית, כל כך בוטה, כל כך רדיקאלית: "לנוכח העוולות הקשים, הבלתי פוסקים, כלפי הפלשתינאים והערבים תושבי ישראל, חובתו המוסרית [של האינטלקטואל] היא להיפרד, בכל הכאב, מן הסולידריות הזאת". ... בכל הכאב? אני דווקא מזהה את חדוות הפרידה. 

 

* מוסף "הארץ"

נכתב על ידי הייטנר , 17/4/2014 12:17   בקטגוריות אנשים, הגות, חברה, יהדות, פוליטיקה, ציונות, תרבות  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יבורך כל הבא בשערים, ברוך צאתכם לשדה


התנועה הקיבוצית, כתנועה ציונית, חלוצית, כפרית ובעבר - חקלאית ברובה, יצרה נכסי תרבות שנועדו להחיות את התרבות התנ"כית, את החג התנ"כי. הרעיון שעמד מאחורי המפעל התרבותי הזה, הוא שעם שב אל אדמתו כדי להחיותה, ועליו להחיות גם את תרבותו המקורית, תרבות של אנשי אדמה, היושבים על אדמתם ומעבדים אותה. רעיון של תחיה תרבותית של העם היהודי השב לארץ ישראל.

 

קשה לומר שהמפעל התרבותי הזה הצליח לעצב את התרבות הישראלית, אם כי הוא השפיע עליה באופנים רבים (כמו ט"ו בשבט כחג הנטיעות ועוד). היום, גם התנועה הקיבוצית אינה חוגגת ממש את החגים החקלאיים. אולם הם עדין קיימים – חגיגת הביכורים, מתקיימת בצורה זו או אחרת, בכל הקיבוצים והמושבים. ובחלק מן הקיבוצים, גם חגים אחרים.

 

רמת יוחנן, קיבוץ שיתופי חזק, מבחינה קהילתית, חברתית, כלכלית ובעיקר תרבותית, מקיים מסורת חזקה ביותר של תרבות קיבוצית. כמדומני, זה הקיבוץ היחיד שקבלת השבת שלו נערכת במעמד הקיבוץ כולו, היושב סביב שולחנות סעודת השבת. והוא מקיים מסורות יפות של החגים החקלאיים. גולת הכותרת היא טקס קציר העומר, בשדה החיטה הסמוך ליישוב.

 

השנה, נכחתי בטקס, כאורחו של חברי מאייקה יפה. הייתה זו חוויה יפה ומרגשת בעבורי.

 

****

 

הטקס מתקיים בחג הפסח, למחרת הסדר, בשעות בין ערביים, לנוכח השקיעה. כל חברי הקיבוץ ואורחיהם הרבים מגיעים למקום, יושבים על באלות חציר וכסאות באזור המיועד קהל. באמצע השדה שתי במות – במת ענק למחוללים ובמה קטנה יותר לתזמורת ולמקהלה. על שני עמודים גבוהים, מעין מגדלי תצפית, משני צדי הבמה, ניצבים קריינית וקריין. ובצדדים שני רוכבים על סוסים, המשתלבים בהמשך הטקס. האזור כולו מקושט בדגלי ישראל.

 

המסכת, אורכת כ-45 דקות, והיא חוויה תרבותית מרהיבה של זמר, מחול, נגינה וקריינות, כולה על טהרת חברי רמת יוחנן וילדיהם, לבושים בבגדי מחולות מסורתיים, תנ"כיים; מסכת שכולה ביטוי לתכנים הציוניים הקיבוציים של העמקת השורשים במולדת, של יצירת קהילה חקלאית.

 

הטקס עוצב ב-1945, וזה 69 שנים מתקיים ללא כל שינוי. כל צעד מחול היום, זהה לצעד המחול של אותו הרוקד לפני עשרים, ארבעים וששים שנה. ראיתי פעם סרט, המציג את הריקוד תוך שהוא מדלג בין הדורות, והריקוד בדיוק אותו ריקוד, רק את הרוקדים שחור לבן מחליפים רוקדים בצבעים ואת השפמים השחורים מחליפים שפמים לבנים.

 

הזמן כאילו עמד מלכת. הזמרים שרים ברי"ש מתגלגלת, כפי ששרו פעם. הקריינים מדקלמים את הטקסט שלהם בפאתוס רב, באינטונציה שהייתה מקובלת בשנות ה-40, טקסטים כמו: "יבורך כל הבא בשערים, ברך יבורך – ברך יבורך! שלום צאתכם לשדה. תחזק ידכם – תחזק. תחזק, תחזק – תחזק ידכם, הבאים בפאת השדה" וכן הלאה. והכל, ללא שמץ של ציניות, אלא באותה רצינות ואותה התכוונות, אישית וקהילתית, כמו קהילה מתפללת, הקוראת בדבקות תפילה שנוסחה לפני 2000 שנה.  

 

גולת הכותרת, שיאו של הטקס, הוא כמובן האקט של קציר העומר. קבוצת גברים חסונים, מיומנת ומנוסה, קוצרת את פאת השדה בחרמשים, והנשים רוקדות אחריהם, מלקטות את השיבולים ואולמות אותן באלומות עמן הן חוזרות בריקוד אל הבמה. ניכר על הקוצרים, לבני השפם ומה שנשאר מן הבלורית, שהמיומנות שלהם בקציר ידני בחרמש, לא נרכשה בחזרות לטקס, אלא בעבודה בשדה. בכל זאת, חמישה מהם עברו את גיל השמונים ולצדם כמה זאטוטים בשנות השבעים לחייהם.

 

נקודות נוספות הם טקס הנפת העומר – בדיוק כפי המסופר במשנה, בטקסט שהקריין קורא, לא לפני ש"ראש הקוצרים" מכריז: "עומר ראשית תנובת השדה – ברכת האדמה!" וזקן המשמרת מכריז: "הנני פודה עומר זה לפי מנהגנו והייתה הארץ לנו לצמיתות".

 

הטקס מסתיים בשירת "התקווה".

 

****

 

"היי, מה עם כתובת האש?" רטנו מן הקהל. הרי הם יודעים שבכל שנה ושנה, לפני שירת "התקווה", מודלקת כתובת אש. מסתבר, שמאחר והשנה השדה כבר יבש וצהוב לגמרי, מטעמי בטיחות לא הודלקה האש. השנה אף היה תקדים מסוכן, כאשר אחד המשתתפים (מאייקה, המארח שלי) ניגש למיקרופון מיד בתום שלב הקציר, התנצל שהמשפט חורג מהפרוטוקול וסיפר שחמישה מן הקוצרים עברו את שנת ה-80 שלהם. אחרי הטקס אמר לו מישהו – "המשפט הזה עוד יגיע לבירור במזכירות..."

 

אי אפשר לספר על טקס העומר ברמת יוחנן, בלי להזכיר את מעצביו; שנים מהחשובים במעצבי התרבות הקיבוצית, המשורר והמוסיקאי מתתיהו שלם (שלו ילד, נכדים ונינים בגולן), שיצר את המסכת וכתב את המילים והלחנים והכוריאוגרפית לאה ברגשטיין, יוצרת המחולות ומעצבת התלבושות.

 

****

 

צפיתי בטקס בהנאה רבה, אך הרבה סימני שאלה ליוו את מחשבותיי, בנוגע למסורת וחידוש. מה המשמעות של יצירת מסורת חלופית למסורת דתית, כשהיא עצמה הופכת לטקס דתי שאין להזיז בו תו או תג? אך אולי זו הדרך הנכונה ליצור מסורת? נזכרתי בפרק מספרו של מוטי זעירא "מקומי", הנקרא "השנה אנו מתחילים מסורת חדשה", המציג את הקושי ליצור מסורת כלשהי בקיבוץ, בשל הרצון להמציא בכל פעם הכל מחדש. שאלתי את עצמי שאלות על הרלוונטיות של הטקס הזה, כאשר גם חברי רמת יוחנן, ברובם, אינם עוסקים עוד בחקלאות. שאלתי את עצמי האם הפאתוס הטקסי הזה יאה לימינו, או שמא הוא פאתטי? האם ניתן ליצור היום מסורת כזאת בקיבוצים? האם אנו יכולים ליצור מסורת כזאת באורטל? ואיך ראוי ורצוי להחיות ולשלב בחיי הקיבוץ את המסורות היהודיות שנזנחו לשווא בידי האבות המייסדים, לצד המסורות הנאות שהם יצרו, מתוך החייאת מסורות קדומות יותר, שנזנחו בגולה? איך משלבים את הכל ליצירה תרבותית יהודית, ציונית, ישראלית, קיבוצית רלוונטית, המשמרת מסורת לצד חדשנות יצירתית?

 

בין הנוכחים סביבי, שמעתי הרהורי כפירה גם מצד כמה מחברי הקיבוץ. אולם הם בטלים בשישים, לנוכח המשמעות העיקרית של האירוע, בעיניי – עוצמתה של תרבות קהילתית, המבטאת עוצמה קהילתית ויוצרת עוצמה קהילתית.

 

120 איש היו על הבמה – רקדנים, זמרים, נגנים וקריינים; נשים וגברים, זקנים, מבוגרים, צעירים, נוער וילדים. כן, אפילו בני הנוער, בגיל המאופיין כל כך בציניות, משתתפים בטקס הזה, ומתחרים על הזכות להשתתף במחולות. ובסך הכל, כ-200 שותפים בטקס ובהכנות לו. אין המדובר בהתגייסות חד פעמית לחג היובל של הקיבוץ. מדובר באירוע המתקיים מדי שנה בשנה, במקביל להכנות לסדר הקיבוצי. וכעבור חצי שנה - חג המים, טקס שמחת בית השואבה, בחג הסוכות.

 

ובעיקר חשבתי, לאורך הטקס, על המשמעות החינוכית; הערכים הנמסרים מדור לדור, באמצעות מפעל תרבותי כזה.

 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

נכתב על ידי הייטנר , 16/4/2014 10:23   בקטגוריות אורטל, אמנות, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, חינוך, יהדות, ציונות, קיבוץ, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ