לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ§ֳ¡ֳ¸ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ירמיהו יח: קוּם וְיָרַדְתָּ בֵּית הַיּוֹצֵר


מחר, כא בתמוז, נציין מלאת 82 שנה לפטירתו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק.

 

אחת מפסגות יצירתו של ביאליק, היא הפואמה "המתמיד". ביאליק למד שנה וחצי בישיבת וולוז'ין, סיירת מטכ"ל של הלמדנות הליטאית האליטיסטית. מן הרגע הראשון הוא התבלט כעילוי, אך כעבור חודשים אחדים פגה התלהבותו, אותה המיר במשיכה חזקה להשכלה, עד שהחליט לעזוב את הישיבה.

 

את "המתמיד" כתב ביאליק בשנים שלאחר עזיבתו את הישיבה, והתחבט רבות באשר לסוגה בה יבחר לתיאור חיי הישיבה. הגרסה הראשונה התפרסמה 8 שנים לאחר תום לימודיו והגרסה הסופית – עשור לאחר עזיבת הישיבה.

 

הפואמה מבטאת את יחסי הריחוק / קרבה, אהבה / שנאה, הערצה / הסתייגות וגם חמלה וכעס, של ביאליק לישיבה הליטאית ובעיקר לגיבור האולטימטיבי שלה, "המתמיד".

 

וכאשר הוא רצה לבטא את כעסו על הפער בין העזובה וחוסר הרלוונטיות של בית המדרש, לבין היומרה שלו לעצב את עם ישראל, הוא ביטא זאת במילים האלמותיות:

 

הֲפֹה בֵּית הַיּוֹצֵר לְנִשְׁמַת הָאֻמָּה?

הֲפֹה מְקוֹר דָּמֶיהָ, הַנּוֹטְעִים בָּהּ חַיֵּי

עוֹלָמִים, הַשֹּׁפְעִים בָּהּ אִשָּׁהּ וְחֻמָּהּ?

הֲפֹה אַדִּירֶיהָ – מְאוֹרוֹת עֲתִידִים,

הַיּוֹצְרִים אֶת רוּחָהּ עַל הָאָבְנָיִם? –

כִּי מָה הֵם הַקּוֹלוֹת וּמָה הַלַּפִּידִים

הַנּוֹשְׂאִים הַנֶּפֶשׁ עַד לֵב הַשָּׁמָיִם!

 

ביאליק חוזר בשורות אלו לספר ירמיהו, לתחילתו של פרק יח.

 

הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר: קוּם וְיָרַדְתָּ בֵּית הַיּוֹצֵר, וְשָׁמָּה אַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבָרָי. וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר, וְהִנֵּה הוּא עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם. וְנִשְׁחַת הַכְּלִי אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה בַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר, וְשָׁב וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּלִי אַחֵר, כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר לַעֲשׂוֹת. וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמוֹר: הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל? נְאֻם יְהוָה. הִנֵּה, כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר, כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי, בֵּית יִשְׂרָאֵל.

 

אלוהים מתלווה לירמיהו לסדנת יצירה של כלי חימר, ומציג לו את האומן העובד ליד האבנים. אם כלי שעשה נשחת, כלומר נפגם, אך לא בכדי משתמש ירמיהו בביטוי המרמז לשחיתות, יש ביכולתו לתקן, ולעצבו מחדש, כאילו היה כלי אחר, כפי שהוא חפץ לעשות (ניתן גם לפרש זאת כעשיית כלי אחר לגמרי, אך בעיניי אין פירוש כזה מתיישב עם הנמשל, וגם לא עם המילה "וַיַּעֲשֵׂהוּ"). בנמשל, אלוהים הוא הוא האמן אשר על האבניים בבית היוצר, והיצירה שהוא בורא מן החומר, היא עם ישראל.

 

האתוס של עם ישראל שהוא כחומר ביד היוצר, אלוהיו, משמעותי ביותר במסורת ישראל. בולט הדבר בפיוט ליום הכיפורים:

 

כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר,

בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר,

כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ, חֶסֶד נוֹצֵר,

לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

 

כִּי הִנֵּה כָּאֶבֶן בְּיַד הַמְסַתֵּת,

בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ מְכַתֵּת,

כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ, מְחַיֶּה וּמְמוֹתֵת,

לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

 

כִּי הִנֵּה כַּגַּרְזֶן בְּיַד הֶחָרָשׁ,

בִּרְצוֹתוֹ דִּבֵּק לָאוּר וּבִרְצוֹתוֹ פֵּרַשׁ,

כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ, תּוֹמֵךְ עָנִי וָרָשׁ,

לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

 

כִּי הִנֵּה כַּהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח,

בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח,

כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ, אֵל טוֹב וְסַלָּח,

לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

 

כִּי הִנֵּה כִּזְכוּכִית בְּיַד הַמְזַגֵּג,

בִּרְצוֹתוֹ חוֹגֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְמוֹגֵג,

כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ, מַעֲבִיר זָדוֹן וְשׁוֹגֵג,

לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

 

כִּי הִנֵּה כַּיְרִיעָה בְּיַד הָרוֹקֵם,

בִּרְצוֹתוֹ מְיַשֵּׁר וּבִרְצוֹתוֹ מְעַקֵּם,

כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ, אֵל קַנֹּא וְנוֹקֵם,

לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

 

כִּי הִנֵּה כַּכֶּסֶף בְּיַד הַצּוֹרֵף,

בִּרְצוֹתוֹ מְסַגְסֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְצָרֵף,

כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ, מַמְצִיא לְמָזוֹר תֶּרֶף,

לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר.

 

על רקע אתוס זה, הדברים שכתב ביאליק ממש מעוררים תדהמה. על פי ביאליק, בית המדרש לוקח על עצמו מטלת ענק. להיות מעין תחליף, כאן על פני האדמה, לקב"ה, בעיצובו של עם ישראל; בעיצוב נשמתו של עם ישראל. ואין בדבריו של ביאליק ולו שמץ של ביקורת על עצם התעוזה שבנטילת המשימה. ההיפך הוא הנכון. זו יומרה מבורכת. אולם דווקא על רקע גודל המטלה, גודל היומרה, בולט הפער בינה לבין התוצאה.

 

באמת, שואל ביאליק, זו הדרך? זו הדרך לעצב את נשמת האומה? באמת, אך ורק עיסוק מבוקר עד לילה בהוויות דאביי ורבא – כך תעוצב נשמת האומה? באמת, אותו המתמיד, שביאליק רוחש לו כבוד ומוקיר ומעריך את התמדתו; הוא ורק הוא ודווקא הוא המודל לחיקוי, שדרכו ייבנה עם ישראל וייגאל?

 

ביאליק בוחר בהשכלה ובציונות; בראש ובראשונה בציונות הרוחנית של אחד העם, אך במידה מסוימת גם בציונות המדינית של הרצל ובהערצה רבה לציונות המעשית של חלוצי תנועת העבודה. בתוך עולמה של החברה המתגבשת בארץ ישראל, הוא מנסה לעצב דרך של התחדשות יהודית; התחדשות האגדה והתחדשות ההלכה והתחדשות ארון הספרים והתחדשות השבת והחג. בשלב מסוים ביאליק נוטש כמעט לחלוטין את השירה ועוסק בעיקר בהנהגה רוחנית תרבותית, כמפעל חיים – להיות בית היוצר לנשמת האומה.

 

****

 

"המשורר הלאומי", הגדרתי את ביאליק, אך האמת היא שיש לנו שני משוררים הראויים לכתר "המשורר הלאומי". ביאליק ואלתרמן. ובין שני המשוררים הדגולים, בין שני אנשי הרוח הנערצים, בין שני נביאי האמת הללו, אני הקטן מבכר דווקא את אלתרמן. אלתרמן, שהיה שייך לחבורה הספרותית של המשוררים הצעירים בהנהגת שלונסקי, לא היה שותף למרד שהנהיג שלונסקי בביאליק.

 

וכמו ביאליק, גם הוא היה לנביא ולמנהיג רוחני; בית יוצר לנשמת האומה.

 

וכמו ביאליק, גם הוא חזר למילים הללו של ירמיהו.

 

מתוך מכלול יצירתו של אלתרמן, היצירה שהתקבלה בפחות אהדה, הייתה "שירי עיר היונה", האפוס הגדול של קוממיות ישראל, של המאבק בבריטים, ההעפלה, מלחמת השחרור, הקמת מדינת ישראל וקליטת העליה הגדולה. כנראה שכבר אז, לקראת העשור למדינת ישראל, בקרב המיליה הספרותי קובע הטעם, פשה הרוח הצינית, הפוסט לאומית; אותה רוח שנגדה יצא אלתרמן בשירו האחרון טרם פטירתו, "אז אמר השטן", שבו הזהיר אחרי הניצחון הגדול של מלחמת ששת הימים, שגם אם מדינת ישראל חזקה ובלתי מנוצחת בשדה הקרב, אפילו אלוהים לא יוכל להושיע אותה, אם החברה הישראלית תאבד את אמונתה בצדקת הדרך הציונית.

 

"שירי עיר היונה" לא התקבלו במיליה הספרותי, אך בעבורי זו פסגת יצירתו של אלתרמן. אני מזדהה בכל מאודי עם דבריו של אבא קובנר – אף הוא משורר דגול ומנהיג רוחני: אשריי שזכיתי להיוולד בדור שבו נכתבו "שירי עיר היונה".

 

אחד משירי עיר היונה הוא "דף של מיכאל". מיכאל הוא צעיר ארצישראלי, שהיה ממובילי ספינת מעפילים. השיר הוא מעין מכתב שכותב מיכאל לאהובתו מיכל מן הספינה.

 

ובשיר זה מופיעות השורות הבאות:

 

הָעָם יִרְבֶּה, יִשְּׁטוֹף, אַשְׁרֵי זוֹכֵי לִרְאוֹת אֶת תֹּהוּ צוּרוֹתָיו בְּשׂוֹא יוֹמוֹ,

אַשְׁרֵי רוֹאֵי קוּמוֹ לִסְחֹף אָפִיק וָקַו, לָתֵת אֶת הַיּוֹצֵר זוֹעֵק בִּידֵי הַחוֹמֶר,

אַךְ מִשְׁפָּטוֹ נֶחֱרַץ. מֵעַל לִצְרִיפוֹנָיו הַכּוֹכָבִים מִמְּסִילּוֹתָם יִלָּחֲמוּ עִמּוֹ

וְרוּחַ יָם וּמֶלָח צוּק מִדְבָּר וְעִיר עִבְרִית יִתְּנוּ אֶת טַעֲמָם בְּטַעֲמוֹ

וְיַד מוֹרֶה וְטַף תַּכֵּהוּ אֶל הַחֹמֶשׁ.

 

המשימה של מיכאל וחבריו אינה רק להעלות פיזית את היהודים לארץ ישראל, אלא לעצב בני גלות לאומה מיישבת ארץ, בונה מדינה, עובדת, לוחמת. וזה לא פשוט. ברגע זה חש מיכאל שאינו עומד במשימה, שכעת היוצרות התהפכו והַיּוֹצֵר זוֹעֵק בִּידֵי הַחוֹמֶר.

 

אך אינו הוא נואש מהאתגר, האתגר הגדול של הדור.

 

אלתרמן רואה עצמו מחויב, כאיש רוח, כמשורר ונביא, למשימה הזאת, להיות בית היוצר לנשמת האומה.

 

****

 

במאמרו "חורבן ותלישות" כתב ברל כצנלסון: " אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את "מגילת האש". יום הזיכרון הוא ט' באב. ואין סמל לתשעה באב כמגילת איכה. על פי המסורת ירמיהו כתב את מגילת איכה. בזכות הזיכרון והגעגוע, הייתה תשתית לתקומה הרוחנית שבישרה את התקומה הלאומית הפיסית.

 

בלי מגילת איכה של ירמיהו, לא הייתה מגילת האש של ביאליק. כמו הנביא ירמיהו, גם הנביאים ביאליק ואלתרמן ראו את עיצוב נשמת האומה כמשימתם. ובשירו "חוזה לך ברח" אמר הנביא ביאליק: "לֵךְ בְּרַח?" – לֹא יִבְרַח אִישׁ כָּמוֹנִי!

 

****

 

יש עדין צורך לעצב את נשמת האומה. מול הפוסט ציונות, הגזענות, החולשה וכל אותן רעות חולות הנוגסות בנשמת האומה, יש להתמודד על נשמתה הציונית.

 

תנועת ההתחדשות היהודית, שמשום מה משנה את שמה ל"יהדות ישראלית" (איני אוהב את השינוי הזה) עוסקת בעיצוב נשמת האומה. אחד הארגונים המובילים בהתחדשות היהודית – בינ"ה, שהוא גם הבית לאתר ולקבוצת הפייסבוק "מחלנים תנ"ך ל-929 חלונות" שבמסגרתו נכתבות שורות אלו, נקרא בפירוש בשם זה: בית היוצר לנשמת האומה, ברוח שירו של ביאליק ושליחותו, שאיש כמוהו לא יברח ממנה.

 

וגם אנו לא נברח ממנה.

 

****

 

שלום חריטנוב, מוסיקאי חסיד חב"ד, הלחין רבים מניגוני החסידות. הלחן המפורסם ביותר שלו, הוא לחנו לפיוט "כי הנה כחומר ביד היוצר... לברית הבט, ואל תפן ליצר".

 

על הלחן הזה כתב עמנואל הרוסי, לאחר מאורעות תרפט, את השיר "שכב בני".

 

מאורעות תרפ"ט, 1929, הם המלחמה השלישית על ארץ ישראל, לאחר מאורעות תר"פ ותרפ"א. בפעם השלישית, התנפלו ערביי א"י על היישוב היהודי, במאורעות דמים. 113 יהודים נרצחו ועוד מאות נפצעו בפרעות. האכזריות הגזענית הנוראה הגיעה לשיאה בטבח בחברון, שבו נטבחו 69 יהודים בידי שכניהם הערבים, ילדים נרצחו לעיני הוריהם, ילדות נאנסו לעיני אימהותיהן ואימהות לעיני ילדותיהן, משפחות שלמות נטבחו, אברים נכרתו, אנשים נשרפו חיים. הערבים התנפלו על היהודים בירושלים ובצפת, בבאר טוביה ובחולדה. המושבות כפר אוריה והר טוב נבזזו והוצתו עד היסוד.

 

עמנואל הרוסי כתב שיר ערש לבנו אבנר.

... בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,

וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן...

אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,

נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.

 

לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ

תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ,

אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ

מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ.

מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד,

בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב.

הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד,

תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו.

 

השאלה הראשונה העולה מן המילים היא ... עם מה מרדימים ילד קט? עם הגורן הבוערת בתל יוסף והעשן העולה מבית אלפא? מוזר. אך האמת היא, שמה שמרגיע את הילד ומרדים אותו, הוא קולם המרגיע של ההורים ומנגינת הערש. באמצעותם, דרך המילים, מעבירים ההורים לילדיהם את מסריהם החינוכיים.

 

האם שיר הערש הזה הוא אופטימי או פסימי? לכאורה, מה פסימי יותר מלהרדים את הילד עם השריפה בגורן והעשן העולה מן הקיבוץ השכן? עם האש שתאכל את החציר והקש?

 

בעיניי, אין שיר אופטימי מהשיר הזה. אופטימיות אמתית אינה עצימת עיניים והתעלמות מן המציאות. האופטימיות האמתית היא עיניים המישירות את מבטן אל המציאות, קשה ככל שתהיה, ואמונה ביכולת להתמודד אתה בהצלחה, להתגבר על הקשיים, לנצח.

 

אין כמו השיר הזה, כדי להמחיש את הרוח הציונית שבזכותה קומץ חלוצים הצליחו לבנות ארץ, להתגבר על קשיים אדירים, לנצח אויבים מרים ולהקים את המדינה. מי שאחרי מאורעות דמים איומים כל כך, היו להם כוחות הנפש לשיר לילדיהם שירים כאלה, ולחנך אותם להישיר מבט אל המציאות, לא להתייאש - גברו על כל מכשול, נצחו כל אויב.

 

מבחינות מסוימות, השיר הזה הוא היפוכו של הפיוט לו נכתבה המנגינה. מה בין הפאסיביות של חומר ביד היוצר האלוהי, לבין נטילת האחריות המוחלטת ביד עם שמחליט לעלות בחומה, לבנות ארץ, לייסד מדינה? הקשר הוא במילים "לברית הבט, ואל תפן ליצר". היצר קורא לנו לברוח, להתייאש, להרים ידיים, להתבכיין, לשאול "עד מתי", לשכוח שעמנו הצדק. הברית היא המחויבות שלנו, ברית בין אדם לאדמתו, בין עם לארצו והברית שלנו עם ההיסטוריה היהודית; המחויבות הלאומית המוחלטת שלנו. המחויבות לעצב את נשמת האומה.

 

אנו נמצאים בימי בין המצרים – בין יז בתמוז ותשעה באב, ביום השנה למותו של הרצל וערב יום השנה למותו של ביאליק. ואין זמן מתאים מזה לביטוי המחויבות לברית הזאת.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 25/7/2016 21:45   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, ציונות, מנהיגות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ירמיהו יז: בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר


ב-1983, בעיצומה של מלחמת הלבנון, פרסם יעקב חסדאי את ספרו השני, שכמו ספרו הראשון "אמת בצל המלחמה" שיצא לאור לאחר מלחמת יום הכיפורים, הנו לקט הרצאות שנשא בפני קצינים וחיילים ומאמרים שכתב. חסדאי, אל"מ במיל', בעל עיטור העוז במלחמת ששת הימים ופצוע הקרב בסואץ במלחמת יום הכיפורים, ייסד את בית הספר למ"כים והיה מפקדו הראשון. לאחר מלחמת יום הכיפורים היה תחקירן ועדת אגרנט.

 

ד"ר חסדאי הוא היסטוריון ועו"ד, פעמיים רץ לכנסת מטעם מפלגת לאו"ר (לב אחד ורוח חדשה) אך לא עבר את אחוז החסימה. הוא איש חינוך שהוביל פרוייקטים חינוכיים וחברתיים משמעותיים.

 

בספרו, מתח חסדאי ביקורת חריפה על חוליי החברה הישראלית, על דמות המנהיגות ועל פיקוד צה"ל. הוא הציב מודל של מנהיגות מופת המבוססת על דוגמה אישית, נטילת אחריות מוחלטת, דבקות חסרת פשרות באמת וניקיון כפיים.

 

קראתי את ספרו בהיותי חייל בסדיר והושפעתי ממנו מאוד. קראתי אותו בשקיקה, והזדהיתי מאוד עם רבים מרעיונותיו. הזדהיתי במיוחד עם המקוריות שלו, והסירוב שלו למצב את עצמו במחנות המסורתיים של "שמאל" ו"ימין". הוא אינו שמאל ולא ימין, או אולי נכון יותר לומר שהוא גם שמאל וגם ימין. אולם אין הוא "מרכז" במובן הד"שי או היאיר לפידי של המושג, כלומר מן אמצע פרווע, חסר זהות. ההיפך הוא הנכון, מדובר באדם בעל עמדות נחרצות, אך מחוץ לקופסאות.

 

זמן קצר לאחר שקראתי את הספר, זכיתי לשמוע הרצאה שלו במסגרת הכנת סגל בבית הספר למ"כים. הוא דיבר בשקט, ללא פאתוס, לא שפע כריזמה רטורית, אך הכל ישבו בדומיה והאזינו לדבריו; התרשמו מחכמתו, מבהירות דבריו ובעיקר מן האמת שבהם. אני ישבתי מרותק, האזנתי בשקיקה לדבריו ושתיתי אותם בצמא. כאשר חסדאי התמודד בבחירות לכנסת (1988) שקלתי לבחור בו, אך לבסוף נמנעתי מכך כדי לא לבזבז את קולי. לימים, זכיתי לפעול בשיתוף פעולה עמו בהנהגת המועצה הציבורית למען הגולן ובקעת הירדן.

 

שם ספרו שכבש אותי היה "בְּעֵט בַּרְזֶל".

 

****

 

21 שנים מאוחר יותר, זמן קצר טרם פטירתו של חתן פרס ישראל לספרות, הסופר משה שמיר, הוציאו שלושה משוררים דתיים צעירים, אלחנן ניר, עודד מזרחי וראובן טבול ספר על יצירתו של שמיר, שנוצר בסדרת שיחות עומק שקיימו עמו.

 

משה שמיר שהיה בצעירותו ממנהיגי השומר הצעיר ומפ"ם, היה לאחר מלחמת ששת הימים בין מייסדי התנועה למען ארץ ישראל. בהדרגה הוא אימץ השקפת עולם יותר ויותר ימנית ואף אמונית, הגם שלא חבש כיפה. זכיתי להכירו במאבק על הגולן, שבו שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. ואף שדעותיו היו הרבה ימינה לי, תמיד אהבתי לשמוע את דבריו, את ניתוחיו ובעיקר את העברית הנפלאה והניסוח הנדיר בבהירותו, שאפיינו אותו.

 

קראתי ואהבתי מאוד את מרבית ספריו, וכך גם את הספר שכתבו ניר, מזרחי וטבול. שמו של הספר: "בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר".

 

****

 

שנה לאחר מכן, ב-2005, ערכה המשוררת, המתרגמת ואשת השמאל טל ניצן אנתולוגיה של 99 שירי מחאה נגד "הכיבוש", שנכתבו בין השנים 1984-2004.

 

שם הספר "בְּעֵט בַּרְזֶל".

 

עוד 11 שנים חלפו. לפני חודשים אחדים נפתחה במרכז בגין תערוכה לזכרו של ראש הממשלה השביעי יצחק שמיר, במלאת מאה שנים להולדתו. התערוכה נקראת: "בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר".

 

****

 

וכך, מפעילי השמאל הרדיקלי שכתבו שירי מחאה ועד עודד מזרחי, איש הימין הרדיקלי, מאנשיו של הרב גינזבורג רבם של פורעי "תג מחיר", דרך איש הימין הממלכתי יצחק שמיר ואיש המרכז יעקב חסדאי, כולם פרטו על אותה אסוציאציה, "בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר". קדם להם ביותר מ-200 שנה החיד"א, הרב והמקובל הירושלמי חיים יוסף דוד אזולאי, בספרו "בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר", ספר מוסר, הנהגות ותפילות.

 

המסר של כולם אותו מסר. נכון שבמקרה של משה ויצחק שמיר, יש גם התכתבות עם שם המשפחה של האיש, אך בכל המקרים המסר הוא מסר של נחישות, של עוצמה, של קשיות, של כתיבה בעט ברזל; עט שנועדה לחרוט באבן אך גם לחרוט בלבבות הציבור מסר נחוש וחד משמעי.

 

המעיין ממנו שתו כולם הוא אותו מעיין – התנ"ך. אמר הנביא ירמיהו בפרק שלנו, פרק יז: "חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל, בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר, חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם". הנביא מבטא במילים אלה את תוקפה ועוצמתה של חטאת יהודה. אי אפשר למחוק אותה כמו ש"ים מוחק שמות כתובים בחול". היא חקוקה עמוק, בעט ברזל. בציפורן שמיר.  

 

מהו שמיר? מדובר בחומר או כלי קשה מאוד, שעל פי אגדות חז"ל באמצעותו ביקע משה את אבני החושן, ושלמה סיתת באמצעותו את אבני המקדש. על פי רש"י, מדובר בסוג של תולעת פלאית. על פי מסכת אבות במשנה, השמיר הוא אחד מעשרת הדברים שנבראו ערב שבת, בין השמשות. "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן: פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואֵלו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה".

 

****

 

הפסוקים האחרונים בפרק טז ומרבית פרק יז, הם ההפטרה לפרשת "בחוקותיי". זו הפרשה העוסקת בשכר ועונש ועיקרה – הברכה והקללה. המסר של הברכה והקללה הוא המסר של הבחירה החופשית. הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים. אלוהים אינו יכול להחליף את ההחלטה האישית של האדם כיצד ינהג. הוא יכול להגיב על בחירתו בפרס או קנס. כך באשר לאדם הבודד וכך באשר לעם.

 

על פי הרמב"ן, הקללות המופיעות בפרשה מכוונות לחורבן בית ראשון וגלות בבל, ומכאן הבחירה בנבואת ירמיהו כהפטרת הפרשה. אך הסיבה העיקרית לכך, היא שכמו בפרשה, גם בנבואת ירמיהו מופיעות ברכות וקללות. "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה" לעומת "אָרוּר הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח" בפוליטיקאי (ְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ). בהמשך הפרק (בחלק שאינו מופיע בהפטרה) מוצגות הברכה והקללה לעם ישראל, אם ישמור שבת או יחללה. המסר הזה מנוגד למסר דטרמיניסטי מובהק בספר ירמיהו, השולל במקרים רבים את יכולת התשובה והתיקון של עם ישראל.

 

כה יפה ברכת בָּרוּךְ הַגֶּבֶר (שחלקה נכנסה לברכת המזון), ברכה מקסימה: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה, וְהָיָה יְהוָה מִבְטַחוֹ. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם, וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי".  

 

****

 

פתחתי בשימוש בן ימינו באסוציאציות מן הפרק, ובכך גם אסיים.

 

ראש האופוזיציה שמעון פרס חתר ללא לאות תחת יוזמת הממשלה לתקוף את הכור הגרעיני העיראקי, ב-1981. ב-10 במאי, כשמטוסי חיל האוויר כבר היו באוויר, הורה ראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין להחזיר אותם, כשהתברר לו ששמעון פרס הדליף את המידע שהגיע אליו, על אודות הפעולה. היה זה ברגע שבגין קיבל מכתב דחוף מאת פרס וראשי המערך.

 

במכתב איים פרס על בגין, שהפעולה תותיר את ישראל מבודדת מבחינה בינלאומית כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה.

 

כמה נלעג נראה היום האיום הזה.

 

עשר שנים לאחר הפעולה, בתקופת מלחמת המפרץ ומתקפת הסקאדים העיראקיים על ישראל, יצחק רבין עמד בראש קבוצת ח"כים שכתבו מכתב אבירי לבגין, ראש הממשלה לשעבר שישב ספון בביתו, והודו לו על המבצע החשוב, שמנע מסדאם פצצת גרעין.

 

אולם שמעון פרס לא אזר עוז בנפשו עד היום, לומר מילה אחת קטנה, אבל גדולה, שכנראה אינה מצויה בלקסיקון שלו: טעיתי.

 

כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה. במילים אלה מקולל הגבר שיבטח באדם. "אָרוּר הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם, וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ, וּמִן יְהוָה יָסוּר לִבּוֹ. וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב, וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב".

 

מזעזע במיוחד שימוש במילים "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר" דווקא לפיאורו של אדם ארור. זה שמו של ספר הפיגולים, המפאר את המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין, שם רשעים ירקב, שרצח 29 בני אדם, מבוגרים וילדים, בירי שפל ופחדני בגבם, בשעת התפילה במערת המכפלה, אך ורק בשל היותם ערבים.

 

התמיכה במעשהו מזעזעת לא פחות מאשר המעשה עצמו. קורה שיש מטורף בודד העושה מעשה, מזוויע ככל שיהיה. כאשר אלפים תומכים בו, הדבר מזעזע אף יותר. הספר "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר" הוא הקדימון לחתונת הדמים שבה בני עוולה רקדו סביב תמונת התינוק הערבי שנרצח בכפר דומא ותקעו סכינים בתמונתו. אלה ואלה הם בני דמותם של הפלשתינאים הצוהלים ומחלקים סוכריות לשמע הידיעה על רצח יהודים. הם גם בני דמותם של ישראלים, המביעים תמיכה בטרור הפלשתינאי נגד יהודים, כמו אותו מנוול שכתב פוסט תמיכה מתועב ברצח הילדה הלל אריאל, וזכה במאות לייקים. זו אותה תופעה נואלת ונאלחת.

 

****

 

בפברואר 1994 פרסמתי מאמר ב"מעריב" תחת הכותרת "מבצע מכעיס". במאמר, תקפתי את תנועת "זו ארצנו" בראשות משה פייגלין, על "מבצע מכפיל", מבצע הפגנתי של תפיסה בלתי חוקית של גבעות לצד יישובים קיימים, בקריאה להכפלת היישובים. במאמר, יצאתי נגד חילול ערך ההתיישבות כאשר עורכים בשמו פרובוקציות הפגנתיות.

 

ביום פרסום המאמר, קיבלתי טלפון בהול מהכהניסט מיכאל בן חורין, תושב הגולן, שמחה נגד המאמר וביקש להיפגש אתי בדחיפות. בפגישה הוא תהה, באיזו זכות אני, דובר ועד יישובי הגולן, שאמור לייצג את כל תושבי הגולן, תוקף את אחינו ביש"ע. הסברתי לו שאין פגיעה גדולה יותר ביש"ע מאשר פעולות קיצוניות מסוג זה.

 

שיחתנו התגלגלה לדיון פילוסופי במושג "קיצוניות". בן חורין דיבר בשבח הקיצוניות כעיקרון, ואמר שאין מעשה שהוא קיצוני מידי, כאשר אתה נאבק על דבר שאתה מאמין בו. שום דבר? תהיתי. שום דבר אינו קיצוני מדי?! תמהתי. והוא השיב בנחרצות: "שום דבר".

 

בבוקר יום שישי של אותו השבוע, השכמנו לשמע הידיעה המזעזעת על אודות הטבח במערת המכפלה. מיד נזכרתי בדבריו של בן חורין. לא העליתי על דעתי שגם בטבח כזה הוא יתמוך. רציתי להתקשר אליו, ולהראות לו עד לאיזו תהום עלולה להידרדר הפילוסופיה הקנאית בזכות הקיצוניות כעיקרון. אולם הייתי עסוק מאוד באותו יום ולא הספקתי להתקשר אליו טרם כניסת השבת. חשבתי שאעשה זאת במוצאי שבת.

 

בערב צפיתי בחדשות, והזדעזעתי לראות את מיכאל בן חורין מתראיין ומשבח בכל פה את הרוצח הארור על הטבח שביצע. כן, חשבתי בלבי. הוא התכוון באמת, ממש, למה שהוא אמר. הכל כשר בעיניו. מאז ועד היום, לא החלפתי עמו מילה.

 

ימים אחדים לאחר מכן, בן חורין נשלח למעצר מנהלי בן חצי שנה. לאחר שחרורו, הוציא חוברת תועבה שכותרתה "ברוך הגבר", שהייתה הבסיס לספר שנשא את השם. הוא המשיך כהרגלו לשלוח מאמרים לעיתון "הרי גולן" שערכתי. כל מאמר שלו שהגיע אליי, הוכנס מיד חזרה למעטפה ונשלח שוב לכותבו, בצירוף פתק, בו נכתב: "או 'ברוך הגבר' או 'הרי גולן'. אתה בחרת".

 

הדמוקרט הגדול הזה האשים אותי בדיקטטורה וסתימת פיות.

אני מאמין בדמוקרטיה מתגוננת.

בדמוקרטיה מתגוננת אין לתת פתחון פה לתמיכה בטרור, לא מצד בן חורין ולא מצד רוגל אלפר. 

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 24/7/2016 22:45   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, סיפורים, פוליטיקה, תרבות, תקשורת  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 24.7.16


* בירור אצל הקומיסר - עצם קיומה של תחנת רדיו צבאית היא אנומליה. מזה שנים רבות אני מעלה את הצורך לדון בעצם קיומה. אבל איכשהו, אנו מוצאים את הדרך המאוזנת לקיים אותה, כתחנת שידור איכותית למרות אותה אנומליה.

 

הזמנת מפקד התחנה לבירור אצל ליברמן על שידור במסגרת האוניברסיטה המשודרת של תכנית על מחמוד דרוויש, היא מעשה בלתי נסבל. את התכנית לא שמעתי, אבל בעצם קיומו של שידור כזה, בוודאי במסגרת האוניברסיטה המשודרת, איני רואה בעיה. ניתן לחלוק על עמדתי, כמובן. יש מקום לוויכוח ציבורי בנדון. אך גם אילו חשבתי ששידור כזה אינו ראוי - רב המרחק בין ביקורת ציבורית, להזמנה לבירור אצל הקומיסר. טוב, לפחות, שלא הושיב את דקל על כיסא נמוך.

 

למה ליברמן עשה זאת? על הפער בין הדמגוגיה ה"ביטחונית" המתלהמת לפני "הניתוח" לבין ההתנהלות האחראית שלו כאשר האחריות מוטלת על כתפיו, הוא מנסה לכסות בצעדים פופוליסטיים לריצוי הימין הקיצוני.

 

* ללמד את דרוויש – אני תומך בלימוד שירתו של דרוויש במערכת החינוך הישראלי. אני רואה בכך הכרח.

 

הסיבה לכך היא חשיבותו של דרוויש כמשורר הלאומי הפלשתינאי, וכדובר החשוב ביותר של חזונם.

 

כישראלים וכיהודים, חשוב מאוד שנכיר את שכנינו, את מאווייהם הלאומיים ואת תרבותם.

 

כמובן שלא נוכל ללמוד את כל שירתו של דרוויש, ולכן אני ממליץ על שיר אחד. השיר הזה מופנה אלינו, בגוף שני, ולכן אפילו לשם הנימוס, בתור שכנים, חשוב שנאזין בקשב רב לפניה המנומסת אלינו:

 

אתם העוברים בים המילים החולפות

קחו את העבר, אם תרצו לשוק המזכרות.

הערימו את אשכולותיכם בבור נטוש, והסתלקו

כי לנו יש מה שאין לכם, מולדת.

 

אתם העוברים בים המילים החולפות, כמו אבק

זלעפות

לכו מכאן לאן שתרצו, קחו פספורט, אבל לא בינינו

בשום אופן!

הגיע זמן שתסתלקו, שתמותו היכן שתרצו, אבל לא

בינינו!

צאו מכל דבר, צאו מפצעינו, מאדמתנו

צאו מהיבשה. מהים, ומהכל.

 

חשוב מאוד ללמוד זאת. חשוב ללמד זאת את ילדינו. אם איננו רוצים לנהוג מנהג בת יענה, עלינו ללמוד, להכיר, להבין.

 

* דרוויש לייט – יש בתוכנו מי שרוצים ללמד את שירת דרוויש, אך כדרוויש לייט, כי האמת מקשה עליהם להנדס את הדור הבא על האג'נדה הפוליטית שלהם, שהעובדות אינן מיטיבות עמה.

 

* תרגיעו – אני בעד שוויון זכויות ללהט"בים וסולד מהומופוביה, אך איני בעד אובדן עשתונות ובוודאי שאני מתנגד למקארתיזם.

 

כאשר רב בישראל משמיע דברי נאצה ושטנה כלפי ציבור הלה"טבים, דבריו ראויים לגינוי והוקעה. מכאן ועד רדיפת אנשי ציבור כיוון שאינם משתתפים במצעד הגאווה, רב המרחק.

 

אילו ראש העיר ירושלים פעל לסיכול המצעד, היה מקום לבקר אותו. אך על כך שבאופן אישי הוא אינו משתתף במצעד?! מה קרה? איפה כתוב שאחד מתפקידיו של ראש העיר ירושלים הוא השתתפות במצעד הגאווה? הוא אינו חייב כל דין וחשבון לציבור על אי השתתפותו. וגם בהסבר שנתן איני רואה כל פסול. הוא אמר שרבים בעירו חשים נפגעים כתוצאה מהמצעד והוא, כראש העיר שלהם, אינו רוצה לפגוע בהם. אכן, רבים מאוד בירושלים חשים נפגעים מהמצעד. צר לי על כך, אך זו עובדה. ואני מכבד את רצונו של ראש העיר לכבד אותם.

 

מה העליהום הזה על ראש העיר? מה זו ההיסטריה הציבורית הזאת? הלו, תרגיעו.

 

בעמוד הראשון של "העיתון של המדינה" נכתב שאם זו דעת ראש העיר ירושלים – מוטב לחזור לתכנית בינאום ירושלים של האו"ם... זה כבר לא אובדן עשתונות. זה כבר טירוף מערכות. התחרפנתם?

 

* המסר החשוב – המסר החשוב ביותר, בעיניי, של מצעד הגאווה בירושלים, היה השתתפותם הבולטת של דתיים רבים. כאשר בנט גינה את דברי הרב לוינשטיין, הוא ידע שהוא מבטא רבים מאוד בקרב הציונות הדתית. הדבר התבטא בנוכחות המרשימה במצעד.

 

* האסיר המפורסם - כאשר הכותרות דיברו על "אסיר מפורסם" החשוד ביוזמה לפגיעה במצעד הגאווה, כתבתי בעמוד הפייסבוק שלי, שאני מהמר של שליסל. לא נחה עלי כל רוח נבואה וגם איני מהמהמרים ובוודאי לא מהממהרים להמר. פשוט, קצת היגיון. פוטנציאל הטרור ההומופובי בישראל מתמצה, פחות או יותר, באיש אחד. כשכתבתי זאת, כמעט בלעו אותי חי. ואני תמה, למה יש מי שכל כך כל כך חשוב להם הנראטיב שיש כאן מיליוני שליסלים?

 

* געגועים לגטו - על רקע התבטאויות הרבנים קרים ולוינשטיין, סיפק ב. מיכאל ב"הארץ" את הפרשנות הבאה: "וכך אנחנו גם שבים ומוכיחים אמת היסטורית מדאיבה: תן לדת מונותאיסטית שררה, צבא, ונַחֲלָה - ותקבל מפלצת".

 

וזו כל התפיסה כולה שלו ושל בני דמותו, על רגל אחת. המקום הראוי לנו הוא בגטו בגולה, נטולי ריבונות, נטולי שורשים, נטולי כוח, נטולי סמכות. בלי מדינה – לא תהיינה לנו דילמות מוסריות של מדינה. בלי צבא, לא תהיינה לנו דילמות מוסריות של צבא. בלי כוח, לא תהיה התמודדות עם המשמעות של הפעלת כוח.

 

היה כל כך טוב בגטו, עד שבאה הציונות והמיטה עלינו שררה, צבא ונחלה. היה כל כך טוב בארובות, מה אנחנו צריכים מדינה-שמדינה שתהפוך אותנו למפלצת?

 

* מצפון של עלוקות - שעה שבנות ובני גילה, מכל קצוות הקשת הפוליטית, מקדישים את מיטב שנותיהם לשירות בצה"ל ומסכנים את חייהם ואת שלמות גופם למען קיומה של המדינה והגנה על שלומם וחייהם של אזרחיה, תאיר קמינר בחרה לערוק מצה"ל. וכשהעריקה הזאת שילמה את מחיר החלטתה וישבה בכלא, יצא קמפיין התבכיינות למענה, נגד המדינה שמדכאת את המצפון. וזה נשמע כמו אויאויאוי... העריקה המשתמטת הפכה לגיבורת ישראל. "אנשי רוח" התייצבו למענה. "הארץ" התגייס לעזרתה. והיא קיבלה את התואר "סרבנית המצפון". הרי החיילים שמקריבים את חייהם כדי שתאיר תוכל לערוק הם חסרי מצפון, והעריקה על חשבון דמם וזעתם של בני גילה היא התגלמות המצפון. מצפון פרזיטי. מצפון של עלוקות.

 

"ידיעות אחרונות", בגיליון השבת, מקדיש שלושה עמודים לראיון עם הוד עריקותה, הגברת  המשתמטת. והמשתמטת מצטנעת "אני לא גיבורה". ואו! לו יהי חלקי עמכם, ענווי עולם!

 

וכשבעלת מצפון העלוקות נשאלה על רצח הילדה בקריית ארבע היא הביעה "כאב": "זה כואב ועצוב. אני נשברת בכל מצב שאדם נקלע למצב שבו עליו לבחור באלימות כדי לפתור בעיות". כואב לה על הרוצח הנתעב. לא הייתה לו ברירה. הוא היה חייב לפתור בעיות והוא נאלץ לרצוח את הילדה הלל בשנתה. כואב לה על כך.

 

בעלת מצפון. סרבנית מצפון. מצפון? מצפון של פרזיטים. עלוקה.

 

* התנקשות בדמוקרטיה - הסינמטק עורך אירוע הצדעה לעריקת צה"ל תאיר קמינר. אירוע זה הנו הנפת יד גסה על הדמוקרטיה הישראלית. זה אירוע תמיכה בעבריינות פוליטית. זה אירוע הזדהות עם מרד בדמוקרטיה. זה אירוע המסית לא לקבל ולא לכבד את החלטות הרוב.

 

כל אזרח המאמין בדמוקרטיה חייב להוקיע את התופעה החולנית הזאת.

 

על השמאל הציוני הדמוקרטי לגנות את האירוע.

 

ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע כי יחרים את טקס הענקת פרסי ישראל 1993, כיוון שאינו מוכן ללחוץ את ידו של חתן הפרס ישעיהו ליבוביץ', בשל תמיכתו בסרבנות (בעקבות זאת ליבוביץ' הודיע שהוא מוותר על הפרס). מן הראוי שאלה הנוהגים להצטלם תחת תמונתו של רבין ולהישבע אמונים למורשתו, ילכו בעקבותיו ויציבו תהום עמוקה ושורצת תנינים בינם לבין העריקה והעריקים (גם כאשר הם מתייפייפים בשמות חיבה מכובסים כמו "סרבני" "מצפון"). על השמאל הציוני הדמוקרטי לנער חוצנו מתומכי העריקה ומהמטיפים לה.

 

* חדשות הבידוד המדיני – מצעד המדינות המחדשות את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ראוי לאותו סיקור שהיה זוכה מצעד של מדינות המנתקות את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל.

 

* מפלגתו של לינקולן – הנשיאים לשעבר ג'ורג' בוש, האב והבן, החרימו את ועידת המפלגה הרפובליקאית שהמליכה את טראמפ למועמדה לנשיאות. מישהו מעלה על דעתו שבקלפי הם יבחרו בטראמפ? בערך כמו שהמנהיגים הרפובליקאים קיסינג'ר, שולץ, בייקר וקונדוליזה רייס יבחרו בטראמפ. בערך כמו שהמועמדים לשעבר קלי ורומני יצביעו לו.

 

מי יגלה עפר מעיני אברהם לינקולן, הלוחם הגדול בעבדות, שהדמגוג הגזען טראמפ ינהיג את מפלגתו.

 

* לכל אנס יש אמא – ynet פרסם פוסט שהעלה אחיו של האנס הסדרתי משה קצב, ובו הוא מספר על סבלה של אמם הקשישה, שציפתה לשחרור בנה, והוא לא חזר הביתה.

 

לכל אנס ולכל פושע יש אמא. גם לאנס הסדרתי משה קצב. מי שהתעלל בכל כך הרבה נשים, שאגב, גם להן יש אמהות, מנסה לסחוט מאתנו אמפתיה דרך אמא שלו. אלמלא אנס, לא היה יושב בכלא והסבל היה נמנע מאמו.

 

            * ביד הלשון

 

כטב"מ – צה"ל כשל בניסיון ליירט, באמצעות שלושה טילי "פטריוט", עצם שחדר לשמי ישראל מסוריה.

 

איך נקרא העצם? בעיתונים השונים הופיעו שמות שונים לאותו עצם, ולעתים שלושתם באותו עיתון: מל"ט, מזל"ט וכטב"ם – מטוס ללא טייס, מטוס זעיר ללא טייס וכלי טיס בלתי מאויש (בהתאמה).

 

השינויים והעדכונים החוזרים ונשנים של מושגים בצה"ל, שנועדו להיות מדויקים יותר, רק יוצרים בלבול וסרבול. היום גם הכטב"ם התיישן ושמו החדש הוא כטמ"ם, כלי טיס מאויש מרחוק. 

 

* "חדשות בן עזר" 

נכתב על ידי הייטנר , 24/7/2016 00:26   בקטגוריות דת ומדינה, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, משפט, ספרות ואמנות, עולם, פוליטיקה, ציונות, שואה, תקשורת, תרבות, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ