לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ§ֳ¡ֳ¸ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ישעיהו מא: אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת


ב-1943 הוציאה חברת "מקורות" תכנית אב ארצית גרנדיוזית, לרישות כל ארץ ישראל המערבית במים והובלת מים מן הצפון השופע לדרום השומם.

 

התכנית אמורה הייתה להוות בסיס לכל תכניות ההתיישבות העתידיות של המפעל הציוני. בסופו של דבר התכנית כמות שהיא לא יצאה לפועל, בשל חלוקת הארץ והעובדה שיהודה, שומרון ובקעת הירדן לא היו בידי ישראל בתום מלחמת השחרור. במקומה תוכננה ובוצעה תכנית המוביל הארצי, במתווה חדש, מערבי.

 

יוזם התכנית היה מייסד חברת "מקורות" ומנהלה לוי אשכול, לימים – ראש הממשלה השלישי של ישראל. המהנדס שמחה בלאס עיצב אותה.

 

על פי הצעתו של אשכול, נפתחה התכנית במוטו; פסוק יח בפרק מא בישעיהו: "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת. אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם".

 

בנאום שנשא אשכול בוועידה החקלאית השישית, מרץ 1945, הוא הגדיר את הפסוק, כ"מבטא את חזון המים שלנו". הוא קרא את הפסוק בוועידה והוסיף: "זוהי, בעצם, התכנית, ואלה שיאריכו ימים יראו במימושה".

 

ועוד אמר בנאומו: "במשך שנות פעולתה של החברה ["מקורות"] כמכשיר מרכזי... הלכה וגברה הרגשתנו שמצאנו 'ארץ ישראל של מטה', קומה תחתונה של הארץ, גדולה פי כמה וכמה מארץ ישראל זו שאנו מהלכים עליה. גילינו מים בחבלים ובגושים, אשר לאחר ניסיונות אכזב רבים בעבר כבר התייאשנו ולא האמנו במציאות מים בהם".

 

בכל תולדות הציונות, לא היה אדם שתרם להתיישבות בארץ ישראל כמו לוי אשכול – לפני ובעיקר אחרי הקמת המדינה. בשנות החמישים והשישים הוא הקים מאות מושבי עולים בנגב ובגליל, ובכך מימש את ריבונות העם היהודי ומדינתו על חבלי ארץ אלה. יישוב הארץ היה  תפארת פעולתו עד יומו האחרון, כראש הממשלה שהוביל את ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון. לא בכדי, לספרו האוטוביוגרפי הוא העניק את הכותרת "בדרכי התנחלות".

 

לפני הכל היה אשכול "מר מים" (או שמא "החבר מים"?) של התנועה הציונית. הוא הבין שמפעל המים הוא תנאי הכרחי ליכולתה של התנועה הציונית לממש את ייעודה, ליישב את ארץ ישראל ביהודים ולהוות בית למיליוני יהודים שיעלו ארצה. בעשייתו המבורכת, הוא קיבל השראה מפסוקי נבואות הגאולה של הנביא ישעיהו.

 

****

 

החלוצים הציונים ראו בחזונם את חזון הנביאים מתגשם, בהפרחת השממה. "אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם. אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז, שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן. אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו". אולם בעוד הנביא דיבר על הפרחת השממה כנס אלוהי, "כִּי יַד יְהוָה עָשְׂתָה זֹּאת וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּרָאָהּ", החלוצים הבינו שקדוש ישראל הוא המוטיבציה הציונית שבלבם, ולכן היד שתטע עץ וניר במדבר, היא עמל כפיהם.

 

בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר, היו לשלושה יישובים בנגב, שהפריחו את השממה; שלושה מושבי עולים בצפון מערב הנגב, בין נתיבות לאופקים, שעלו על הקרקע ב-1953. שלושת היישובים הללו נקראים גוש יַחְדָּו.

 

יישובים נוספים ששמם ניתן להם בהשראת הפרק:

 

ראשון לציון – המושבה שעלתה לקרקע ב-1882, בראשית העליה הראשונה, נקראת בשם זה בהשראת הפסוק "רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, וְלִירוּשָׁלם מְבַשֵׂר אֶתֵּן". החלוצים שהקימו את המושבה ראו עצמם כמבשרי שיבת ציון וגאולת ירושלים.

 

שפיים – ב-1927 הקימה תנועת הקיבוץ המאוחד את אחד מראשוני יישוביה, קיבוץ שפיים, במישור החוף, בין הרצליה ונתניה. מקור השם הוא הפסוק מן הפרק שלנו: "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת. אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם". היום שפיים מוכר כקיבוץ נדל"ן שבע במרכז הארץ, אולם הוא קם כיישוב ספר, שהרחיב את גבולות ההתיישבות וסבל לאורך שנים ממצוקה ביטחונית והתנכלות הערבים, ואף איבד כמה מחבריו בהגנה על היישוב במאורעות 1936-1939. כיושב על גבולה המערבי של א"י, היה הקיבוץ פעיל במפעל ההעפלה, ולכן סבל מידו הקשה של השלטון הבריטי, שאף צר עליו בנובמבר 1945, כחצי שנה טרם השבת השחורה.

 

****

 

הפסוק ששימש מוטו לתכנון המים של "מקורות" והתנועה הציונית והשראה לשמו של קיבוץ שפיים, עוסק בהקשר של הפרק בצדק חברתי. הוא מענה למצוקה המופיעה בפסוק הקודם לו.

 

"הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם וָאַיִן, לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁתָּה. אֲנִי יְהוָה אֶעֱנֵם, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם". וההמשך הוא "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת" וגו'.

 

יש כאן מסר חשוב, הקושר את יישוב הארץ עם צדק חברתי. הציונות אינה רק חזון יישוב הארץ והפרחת השממה, אלא חזון חברתי של חברת מופת. מי שמוותר על החזון של חברת מופת ותיקון עולם – מפעל ההתיישבות שלו יהיה חסר, נכה, ריק, חסר משמעות. בדיוק כפי שמי שמוותר על חזון ההתיישבות בארץ ישראל, גם ידבר מהשכם עד הערב על צדק חברתי, יהיה זה דיבור ריק, שיביא צדק כמו זה שהביאו תנועות של יהודים קוסמופוליטיים שהפנו עורף לחזון הציוני ובשם ה"צדק" העדיפו להיות גלגל חמישי במרכבת המהפכה, ואת התוצאות אנו יודעים. אין תוחלת ל"חברתיות" התלושה מן הציונות. רק השילוב של אקטיביזם ציוני ושל מחויבות לצדק חברתי (הגם שיהיו ציניקנים מרושעים, שיאמרו שהחיבור בין לאומיות וסוציאליזם מזכיר להם תהליכים...) הוא הדרך שראוי ללכת בה גם בימינו.

 

וכפי שאת מציאת המים, יישוב הארץ והפרחת השממה לא השארנו ליד הנס, כך גם את המלחמה בעוני, צמצום הפערים והגברת השוויון החברתי והצדק, אל לנו להשאיר ליד הנס. וגם אם הפסוק אומר "אֲנִי יְהוָה אֶעֱנֵם, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם", ראוי לתרגם זאת לכך שאם יש בנו אלוהים, עלינו לקחת על עצמנו את המשימה.

 

****

 

החתירה לצדק ולתיקון עולם היא יסוד מוסד ביהדות. בראשית הפרק, בפסוק ב, נאמר: "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק, יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ, יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים, יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ, כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ".  מיהו זה המתעורר ממזרח? חז"ל, רש"י והפרשנים המסורתיים ייחסו את הדמות לאברהם אבינו, שבכל דרכיו הכריז על ערך הצדק ונלחם על הצדק.

 

ומן הראוי שנלך בדרכו, מעשה אבות סימן לבנים.

 

* 929

 

נכתב על ידי הייטנר , 25/5/2016 17:03   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, התיישבות, חברה, חינוך, יהדות, כלכלה, מנהיגות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 25.5.16


* אין צורך להכין את המקלטים – איני שותף לנבואות הזעם על ליברמן, שכשר הביטחון יחרחר מלחמה. ליברמן לא ינהג על פי "עצותיו" באופוזיציה, וכאופוזיציה בתוך הקבינט בממשלה הקודמת, כיוון שהוא רוצה להצליח, בשל כובד האחריות שתוטל על כתפיו וכיוון שנתניהו הוא ראש ממשלה זהיר מאוד, לעתים אפילו זהיר מדי, בהפעלת הכוח.

 

הערכתי זו רק מחזקת את סלידתי מהדמגוגיה הביטחונית שבה נקט עד כה, כדי לשלהב יצרים ולהיבנות באופן אישי ממשברים ביטחוניים. די בכך כדי להבין שהוא אינו ראוי לתפקיד.

 

הוא אינו ראוי לתפקיד גם בשל התנהלותו המושחתת, במקרה הטוב על סף הפלילי, לאורך השנים. העובדה שלא נמצאו די ראיות לאישומים, וגם שאלה זו שנויה במחלוקת מקצועית, משמעותית מבחינה משפטית ופלילית, אך מבחינת ההיגיינה הציבורית, הוא לא ראוי להיות שר, ולבטח לא שר הביטחון.

 

העמדה שנקט בפרשת "החייל היורה" – היותו הפוליטיקאי הראשון והמרכזי שהתייצב נגד ערכי צה"ל, הופכת אותו לבלתי ראוי להיות האדם המופקד על צה"ל. מינויו, דווקא בעת הזאת, דווקא במקום יעלון, היא מסר חמור לציבור הישראלי, לחיילי צה"ל ולנוער.

 

בוודאי שליברמן אינו ראוי לכך ששר ביטחון מצוין כיעלון יודח כדי לפנות לו את המקום.

 

* כדורי הטניס של ליברמן - התנגדותי למינויו של ליברמן לתפקיד שר הביטחון נובעת מאישיותו של ליברמן ומתמיכתי ביעלון, אך היא ממש אינה התנגדות עקרונית למינוי של שר ביטחון "אזרחי". שר הביטחון אינו חייב להיות גנרל. אגב, גם לא בהכרח להיות גבר. הוא צריך להיות מנהיג ואסטרטג.

 

ההקשר הבעייתי של המינוי לעובדה שליברמן לא היה איש צבא, הוא שמי שמינה אותו לתפקיד לעג לו לפני שבועות ספורים על כך שהכדורים היחידים שחלפו ליד אוזנו היו כדורי טניס.

 

* מילה טובה על אביגדור ליברמן – אני רוצה לומר מילה טובה על אביגדור ליברמן. הוא עשה לפחות דבר חיובי אחד בקריירה הפוליטית שלו - הכניס לכנסת את אורלי לוי אבוקסיס.

 

* רווח לי - חששתי מאוד שיעלון יסבול מחיבוק דב מעיק של דבוקת שוקן. זיעה קרה צמררה אותי כשרק חשבתי על מחמאות שיורעפו עליו בידי החבורה הזאת. היה זה חשש שווא. רוגל אלפר: "בוגי אינו שפוי. להיות שר הביטחון של נתניהו זה לא שפוי. הוקעת 'שוברים שתיקה' כבוגדים אינה שפויה. הוא דמוקרט קטן מאוד. לחזונו לעתיד ישראל אין שום קשר עם דמוקרטיה ושלטון החוק, גם לא עם שפיות. בשטחים אין דמוקרטיה ושלטון חוק, גם לא שפיות. ... דווקא מכיוון שבוגי מבחין בין טוב לרע, הוא הבעיה ולא הפתרון. אין לו מחילה". רווח לי.

 

* מחאת המילקי של רוני דניאל – מופע הרחמים העצמיים המתבכיין של רוני דניאל היה פאתטי ואגוצנטרי. אני ואני ואני, עשיתי עשיתי ועשיתי ו"אני לא יודע אם אני רוצה שהילדים שלי יחיו כאן". פינוק עצל נוסח מחאת המילקי.

 

אין לי ארץ אחרת. ומה שלא יהיה – אני מחנך את ילדיי לחיות כאן ורק כאן, בכל מצב. בטוב וברע.

 

* מצפן - לפני שבועות אחדים, בשיאה של פרשת "החייל היורה", פרסמתי מאמר בנדון שנקרא "פסיכוזה לאומית". את המאמר סיימתי בפסקה הבאה:

ראוי להעלות על נס את שר הביטחון בוגי יעלון, שכדרכו נהג כמנהיג אמת – לא הכפיף ראש בפני האספסוף הפופוליסטי ודבק בערכיו, שהם ערכי מדינת ישראל. יעלון, שכרמטכ"ל לא חשש להביע את התנגדותו להתנתקות והיטיב לתאר במדויק את תוצאותיה, גם במחיר הדחתו מצה"ל חרף הצטיינותו בהובלת צה"ל לניצחון במתקפת הטרור, לא פחד עכשיו מהמחיר הפוליטי שהוא עלול לשלם על דבקותו בדרך הישר. והוא ישלם מחיר, אין בכך ספק, אך לשם מה יש לאדם מצפון, אם בשעת מבחן הוא יכפיף אותו לשיקולי פריימריז?

 

* שבשבת – תגובתו הראשונה של ראש הממשלה לאחר אירוע "החייל היורה", הייתה זהה לזו של יעלון ואייזנקוט. הוא אמר בדיוק את מה שצריך לומר מנהיג לאומי. אבל נתניהו אינו מצפן. הוא שבשבת. וכאשר הבין לאן נושבת הרוח, הוא התמסר לזרם העכור, במפגן "מנהיגות" של חסר חוליות.

 

* צה"ל חוטף ילדים? - קראתי דבר סניגוריה מעניין על אוראל אזריה, "החייל היורה". "הוא ילד בן 18 שפעל תחת לחץ..." ככל הידוע לי, צה"ל אינו חוטף ילדים, אלא מגייס גברים. הוא מפקיד ביניהם נשק, כלי הרג. זו אחריות אדירה. ולכן על צה"ל להבטיח שהשימוש בנשק יהיה ראוי, למטרות ראויות, בהתאם לערכי צה"ל ולפקודותיו. אחרת צה"ל יהפוך לכנופיה.

 

* כשל חינוכי - בדברי ביקורת שכתבתי על התבטאותו האומללה של רוני דניאל, שאינו בטוח שהוא ממליץ לילדים שלו לחיות כאן, כתבתי את המובן מאליו - שאיני ישראלי על תנאי. בתגובה, מישהו כתב שהדברים שלי מזכירים לו את היהודים, שהתעקשו להישאר בגרמניה אחרי עליית היטלר לשלטון.

 

ועוד בימים האחרונים - מישהו אחר כתב שהעובדה ש"הרשימה המשותפת" - קרטל הלאומנות הערבית, אינה שותפה בקואליציה, מזכירה לו תהליכים...

 

מעבר לרשעות ולציניות, יש כאן תופעה של בורות.

 

משהו יסודי לקוי בחינוך, בלימודי ההיסטוריה. חובה ליצור תשתית ידע והבנה מהו הנאציזם, מה הייתה השואה. כי יש אנשים שכאשר יש להם נזלת, הם משוכנעים שהם חווים את חוויית תאי הגזים.

 

* פרופורציות - קצת פרופורציות, לסבר את האוזן, בתוך רעשי שיח השקר. מתוך מאמר של שר החינוך לשעבר פרופ' אמנון רובינשטיין בכתב העת "כיוונים חדשים": "במהלך השנים אכן הפכה ישראל, מבחינות רבות, לליברלית יותר. הכוונה היא לנורמות מקובלות בציבור, שהשתנו במהלך השנים בהשפעת הלכי רוח במערב וגם בשל חילופי הדורות. הדור הצעיר הפך ליברלי יותר: שינוי היחס להומוסקסואלים, צמיחתה של תנועה פמיניסטית מרשימה, אכיפת החוק גם על צמרת השלטון, לצד הדאגה מגל השחיתות שנחשף לציבור – אלה הם חלק מהתופעות שציינו מגמה זו.

 

על המפקפק באמירות אלה לשאול עצמו את השאלות הבאות: האם רצח החפים מפשע בכפר קאסם בשנת 1956, והעונשים הקלים שנגזרו על הבכירים האחראים לטבח, היו אפשריים בזמננו? האם חנינת הרוצחים זמן קצר לאחר הרשעתם הייתה מתקבלת היום? האם סילוקו של קצין בכיר מתפקידו בצה"ל בשל נטייתו המינית, כפי שאירע לח"כ לשעבר עוזי אבן, היה מתרחש היום? האם מגוון הדעות בתקשורת הישראלית התקיים בשנותיה הראשונות של המדינה? האם שר הביטחון יכול היה היום לשדוד עתיקות בעלות ערך בסיוע ציוד צבאי, בלי שמישהו במשטרה או בפרקליטות יניד עפעף?"

 

* החירותניקים האחרונים - בשנות ה-50 וה-60, תנועת החירות בראשות מנחם בגין, נאבקה לביטול הממשל הצבאי שבו היו נתונים ערביי ישראל, שכם אחד עם מפלגות שמאל כמפ"ם ו"אחדות העבודה" (אגב, תנועת החירות הייתה המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את שעריה לחברים ערבים, כבר בהקמתה ב-1948).

 

האם יתכן דבר כזה היום?

מה דעתכם?

 

התשובה שלי על שאלה זו מורכבת.

מצד אחד, אי אפשר לדמיין בישראל היום בדל אפשרות של ממשל צבאי. כן, ישראל אינה מזכירה היום כלל תהליכים בישראל לפני 50 ו-60 שנה. ישראל כל הזמן נעשית יותר דמוקרטית ויותר ליברלית.

 

אולם מצד שני, אין מצב שהליכוד ומפלגות הימין היום לא תתייצבנה באופן אוטומטי, בנושא כלשהו, בצד שאינו מצטייר כימני. כלומר, עצם העובדה שיש מתרס כלשהו, מחייבת את הליכוד באופן אוטומטי להיות מימין לו. ולכן, אילו מפלגת העבודה הייתה היום בשלטון והייתה נעשית פעולה לא ראויה, לא הגונה, לא דמוקרטית כלפי ערביי ישראל, כלפי הפלשתינאים ביו"ש או כלפי מבקשי מקלט, אין מצב שהליכוד היה נאבק למענם.

 

חבל.

 

אפשר לומר שריבלין ובני בגין הם החירותניקים האחרונים בליכוד.

 

* התנאי של בנט - מידע ששמעתי מכלכלן שהדבר האחרון שניתן לומר עליו, הוא שהוא בדעותיו או בסביבה הפוליטית של בנט. לפני כשנתיים הוגשו לבנט, אז שר הכלכלה, ראשי הפרקים ל"תכנית הצפון" – תכנית לאומית חסרת תקדים לפיתוח הגליל. הדבר הראשון והעיקרי שעניין את בנט והתנאי שלו לתת אור ירוק לעריכת התכנית, הייתה שמקום מרכזי בתוכה יוקדש לפיתוח המגזר הערבי. זה לא כל כך מתיישב עם התדמית הציבורית שלו, אך זו עובדה.

 

אגב, זה מזכיר לי תהליכים...

 

* אופוזיציה למדינה - תמכתי מאוד בהקמת ממשלת אחדות, כלומר בכך שיו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג יהיה שר החוץ של ישראל. זה לא הסתייע הן בשל ההתנגדות במפלגתו והן בשל המניפולציה של נתניהו, וחוששני שהדבר אינו עומד להשתנות. אבל אני שמח על דבר אחד – בראש האופוזיציה עומד אדם שהוא אופוזיציה לממשלה, אך לא אופוזיציה למדינה. אילו המחנ"צ היה מצטרף לממשלה, ראש האופוזיציה היה איימן עודה.

 

ואז, פתיחת מושב הקיץ של הכנסת שהוקדשה לציון יום הרצל, הייתה נפתחת בנאום ראש הממשלה ואחריו נאום ראש האופוזיציה, שהיה משודר בשידור חי בכל כלי התקשורת ומסוקר בעולם כולו. ונאומו הממלכתי של ראש האופוזיציה היה נאום הסתה משתלח בהרצל ובציונות.

 

* מודעות עצמית - תמצית נאומו של יו"ר האופוזיציה בדיון בכנסת לציון "יום הרצל": הרצל הוא אני.

 

* שר חוץ מלא מלא – ישראל נמצאת במערכה מדינית קשה, שיש בה איומים והזדמנויות לרוב. בעת הזאת, יש צורך בשר חוץ רציני, עם כל הסמכויות והתפקידים שפוזרו כפרורים לשרים וסגני שרים שונים.

 

לא הייתה כל הצדקה לכך שנתניהו לא מינה שר חוץ בהקמת הממשלה. התירוץ לפיו הוא שומר את התפקיד להרצוג, אינו רציני. היה עליו למנות שר, ולהבהיר מראש, בהודעה משותפת עם השר, שאם המחנ"צ יצטרף, הוא יוחלף. עובדה, אף ללא הודעה כזאת, לא הייתה לנתניהו בעיה להחליף את שר הביטחון המצוין בראש סיעה בת 5 ח"כים, שאינו מתאים לתפקיד.

 

אחרי שעשה כן, ודאי שהתירוץ של "שמירת התיק" הוא תירוץ נבוב, בעיקר כשהסיכוי להצטרפות המחנ"צ או "יש עתיד" בעתיד הנראה לעין אפסי.

 

מדוע, אם כן, נתניהו אינו ממנה שר חוץ? כנראה שהסיבה לכך, היא שהוא הבטיח את התפקיד ליותר משר אחד, והוא פוחד מתגובת השר שיפגע מהפרת ההבטחה. ואולי הוא פשוט רוצה את שרי הליכוד מוחלשים, בלי שמישהו ינסוק, כפי שאנו למדים משיטת "קפד ראשו" החביבה על נתניהו, שהקורבן התורן שלה הוא יעלון.

 

* צ'ק פתוח - לקראת אחת ממערכות הבחירות, הופיעה בעמוד הראשון של "הארץ" מודעת תמיכה של אנשי רוח במרצ. בין החותמים היה המשורר נתן זך. בעמוד השני של אותו העיתון הופיעה מודעת תמיכה של אנשי רוח בחד"ש. גם מבין החותמים על מודעה זו, לא נפקד מקומו של ... המשורר נתן זך. ותמהתי – האם נתן זך זכה בפריבילגיה: הזכות להטיל שני פתקים בקלפי?

 

אני קורא כעת את חלקה השני של האוטוביוגרפיה של אורי אבנרי "אופטימי", ונדמה לי שהתעלומה נפתרה. אבנרי סיפר שעמוס קינן ונתן זך נתנו לו רשות להוסיף את שמם על כל עצומה וגילוי דעת שהוא יוזם, בלי לשאול אותם ובלי להראות להם את התוכן. האמת, היא שזה לא ממש מפתיע אותי. הן מזמן הצטיירה בעיניי דבוקת אנשי ה"שמאל", המדלגת מעצומה לעצומה, כעדר של אוטומטים.

 

כנראה שנתן זך נתן לכמה וכמה אנשים את ייפוי הכוח שהעניק לאבנרי, וזו התוצאה.

 

* חצי יובל למבצע שלמה - 24-25.5.91. בתוך 34 שעות, חילצו 30 מטוסי חיל האוויר וחברת "אל על" 14,400 יהודי אתיופיה, ב"מבצע שלמה", והעלו אותם לישראל. "מבצע שלמה" היה מבצע מורכב מאוד, שבמשך שנים נארג בידי סוכני המוסד ואנשי הסוכנות היהודית.

 

מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, קיימת בראש ובראשונה כדי לאפשר ליהודי העולם לעלות באופן חופשי לא"י וכדי ליישב את א"י ביהודים. "מבצע שלמה", להעלאת יהודי אתיופיה, הוא אחד המזהירים שבמבצעים שעשתה אי פעם מדינת ישראל כדי להגשים את ייעודה. "מבצע שלמה" הוא ביטוי עילאי של אקטיביזם ציוני של המדינה.

 

את ההחלטה על המבצע קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר. הוא דחף לביצועה, הוא עקב מקרוב אחרי ההכנות והביצוע. הוא אחראי להצלחה. אם בכל שבע שנות כהונתו של שמיר לא היה אלא אירוע זה, די היה בכך כדי שיכנס לפנתיאון הלאומי כאחד החשובים והטובים בראשי הממשלה בישראל.

 

            * ביד הלשון

 

נגע בקיר - בני החייל השלים את מחצית הפז"ם שלו. בזמני, בעידן תקליטי הוויניל, כינינו את היום הזה "להפוך את התקליט" (כלומר סיימנו את צד א' ואנו עוברים לצד ב'). בצה"לית העכשווית, כך למדתי, אומרים "נגע בקיר". מקור הביטוי הוא תרגיל שבו החיילים (בעיקר טירונים) נדרשים לרוץ עם הציוד עד הקיר, לנגוע בו ולחזור.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 25/5/2016 00:04   בקטגוריות אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, כלכלה, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות, שואה, תקשורת, צבא, משפחה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 22.5.16


* הראוי מכל להנהגה הלאומית - הודעתו של יעלון שיתמודד על הנהגת המדינה היא משב רוח מרענן. לנוכח משבר המנהיגות הממושך של ישראל - סוף סוף יש סיכוי שמנהיג אמת יוביל את המדינה.

 

לא תמיד אני מסכים אתו, אך אין במערכת הפוליטית אדם שאני חש אליו קרבה רעיונית כאל יעלון, לצד הערכתי האישית לאישיותו ומנהיגותו.

 

* משכמו ומעלה - משה יעלון הוא מנהיג אמת, משכמו ומעלה. הוא נמצא בדרגה אחת מעל לכל מנהיג אחר במערכת הפוליטית היום.

 

לאחר שנודע על הצטרפות "ישראל ביתנו" לממשלה, קיוויתי שיעלון יישאר בממשלה כשר החוץ, ובלבד שיהיה שר חוץ אמתי, עם החזרת כל סמכויות המשרד, כדי שיישאר בעמדת השפעה ובעמדת זינוק לתפקיד הראוי לו - ראש ממשלת ישראל.

 

אולם אני שמח שלא נהג כך ובחר ללכת בדרך חדשה, ולהתמודד על הנהגת המדינה כאשר הוא מציג דרך ציונית דמוקרטית ערכית, ישרה ונקיה.

 

אני אתו. כשיקים מפלגה חדשה שתקדם את הדרך שהוא מוביל - אצטרף אליה ואתמוך בה.

 

יעלון הוא מנהיג ערכי בעל חוט שדרה אמתי. הוא הוכיח זאת היטב בפרשת "החייל היורה". הוא טעה בגיבוי שנתן לסגן הרמטכ"ל לאחר השוואה הנואלת שערך בנאומו בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה (אף שלא הביע תמיכה בהשוואה עצמה). ולמרות שגיאה זו, יש לי הערכה עצומה ליעלון.

 

* בוק – בצבא נהגו לכנות את בוגי, בחיבה והערכה, בתואר "בוֹק". הכוונה הייתה לכך שאי אפשר לגנוב אתו סוסים, הוא לא מעגל פינות, הוא ישר כסרגל. לעתים הישירות הזאת גם גרמה לו לעשות טעויות, כמו ההתבטאות המפורסמת על קרי, שהייתה נכונה, אך אסור היה לו לומר אותה.

 

אם יש במערכת הפוליטית הישראלית אדם אחד שהוא היפוכו המוחלט של יעלון מן הבחינה הזאת (אחרי שנפטרנו מעונשו של אולמרט), זהו מחליפו - אביגדור ליברמן.

 

* מי יצטרף למי? - ח"כ מנואל טרכטנברג קרא ליעלון להצטרף למפלגת העבודה. אני קורא למפלגת העבודה לאמץ את תפיסותיו המדיניות וההתיישבותיות של יעלון.

 

* אלקין מטיף מוסר - השר אלקין הגיב בעזות מצח על התפטרות יעלון, והציג אותו כמי שמתייחס לתפקיד שר הביטחון כאילו הוא רשום על שמו בטאבו, ודבק בו על חשבון האינטרס הלאומי של יציבות שלטונית. הוא נתן כדוגמה את עצמו, שמקבל את הדין וייפרד מתיק הקליטה למען אותה הצטרפות.

 

זאב אלקין מטיף מוסר לבוגי יעלון בענייני יושרה פוליטית. אלקין נבחר לכנסת מטעם סיעת "קדימה" אליה הצטרף עם הקמתה, לאחר עקירת יישובי גוש קטיף. הוא נבחר תחת מנהיגותו של אהוד אולמרט שהתחייב לבצע "התכנסות" – עקירה נוספת ביהודה ושומרון. "קדימה" הייתה זקוקה למתנחל שייתן לה לגיטימציה וארומה של מפלגת "מרכז", כביכול, והוא שש לעמדה הזאת, ככרטיס הכניסה לכנסת.

 

לאחר מכן ערק לליכוד, ומיצב את עצמו בקצהו הימני.

 

ההתנתקות הייתה גם קו פרשת המים של יעלון. יעלון התנגד לה בתוקף, ולא היסס להביע את דעתו הנחרצת, בניגוד לעמדת ראש הממשלה – האיש החזק והכוחני ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, שאסור לחלוק עליו. על אף היותו רמטכ"ל מעולה, שהוביל את צה"ל לניצחון על מתקפת טרור המתאבדים, שכל ה"מומחים" הסבירו שאי אפשר לנצח אותה, הוא נאלץ לשלם בתפקידו, בשל התנגדותו להתנתקות. מיותר לציין, שהוא דייק בתיאור תוצאות ההתנתקות.

 

... זאב אלקין מטיף מוסר לבוגי יעלון בענייני יושרה פוליטית.

 

* יריב אידיאולוגי - אחד מאנשי הימין היחידים שעמדו בפרץ והתייצבו באופן נחרץ נגד נחשול התמיכה בחייל היורה, וגינה את המעשה, את העושה ובעיקר את התמיכה בו, היה יהודה גליק, שיחליף את יעלון בסיעת הליכוד בכנסת. בתגובה על כך, הוא הופצץ בפשקווילי נאצה והסתה נוראיים מצד פעילי הימין הרדיקלי, קללות וגידופים קשים, שאת חלקם חשף בתקשורת חנוך דאום.

 

זה לא הפתיע אותי. גליק הוא ליברל ואוהב אדם, מתנגד חריף לכל דיבורים ומעשים של שנאת ערבים, שנאת זרים, שנאת שמאלנים. אדם נעים הליכות ומתון בהתבטאויותיו ובדרכו.

 

אני מתנגד בתוקף לדרכו האידיאולוגית של גליק. אני דוגל בדבקות מוחלטת בסטטוס-קוו בהר הבית (אף שהוא סטטוס קוו גרוע מבחינתנו כיהודים) ורואה בהפרתו משחק באש סמוך לחבית אבק שריפה. זוהי סכנה חמורה לשלום המדינה וביטחונה. מבחינת גליק המאבק על הר הבית הוא עיקר חייו, עיקר אמונתו, עיקר עשייתו הציבורית ומעתה - עיקר פעילותו הפרלמנטרית.

 

בניגוד לפעילי הימין החותרים לסילוק המסגדים והמוסלמים מן ההר, גליק נאבק למען חופש הפולחן ליהודים, ורוצה לראות בהר הבית מופת לדו קיום אמתי בשלום בין הדתות השונות. אני רואה ברעיון הזה חזון נפלא לאחרית הימים, אך בפוליטיקה המעשית, כאן ועכשיו על פני האדמה, זו סכנה לאומית.

 

באופן אישי, אני מכבד ומעריך את יהודה גליק, אך רואה בו יריב אידיאולוגי.

 

* אופוזיציה אחראית - אני מצר על המהלך הפוליטי של צירוף ליברמן לממשלה ומתנגד לו. אך יש בו גם צד חיובי - ראש קרטל הלאומנות הערבית לא יהיה בתפקיד הממלכתי של ראש האופוזיציה. מן הראוי שבתפקיד זה יהיה אדם שהנו אופוזיציה לממשלה, לא אופוזיציה למדינה.

 

* מילה היא לא מילה - נקודת תקווה להיאחז בה, בעקבות מינויו של ליברמן, היא חוסר האמינות שלו; שהתייחסותו לסיסמאות הביטחוניות שלו תהיה כמו לסיסמאות הפוליטיות שלו, כלומר: אצל ליברמן מילה היא לא מילה.

 

* מילה טובה על אביגדור ליברמן - אני רוצה לומר מילה טובה על אביגדור ליברמן. הוא עשה לפחות דבר חיובי אחד בקריירה הפוליטית שלו - הכניס לכנסת את אורלי לוי.

 

* אם יחול עונש מוות - אני מתנגד בתוקף לרעיון העוועים של עונש מוות, אולם אם יוחל עונש מוות, ברור שהוא צריך לכלול גם את מבצעי הטבח בדומא.

 

* ועדת קישוט – בהתייחסותו למגעים להקמת ממשלת אחדות בהשתתפות המחנ"צ, כתב הרצוג בדף הפייסבוק שלו, ש"לא יהיה ועדת קישוט" של ממשלת נתניהו, כלומר לא יצטרף אם לא יחוש השפעה משמעותית על דרכה של הממשלה.

 

ואני ממש נעלבתי. אמנם מעולם לא הייתי בוועדת קישוט, לא בבית הספר ולא בתנועה, בשל העדר כישרון, אבל תמיד קינאתי בבעלי הכישרון הזה. ולוועדת הקישוט דווקא הייתה השפעה משמעותית מאוד.

 

* יעלון צודק וטועה - קראתי את דברי שר הביטחון היוצא, בוגי יעלון, בטקס יום העצמאות של הפיקוד הבכיר בצה"ל ואני מסכים עם כל מילה. אבל אין בהם דבר המצדיק כהוא זה את ההשוואה הנואלת שעשה סגן הרמטכ"ל בין ישראל לגרמניה הנאצית. אילו שר הביטחון נזף בסגן הרמטכ"ל על דבריו, כפי שראוי היה שיעשה, הוא יכול היה לשאת את נאומו בלב שלם הרבה יותר, ודבריו היו נופלות על אוזניים קשובות לאין ערוך.

 

* צבועים - כל אלה שתקעו סכין בגבו של מח"ט גבעתי בעיצומה של מלחמה, שעה שהוביל את חייליו לקרבות קשים בעזה, אל יציגו עצמם פתאום כמגינים על קציני צה"ל.

 

* אש זרה – דברי השטנה והנאצה נגד סגן הרמטכ"ל האלוף גולן מזעזעים. באיזו עזות מצח וחוצפה אנשים מעזים לכנות "בוגד", אדם שכל חייו קודש למדינת ישראל וביטחונה, שעשרות שנים עושה לילותיו כימים, שבתותיו – חול, בעשיה למען ביטחון ישראל. אדם שכל חייו הבוגרים מסכן את חייו למען ביטחון ישראל ומוליך חיילים אל הקרב, בהגנה על המדינה. ההסתה הזו היא ביטוי להידרדרות השיח הציבורי בחברה הישראלית.

 

אולם דבריו של גולן בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה, עומדים אף הם באותה קטגוריה כמו דברי הנאצה נגדו. זו אותה תופעה של חוסר אחריות למילים היוצאות מן הפה או תחת המקלדת; אותה תופעה של הקצנה, התלהמות, התבהמות ודרדור השיח. אותה תופעה של העלאה מתמדת של מינון הביטויים הקיצוניים, כאילו אם לא תאמר "בוגד" או "נאצי" לא ישמעו אותך. זהו טוקבקיזם של החברה הישראלית.

 

מי שהצית את האש הזרה הזאת, הוא האיש שיכול לכבותה. דבר לא יגרע מכבודו של סגן הרמטכ"ל, אם יהיה הבוגר האחראי, יחזור בו מדבריו ויודה בטעותו. יהיה זה ביטוי למנהיגות ואחריות לאומית.

 

* על השנאה – במאמרו "על השנאה" כתב חתן פרס ישראל, הסופר הדגול אהרון מגד, שהלך לפני חודשים אחדים לעולמו: "כמות השנאה ועוצמתה... נפנוף מסנוור בשקרים. כי אם תבדוק כל פסוק לעצמו, כל צירוף מילים לעצמו – תמצא: שקר, שקר, שקר.

 

פניה המכוערים של השנאה: ההגזמה, שתכליתה ללבות את השנאה: בוגדים, זונות, עם מטומטם, מסומם, לינץ', תופת, מפלצות, אויב אחד, רק אחד.

 

ההגזמה כשלט-הגיבורים של השנאה: לא די שתאמר ש'שלום עכשיו' טועים ומטעים, כל תפיסתם פסולה – אמור שהם בוגדים; לא די שתאמר שהכיבוש משחית ומדכא – אמור שהוא נאצי; ... ואמור עוד יותר...

ואם אתה אומר פחות –

השנאה איננה סובלנית כלפי מה שהוא פחות ממנה. להתנגד – זה מעט מדי. צריך לשנוא".

 

מגד כתב את הדברים הללו לפני 33 שנים. אז השנאה וההגזמה היו בשוליים. היום הם מאיימים לכבוש את המיינסטרים. דבריו של מגד מכוונים הן נגד ההשוואה הנואלת של סגן הרמטכ"ל לגרמניה של שנות השלושים והארבעים והן למסע הנאצה נגדו.

 

יש לעצור את הסחף!

 

* השתלטות הטוקבקיזם - לפני שנים ספורות, השוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית, הייתה מנת חלקם של הטוקבקיסטים המתלהמים ביותר. אין ביטוי בוטה וקיצוני יותר להידרדרות השיח הציבורי בישראל, מן העובדה שטוקבקיזם השתלט על המיינסטרים, עד שסגן הרמטכ"ל (!) בטקס ממלכתי מתבטא כך, וזוכה לתמיכה רבתי מצד רבים כל כך. יצאנו מדעתנו? חייבים להציל את השיח הציבורי, ולהפסיק להיגרר אחרי ההתלהמות וההקצנה של השמאלימין הרדיקלי.

 

* חבריו החדשים - אלה שמכנים את מפקדי צה"ל "פושעי מלחמה" ומסיתים לסרבנות ועריקה מוחאים היום כפיים לסגן הרמטכ"ל, אבל גם הוא יודע, שביום פקודה, כשהוא יקרא "אחריי", לא אותם הוא ימצא שם.

 

הבהרה: רבים ממוחאי הכפיים לסגן הרמטכ"ל אינם מן הזן הזה, והערה זו אינה מתייחסת אליהם.

 

* אסור להשוות – יוסי ביילין פרסם מאמר ב"ישראל היום" תחת הכותרת "יש דברים שאינם בני השוואה". יוסי ביילין ניחן מאז ומתמיד באומץ אינטלקטואלי ונכונות ללכת נגד הזרם ולעמוד על שלו באופן מנומק. לכן, תמיד הערכתי אותו, אף שעמדותיו היו ונותרו רחוקות מעמדותיי ת"ק פרסה.

 

עצם העובדה שביילין כותב באופן קבוע ב"ישראל היום" מעידה על עצמאותו. מצד אחד, יש בו האומץ לעמוד מול "השבט" ולתת "לגיטימציה" (כאילו שבדמוקרטיה עיתון זקוק ללגיטימציה ממישהו) למה שהשבט מסרב להכיר כעיתון. מצד שני, יש בו האומץ לכתוב בעיתון דעות מנוגדות בתכלית לקו של העיתון, ושל מרבית קוראיו.

 

כשראיתי את הכותרת, ציפיתי שיהיה בה גינוי להצהרתו של סגן הרמטכ"ל ולהתייצבות העדרית של השבט לצדו. מי אם לא ביילין יהיה אמיץ כדי לצאת נגד העדר בשיא השתוללותו? התאכזבתי. נכון, הוא יצא נגד ההשוואה לנאציזם, הסביר את הסכנה הכרוכה בה; הוא הסביר שההשוואה הזאת, בין כל מיני תופעות שאיננו אוהבים לבין היטלר, "עלולה להפוך את דמותו ואת מעשיו לאנושיים בעיני יותר ויותר אנשים צעירים", וסיים באמירה ש"צריכה לקום תנועה עולמית שתדרוש מפוליטיקאים שלא להשוות להיטלר שום דבר". אולם הוא לא הזכיר ולו ברמז את דברי האלוף גולן ואת הפסיכוזה של ההתייצבות לצדו. הוא כתב את המאמר בעקבות השוואה שיצר חבר פרלמנט בריטי בין האיחוד האירופי לבין גרמניה הנאצית ודיבר על האופנה העולמית של ההשוואות הללו.

 

ברור שכתיבת מאמר כזה, בעיתוי כזה, כשהשוואה כזו היא לבה של סערה ציבורית רבתי הפוקדת את הארץ, מבטאת עמדה. אך הלהט המשיחי של העדר "להוכיח", ולהגן על דברי הבלע הם נחשול כל כך חזק, שאפילו ביילין לא העז לאחוז בשור בקרניו, והעדיף להרחיק עדותו אל מעבר לים.

 

* ממרקי המצפון – בערך יומיים זה החזיק מעמד. "הארץ", שבאופן יומיומי כותביו המרכזיים מסיתים נגד צה"ל – קציניו וחייליו, גיבה את סגן הרמטכ"ל, בשל אותה פסקה אומללה בנאומו בטקס יום השואה, שנתנה תחמושת לשונאי ישראל מן "הארץ" ומחו"ל. מאמר המערכת אפילו "הצדיע" לו. אך כבר למחרת רוגל אלפר תקף את גולן על "התנצלותו" (וכה חבל שגולן לא הצדיק את הביקורת הזאת בהתנצלות אמתית). השבת חלפה, והשבוע נפתח במאמר הסתה קשה של גדעון לוי נגד גולן, אייזנקוט ויעלון: "הם לא יותר מממרקי המצפון החלולים... הם עומדים בראש צה"ל, שהוא אחד מסוכני ההשחתה הגדולים של החברה הישראלית והם מפקדים על צבא, שמרבית פעילותו מורכבת מתחזוקת הכיבוש באמצעות כוח ברוטלי. ומי שעומד בראש צבא כיבוש, מי שפיקד על כמה ממבצעיו הנפשעים ביותר, נעדר את התוקף המוסרי הדרוש כדי להטיף בשער..." וכו' וכו'. בכל זאת, צריך לדעת להבדיל בין עמית וטורף. צה"ל הוא אויב. אז אם מספר 2 בצה"ל מעד ואמר משפט שאפשר לחגוג עליו – אל דאגה. עוד שנים יחגגו עליו. אולם צריך לחזור ולזכור מי האויב, לחזור ולהסית נגדו, להשמיץ אותו ולהעליל עליו.

 

* עם אחד – כבכל שנה, גם השנה לא צפיתי בטקס הדלקת המשואות, כי אני מעדיף תמיד את חגיגת העצמאות הקהילתית בקיבוץ אורטל. כשחזרתי הביתה לפנות בוקר, נגלה לנגד עיניי ברשתות החברתיות הסקנדל המלאכותי התורן. סיסמה תמימה (ולטעמי, קצת מגושמת ולא הכי חכמה) שהוצגה בטקס: "מדינה אחת, עם אחד", שנועדה להראות שעל אף כל המחלוקות והשסעים אנו עם אחד, הפכה בסיס להסתה נגד המדינה, השמצת החברה הישראלית, השוואה נואלת לסיסמאות נאציות, תזכורת למי ששכחו מיהו הפיהרר דהיום וכמובן שהסיסמה הזכירה לאנשים את גרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה.

 

איזה אנשים קטנים, אכולי שנאה עצמית. אני מרחם עליהם.

 

* תחביבו של רוגל אלפר – לרוגל אלפר יש תחביב. הוא אוהב להתעלל במשפחות השכולות ובזכרם של חללי צה"ל. זו הנאתו בחיים. לכל אחד יש תחביבים – אחד משחק שח, שני אוסף בולים, שלישי מטייל בארץ ובחו"ל ואלפר מתעלל ביתומים, באלמנות ובעיקר בהורים שאיבדו את בניהם. האם אנו, כמדינה דמוקרטית, נמנע מאדם לממש את תחביביו? האין זה ראוי שעיתון מכובד יקצה לו טור כדי שיוכל ליהנות מתחביבו לזרות מלח גס ושתן על פצעי השכולים?

 

ואם לאורך כל השנה אלפר מתעלל במשפחות השכולות, מה הוא יעשה ביום הזיכרון לחללי צה"ל? מה שהוא עושה בכל השנה. יתעלל במשפחה שכולה.

 

הפעם זו משפחת גלמן. רס"ן אליאב גלמן נהרג בקרב עם מחבל בצומת גוש עציון לפני חודשים אחדים. אלפר, בעשרות מאמרים השנה, הביע תמיכה בלתי מסויגת במתקפת הטרור הפלשתינאית ובפיגועים הרצחניים נגד ישראלים, ביו"ש ובכל הארץ. הוא אף כתב מאמר התנצלות מראש למחבל שבצדק ידקור אותו, הביע פליאה על כך שהוא טרם עשה זאת, והפקיד מכתב שבו הוא מתנצל על כך שכשישראלי הוא שותף לכיבוש.

 

איך יכול אלפר לסייע למחבלים? לקחת בעצמו סכין ולרצוח ישראלים? לא, במקרה כזה הוא עלול לשבת בכלא ואולי להיהרג. הוא מעדיף להמשיך ולסובב את הסכין מעל דפי עיתונו, להשפיל את כבוד ההרוגים ולהעצים את הכאב של בני משפחותיהם, חבריהם ועם ישראל השנוא עליו כל כך.

 

את מאמרו ליום הזיכרון הקדיש האיש הרע הזה להשתלחות בזכרו של רס"ן גלמן. "אינני מוכן להתפייס עם משפחת גלמן, שאורח חייה לא מוסרי בעיניי ואף מחרב את ישראל כמדינה דמוקרטית... האם יש לי שותפות גורל עמו? לא. האם ייצג אותי בצומת ונלחם למעני שם? לא". ועל כך שהאיש שלף אקדח והסתער על המחבל הוא כתב: "האם הוא גיבור? לא".

 

יש דבר אחד בזוי יותר מכתיבת פשקווילי הנאצה נגד חללי צה"ל והמשפחות השכולות. פרסומם בעיתון.

 

... ולמרות התופעה החולנית הזאת, הייתי מגנה את סגן הרמטכ"ל, אילו הוא היה אומר בטקס יום הזיכרון ש"הארץ" מזכיר לו את "דר שטירמר".

 

* מדרון חלקלק - כמה מהזוכים בפרס ישראל היו גברים עם שפם, וזה הזכיר לי תהליכים מגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה.

 

* גרוע ממכחיש שואה – האבא היה יו"ר מועצת "יד ושם". הבן גרוע ממכחיש שואה. הבן הוא אברהם בורג. מזה שנים אחדות הוא נגוע באובססיה של גימוד השואה וזילותה. הפרק החדש – פשקוויל משותף ב"הארץ" עם ג'אינה ריגאווי זועבי, מנכ"לית מרכז אינג'אז. וכך הם כותבים: "לאיש מאתנו אין מונופול על הכאב והטראומה. הייתה שואה והייתה נכבה ואנחנו לא מתחרים בינינו מי סבל יותר. לכל אחד מאתנו יש מרחבי הסבל והזיכרונות שלו". המסר ברור – היו שני אסונות שווים בערכם, השואה והנכבה. קורבנות השואה היו היהודים. קורבנות הנכבה היו הפלשתינאים. הפושעים בשואה היו הנאצים. הפושעים בנכבה היו היהודים. הזהות ברורה – הערבים במלחמת השחרור הם היהודים בשואה. היהודים במלחמת השחרור הם הנאצים. איזה מנוול! חומץ בן יין.

 

בדרך כלל אני נמנע מלהיכנס למלכודת של הוכחה עד כמה נתעבת ההשוואה הזאת ומופרכת, כי עצם ההעמדה של הדברים על מישור של השוואה, נותנת לה איזו לגיטימציה. באופן חד פעמי אחרוג ממנהגי, ואציין: השואה היא אירוע של השמדת עם מתוכננת ושיטתית; השמדת עם שלא היה עמו כל סכסוך על שום נושא ולא היווה כל איום על העם המשמיד. מלחמת השחרור, או בלשונם "הנכבה", היא אירוע שבו הערבים התנפלו על שארית הפליטה שלוש שנים אחרי השואה כדי להשמידה. בשלב הראשון היו אלה ערביי א"י ובשלב שני המזרח התיכון כולו, שפלש למדינת ישראל בת יומה כדי להטביעה בדם. הפושעים הערבים נושאים במלוא האחריות על אסונם, אף שבמקום להתמודד עם עברם ולבנות את עתידם, הם מעדיפים כבר 70 שנה להתבכיין ולהתקרבן.

 

* גם וגם - נאומו של שר החינוך בנט בטקס הענקת פרס ישראל היה יפה ומכובד. מול השקר הפוסט ציוני של "או-או": "או מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית", "או לאומיות או אוניברסליות", "או אהבת האדם או אהבת הארץ", הוא הציג את האמת הציונית של "גם וגם": מדינה יהודית דמוקרטית, לאומיות ואוניברסליות, אהבת האדם והארץ. מחויבות יהודית לתיקון עולם וחזון של מדינה יהודית התורמת לעולם כולו.

 

* פרס ישמעאל - מי שמעניק פרס ישראל לפעיל תעאיוש (שולמן), אל יתפלא שכספי פרס ישראל יגיעו למלחמה נגד מדינת ישראל. אולי הסכום הזה יממן איזו "גזנגה" טובה.

 

* מורשת רבין - ב-1993, כאשר הוחלט על הענקת פרס ישראל על מפעל חיים לפרופ' ישעיהו ליבוביץ', הודיע ראש הממשלה יצחק רבין על החרמת הטקס, כי הוא מסרב ללחוץ את ידיו של מי שמסית לסרבנות ומשווה את צה"ל לנאצים. בתגובה, ליבוביץ' ויתר על הפרס.

 

לפרופ' תעאיוש יש עוד הרבה מה ללמוד כדי להגיע לקרסוליו של ליבוביץ', ודיבוריו הקיצוניים עד טירוף ומעשיו השליליים של ליבוביץ' מתגמדים לעומת הפעילות בארגון העוין תעאיוש.

 

* למען כבוד המעמד - למען כבוד המעמד הממלכתי של הענקת פרסי ישראל, ראוי היה שהקהל ישרוק בוז וירעיש ברעשנים, כשהוענק פרס ישראל לפרופסור תעאיוש.

 

* על מפעל חייה ותרומתה הגדולה - כתב הערוץ הראשון, שסיקר את טקס הענקת פרס ישראל, הזכיר בראשית השידור כמה מן הזוכים הבולטים בפרס בעבר. ביניהם הוא מנה את גולדה מאיר, והעיר: "שקיבלה את הפרס לפני מלחמת יום הכיפורים". גולדה קיבלה את הפרס ב-1975, שנה לאחר פרישתה מהחיים הפוליטיים, שנה וחצי לאחר מלחמת יום הכיפורים. היא קיבלה את הפרס בצדק רב, בזכות תרומתה הרבה לאורך שנים לציונות, ליישוב היהודי טרם הקמת המדינה, כשרת העבודה וכשרת החוץ בממשלות ישראל וכראש הממשלה. קובעי הטון באקדמיה ובתקשורת בעשורים האחרונים עושים הכל כדי לפגוע בזכרה ובדמותה, אולם האמת ההיסטורית חזקה יותר, והיא תחזור ותזכה להכרה הציבורית שהיא ראויה לו.

 

* רעיון גרוע – ראש הממשלה מציע לחזור ולהנהיג מצעדים צבאיים בישראל, כפי שהיו ב-25 השנים הראשונות לקיומה. בעיניי, זהו רעיון גרוע מהסיבות הבאות: א. זהו בזבוז משווע של תקציבי ציבור, למען מטרה ראוותנית, רהבתנית ולא חשובה. מידי שנה אנו קרועים בין צרכי הביטחון וצרכי החברה, הרווחה והחינוך בתקציב המדינה, וחבל לבזבז מתקציב הביטחון על מצעדי ראווה. אם יש עודף תקציב במערכת הביטחון, יש צרכים רבים לחברה הישראלית שבהם ראוי להשקיע את הכסף הזה. ב. בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה, עצם קיומו של צבא עברי חופשי היה בגדר פלא טבע. ולכן, המצעד, שבו חיילים עבריים צועדים בגאווה בעיר משוחררת וחופשיה, זקף את גו האומה ועורר גאווה לאומית רבתי. היום, כאשר כל בן 90 ומטה שירת בצה"ל והחיילים של היום הם נינים לחיילים, דור רביעי לחיילים בצה"ל – אין בכך צורך. זה פאתטי. ד. יום העצמאות צריך להיות יום המצעד להישגי המדינה. צה"ל וביטחון המדינה הם הישג לאומי חשוב, אולם הם אינם המטרה. הם רע הכרחי כדי לאפשר לנו לממש את מטרותינו הלאומיות – עליה, התיישבות, חינוך, תרבות, יצירה, חקלאות, תעשיה, מדע, רפואה, אקדמיה וכו' וכו'. התמקדות ביום העצמאות במצעד צבאי, מתאימה למדינות מיליטריסטיות, לא למדינת ישראל.  ה. לבי לבי לחיילים האומללים, שבמשך שבועות יסבלו באימוני ת"ס תס"ח מגוחכים וטיפשיים.

 

* הקדוּשה שבדגל – חמישה ימים לאחר חג העצמאות, הסרתי את דגלי ישראל מעל ביתי. קיפלתי אותם והנחתי אותם בין תשמישי הקדושה.

 

כן, אני רואה קדוּשה בדגל. אין הוא סמרטוט על מוט, כפי שכינה אותו בוולגריות ישעיהו ליבוביץ'. זהו סמל, המסמל ערכים מקודשים.

 

וכשאני מסיר את הדגל, אני חש שאני מכבד אותו לא פחות מכפי שאני מכבד אותו כאשר אני מניף אותו. כי זו משמעות הקדוּשה - משהו נבדל מן היום יום, נעלה על  החולין. אילו אכלנו מצות כל השנה, חג הפסח היה מאבד מערכו. אילו ישבנו כל השנה בסוכה, לא היה כל ייחוד בחג הסוכות. הוא הדין בדגל. ראוי הדגל שננהג בו בכבוד של קדושה - נתלה אותו בחג העצמאות, באירועים חגיגיים ולאומיים, על מוסדות ממלכתיים. שלא נוזיל אותו בשימוש יומיומי, אינפלציוני. דווקא כך, כשהוא משמעותי ומכובד, הערכים שהוא מגלם ישפיעו על חיינו כל ימות השנה.

 

* דרישה אבסורדית – פרשת האב נדאף מדיפה ריח רע, רע מאוד. רוב אזרחי ישראל נעו בחוסר נוחות על כסאותיהם, כאשר נדאף הדליק משואה בערב יום העצמאות. אולם הדרישה של ח"כ זנדברג למנוע את השתתפותו בטקס אבסורדית. ישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, ואי אפשר למנוע הדלקת משואה מאדם שזכה לכבוד בזכות עשייתו החיובית הענפה, על סמך כתבת תחקיר טלוויזיונית, ששודרה שלושה ימים לפני הטקס. זאת, במיוחד כאשר ידוע שהאב נדאף נרדף בשל היותו פטריוט ישראלי, ואין לשלול את האפשרות ששונאיו תופרים לו תיק.

 

המשטרה תבדוק את הטענות נגד האב נדאף, ואם יתברר שיש בהן ממש הוא ישא בעונש. אולם נכון לעכשיו אפילו חזקת החפות אינה עומדת לו, שכן הוא אפילו עוד לא חשוד.

 

* ניצחון הציונות – ההישג הלאומי החשוב ביותר, שבו אני גאה ביום העצמאות ה-68 של ישראל, הוא הצמיחה הדמוגרפית חסרת התקדים ביישובי עוטף עזה, בשנתיים שחלפו מאז מלחמת "צוק איתן". נהירה רבתי של ישראלים להתיישב סמוך לגבול שדימם בין הסכם אוסלו למבצע "צוק איתן", על אף הסכנה, כאמירה לאויב העזתי – לא זו בלבד שלא תזיזו אותנו באמצעות טרור וטילים, ההיפך הוא הנכון; אנו נחזק את ההתיישבות לאורך הגבול. למי שחיפשו תמונת ניצחון ל"צוק איתן" – זו תמונת הניצחון: ניצחון הציונות, ניצחון ההתיישבות, ניצחון הביטחון, ניצחון פיזור האוכלוסיה, ניצחון הסְפָר, ניצחון הקיבוץ, המושב והיישוב הקהילתי. ניצחונה של ארץ ישראל היפה, על הכותרות המלנכוליות בתקשורת המחפשת בעיקר את השלילי, מתוך חדוות הלקאה עצמית.

 

* אובססיית החקירה – יש משהו אובססיבי בריטואל האוטומטי - לדרוש ועדת חקירה ממלכתית משפטית למבצע "צוק איתן".

 

ועדות חקירה ממלכתיות ומשפטיות אינן גורם מתאים להפקת לקחים ממלחמה. שאלות כמו: האם צריך היה לכבוש את עזה, לכבוש את ציר פילדלפי, למגר את שלטון חמאס, להימנע בכלל מתגובה על ירי הטילים, לנסות לפתור את המשבר באמצעים דיפלומטיים, להסיר את הסגר, להדק את הסגר וכו', אינן שאלות משפטיות. גם שאלות כמו: האם נכון היה להבליג ולהבליג ("שקט ייענה בשקט") ולצאת למלחמה רק כאשר היינו עם הגב אל הקיר, או האם נכון היה להשהות את הפעולה הקרקעית זמן רב כל כך, או האם נכון היה להיענות שוב ושוב ליוזמות הפסקת האש, למרות שתמיד הן היו חד צדדיות, אף הן אינן שאלות משפטיות. בדיוק כפי שאין כל מקום לוועדת חקירה על ההתנתקות או על הסכמי אוסלו ואחריותם למצב הביטחוני שיצר את הצורך במבצע, כיוון שגם הן אינן שאלות משפטיות.

 

סוגיות אלו הן מדיניות וביטחוניות, לא משפטיות. יש לבצע תחקיר צבאי מעמיק על תפקודו של צה"ל, ואני יודע ממקור ראשון שתחקיר כזה אכן נעשה. תחקירים אלה רציניים, עמוקים ואפקטיביים לאין ערוך יותר מוועדות חקירה. לתחקיר מבצעי מגיע כל קצין עם רצון להיות שותף להפקת לקחים אמתית, למציאת כשלים ובעיות תפקודיות, כדי להיות טובים יותר במלחמה הבאה. לוועדת חקירה משפטית מגיע כל קצין כשהוא מלווה בסוללת עורכי דין, כשמטרתו היא לצאת "נקי" ולהפיל את האחריות על הכשלים כלפי מעלה, מטה או והצדדים.

 

הדרג המדיני עומד למשפט הציבור – בפני הכנסת וועדותיה, בפני הדיון הציבורי והתקשורתי ובעיקר ביום הבחירות. המשפט של הממשלה בדמוקרטיה, הוא בקלפי.

 

כל הריטואל של דרישה להקים ועדות חקירה, נובע מציד ראשים, מתקווה להדחת ההנהגה. לכן, תמיד האופוזיציה, לא חשוב מאיזה צד, תדרוש ועדת חקירה. אולם ועדה כזאת מנוגדת לאינטרס הציבורי האמתי.

 

גורם נוסף הוא מבקר המדינה. תפקידו לבדוק עניינים תפקודיים ולהצביע על כשלים תפקודיים בתהליך קבלת ההחלטות ובאופן יישומן. יש להתייחס בכבוד להערותיו, ללמוד וליישם אותן, אולם אין הן נוגעות למהותן של ההחלטות, שהן העיקר במלחמה.

 

באשר לממצאי הדו"ח כמובן שאיני יכול לומר דבר, כי מדובר בהדלפה שערורייתית מדו"ח חלקי ובלתי מבושל. עם זאת, דברי רוה"מ בגנות המבקר והצגתו כלא רציני, מבישים, במיוחד נוכח העובדה שהוא דחף את מינויו. מעניין מה יאמרו אלה שהציגו את המבקר כ"מבקר מטעם", אם אכן הדו"ח הסופי יהיה חמור.

 

באופן כללי, מלחמה נבחנת על פי תוצאותיה. עדיין מוקדם לסכם אותה. אולם כמי שתקף בחריפות את הממשלה וצה"ל על ניהול מלחמת לבנון השניה, ואין ספק שהיו כשלים מהותיים בניהול המלחמה הזאת, אני מודה בדיעבד שטעיתי – המלחמה הזו הביאה שקט לגליל, הנמשך כבר עשר שנים, אחרי 40 שנה של גבול מדמם (וזה לא רק בשל מלחמת האזרחים בסוריה, שהחלה רק לפני 5 שנים). מוקדם עדין להעריך את תוצאות "צוק איתן", אך יש לזכור שהשנתיים שחלפו מאז המלחמה שקטות לאין ערוך, גם אם השקט אינו מוחלט, מ-14 השנים שקדמו לה, ובמיוחד מתשע השנים שבין ההתנתקות למלחמה.

 

* אף מוסד אינו מעל לביקורת - גיליון החג של "ידיעות אחרונות" הפגיש לראיון משותף את ארבעת נשיאי בית המשפט העליון בדימוס שעוד חיים עמנו, השופטים שמגר, ברק, בייניש וגרוניס. היה זה ראיון חגיגי עם ארבעה שופטים רבי זכויות, פטריוטים, גאים במדינתם, שהמסר שלהם שונה בתכלית מאופנת הנהי והבכי וקמפיין הגעוואלד על מדינת ישראל, למרות שהם גם השמיעו ביקורת על המדינה, כפי שלכל אחד מאתנו יש ביקורת.

 

אני רוצה לעמוד על כמה נקודות שבהן איני מסכים אתם. הם תקפו את שרת המשפטים על כך שביקרה את בית המשפט העליון ואמרו שתפקידו של שר המשפטים להגן על בית המשפט. איני מסכים שזה תפקידו – בשום הגדרת תפקיד לא תִּמָצֵא משימה כזאת. בדמוקרטיה אין מוסד שחסין מביקורת, ואם שרת המשפטים חושבת שבית המשפט טועה בדרכו ובפסיקותיו, זו זכותה וחובתה לומר זאת. אפשר להסכים אתה או לחלוק עליה, אולם הניסיון ליצור דה-לגיטימציה לביקורת שלה, מנוגד לעקרונות הדמוקרטיה וחופש הביטוי.

 

יש לצאת נגד התלהמות כלפי בית המשפט ("לעלות על בית המשפט ב-D9" וכו'), אך בוודאי שיש מקום לביקורת עניינית, מכובדת ומקצועית, כמו הביקורת שמתחה בנימוס רב שרת המשפטים.

 

הטענה כלפי שרת המשפטים בעייתית בעיקר בעידן שבו בית המשפט מרבה להתערב בסוגיות פוליטיות. בסיטואציה כזאת, הוא מעמיד את עצמו לביקורת פוליטית. קצת מוזר, שמי שהובילו את תהליך הפוליטיזציה של בית המשפט (בעיקר ברק ובייניש) שוללים את זכות הביקורת על בית המשפט.

 

השופטים הביעו חשש שהביקורת על בית המשפט מחלישה את מעמדו הציבורי. מה שמחליש את מעמדו של בית המשפט הוא התערבותו בפוליטיקה. ברגע שבית המשפט הופך מבחירה להיות חלק מהמשחק הפוליטי, הוא אינו יכול לצפות לחסינות מפני ביקורת פוליטית.

 

השופט ברק מחה על ביקורתה של שרת המשפטים על פסיקת בית המשפט העליון בנושא מתווה הגז, ונתן כדוגמה את ממשלת שרון שמילאה את החלטת בית המשפט בנושא תוואי גדר הביטחון, למרות עלותה של ההחלטה, כיוון שזו הייתה הפסיקה ואת הפסיקה צריך לכבד. אולם לא שמעתי מצד איש מהממשלה, לא נתניהו, לא שטייניץ ולא שקד, ערעור על כך שיש לקיים את פסיקת בית המשפט. הם ביקרו את ההחלטה, וברור שיבצעו אותה. האם כבוד השופטים סבורים שראש הממשלה ושרי ממשלה צריכים לא רק לבצע את ההחלטות שהם מתנגדים להן, אלא גם לשבח אותן?

 

אף מוסד שלטוני בדמוקרטיה אינו עומד מעל הביקורת. גם לא בית המשפט העליון. והביקורת על בית המשפט, אינה מבטאת רצון לפגוע בו, אלא דווקא לחזק אותו.

 

* לא עניין לבית המשפט – כאשר נודע על הכוונה להחזיר את העבריין המשוחרר אריה דרעי למקום הפשע – משרד הפנים, יצאתי בחריפות נגד המינוי. אולם ברגע שהוגשה עתירה לבג"ץ, הבעתי את התנגדותי לעתירה. כיוון שהמינוי אינו מנוגד לחוק, אין לבית המשפט כל אמירה בנושא. מן הראוי היה שהעתירה תידחה על הסף, ולא שיתקיימו דיון והכרעה ברוב קולות.

 

המינוי הזה מנוגד לאינטרס הציבורי, הוא בלתי מוסרי ומנוגד לערכי החברה הישראלית. אולם בדמוקרטיה, הדיון הציבורי נעשה במערכת הציבורית, הפוליטית והתקשורתית, לא בבתי המשפט. בדמוקרטיה, מבחינה משפטית, מה שאינו אסור – מותר. אין זה מתפקידו של בית המשפט לפסול מינוי חוקי של שר, וגם לא לאשר מינוי חוקי של שר. עצם התערבות בית המשפט, מנוגדת לדמוקרטיה.

 

* אכזבה מהמפכ"ל – במצב נורמלי, מן הראוי שבראש ארגון מורכב ומקצועי כמו משטרת ישראל, יעמוד קצין משטרה מקצועי, שגדל במשטרה ובקיא במקצוע. הצורך במינוי מפכ"ל חיצוני, נבע מהידרדרות האמון הציבורי במשטרה, עקב מצעד החקירות, ההדחות וההתפטרויות של בכירי המשטרה, בגין עבירות שחיתות ועבירות מין. המצעד הזה הצביע על תרבות ארגונית קלוקלת שאפשרה זאת, וכדי לחולל טלטלה במשטרה, הובא אדם מבחוץ, שאינו חלק מאותה תרבות.

 

למרבה הצער, דווקא בנושא הזה, שהוא סיבת מינויו כמפכ"ל חיצוני, אלשייך מאכזב. במקום לחולל את הטלטלה הראויה, הוא דווקא מקל ראש ומעגל פינות.

 

* לשחרר - עשור לאחר שישראל נסוגה מכל רצועת עזה עד גרגר החול האחרון, עקרה את כל יישוביה עד הלבנה האחרונה של הבית האחרון, גירשה את כל אזרחיה עד היהודי האחרון - החי והמת ובתגובה נענתה בפשע מלחמה מתמשך, בדמות ירי טילים מכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית ישראלית, כותרת מאמר המערכת של "הארץ" הוא "לשחרר את עזה".

 

ברוח הימים המטורפים האלה, "הארץ" מכנה את רצועת עזה – "גטו". אגב, למה "גטו"? אושוויץ. יותר טוב, לא?

 

* אהבת חינם – פרופ' יגאל עילם פרסם ב"הארץ" מאמר תחת הכותרת "שנאת השמאל והאליטות" אותה הגדיר כ"שנאת חינם". הוא, לעומת זאת, משמש במאמר מופת לאמפתיה ליריב, כבוד לעמדותיו והרבה אהבת חינם. כמה אהבת חינם שופעת מתיאוריו את יריבו הפוליטי: "אדם זה שונא קודם כל את מצבו, את מגבלותיו, את מיקומו, את בורותו, את עילגותו, את עליבותו, את נחיתותו. בתת־מודע הוא שונא את עצמו... משמעות לקיום העלוב ביותר: עצם ההשתייכות למחנה גדול של חסרי פנים מעניקה משמעות לקיומך... ביבים של הימין... הימין הפוליטי במדינת ישראל משמש כתובת כמעט טבעית לכל האספסוף העכשווי... הדיבור על 'אליטות חדשות' הוא דיבור ריק: אין אליטות כאלה, והמועמדות לכאורה לתואר זה אינן עומדות במבחנים הבסיסיים הנדרשים. אפשר אמנם להכתיר אליטות בהבל פה, אך לא ניתן ליצור אותן באופן מלאכותי...".

 

* אינדוקטרינציה פוסט ציונית - הגימנסיה הרצליה, הגימנסיה העברית הציונית הראשונה, הקרויה על שמו של חוזה מדינת היהודים, שבעברה הייתה חממה לטיפוח אקטיבה ציונית, אליטה ציונית משרתת, שרבים מבוני המדינה, ממנהיגי המדינה שבדרך ומראשי "ההגנה" צמחו בה - נשלטת היום בידי פוסט ציוני, ד"ר זאב דגני, המשליט בה אינדוקטרינציה פוסט ציונית, נכבאיסטית.

 

דגני מגיף את שערי בית הספר בפני קציני צה"ל אך מזמין את נציגי "שוברים שתיקה" לשיעורי הסתה בכיתות.

 

לא בכדי, הוא מרואיין חדשים לבקרים ב"הארץ", כמו בגיליון השבוע שעבר של המוסף.

 

פראיירים ההורים ששולחים את ילדיהם לבית הספר הזה.

 

* הצד הנאור של המפה - מאוד לא רציתי שסאדיק קאן יבחר לראשות עיריית לונדון, ולא כיוון שהוא מוסלמי, אלא כיוון שרציתי שהלייבור החדש יחטוף מכה קשה וכואבת (כפי שאכן חטף במקומות רבים). אולם התנהגותו של קאן היא מאוד לרוחי. החלטתו לפתוח את תפקידו בהשתתפות בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה של הקהילה היהודית בעירו, היא החלטה חשובה מאוד, המציבה אותו בצד הנאור, מול האנטישמים במפלגתו. התנגדותו ל-BDS, יציאתו החריפה נגד הרמת הראש של האנטישמיות במפלגת הלייבור וביקורתו בנדון על מנהיג המפלגה קורבין, כל אלה נותנים תקווה להאמין, שקאן רוצה להציג את הפנים היפות והמתונות של האסלאם; שיש אסלאם שאינו ברוח ארדואן, דעאש, חמאס, חיזבאללה ואיראן.

 

* מי חיסל את באדר א-דין – העולם בלי הארכיטרוריסט מוסטפא בדר א-דין הוא מקום שטוב יותר לנשום את האוויר שבו. מי חיסל את רב המרצחים? אין לי מושג, וטוב שכך. אך טוב יהיה אם ארגוני הטרור יחשבו שזאת ישראל.

 

* התאכזרות לשמה – לא הייתה כל סיבה למנוע מהעבריין ריקו שירזי להשתתף בהלוויית בנו. על מעשיו הוא מרצה את עונש המאסר, ובדין. אך ראוי להתייחס באנושיות לאסיר, גם לפושע. מניעת השתתפותו בהלוויה הייתה נקמנות והתאכזרות לשמה.

 

* עונת הרחצה – ביום שני 9 במאי, נפתחה רשמית עונת הרחצה בחופי הים. מיותר לציין עד כמה התיאור הזה מגוחך. הרי בפסח החופים המו בהמוני אדם. אלא שכיוון שעונת הרחצה לא נפתחה באופן רשמי, הנופשים והמתרחצים לא נהנו משירותי הצלה. זו סכנת נפשות וחוסר אחריות מצד משרד הפנים.

 

על פי החוק, עונת הרחצה נפתחת בא' באייר. החוק הזה אבסורדי. יש לפתוח את עונת הרחצה בא' בניסן, לקראת צאת הילדים לחופשת הפסח.

 

* זהו צה"ל - מה זה צה"ל? הנה, דוגמה. ביום שישי התפרסמה  ב"ידיעות אחרונות" כתבה על סיירת "גולני". אין יחידה המבטאת יותר מסיירת "גולני" את ערכי החתירה למגע, החתירה לניצחון, הלוחמה וההסתערות. מתוך הכתבה, ציטוט של צ'יקו תמיר: " 'היינו בעזה', הוא מפרט. 'הביא אותי דורון אלמוג ואמר, 'יש פה איזה חבורה בעומק סג'עיה, שמייצרת ועושה את כל הקסאמים. משפחה שלמה. 12 מחבלים'. רפי מילוא היה אז מפקד הסיירת. אנחנו מוציאים שיירה של ג'יפים, נוסעים בלילה, חשוך, צמוד-צמוד. לא שמנו לב שכיסו את הדרך בעפר. אני עוקב אחרי הכוח במזל"ט ופתאום אני רואה את הג'יפ הראשון נתקל בערימת העפר ואחריו כל הג'יפים, אחד אחרי השני. זה עף ימינה, זה שמאלה, מתגלגלים על הכביש. תוך ארבע דקות יש לי כבר שבעה פצועים. ואני רואה פתאום שמתוך הג'יפים מתחילים לפתוח דלת צדדית, עוד דלת, לוחמים הולכים, קצת מטושטשים, מתחילים לדבר בקשר, כולם עם סימנים כחולים. ראיתי אותם למחרת באור יום עם ידיים נפוחות מהתאונה. וכל הסיירת מסודרת בטור. היה להם עוד איזה קילומטר לרוץ עד היעד. הם היו צריכים לטהר את הבניין וזה רחוב שיורים בו, מכל הכיוונים. רצה כל הסיירת בטור. מגיעים עד המבנה. מוציא להם המחבל ילדה החוצה. העין שלה חצי שפוכה. אומר, 'זאת הבת שלי, פה יהיה ג'יהאד. כל הילדים ימותו'. ואנחנו מקבלים ידיעה שכל הילדים והנשים בקומה הראשונה. ולמעלה המבוקשים מתארגנים ללחימה. הגעתי למבנה ואני מתכונן לאפשרות לירות עליו נ"ט. אומר לי מפקד הסיירת, ואומרים לי מפקדי הצוותים ומפקד הגדס"ר, 'אנחנו לא מוכנים. יש ילדים בבית. אף אחד לא יירה פה לא פגזים של טנק ולא כלום. אנחנו נפרוץ סלקטיבית'. אמרתי להם, 'תשמעו, זאת החלטה קשה. זה סיכון אדיר של הכוח. אם ככה, בסדר, אני אהיה בכוח הפורץ, אבל אני מבקש שתדברו עם הלוחמים. וכל מי שלא רוצה לעשות את זה, הוא לא חייב'. בסופו של דבר הכוח פרץ לבניין בירי סלקטיבי. 'הלוחמים הוציאו החוצה את כל הנשים והילדים', ממשיך תמיר, 'כדי שלא יפגעו במהלך הטיהור היו לנו ארבעה או חמישה פצועים בסיירת". 

 

אין צה"ל אחר. זאת התשובה הן למי שרוצה שצה"ל יהיה משהו אחר, והן למי שמשקר וטוען שצה"ל הוא משהו אחר.

 

והדבר גם מבהיר מי האויב שלנו.

 

* מה לא ישראלי בעיניי - חליפת השרד של קציני צה"ל כל כך לא ישראלית. כל כך זרה, מנותקת ומנוכרת לישראליות.

 

* ביד הלשון

 

הוא מתחתן ב-1918 – "היסטוריה בתכלת אדום – אירועים בתולדות תנועת העבודה העברית", הוא דף פייסבוק יפה וחשוב, המספק מידע תמציתי על אירועים ואישים במתכונת של "היום לפני ... שנים".

 

אני אוהב את הדף, אולם דבר אחד מפריע לי בו – הוא עוסק בהיסטוריה, אך אין בו לשון עבר. הכל כתוב בהווה.

 

אני מכיר את התופעה הזאת משפת מדריכות בתי ספר שדה, וגם שם זה מפריע לי, אבל בכתב זה צורם הרבה יותר, וממש עילג, בעיניי.

 

בפוסט על יצחק בן צבי, ביום השנה למותו, מוזכר ש"הוא מתחתן ב-1918". איך זה יכול להיות שהוא ממשיך להתחתן כבר כמעט מאה שנה ויותר מחמישים שנה אחרי שנפטר?

 

אני מכיר את ההסברים על יצירת אפקט על הקורא כאילו הוא חווה את ההתרחשות, אך איני מקבל אותם. שפה שאינה מדויקת, היא שפה עילגת.

 

במאמרו "כללי הכתיבה הנאה", רוביק רוזנטל הציע 35 כללים, אותם ניסח כך, שכל כלל מדגים את הצורה שנגדה הוא יוצא. כלל מספר 8: "הימנעו מכתיבה בלשון הווה כשאתם מתארים אירועים המתרחשים בעבר".


* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 21/5/2016 23:54   בקטגוריות אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, המלחמה בלבנון, התיישבות, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, מנהיגות, משפט, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, קליטה, שואה, שחיתות, תקשורת, תרבות, צבא  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ