לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ§ֳ¡ֳ¸ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 23.11.14


* אני מעריך מאוד את פרופ' רות גביזון. כזכור, הצעתי אותה לתפקיד נשיאת המדינה. אני חש קרבה לרבות מעמדותיה, בעיקר בתחום זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. אולם אני ממש לא מקבל את עמדתה השוללת את חוק הלאום, ומציעה להמירו ב"חוק החזון".

 

הצעתה של גביזון, הייתה נכונה אלמלא היו חוקי יסוד בישראל, ולפתע צנח לו חוק יסוד ראשון או הצעה לחוקה, המדברת רק על היותה של ישראל מדינת לאום יהודית. אולם המציאות היא, שיש חוקי יסוד רבים, המעגנים את זכויות האזרח בישראל ואת זכויות המיעוטים בישראל, ובראשם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק שהם חוקים אוניברסליים. לעומת זאת, מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי אינה מעוגנת בחוק, לא כל שכן בחוק יסוד, ובלעדיה החוקה הנכתבת היא חוקה נכה.

 

הצעת "חוק החזון" היא הצעה המנסה לומר הכל, ובכך אינה אומרת כלום. היא בוללת חוקים שאין בהם צורך כי הם כבר קיימים, עם אמירה אמורפית על מה שאינו קיים בחוק ודורש חקיקה ואמירה ברורה.

 

אין כל צורך "לאזן" את האמירה והחקיקה הברורה, המעגנת את מהות היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. עצם המחשבה שיש צורך באיזון הקדוש הזה, היא ניצחון תודעתי של הפוסט ציונות, שהצליחה להטמיע בשיח הישראלי את השקר הנבזי כאילו יש סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. וחבל שפרופ' גביזון, הניצבת עשרות שנים בחזית המאבק התודעתי נגד מארת הפוסט ציונות, נפלה כך למלכודת התודעתית הזאת.

 

* מה המחויבות של מדינת ישראל ליהודי העולם? האם יש לה תפקיד כלשהו בנוגע אליהם, לשלומם, לביטחונם? האם יש ליהודי הגולה מעמד כלשהו במדינת ישראל?

 

זו דוגמה לסוגיה שיש לדון בה ולהגדיר אותה, בהיותנו מדינת הלאום של העם היהודי. זו סוגיה שיש לדון בה ברמה החוקתית. זו דוגמה אחת לנושאים הכבדים שיש לדון בהם במסגרת חוק הלאום. ואין כל צורך "לאזן" אותם.

 

* אני מעדיף את הצעת חוק הלאום המקורית, כפי שהוצגה בידי ח"כ לשעבר אבי דיכטר ("קדימה") בכנסת הקודמת ובידי ח"כ אלקין בכנסת הזאת, על פני נוסח הפשרה של נתניהו. לנוסח הפשרה הוכנסו עקרונות נכונים, בדבר זכויות הפרט השווים לכל, אלא שהם קיימים בחוקי יסוד אחרים ואין כל סיבה לצרף אותם לחוק יסוד שכלל אינו קשור לזכויות הפרט. אולם אם הצעת החוק של נתניהו תוריד חלק מן המתנגדים מן העץ ותאפשר קבלת החוק ברוב גדול – גם זו לטובה.

 

* שילובם של ערביי ישראל במדינה הוא יעד לאומי חשוב. השילוב הכלכלי והתעסוקתי הוא מרכיב משמעותי במהלך הזה, ולא אחת הצהיר על כך שר הכלכלה נפתלי בנט כאחד מיעדי משרדו. לפיכך, הוראתו של שמעוני, ראש העיר אשקלון, למנוע העסקת ערבים מנוגדת לאינטרס הלאומי. זאת, עוד בלי להתייחס לחומרה העיקרית של ההוראה - הפגיעה בזכותו של אזרח לעבודה ולפרנסה, והאפליה הגזענית שבהנחיה הזאת.

 

ומה באשר לעניין הביטחוני, שבשמו קיבל ראש העיר את ההחלטה? זהו ניצול ציני ופופוליסטי של הפחדים בציבור ונשיאת שם הביטחון לשווא.

 

תגובותיהם הנחרצות והמהירות של ראש הממשלה, שר הפנים, היועץ המשפטי לממשלה, המשטרה, השרים לפיד, בנט ולבני היו ראויות. ... מה שלא יפריע למלעיזים להציג אותם כגזענים, כביכול.

 

* ומי יצאה להגנתו של שמעוני? רווית הכט, בביקורת טלוויזיה ב"הארץ" על הראיון עם שמעוני בערוץ השני. עבור הכט ושכמותה, החלטתו של שמעוני היא תענוג שאין כמותו – הוכחה ניצחת לעלילה שישראל היא מפלצת גזענית. איזה כיף!!! לכן, יש לאתרג אותו. חסוך שלא יחסר. באו ראש הממשלה והשרים, וקלקלו לה את החגיגה. אבל הכט בשלה. היא אינה מוותרת. "אותו שמעוני חטא כי הרשה לעצמו לצקת תוכן משלו להוראות ההפעלה של המערכת, ועוד עשה זאת בצורה חסרת חן ואלגנטיות, שמאיימת למוטט את מפעל הדיבור הכפול והצדקני. על כך הוא נענש היום במהדורת השבט".

 

* בנאום שנשא נפתלי בנט לפני כשנה וחצי, הוא אמר שעלינו להשלים עם המציאות שהבעיה הפלשתינאית אינה ניתנת לפתרון, ונאלץ להמשיך לחיות אתה. הוא תיאר זאת באופן ציורי: "יש לי חבר שיש לו רסיס בישבן, ואמרו לו שאפשר לנתח אבל הוא יישאר נכה. אז הוא החליט להמשיך ולחיות עם זה. יש מצבים שהשאיפה לשלמות יכולה לגרום ליותר נזק מתועלת".

 

אפשר להסכים עם בנט ואפשר לחלוק עליו. אפשר לאהוב את האלגוריה שבה הוא השתמש ואפשר לשנוא אותה. אבל זה מה שהוא אמר. זה, ולא שום דבר אחר.

 

אם ניקח עשרה אנשים, ונשאל אותם מה אמר בנט בנושא הרסיס הישבן, לפחות 9 מהם "יצטטו" את דבריו של בנט ש"הערבים הם קוץ בישבן". למה? כי כבר שנה וחצי אין כמעט יום שמישהו אינו "מצטט" את הדברים, כ"הוכחה" לגזענות בישראל, ששריה אומרים שהערבים הם קוץ בישבן.

 

בתגובה להנחיית ראש העיריה שמעוני בנוגע להעסקת ערבים, אמר בנט שכשר הכלכלה "לא אתן יד לפגיעה באף עובד על רקע דת או גזע" וש"99.9% מערביי ישראל הם אזרחים נאמנים" (קצת נסחף, אבל נסלח לו).

 

קראתי היום תגובה, ה"מצטטת" את בנט עם "הערבים כקוץ בישבן" כ"הוכחה" לכך ש"שמעוני הוא תוצאה של התססה מתמשכת כלפי המגזר הערבי".   

 

* כשאני קורא את מנשה נוי אומר בראיון קידום-מכירות, שהוא יסתיר ערבי בבוידם, יש לי תחושה עזה שהוא מייחל בכל מאודו למציאות (שמיותר לציין שהיא היפוכה המוחלט של המציאות הישראלית) שבה יצטרכו להחביא ערבים בבוידם.

 

* לסדרת הכזבים הנפוצים בשיח הציבורי, הצטרף לאחרונה כזב נוסף – הטענה שהרעיון של ניהול הסכסוך מנוגד לשלום ומבטא ויתור על השלום.

 

לא. הרעיון של ניהול הסכסוך, הוא שמאחר והיום ובעתיד הנראה לעין אין אפשרות לשלום, הברירה היחידה אינה רק מלחמה, אלא קיימת אופציה של ניהול חכם של הסכסוך באופן של פתרונות מקומיים, הסכמות בכל מקום שניתן, הנמכת להבות, הסכמים חלקיים לצד תקיפות ביטחונית והרתעה. אם יש סיכוי לשלום מחר, הוא נעוץ ביכולת לנהל היום את הסכסוך בחכמה.

 

* אחד מעמודי התווך של ילקוט הכזבים של השיח הציבורי בישראל, הוא הטענה שהציונות הייתה עיוורת לעובדה שיש אוכלוסיה ערבית בא"י. האמת היא שכל האבות המייסדים של התנועה הציונית  – הרצל, אחד העם, בורוכוב, ויצמן, ז'בוטינסקי, בן צבי, בן גוריון ואחרים, ראו בפירוש את הבעיה הערבית כאתגר שיש להתמודד עמו בדרך להגשמת הציונות.

 

הכזב מתבסס בעיקר על עיוות משמעותה של האמירה: "עם ללא ארץ לארץ ללא עם". ארץ ללא עם?! טוענים המלעיזים. מה, הערבים הם אוויר?

 

אלא שזו ממש לא משמעותו של המשפט. זהו משפט המדבר על חזרתו של העם היהודי למולדתו. משמעותו היא שלעם הזה יש ארץ – ארץ ישראל. לארץ הזו יש עם – העם היהודי. בפועל, הזיקה בין העם לארצו אינה מתממשת; העם היהודי אינו חי בארצו, ולכן הוא עם בלי ארץ, וארץ ישראל אינה ממלאת את ייעודה כארצו של העם היהודי, ולכן היא ארץ בלי עם.

 

אגב, מי שטבע את המשפט הזה הוא ישראל זנגוויל, שלצד היותו מנהיג ציוני, היה פעיל מרכזי בתנועה שפעלה למען שלום אוניברסלי. זנגוויל היה אחת התומכים המרכזיים בתכנית אוגנדה, ובעקבות דחייתה בידי הקונגרס הציוני השביעי, הוא פרש מהתנועה הציונית וייסד את התנועה הטריטוריאליסטית, שחתרה להקמת מדינה יהודית במקום כלשהו בעולם, לאו דווקא בא"י.

 

* מאז ומתמיד התנגדתי להרס בתי משפחות מחבלים, כאמצעי ענישה. איני דוגל בבנים אכלו בוסר ושיני אבות תקהינה, אלא באיש בחטאו ייענש. למרות עמדתי העקרונית, המוסרית, הייתי תומך בצעד הזה, אילו באמת היה אפקטיבי להרתעה ולמלחמה בטרור. אולם הוכח בעבר שאין זה צעד אפקטיבי. ומדוע נוקטים בו? כי זאת פעולה המצטלמת כעשיה נחרצת במלחמה בטרור. כלומר יותר משזאת פעולה בעלת ערך מבצעי, זהו צעד ראווה פוליטי של מקבלי ההחלטות.

 

* מה פירוש המושג "הפוסל – במומו פוסל"?

 

אמחיש זאת בדוגמה. לפני כשבוע, כיניתי את ח"כ מירי רגב בכינוי "פוסטמה". האמת היא, שזה לא היה ראוי ולא מכובד. גם אני צריך לזכור שלא כל מה שאני חושב אני צריך לכתוב.

 

אולם בעקבות הביטוי הזה, כתב לי הקורא אופק בירנהולץ, ושב וכתב ולא הרפה, שזהו ביטוי גזעני כלפי הח"כית, כי היא מזרחית.

 

מכאן, שבעיני המגיב פוסטמה = מזרחית.

 

הוא שאמרתי. הפוסל – במומו פוסל.

 

* חוק השכירות ההוגנת הוא בשורה חברתית חשובה, החורגת מנושא השכירות עצמו. הבשורה היא של ריסון השוק הפרוע באמצעי הגנה על האזרחים ודרישה להגינות בחיים הכלכליים.

 

* שאלה לטוענים שהמחאה החברתית של קיץ 2011 נכשלה. עם יד על הלב - ללא המחאה, ניתן לדמיין כלל חוק כזה?

 

* הנקמה של "ישראל היום" בליברמן שהצביע בעד "חוק ישראל היום": העיתון לא יצא בכותרת ענק "המטרה - ליברמן", עם תמונה גדולה של היעד לחיסול.

 

* ביד הלשון

 

בכתבה שקראתי לאחרונה על פרשת רצח, נכתב שהרוצח היכה את הקורבן "במכשיר כהה". ותמהתי, שמא הוא היכה אותו בסכין שחורה?

 

כהה הוא ההיפך מבהיר. קהה הוא ההיפך מחד.

 

מן הסתם, הכתב התכוון לדווח על מכה במכשיר קהה.


* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 23/11/2014 00:03   בקטגוריות הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, כלכלה, משפט, פוליטיקה, ציונות, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 19.11.14


* ג'ון קרי הצהיר השבוע שאם לא נביס את דאעש אין עתיד למזרח התיכון. הטבח בבית הכנסת בירושלים מעיד שדאעש זה כאן.

 

* אין הבדל מהותי בין טבח בבית כנסת, בבית קפה או באוטובוס. אולם מבחינה סמלית, התמונות מזירת הטבח מזכירות לנו תמונות מפוגרומים ביהודים בגולה. הציונות והקמת מדינת ישראל נועדו, בין השאר, לשים קץ לתופעה הזאת. מדינת ישראל מאותגרת מיום הקמתה בטרור רצחני, והצליחה לדכא גלי טרור קודמים. דרושה נחישות חסרת פשרות במלחמה בטרור.

 

* מה ישראלי בעיניי? שוטרי תנועה ושוטר מז"פ שבהחלטה של חלקיק שניה נוקטים יוזמה, חותרים למגע, מסתערים על מחבלים, מסכנים את חייהם ומנצחים.

 

* הטבח בבית הכנסת הוא תוצאה של הסתה. הסתה כללית נגד היהודים ומדינת ישראל והסתה נקודתית, במקרה הזה - הצגת התאבדותו של נהג אוטובוס ערבי כ"רצח" בידי יהודים על רקע לאומני. ובין המסיתים - יהודים ישראלים. כך, למשל, בדף הפייסבוק של פעילת ה"שמאל" אורלי נוי: "כיוון שהוכח שוב ושוב שבכל הנוגע לפלסטינים, ברירת המחדל של משטרת ישראל היא קודם לשקר, לא רואה שום סיבה להעדיף כרגע את גרסת המשטרה הטוענת כי נהג האוטובוס הירושלמי יוסף רמוני שנמצא תלוי באוטובוס התאבד ולא נרצח, כפי שטוענים הפלסטינים, מה גם שלדברי הפלסטינים יש תמונות של הגופה שמראות בבירור סימני חבלה קשים על בטנו ועל צווארו". וכמובן תגובות חבריה מתלהמות, כמו הצדקת הטרור בכך שאי אפשר להילחם בקיבוש על פי הספרים של חנה בבלי. וכפי שנוכחנו למחרת בבוקר בבית כנסת ירושלמי, יש תוצאות ישירות להסתה.

 

* מה משותף לאורי הייטנר ולאבו מאזן?

סיפרו לי אמש על איזו בהמה שהשתלחה בי בפייסבוק. וכך התגלגלתי לדף של שלומית לי בן ארי. דף המצטט כל היום דיווחים פלשתינאים ובאופן כללי דף תמיכה בפלשתינאים ובטרור. אתמול הדף הזה חגג חגיגה מרובעת.

הדף כינה אתמול את אבו מאזן משת"פ של הציונים (בשל "גינויו" הרפה את הטבח).

 

* ראש השב"כ יורם כהן טוען שאבו מאזן אינו מסית לטרור. אולם לא צריך להיות ראש שב"כ כדי להבין שהקריאה למנוע בכל מחיר מהיהודים לטמא את הר הבית היא הסתה אנטישמית לשמה.

 

* אהוד יערי קרא בשידור טלוויזיה לממשלת ישראל, לפעול להפסקת שידורי ההסתה היוצאים מחברון ואזורים אחרים ביו"ש.

 

הוא השתגע?! מה, זה "ישראל היום"?!

 

* אילו הייתה לישראל חוקה, היא הייתה נפתחת בהגדרת מהותה כמדינת הלאום של העם היהודי. כל עוד אין חוקה, חוקי היסוד יוצרים אותה בהדרגה. באיחור אופנתי קל של 66 שנים, סוף סוף עומדת הכנסת לחוקק את חוק היסוד המגדיר את משמעות היותה מדינת הלאום היהודית. זהו חוק חשוב מאין כמותו, חוק היסטורי מכונן. הוא חשוב במיוחד דווקא לנוכח מתקפת הדה-לגיטימציה, מחוץ ומבית, למדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי; סיטואציה המחייבת אמירה ברורה ומעוגנת בחוקה.

 

* דווקא בשל חשיבותו של החוק ההיסטורי המכונן הזה, התנהלותו החפוזה של נתניהו סביבו תמוהה. מן הראוי שהחוק לא יעלה כמהלך לעומתי במסגרת העימותים הקואליציוניים, אלא מתוך הידברות לאומית, לפחות של כל גורמי הקואליציה, ורצוי שגם עם מפלגת העבודה והמפלגות החרדיות.

 

חוששני, שיותר משנתניהו להוט לחוקק את החוק, הוא להוט להתקוטט עם האגף ה"שמאלי" בממשלתו, לקראת הפריימריז הקרובים.

 

* הטיעונים בהם נימק ראש הממשלה את תמיכתו בחוק אומללים. כאשר הוא דיבר על הצורך בחוק, כדי לאזן באמצעותו את מהותה הדמוקרטית של המדינה, הוא שיחק על המגרש השקרי שעיצבו הפוסט ציונים, במצג השווא של סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. אין כל סתירה בין השתיים ואין כל צורך לאזן ביניהן.

 

מדינת הלאום של העם היהודי, היא מדינה דמוקרטית, המעניקה שוויון זכויות מלא לאזרחיה ללא הבדל דת גזע ומין, ככתוב במגילת העצמאות. חבל שנתניהו כשל כטירון במארב הטרמינולוגי של הפוסט ציונים.

 

* השקר הפוסט ציוני, לפיו יש סתירה, כביכול, בין מדינה יהודית ודמוקרטית, יכול לסמן לעצמו ניצחון. כאשר ציפי לבני אינה מסוגלת לומר את המילה מדינת לאום יהודית בלי לקפוץ ולהדביק לידה מיד את המילה דמוקרטית, כדי לאזן ולרסן אותה, היא עושה זאת בהשראת השקר הזה. גבלס כבר אמר ששקר שיחזרו עליו הרבה פעמים יהפוך לאמת, והשקר הפוסט ציוני הזה מוכיח, שכנראה הוא הבין משהו בתעמולת כזב.

 

* במחלוקת סביב הצעת החוק, קראתי את אחד הטקסטים הגזעניים ביותר בהם נתקלתי בשנים האחרונות. מגיש החוק הוא ח"כ זאב אלקין. עובדה זו הוציאה מצבי כסה את הגזען שבו, והוא תקף את אלקין בבוטות על רקע מוצאו. "מי היוזם הבלתי נלאה? ח"כ אלקין. חניך התרבות הבולשביקית. ברח ממולדתו שהיא תרבות השקר, הכזב, הגולאגים והרצח. חשבנו שמי שבא משם יסתער לאמץ את הניגוד - את הדמוקרטיה הליברלית. אבל, ההיפך קרה לעינינו: קרה הידוע 'עבד כי ימלוך'. מגילת העצמאות הבטיחה כי כך לא יהיה אצלנו. ובא אלקין להוכיח 'יהודי כי ימלוך'".

 

הסיפא של דבריו, הוא אוטו-אנטישמיות לשמה.

 

מעניין מאוד איך היה מגיב כסה על טקסט זה, אילו נכתב, נניח בידי איתמר בן גביר (מי עוד היה מסוגל לכתוב פיגולים כאלה) על אחד הח"כים הערביים?

 

* העדר יציבות שלטונית יוצר אנרכיה היוצרת כמיהה ל"איש חזק שיעשה סדר". זה אחד הלקחים החשובים שיש להפיק מן ההיסטוריה של אירופה בין מלחמות העולם. דמוקרטיה יציבה מחייבת יציבות שלטונית. בחירות במועדן, אחת לארבע שנים, הן התגלמות היציבות השלטונית.

 

בחירות חדשות היום מיותרות לחלוטין, יקרות מאוד, פוגעות באינטרס הלאומי והציבור אינו חפץ בהן. סביר להניח, עד כמה שניתן לחזות תוצאות בחירות, שהן לא תחוללנה שינוי מהותי בהרכב הכנסת.

 

אין כל הצדקה לבחירות חדשות. סיעות הקואליציה אינן מעוניינות בבחירות מוקדמות. הן מפחדות מהן. חבל מאוד שראש הממשלה ושותפיו הקואליציוניים משחקים בהליכה על הסף כמהמרים, בהנחה שהצד השני ימצמץ ראשון. מוטב שיגלו יותר אחריות ובגרות, ויקדמו יחד את ענייני המדינה.

 

* הקמת ממשלה חלופית במהלך הקדנציה של הכנסת היא צעד לגיטימי בהחלט. החוק החשוב ביותר בנושא שיטת הממשל בישראל שחוקק בשנים האחרונות – חוק אי אמון קונסטרוקטיבי, סיים את הסחטנות השבועית סביב הצעות האי אמון, ששחקו את הממשלות, כשקבע שניתן להפיל את הממשלה בהצבעת אי אמון, רק כאשר 61 ח"כים תומכים במועמד חלופי לראשות הממשלה. ההנחה היא, שהקמת קואליציה כזאת תבטא את רצון העם, בידי שליחיו.

 

עקרונית, אין כל פסול בניסיון להקים ממשלת 61 חלופית, אולם אין לכך היום שמץ של סיכוי. הסיכוי שזהבה גלאון ואביגדור ליברמן יקימו ממשלה משותפת סביר בערך כמו הסיכוי שהדבק שילכד אותם הוא מנהיגותו של יאיר לפיד. נו, באמת...

 

* כאשר אני מדבר על הלגיטימיות של הקמת ממשלה חלופית, מובן מאליו שאין כוונתי לישיבה בממשלה ומתוכה ניסיון לתפור ממשלה חלופית. לא עוד מעשה פרס - התרגיל המסריח הזכור לרע.

 

* במשך למעלה ממאה ושלושים שנות התיישבות ציונית בא"י, שנת השמיטה הייתה בעיקר איום על החקלאות ועל החקלאים; חוקים שנוצרו בעידן אחר ובמציאות שונה, שאינם מתאימים למציאות ימינו, שניסיון ליישם אותם עלול לשבור את מטה לחמם של החקלאים ולהרוס את החקלאות. רבנים ציונים אחראים הבינו זאת ותיקנו תקנות, מעין פרוזבול של שמיטת האדמה, שאפשרו לחקלאות ולחקלאים לעבור בשלום את שנת השמיטה.

 

אולם רעיון השמיטה הוא רעיון כביר של צדק חברתי, ואם לא נדבוק בו באופן פונדמנטליסטי, אלא נחפש את הדרכים ליישם את רעיונותיו באופן המתאים לצרכי זמננו, תהיה זו תחיה מרשימה של היהדות ותרומה גדולה לחברה הישראלית.

 

בשנת השמיטה הנוכחית, מלאה הארץ יוזמות ברוח זו. העיקרית שבהן, היא הניסיון להחיות את הרעיון התורני היפה, הצודק והרדיקלי, שלמעשה נעקף מאז ימי הלל הזקן (כיוון שלא ניתן היה לאכפו והוא השיג תוצאות הפוכות ממטרתו) של שמיטת חובות.

 

הארץ מלאה במאות אלפי משפחות השקועות בחובות, משועבדות להם ומשעבדות להם את צרכי הקיום שלהן ואת עתיד ילדיהן. והנה, בשנת השמיטה הזאת, כבר הצטרפו אלפי משפחות כאלו ליוזמות המוציאות אותן מעבדות לחירות, באמצעות שמיטת חובות תמורת תהליך שיקום כלכלי והכשרה פרטנית בכלכלת המשפחה. זהו מהלך הקובע שאין להעניש את בעלי החוב אלא לשקם אותם. זה טוב ונכון להם, זהו צדק בחברה מתוקנת וזה טוב לכלכלה הישראלית. הרעיון הזה מבוסס על ערכים של אחריות, אמון וערבות הדדית.

 

את רעיון השמיטה החברתית כלכלית יזמה ומובילה ח"כ רות קלדרון, והיא סחפה עמותות חברתיות, עסקים גדולים, את הבנקים ואת הממשלה לשלב ידיים להגשמת הרעיון.

 

ביום ראשון נערך אירוע השקה של המיזם בבית הנשיא, בהשתתפות הנשיא ריבלין, ח"כ קלדרון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה פרופ' יוג'ין קנדל (ממובילי היוזמה), נציגי הבנקים, העסקים, העמותות החברתיות וארגוני ההתחדשות היהודית. בחלק האמנותי הופיעו יחד אריאל הורביץ והפייטן חכם דוד מנחם. מנחה האירוע, ג'קי לוי, סיכם שבאירוע כזה הוא מרשה לעצמו לחזור לפנטז על חברת מופת.

 

* "תודה לי? תודה לכם שזיכיתם אותי להיות שותף ביוזמה כזאת", אמר הנשיא ריבלין בתום אירוע ההשקה של השמיטה החברתית כלכלית במשכן הנשיא. אילו פרס היה אומר בדיוק אותו המשפט, הייתי רואה בכך התהדרות אופיינית של המגלומן באצטלת הצנוע הידוע. אבל ניכרים דברי אמת, ואצל ריבלין לא מצאתי שמץ של ענווה מזויפת.

 

עם בחירתו של ריבלין לתפקיד, כתבתי שנפלה בחלקו ההזדמנות האחרונה לשקם את מעמד הנשיאות בישראל, אחרי שלושה נשיאים בלתי ראויים. דומני שהוא עושה זאת היטב.

 

... אגב, אין מצב שפרס היה מפנה זמן לעסוק בנושא כזה. הוא היה עסוק הרבה יותר בנושאים אותם נהג להגדיר כ"אינני עוסק בזה".

 

* למטיפים ליישובים כפריים מעורבים של יהודים וערבים כאמצעי לקידום דו-קיום בין העמים, אני מציע ללמוד את אירועי אבו סנאן ואת ארועי מע'ר לפני שנים אחדות, ולהקיש בקל וחומר על היתכנות הרעיון שלהם.

 

* מי, לדעת מאמר המערכת של "הארץ", אחראי לאירועי הדמים באבו סנאן? נכון. לא טעיתם. מדינת ישראל, המלבה יצרים לצרכים פוליטיים בנוסח "סכסך ומשול".

 

* המחלוקת בין צה"ל ושב"כ הייתה הקולב לעוד מאמר הסתה ארסי ומתלהם של גדעון לוי נגד מדינת ישראל. את צה"ל ושב"כ הוא מגדיר כמקור של רוע, שקר ורקב. לעולם לא יהיה לחמאס דובר אנטי ישראלי קיצוני יותר מלוי.

 

הכותרת של המאמר היא "בהצלחה לשני הצדדים". זה הביטוי שיוחס לבגין כשפרצה מלחמת איראן עיראק. המשמעות היא שמדובר במלחמה בין אויב א' לאויב ב'. כך רואה את הדברים לוי – צה"ל ושב"כ הם מבחינתו האויב.

 

* עוזי ברעם פרסם ב"הארץ" מאמר התומך בחוק האנטי דמוקרטי נגד "ישראל היום" והשמיץ קשות את העיתון. במשך שנים, מהקמתו של העיתון ועד לאחרונה, הוא היה בעל טור בעיתון. אם הוא ידע שהוא כזה, מדוע הוא כתב בו?

 

לעומתו, אורי משגב כתב נגד הצעת החוק. במאמר אף הוא תקף את העיתון והשמיץ אותו, אך אמר את הסוד הידוע, שמי שמפעיל את איתן כבל והח"כים שתמכו בחוק הוא נוני מוזס. ועיתונו של מוזס, "ידיעות אחרונות" לוקה בדיוק באותם פגמים של "ישראל היום". במשך שנים כתב משגב ב"ידיעות אחרונות", עד שפוטר לאחרונה.

 

זוכרים מה אמר ינאי המלך לאשתו שלומציון, סמוך למותו?

 

* במוסף "הארץ" של השבוע שעבר, התפרסם חלק א' של מסה מרתקת, פרי עטו של תומר פרסיקו, בנושא הכמיהה המשיחית להר הבית. פרסיקו מציג את הסכנה בכך שאידיאולוגיה מקדשית משיחית, שהחלה בקרב הזרם המקסימליסטי ברוויזיוניזם (אב"א אחימאיר, אצ"ג, ישראל אלדד) וגלשה דרך הוגה הדעות שבתאי בן דב לגורמים קיצונים בציונות הדתית כמו יהודה עציון, איש המחתרת היהודית, הולכת והופכת למיינסטרים בקרב חלקים רחבים בציבור. הוא מציג זאת כסכנה לציונות ולמדינת ישראל, וככפירה בעיקרי הציונות בכלל, הציונות הדתית בפרט והציונות הקוקניקית במיוחד.

 

לא עם כל דבריו של פרסיקו אני מסכים. אני שותף לדאגתו מפני סכנת הפונדמנטליזם המקדשי, אך אני חולק באופן משמעותי על חלק מניתוחו ההיסטורי. אחרי שיפורסם חלקו השני של המאמר, יתכן שאכתוב מאמר ביקורת.

 

אולם אותו תומר פרסיקו, תומך בזכותם של יהודים לעלות להר הבית ובמאבקו של יהודה גליק על חופש הפולחן במקום. וכאשר זאת עמדתו של אדם הכותב מאמרים ב"הארץ", אל לו להתפלא שהוא צפוי לזובור מצד קובעי הטון בעיתון.

 

וכך הגדיר אותו המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי, האמון לאורך שנים על ציד מכשפות מקארתיסטי נגד כל חובש כיפה בישראל: "התומך בתפילת יהודים ברחבת המסגדים, שם היה המקדש, נמנה עם המשיחיים האפוקליפטיים, או שהוא בור, או שהוא צבוע, או שלושתם".

 

* האם הסכסוך הישראלי ערבי הוא סכסוך לאומי? האם הוא סכסוך דתי?

 

לאלון עידן, חבר מערכת "הארץ" תשובה נחרצת. כלל אין סכסוך.

 

לטענתו, המילה "סכסוך" היא "עיוות סמנטי". "האם מצב שבו מדינה חזקה מועכת תחת מגפיה מיליוני אנשים לאורך זמן, יכול להיות מתואר כ'סכסוך'? האם מצב שבו צד אחד שולט באופן מוחלט בצד אחר, תוך שהוא שולל ממנו זכויות בסיסיות, יכול להיות מתואר כ'סכסוך'?"

 

הבנתם? אז מה נלין על הפלשתינאים, שגם כאשר הציעו להם מדינה פלשתינאית בקווי 49' הם דחו זאת על הסף, כי בשום אופן לא היו מוכנים לסוף הסכסוך? סכסוך?!

 

* עירית לינור וקובי אריאלי התחרעו בתכניתם "המילה האחרונה" בתנועות איכות הסביבה. הם דיברו על אלה ששונאים בני אדם ואוהבים את הטבע והתחרו ביניהם מי יתלהם יותר (קובי ניצח).

 

כמו בכל אידיאולוגיה ובכל דת, ברור שגם לדת איכות הסביבה יש קנאים, פנאטים, אלימים. כך זה בכל הדתות. כך זה בכל האידיאולוגיות – ימין ושמאל, שלום, זכויות האדם, צמחונות ופמיניזם. אולי הדוגמה המוחשית ביותר של התופעה היא הלוחמים נגד הפלות בארה"ב, בטענה שהפלה היא רצח, שרצחו רופאים וביצעו מעשי טבח במרפאות.

 

אבל באיזה הקשר דיברו על כך עירית וקובי? בהקשר של חוק השקיות. חוק מתון, מידתי, לא פוגע באף אחד. מה הוא בסך הכל אומר? שלא תינתנה שקיות חינם, כדי שלא לעודד שימוש בניילון בלתי מתכלה הפוגע קשות בסביבה ונזקו רב שנים, כאשר יש חלופה טובה יותר מכל הבחינות, אפילו נוחה יותר – רב-סל. באיזה שולחן ערוך נכתב ששקיות חייבות להיות חינם?

 

קובי אריאלי, באמירה ליברטיאנית בנוסח מסיבת התה, יצא אפילו נגד מימון הקמפיין נגד השימוש בשקיות. "מה פתאום הממשלה צריכה לממן קמפיין של ארגון אידיאולוגי?". לממשלה יש אחריות לקדם את טובת המדינה, טובת החברה ובין השאר להגן על הסביבה. הממשלה בהחלט צריכה לאמץ אידיאולוגיות, לקדם אותן ולשווק אותן. בוודאי כאשר מדובר בנושא חשוב כל כך.

 

* בקיבוץ שלי, אורטל, כבר לפני ארבע שנים הפסקנו לחלק בכלבו שקיות ללא תשלום ובמקביל כל החברים קיבלו רב-סל עם סלוגן הקיבוץ. אגב, משפחתי הפסיקה כליל שימוש בשקיות מאז שהחלו לייצר את הרב-סל, או בשמו המקורי "הסל הירוק", לפני למעלה מעשור.

 

* ביד הלשון

 

מידי שבוע, אני משדר פינה ברדיו "אורנים", בתכניתו של חברי רני קרן "ינשופים", בה אני משמיע שיר שבחרתי ומשוחח עליו. עם גיוסו לצה"ל של בני הבכור עמוס, הקדשתי לו את הפינה והשמעתי את השיר האהוב עליי כשאני התגייסתי – שירו של יהודה עמיחי "הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצֵר".

 

כאן אתייחס לסוגיה שלא נגעתי בה בשידור, והיא המילה "קָצֵר". למה קצֵר, בצירה, ולא קצָר, בקמץ, כפי שאנו אומרים? האם זוהי חירות המשורר, ורצונו להתאים חרוז ל"אחֵר", או שמא זו צורה תקנית?

 

מקור המילה קצר הוא מקראי. אולם בתנ"ך היא אינה עומדת בפני עצמה אלא בסמיכות – "קְצַר ימים" ("אָדָם יְלוּד אִשָּׁה, קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז", איוב י"ד, א').  מצורת הנסמך הזאת, יש לגזור את הניקוד של המילה, ויש שתי אפשרויות: קָצָר וקָצֵר. כפי שצורת הנסמך זְקַן מתאימה הן לזָקָן (זְקַן שיבה) והן לזָקֵן (זְקַן השבט).  

 

נחזור לקצר. הניקוד המקובל שקנה שֶׁבֶת בציבור דוברי העברית הוא קצָר. הצורה קצֵר הייתה לצורה פיוטית, שהשתמשו בה משוררים כיהודה עמיחי ורחל, אולי בהשראת שירת ימי הביניים, שבה הייתה זו הצורה המקובלת. לדוגמה, מתוך שירה של רחל "גננו" שהוקדש למנהלת חוות העלמות חנה מייזל: " כָּאָבִיב הַקָּצֵר בְּאַרְצֵנוּ / כֵּן אֲבִיב-הַיָּמִים הַקָּצֵר".

 

יש לציין, שקצר כמילה נפרדת קיימת במשנה, כמו למשל בפרקי אבות "היום קָצָר והמלאכה מרובה". אך, כאמור, מקור המילה מקראי, ובמקרא היא מופיעה רק בצירוף מילים בסמיכות. 

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 19/11/2014 00:14   בקטגוריות הזירה הלשונית, איכות הסביבה, חוץ וביטחון, חברה, יהדות, כלכלה, מנהיגות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 16.11.14


* אין כל הבדל בין השלכת בקבוק תבערה על בית כנסת לבין הצתת מסגד. מי שעשו את המעשים הללו, הם מחבלים גזענים ארורים. יש לנהל מלחמת חורמה בטרור, ללא הבדל אם הוא מצד ערבי או יהודי. מלחמת חורמה באפס סובלנות, באותם אמצעים ובאותן הוראות פתיחה באש.

 

* מה שאצל הפלשתינאים הוא המיינסטרים, אצלנו הוא מנת חלקם של שולי השוליים של שוליי השוליים. מבחינת המבט הכולל על שתי החברות, אין מקום להשוואה. אבל ההתייחסות לכל פשע כזה חייבת להיות כאל פשע העומד בפני עצמו. גם אם יש אלף ארור גולדשטיינים פלשתינאים, אין בכך כדי להקל כהוא זה בחומרת קיומו של ארור גולדשטיין יהודי אחד. וכך בנוגע לכל פשע שנאה ומעשה טרור בידי יהודי.

 

* בן דרור ימיני מצביע במאמרו השבועי ב"ידיעות אחרונות" על הפער בין העמדות המתונות של מרבית ערביי ישראל ורצונם להשתלב במדינה, כולל בשירות לאומי, כפי שהדבר מתבטא שוב ושוב בסקרים, לבין הקיצוניות של הנהגתם. הבעיה היא, ששוב ושוב הם בוחרים אותה הנהגה, בסקר האמתי - הבחירות.

 

איך פותרים את הפרדוכס הזה? אפשרות אחת היא, שההנהגה הקיצונית אכן מבטאת את הציבור. אולי הציבור משקר בסקרים, למשל בשל חוסר אמון בשקיפות שלהם? ובכל זאת, עובדה שהציבור הערבי, ברובו הגדול, אינו נענה להסתה ורק מיעוט קטן ביותר משתתף בהפגנות האלימות ובהתפרעויות?

 

לי נראה, שהבעיה העיקרית היא שלא קמה הנהגה חלופית, מתונה, לערביי ישראל, שתוביל לישראליזציה ולהשתלבות ותצא נגד ההקצנה והקיצוניות. יתכן שההנהגה הנוכחית מטילה אימה ומנהיגות חלופית, המציגה מסר חלופי, מפחדת להרים ראש. ראוי לטפח הנהגה חלופית, אלא שהנהגה שתטופח בידי הממשלה, תתויג מיד כמשת"פית ותעבור תהליך דה-לגיטימציה.

 

בסופו של דבר, הציבור הערבי הוא הבוחר את הנהגתו, וכל עוד זו בחירתו, הוא הנפגע העיקרי. רק בידיו היכולת האמתית לחולל שינוי.

 

* כל זה אינו סותר את החובה של ממשלת ישראל לגבש וליישם תכנית לאומית לפיתוח כלכלי, חברתי וחינוכי של המגזר הערבי. כל הממשלה, מנתניהו ועד אחרון השרים, מציפי לבני ועד נפתלי בנט, מדברים על כך ומתחייבים לכך, אך אינם מיישמים זאת בשטח.

 

* חרף כל האכזבות, אסור להתייאש מהדו-קיום ויש לחתור ולחפש בקרב ערביי ישראל שותפים אמתיים. אולם כדי שזה יקרה, חשוב שאת ההידברות אתם לא יקיימו יהודים המסיתים אותם נגד המדינה, לא כאלה המלהגים סיסמאות שווא של "מדינת כל אזרחיה" (שם קוד מכובס להפיכת המדינה ללא יהודית) ולא כאלה שמתביישים ביהדותה ומקפידים לקפל את דגליה כתו תקן להידברות. הידברות אמת, אפקטיבית, ינהלו ציונים גאים, הדוגלים ללא פשרות בצביונה היהודי של מדינת ישראל, ומאמינים בשוויון אמתי של המיעוט הערבי, ברוח מגילת העצמאות.

 

* הח"כים שהרימו ידם בעד "חוק ישראל היום" הניפו יד גסה על הדמוקרטיה הישראלית ועל חופש הביטוי.

 

האם החוק יביא לסגירת העיתון? איני יודע. איני יודע האם העיתון יינזק. מה שאני יודע, הוא שרוב הח"כים תמכו בו כדי להביא לסגירתו ובכך התנקשו בדמוקרטיה.

 

החוק נתפר נקודתית על "ישראל היום" כדי להתנקש בו. ח"כ איתן כבל טוען שהוא נועד לסייע לענף במשבר. המשבר בעיתונות הכתובה אינו נובע מ"ישראל היום". זהו משבר עולמי הנובע מאתרי החדשות באינטרנט. אתר החדשות החזק והגדול בישראל שייך לאיש העומד מאחורי החוק. והוא חינמון, כמובן.

 

* שלי יחימוביץ', ולא בפעם הראשונה, לא הלכה בתלם ולא הצביעה עם מפלגתה בעד חוק "ישראל היום", אלא נמנעה. ניתן לכבד את ההצבעה הזאת ולראות בה פשרה בין עמדתה העקרונית שאינה מאפשרת לה לתמוך בחוק, לבין היותה חברה בסיעה שממנה יצא החוק ושהתגייסה למענו.

 

אלא שלא כך הסבירה שלי את הצבעתה. תחת הכותרת "לא עובדת בשביל אף אחד", תיארה שלי בסלידה את הקרב בין "ידיעות אחרונות" (שכידוע הוא העומד מאחורי הצעת החוק) ל"ישראל היום" כקרב שיש בו הון, שלטון, שליטה על הפוליטיקה וכד' ואין בינו לבין עיתונות דבר וחצי דבר, והיא אינה רוצה להיות חלק מן המשחק.

 

יש אמת בתיאור הזה, אך על פיו ראוי היה שתצביע נגד. כיוון שגם אם המשחק בין העיתונים מכוער, אמורים להיות לו קווים אדומים של "פייר פייט". ניסיון של עיתון אחד להביא לסגירה של מתחרהו, באמצעות חקיקה פרסונלית, הוא חציית כל הקווים האדומים וראוי להתנגד לו. יש להעריך את שלי שלא הלכה בסך לקול תופי הטם-טם של מפלגתה, אך ראוי היה שתלך צעד נוסף ותצביע נגד החוק הדרקוני והאנטי דמוקרטי הזה.

 

* שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום", אמר משפט אומלל, חמור ביותר, לפיו "לא נורא אם ישראל תהפוך לדיקטטורה. האם כתוב בתנ"ך שישראל צריכה להיות דמוקרטיה"? המשפט הזה הפך להיות הצדקה של תומכי החוק נגד "ישראל היום".

 

האם מישהו יכול להציג ולו מאמר אחד, בשבע וחצי שנות קיומו של העיתון, ברוח דבריו אלה של אדלסון? בשום אופן לא. איני יודע אם זו דעתו של אדלסון. האם זה משפט שהוצא מהקשרו. אין לי מושג. אבל אני יכול לקבוע בביטחון, שאין שמץ של זיקה בין המשפט הזה לבין דרכו של "ישראל היום".

 

בעיניי, כל עמדה השוללת את היותה של ישראל מדינה יהודית דמוקרטית, היא כפירה בעיקר. עם זאת, לא הייתי רוצה לחיות במדינה שבה כפירה בעיקר תהיה עילה לסתימת פיות ולסגירת עיתון. ב"הארץ", למשל, אין יום שאין בו מאמרים היוצאים נגד היותה של ישראל מדינה יהודית. בעיניי, זו כפירה בעיקר. אם תהיה יוזמה לסגירת "הארץ", באמתלה זו או אחרת, אתנגד לה באותה מידה שאני מתנגד ליוזמה לסגירת "ישראל היום".

 

* יוזמי חוק יסוד ישראל כמדינת העם היהודי פנו לראשונה לציפי לבני. ציפי לבני התרשמה מאוד, ולקחה על עצמה להוביל את החקיקה. היא ראתה בנכונותה לחלוקת הארץ, בניגוד לחינוך על ברכי שלמות הארץ עליו גדלה, אמצעי להבטחת צביונה של ישראל כמדינת לאום יהודית. הרי היא הייתה שומרת הסף של התנגדות מוחלטת לכל ניסוח של פשרה בנושא טענת "זכות" השיבה, ולכן היה אך טבעי שהיא תראה בחוק הזה חוק משלים לדרך המדינית שהיא מובילה.

 

ולפתע, בלי הסבר, היא קיבלה רגלים קרות, והפכה מתומכת החוק לשוללת קיצונית שלו, אף שמי שדחף אותו היה חבר סיעתה אבי דיכטר. וכעת, כשרת המשפטים, היא מתכוונת לנצל את מעמדה וסמכותה כדי לקבור את החוק.

 

הכרסום בהשקפת העולם של ציפי לבני אינו חדל. מאמונה בא"י השלמה והתנגדות לוויתורים טריטוריאליים (היא הצטרפה לפוליטיקה בעקבות הסכם אוסלו, כדי להיאבק נגדו), לנכונות לפשרה טריטוריאלית כדי להבטיח את זהותה היהודית של המדינה. מנכונות לפשרה טריטוריאלית, לאימוץ והובלת הדרך של נסיגה מלאה, בשם אותו עיקרון. ועכשיו – מסתבר שהיא תומכת בחלוקת הארץ בין מדינה פלשתינאית למדינת... בעצם איזו מדינה? מדינה שהגדרת לאומיותה היהודית בחוק יסוד היא מילה גסה? שחוק שכמעט היה החוק שלה, הוא בעיניה מוקצה מחמת מאוס?

 

* לאורך שנים ירוחם הייתה עיירה נחשלת, שנשלטה בידי עסקנים מושחתים. רוחם המושחתת חלחלה לכל פינה, ואת כישלונם הם תרגמו לבכיינות ותחושות קיפוח. שתי קדנציות של מוטי אביסרור חוללו בה שינוי משמעותי, אך הסתה דמגוגית של העסקונה המושחתת ודילים מכוערים עם קבוצות חרדים ובדואים הביאו להדחתו, ולחזרתו לתפקיד של אלמקייס, העסקן המושחת, שהרס באחת את כל ההישגים ודרדר מחדש את ירוחם אל עברי פי פחת. זמן רב, רב מדי, לקח לשר הפנים אופיר פינס עד שהדיח את חבר מפלגתו, אולם לזכותו ייאמר שהוא עשה את הצעד המתבקש הזה. הוא הביא את עמרם מצנע לעמוד בראש ועדה קרואה, ומצנע ייצב את מצבה של העיר.

 

את המהפך הגדול הביא מיכאל ביטון. ביטון הוא היפוכה המוחלט של העסקונה המושחתת. צעיר אכפתי, ערכי, מקצוען, ישר והגון; מנהיג אמתי שסולד מבכיינות ומאמין בנטילת אחריות של ההנהגה המקומית והעברת מסר של העצמה ונטילת אחריות של כל תושב וכל ילד בירוחם. ירוחם, בהנהגתו, עלתה על פסים של צמיחה אמתית בכל התחומים. ירוחם תהיה עיר ואם בישראל, עיר פורחת ומשגשגת, עיר קולטת וגדלה, בזכות מנהיגותו של מיכאל ביטון ובזכות הרוח שהוא ואנשיו מפיחים בה.

 

השבוע נבחר מיכאל לקדנציה שניה בראשות המועצה ברוב גדול של 70%. זהו ניצחונה הגדול של ירוחם.

 

* אם ראש הממשלה יודע ששר הביטחון נוטל שוחד במיליונים בעיסוקו בנושאים הביטחוניים הרגישים ביותר, ואינו מפטר אותו מיד ומוסר את המידע למשטרה, הוא שותף לפשע. הוא לא רק נושא באחריות מיניסטריאלית, אלא פשוטו כמשמעו – שותף לפשע.

 

מה יכול לגרום לראש הממשלה לעצום עין לנוכח מידע כזה? אפשרות אחת, היא חברות הדוקה עם השר. כמובן שלא זה היה מצב היחסים בין אולמרט לאויבו בלב ובנפש אהוד ברק. נותרה האפשרות השניה – אולמרט המושחת כל כך שקוע בפשע, בשחיתות ובשוחד, שכל שר מחזיק אותו בביצים. ראש ממשלה כזה נתון בסחטנות מתמדת, של חשיפת פשעיו. פירוש הדבר, ששחיתות שלטונית – מעבר לחומרתה בפני עצמה מבחינה מוסרית, ומעבר לכשל המוסרי בכך שמנהיג, שאמור להוות דוגמה אישית לציבור, הוא פושע מושחת, היא גם סכנה ביטחונית ומדינית ממדרגה ראשונה. לכן, יש לראות במאבק בשחיתות ובתביעה בלתי מתפשרת לטוהר מידות בשלטון, נושא בעל חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה.

 

* כל מה שכתבתי בהערתי האחרונה, כתבתי בהנחה שהאשמתו של אולמרט אודות ברק נכונה. אך אני מתקשה להאמין באמיתות הדברים. למה? כי אמר אותם שקרן פאתולוגי. הרי כל חייו של אולמרט הם שקר. צריכה להיות סיבה טובה במיוחד כדי להאמין לו במקרה הזה. ואין סיבה כזאת, כיוון שהייתה לו סיבה טובה להמציא בדיה כזאת, כאשר היה בגבו אל הקיר, במלחמה על חייו, כאשר לא בחל בכל מניפולציה, לצד דמי לא יחרץ בלתי נתפסים, כדי לשכנע את המגן האנושי שלו להמשיך לשתוק, וכאשר מדובר בשנוא נפשו.

 

* טוב עשה היועץ המשפטי לממשלה שהחליט לחקור את הנושא (וחבל שלא החליט על כך לפני חצי שנה, כשהקלטות הגיעו לפרקליטות, אלא רק עכשיו אחרי שהן נחשפו לציבור). חשדות חמורים כאלה חייבים להיחקר.

 

* "בליסטראות מיניסטריאליות" הכתרתי מאמר בו תקפתי את שר החקלאות יאיר שמיר, בעקבות דבריו בגנות קיבוץ נחל עוז, לאחר מלחמת "צוק איתן". אני שמח לציין עובדה, שלא קיבלה הד בתקשורת הארצית, אלא רק בתקשורת הקיבוצית. שמיר נפגש ביום ג' האחרון עם חברי הנהלת הקיבוץ, הציג את גרסתו לאירוע והביע צער על הפגיעה בהם בעקבות דבריו. לטענתו, הוא כלל לא אמר את הדברים שיוחסו לו, ודבריו הוצאו באופן קיצוני מהקשרם וסולפו. מזכיר נחל עוז אבי קדוש: "אנחנו בהחלט מכבדים את ההסבר שנתן ואת הבעת הצער שלו על שהדברים בכלל נאמרו. מבחינתנו העניין הזה נסגר. השיחה אתו בהמשך הייתה טובה". ראש המועצה האזורית אלון שוסטר, שתקף את שמיר בחריפות לאחר פרסום דבריו: "אני חושב שכל מי שהיה בשיחה התרגש לנוכח רמת המחויבות של השר לאזור ולקיבוץ. הוא הביע הערכה לאנשי נחל עוז ואנחנו הבנו את ההסבר שלו על הנסיבות שהובילו למה שפורסם והשתכנענו שהדברים הוצאו מהקשרם באופן בולט".

 

בקרוב ייפגש השר עם כל חברי הקיבוץ.

 

וחבל שההבהרה והסולחה לא זכו ל-5% מהחשיפה שקיבלה הידיעה המקורית. טוב, זה לא חדשות.

 

* שמעתי בדיחה. האו"ם (!) מאשים את דאעש שהוא משתמש באזרחים כבמגן אנושי.

 

* האם שב"כ העביר או לא העביר לצה"ל התרעה על כוונת המלחמה לצאת למלחמה בקיץ? האם דובר על מלחמה או רק על מגה-פיגוע אסטרטגי באמצעות המנהרות שידרדר את האזור למלחמה. כך או כך, גם הגישה המינימליסטית ביותר מפריכה את הנראטיב המתגבש, לפיו ישראל יזמה את המלחמה, כולל תאוריות קונספירציה לפיהן נתניהו, יעלון וגנץ ידעו בוודאות ששלושת החטופים נרצחו ושיקרו למשפחות ולציבור, כדי להצדיק את המבצע נגד חמאס ביו"ש, שנועד לדחוק את חמאס לירות טילים על ישראל כדי לאפשר לישראל לצאת למלחמה להחרבת עזה. כן, תאוריית הקונספירציה ההזויה הזאת קונה עוד ועוד מאמינים.

 

* שעות אחדות אחרי שכתבתי את ההערה האחרונה והעליתי אותה בפייסבוק, פרסם "הארץ" מאמר של גדעון לוי, שעיקרו הוא מתקפה פרועה על השר בנט וטענה שבנט, באופן שבו צייר אותו לוי, הוא הביטוי האמתי של ישראל. וכחלק מן המאמר, הוא הציג שוב את תאוריית הקונספירציה על "צוק איתן" כמלחמה יזומה מראש, שניצלה בציניות את חטיפת הנערים כדי להכות בעזה. סתם, להכות בעזה.

 

* איך ניתן להסביר את תופעת גדעון לוי?

 

יוסי קליין פרסם מאמר ב"הארץ", שהמסר שלו הוא ביקורת על כך שבשיח הישראלי הכל מותר, אך יש רק טאבו אחד שאסור לנגוע בו, והוא התרבות המזרחית. אותה אסור לבקר. המאמר נכתב בצורת סיפור על ח', עורך מדור השחמט, שהחל לכתוב מאמרים, והעורך הטיל עליו תפקיד חיוני בכל עיתון – להיות זה שמותר לו לכתוב הכל. וכך הנ"ל היה הפרובוקטור הרשמי של העיתון, כתב כל מה שאסור, ובכך משך טוקבקים מתלהמים ומאיימים, מה שהגדיל את הרייטינג. הוא אפילו קיבל בונוס על כל טוקבק. הוא כתב בעד הכאת נשים ועל העונג שבהכאת נשים, וזה עבר. הוא כתב בעד שחרור יגאל עמיר וזה עבר. הכל נגמר כשהעז לבקר את התרבות המזרחית.

 

... ואולי כך צמחה תופעת גדעון לוי – הצורך של העיתון בפרובוקטור שידהים את הקורא בכך שמותר לו לכתוב הכל?

 

אולי. אלא שב"הארץ" הגולם קם על יוצרו, והקו של הפרובוקטור שמותר לו לכתוב הכל, היה לקו הרשמי של העיתון. גדעון לוי אינו לבד. יש גם עמירה הס, אורי משגב, ב. מיכאל, קובי ניב, ספי רכלבסקי, עודא בשאראת, אווה אילוז. ומפעם לפעם גם מאמר של המו"ל עמוס שוקן. וכן מאמרי המערכת של העיתון.

 

* ניתן לראות זאת בשורת מאמרי הדעות של "הארץ" בבוקר בו פורסם מאמרו של קליין, מגדעון לוי ועד ב. מיכאל. ב. מיכאל כתב מאמר המצדיק את הטרור הערבי ואת ההתקוממות של ערביי ישראל, וטען שכל אדם הגון צריך להכיר בזכותם של מדוכאים להתקומם נגד המגף הרומס אותם.

 

כרגיל, כדאי לחפש במאמר את הביטוי המוצנע, שלעתים אפילו נכתב בהיסח הדעת, שהוא לוז השקפתו של הכותב. ב. מיכאל כמובן שולל את ההגדרה "טרור" מההתקוממות נגד הרומס, ותוקף את השימוש בו. בין השאר הוא מזכיר ביטוי שנאמר בתגובה לפועלו של אבו מאזן – "טרור מדיני". וכך כותב על כך ב. מיכאל: "'טרור מדיני' (עוד תרומה הומוריסטית של ישראל למילון האוקסימורונים העולמי, לצד 'יהודית־דמוקרטית', 'כיבוש נאור' ו־'נפקד־נוכח')".

 

לוז השקפתו של ב. מיכאל, הוא ש"יהודית-דמוקרטית" היא אוקסימורון. כלומר, הבעיה אינה מדיניות זו או אחרת, חקיקה זו או אחרת, צעדים אלה או אחרים של מדינת ישראל, אלא עצם הגדרתה כיהודית-דמוקרטית. כיוון שזהו אוקסימורון, אליבא דב. מיכאל, עלינו לבחור האם להיות מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית. וכמובן שהוא רוצה מדינה דמוקרטית. כלומר, הבעיה שלו היא בקיומה של ישראל כמדינה יהודית.

 

"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל" – זה משפט המפתח בהכרזה על הקמת מדינת ישראל, המכונה מגילת העצמאות. ב. מיכאל שולל את קיומה. זה שורש שנאתו, זו מהות כתיבתו. והוא לא לבד. הוא לא "זה שמותר לו לכתוב הכל", כיוצא מן הכלל המעיד על הכלל. הוא חלק מגלריה של כותבים, המייצגים את עמדת העיתון.

 

* אגב, איך יש להגדיר את מי שאינו רואה אוקסימורון במדינה איטלקית ודמוקרטית, צרפתית ודמוקרטית, אנגלית ודמוקרטית, יפנית ודמוקרטית אך הוא שולל מכל וכל את הצירוף של מדינה יהודית ודמוקרטית?

 

* ב-15 בנובמבר 1977, ארבעה ימים לפני ביקור סאדאת בישראל, התראיין הרמטכ"ל מוטה גור ל"ידיעות אחרונות" והזהיר מפני אפשרות שביקורו של סאדאת הוא תרגיל הונאה נוסף, בדומה לתרגיל ההונאה ערב מלחמת יום הכיפורים, שנועד להרדים את ישראל לקראת מתקפה מצרית נוספת. הוא הסתמך על ידיעות מודיעיניות על פיהן צבא מצרים נתון בעיצומן של הכנות לפתוח במלחמה נגד ישראל לקראת 1978, ועל רקע תמרון נרחב שערך הצבא המצרי באותם ימים, בצד דיווחים על גיוס מילואים וחיזוק מערך האימונים. התרחיש הזה התבסס על ניתוח של חטיבת מחקר באמ"ן. יש לציין, שצה"ל מודר לחלוטין מכל המגעים שקדמו לביקור, שנוהלו בידי הדרג המדיני והמוסד.

 

גור לא העריך שהביקור הוא תרגיל הונאה, אלא הזהיר מפני אפשרות כזאת. יש לזכור שמדובר בזמן קצר, ארבע שנים בלבד, אחרי טראומת מלחמת יום הכיפורים, כאשר בוועדת אגרנט הדרג הצבאי הואשם שלא התריע בפני המלחמה וצה"ל היה נחוש שמחדל כזה לא יקרה לו שוב.

 

בדיעבד, כמובן שהתברר שהיה זה חשש שווא, ושכוונותיו של סאדאת היו רציניות. אולם הייתה זו חובתו של גור לומר את דברו. עם זאת, היה עליו לעשות זאת בפני הדרג המדיני ולא בראיון פומבי. על כך שאמר את הדברים בפומבי וגרם למבוכה מדינית, הוא ננזף בפומבי בפי שר הביטחון עזר ויצמן.

 

ואיך מתאר אורי משגב את האירוע? "ערב נחיתתו עוד העריך רב אלוף מרדכי גור שמדובר בפעולת טרור, שתכלול מטוס ממולכד ולוחמי קומנדו שיתפרצו מבטנו". מהיכן הוא הביא זאת? מהיכן שהוא מביא את כל ה"עובדות" עליהן הוא כותב.

 

* במסגרת אירועי 90 שנה לקיבוץ אשדות יעקב, נערך השבוע ערב לזכרו של בן הקיבוץ, הרמטכ"ל ה-13 של צה"ל, רא"ל דן שומרון ז"ל, בשיתוף עם מכון כנרת למחקר קשרי חברה, ביטחון ושלום ע"ש דן שומרון במכללת כנרת.

 

לצערי, נבצר ממני להשתתף באירוע, שהיה במתכונת של "חברים מספרים על". הכרתי את דן בתנועת "הדרך השלישית" שהוא היה ממנהיגיה. הצטערתי כשהוא החליט שלא ללכת לפוליטיקה. ואולי היא באמת לא התאימה לו.

 

הסיפור הבא ממחיש את דמותו של דן כניגוד מוחלט של הנורמות המקובלות היום בפוליטיקה הישראלית. איני מדבר על השחיתות הפלילית הנחשפת לאוזנינו המשתאות בקלטות מבתי המשפט, אלא דווקא לנהנתנות נוסח נתניהו ומגלומניה נוסח פרס.

 

ב-1996, במלאת עשרים שנה למבצע אנטבה, הזמנתי את דן שומרון להרצות באורטל על המבצע. הוא הסכים והבהיר שההרצאה, ככל הרצאותיו, תהיה בהתנדבות מלאה. הוצאות נסיעה? בשום פנים ואופן. אירוח בצימר? חס וחלילה. כלומר, הוא התארח בצימר, על חשבונו.

 

בתום ההרצאה, הגשתי לו תשורה קטנה, בקבוק יין מיקבי רמת הגולן. לאחר ההרצאה, נזף בי בשקט, בפינה. הוא אמר, שכדי שלא לבייש אותי הוא לקח את הבקבוק, אך כעס על כך שקיבל מתנה על הרצאה בהתנדבות.

 

מה הפלא שהוא לא הלך לפוליטיקה?

וכמה אנו זקוקים לאנשים כאלה בפוליטיקה.

 

* חיפשתי טיעון שיפריך את קובלנתה של מירי רגב נגד ח"כ באסל גטאס על שנאם בכנסת כשכפיה על צווארו, וקריאתה להענשתו. אבל כדי להפריך טענה, צריכה להיות בטענה הזאת לוגיקה מסוימת. צריכה להיות שם איזו תובנה שניתן לחלוק עליה, להתווכח עמה. אך כשקראתי את דבריה של רגב, התובנה היחידה שמצאתי, הייתה שהכותבת הינה פוסטמה.

 

* אני אוהב את הקונספט של תכנית הסאטירה "היהודים באים" בערוץ הראשון. סאטירה עוסקת בחיים ובתרבות של החברה בה היא נכתבת ומוצגת, ועצם העיסוק הסאטירי בתנ"ך ובמקורות ישראל, מעיד על מקומם המרכזי והטבעי בתרבות הישראלית. ואם התרחקנו מהם, תכנית כזו דווקא עשויה לקרב אותנו חזרה. מותר לצחוק על אבותינו, כי זה שלנו, ואין כאן כל "חילול הקודש", רחמנא לצלן.

 

עד כאן דעתי העקרונית על הקונספט, ומכאן – המבחן הוא האם זו תכנית טובה, מבחינה תכניה והביצוע שלה? האם היא מצחיקה? האם מסריה חזקים?

 

ראיתי בליל שבת לראשונה את התכנית. נחמד. לא רע. לא היה אפילו מערכון אחד שהייתי מגדיר אותו כגרוע, כתת רמה. אבל לא הרבה מעבר לזה. לא היה אפילו מערכון אחד שניתן לציין אותו כהברקה; שייכנס לפנתיאון של הסאטירה הישראלית. חבל. נקווה שהם ישתפרו בפרקים הבאים.

 

* ניב הדס כתב מאמר ביקורת ב"גלריה" (המוסף התרבותי של "הארץ") על הפרק הראשון של "היהודים באים", שעיקרו - השוואה עם "החמישיה הקאמרית". בין השאר הוא השווה מערכון ב"היהודים באים" על משפ' עמיר, למערכון "החמישיה הקאמרית", אחרי רצח רבין, שבו רמי הויברגר גילם את יגאל עמיר המספר בביטחון איך "בעוד עשרים שנה", אחרי החנינה, הוא יהיה גיבור לאומי. היה זה מלכתחילה מערכון מרושע, שנועד להציג את יגאל עמיר כמי שמייצג את מחצית העם או רוב העם, כלומר כל מי שלא בדעתם של יוצרי "החמישיה הקאמרית" הם בעצם רוצחי רבין. המערכון מסתיים ב"אתם יודעים שזה נכון". ואני יודע עד כמה רבים באמת "ידעו" שזה נכון. המערכון תמיד הכעיס אותי, כי ידעתי עד כמה זה לא נכון. היה לי ברור, שיגאל עמיר ינמק בכלא עד יומו האחרון.

 

ה"עוד עשרים שנה" יגיע בעוד שנה, ואין דבר רחוק יותר, שניתן להעלותו על הדעת, מחנינה ליגאל עמיר. ולא בגלל החוק המונע חנינה לרוצח ראש ממשלה. החוק הזה היה חוק קנטרני, פופוליסטי, שכל מטרתו הייתה להציג מצג שווא כאילו "הימין" מתכוון לשחרר אותו, ויש צורך בחוק פרסונלי. בלי קשר לחוק, ברור שאין כל כוונה לשחרר את יגאל עמיר. הרי 19 שנה הוא לא רק במאסר, אלא בבידוד, ומעט זכויות האסיר שהוא נהנה מהם, נכפו על המדינה בידי בתי המשפט.  

 

אך כל העובדות הללו לא הפריעו לניב הדס להפטיר, כבדרך אגב, כאשר הזכיר את החנינה ליגאל עמיר, את המילים "אגב, היא מה זה בדרך". היא בדרך?! הוא באמת חושב כך? הוא יודע שהוא משקר. אבל זה דבר ש"נכון להגיד". הרי מה מתאים לתיאורים המפלצתיים של ישראל, יותר מאשר המחשבה שיגאל עמיר הוא הישראלי הייצוגי? כנראה שאת ה"מידע" על החברה הישראלית ועל מדינת ישראל, ניב הדס שואב מהעיתון שבו הוא כותב.

 

* ביד הלשון

 

את פינתי הקודמת הקדשתי לביטוי "יריית פתיחה". כיוון שמדובר בשימוש באקדח לצרכי תחרויות ספורט, הגדרתי אותו כביטוי מודרני של "וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות".

 

אולם הביטוי הממחיש את היריה ככלי לצרכי שלום, הוא השימוש המקורי במילה, הרבה לפני שהמציאו לא רק את האקדח, הרובה ומשגר הרקטות, אלא אפילו את החץ וקשת. הביטוי הוא "יריית אבן פינה", שכל כולו בנין ויצירה. בעצם – בריאה.

 

הביטוי הוא תנ"כי. הוא מופיע בספר איוב (ל"ח, ו'): "עַל-מָה אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ, אוֹ מִי-יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ?" שואל אלוהים את איוב שאלה רטורית. כמובן שאלוהים עצמו ירה את אבן הפינה. ירה = הטיל בחוזקה. אבן הפינה = אבן היסוד לבניה. הכוונה לכך שאלוהים הטיל בחוזקה את אבן היסוד לבריאת העולם.

 

יריה היא הטלה בחוזקה, והיא עברה לירי חץ מקשת ולימים ירי קליע מרובה, פגז מתותח וטיל ממשגר.

 

הציונות, תנועה של בניין ויצירה (שנאלצת מראשיתה ועד היום להגן על מפעל הבניין והיצירה ביריות במובנן הביטחוני) אימצה לחיקה את המושג אבן פינה, והדבר בא לידי ביטוי בשמה של אחת המושבות הראשונות של העליה הראשונה, ראש פינה, ברוח הפסוק: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה" (תהילים קי"ח כ"ב). כלומר האבן שהבנאים זנחו בייאושם, תהיה אבן הפינה לבניין המחודש. האבן שהעם היהודי זנח, תהיה אבן הפינה לבניין הארץ ולהקמת מדינה.

 

בעבר היה מקובל מאוד לקיים טקסי יריית אבן פינה למבנים ויישובים. לצערי, היום נהוג יותר להגדיר את הטקס כהנחת אבן פינה. אולי החשש, הנובע מבורות, מהנימה ה"מיליטריסטית" עומד מאחורי ההתרחקות מהביטוי התנ"כי המקורי, היפה.

 

בשירו "על כפיו יביא" כתב יורם טהרלב "יניח למקדש את אבן הפינה". כיוון שאי אפשר להאשים את טהרלב בבורות, כנראה שהוא אנס את המילים לצרכי המשקל המוסיקלי.

 

(המשך יבוא).

נכתב על ידי הייטנר , 16/11/2014 00:04   בקטגוריות אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, הספדים, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, מנהיגות, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, רצח רבין, שחיתות, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ