לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ§ֳ¡ֳ¸ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 26.4.15


* יום הזיכרון שלי – יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא בעבורי אירוע משמעותי שאני מקדיש לו זמן ומחשבה רבים לאורך השנה כולה.

 

מזה שנים רבות אני מארגן את אירועי יום הזיכרון באורטל.

 

אנו מקיימים טקס ייחודי, מרגש מאוד, המשלב מתן מקום רב לכל אחד משמונת חללינו, עם אמירה כללית, לאומית. אנו פותחים בטקס רשמי באתר ההנצחה המרשים והמכובד של הקיבוץ, על רקע הנוף הקסום של צפון הגולן והחרמון. הטקס כולל הורדת הדגל לחצי התורן והדלקת משואת זיכרון, קריאת "יזכור" וקינת דוד, הנחת זרים על ידי ילדי כיתות א-ו ושירת "התקווה".

 

משם אנו עוברים ללובי התיירות של אורטל, מבנה בזלתי מקסים הקרוי "הבזיליקום", ובו אנו עורכים את ערב הזיכרון. הערב כולל שירים בהרכבים ושל סולנים, קטעי קריאה הנוגעים לכל אחד מן הנופלים – קטעים משלהם או עליהם, וקטעי קריאה כלליים. השנה הוקדש הערב לנושא: החלומות שלא התגשמו.

 

ההכנות לטקס נמשכות שלושה חודשים, מרגע שצוות יום הזיכרון נפגש לראשונה ועד הטקס. בחלוקת התפקידים בצוות, אחת המשימות שלי, היא הקשר עם המשפחות השכולות – מכתבי הזמנה לטקס, ומספר שיחות עם כל משפחה, לתאם ולארגן את סידורי הגעתם, לעתים הלינה באורטל וכד'. המשפחות נרגשות מאוד מן הטקס, מרמתו, מרגישותו ומהמתכונת שבה השכלנו לשלב את האישי והלאומי.

 

לבד מן הארגון, אני שותף בטקס גם בשירה (כסולן ובהרכב) וכקריין הן בטקס הרשמי והן בערב הזיכרון.

 

ביום הזיכרון עצמו אני משתתף בטקס המרכזי באתר ההנצחה לחללי הגולן בגמלא העתיקה. טקס מרגש ומרשים. כאשר אנו נמצאים באתר הטקס, נגלה לעינינו הנוף של הכינרת ומעלות הגולן ובעיקר העיר גמלא העתיקה המזדקרת מתוך הגיא והיא מרשימה כל כך. הסמליות שלנו, תושבי הגולן החוזרים הביתה, לגמלא שנפלה, עם המסר של "שנית גמלא לא תיפול", מרגש כל כך. כאשר אנו עומדים על הגולן ורואים את עמק הירדן הפרוס למרגלותינו וזוכרים מה היה שם בימים שבהם אחרים ישבו בגולן שלנו, המשמעות של "שנית גמלא לא תיפול" מתחזקת שבעתיים. לפני הטקס המרשים, חבורת המשתתפים מאורטל עולה לאנדרטה בה חקוקים על אבני הבזלת שמות הנופלים, ואנו מניחים זרי פרחים מרשימים ומעוצבים על שמות החללים מאורטל.

 

הקשר שלי לגמלא עמוק מאוד. אחת מחוויות החיים המכוננות שלי, הייתה שביתת הרעב בגמלא, נגד הנסיגה מהגולן, שבה במשך 19 יום חבריי ואני שתינו רק מים. ויש לי גם קשר עמוק לטקס יום הזיכרון בגמלא, עליו הייתי אחראי במשך תשע שנות שירותי כמנהל מתנ"ס הגולן.

 

אני מארגן גם את טקס המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות באורטל – שבו אנו מניפים את דגל הלאום אל ראש התורן, קוראים פרק מקהלת – "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" וגו', קטעים נרחבים ממגילת העצמאות, אחד החברים אומר דברים אישיים על המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות ואנו מסיימים בשירת "התקווה". לאחר הטקס אנו עוברים לסעודת החג ולחגיגות יום העצמאות.

 

* יומיים של גאווה לאומית - המעבר מיום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות אינו קל, אך הוא אינו אמור להיות קל. החיבור נועד להזכיר לנו שללא הנכונות להיאבק על הקמת המדינה ועל קיומה ועל שלומם וביטחונם של אזרחי ישראל, כולל הנכונות למסירות נפש במאבק הזה, לא הייתה קיימת מדינת ישראל. החיבור נועד להזכיר לנו, שהמחיר הכבד לא היה לשווא; שהבנים נפלו למען נחיה. החיבור נועד לחזק את גאוותנו כישראלים, גאוותנו במדינת ישראל, גאוותנו בבניה הנכונים לכל הקרבה למען קיומה, למען חיינו.

 

יום הזיכרון ויום העצמאות הם יומיים של גאווה לאומית, יומיים של סולידריות לאומית – סולידריות המאחדת, סביב המשותף לנו, בין שמאל וימין, בין חילונים ודתיים, בין עדות.

 

וכל כך כואב, וכל כך מכעיס, שבשנים האחרונות יש מי שאינם בוחלים בכל פרובוקציה כדי לחלל את הימים הללו; כדי לשבור את הסולידריות הלאומית ולהמיר אותה בסולידריות עם האויב, כדי להציג את חללי צה"ל כמתי שווא.

 

* אני בדרכי לאגף הסגור – בשובי מהטקס בגמלא פתחתי את הפייסבוק, וקראתי הטפות על כך ש"במה אני מתעסק ביום הזיכרון לחללי צה"ל", "עלוב", "בושה", ומישהו אפילו טען כלפי שהדברים שלי הם עניין לטיפול של פסיכולוגים. וכל זאת על מה ולמה? כיוון שגיניתי את הפרובוקציה המכוערת של טקס התייחדות משותף עם זכר חללי צה"ל והמחבלים בעיצומו של יום הזיכרון הלאומי.

 

אז זה עובד ככה. קודם עושים פרובוקציה מכוערת ביום הזיכרון לחללי צה"ל. אח"כ מציגים אותה כשוות ערך לאירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל, כי ברוח הפוסטמודרניזם הכל הולך והכל שווה ערך. אח"כ מי שמבקר את הפרובוקציה חוטא לרוח יום הזיכרון. איזה היפוך עולמות. איזו ציניות.

 

ומי שמבקר את הפרובוקציה, זקוק לטיפול, כמקובל במשטרים מסוימים.

 

* סמל הממלכתיות -  אני מתרשם ומתרגש לשמע נאומיו של נשיא המדינה ראובן ריבלין ביום הזיכרון וביום העצמאות. ריבלין מחזיר את מוסד הנשיאות לימיו הגדולים, בהיותו סמל הממלכתיות. אחרי שנה קשה וכואבת של קרע לאומי עמוק, שנאה פוליטית קשה בין בעלי פלוגתא פוליטית, הסתה חמורה משני הצדדים, שלהוב יצרים והצפתו מחדש של השד הגלותי, דברים קשים ומכוערים כלפי המיעוטים בישראל – הבמה שיום הזיכרון ויום העצמאות מעניקה לנשיא המדינה מנוצלת למסר אמתי ונוקב של אחדות לאומית, אחריות לאומית, סולידריות, ציונות וממלכתיות.

 

בימים אלה, שבהם אפילו הסמלים המקודשים ביותר של הסולידריות, כמו יום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל, מבוזים בפרובוקציות פוליטיות שנועדו להתריס ולהפגין את הפניית העורף לסולידריות הלאומית והמרתה בסולידריות חלופית, תוך פגיעה מכוונת ברגשות הציבור, טוב שבתפקיד הממלכתי הזה ניצב אדם המגלם באישיותו את האחדות והממלכתיות. הפאתוס הציוני, האמירה הברורה על אהבת ארץ ישראל ואהבת עם ישראל, נשמעים מפיו אותנטיים וטבעיים, נטולי זיוף.

 

אני גאה בכך שראובן (רובי) ריבלין הוא נשיאה של מדינת ישראל.

 

* ביקורת ממלכתית - לא צפיתי בטקס המשואות. כבכל שנה, אני מעדיף השתתפות פעילה באירועי החג באורטל, ובמרכזם טקס השאת המשואות שלנו, על פני צפייה בטלוויזיה. ולכן לא שמעתי את נאומו של יו"ר הכנסת. הופתעתי מההתקפה החזיתית של רינה מצליח, אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל על אדלשטיין עקב דבריו, "המפלגים" והבלתי ממלכתיים. זה נשמע לי מוזר מאוד. אדלשטיין הוא דמות ממלכתית ומתונה מאוד. כך הוא היה בטרם נבחר לתפקידו הממלכתי, ולא כל שכן מאז הוא מכהן כיו"ר הכנסת. לא בכדי, באופן חריג ביותר, הוא נבחר לתפקידו בכנסת הנוכחית גם בתמיכתה של האופוזיציה. לא מתאים לו להשמיע, דווקא בטקס הממלכתי הזה, דווקא במעבר בין יום הזיכרון ליום העצמאות, דברים מפלגים.

 

קראתי את תמצית נאומו, ולא מצאתי מאומה שיצדיק את הביקורת. כנראה שאמירתו על שהוא "מצר על כך שיש בינינו כאלה שמוציאים דיבת הארץ רעה", התפרשו בפי אברמוביץ' ומצליח בין השאר כביקורת עליהם. ואם כך הדבר, הרי הם צדקו בפרשנותם והוא צדק בביקורתו.  

 

אין כאן תופעה של הוצאת דיבת הארץ רעה? די לחזור לאתר ynet בשלושת החודשים שקדמו לבחירות, כדי להיווכח מה פירוש דיבת הארץ. לא ביקורת עניינית, שהיא נשמת אפה של הדמוקרטיה, אלא דמוניזציה של הארץ והמדינה והצגתן כאזור מוכה אסון ומדינת עולם שלישי נחשלת. הרי אין שחר להצגה הזאת, וביקורת עליה ראויה בהחלט, דווקא מאישיות ממלכתית כיו"ר הכנסת, דווקא בטקס ממלכתי כטקס הדלקת המשואות.

 

אמנון אברמוביץ' תקף את אדלשטיין שיצא נגד המחאה החברתית, שמקובל על הכל שהיא הייתה עממית ואותנטית. אלא שאדלשטיין כלל לא ביקר את המחאה החברתית. אלה דבריו: "אני מצר על כך שיש בינינו כאלה שחיפשו תדיר להוציא דיבת הארץ רעה, והפכו את הנהי לעיסוק אובססיבי של ממש. שיקולים של יוקר המחיה ואיכות החיים ראויים לדיון ציבורי, אך אנו חייבים לעצור ולשאול את עצמנו: מתי התחלנו למדוד את הזיקה שלנו לארץ בשיקולי עלות ותועלת?"

 

אדלשטיין לא ביקר את העלאת סוגיות יוקר המחיה ואיכות החיים למרכז הדיון הציבורי, אלא להיפך, הוא אמר בפירוש שהם ראויים לדיון ציבורי. הוא יצא נגד מדידת זיקתנו לארץ בשיקולי עלות ותועלת. אין זו ביקורת על המחאה החברתית של קיץ 2011, אלא על "מחאת המילקי" העלובה והמפונדרקת, והתמיכה שקיבלה בתקשורת. ובכך הוא צודק ומן הראוי שכיו"ר הכנסת בטקס המעבר מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לחג העצמאות של מדינת ישראל, יאמר את הדברים הללו; את המסר הציוני שאין לנו ארץ אחרת, וששום שיקול עלות תועלת, אינו מהווה שיקול קל, לא כל שכן שיקול מרכזי, בזיקה שלנו, כיהודים וכאזרחי ישראל, למולדתנו ולמדינתנו.

 

אברמוביץ' סנט בו על שגינה את "מנשקי המזוזות" בעוד יאיר גרבוז דיבר על "מנשקי קמעות". אולם אדלשטיין לא הזכיר את גרבוז בשמו כי אם התופעה, והתופעה כוללת את יהושע סובול שדיבר על "מנשקי מזוזות". אם מישהי צריכה להיעלב מדבריו של אדלשטיין זוהי אלונה קמחי, על כך שהוא שכח להזכיר את ה"ניאנדרטלים".

 

* דווקא - מאמר שפרסמה ב"הארץ" ימימה כהן-אהרוני, ממצה את מהותה של הפוסט ציונות, והדרך שבה היא משתמשת בגסות בסמלים הציונים המקודשים ביותר, כדי לצקת בהם מסר הפוך.

 

היא סיפרה על טקס אלטרנטיבי ליום הזיכרון, שאינו מתמקד במתים אלא בחיים. במי? בחיילים שנפשם נפגעה בשירות בצה"ל, "בקרבות, במעצרים, במבצעים ובשמירות". והיא מסבירה את הרציונל – "ההתמקדות בחיים היא פרשנות הומנית לזיכרון. ... מעמידה במרכז את האדם, בלי לקשר אותו ואת סיפורו לתמונה לאומית רחבה יותר. האדם אינו סמל למשהו גדול ממנו, אינו חלק מקולקטיב שנותן לו משמעות ואינו משמש דרך להשיג מטרה כזו או אחרת. ... זו השקפה שמאתגרת את התפישה הישראלית ההגמונית מאחר שהיא אוניברסלית. הסיפור הישראלי והלאומי אינו מקבל עדיפות על פני חוויית האדם באשר הוא. אם האדם הוא המטרה, הרי שיש מקום להתחשב ברגשותיו וצרכיו של כל אדם, בכל צד של הסיפור. זוהי נקודת מבט שמאפשרת, ואולי מחייבת, הכרה גם באדם מהצד השני, האחר המוחלט" וכו' וכו'. המסר הוא התמקדות בשתי ישויות. הישות הקטנה היא האדם כפרט. הישות הגדולה היא בני האדם ככלל, ללא הבדל לאום. בתווך – ריק גדול. ההתמקדות הכפולה הזאת נועדה למחוק את הקולקטיב הלאומי, את הזהות הלאומית, את הסולידריות היהודית. זו יצירת זהות המוחקת את הזהות היהודית, ומחליפה אותה בזהות קוסמופוליטית.

 

וזאת, דווקא ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, דווקא ביום המקדש את הסולידריות הלאומית שלנו, שבאה לידי ביטוי עילאי בנכונות שלנו ושל בנינו למסירות נפש מוחלטת למען קיומה של המדינה, למען קיומו של עם ישראל, למען הגנה על שלומם וביטחונם של אזרחיה.

 

ואח"כ תצליפו בי על כך שאני מגדיר זאת כפרובוקציה.

 

(אגב, מאוחר יותר נאמר לי מאנשים שהיו בטקס הזה, שהוא כלל אינו ברוח שהיא הציגה וממש אינו מייצג את התפיסה שבא לידי ביטוי במאמר. או במילים אחרות, היא גם שיקרה, בנוסף לכל).

 

* מכתב מרגש של חרדי שלראשונה בחייו בחר לעמוד בצפירה ביום הזיכרון - את הדברים הללו כתב יהודי חרדי, פעיל בהשתלבות חרדים בעבודה ובאקדמיה. את פרטי הכותב והנמען הסתרתי, לבקשתם. "התיישבתי לכתוב שורות אלו דקות ספורות אחרי הצפירה שנשמעה, הצפירה שפילחה את השקט הטעון. כך התייצבתי בגאווה כשלבי טעון ועייני זולגות דמעות, לא יכולתי לשלוט ברגש שהשתלט עליי, עמדתי ודמעתי...

 

כשהשקט חזר ניקרה בי השאלה: מה קרה? מה שונה יום מיומיים, מה קרה היום שלא קרה לפני שנה או שנתיים?

 

במחשבה שנייה הבנתי, הבנתי כי בתהליך 'הישראליזציה' שלי הגעתי לנקודה בה אני כבר מרגיש חלק מהחבורה. לא עוד החרדי שמסתתר ביום הזיכרון ברגשות אמביוולנטיים, אלא ניצב בראש מורכן עם האמירה כי אני חלק מהמדינה !!!

 

עבורי הרגע הזה הוא רגע מכונן, זה הרגע בו הבנתי כי כל העיסוק בקרוב לבבות, למידה בטכניון, שותפות בפורומים שונים, שילוב באקדמיה, בתעסוקה ועוד ועוד... כל זה היה שווה בשביל לחוש את הרגע הזה של שייכות, של אזרחות.

 

מי ייתן והיה זה שכרנו מכל עמלנו, לא רק להגדיל את שיעור המועסקים, להגביר את הסטרטאפים החרדיים ולהעלות את שיעור הסטודנטים החרדים, אלא לדאוג לאחדותה של ישראל ולדעת כי שנים עשר שבטים היו ליעקב אבינו, כל אחד בצבעו וצורתו... אין לנו ארץ אחרת!!!"

 

הוא לא יחיד ולא חריג. אנו בעיצומו של תהליך מרתק של ישראליזציה של החברה החרדית. לאט מדי, מלווה בעליות ומורדות, אבל בטוח.

 

לחושך ניסיון הלינץ' בקצין צה"ל במאה שערים, ראוי לראות גם את הצד הזה של המגזר החרדי, שהוא לבטח לא פחות משמעותי.

 

* הפיגוע המזוויע ביותר -  סופשבוע קשה עבר על כוחותינו. שורה של פיגועים וניסיונות פיגוע בירושלים ובחברון. אך המזוויע מכל היה ניסיון הלינץ' בקצין צה"ל במאה שערים.

 

* התקופה הכי טובה להיות יהודי -  32 אלף יהודים עלו לארץ מיום העצמאות שעבר עד יום העצמאות הזה, עליה מרשימה לעומת השנים הקודמות. לראשונה מאז קום המדינה, רוב העולים באו מארצות הרווחה, ארצות העולם החופשי. אחד מהם הוא הרב ליאון אריה מוריס, שעלה מארה"ב. מכל המאמרים שקראתי בעיתוני יום העצמאות, המאמר שעמו הזדהיתי יותר מכל היה דווקא ב"הארץ" היה מאמרו "התקופה הכי טובה להיות יהודי". כותרת המאמר מיטיבה לבטא את המסרים המופיעים בו.

 

* חזרנו אל בורות המים - בחידון התנ"ך הוקרנה כתבה על הספריה הלאומית. המנהל האקדמי של הספריה, פרופ' בן שמאי, הציג מספר מוצגים מרגשים ומשמעותיים. בין השאר הוא הציג את המילים המקוריות של "ירושלים של זהב" בכתב ידה של נעמי שמר, מתוך מחברתה. לצד זה, הוא הציג את מילות הבית שהיא הוסיפה אחרי שחרור ירושלים ואיחודה, בכתב ידה (עם מחיקות אך לבסוף הגרסה המוכרת), בתוך יומן כיס קטן, בעמודי מספרי הטלפונים שבסוף היומן.

 

בן שמאי אמר שחלפו מספר חודשים עד ששמר כתבה את הבית הנוסף, וזאת טעות. היא כתבה את הבית מיד כששמעה על שחרור העיר העתיקה בטרנזיסטור, מיד אחרי הופעה יחד עם להקה צבאית, בפני חיילים באל עריש. היא התיישבה מיד למרגלות רכב צבאי וכתבה את הבית. למחרת היא הופיעה בפני הצנחנים משחררי ירושלים ושרה להם את השיר, עם הבית הנוסף, במופע בכורה עולמי. הצנחנים יצאו מגדרם במחיאות כפים בלתי פוסקות, והיא השיבה להם: "תודה לכם! אני בסך הכל כתבתי שיר. אתם שחררתם עיר".

 

חברתה הטובה של נעמי שמר, רבקה מיכאלי, שבין השאר הייתה שדרנית רדיו, הקליטה את ההופעה לשידור, ולמחרת בבוקר השיר שודר ברדיו והמילים התפרסמו בעיתונים.

 

* מיני פרספקטיבה - הפרספקטיבה הדרושה כדי לשפוט האם מבצע "צוק איתן" הצליח, היא מספר שנים. תשעה חודשים הם טווח זמן מוקדם מדי למסקנות. אולם יש לציין, שאלה הם תשעת חודשי השקט הראשונים אחרי 14 שנות ירי טילים על אזרחי הדרום. מה שלא עשו הסכמים, הודנות, תהאדיות, נסיגות, התנתקויות וגם לא המבצעים הקודמים ברצועת עזה, עשה, לפחות לטווח זמן של תשעה חודשים, מבצע "צוק איתן".

 

מוקדם מדי לסכם את המבצע כהצלחה. אבל לבטח - הגדרתו ככישלון, כפי שעושה מקהלת הטרוניה והבכיינות התקשורתית, לא רק מוקדמת מדי, אלא היא חסרת שחר.

 

(את ההערה הזאת כתבתי לפני ירי הרקטה במוצאי יום העצמאות, אך אין באירוע כדי לשנות את דבריי).

 

* להכיר ברצח העם הארמני – בתקופה שבה פרחה הברית האסטרטגית בין ישראל לתורכיה, קראתי במאמרים רבים להכיר ברצח העם הארמני בידי תורכיה. ידעתי שישראל תשלם מחיר מדיני אסטרטגי כבד על הצעד הזה, אך סברתי שכמדינה יהודית, הנלחמת בהכחשת השואה, עלינו להעדיף את השיקול המוסרי על השיקול התועלתני.

 

אולם היום אין דילמה כזאת – תורכיה של ארדואן היא מדינת אויב ונשיאה הוא מסית אנטישמי ואנטי ישראלי ברוחו של נשיא איראן הקודם אחמדיניג'אד. היום, אין כל דילמה – מה שנכון מבחינה מוסרית נכון גם מבחינה מדינית.

 

בשנים האחרונות יש יותר סממני הכרה ישראליים ברצח העם הארמני, כמו יציאת משלחת של הכנסת לטקס הזיכרון. אך זה מעט מדי ומאוחר מדי. את המאוחר מדי אין להשיב, אך את המעט מדי יש לתקן. הגיעה השעה שמדינת ישראל, באופן רשמי, בהחלטת כנסת וביוזמת הממשלה, תכיר ברצח העם ותוקיע את המעשה הנפשע.

 

* ונתברכו בך כל משפחות האדמה - משלחת הסיוע לנפאל, כמו כל משלחות הסיוע הישראליות לכל אזור אסון בעולם, היא עדות להיותה של ישראל מעצמת-על הומניטרית. התרומה של מדינת ישראל לאנושות, אינה פרופורציונלית לגודלה. כבר בהתגלות הראשונה לאברהם נאמר לו: "ויתברכו בך כל משפחות האדמה". מאז ועד היום, התרומה לאנושות היא מרכיב מרכזי ב-DNA של העם היהודי ושל מדינת ישראל.

 

* בחזרה למקום הפשע – אבישי בן חיים פרסם מאמר נלהב בשבח חזרתו של אריה דרעי לתפקיד שר הפנים. הוא הסביר זאת בכל מיני סיפורי מעשיות על "רדיפה עדתית" בלה בלה בלה. אבל מה? אותי הוא שכנע. אני מציע להחזיר לאלתר את אריה דרעי למשרד הפנים, את הירשזון לאוצר, את אולמרט לראשות הממשלה ואת משה קצב לנשיאות. ואולי בכלל מוטב למכור את מדינת ישראל לאחת ממשפחות הפשע.

 

* בכל זאת אוהב יותר את הכבוד – התגובה הקולעת ביותר לעסקת ה-30,000$ לחודש לפרס מבנק הפועלים, היתה של שלי יחימוביץ': "תמיד ידענו שפרס אוהב כבוד. עכשיו מתברר שהוא גם אוהב כסף". בביטול העסקה בעקבות הביקורת הציבורית, הוא הוכיח שבכל זאת, את הכבוד הוא אוהב יותר.

 

* די לתרבות החרמות הגלותית - ב-1989 הייתי בין מובילי מאבק נגד בניית מאגר כפר הנשיא בירדן ההררי, שנועד לייצור חשמל. שיאו של המאבק היה עצרת רבת משתתפים. לצד הנואמים הזמנו אמנית, אחת הזמרות הטובות והמוכשרות בארץ, אז ועתה, נורית גלרון.

 

היה זה בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, ואותה תקופה נורית גלרון כתבה ושרה שיר מחאה שנוי במחלוקת, "אחרינו המבול". עם פרסום התכנית, הוצפתי במבול טלפונים זועמים, איך אני מעז להזמין את הזמרת שמבזה את בנינו, את חיילי צה"ל וכו'. חבריי ואני התעקשנו. לא העלינו על דעתנו החרמתה של זמרת מצוינת, בשל דעותיה הפוליטיות, בנושא שאינו קשור לנושא המאבק. הרי שוחרי איכות הסביבה יש בכל קצווי הקשת הפוליטית.

 

לצערי, תרבות החרמות הגלותית, לא פסה ודומני שאף התחזקה, והיא קיימת בשני צדי המתרס הפוליטי. פעם זאת יפה ירקוני ופעם אריאל זילבר, פעם עמיר בניון ופעם ענת וקסמן. די! הדפוס הזה הוא אנטי תרבותי ואנטי דמוקרטי. חוסר היכולת לסבול אמן שהביע דעה אחרת, מקוממת ככל שתהיה, מעידה בעיקר על המחרים.

 

אגב, העצרת הייתה הצלחה גדולה. אלפי אנשים צעדו לאורך הירדן ההררי והשתתפו בה. אכן, הניתוח הצליח. אולם החולה מת, כלומר המאגר ותחנת הכוח הוקמו. ובעצם, הוא לא ממש מת, כי בפרספקטיבה של 26 שנים אני יכול לומר שלמרות המאגר, הירדן ההררי נותר במלוא הדרו.

 

* כשהבורות והגזענות נפגשות עם הטיפשות - "אני לא יוצא מתל אביב, ולא אצא. האלימות וההשתוללויות של הישראלי המכוער קורות, יחסית, פחות בת"א, ורואים את זה יותר ככל שגולשים לפריפריה". הגזען הבור והטיפש שזו רק פנינה אחת משלל דברי ההבל שהשמיע בראיון עיתונאי, הפרסומאי אודי פרידן, היה מנהל הפרסום בקמפיין של המפלגה שבה בחרתי, "כולנו". ניתוח תוצאות הבחירות מראה שהרוב הגדול של מצביעי "כולנו" שייכים לציבורים עליהם מתנשא השוטה ולהם הוא בז (מזרחיים, מסורתיים, תושבי פריפריה). ניתן לומר שאת ההישג המרשים של עשרה מנדטים קיבל כחלון למרות פרידן, ומעניין כמה קולות היו נוספים לרשימה, אילו עיפרון קצת יותר מחודד היה בתפקיד.

 

הנה עוד כמה פנינים מתוך הראיון: בוחרי הליכוד הם "לובשי הטרנינג ברחוב... התקועים... אנשים עם רמת השכלה והכנסה לא מהגבוהות ולא הכי מפותחים... ההוא שגר באשדוד או ברחובות... מזרחים לא מאמינים למזרחים. הם לא מאמינים בעצמם... רגשי הנחיתות הכל כך עמוקים שטבועים אצל חלק מהם מביאים לשנאת הגזע הלבן... מלון שאין בו אספרסו בשבת בעיניי הוא לא ראוי" ועוד ועוד הבלי הבלים.

 

יש לקוות שמינוייו של כחלון במשרד האוצר יהיו קצת יותר מוצלחים.

 

* שלג ביום העצמאות - בספר מסעות בארץ ישראל שכתב יהודי איטלקי בן המאה ה-16, משה בסולה, הוא מספר שעל אחת האבנים בבית הכנסת העתיק בברעם היה כתוב: "אל תתמהו על שלג בניסן, אנו ראינוהו בסיוון". החוקרים לא יודעים על שלג שירד כאן בסיוון, והמטאורולוגים שוללים את היתכנות הדבר. אבל אנו יכולים להעיד שראינו השנה שלג באייר.

 

* סוגיה הלכתית - אם חטפתי שפעת ביום העצמאות, זה אומר שאני פוסט ציוני?

 

* ביד הלשון

 

א. קונצנזוס או קונסנזוס? - הפעם מארחת הפינה את רוביק רוזנטל, מתוך האתר "הזירה הלשונית":

 

אורי הייטנר שואל: האם נכון לכתוב 'קונצנזוס' או 'קונסנזוס'?     

 

רוביק עונה:

למעשה, אף אחת מהאפשרויות אינה נכונה. המילה הלועזית consensus המופיעה כך באנגלית ובגרמנית ומקורה לטיני נהגית קונסנסוס, בשלושה עיצורי s. עם זאת בפועל היא נהגית בדרך כלל בשתי הצורות שבשאלה, כך שקשה לראות כאן שיבוש מובהק אלא נוהג שהשתרש. אחד ההסברים לשיבוש הוא שחלקה השני של המילה, sensus, מזכיר מילה נפוצה אחרת, צנזורה, שבה הופעת הצ' והז' מבוססת על המקור הגרמני.

 

ב. זולתנות – בפרשת "קדושים" שקראנו השבת, מופיע אחד מפסוקי המפתח ביהדות, שהוגדר בידי גדול התורה שבע"פ רבי עקיבא "כלל גדול בתורה", כלומר כלל המפתח להבנתה ולפירושה: "ואהבת לרעך כמוך".

 

זהו הביטוי העילאי של האלטרואיזם, שהוא היפוכו של האגואיזם. אגואיזם בעברית הוא אנוכיות. ומה המילה העברית לאלטרואיזם? זולתנות. 

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 26/4/2015 00:36   בקטגוריות אורטל, איכות הסביבה, אמנות, אנשים, דת ומדינה, הגות, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, כלכלה, מנהיגות, פוליטיקה, פרשת השבוע, צוק איתן, ציונות, קליטה, שואה, עולם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דרשה לפרשת "אחרי מות - קדושים" תשע"ה


דרשה לפרשת "אחרי מות – קדושים"

קבלת שבת באורטל 24.4.15

 

השבוע התייחדנו עם זכרם של חללי מערכות ישראל, ביום הזיכרון, ולמחרת חגגנו את חג העצמאות של מדינת ישראל.

 

השבת, למחרת יום הזיכרון ויום העצמאות, אנו קוראים שתי פרשות – פרשת "אחרי מות" ופרשת "קדושים".

 

החיבור בין יום הזיכרון ויום העצמאות אינו קל; המעבר לעתים קשה מנשוא. אולם הוא נושא מסר ומשמעות, הדורש מאתנו לא לראות בעצמאותנו דבר מובן מאליו, כיוון שהיא הייתה, עודנה וכנראה תמשיך להיות עוד זמן רב כרוכה בנכונות שלנו למסירות נפש. מחיר עצמאותנו הוא מחיר דמים כבד. החיבור הזה גם נועד להצביע על המשמעות הגדולה של המחיר, של הקורבן; שלצד הכאב הגדול על האובדן, אנו מודעים לכך שהאובדן הוא למען מטרה גדולה ונעלה של קיום העם היהודי, קיומה של מדינת ישראל והחיים והביטחון של אזרחי ישראל.

 

אנו מקווים שנהיה ראויים למחיר הכבד, שנהיה מדינת מופת וחברת מופת, כזו שהקורבן היה ראוי לה.

 

פרשת "אחרי מות" נפתחת אחרי האירוע הדרמטי והטרגי שבו מתו לעיני כל עם ישראל שני בניו של אהרון הכהן, נדב ואביהו. תגובתו של אהרון תוארה בשתי מילים: "ויידום אהרון". וכי מה אפשר לומר אחרי אסון נורא כל כך?

 

הפרשה נפתחת במשימה שמקבל אהרון מאלוהים אחרי מות בניו. אלוהים מורה למשה להטיל על אהרון ועל כל יורשיו בעתיד את משימתם המרכזית – עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, שנועדה לכפר על חטאות העם. איך אדם שזה עתה איבד את שני בניו יכול לקבל על עצמו אחריות כזו, שליחות כזו, משימה כזו? איך אדם שחווה כזה אובדן יכול להנהיג? איך הוא יכול להמשיך?

 

כחברה הנאלצת להתמודד עם שכול, אנו מודעים לקושי. וגם היום יש הורים, שאחרי שאיבדו את היקר להם מכל, בחרו שלא לברוח מן הבשורה, אלא לקחת על עצמם את השליחות לשאת את הבשורה, לרומם את רוח העם ברוח שבה חינכו את בניהם, לפעול לכך שהחברה הישראלית תהיה טובה יותר, שתהייה ראויה למחיר שהם שילמו.

 

בטקס החיילים המצטיינים בבית הנשיא, אתמול בבוקר, בחר ראש הממשלה במרים פרץ כדמות המעוררת השראה. מרים פרץ, כמו אהרון הכהן, שכלה את שני בניה. וכפי שהיא עושה כל השנים, גם אתמול, ביום העצמאות בבית הנשיא, היא פנתה אל הציבור כשהיא נושאת שליחות ונושאת בשורה של אחדות לאומית, של מסירות, של אהבת העם והארץ, של ציונות. פגשתי השנה את רחלי פרנקל שבנה נחטף ונרצח בקיץ שעבר ואת שמחה גולדין שבנו נפל בקרב רפיח במלחמת "צוק איתן", וגם בהם ראיתי אותה נחישות ובעיקר אותה מחויבות לשאת בשורה, לרתום את עצמם לשליחות של הפיכתה של מדינת ישראל למקום טוב וראוי.

 

מהי חברת מופת? בלשון התורה מדובר על עם קדוש. "קדושים תהיו", אומרת הפרשה. אולם אין היא מתארת את עם ישראל כעם קדוש. בוודאי שאין היא מעניקה לו כל זכויות יתר. ההיפך הוא הנכון. היא מצווה עליו "קדושים תהיו" ומטילה עליו עומס של חובות ומחויבויות. פרשת "קדושים" מתארת מהי דרך החיים שעם ישראל מצווה בו, כדי להתקדש.

 

"ואהבת לרעך כמוך", אומרת הפרשה. זו אינה דרישה קשה מדי? האין זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה? ובכלל, איך אפשר לצוות על אהבה?

 

זו אינה גזירה ולא חוק. זה אידיאל. זה האידיאל שהתורה מצפה מאתנו ללכת לאורו. רבי עקיבא, גדול התורה שבע"פ, הגדיר את שלוש המילים הללו, מכל הכתוב בחמשת חומשי התורה, כ"כלל גדול בתורה", כלומר כקוד מפתח להבנתה. איך מתרגמים את האידיאל הזה למעשה? הפרשה מלאה בדרישות, שכאשר מבינים אותן לאור ההתייחסות ל"ואהבת לרעך כמוך" ככלל גדול בתורה, הן מציבות בפנינו תשתית לדרך חיים של "קדושים תהיו" ובלשוננו – חברת מופת. הפרשה מלאה מצוות של צדק חברתי, עזרה לחלש, יחס נאות והוגן למיעוטים החיים בתוכנו, יחס מכבד וראוי לזקנים בחברה, חברה ללא רכילות, חברה המושתתת על משפט צדק לכל ועוד.

 

הפרשה מספקת לנו, גם היום, מטלות וערכים לבניין חברת מופת ומדינת מופת, שתהיה ראויה למחיר הכבד ששילמנו ואנו ממשיכים לשלם על קיומה.

 

 

נכתב על ידי הייטנר , 24/4/2015 20:15   בקטגוריות אורטל, זיכרון, חברה, יהדות, נאומים, פרשת השבוע, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 22.4.15


* אין גבול לפרובוקציה -  גם השנה, כבכל השנים האחרונות, מחולל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מבוזה זכרם של הנופלים, מלח צורב נזרה על פצעי המשפחות השכולות, בפרובוקציה פוליטית מכוערת של תנועת השמאל הרדיקלי "לוחמים לשלום" – טקס היוצר שקשוקה של אבל משותף על חללי צה"ל ועל מחבלים.

 

פעם הכל ידעו לכבד את היום הזה, ולהימנע מפרובוקציות. היום, למרבה הצער והבושה, כל הסכרים נפרצו.

 

אנו מציינים את יום הזיכרון לחללי צה"ל סמוך ליום העצמאות, כדי לציין ולסמל את העובדה שקיומה של מדינת ישראל ועצמאותה כרוכה במאבק, בכאב ובשכול, וכדי לציין שאנו אבלים על חיילים שלא מתו סתם, אלא נפלו חלל בהגנה על מדינת ישראל ועל חיי אזרחיה.

 

אילו היה מצפון בלבם של הפרובוקטורים, היה טעם לבקש מהם: אנא, הרפו. לא ביום הזה. יש עוד 364 יום בשנה לפרובוקציות. הניחו ליום הזה. אבל אין מצפון בלבם של הפרובוקטורים, ולכן אין טעם לבקש זאת מהם.

 

ישראל היא מדינה דמוקרטית, והיא יכולה להכיל את הפרברסיה הזאת. אין מקום לשחק לידי הפרובוקטורים ולאסור עליהם את קיום המפגן המבחיל.

 

מה אפשר לעשות? לגנות ולהוקיע.

 

* הפרובוקציה הבאה 1 - מעניין מה תהיה הפרובוקציה הבאה ביום הזיכרון, כאשר הנוכחית תמצה את עצמה ומארגניה יחושו צורך להעלות את המינון. אולי מצבות החללים יקבלו טיפול מן הסוג שקיבל דגל הלאום בסרט תועבה, מאחוריה של פרובוקטורית מן הסוג שלהם.

 

* הפרובוקציה הבאה 2 - אז מה תהיה הפרובוקציה הבאה? אולי טקס משותף בעברית ובגרמנית להתייחדות עם ההרוגים משני הצדדים ביום השואה הבא.

 

* תלמידיו של גבלס – מלחמת "צוק איתן" הייתה התגלמות המושג מלחמת אין ברירה. גם אחרי שישראל הותקפה במטחי טילים (אחרי שנים של "טיפטופים", שגם עמם אף מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים) ממשלת ישראל המשיכה לדחות ולדחות ולדחות את מימוש זכותה של ישראל להגנה עצמית. ממשלת ישראל המשיכה להתחנן בפני חמאס לעצור, "שקט יענה בשקט". ורק בלית ברירה הגיבה. וגם אז, דחתה ודחתה ודחתה ככל האפשר את הפעולה הקרקעית, הציעה הפסקות אש ואף הפסיקה אותה באופן חד צדדי, בעקבות יוזמת הפסקת האש המצרית, והפלשתינאים המשיכו לתקוף. רק אז, בלית ברירה, יצא צה"ל לפעולה קרקעית מינימליסטית, מצומצמת ביותר. במהלך המלחמה ישראל הסכימה לכל יוזמה של הפסקת אש. 12 פעמים הופסקה האש, כאשר תמיד חלוקת העבודה הייתה ברורה: ישראל אחראית על ההפסקה והפלשתינאים על האש.

 

ואחרי כל זאת, מפרסם "הארץ" ללא בושה, ערב יום הזיכרון, מאמר תחת הכותרת הזדונית והמרושעת "מותם היה לשווא", שבו מאשימה איריס לעאל את ממשלת ישראל שגררה בכוח את המדינה ואת הפלשתינאים למלחמה מיותרת, בהסלמה יזומה והרפתקנית, ולכן הממשלה שלחה לשווא עשרות חיילים למוות מיותר.

 

שר התעמולה הנאצי גבלס אמר, ששקר – אם תחזור עליו פעמים רבות, יהפוך לאמת. למרבה הצער, גבלס העמיד תלמידים הרבה, דווקא בישראל. אה, שכחתי. זה לא שקר. זה "נראטיב".

 

* נשיא או נשא? - "Palestine: Peace Not Apartheid" – זה הגלגול העדכני של הפרוטוקולים של זקני ציון. מחבר ספר הנאצה הוא ג'ימי קרטר, נשיאה לשעבר של ארה"ב. בספר זה הוא הוציא מן הבקבוק את כל האנטישמיות החדורה בו עד לשד עצמותיו.

 

עובדה זו אינה מפריעה לו לבקר בישראל, ולצפות שמנהיגיה יעניקו לו כבוד נשיאים. היטיבו לנהוג הנשיא ריבלין וראש הממשלה נתניהו בסרבם לפגוש אותו. מבחינתנו אין הוא נשיא, אלא נשא. נשא של נגיף האנטישמיות החדשה.

 

* פיתוי מושחת -  במאמר ב"הארץ" מפציר עודה בשאראת בהרצוג להציע לכחלון ממשלת רוטציה, וכך להשיג רוב שיאפשר לו הקמת ממשלה שתכלול את הרשימה הערבית המשותפת.

 

אני מייצג את הרוב המוחלט של מצביעי כחלון, כאשר אני קובע שלא נתנו לו את קולנו, כדי שלמען נזיד העדשים של ראשות הממשלה ברוטציה, יעביר את השלטון למי שהפסיד בבחירות, בקואליציה מושחתת עם קרטל הלאומנות הערבית ועם ה"שמאל" הקיצוני. אין לי ספק, שכחלון ידחה בשאט נפש כל הצעה ממין זה.

 

אני גם מאמין שהרצוג מספיק הגון וריאלי, כדי לא להתבזות בהצעה מסוג זה. אין לי ספק, שאילו הרצוג ניצח בבחירות, הוא לא היה מעלה על דעתו הקמת ממשלה עם קרטל הלאומנות הערבית.

 

* כי זה מינו -  המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי, שהוא התופעה הרחוקה ביותר מרוח דמוקרטית, תוקף בחריפות ובארסיות את ערוץ 2, שהיה מגוייס למערכת רקלוביבי בבחירות, ומאשים אותו שהוא פועל כערוץ הבית של נתניהו, כיוון שהוא אינו מספיק קיצוני בהסתה נגד נתניהו.

 

למה רכלבסקי דבק בשנאה המקלקלת את השורה, גם אחרי שהכתה אותו בקלפי כבומרנג? כי הוא אינו יכול אחרת. הוא אינו מכיר דרך אחרת. כי זה טבעו.

 

אגב, גם רכלבסקי קרא לכחלון לגנוב את עשרת המנדטים שלו כדי להעביר את הניצחון למפסיד. אין זה מפתיע, שמי שהסית לפוטש בצה"ל, וקרא לטייסים לא להמריא אם יקבלו פקודה לתקוף את הכורים הגרעיניים באיראן, מטיף היום לפוטש פוליטי וגניבת הבחירות.

 

* בשירות הקפיטליזם החזירי – אחת מאבני היסוד במשנתו החברתית–כלכלית של כחלון ובמצע הבחירות שלו, הייתה רפורמה במערכת הבנקים, שתשבור את קרטל הבנקים המסחריים. הבנקים בלחץ ומתכננים מאבק לא קל, שיגרום לכחלון להתגעגע למאבק שניהל נגדו קרטל חברות הסלולר, כשהנהיג את הרפורמה בענף.

 

הבנקים נערכים, ובנק הפועלים כבר רכש את שירותיו של שמעון פרס בעלות של 30,000$ לחודש. הוא כמובן מכחיש שזאת מטרת העסקתו. "איני עוסק בזה", יאמר, מן הסתם.

 

אך סמלי, שמי שהיה יו"ר מפלגת העבודה כשבנק הפועלים היה הבנק של העֲמֵלִים, הוא היום הפרזנטור של הבנק, כשהוא הבנק של העֲמָלוֹת.

 

* דרכי נועם - חתן פרס ישראל, ראש ישיבת הר עציון, מגדולי הרבנים של הציונות הדתית, הרב ד"ר (דוקטור לספרות אנגלית) אהרון ליכטנשטיין הלך לעולמו.

 

הרב ליכטנשטיין היה מופת של יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

 

כך כתב הרב ליכטנשטיין על פרשת המחתרת היהודית: "את מעשיהם של המכונים 'עצורי המחתרת היהודית' אין לדון מצד שאלת המרידה במלכות. שאלה זו היא כאין וכאפס לעומת פשע הריגת אנשים חפים מפשע. חומרת פשע זה מקהה כל שאלה בנושא המלכות, אם היא תקיפה מספיק או פחות. העמדת שאלת המרידה במלכות בראש, יש בה משום קהות חושים ואטימות לב". ולאחר רצח רבין אמר הרב ליכטנשטיין: "אנו צריכים להתמסר ולהתמודד, לא לטייח ולא לטשטש, אלא לזהות את הבעיה שעומדת לפנינו ולפעול בהתאם. לטהר את לבנו לעבדו באמת. לטהר את מחננו לעובדו באמת".

 

* בין המבול לאחרית הימים - דברים ששמעתי פעם מפיה של שלומית רביצקי טור-פז, מנהלת בית מדרש "אלול". שלומית סיפרה על הרב ליכטנשטיין, שהשתתף בכנס משותף של נציגים מכל הזרמים ביהדות. הוא אמר, בדבריו, שבתנ"ך פעמיים מתכנסות כל החיות יחד: בתיבת נוח ובאחרית הימים ("וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ"). "אני מרגיש כעת שמבול בחוץ, אבל מייחל שנהיה ראויים ונכונים לאחרית הימים". שלומית אמרה שהתנאי לכך, הוא שנאפשר לכל אחד לשמור על צביונו הייחודי, לכבש להיות כבש ולנמר – נמר.

 

* מבקשי פניך - אני ממליץ בחום על הספר "מבקשי פניך" - שיחות שניהל הרב חיים סבתו עם הרב ליכטנשטיין, שהלך השבוע לעולמו. הספר מציג לעומק את השקפת עולמו הייחודית של הרב ליכטנשטיין.

 

* ביד הלשון

 

מִצְלֶה – יום העצמאות, חג המנגלים, קרב והולך. איך אומרים מנגל בעברית? מִצְלֶה, מלשון צליה, הפעולה שאנו עושים על המיצלה.  

 

ומה השם העברי לפיקניק? המילה פיקניק היא מילה צרפתית בת המאה ה-17 והיא חדרה לגרמנית ולאנגלית ואף לעברית. בשנות ה-70 הוצע התחליף העברי טוזיג, שהוא בעצם תחליף ארמי, מילה תלמודית שפירושה "סעודת רֵעים" אך המילה לא נקלטה. לדעתי, לא היה לה סיכוי להיקלט בשל דמיונה לטוסיק.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 22/4/2015 09:07   בקטגוריות אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, הספדים, מנהיגות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, צוק איתן, כלכלה, ציונות, שואה, תקשורת, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ