לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ§ֳ¡ֳ¸ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

במדבר כז: המסר הפמיניסטי המוצפן


בפרק כ"ז מחלק משה את הנחלות למשפחות בני ישראל, בצורה צודקת, על פי גודל המשפחה. לפי חוקי הירושה המקובלים בתקופה, מובן מאליו היה שהירושה עוברת לבן. אולם צלפחד, נינו של מנשה בן יעקב, היה "אבו אל בנאת": מחלה, נועה, חגלה, מִלכה ותרצה. באו הבנות אל משה ושאלו מדוע תקופח משפחתם ולא תזכה בנחלה, רק כיוון שלאביהם המנוח לא היו בנים. על פניו, היה אמור משה לדחות את הפמיניסטיות הרפורמיות החצופות הללו, המנסות לשנות סדרי בראשית. אך הוא לא עשה כן. הוא הבין שיש צדק בטענתן, אף שהיא מנוגדת למסורת ולחוק היבש. הוא החליט להביא את הנושא לערכאה הגבוהה ביותר – ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו. וכה אמר ה': "כן, בנות צלפחד דוברות. נתון תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחֵי אביהם, והעברת את נחלת אביהן להן". הוא אף פסק שאין זו הלכה ספציפית לבנות צלפחד, אלא הלכה כללית במקרה של משפחה חשוכת בנים.

 

אם התורה היא תורת חיים בעבורנו, איזה לקח עלינו להפיק מן הסיפור לימינו? דרך אחת, היא לדבוק מילולית בכתוב: "איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו". כלומר, יש לקבל את הסדר החברתי לפיו הרכוש עובר לבן, ורק אם אין בן, יש להעביר את הזכות לבת.

 

אני מפיק לקח אחר לגמרי. אני רואה בפרשה הזאת מסר מוצפן שהתורה מוסרת לנו, אודות שוויון המינים. בימים שבהם העולם כולו היה פטריאכלי והאישה הייתה רכוש של האב עד נישואיה ושל בעלה אחרי נישואיה, ושל אחיה אם האב מת בטרם נישאה וכן הלאה, מציעה התורה דרך מהפכנית, שקשה לנו להבין עד כמה היא חריגה ורדיקאלית לתקופתה: האישה אינה רכוש, היא אדם עם זכויות, גם עם זכויות ירושה. היום, אומרת התורה, אני מאפשרת הורשה לבנות כאשר אין בן, אבל מורישה ליהודי כל הדורות צופן – בבוא העת, כשהאנושות תבשיל לכך, עליכם להיות האוונגרד של שוויון המינים. אל לכם לתת יד להדרת הנשים.

 

ומעבר לפסיקה המהפכנית, עצם התעוזה של בנות צלפחד לגשת למשה ולעמוד על זכויותיהן, הינה מופת לדורות ולימינו. בספרם "יהודים ומילים", כותבים עמוס עוז ובתו פניה עוז זלצברג על בנות צלפחד: " בנות צלפחד חשו שהצדק איתן. איזו טקטיקה נקטו אפוא? שימו לב: הן לא השלימו עם גורלן, לא פנו לחפש חתנים עתירי נדל"ן, לא שפכו את מר לבבן בתפילה חרישית, לא קיטרו באוזני חברותיהן. הן עשו מה שעושה אדם שהתמזל מזלו לחיות בחברה כפופה לחוק: עתרו לרשות השופטת".

נכתב על ידי הייטנר , 8/7/2015 00:57   בקטגוריות חברה, חינוך, יהדות, מנהיגות, משפט, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



במדבר כה: בין הקנאים והפעורים


בפרק כ"ה עם ישראל נענש במגיפה, כיוון שרבים מבניו זנו אחרי בנות מואב שפיתו אותם ואחרי אלוהיהם. פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרון הכהן, ראה את אחד ממנהיגי העדה, זמרי בן סלוא, עם מואבית צמרת. הוא לקח רומח ורצח את שניהם. המגיפה נעצרה, ואלוהים שיבח את פנחס והבטיח לו ולזרעו כהונת עולם. הוא שיבח אותו על מעשהו, "בקנאו את קנאתי בתוכם".

 

פנחס היה לאב טיפוס של הקנאות היהודית. עד היום הוא מהווה המודל לחיקוי לקנאים בתוכנו, כמי שקם ועשה מעשה קיצוני ובכך הציל את ישראל. הוא היה המודל למטורפים שבקנאים בתוכנו, כמו יגאל עמיר וברוך גולדשטיין, ושל מי שמסיתים למעשים קיצונים ומטורפים.

 

במגילת העצמאות אנו מתהדרים בצדק, בכך שהנחלנו לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי, אותו כתב עמנו בארץ ישראל. עיקרו של התנ"ך הוא עשרת הדברות והחשוב בעשרת הדיברות הוא "לא תרצח".

 

אולם יש להודות שיש ביהדות גם דברים אפלים, הנותנים הכשר לתועבות נוראות, בשם היהדות. חובתנו להיאבק על דרכה המוסרית של היהדות ושל מדינת ישראל, ולהוקיע את תופעות הקנאות, שעלולות להמיט עלינו אסון.

 

****

 

"וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר".

 

הבזוי ביותר בפולחני האלילים, היה פולחן בעל פעור. מדוע נקרא בעל פעור? כותב רש"י: "על שום שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו".

 

פולחן בזוי מסוג זה קיים גם היום. הנה רק לפני חודשים אחדים נחשפנו לכך בסרטון שהעלתה ה"אמנית" האנאלית נטלי כהן-ורצברג, שצילמה את עצמה מחרבנת על דגל ישראל.

 

הבזויה ב"אָמנִיוֹת", היא הפעורה הנ"ל.

 

****

 

יש מי שבכוח מנסים לשכנע אותנו שהברירה שלנו היא בין הקנאים ותמונת הראי שלהם – הפעורים.

 

ומן הראוי שנדחה בשאט נפש את הברירה הנוראית הזאת, נסרב לקחת חלק ב"מלחמת התרבות" שבין אלה ואלה ולא ניתן להם להשתלט על השיח הציבורי בישראל.

 

 * 929 

נכתב על ידי הייטנר , 6/7/2015 00:28   בקטגוריות אמנות, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: עשרים אלף איש


עשרים אלף איש / אריאל הורוביץ

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 5.7.15

 

שנה מלאה למלחמת "צוק איתן" ונקדיש לה היום את הפינה, בה נשמיע את שירו של אריאל הורוביץ "עשרים אלף איש". השיר, המספר את סיפור ההלוויה של שון כרמלי, חייל בודד שלחם ב"גולני" ונפל בסג'עיה, ועשרות אלפי ישראלים שלא הכירו אותו, הלכו אחרי ארונו בהלוויה ההמונית. השיר עוסק בסולידריות היהודית, וכיוון שהסולידריות הלאומית, הערך הנעלה של "כל ישראל ערבים זה בזה" היה המאפיין העיקרי של המלחמה, הוא היה להמנונהּ.

 

את השיר כתב ושר אריאל הורוביץ. אמו של הורוביץ, נעמי שמר, כתבה שירים שהיו להמנוני מלחמות. "ירושלים של זהב" נכתב לפני מלחמת ששת הימים, אך בזכות שחרור העיר העתיקה, הוא היה להמנונה המובהק של המלחמה. המנון מלחמת יום הכיפורים היה "לו יהי".

 

במבצע "עופרת יצוקה" כתב אריאל הורוביץ את "רקפות בין הסלעים" שהיה להמנון המבצע. בשיר זה תיאר הורוביץ את ההפתעה שגילה במלחמה – בין הכותרות על הפשע והרשע, הפערים והשחיתות, נחשף לפתע לפנים היפים של הארץ, המתחבאים כמו רקפות בין הסלעים, אך כשיש צורך שמישהו ישכב בבוץ בתוך שוחה, הם מתגלים.  

 

ב"רקפות בין הסלעים", הפנים היפים של הארץ התגלו בלוחמים שנחלצו להגן על אזרחי ישראל, ועשו זאת במסירות, בהתלהבות ובנחישות. ב"עשרים אלף איש", פניה היפים של הארץ התגלו לא רק בקרב הלוחמים, אלא גם בעורף, בקרב אזרחי ישראל. ואכן, במלחמת "צוק איתן" גילתה החברה הישראלית את פניה היפים. הלוחמים שחתרו למגע. נחושים להגן על האזרחים והילדים שהיו מטרה למתקפות טילים על העורף הישראלי. אזרחי ישראל שתמכו במלחמה והיו מוכנים לשלם במשך שבועות את המחיר של ירי מאסיבי על ערי ישראל במרכז הארץ ואף בצפונה, כי לא היו מוכנים להשלים עוד עם המציאות שבה תושבי עוטף עזה לבדם יספגו במשך שנים אלפי רקטות ופצמ"רים, והחברה הישראלית תשלים עם הפגיעה. במלחמה ראינו גילויים יפים של לכידות חברתית, של התנדבות רבתי למען תושבי הדרום וחיילי צה"ל. ואחד הגילויים היפים של הסולידריות היה ביחס לשלושת החיילים הבודדים שנפלו בקרב, ולחיילים הבודדים שנפצעו ואושפזו.

 

שון כרמלי, לוחם "גולני", נהרג בסג'עיה. יש המכנים זאת "אסון סג'עיה", אך אני לא מקבל את ההגדרה. הרוגי סג'עיה אינם נפגעי אסון, אלא לוחמים שנפלו בקרב. שון היה חייל בודד, שהוריו ירדו מן הארץ לפני 26 שנים והוא נולד וגדל בטקסס. הוא עלה לארץ לקראת גיל הגיוס, והתנדב ל"גולני".   

 

שון היה אוהד שרוף של מכבי חיפה. הסמ"פ שלו סימס לאחיו שאחד ההרוגים, שון כרמלי, הוא אוהד מכבי חיפה וחייל בודד. האח העביר את הידיעה לרפאל קבסה, הבעלים של אתר האוהדים. קבסה קרא באתר ובקבוצות הפייסבוק והווטס-אפ של האוהדים, לכבד את זכרו, כדי שלא יקבר אלמוני, ללא מלווים. הוא קיווה שכמה עשרות אוהדים ינהגו כך, ותהיה זו הלוויה מכובדת, שבה אוהדי הקבוצה יכבדו את זכרו ויחבקו את המשפחה. הוא לא העלה על דעתו אפס קצהו של מה שקרה.

 

ההודעה פשטה כאש בשדה קוצים ברשתות החברתיות, ועשרות אלפי ישראלים, מכל רחבי הארץ, שאיש מהם לא הכיר את שון אך הזדהו עם סיפורו, ליוו אותו לדרכו האחרונה, והמשיכו ללוות את המשפחה בשבעה ועד היום. לאחר נפילת בנה, ובעקבות היחס שקיבלה מהחברה הישראלית, המשפחה עלתה חזרה לישראל.

 

אריאל הורוביץ התרגש מאוד מן המחווה, וכתב על כך את השיר. השיר נכתב לְשון, בגוף שני. הכותב מספר לו על עשרים אלף האיש שהשתתפו בהלוויה. יש לך שתי אחיות – האחיות הביולוגיות, הוא הזכיר, אך יש לך עשרים אלף אחים.

 

האחים האלה הם התגלמות האחווה היהודית, והם אומרים לך שאצלנו "אין דבר כזה חייל בודד". הערבות ההדדית היהודית, בין החברה הישראלית ותפוצות הגולה, מבטיחה שגם בעת בידוד מדיני, איננו "עם לבדד ישכון" (אגב, ביטוי מתוך פרשת השבוע שקראנו אתמול) "כל עוד ישנם בטקסס, בחיפה ובגוש עציון, אנשים כמוך, שון".

 

למה טקסס, חיפה וגוש עציון? טקסס היא העיר בה נולד שון וגדל עד עלייתו. חיפה היא עירו בישראל, עירה של קבוצת הכדורגל שאהד, העיר בה נטמן. וגוש עציון מסמלת את שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו שבועות אחדים טרם מבצע "צוק איתן", וחטיפתם הייתה האות לגילויי הסולידריות הלאומית, האחווה היהודית. טקסס וחיפה, זו הסולידריות בין היהודים בארץ ובגולה. חיפה האדומה וגוש עציון, זו הסולידריות בין הישראלים בערים שבתוך הקו הירוק ובהתנחלויות, חילונים ודתיים, ימין ושמאל.

 

לזכרם של שון כרמלי וכל חללי "צוק איתן", נשמיע את "עשרים אלף איש".

 

עשרים אלף איש ואתה הראשון

עשרים אלף איש אחריך שון

צועדים בשקט עם פרחים

שתי אחיות - עשרים אלף אחים

 

אוהדי הכדורגל שהגיעו עם הצעיפים של הקבוצה

ובחורה עם דגל

שלא ברור למה היא כל כך בוכה

בלי להכיר אותך

 

עשרים אלף איש ואתה הראשון

עשרים אלף איש אחריך שון

צועדים בשקט עם פרחים

שתי אחיות עשרים אלף אחים

 

באו לומר תודה ולהיפרד

להגיד שאין דבר כזה חייל בודד

וגם עם לא ישכון לבדו

כל עוד ישנם בטקסס, בחיפה בגוש עציון

אנשים כמוך שון

 

עשרים אלף איש ואתה הראשון

עשרים אלף איש אחריך שון

צועדים בשקט עם פרחים

שתי אחיות עשרים אלף אחים

 

העושה שלום במרומיו

הוא יעשה שלום עלינו

עם בוא הסתיו שלא תזכה לראות כבר שון

לכן הגיעו עד הנה מזקן ועד קטון

מחיפה, מגוש עציון

 

עשרים אלף איש

ואתה ראשון

עשרים אלף איש אחריך שון

צועדים בשקט עם פרחים

שתי אחיות עשרים אלף אחים

 

נכתב על ידי הייטנר , 5/7/2015 22:55   בקטגוריות היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, פרשת השבוע, צוק איתן, ציונות, תרבות, רדיו אורנים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ