לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ§ֳ¡ֳ¸ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 1.2.15


 * "עתיד הגולן ברור – הוא יישאר בידינו... רמת הגולן היא מחוץ לתחום. אין ולא יהיה כל דיון עליה, מכיוון שמדובר בחזית הביטחון של ישראל". כך אמר יצחק הרצוג בביקור שערך השבוע בגולן, כשלצדו ציפי לבני ועמוס ידלין.

 

מאז 1992, לא נשמעה אמירה כזו מצד מנהיג מפלגת העבודה. הדבר בולט כאשר הדברים נשמעים דווקא מפיו של הרצוג, שבתפיסה הכללית מוביל קו יוני יותר מקודמיו.

 

דברים אלה מבטאים את ההתפכחות הכמעט כללית, בנושא הגולן.

 

* בכל יום שעובר, אנשים נוספים מתפכחים. בכל יום שעובר, יותר ויותר אנשים שתמכו בהתלהבות בנסיגה מהגולן, מודים לנו שהצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי במאבקנו. רעיון העוועים המטורף של מסירת הגולן לציר הרשע מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.

 

* התגובה הישראלית על הפיגוע בהר דב הייתה נכונה ובמידה. אסור לאפשר לאויב לפגע בנו בלי לשלם מחיר. אולם יש לנהוג בקור רוח, ולהיזהר מהיגררות להסלמה רבתי שעלולה להידרדר למלחמת לבנון השלישית. וכך נהגה ישראל.

 

מלחמת לבנון השניה יצרה הרתעה שהביאה לשמונה וחצי שנות שקט כמעט מלא, לאחר 40 שנים של גבול מדמם. זה הישג שאיש לא העלה אותו על דעתו קודם לכן.

 

האם השקט הזה הסתיים? אם חלילה יתברר שהאויב מנסה ליצור מציאות של "שגרת טפטוף", יש להגיב במלוא העוצמה, לא רק נגד חיזבאללה אלא נגד לבנון, כדי לעצור זאת ולהחזיר את ההרתעה במלוא עוזה.

 

אולם כנראה שמדובר ברצון של האויב להגיב על חיסול ג'יהאד מורניה וחבריו בפעולה מוגבלת. לכן, נכון היה להסתפק בתגובה מדודה ובניסיון לחזור לשגרת הפסקת האש.

 

* שר החוץ ליברמן ועדר הטוקבקיסטים הימננים האוטומטיים תוקפים את נתניהו ויעלון על שיקול הדעת שהביא אותם לתגובה המדודה והמתונה לפיגוע בהר דב, שזכתה לכינוי "הכלה". ושוב מציגים אותם כ"פחדנים", "הססנים" והארסנל הידוע, וטוענים שצריך היה להגיב בכל הכוח, תגובה בלתי פרופורציונלית וכו'.

 

הם רק שוכחים, משום מה, שאותם "פחדנים" החליטו רק שבועיים קודם לכן החלטה נועזת ביותר, לסכל באופן יזום התארגנות טרור אסטרטגית על גבול הגולן, וחיסלו את ראשיה – בכירי חיזבאללה ומשמרות המהפכה האיראניים ("לפי מקורות זרים", כמאמר הקלישאה). זו הייתה פעולה אסטרטגית יזומה. היה לה מחיר כואב, בפיגוע התגובה. אני מתייחס למחיר הזה, כאל הרוגים ופצועים בפעולה עצמה, או כמו נפגעים בהיתקלות בדרך חזרה מפעולה.

 

צה"ל הגיב על הפיגוע בכך שהשיב אש והפגיז מטרות חיזבאללה. על שתי הרקטות שנורו לעבר צפון הגולן צה"ל הגיב הן בירי ארטילרי והן בתקיפה אווירית.

 

בצדק רב, מקבלי ההחלטות הגיבו באופן שלא יגרור הסלמה והידרדרות למלחמה.

 

אני מכיר את כל הגיבורים הללו, שאינם מבינים את מורכבות החיים, ורואים בכל שיקול דעת קצת יותר מורכב מ"להיכנס באמאמאמא שלהם" כ"חוסר קוהרנטיות". ביאליק היטיב להגדירם כ"להקת חורצי עט ולשון". מהם אין לי ציפיות.

 

אבל מליברמן יש לי ציפיות. הוא שר החוץ. הוא בעל ניסיון רב שנים כשר בממשלה וכחבר קבינט. הוא יודע שנכון לפעול מהראש ולא מהבטן, לנהוג בקור רוח ולא כחמומי מוח. וכל התבטאותו נובעת אך ורק משיקולים אלקטורליים פופוליסטיים.

 

* אני מקווה שהאירועים האחרונים בעיצומה של מערכת בחירות לעומתית וקיצונית, יחזירו אותנו מהטירוף של "אנחנו או הם" לשפיות של "אנחנו".

 

* בכנס שנערך בתשעה באב שעבר, נשאה דברים רחלי פרנקל, אמו של נפתלי, אחד משלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בידי מרצחי חמאס.

 

כמו כל הקהל הבטתי בה משתאה, מוקסם כבר מרגע עלייתה על הבמה. אישה שרק חודש קודם לכן קרה לה הנורא מכל – מוות אכזרי כל כך של בנה היקר, עלתה על הבמה זקופה וגאה, פניה קורנות, עיניה מאירות, החיוך אינו מש מפיה, בקול בוטח ויציב, ללא פתק של ראשי פרקים או נקודות להרצאה, ברהיטות מופלאה, נשאה דברים על הלכידות הקהילתית, החברתית והלאומית שהתגלו סביב החטיפה והרצח של בנה. קשה שלא להעריץ את כוחות הנפש שלה, עוד בטרם עיבדה את אסונה, לצאת מן המקום של האבל הפרטי, אל המשמעות הציבורית, הערכית, הלאומית, אך לא למקום של התלהמות, שנאה ונקמה, אלא למקום אופטימי, של חוסן לאומי, של היכולת הלאומית והחברתית להיבנות מהמשבר הלאומי, שהיה כרוך באבל האישי שלה. וכל זאת, ללא טיפה של זיוף, ללא שמץ של תיאורים קיטשיים, עם יכולת גם לבקר. ובדבריה העלתה על נס התגייסות של חברה שלמה, על כל חלקיה ומגזריה, כולל מגזרים שלא תמיד אנו יודעים לראות בהם חלק מאתנו – החרדים והמיעוט הערבי, למען שלוש משפחות במשבר, ובהמשך – בעוצמה רבה יותר, במלחמת "צוק איתן".

 

היה זה בעיצומה של מלחמת "צוק איתן". במלחמה זו התגלה הישראלי היפה במלוא הדרו ותפארתו והחברה הישראלית התגלתה כהתגלמות הישראליות היפה. היו אלה שעותינו היפות ביותר.

 

באותה תקופה, הישראלי המכוער שבשוליים, שהתרגל לשלוט בשיח הציבורי ולפתע נדמה לו שהקרקע נשמטת תחת רגליו, הגביר ווליום והקצין. כך נחשפנו לתופעות נאלחות כמו גדעון "הרעים לטיס", "הצל" שהטיל צלו וחתתו ודומיהם.

 

את דבריה בכנס סיימה רחלי פרנקל בשתי שאלות, אודות גילויי הלכידות והסולידריות הישראלית במלחמה הזאת. האם זה אמִתִי? האם זה ימשך? תשובתה לשאלה הראשונה הייתה חיובית. השאלה השניה נשארה פתוחה.

 

* כמו פרה הבועטת בדלי החלב המלא, כך החברה הישראלית, ביצר אובדני בלתי נתפס, מיהרה בתום המלחמה לחרב את כל היפה והטוב שבא לידי ביטוי במלחמה. התקשורת והפוליטיקאים, שדיג במים עכורים אומנותם, הזדרזו והצליחו להעכיר ולהרעיל את המים הזכים של החברה הישראלית.

 

הם הצליחו להסיט (ולהסית) את החברה אל מדרון הפלגנות, הקרע והשנאה.

 

הם גררו אותנו לבחירות מיותרות; בחירות לעומתיות ורוויות שנאה והסתה שלא ידענו כמותן שנים רבות.

 

מופע האימים של ציפי לבני ב"מצב האומה" וסרטון ההסתה של "הבית היהודי" נגד יוסי יונה הם בעיניי התגלמות הבחירות הללו.

 

* במלחמת "צוק איתן", החברה הישראלית העלתה על נס את ה"אנחנו" – במלוא תפארתו. במערכת הבחירות הזאת ירדנו לבירא עמיקתא של "אנחנו או הם" – סיסמת הבחירות המשותפת לשתי המפלגות הגדולות.

 

* איני רואה איך אפשר לעצור את ההידרדרות הזאת לפני הבחירות. בבוקר שלמחרת הבחירות, תהיינה תוצאותיהן אשר תהיינה, יהיה עלינו להפשיל שרוולים ולעמול קשה כדי לנסות ולשקם את החברה הישראלית מהריסותיה.

 

* בני בגין הוא אחד האישים הערכיים, האיכותיים, הצנועים וההגונים ביותר שפעלו בפוליטיקה הישראלית. בגין הוא התגלמות החיבור של לאומיות וליברליזם. חזרתו לחיים הפוליטיים היא בשורה חשובה. זהו תיקון של הדחתו המבישה בפריימריז לפני הבחירות הקודמות.

 

* כאשר בני בגין חזר לליכוד לפני הבחירות לכנסת ה-18, הכותרות זעקו שזאת הוכחה להקצנה הימנית של הליכוד. כאשר בני בגין לא נבחר בפריימריז לכנסת ה-19, הכותרות זעקו שזאת הוכחה להקצנה הימנית של הליכוד. מה תזעקנה הכותרות עם חזרתו של בגין לרשימת הליכוד לכנסת ה-20?

 

* אם מישהו זקוק להסבר מדוע הליכוד זקוק כל כך לדמותו של בני בגין, כדאי שיראה את מופע ההתבהמות האלים של חוטפת המיקרופונים מירי רגב.

 

* אחרי הדחתו של פייגלין, חזרתו של בני בגין מבטאת את סופו של ניסיון ההשתלטות העוינת על הליכוד.

 

* בני בגין תמיד ייחשב "בן של", אך כדאי לזכור שהוא מבוגר בשנתיים ממנחם בגין בפרישתו.

 

* מה יש בו, במקום ה-11, שגם הליכוד וגם "המחנה הציוני" הקצו דווקא אותו לשריון ה"אסים" שלהם?

 

* חבל שעמוס ידלין, מועמד "המחנה הציוני" לתפקיד שר הביטחון, אינו מופיע ברשימת המחנה לכנסת. גם אישית ובעיקר אידיאולוגית, חשוב מאוד שהקול שלו ישמע בתוך מפלגת העבודה; קול הגיוני ושקול, שיכול להוות משקל נגד לקולות אחרים באותה מפלגה.

 

הסיכוי שהוא יכהן כשר הביטחון אינו גבוה. ראשית, הסיכוי שהרצוג ירכיב את הממשלה הוא בינוני ומטה. שנית, אם הוא ירכיב את הממשלה, הוא לא יוכל למנות את ציפי לבני לשרת החוץ, טרכטנברג לשר האוצר, ידלין לשר הביטחון, שלי יחימוביץ' לשרה בכירה. הרי הוא יהיה חייב לתת תפקידים מרכזיים לשותפות הקואליציוניות. במקרה כזה, יהיה קל יותר לוותר על ידלין, כיוון שלא יהיה ח"כ, אין לו כוח פוליטי והוא אינו יכול להוות איום על הרצוג.

 

פוליטיקה פשוטה.

 

* בראיון ל"ידיעות אחרונות", עמוס ידלין סיפר שכל חייו הצביע למפלגת העבודה, למעט פעמים – בשתי מערכות הבחירות שאחרי מלחמת יום הכיפורים, בשל כעסו על המחדל (שהיה האירוע המכונן של חייו, ובעקבותיו החליט להישאר בצה"ל).

 

הוא לא סיפר למי הצביע באותן שתי מערכות בחירות, 1973 ו-1977. המעניין הוא, שאלו שתי מערכות בחירות שבהן אביו, אהרון ידלין, היה מראשי מפלגת העבודה. ב-1973 הוא היה ח"כ בכיר (שנה קודם לכן התפטר לאחר שנים רבות מתפקידו כסגן שר החינוך והתרבות) ובבחירות 1977 הוא היה שר החינוך בממשלת רבין הראשונה. 

 

* לאחר שבועות אחדים שבהם חיבק "הארץ" את הרצוג ולבני, בימים האחרון הוא שינה קו והחל לזנב ב"מחנה הציוני". אולי זו סלידה מעצם ההגדרה "המחנה הציוני". אולי זו תגובה לגיבוי ש"המחנה הציוני" העניק לממשלה באירועים הביטחוניים בצפון. אולי זו הצבתו של עמוס ידלין, איש עמותת אלע"ד המיישבת ביהודים את מזרח ירושלים למועמד המחנה לתפקיד שר הביטחון. אולי זו הזליגה של מצביעי מרצ ל"מחנה הציוני" שאם תימשך עלולה לסכן את עצם הישרדותה של מרצ. ואולי זה הגֶן הרדיקלי, המחייב אותם להתייצב מ"שמאל" ל"שמאל".

 

מאמר אחר מאמר, יוסי שריד, גדעון לוי, אורי משגב ואחרים, יורדים כסח על "המחנה הציוני", מצביעים על ציפי לבני כמחרחרת מלחמות בעזה, מציגים את הרצוג כמי שישתלב אחרי הבחירות בממשלה בראשות נתניהו וכד'.

 

בגיליון ערב שבת היה זה תורו של זאב שטרנהל. גם הוא הציג את הרצוג כמי שירוץ לממשלת נתניהו, טען שתפישתו המדינית מעורפלת, טען שנוח יהיה לנתניהו לצרף לממשלתו את הרצוג, לבני ולפיד ש"מלבינים" את סרבנותו ואת הנצחת אקיבוש וכו' וכו'.

 

שטרנהל מבקש שינוי רדיקלי, ואינו רואה איך ניתן לחולל אותו דרך הקלפי. ולכן, הוא מייחל לפתרון שלא דרך הקלפי – דרך התערבות בינלאומית, חרם על ישראל ופגיעה יזומה בביטחונה. "שינוי רדיקלי לא יחול כאן כל עוד השלטון הנוכחי לא יביא על ראשינו משבר לאומי גדול... לכן, החלופה הריאלית טמונה בהתערבות חיצונית שתהיה מסיבית די הצורך כדי לערער את שלוות החיים הישראלית הנוחה. רק כאשר כל אחד ואחד בקרבנו ירגיש את מחיר הכיבוש על בשרו, יגיע הקץ לקולוניאליזם ולאפרטהייד כחול-לבן. רק כשתיפגע הכלכלה, כולל רמת החיים הכללית, או ייפגע הביטחון, כתוצאה מסיכון חמור של האינטרסים האמריקאיים באזור, יתחיל הטיפול הממשי בחיסול הכיבוש ובהבטחת עתידנו".

 

האם חתן פרס... ישראל (!) הנ"ל הוא יותר פטריוט או יותר דמוקרט?

 

* עם הצבתו של הפרא הכהניסטי במקום הרביעי ברשימתו של אלי ישי, נתפלל שהרשימה לא תעבור את אחוז החסימה.

 

* ברוך מרזל סרב ללחוץ את ידיו של יו"ר ועדת הבחירות השופט ג'ובראן. הוא אינו לוחץ יד של ערבי. זה הכהנאציזם בהתגלמותו. יחד - מפלגה שיש עמה קלון.

 

* חבל מאוד שרות קלדרון משובצת רק במקום ה-15 של "יש עתיד". אילו ידעתי בוודאות שהקול שלי יכריע אם היא תכנס, הייתי מצביע להם. אבל אם אצביע להם, הקול שלי עלול להיות הקול המכריע שיכניס את עופר שלח (מס' 6).

 

* 12 בפברואר 1990. יו"ר מרכז הליכוד אריק שרון, מסכל הצבעה על תכנית מדינית של ראש הממשלה יצחק שמיר. במערכת הגברה חלופית רבת עוצמה שהכין בעוד מועד, גבר על קולו של ראש הממשלה שניהל את ההצבעה, בהצגת שאלון חלופי בנוסח "מי בעד חיסול הטרור?".

 

30 בנובמבר 2004. במהלך דיון במרכז מפלגת העבודה על מועד הפריימריס לראשות המפלגה, התפרץ המועמד אהוד ברק לבמה, חטף את המיקרופון מהיו"ר ההמום משה שחל, ונשא את דבריו ללא רשות דיבור.

 

חוטפת המיקרופון מירי רגב מכוונת גבוה.

 

* לא רבים המקרים שבהם אני משבח את גדעון לוי, אך כשמגיע לו – מגיע לו. הוא כתב הספד יפה ומרגש על דייוויד לנדאו, עורך "הארץ" לשעבר, שהלך לעולמו.

 

במאמרו הוא הצביע על הניגודים שלנדאו הכיל, ובין השאר הוא כתב שלנדאו היה בעת ובעונה אחת ציוני רדיקלי ושמאלני רדיקלי.

 

כשמאלן רדיקלי, לוי מודע לסתירה בין שמאל רדיקלי וציונות. לא בכדי הוא אנטי ציוני, כתב מאמרים נגד הציונות בהם קרא לישראל להיפרד סופית ורשמית מהציונות ולקבור אותה קבורה נאה. אך למה הוא מתכוון כאשר הוא מגדיר את לנדאו "ציוני רדיקלי"? מה פירוש "ציוני רדיקלי"?

 

יש הבדל בין קיצוניות ורדיקליות. קיצוניות מתארת את המקום שבו נמצא אדם בספקטרום הדעות. ככל שהוא קרוב יותר לקצה, הוא מוגדר קיצוני.

 

רדיקליות היא הרצון לשנות מהשורש את המצב הקיים.

 

הציונות הייתה מהפכה רדיקלית ביותר. היא קראה לשינוי מהשורש של הוויית העם היהודי – מעם מפוזר בגולה לעם מרוכז במולדת, מעם נטול עצמאות ותלוי בחסדי זרים לעם ריבוני במדינת לאום עצמאית, מעם מנותק ורוחני המרחף בעולם לעם עובד ויצרני הנטוע באדמתו, מעם חריג וזר בניכר לאומה שהינה חלק ממשפחת העמים הריבוניים, מעם הדובר בבליל לשונות וז'רגונים לעם שהחייה את שפתו הלאומית שהייתה בתרדמת עמוקה והפך אותה לשפת הדיבור ועוד. הציונות הייתה מהפכה רדיקלית בכך שהיא תבעה מהפרט שינוי רדיקלי באורחותיו – עקירה מארץ הולדתו ועליה לארץ מולדתו, אימוץ שפה ישנה-חדשה וכד'.

 

היום, 67 שנים אחרי שהציונות הקימה את מדינת ישראל – מדינת לאום יהודית דמוקרטית, הציונות כבר אינה רדיקלית, אלא עובדה קיימת. עובדה שיש לטפחה ודורשת מאתנו עוד מאמצים רבים בקיבוץ גלויות וביישוב הארץ, בחיזוק המדינה והחברה. אולם הטיפוח הזה אינו רדיקלי, אלא חיזוק הקיים. הציונות עדין רדיקלית ברמה האישית, בקריאה ליהודי החי בגולה לעלות לארץ, לדבר עברית. בוודאי שאין היא רדיקלית בעבור יהודי ישראלי שחי כאזרח ישראל. ולכן, לא ברור לי מה פירוש הרדיקליות שלוי מייחס לעובדת היותו של לנדאו ציוני.

 

לעומת זאת, הפוסט ציונות היא רדיקלית. כל ניסיון לשנות את מהותה של מדינת ישראל, ממדינה יהודית דמוקרטית למשהו אחר – הוא רדיקלי, כיוון שהוא עוקר משורש את מהותה של המדינה ומנסה ליצור משהו חדש תחתיה, גם אם היא תמשיך להיקרא מדינת ישראל. מי שקורא להפוך את ישראל למדינת הלכה בלתי דמוקרטית, שמקור הסמכות שלה אינו רצון העם והחוקים שנבחרי הציבור מחוקקים אלא ההלכה, מציע הצעה רדיקלית. מי שקורא להפוך את ישראל למדינה קוסמופוליטית שאינה עוד מדינת הלאום היהודית, מציע הצעה רדיקלית.

 

גדעון לוי הוא אכן איש שמאל רדיקלי, המציע לעקור את המדינה היהודית ולהקים תחתיה משהו אחר לגמרי. דיוויד לנדאו היה ציוני וליברל-שמאלני, אולם הוא לא היה רדיקלי לא בציונות שלו ולא בשמאלנות שלו.  

 

* ביד הלשון

 

הזמנו מראש ארוחה במסעדה. " בשעה עשרה לשמונה תצטרכו להחזיר את השולחן". להחזיר את השולחן?! איזה שולחן לקחנו?

 

זה הזכיר לי, שבקיבוץ שמיר, בימים הרחוקים של הלינה המשותפת, כאשר אם סיימה את חופשת הלידה והכניסה את התינוק לבית התינוקות, הסלנג הקיבוצי כינה זאת: "החזירה (!) את הילד לבית תינוקות".

 

זה גם מזכיר לי את הכינוי המוזר לנסיגה מחלקי ארץ ישראל כ"החזרת (!) שטחים".

 

אגב, מתוך תפריט המסעדה: "עוגת בצנצנת". לא נגענו.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 1/2/2015 00:13   בקטגוריות אנשים, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, המלחמה בלבנון, חברה, חוץ וביטחון, מנהיגות, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, שואה, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בראשית ל"א: המהפכה הפמיניסטית של יעקב


ישנן דרכים שונות לקרוא את התנ"ך בימינו.

 

יש קריאה פונדמנטליסטית, הקוראת את הכתוב כלשונו, בחינת מעשה אבות – סימן לבנים, ללא כל התייחסות לכך שהתקופה שונה כל כך. חז"ל היו אנטי פונדמנטליסטים – לא זו בלבד שהם דרשו את התורה, את סיפוריה ואת חוקיה, באופן נועז, יצירתי ומהפכני, הם גם נידו את הקראים, שנצמדו ללשון המקרא כפשוטו והוציאו אותם מכלל ישראל. הפונדמנטליסטים של ימינו הם הקראים של השולחן ערוך בכל הנוגע להלכות, וקריאתם את סיפורי התורה היא קראית לגמרי. ע"ע "תורת המלך".

 

יש קריאה אנכרוניסטית, של מי שקוראים את התורה ומעמידים את סיפוריה וחוקיה מול הנורמות של ימינו, תוך התעלמות מרוח התקופה. בדרך כלל, זו קריאתם של מי שמחפשים סיבות ותירוצים ליידות בליסטראות בתורה וביהדות. הם עושים זאת בשילוב של חרון ושמחה לאיד. ע"ע "חמורו של משיח".

 

אני משתדל לקרוא קריאה אחרת. הקריאה שלי היא של אזרח מדינת ישראל במאה ה-21, הקורא את התנ"ך מתוך הבנה שנכתב לפני אלפי שנים, ומנסה לדלות מסיפוריו, נבואותיו וחוקיו את המסרים הראויים לנו, יהודים ישראלים בימינו.

 

קריאה אנכרוניסטית של חוקי העבד העברי, לדוגמה, תביע זעזוע מן התורה הנותנת הכשר לעבדות. הקריאה הזאת נשמעת כמו "אויאויאוי".  וממנה נגזר, לכאורה, מנוד ראש בנוסח: נו, בטח. התורה מכשירה את העבדות ומה הפלא שאנו מעבידים עובדי קבלן. היהדות הזאת...

 

אני קורא את חוקי העבד מתוך פרספקטיבה, המבינה שהדברים נכתבו בעידן שבו חוק הטבע בעולם כולו היה שהעבד הוא תת אדם, רכוש בעליו, ולעולם הוא ובניו ונכדיו וניניו עד סוף הדורות יהיו לעבדים. ובתוך המציאות הזאת, חוקי העבד העברי מחנכים אותנו לשנאת העבדות, לאהבת החירות, מחייבים שחרור העבד לחופשי בשנה השביעית ומענישים קשות עבד מתוך בחירה. והיחס הנדרש לעבד הוא יחס כלפי שכיר ושותף. המסר של חוקי העבדות בתורה, הוא מסר חברתי רדיקלי, שאין לקבל כל מיני "חוקי טבע" המנציחים חוסר שוויון, אלא ברוח חוקי העבד היהדות מצווה אותנו להיות אוונגרד של צדק חברתי ושאיפה לשוויון, והתנגדות לעוולות הנפוצים בזמננו.

 

וכאן אני מגיע לפרק ל"א בספר בראשית.

 

אחרי 20 שנות התנכלות ומרמה מצד לבן, מצווה אלוהים את יעקב להתנתק מלבן ולשוב למולדתו ולארץ אבותיו ומבטיח להיות עמו.

 

מה עושה יעקב? קורא לרחל ולאה, ונושא באוזניהן נאום אפולוגטי ארוך מאוד, בו הוא מתאר להן את תלאותיו בבית אביהן, את חוסר ההגינות של אביהן ואחיהן כלפיו להבדיל מהגינותו המופלגת כלפיהם. הוא מתאר להן את הצלחתו, כברכת אלוהים. הוא מספר להן על התגלותו של אלוהים אליו והוראתו לעזוב ולחזור לארץ אבותיו.

 

לא כתוב במפורש שיעקב ביקש את רשותן או שאל אותן אם הן מסכימות. אולם הנאום אומר דרשני. והמילה הראשונה אחרי נאומו של יעקב היא "ותען". אם רחל ולאה עונות ליעקב, ניתן להבין שהוא שאל אותן, ביקש את רשותן.  

 

אם יעקב ביקש את רשותן של רחל ולאה, פירוש הדבר שהוא העניק להן זכות וטו על מצוות אלוהים. זוהי מהפכה פמיניסטית ממדרגה ראשונה.

 

כזכור, גם כאשר ביקש עבד אברהם את ידה של רבקה, עבור יצחק, אמרו אחיה ואִמָהּ: "נקרא לנערה ונשאל את פיה". כלומר, זכות הבחירה הייתה שלה.

 

לבני החברה המערבית במאה ה-21, מה הרבותא בכך? זה מובן מאליו.

 

אולם רק לפני מאה (!) שנה, נשים בדמוקרטיות המערביות נלחמו על זכותן להצביע בבחירות. תקופת המקרא, לפני אלפי שנים, היא תקופה פטריאכלית, שבה האישה נחשבה לרכוש אביה עד חתונתה ולרכוש בעלה לאחר מכן. אין היא נהנית מאוטונומיה כלשהי, וחובתה לציית לבעלה. ובתוך התרבות הזאת, מציבה לנו התורה, דרך סיפורו של יעקב, מסר חתרני. האישה שותפה להחלטות.

 

לא, התנ"ך אינו ספר פמיניסטי, סיפוריו אינם מתארים מציאות של שוויון המינים וגם חוקיו אינם חוקים שוויוניים. אולם דרך סיפורים כמו המופיע בפרק שלנו, הוא מעביר לנו שדרים ערכיים סמויים, הממתינים להכרה כשאנו נבשיל לכך.

 

המסר של הסיפור הזה הוא מסר של שוויון המינים. חז"ל של ימינו היו מתרגמים אותו לשוויון גם בבית הכנסת, בכותל ובבית המדרש.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 31/1/2015 19:57   בקטגוריות היסטוריה, חינוך, יהדות, חברה, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



החוסן החברתי של יישובי הגולן


     

המיתולוגיה של הקמת הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל שבצפון הגולן, מספרת על האכזבה של המייסדים מהמיקום. "מה, אנחנו ג'ובניקים?" נעלבו החברים, כאשר הציבו את אורטל חמישה (!) ק"מ מהגבול עם סוריה. הרי חינכו אותנו שההתיישבות מעצבת את הגבול. אנו דורשים במפגיע להתיישב צמוד לגבול.

 

קיבוץ אורטל עלה על הקרקע ארבע שנים לאחר הסדר הפרדת הכוחות שאחרי מלחמת יום הכיפורים, כשאיש לא האמין שיחזיק מעמד זמן רב. אולם בפועל, נהנינו מארבעים שנות שקט. דווקא מלחמת יום הכיפורים, יותר מכל מלחמה אחרת, יצרה הרתעה ששמה קץ למלחמות הכוללות. מלחמה שבה ישראל נתפסה בהפתעה אסטרטגית כאשר האויב פלש לתוכה וכבש שטחים רבים, הסתיימה כאשר צה"ל עצר בפאתי דמשק. את הלקח למד חאפז אסד היטב – כל עוד הגולן בידי ישראל, הוא לא יצא למלחמה נגדה. התובנה הזו נצרבה היטב גם בדנ"א של בנו בשאר.

 

במשך ארבעים שנה הגבול בין ישראל לבין אויבתה המרה ביותר – סוריה, היה גבולה השקט ביותר של ישראל, שקט יותר מגבולות השלום עם מצרים וירדן. במשך ארבעים שנה, הגולן היה האזור השקט ביותר בישראל; חף מפיגועי טרור ואפילו רמת הפשע בו נמוכה מאוד. הביטחון האישי שלנו, תושבי הגולן, היה חזק יותר משל שאר תושבי הארץ. למעט כמה עשרות טילים שנורו לעבר הגולן מלבנון במלחמת לבנון השניה, נהנינו משקט אמתי.

 

השקט הזה היה תוצאה של משטר מרכזי חזק, המשליט את רצונו על הסורים. המצב הזה השתנה עקב מלחמת האזרחים. סוריה התפוררה לגורמים. הגבול בינינו לבין הסורים אינו נשלט עוד בידי צבא סוריה, אלא בידי ארגוני טרור איסלאמיסטיים, הנלחמים בינם לבין עצמם, כמו חיזבאללה השיעי הנלחם נגד דאעש וג'בהת אל נוסרה הסוניות, אך אלה ואלה אויבים מרים שלנו. אלה ואלה אינן מדינות מסודרות וממושמעות, שיש להן אחריות להאכיל מיליוני אזרחים, אלא ארגוני טרור שתכלית קיומם הוא הטרור. אלה ואלה רואים בישראל את האויב הראשי.

 

אנו חשים את השינוי בזליגות מן המלחמות הפנימיות שלהם מפעם לפעם, אך גם במקרים אחדים של ירי מכוון, כפי שחווינו השבוע. שיגורו של ג'יהאד מורניה להיאסף אל אביו, נועד לסכל התארגנות של חיזבאללה ואיראן לפיגועים בגולן. יתכן ששאיפת הנקם על הסיכול יביא להתגברות הפיגועים, כפי שחווינו ביומים האחרונים.

 

בשלב זה, שבו מתקיימת מלחמת האזרחים, הצדדים אינם רוצים לבזבז עלינו תחמושת. אך אין זה מן הנמנע שהמצב ישתנה וחיינו ישתנו.

 

יש לקוות שהתחזיות השליליות לא תתאמתנה והשקט יחזור לגבול וימשיך לשרור בגולן. אך גם אם חלילה המציאות תהיה שונה, אני סומך ובוטח באמונה הציונית, בחוסן החברתי ובלכידות הקהילתית של תושבי הגולן, וביכולתנו לעבור בהצלחה כל מבחן.

 

אני מקווה שהאירועים האחרונים בעיצומה של מערכת בחירות לעומתית וקיצונית , יחזירו אותנו מהטירוף של "אנחנו או הם" לשפיות של "אנחנו".

* "ישראל היום"

נכתב על ידי הייטנר , 28/1/2015 13:54   בקטגוריות אורטל, הגולן, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, ציונות, קיבוץ  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ