לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ§ֳ¡ֳ¸ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

תחמושת לתעשיית השנאה


הרבה אמת הייתה בדבריו של סגן הרמטכ"ל בנאומו בטקס הזיכרון לשואה ולגבורה. אכן, כפי שהוא אמר, צה"ל הוא צבא מוסרי. אכן, כפי שהוא אמר, טוהר הנשק הוא ממאפייניו של צה"ל לאורך כל השנים. אכן, היו וישנם חריגים, שנהגו ונוהגים בניגוד לערך טוהר הנשק, ובכך הם פועלים בניגוד לדרכו של צה"ל. אכן, צה"ל הקפיד ומקפיד על תחקיר אמת של אותם אירועים, באומץ, ללא משוא פנים.

 

ודווקא כיוון שהדברים הללו נכונים – האמירה של סגן הרמטכ"ל: "זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו, היום, ב-2016", שקרית ומקוממת.

 

ההשוואה הזאת חמורה, קודם כל כיוון שהיא שקר. סגן רמטכ"ל שמשקר – זהו כבר כשל ערכי. וכאשר סגן הרמטכ"ל משקר דווקא בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הדבר חמור שבעתיים. אך עיקר החומרה בדבריו, הוא העיתוי וההקשר. ישראל נמצאת תחת מתקפה קשה של דה-לגיטימציה. הביטוי הבוטה, המכוער והציני ביותר של המתקפה הזאת, הוא ההשוואה הנואלת של ישראל לנאצים ושל פעולות צה"ל להגנה על אזרחי ישראל, כפשעים נאציים. לאיזו תהום מוסרית, מפלצתית, יכולים לרדת אנשים, כדי ליצור את משוואת השקר הצינית הזאת? איזו ציניות מרושעת, מקפיאת דם באכזריותה, יכולה לגרום לאנשים לומר את דברי הבלע הללו? למרבה הצער, חוד החנית של התופעה הזאת, שהיא חמורה לאין ערוך יותר מהכחשת השואה במובן הפשטני של המושג, הם יהודים, ישראלים.

 

סגן הרמטכ"ל בשום אופן לא ערך את ההשוואה הזאת. הוא לא השווה את צה"ל ומעשיו למעשי הנאצים. אבל היה עליו להבין שבדברים שאמר הוא מעניק תחמושת לתעשיית השקר והשנאה הזאת.

 

נושא הדגל הישראלי של תעשיית השקר וההשוואה של ישראל לנאצים הוא עיתון "הארץ". כך מציין "הארץ" את יום השואה. "מציין"?! כך חוגג "הארץ" את יום השואה. עמירה הס כותבת על "השואה הקפיטליסטית לאפרו-אמריקאים" ומסבירה מדוע היא חמורה יותר מהשואה שביצעו הגרמנים ובעלי בריתם (וכמובן אינה מציינת מיהם קורבנות אותה שואה) ואז יוצרת זהות בין קורבנות שואת הקפיטליזם לבין הפלשתינאים. יוסי קליין מציג דיאלוג דמיוני בינו לבין חבר, המסביר שהוא שותק לנוכח הדברים הנוראים הקורים במדינה, כי הם אינם פוגעים בו אישית, והוא מכניס לפיו של החבר את המשפט: "אז מה אתה מציע, פשוט לקום ולברוח, כמו ב–1933?" צבי בראל מאשים את מדינת ישראל שהיא מסכנת את יהדות העולם: "היא מונהגת על ידי תמהונים וידעונים שהזריקו לעורקיה סמי הזיה. זו ציונות שמסכנת עכשיו לא רק את אזרחי ישראל, אלא גם את יהדות העולם". דניאל בלטמן כותב: "החיבור לשואה הוא מרכיב כבד משקל בזהות הלאומית של היהודים במדינה. זה משרת את הימין המכתיב שיח קורבני וגזעני פרוטו־פאשיסטי, שנועד להלבין את הפשע המתמשך נגד הפלסטינים ולהציב את העולם הנוצרי בעמדת התנצלות נצחית". רוגל אלפר: "הנצחת השואה משמשת נדבך מרכזי בהרס נשמת הנוער הישראלי, שחירותו ניטלת ממנו על ידי מנגנון אינדוקטרינציה משומן, עוד בטרם יספיק לעמוד על דעתו. נוער ישראלי אינו בן חורין". וכו' וכו' וכו'.

 

והנה, אותו עיתון פרסם במלואו את נאומו של סגן הרמטכ"ל. העיתון המרבה להשמיץ יום אחר יום את צה"ל ומפקדיו, להציג את צה"ל כצבא כיבוש ודיכוי המבצע פשעי מלחמה נוראים, הלועג למוסריותו של צה"ל – אותה העלה סגן הרמטכ"ל על נס, הבז למושג "טוהר הנשק" – אותו קידש סגן הרמטכ"ל, דווקא אותו עיתון הביא בשלמותו את נאומו של האלוף גולן.

 

אין לי ספק שכך יעשו גם גורמי BDS בחו"ל, שישתמשו בדבריו של גולן, שלבטח יסלפו ויעוותו אותם, כדרכם, כבליסטראות ליידוי על מדינת ישראל השנואה עליהם. בשעה שמפלגת הלייבור בבריטניה משעה את חבריה המשווים את ישראל לנאצים, הם יוכלו עכשיו להישען על דברי סגן הרמטכ"ל הישראלי.

 

שעות אחדות לאחר נאומו, הוציא דובר צה"ל הודעת הבהרה של סגן הרמטכ"ל. לפי הודעת דובר צה"ל, גולן "לא התכוון להשוות בין צה"ל ומדינת ישראל לתהליכים שהתרחשו בגרמניה לפני 70 שנה. ההשוואה אבסורדית ומשוללת כל יסוד. צה"ל הוא צבא מוסרי השומר על טוהר הנשק וכבוד האדם, לא היתה שום כוונה ליצור הקבלה כזאת".

 

ודאי שצה"ל הוא צבא מוסרי השומר על טוהר הנשק וכבוד האדם. אך אם לא הייתה שום כוונה ליצור הקבלה כזאת, למה סגן הרמטכ"ל אמר מה שאמר, בזמן ובמקום שאמר? ואם לא הייתה כוונה ליצור הקבלה כזאת, למה הוא יצר השוואה "אבסורדית ומשוללת כל יסוד" כזאת, בניגוד לכוונתו? ואם זו לא הייתה כוונתו – למה כן הייתה כוונתו?

 

חשוב היה שסגן הרמטכ"ל יבהיר את הדברים, וראוי היה שיעשה זאת בקולו, כפי שנאם בקולו. אך הבהרה מן הסוג של "לא הייתה כוונה" היא עלבון לאינטליגנציה. הדברים נאמרו. ומי שאמר אותם, הוא שצריך לתקן אותם. בעקבות דבריו של סגן הרמטכ"ל, היו שאמרו עליו שהוא "קצין אמיץ". אמיץ? אדרבא. שיהיה לו האומץ לומר מילה אחת קטנה: "טעיתי". ולהתנצל. מודה ועוזב ירוחם, ובמקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

 

ואם אין לו האומץ והיושרה להודות בטעותו ולהתנצל, מן הראוי שיתפטר.

 

* "ישראל היום", "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 5/5/2016 10:26   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות, שואה, תקשורת, צבא  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ישעיהו כו: כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ


לישעיהו כו יש לי זיקה אישית. "כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ", נאמר בו. אני חבר קיבוץ אורטל. ואין זו רק ההתרגשות ממציאת פסוק בתנ"ך המדבר על אור וטל, אלא הפסוק הזה היה ההשראה לבחירת שמו של הקיבוץ.

 

את השם אורטל הציע מו"ר עזריה אלון זצ"ל, בעל הכישרון לארץ ישראל והספר "הכישרון לארץ ישראל" (אחד מעשרות ספריו).

 

בשנת השלושים לאורטל ערכתי את הספר "אורטל – שלושים שנים וסיפורים". פניתי לעזריה בבקשה שיכתוב לספר את סיפור בחירת השם. וכך הוא כתב:

 

"אני 'אשם' בשם אורטל, ואלה ההצעות והנימוקים שהעליתי בשעתו:

הבסיס 'טל' התבקש באזור זה (המיקום המדויק של קיבוצכם עדיין לא נקבע אז) הצופה אל הר אביטל והר בנטל ואל החרמון.

 

הביטוי 'טל חרמון' נמצא בתהילים קלג ח, והיה למושג בספרות העברית. הצעתי אז שלושה צירופים: טל מור – על פי שיר השירים פרק ה', שבו מופיעים 'טל' ו'מור' בפסוקים ב ו-ה.

 

טל אור – על פי ישעיהו כו יא 'כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ'. גם ביאליק השתמש בצירוף זה בשירו הנודע 'עם שמש', בפתיחת הבית השני: 'וּרְטֻבֵּי טַל אוֹרוֹת, לַאֲחֵיכֶם תָּשׁוּבוּ'.

 

אור טל – כהיפוך של השם הקודם. אנשי אורטל של אז (אינני יודע בדיוק מי) בחרו בצירוף השלישי, וּועדת השמות אישרה אותו. אף כי הוא לא היה המלצתי הראשונה, הוא מקובל עליי כשם יפה והולם, ואני חושב שהוא מבטא גם את הקשר בין אזורכם ובין העבר התרבותי שלנו".

 

****

 

ואם ההשראה לשמו של קיבוצי היא פסוק מן הפרק, אני חש בנוח מכך שהוא מופיע בפרק שהנו מזמור הודיה לגאולה.

 

הגאולה מתבטאת, בין השאר, בשוויון סוציואקונומי, בדומה לערכי הקיבוץ.

 

"תִּרְמְסֶנָּה רָגֶל רַגְלֵי עָנִי פַּעֲמֵי דַלִּים" – העניים שדוכאו תחת בני המעמדת הגבוהים, המנצלים, המנותקים, המבוצרים ב"קִרְיָה נִשְׂגָּבָה" – ידרכו ברגליהם על בתיה וחורבותיה. אפשר לראות זאת כרמיסה במובן השלילי, של הרס. אני רואה בכך ביטוי לעצם העובדה שרגלי העניים תדרוכנה באופן חופשי, כבני בית, במקומות שהודרו מהם, בעקבות הגאולה החברתית, שתרים מעפר דלים ותהפוך אותם שווים למי שהיו עד כה "בעלי הבית".

 

כחבר בקיבוץ שיתופי, שלפחות בחלקת האלוהים שלו אין עוני ומתקיימים חיים של צדק, שוויון, שיתוף וערבות הדדית, טוב לי למצוא את הפסוק שממנו לקוח שם הקיבוץ, בפרק המתאר גאולה חברתית, המשליכה את ערכי הקיבוץ על כלל החברה.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 4/5/2016 23:40   בקטגוריות אורטל, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חינוך, חברה, יהדות, כלכלה, קיבוץ, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כמו רקפות בין הסלעים


המאמר מוקדש לכבודו של הרב אלי סדן

אבי המכינות הקדם צבאיות וממייסדי מושב קשת שבגולן

חתן פרס ישראל על מפעל חיים תשעו

 

"מי מכיר? מי יודע? מי ראה, מי שמע? לאן, בעצם, נעלם מגש הכסף?

 

- יש הנאנחים בלאט: הלך לאיבוד המגש – שוב לא ימצא לעולם. חייבים נהיה להסתפק באחד זול יותר – עשוי פח.

 

- תמצא כאלה שיאמרו לך בחיוך ערמומי: נתיישן מגש הכסף, השתפשף מרוב שימוש, גם חלודה אכלה בו קצת. עשר שנים, חביבי, זה זמן!

 

זו האמורטיזציה [=פחת] המקובלת של אידיאלים!

 

- פה ושם שמעתי מלחשים, כי אמנם ראו את המגש, מוטל בזווית איזו עליית-גג מאובקת, אלא שאיש אינו יודע כיצד להורידו משם. וציניקאי אחד סיפר לי השבוע במין הנאה ארורה, כי במסיבת קוקטייל אחת, הבחין כיצד מגישים כוסיות קונייאק צרפתי על מגש הכסף שלנו.

 

... מוטב לא לנסות ולדבר עם צעיר ישראלי ממוצע... על חול וחגור, על יום פרך ונזירות ממרגוע, על התנדבות ופקודה, התמסרות וויתורים, על אינטרס המדינה שהוא קודם להנאות הפרט ועל כל שאר דברים טובים ואמיצים, אשר מילאו אי פעם את לבנו על גדותיו.

 

... מה מתרחש כאן? מדוע צוחקים לך בפרצוף כאשר אתה מהין להעלות על דל שפתיך חלוציות? איזה פער מבעית משתרר בין הדור הצעיר לאידיאלים? היכן ראשית נביטת הציניות, הלא-אכפתיות, הריקנות? על איזה דשן משגשגים ברקני הקרייריזם לסוגיו? מה הפיג את טעמם של הערכים והפכם פוחלצים נלעגים בעיני הדור הצעיר?

 

האם נמצאים 'טללי נעורים עבריים' בתהליך של ייבוש?"

 

הציטוטים הללו, אינם עוסקים ב"דור ה-y". לא הבאתי אותם ממחקרם של עוז ותמר אלמוג על דור זה. הציטוטים הם ממחקר שהתפרסם שנה טרם הולדתו של עוז אלמוג. בפסח תשי"ט (1959) החלה להתפרסם ב"מעריב" סדרה בת שמונה מאמרים רחבי יריעה, שהוגדרו כ"מחקרו הגדול של רפאל בשן על הנוער הישראלי", ולסיכום – מסה מסכמת של הפובליציסט שמואל שניצר (לימים עורך העיתון). רפאל בשן היה אז מבכירי העיתונאים והמראיינים בישראל. לא היה זה מחקר אקדמי, אלא מחקר עיתונאי, שכלל שיחות עם בני נוער ועל בני הנוער. דמותו של הנוער, כפי שבאה לידי ביטוי במאמר, עגומה ומייאשת. איזה עתיד יש למדינה, לחברה, עם נוער כזה?

 

שנה קודם לכן, התפרסם ספרו של יוסי גמזו הצעיר "אתם נוער אתם?!". שם הספר לקוח מאמרת הכנף המיוחסת ל"זקן השומרים" אברום שפירא (1870-1965): "אתם נוער אתם? אתם חרא!" גמזו שמר על שפה נקיה, ועידן את האמירה ל"אתם בררה", והיא מופיעה הן בספר והן בשירו "סימן שאתה צעיר".

 

שנה לאחר פרסום מחקרו של בשן, הופיע הסופר ס. יזהר, אז ח"כ, בישיבה של סיעת מפא"י, והדביק לנוער של התקופה את הכינוי "דור האספרסו".  בכינוי זה הגדיר והאשים יזהר את צעירי המדינה ברדיפה אחרי בידור ושעשועים וקריירה. זה היה ההיפך הגמור מדור הפלמ"ח הנערץ, שקדם להם ושישב "מסביב למדורה". מה אפשר להציע לצעירים "המבקשים להם חוויית-מעט ובלבד שתהיה חריפה, מהירה וזולה", תהה יזהר. הוא גילה תהייה על בילויי בתי הקפה של צעירי ישראל, שזה עתה יצאה מתקופת הצנע של שנות ה-50 הקשות, ועל החיבה שלהם לנהנתנות ועל האגואיזם והחומרנות שדבקו בהם. לרבים הפריעה אז הנהייה של הצעירים אחרי כוכבי הרוקנ'רול מחו"ל.

 

כותרת סדרת מאמריו של רפאל בשן הייתה: "הבט קדימה בזעם!" הציטוטים שהבאתי, הם מהפרק השני, שכותרתו: "לאן נעלם מגש הכסף?". הוא הצביע על הפער בין "הנוער של היום" לנוער שקדם לו בעשר שנים, דור תש"ח. "מגש הכסף" הוא הנוער של תש"ח, על פי שירו המפורסם של אלתרמן, מתוך "הטור השביעי", אותו פרסם ב"דבר" ב-19 בדצמבר 1947. רבים ממטבעות הלשון בהן השתמש בשן, לקוחות מן השיר: "חול וחגור", "יום פרך", "נזירים ממרגוע", "טללי נעורים עבריים". "מסביב למדורה", שהזכיר יזהר, הוא שם של שיר אחר של אלתרמן, אף הוא מ"הטור השביעי", שפורסם כעבור פחות מחמישה חודשים, ב-7 במאי 1948, שבוע טרם הכרזת העצמאות, לציון שבע שנים להקמת הפלמ"ח. בשן ויזהר, המביטים קדימה בזעם, מביטים אחורה בגעגוע, לדור תש"ח.

 

באותם ימים שבהם התפרסם "מגש הכסף" – הימים שבין החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר להקמת המדינה, נערך דיון במועצת ההסתדרות הכללית על המצב. הדוברים עלו בזה אחר זה וביטאו פחד מפני הצפוי. רבים מהם הטיחו האשמות קשות ב"נוער של היום", ואיך הוא יעמוד באתגר הגדול? איזה פער קיים בין הנוער הזה לנוער של העליה השניה והשלישית!

 

כאשר עלה בן גוריון להשיב לנואמים, הוא הביע אמון מוחלט בנוער העברי, במסירותו, בנכונות ההקרבה שלו ובכך שיוכל לעמוד באתגרי המלחמה. והוא סיפר סיפור קטן. כאשר חבריי ואני, חלוצי העליה השניה, עלינו לארץ, ותיקי היישוב הביטו בנו, "היחפנים האלה", בעין שלילית וקיטרו אף הם על "הנוער של היום", השונה כל כך מהנוער שהקים את המושבות...

 

וכבר נאמר – סדנא דארעא חד הוא...

 

****

 

אין בכוונתי לזלזל כהוא זה במחקרם של בני הזוג אלמוג על דור ה-y. אני מעריך ומוקיר מאוד את אלמוג, מטובי הסוציולוגים בארץ, ובטוח שיש הרבה מאוד אמת בממצאי מחקרו, כמו גם במחקרו של בשן, כמו גם באמירות של חברי ההסתדרות בתש"ח וכמו האמירות כלפי יחפני העליה השניה. אלא שאני מאמין שזו אינה התמונה השלמה. התמונה השלמה כוללת מציאות נוספת, סמויה – בעיקר מהרדאר התקשורתי, של נוער חלוצי, ערכי, מתנדב, שאולי אינו רוב הדור הצעיר, אך הוא זה שנותן וייתן את הטון וינהיג את החברה הישראלית בעתיד הלא רחוק.

 

רפאל בשן סייג את דבריו. "איך שלא יהיה, המגש יימצא ביום מן הימים... אפשר שהנוער הטוב, החושב, ההוגה, המגשים, מסתתר אי שם ואת הטון בחוצות ובשווקים נותן דווקא קומץ צרכנים 'שוויצרים' ריקניים"?

 

8 שנים לאחר מכן, אותו נוער ריקני, אותו דור אספרסו, הנחיל למדינת ישראל את הגדול בניצחונותיה, שחרר את כל א"י המערבית ואת הגולן, גילה מסירות אין קץ והקרבה ללא מיצרים בהגנה על מדינת ישראל.

 

41 שנים אחרי מלחמת ששת הימים, במבצע "עופרת יצוקה" כתב אריאל הורביץ את שירו "כמו רקפות בין הסלעים".

 

כמו אמו, נעמי שמר, שממש שפשפה את עיניה, כאשר פתאום מצאה בפינה "את ארץ ישראל הישנה, האבודה, והיפהפיה והנשכחת, והיא כמו הושיטה את ידה, כדי לתת ולא כדי לקחת", כך גם הוא הופתע פתאום לגלות איך "כמו רקפות בין הסלעים, הפנים היפים של הארץ מתגלים".

 

אריאל הורביץ אינו אמן של "לחיי העם הזה שכמה טוב שהוא כזה". נהפוך הוא, הוא אמן ביקורתי מאוד, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעיקר בתקליטו "אלבום 5", שהוא אלבום מחאה חזק ובוטה. בד"כ הנטייה שלו היא להצביע על הצדדים השליליים בחברה הישראלית, נגדם הוא יוצא. אחד משיריו הראשונים והמצליחים ביותר, סיגל נחמיאס, מתוך האלבום "יאללה ביי", אף עוסק בסוגיית המילואים באופן ביקורתי מאוד, המתאר את תחושות התסכול של המילואימניק.

 

גם בשיר הזה, אריאל הורביץ אינו מתכחש לצדדים המכוערים בחברה הישראלית – הנהיגה הפרועה, הלכלוך ברחובות, הפשע, הטלוויזיה השטחית, דרי הרחוב והאלימות הרצחנית, הקרע בין ימין ושמאל, הפערים הסוציואקנומיים, כשלי קליטת העליה, היחס לעובדים הזרים. אך מרוב שהוא מרבה לעסוק בסוגיות הללו, נסתרו מעיניו הפנים היפים של הארץ. ולפתע, במבצע "עופרת יצוקה" כאשר הוא רץ בהתנדבות להופעות במקלטים ובפני החיילים, הוא גילה את הפנים הללו, המסתתרים כרקפות בין הסלעים. וכשהארץ צריכה שמישהו ישכב בחול בתוך שוחה, הם לפתע יוצאים ונגלים לנגד עיניו. גם הורביץ ממש משפשף את עיניו, כשהוא פגש בא"י היפה.

 

האם רק במלחמה באים לידי ביטוי הפנים היפים של הדור הצעיר בישראל? רק בתש"ח, במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים, במלחמת לבנון השניה, ב"עופרת יצוקה" וב"צוק איתן"?

 

במלחמה אנו מנסים להסיר מנגד עינינו את מעטה הציניות, ולכן אנו רואים את הדברים, אך הם קיימים בכל השנה. הורביץ הופיע, לפני חודשים אחדים, באירוע "לימוד גולן", במכללת "אוהלו" בקצרין. הוא סיפר שהוא הגיע אחרי לילה בלי שינה, כיוון שאת הלילה הקודם הוא בילה כמתנדב בארגון "השומר החדש". הוא בילה את הלילה עם חבריו המתנדבים, הצעירים ממנו בעשרים שנה.

 

"השומר החדש" הוא ארגון אחד מתוך ארגונים רבים מאוד, של צעירים ובני נוער נפלאים, המתנדבים כל השנה בחינוך, ברווחה, בקליטת עליה, בביטחון – חלקם במסלולי הגשמה כדרך חיים, חלקם בהתנדבות כחלק בלתי נפרד מאורח חייהם. הם משלבים עשיה ולימוד. הארץ, לאורכה ולרוחבה, זרועה בארגונים כאלה, כאשר על כל מקום בתוכם מתחרים מועמדים רבים; תנועות הנוער, שלפני שנות דור כבר הספידו אותם והנה הייתה להם עדנה רבתי, מכינות קדם צבאיות, התנדבות חסרת תקדים לשנות שירות לפני הצבא, התנדבות רבה לשירות קרבי ומשמעותי בצה"ל, תנועות הבוגרים, הקומונות העירוניות, הקבוצות השיתופיות, תכנית המשך לבוגרי צבא במכינות הקד"צ, תכניות בוגרים המשלבות חקלאות ולימוד, הגרעינים התורניים בערי הפיתוח, ארגונים של אקטיביזם חברתי, בתי מדרש רבים ומגוונים, תנועות וארגונים של התחדשות יהודית וציונית ועוד ועוד. הנה, רק אצלנו בגולן – מדרשת השילוב, שלוש מכינות קדם צבאיות, תכנית "נטעים", "קטיף ישראלי", התנדבות רבה של בני נוער לשנות שירות ועוד.

 

לפני 37 שנים, השתתפתי כנער בקורס רשג"דים של תנועת הצופים; חוויה משמעותית מאוד, שהשפיעה עליי יותר מכל קורס פיקודי וניהולי בצה"ל ובחיים האזרחיים עד היום. באותו קורס, דיברנו על היותנו "300 הגדעונים"; כמו 300 לוחמיו של גדעון המקראי – אוונגרד קטן מאוד מבחינה מספרית, שיכול להנהיג ולהוביל ולחולל שינוי. היום מדובר על הרבה יותר מ-300, מ-3,000 וגם מ-30,000 גדעונים. ולכן, איני שותף לאווירת היאוש ולנהי.

 

"הבט קדימה בזעם" כתב רפאל בשן, מיואש מ"הנוער של היום", ארבע שנים לפני שנולדתי. אך כשאני רואה את הנוער של היום, אני מביט קדימה בתקווה ובאמונה.

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 4/5/2016 15:15   בקטגוריות היסטוריה, חברה, חינוך, מנהיגות, ציונות, תרבות, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ