לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ§ֳ¡ֳ¸ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

מנוח לכף רגלם


ב-1983 הקימה קבוצת חלוצים יישוב בתוחמת הצפונית של רצועת עזה – אלי סיני. החלוצים הקימו את היישוב בשליחות לאומית, שליחות התיישבותית שנהנתה מהסכמה לאומית רחבה. קבוצת המייסדים הורכבה מעקורי חבל ימית, ששנים קודם לכן יצאו לחולות ימית בשליחות לאומית, שליחות התיישבותית שנהנתה אף היא מהסכמה לאומית רחבה. שנתיים לאחר עקירתם וחורבן מפעל חייהם, אזרו כוח העקורים להתחיל מבראשית ולהקים יישוב חדש. 22 שנים לאחר מכן, שוב נעקרו מאדמתם, שוב ראו בחורבן מפעל חייהם. העובדה שהתוחמת הצפונית הייתה סמוכה לגבול הבינלאומי, המשך טבעי של המועצה האזורית חוף אשקלון, ושניתן היה לסגת מרצועת עזה בלי לפגוע בשלושת יישובי התוחמת, לא עמדה להם. הכורת היה טוטאלי. מוכים וחבולים יצאו עקורי אלי סיני אל הבלתי נודע. הם, שהקימו קהילה יפה, החליטו לקיים ולשמר אותה ולהתחיל שוב מבראשית. לאחר תקופה ארוכה שבה השתכנו העקורים במאהל פליטים ביד מרדכי, נמצא הפתרון – הם הצטרפו לקיבוץ פלמחים, להכות בשלישית את השורש שנעקר פעמיים.

 

ב-1949 הקימה קבוצה של פלמ"חניקים, לוחמי חטיבת "יפתח", שלחמו בקרבות מלחמת השחרור, יישוב חלוצי חדש, על חוף הים, ליד שפך נחל שורק. הם היכו שורש בחולות הטובעניים (שכל מי שחווה קורס צניחה יודע עד כמה הם טובעניים) והתובעניים והצמיחו בחולות ישוב פורח, קיבוץ לתפארת. פלמחים, שהיה אחד הקיבוצים החזקים והמצליחים בתנועה הקיבוצית, נקלע למשבר כלכלי קשה, שאיים על קיומו. מתוך ההתמודדות עם המשבר, נמצא מסלול לתיקון – קליטת עקורי אלי סיני.

 

רק מי שמכיר ויודע מהי קהילה שיתופית, יבין עד כמה קשה קליטה בו זמנית של קבוצה כל כך גדולה – 25 משפחות, בוודאי של קבוצה מאורגנת; קל וחומר כשמדובר בקהילה שבאה מאורח חיים אחר, מדרך פוליטית אחרת. בוודאי, כאשר מדובר בקהילה מוכת אסון, שחוותה שבר נורא של חורבן מפעל חייה המשותף. הנכונות של קהילה במשבר לקחת על עצמה משימה כזו, ולהתאחד עם הקבוצה החדשה, ראויה לשבח ולהוקרה. תהיינה הסיבות להחלטת פלמחים אשר תהיינה – הקהילה לקחה על עצמה משימה לאומית ציונית התיישבותית ממדרגה ראשונה.

 

הסרט "חולות נודדים" שהוקרן בערוץ הראשון, תיעד את תהליך קבלת ההחלטות והמו"מ בן שתי הקהילות, לאורך התקופה שבין העקירה לחנוכת שכונת הקבע של המצטרפים החדשים לקיבוץ. האזעקה ביום חנוכת השכונה והטילים בשמי פלמחים, שנורו מן האדמה ממנה נעקרו המצטרפים מאלי סיני, הייתה ביטוי אמתי וסמלי למהות חיינו ומאבקנו על הארץ.

 

צפיתי בסרט בהתרגשות, מזדהה עם הקולטים והנקלטים. זאת, למרות שהיו בו קטעים שלא היו לי קלים. הדיונים באספות פלמחים – לפחות הקטעים שנכנסו לסרט, נראו כדיון שכל כולו עוסק בשאלת הבוננזה הכלכלית הצפויה לפלמחים בעקבות המהלך. לא הייתה, כמעט, אמירה ערכית, משימתית. חבל. אז מה? בסופו של דבר מה שקובע הוא המעשה. והמעשה הוא גדול, גם אם כאשר פורטים אותו לפרטים המעשיים הקטנים, הוא נראה כיום קטנות. כן, כל מעשה גדול מתקיים בזכות העיסוק ביום קטנות.

 

למחרת הקרנת הסרט, הופיע ב"הארץ" מאמר שטנה מאת מבקר הטלוויזיה של העיתון רוגל אלפר. מה כבר אפשר לצפות מאלפר? איש רע, אדם ציני עד שורשי שערותיו, אטום וערל לב, בעל עט נובע שנאה ורעל – הוא כבר לא יכול להפתיע. ובכל זאת, נדהמתי מעומק השנאה שהוא הקרין.

 

הוא פתח בהכרזת השנאה: "אין לי בעין דמעה אחת בשביל מפוני גוש קטיף" הוא כתב והוסיף לתאר את יחסו אל העקורים בביטויים כמו: "שאט נפש" ו" קבס קיומי מתמיד" ואותם תיאר במונחים של: "קולוניאליזם מושחת, עיוור, בוטה, סוטה ממש" ועוד כהנה וכהנה כיד השנאה הרעה עליו. מן הסתם, גם אחרי עקירתם הם "מתנחלים" ובתור שכאלה אין הם ראויים למנוח לכף רגלם.

 

בתור אדם ציני וניהיליסט, שאינו מסוגל להכיר בעובדה שיש אנשים מסוג אחר, בעלי ערכים, כך הוא מתאר את המהלך: "מדובר בעסקת נדל"ן משתלמת... האידיאולוגיה העיקרית כאן, בכסות קלושה של קהילתיות וסיסמאות ה'ביחד' הדביקות, היא כסף. שהרי לתושבי אלי סיני השתלם כלכלית לדבוק יחדיו כקהילה".

 

והשורה התחתונה של הסרט על פי אלפר: "הוא מספר את הציונות כעסקת נדל"ן קרה". כי הבעיה של אלפר אינה ההתיישבות "הקולוניאליסטית" ברצועת עזה, שהרי זו כבר חרבה ונעקרה. הבעיה שלו היא הציונות, ההתיישבות בפלמחים. הוא פתח בגינוי אמירה של תושב אלי סיני, שהוא נעקר מ"גן העדן הפרטי" שלו. הוא הציג את הביטוי הזה כהתגלמות הרוע והאטימות. הוא התכוון רק לאלי סיני שבעזה? כך הוא מסיים: "ובאשר לפלמחים. מי לא היה רוצה לסייר בארץ, להצביע על מקום שמתחשק לו להקים בו יישוב, ולקבלו. היו ימים שכל הארץ הזו היתה 'גן עדן פרטי'. צודק נתניהו, כדאי להקיפו בגדר". כן, הבעיה שלו היא פלמחים.

 

שתי קהילות במשבר התאחדו ליצור יצירה ציונית התיישבותית מתחדשת. הקולטים מצפים מהנקלטים להביא לתוכם את הרוח הקהילתית שאבדה להם. הם מותקפים בטילים מרצועת עזה ובחיצי תרעלה מרח' שוקן בת"א. אך הם חזקים יותר מכל שונא ורודף. אני מצפה בכיליון עיניים ל"חולות נודדים 2", שיתאר את השתלבותן של שתי הקהילות, לקהילה אחת גדולה וחזקה.

 

* "ידיעות הקיבוץ"

נכתב על ידי הייטנר , 11/2/2016 15:06   בקטגוריות היסטוריה, התיישבות, חוץ וביטחון, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, קליטה, חברה, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: מה אכפת לציפור


אם תעוף הציפור / להקת אחרית הימים

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 9.2.16

 

ביום ראשון הוקדשה התכנית "ארבע אחרי הצהרים" בגל"צ לשיריו של הזמר והשחקן גבי שושן, ששם קץ לחייו בשבת. כל השירים שהושמעו בתכנית, ללא יוצא מן הכלל, היו מראשית שנות השבעים. יתכן שהסיפור הזה מעיד על הטרגדיה של האיש.

 

בגיל עשרים, גבי שושן היה כוכב עולה בשמי המוסיקה הישראלית, גיבור תרבות, אחד מזמרי הרוק והפופ הבולטים בישראל. בערך בהיותו בגיל 23-24 ההצלחה שלו פסקה באחת. מאז, במשך למעלה מארבעים שנה, הוא לא הצליח לשחזר אותה. כל מה שניסה לעשות – נכשל. כאשר ניסה להופיע עם חומר חדש, הקהל דרש את "שש עשרה מלאו לנער", "להשתטות לפעמים" ו"בראשית". בגיל 25 עזב גבי שושן את הארץ, ונכשל בארה"ב. בגיל 34 הוא חזר לארץ ונכשל בישראל. הוא נכשל מבחינה כלכלית. הוא נכשל מבחינה משפחתית והיה בנתק מילדיו. הוא הידרדר לסמים. והוא סבל מדיכאון ומחרדות. הוא סבל מבדידות קשה. זה כל כך כואב, במיוחד לנוכח ההבטחה הגדולה שבנסיקתו הגדולה, בראשית שנות השבעים.

 

גבי שושן נולד במרוקו ב-1950 ועלה לישראל בגיל 5. מילדות נמשך למוסיקה, למד באופן עצמאי לנגן בגיטרה שאותה בנה בעצמו. בגיל 15 החל את הקריירה המוסיקלית שלו בלהקות הקצב של רמלה. הוא היה חבר בלהקת "הגולדפינגרז" עם ניסים סרוסי ולאחר מכן בלהקת השוקולדה עם צביקה פיק. עם צביקה פיק הוא שיחק במחזמר "שיער", בתרגומו של אהוד מנור, ב-1970. זו הייתה הנסיקה הגדולה של שניהם, ששיחקו בתפקידים הראשיים.

 

שושן השתתף בסרטים הגדולים של התקופה – "קזבלן", "השוטר אזולאי" ו"לופו" וכסולן במחזמר "אני שאיש לא מכיר" והיה סולן וגיטריסט בלהקת הרוק האיכותית "אחרית הימים". ב-1973, בגיל 23 הוציא את תקליט הסולו הראשון, "נער כחול עיניים", עליו עבד יחד עם קובי אושרת. תקליט זה כלל את להיטי הענק שלו, "שש עשרה מלאו לנער" שכתב עלי מוהר והלחינו קובי אושרת וצביקה נוי, "בראשית" שכתבו אהוד מנור והלחין צביקה נוי ו"ילדה קטנה" שאף אותו הלחין צביקה נוי, למילותיה של סמדר שיר.

 

ההצלחה של גבי שושן לא הייתה מקרית. מדובר בזמר בעל איכות קולית יוצאת דופן, ומנעד קולי רחב ביותר, המאפשר לו לנוע בחופשיות בין אוקטבות שונות תוך שמירה על היציבות והעוצמה של קולו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפזמונים של "שש עשרה מלאו לנער" ו"ילדה קטנה". הוא בורך בחוש קצב, בעוצמה רבה; מבחינה מקצועית היו לו כל הסיבות להצלחה הגדולה, וכל הסיבות להמשיך בהצלחה. הסוד אינו הצלחתו אלא כישלונו.

 

שמא היה זה יצר הרס עצמי, או סתם חוסר מזל ובחירות שגויות. לא ברור, אך כל ניסיונותיו לשקם את הקריירה, מאז חזרתו לישראל ב-1984, כשלו. לאחרונה הצליח לגייס בגיוס המונים כסף לתקליט חדש, ודומה היה שאולי הפעם יצליח הקמבק. התקווה הזו, ניגודם של הדיכאון והחרדות, לא התממשה. החרדות, הדיכאון והבדידות ניצחו.

 

גבי שושן היה דמות טרגית. ובין שיריו בחרתי שיר המתאים לסיפורו. השיר הוא שירו של חנוך לוין בלחנו של זוהר לוי "מה אכפת לציפור", שאותה שרה להקת "אחרית הימים", שגבי שושן היה אחד מחבריה.

 

להקת "אחרית הימים" פעלה בשנים 1971-2. זוהר לוי, מייסד הלהקה ומנהיגה הבלתי מעורער, בחר כמה מן הקולות הצעירים הבולטים והמוכשרים ברוק הישראלי הצעיר – אלי מגן, גבי שושן, יצחק קלפטר ומירי אלוני. שושן היה סולן וגיטריסט.

 

הלהקה הייתה איכותית מאוד, זכתה להערכה רבה ונבחרה ללהקת השנה בכל הרשתות והעיתונים ולפרס "כינור דוד", אחד הפרסים היוקרתיים ביותר בתחומי האמנות השונים באותן שנים. אולם להופעות שלהם כמעט לא הגיע קהל, הם נחלו כישלון מסחרי, והם התפוררו בתהליך מואץ שהחל עם פרישתה של מירי אלוני, סולנית הלהקה, שהתקשתה להתחבר לסגנון הרוק הכבד, שלא היה מקובל באותם ימים.

 

מי שניסה להציל את הלהקה היה אריק איינשטיין. הוא יצא לסיבוב הופעות עם הלהקה – הופעה שחציה של הלהקה וחציה שלו כשהלהקה מהווה להקת הליווי שלו. אריק גם השתתף בהקלטת השיר "יש לי יום הולדת" בשירה וקולות. אך דבר לא עזר. המופע לא התרומם. הלהקה התפזרה עוד בטרם יצא לאור תקליטה המצוין.

 

על אף כישלונה המסחרי, עד היום נחשבת הלהקה לאחת הטובות והאיכותיות ביותר שפעלו כאן. ומבין כל שיריה היפים, השיר ששרד יותר מכל שיר אחר, הוא "מה אכפת לציפור", המוכר יותר על פי מילות הפתיחה שלו "העץ הוא גבוה".

 

כמו בכל שיריו ומחזותיו של חנוך לוין, גם בשיר הזה הוא מציג את העולם כמקום אפל, רע, חסר רחמים, חסר סולידריות, חסר תקווה. זהו שיר אלגורי המציג באמצעות גיבוריו מציאות נטולת שמץ של סולידריות. העץ, הים, הציפור והאדם חיים בכפיפה אחת, אבל לאיש לא אכפת מרעהו. "מה אכפת לו לים שהעץ הוא ירוק?" "מה אכפת לו לעץ שהים הוא כחול?" ניצנים של קשר אנושי מגלה האדם – "אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים". הוא אינו אוטיסט חברתי, אלא הוא קשוב לסביבה ויכולת כתיבת השירים שלו מותנית בהיות הציפור לצדו. התקווה, מעט האופטימיות, אובדת במהרה. "מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק?"

 

גבי שושן הוא במידה מסוימת דמות חנוך לוינית. חייו האומללים היו חיי בדידות וכאלו התגשמה בהם תמונת חוסר התקווה שבשיר: "אם תעוף הציפור לא ישיר עוד שירים. מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק".

 

ויתכן שהציפור היא אנחנו, החברה שלא השכילה לפרגן לגבי שושן ולהעביר לו את המסר שאכפת לה ממנו ואכפת לה שישיר ולא ישתוק.

 

צר לנו על גבי שושן, זמר גדול שחי חיים אומללים ומת בנסיבות טרגיות כל כך. ואנו יכולים להתנחם בשירים שהותיר לנו, ולהבטיח שאחרי מותו הוא לא ישתוק, אלא ישיר.

 

העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק,

הים הוא מלוח, הים הוא עמוק,

אם הים הוא עמוק, מה אכפת לו לעץ,

מה אכפת לו לים שהעץ הוא ירוק.

 

העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק,

יפה הציפור, היא תעוף לה רחוק,

אם תעוף הציפור, מה אכפת לו לעץ,

מה אכפת לציפור שהעץ הוא ירוק.

 

הים הוא מלוח, הים הוא עמוק,

יפה הציפור, היא תעוף לה רחוק,

אם תעוף הציפור, מה אכפת לו לים,

מה אכפת לציפור שהים הוא עמוק.

 

אדם שר שירים כי העץ הוא ירוק,

אדם שר שירים כי הים הוא עמוק,

אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים,

מה אכפת לציפור אם ישיר או ישתוק.

 

נכתב על ידי הייטנר , 9/2/2016 19:48   בקטגוריות אמנות, אנשים, היסטוריה, חברה, ספרות ואמנות, רדיו אורנים, תיאטרון, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מלכים א יב: מה לנו חלק בדוד


פרק יב במלכים א הוא פרק של אסון לאומי, פרק של חורבן. בפרק זה התפלגה הממלכה לשניים – ממלכת יהודה וממלכת ישראל.

 

הפילוג רחש תחת פני השטח גם בימי דוד ושלמה והוא נבע ממשבר זהות – שבטי ישראל לא התמזגו לעם אחד. אך הסיבה המיידית לפילוג, הייתה חברתית-כלכלית.

 

בפרקים על שלמה קראנו על מיזמי הבניה הגדולים שלו, מיזמי פאר ולא רק לשם שמים. המיזמים הללו לא מומנו באמצעות תועפות הזהב שנכרה באופיר. הזהב הוקדש לכיסאו וארמונו של המלך. הם מומנו באמצעות מסים רצחניים על העם. ואם העם רחש כבוד לשלמה, בכל זאת – מדובר בשלמה... כאשר עלה לשלטון בנו רחבעם, העם החליט – עד כאן.

 

משדחה רחבעם את בקשת העם להקל בעול המסים והוא אף הודיע שיכביד את העול, פרץ המרד, שר המסים נרגם ושבטי ישראל המליכו את ירבעם בן נבט.

 

לכאורה, הקורא אינו אמור להיות מופתע. הרי כבר בפרק הקודם קראנו שהממלכה תתפצל כעונש על חטאי שלמה ושהנביא אחיה השילוני כבר המליך את ירבעם.

 

אך הרשות נתונה, ובידי רחבעם עמדה ההזדמנות למנוע את הרעה. הוצבה בפניו האפשרות ללכת לקראת העם, להקל עליו, לגלות יתר חמלה והתחשבות.

 

שלמה ביקש בתפילתו לב חכם שישכיל לבחור בין טוב ורע. רחבעם עמד בפני הזדמנות חייו – לבחור בטוב ולהציל את הממלכה השלמה. רחבעם כינס שתי קבוצות התייעצות. הגוורדיה הוותיקה המליצה לו לפעול בשיקול דעת ובמתינות, ללכת לקראת העם, להתחשב בו ולרכוש את אהדתו. המשמרת הצעירה, המצטיירת כשכבה של טכנוקרטים המנותקים מן העם, המליצה לו לדכא את העם כדי שלא ירים ראש. הצעירים הם בני שכבת הגיל של רחבעם, האנשים שגדלו אתו, קבוצת ההתייחסות שלו. הם מייעצים לו להתגרות בעם ולהבהיר שאצלו הם עוד יתגעגעו לסבל שסבלו תחת אביו: קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי. רחבעם מקבל את עצתם הרעה. הוא בוחר ברע. רחבעם משיב לעם לֵאמֹר: אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם. אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. 

 

בכך, כרת רחבעם את הענף עליו הוא ישב, גזר קריעה על הממלכה, המיט אסון על עם ישראל.

 

****

 

לפילוג – דינמיקה משלו. ירבעם חושש מהשלכות העובדה שבית המקדש, המרכז הפולחני של עם ישראל, מצוי בירושלים שבידי ממלכת יהודה. לבו ועיניו של העם עלולות להיות מופנות לירושלים ולבית דוד. ולכן, הוא אינו מסתפק בפילוג הממלכה – הוא מפלג גם את הדת. הוא יוצר דת חדשה, עם אלוהים חדשים, בתי מקדש חדשים וחגים חדשים שבדה מלבו. הוא משחזר במדויק את חטא העגל – אבי כל חטאת. וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם. הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

 

זה ירבעם, אותו ירבעם שנבחר בידי אלוהים למלכות, ירבעם שהוכתר בידי נביא האלוהים למלכות. ללמדך, שבכל מקרה – חופש הבחירה הוא תמיד בידי האדם. אין לאלוהים שליטה על בחירותיו של האדם, ופעם אחר פעם הבחירות הפרסונליות שלו מתגלות כבעייתיות.

 

****

 

סיסמת הפילוג והשבר הלאומי מוכרת לנו: מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד, וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי. לְאֹהָלֶיךָ, יִשְׂרָאֵל!

 

זו הייתה קריאת הקרב של שבע בן בכרי, בן הבליעל, שמרד בדוד: "אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי. אִישׁ לְאֹהָלָיו, יִשְׂרָאֵל!" (שמואל ב', כ', א').

 

המרד של שבע בן בכרי נכשל. ומעניין, שהשבט היחיד שחבר ליהודה ונשאר נאמן לבית דוד הוא שבט בנימין, השבט של שאול ושל המורדים שמעי בן גרא ושבע בן בכרי. אך הקריאה – אותה קריאה, והפעם המרד הצליח. הממלכה נקרעה.

 

הטראומה הלאומית של פילוג הממלכה, שהוביל בסופו של דבר לחורבן שתי הממלכות ולאבדן עשרת השבטים, מגולם בפסוק הזה.

 

נעמי שמר הופכת את הפסוק על פניו בשירה "אין ויש". הייחוד שלנו והעוצמה שלנו, על פי נעמי שמר, הם בכך ש"יש לנו חלק בדוד, נחלה בבן ישי".

 

בשיר מתארת נעמי שמר בקנאה בלתי מוסתרת את קסמי העולם שמחוץ לא"י, ומדגישה דווקא את הדברים שאין בארץ: "לנו אין נהרות אדירים וגשם בקיץ / לנו אין בירות אפורות וכל עשנן... לנו אין טירות אצילים, חומות חתומות / לנו אין יערות אפלים שלכת ענבר ... לנו אין מגדל נישא, ראשו בעבים / לנו אין אוצר נעלם בצל הגיא...".

 

איזו מין אהבת מולדת היא זאת, עם געגוע למחוזות אחרים?

 

במאה ה-19 היה נפוץ ביטוי אנטישמי, לפיו "היהודי – איפה שטוב לו, שם מולדתו". ראשוני הציונות ניסו להציג את היפוכו של אותו ביטוי: "היהודי – איפה שמולדתו, שם טוב לו". מי שטוב לו במולדתו, בשל היותה מולדתו, אינו נדרש להוכיח לעצמו ולאחרים, שהיא היא הארץ הטובה ביותר, ואין לו צורך להציג את עדיפותה על מקומות אחרים. מה שטוב באותה ארץ, היא היותה ארצו, גם אם אין בה נהרות אדירים וגשם בקיץ, יערות אפלים ואוצר נעלם בצל הגיא ואפילו אם המילקי בה יקר יותר מאשר בגרמניה. למה? כי אין לנו ארץ אחרת.

 

ובכל זאת, מה יש בה? נעמי שמר מציגה בשיר, לצד האין – את היש, והיש הארצישראלי בעיניה מעניין מאוד. בשני הבתים הראשונים, מציגה נעמי שמר את הדברים היפים והכייפיים שהארץ מעניקה ליושביה, ואין לזלזל בהם כלל: "יש לנו תכלת כל השמיים / יש לנו שמש כל השנה ... יש לנו עיינות ותהומות / בבקעה וגם בהר".

 

יפה. נכון, אין לנו גשם כל השנה, אך יש לנו שמש כל השנה. אבל האם יש בכל אלה פיצוי הולם על העדר טירות האצילים, החומות החתומות, שלכת הענבר, המגדל הנישא שראשו בעבים? ספק.

 

וכאן באה שורת המחץ, הפואנטה של השיר: "אבל יש לנו חלק בדוד / נחלה בבן ישי".

 

בשורה הזאת מהדהדת קריאתו של "איש הבליעל" שבע בן בכרי, שמרד בדוד: "אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה לָנוּ בְּבֶן יִשַׁי" וקריאתם של ירבעם וההולכים אחריו בפילוג הממלכה: "מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד, וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי".

 

המסר של נעמי שמר הוא המסר של אחדות ישראל – תשובה למסר הפילוג של שבע בן בכרי ושל ירבעם בן נבט. אך יותר מכך, יש בדבריה מסר על אודות מהות הציונות. נעמי שמר היתה "חילונית", על פי ההגדרות הסוציולוגיות המקובלות (שאת סלידתי מהן ביטאתי לא אחת), אך ישראליותה יונקת מחזון משיחי, ותכלית ישיבתה בארץ ישראל ואהבתה את הארץ, היא אותו החיבור לדוד המלך ולמה שהוא מסמל. בלי אותה זיקה, בלי אותו חיבור, בלי אותו קשר, באמת קשה להתחרות עם ההוד וההדר והנופים הקסומים באותם מחוזות בחו"ל.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 9/2/2016 15:57   בקטגוריות חינוך, יהדות, ציונות, תרבות, ספרות ואמנות, חברה, כלכלה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ