לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ§ֳ¡ֳ¸ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

עוכרי ההתיישבות


גילה ודוד ברק, זוג צעיר המגדיר עצמו כדתי רפורמי מפ"ת, ביקש להתקבל להרחבה קהילתית של מושב גנים, מושב שיתופי דתי, בעוטף עזה.

 

ועדת הקבלה האזורית החליטה פה אחד לא לקבל את המשפחה, בטענה שאינה מתאימה למרקם החברתי של היישוב. האבחון הפסיכולוגי של המשפחה, היה חד משמעי – היא אינה מתאימה ליישוב. המשפחה החליטה לערער. ועדת ההשגות דחתה את הערר ואשררה את החלטות ועדת הקבלה.

 

המקרה הוא בדוי, אך התבסס על כמה סיפורים אמתיים.

 

****

 

בכנס שדרות לחברה שהתקיים השבוע, נערך משפט ציבורי של המקרה. שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר הייתה השופטת. את הצדדים ייצגו העו"דים הבכירים אלי זוהר וצבי בר נתן. העדים היו שחקנים שגילמו את בני הזוג ונציג היישוב.

 

המשפט עסק במקרה הספציפי, אולם מי שעמד למשפט היה חוק ועדות הקבלה. אלי זוהר, נציג המערערים, קבע בפירוש שעל בית המשפט לפסול את החוק, שהתקבל לאחרונה בכנסת ועתירה נגדו נדחתה בבית המשפט. אישור החוק בבית המשפט היה על חודו של קול. בהחלטת הרוב נאמר שהעותרים לא הוכיחו בעובדות שקיומן של ועדות הקבלה מהווה אפליה. דרך המקרה שעלה למשפט, אמר עו"ד זוהר, נוכיח את האפליה.

 

****

 

בשיח הכזב הפוסט ציוני בישראל, תדמיתו של חוק ועדות הקבלה הוא אולי המקרה הקיצוני ביותר של השקר והדמגוגיה. הטענה היא שהוא חלק מגל עכור של חקיקה גזענית ואנטי דמוקרטית ההורסת את המדינה, את ערכיה, את המסורת הדמוקרטית שלה וכו'. אם נשאל 100 אנשים ששמעו או קראו על החוק בכלי התקשורת, 99 מהם יהיו בטוחים שמעולם לא היו ועדות קבלה ביישובים, והחוק הקים ועדות קבלה, כחלק מגל החקיקה הגזעני, כדי לחסום את היישובים מפני ערבים הרוצים להתקבל אליהם.

 

האמת היא כמובן הפוכה. לאורך כל שנות ההתיישבות הכפרית הציונית, היישובים בחרו את חבריהם, את שותפיהם לקהילה, שותפיהם למשימה. לא היה כל חוק שהסדיר זאת, כי הדבר היה מובן מאליו בדיוק כמו זכותם של בני זוג לבחור זה בזו. חוק ועדות הקבלה אינו חוק שיוצר ועדות קבלה, אלא חוק שניסה להציל בדל אוזן של כבשת הרש של זכות הקהילה לבחור את חבריה. הצעת החוק היא אקט של התגוננות מפני המתקפה האנטי ציונית על ההתיישבות, וניסיון לאפשר מינימום של בחירה ליישוב הכפרי הקהילתי. כל ניסוחו של החוק, נועד לאפשר לו להתקבל בבית המשפט העליון.

 

אם עד החוק, כל יישוב כפרי קהילתי בכל מקום בארץ, רשאי היה לבחור את חבריו כמעט ללא הגבלה, המצב אחרי החוק שונה לגמרי.

 

החוק המכונה "חוק ועדות הקבלה", נקרא "חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8)". הוא נוגע ליישובים קהילתיים ולהרחבות קהילתיות של קיבוצים ומושבים.

 

החוק מאפשר קיומן של ועדות קבלה רק בגליל ובנגב (הגולן הוא חלק מהגליל, על פי חוק רשות הגליל), רק ביישוב שמספר בתי האב שבו אינו עולה על 400 והמספר המרבי של תושביו מוגבל בתכנית מתאר ארצית או מחוזית.

 

ועדת הקבלה היא אזורית, ונציגי היישוב יכולים להיות לכל היותר שנים מתוך חמישה. ניתן לערער על החלטת הוועדה בוועדת השגות מטעם משרד המשפטים, המורכבת מאנשי מקצוע בתחומי המשפט והרווחה, ואין בה אף נציג של היישוב, של המועצה האזורית או של התנועה המיישבת.

 

החלטתה של ועדת הקבלה לא לקבל ליישוב מועמד בשל אי התאמה חברתית, חייבת להתבסס על חוות דעת מקצועית של גוף המומחה באבחון. בין המגבלות שהתיקון מטיל על ועדת הקבלה נאמר: "ועדת הקבלה לא תסרב לקבל מועמד מטעמי גזע, דת, מין, לאום, מוגבלות, מעמד אישי, גיל, הורות, נטייה מינית, ארץ מוצא, השקפה או השתייכות מפלגתית-פוליטית".  

 

זה החוק ה"דרקוני", ה"גזעני", ה"אנטי דמוקרטי", "המפלה", הנורא והאיום, נגדו נאבקים ארגוני "זכויות האדם".

 

****

 

במשפט, בני הזוג הציגו את העלבון הנורא שנגרם להם, את האפליה החמורה שבה נתקלו וטענו שהם נדחו מסיבות של אמונה דתית (שיקול אסור על פי החוק). היישוב הציג את העובדה שכל הערכאות שדנו הגיעו למסקנה שהמשפחה אינה מתאימה למרקם החברתי של היישוב, אך התקשו להסביר מהו אותו מרקם וכיצד המשפחה אינה מתאימה לו.

 

עו"ד זוהר השמיע דברי סיכום ארסיים ודמגוגיים, וכרך בהם את ה"אפליה" של ועדות הקבלה, עם חוק הלאום (כלומר לא החוק עצמו, אלא הדימוי השקרי שנוצר לו), עם ראש העיר אשקלון שסירב להעסיק ערבים (!) וכיו"ב.

 

השופטת דורנר קבעה בפסק דינה, שהחלטת ועדת הקבלה מפלה; שכדי לא לקבל את המשפחה היה על היישוב להציג הוכחות ברורות וחד משמעיות שהמשפחה תפגע במרקם החיים של היישוב, והוא לא הוכיח זאת מעבר לכל ספק סביר. על סמך השאלות שבני הזוג סיפרו שנשאלו, היא מסיקה שהסיבה לדחייתם היא אורח חייהם הדתי, והדבר מנוגד לחוק ומהווה אפליה. לפיכך, הורתה ליישוב לקבל את המשפחה וביטלה את החלטות ועדת הקבלה וועדת ההשגות.  

 

החלטתה התקבלה במחיאות כפים של רוב הקהל. אילו הקהל היה חבר מושבעים, ההחלטה הייתה אותה החלטה.

 

****

 

יש לי חברים רבים בקשת. אני מכיר את רוב חברי היישוב ורוב חברי היישוב מכירים אותי. אילו רציתי להתקבל לקשת, המושב בצדק רב לא היה מקבל אותי. ואילו אני, כלל איני מעלה על דעתי לבקש להתקבל ליישוב כקשת, קהילה המקיימת אורח חיים כל כך שונה משלי. רבים מחברי קשת אינם חברים באגודה השיתופית, אלא תושבים ביישוב. אם חילוני שירצה להתיישב דווקא בקשת ידחה, ויוכיח שהסיבה לדחייתו היא היותו חילוני, בית המשפט עלול לכפות על היישוב לקבל אותו. בשם הדמוקרטיה הליברלית, כביכול, נמנעת זכותם של אנשים להתאגד להקמת יישוב קהילתי כפרי קטן ולקיים בו אורח חיים על פי אמונתם. איזה עיוות של הדמוקרטיה. איזה עיוות של הליברליזם.

 

שילוב של אינדיבידואליזם קיצוני המנוכר לכל קולקטיב וקהילתיות עם גישה פוסט ציונית ואנטי ציונית העוכרת את ההתיישבות, חברו למלחמה בהתיישבות. זו מתקפה על אחד המפעלים החברתיים היפים ביותר בעולם, כביכול בשם ערכים נעלים.

 

בית המשפט העליון, לפחות כפי שיוצג בדיון בידי השופטת דורנר, מנוכר לערכים ולרעיונות של ההתיישבות. הוא מכיר ישות הנקראת אזרח, ישות הנקראת חוק, וכל שיקול של קהילה, של חברה, של יישוב, זר ומוזר לו.

 

****

 

לכאורה, כל זה אינו נוגע לנו. כלומר, הוא נוגע, לעת עתה להרחבה הקהילתית, אך אינו נוגע אלינו כקיבוץ שיתופי. קל יותר להגן על זכותם של אנשים החיים בשותפות כלכלית כמשפחה מורחבת לבחור את חבריהם, ולכן המתקפה התמקדה ביישובים הקהילתיים ובהרחבות. אך ברור לי, שברגע שהם יצליחו, אנחנו נהיה הבאים בתור. איני רוצה לתת לעוכרי ההתיישבות רעיונות, אך אני יכול לשער באילו טיעונים הם יתקפו את סוגיית השותפות הכלכלית.

 

אני אופטימיסט חשוך מרפא, כידוע, אך אני בהחלט חושש, שכל עוד לא יתחולל מהפך מהותי בתודעה הציונית באליטות הישראליות, אנו על מדרון חלקלק של שבירת ההתיישבות.

 

על תנועות ההתיישבות לנהל מאבק ציבורי, פוליטי ומשפטי על זכות הקיום של ההתיישבות. ובינתיים מן הראוי שהיישובים ימהרו להתרחב ולגדול כעת, כל עוד המפתח לשער היישוב הוא בידינו.

 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל 

נכתב על ידי הייטנר , 26/11/2014 23:09   בקטגוריות אורטל, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, ציונות, פוליטיקה, קליטה, קיבוץ  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רשמים מכנס שדרות לחברה, 2014 (היום השני)


המייסד והנשיא המיתולוגי של מכללת ספיר, פרופ' זאב צחור, שיחד עם עוזי דיין ייסד את כנס שדרות לחברה בשנת 2002, קיבל בכנס מגן הוקרה על מפעל חייו.

 

בדבריו הוא הזכיר, שהכנס נועד להוות משקל נגד לכנסי הרצליה וקיסריה ולשאת אופי שונה – עממי, פתוח ללא תשלום לקהל הרחב ומתקיים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית-כלכלית. ומה שמאפיין אותו הוא גם היכולת לשמש במה ומגבר לזכות הצעקה.

 

ואכן, אלה מאפייני הכנס, בו אני משתתף מדי שנה, מאז שנתו השניה.

 

הפוליטיקאים המשתתפים בו יודעים, שאין זה כנס מעונב כמו הכנסים שהזכרתי. לא אחת הם נתקלים בהפגנה, במחאות, בקריאות ביניים וצעקות, לרוב בגבולות הטעם הטוב, אם כי היו מקרים חריגים, בשנים קודמות, שחצו את הגבול.

 

ובכל זאת, המנהיגים מקפידים לבוא לכנס לשאת בו את דבריהם – שרים, ראשי מפלגות,

ח"כים וראשי רשויות רבים.

 

ובאופן קבוע, ראש הממשלה נעדר מן הכנס. גם כאשר היה זה שרון, המתגורר 5 ד' נסיעה מן המקום. וכבריטואל קבוע, היעדרותו של ראש הממשלה מוזכרת שוב ושוב ומוצגת כסירוב מתוך חשש להתמודד עם הציבור.

 

אכן, ראוי היה שראש הממשלה ייטול חלק בכנס. מצד שני, לנוכח סידורי האבטחה המעיקים כאשר שר הביטחון נאם (ובעצם שעתיים לפני בואו)... אולי עדיף שרוה"מ לא יבוא...

 

הנואמים המרכזיים ביומו השני של הכנס היו נשיא המדינה והרמטכ"ל, אולם אני לא נשארתי למושב האחרון, בו הם התארחו.

 

****

 

ביום השני עבר הכנס ממכללת ספיר לסינמטק שדרות. עוזי דיין, נשיא הכנס, ביקר את החלטת הנשיא לבטל את השתתפותו של עמיר בניון בטקס במשכנו, כיוון שמבחנו של חופש הביטוי הוא דווקא באמירות המקוממות.

 

ראש העיר המארח, אלון דוידי דיבר על ה"טיפטוף" של טילים ברמה "נסבלת" לאורך שנים, מהן סבלו יישובי עוטף עזה ושדרות, ואמר שאסור למדינה להשלים עם מציאות כזאת. הוא קרא לא להשלים עם "טפטוף" הטרור בירושלים.

 

ראש העיר ירושלים ניר ברקת, שדיבר אחריו, הציג את הפעולות הנעשות להשבת השקט והפסקת האלימות והטרור בעיר, ואמר שהאתגר לאחר השבת השקט הוא גם לפעול לצמצום הפערים הסוציואקונומיים בין שני חלקי העיר. את עיקר דבריו הקדיש למצב החברתי כלכלי בעיר, וקרא לממשלה להנהיג תקצוב דיפרנציאלי, על פי מדדים סוציואקונומיים וביטחוניים. הוא קרא לגלות אחריות ולשמור על הסטטוס קוו בהר הבית, שגם עליו אינו אהוב.

 

זהבה גלאון, ראשת מרצ, אמרה דברים נכוחים על פתרונות ראויים למצב החברתי כלכלי, כמו העלאת שכר המינימום, צמצום הפטורים ממס לתאגידים הגדולים ולמקורבים, פירוק מונופולים בתחומי המזון ותחומים נוספים המייקרים את המחיה ופוגעים בצרכן ועוד. אולם אין צדק חברתי ללא סולידריות חברתית, ובעוד רוממות הסולידריות בגרונה, היא לא היססה להסית נגד המתנחלים, בנוסח "הכו במתנחלים והצלתם את הכלכלה". היו אלה דברים מבישים.

 

כמובן שהיא השתלחה בחוק הלאום. כנראה שגלאון מבינה שמתגבשת פשרה בנוגע לנוסח החוק, ולכן תקפה ישירות את מתווה החוק של נתניהו והציגה אותו כאפליה בחוק של 20% מן הציבור. לא זו בלבד שמדובר בשקר גס גם בנוגע לחוק המקורי, לא כל שכן בהצעת החוק של ראש הממשלה, שיש בה סעיף מיוחד הקובע שלא תהיה אפליה כזאת.

 

יו"ר ההסתדרות ניסנקורן דיבר נכוחה על מאבק חברתי לצמצום העוני והפערים החברתיים והציג שלושה אפיקים למאבק: העלאת שכר המינימום, ביטול עובדי הקבלן והעסקת בעלי מוגבלויות. הסכמתי עם כל מילה שלו בנדון, אף שדומני שהשביתה הכללית במשק עליה הכריז בנאומו מוקדמת מדי, ומן הראוי לנהל מו"מ בלי הצמדת אקדח לרקה.

 

בשלב השאלות, התגלה לפתע ניסנקורן אחר. כאשר הוא נשאל שאלות מאתגרות בדבר הוועדים הגדולים הפועלים לקידום העובדים החזקים על חשבון החלשים, על פרשת נמל אשדות והאלון חסניזם ועל תנאי הפרישה הטייקוניסטיים של עופר עיני, הוא החל להשתולל, לצעוק על השואלים שהם אויבי ההסתדרות ושלא יסיטו אותו מן המאבקים העיקריים הצודקים לשאלות צדדיות.

 

אלו אינן שאלות צדדיות. המאבק שניסנקורן מוביל צודק, אך עליו להיעשות בידיים נקיות. על ההסתדרות המנהלת מאבק על דמות החברה, להוות מופת בדמותה היא. ללא דוגמה אישית, אין מנהיגות אמת. כתבה המשוררת רחל: "ואני לא אובה בשורת גאולה, אם מפי מצורע היא תבוא".

 

****

 

מושב צעירים של הכנס הוקדש למשפט ציבורי בנושא חוק ועדות הקבלה, שהתקבל בכנסת ובג"ץ דחה את העתירות נגדו.

 

אקדים ואומר, שבנושא זה קיים פער אדיר בין המציאות והדמוניזציה שבעלי אינטרס לפגוע בהתיישבות יצרו לחוק. מאז ראשית ההתיישבות הכפרית בא"י, הקהילה בחרה את חבריה, שותפיה. החוק, שהוצג כחוק "דרקוני, אנטי דמוקרטי, גזעני, חלק מן הגל העכור של חקיקה אנטי דמוקרטי" בלה בלה בלה – כל המלל הפוסט ציוני השקרי, המוכר עד לזרא, בסך הכל ניסה להציל זנב כבשת הרש ולאפשר ליישובים שליטה מינימלית על המצטרפים אליהם. החוק נוגע רק לגליל ולנגב, ליישובים עם פחות מ-400 משפחות ועם מספר מקסימלי מוגדר של יכולת הגידול. אותם יישובים יכולים לא לקבל אנשים בשל אי התאמה למרקם החברתי של היישוב, אולם היכולת הזאת מוגבלת בכל כך הרבה התניות, עד שהיא כמעט אות מתה.

 

המשפט שעסק במשפחה שלא התקבלה ליישוב שיתופי דתי בנגב הסתיים, כצפוי, בפסיקת השופטת דליה דורנר לכפות על היישוב לקלוט לתוכו משפחה, שוועדת הקבלה פסקה פה אחד שאינה מתאימה למרקם החברתי של היישוב, שהמלצת האבחון הפסיכולוגי הייתה חד משמעית – המשפחה אינה מתאימה ושוועדת הערר, שאין בה איש הקשור ליישוב קיבלה אף היא את עמדת היישוב.

 

המקרה הוא מקרה אמתי.

 

דומני שהייתה זו המחשה, איך בג"ץ עלול לעקר ולרוקן את החוק ובעצם לפעול בניגוד לו ולרוחו, ולהנחית מכת מחץ איומה על ההתיישבות הכפרית הקהילתית בישראל.

 

אחרי הכרעת הדין הזאת, לא נותר לי עוד תיאבון להמשך הכנס. 

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 26/11/2014 19:05   בקטגוריות התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, משפט, פוליטיקה, ציונות, קליטה  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 26.11.14


* אין מנוס מפשרה בנושא חוק הלאום.

 

פשרה אינה אידיאל. פשרה – כשמה כן היא; מתפשרים בה על האידיאל.

 

הפשרה הראויה היא ברוח הצעתו המתגבשת של נתניהו, שלא הועלתה השבוע להצבעה בממשלה. היא צריכה לכלול תוספת המציינת את שוויון זכויות הפרט ללא הבדל דת, גזע ומין ככתוב במגילת העצמאות.

 

התוספת הזאת מיותרת לחלוטין, כיוון שהזכויות הללו מעוגנות בחקיקה הישראלית, כולל בחוקי היסוד. התוספת הזאת מיותרת לחלוטין, כיוון שכלל אינה קשורה לנושא החוק, העוסק בזהותה של המדינה כקולקטיב. התוספת הזאת היא בהחלט "כל המוסיף גורע".

 

ומדוע אני תומך בפשרה כזאת? כי הנזק שבתוספת הזאת, קטן לאין שיעור מהנזק הגלום בכך שחוק הלאום יעבור על חודו של קול (אם בכלל). המסר לעולם ולאזרחי ישראל בכך שמחצית הכנסת אינה מסוגלת להצביע בעד חוק הקובע שישראל היא מדינה יהודית, הוא נזק כבד מאוד. על אף תמיכתי הנלהבת בהצעת החוק – מוטב שכלל לא תעלה, מאשר שתתקבל על חודו של קול. יתר על כן, הסתמכות על החרדים כלשון המאזניים לקבלת החוק, עלולה להביא אותם להעמיד כתנאי לתמיכתם בחוק, צירוף סעיפים שיצבעו אותו בצבעים דתיים, שאינם ראויים לו וסותרים את תכליתו.

 

מן הראוי היה שחוק הלאום יתקבל ברוב גדול מאוד, הכולל את כל סיעות הקואליציה וכן את מפלגת העבודה, הסיעות החרדיות ו"קדימה", כאירוע היסטורי וחגיגי. חוסר האחריות הלאומי המשווע שגילו "יש עתיד", "התנועה" ומפלגת העבודה ייזכר לדיראון עולם.

 

כעת, יש לתקן את הנזק. יש לעשות מאמץ להוריד את "יש עתיד" ו"התנועה" מן העץ שהם טיפסו עליו, ולהעביר את חוק הלאום, במתכונת קצת פחות טובה, אך ברוב גדול.

 

* יאיר לפיד הוא דמגוג זול, צבוע וציני. בריקוד צ'רקסיה כפולה סוער על דמו של השוטר הדרוזי זידאן סייף, שנהרג בפיגוע בבית הכנסת בהר נוף בשבוע שאמר, אמר לפיד: "מה נגיד למשפחה שלו, שהוא אזרח סוג ב' במדינת ישראל?" וכי בכך שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, מי שאינם יהודים הם "אזרחים סוג ב'"? מה הוא מציע? שישראל לא תהיה מדינה יהודית? הוא מתנגד למדינה יהודית? דבריו של לפיד מעוררים שאט נפש. מדהים להיווכח לאיזו עליבות נפש הפוליטיקה מורידה אנשים.

 

* טענה חדשה של ציפי לבני נגד חוק הלאום – היא תהפוך את ישראל למדינת הלכה. למה? מה הקשר? שמא ציפי לבני מסמנת את השלב הבא במדרון החלקלק האידיאולוגי שלה – אימוץ הטענה לפיה אין לאום יהודי, אלא רק דת? כפי שכבר ציינתי בעבר, ציפי לבני הייתה הראשונה שהוצע לה בידי המכון לאסטרטגיה ציונית - יוזמי הצעת החוק, להגיש אותו. היא הסכימה לכך בהתלהבות, כמעט ללא סייג, אף שהחוק היה מרחיק לכת יותר מזה המוצע היום. זה היה לפני 5 שנים בלבד. אח"כ קיבלה רגליים קרות. ועכשיו היא מקריצה תירוצים מבישים למלחמתה בהצעת החוק.

 

* כתבתי "כמעט ללא סייג". ההסתייגות היחידה (!) שלה הייתה מן המשפט "במקומות ממלכתיים יוגש אוכל כשר". היא טענה שזהו סעיף דתי. אמנם יוזמי החוק התכוונו לכך מן הממד הלאומי, אך הם לא התעקשו והסירו את הסעיף מן ההצעה.

 

* בבחירות שהתקיימו רק לפני כשנה וחצי, הציעה ציפי לבני ליו"ר המכון לאסטרטגיה ציונית (המכון היוזם ודוחף את הצעת החוק) ד"ר יועז הנדל – מקום בצמרת רשימתה לכנסת. רק לפני שנה וחצי!

 

* כשאני קורא את דבריו המתלהמים של ח"כ הרצוג נגד חוק הלאום, והצגת חוק הקובע שישראל היא מדינה יהודית כגזענות, איני יכול שלא להיזכר בנאומו ההיסטורי של אביו, השגריר באו"ם ולימים נשיא המדינה, חיים הרצוג, בעצרת האו"ם, שאף היא גינתה את הציונות כגזענות. וכשאני עושה את ההשוואה, אני מבין את המושג "חומץ בן יין".

 

* תמצית ההתנגדות לחוק הלאום מופיעה במאמרו של אורי משגב בנדון: "אין באמת דבר כזה יהודית-דמוקרטית. זה אוקסימורון. בועת סבון. הברקה רטורית של בן-גוריון וחבריו למועצת העם, שאין מאחוריה דבר. ... מדינה דמוקרטית היא דמוקרטיה. מדינה יהודית היא אתנוקרטיה. אין גם וגם".

 

הגישה האנטי ציונית הרדיקלית הזאת, היא עמדה אנטישמית מובהקת. משמעותה האמתית היא, שיש רק עם אחד בעולם שאין לו זכות למדינת לאום, ושיש סתירה בין היותו מדינת לאום להיותו דמוקרטיה, וזה העם היהודי. האסון הוא שהגישה הזאת מחלחלת משולי השוליים של שולי השוליים של שולי השוליים של ה"שמאל" הרדיקלי האנטי ישראלי – אל לב השיח הישראלי. ומה שגרוע עוד יותר, הוא שאפילו איננו מבחינים עד כמה אנו מושפעים מהרעל הזה. המערכת החיסונית שלנו מפני הרעל הזה סובלת מכשל חמור.

 

* מתוך מאמר המערכת של "הארץ" (!), 12 בפברואר 1996, לפני 18 שנים בלבד: "המיעוט הערבי צודק כשהוא תובע שוויון זכויות מלא, אך יש תחום אחד, שבו זכותו של הרוב היהודי להשמיע את עמדתו ולהמליץ למיעוט הערבי להאזין לה בקשב: רוב אזרחי המדינה לא יסבלו תנועות פוליטיות שיקראו לחיסול אופיה היהודי של המדינה. המדינה הזאת קמה כדי להעניק בית לאומי לעם היהודי. העם היהודי הוא ישות אתנית-לאומית יחידה במינה, המשלבת דת ולאום, ושום להטוט מינוחי אינו יכול לשנות עובדת חיים זו. לפיכך, כללי המשחק הפוליטיים המתנהלים בישראל נגזרים מ האקסיומה, שזו מדינה יהודית, וכי שום כוח פוליטי אינו יכול לצפות שיותר לו לערער על כך".

 

היש המחשה מוחשית מזו להידרדרות התודעתית בסוגיות היסוד של המדינה שני העשורים האחרונים?

 

* עשרים סיבות מדוע ראוי לבטל מיד ובדיעבד את מגילת העצמאות הגזענית של ישראל: 1. "בארץ ישראל קם העם היהודי". 2. "חתרו היהודים בכל דור". 3. "חזון המדינה היהודית". 4. "זכות העם היהודי לתקומה". 5. "בין העם היהודי לבין ארץ-ישראל". 6. "ולזכות העם היהודי להקים". 7. "מיליונים יהודים באירופה". 8. "בעיית העם היהודי". 9. "חידוש המדינה היהודית". 10. "שערי המולדת לכל יהודי". 11. "ותעניק לעם היהודי". 12. "באירופה ויהודי ארצות אחרות". 13. "הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל". 14. "בזכות העם היהודי להקים". 15. "זכותו הטבעית של העם היהודי". 16. "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל". 17. "הממשלה הזמנית של המדינה היהודית". 18. "לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות". 19. "לעם היהודי בבניין מדינתו". 20. "העם היהודי בכל התפוצות".

 

* הבריטים צדקו כאשר תפסו את ספינת המעפילים של אבא שלי וגירשו את נוסעיה לקפריסין. הספינה הזאת נקראה "מדינת היהודים", וזה הרי ביטוי גזעני, לא פוליטיקלי קורקט, לא דמוקרטי, בלתי בגיץ. שכחתי משהו? אה, בלתי מידתי.

 

... יצאנו מדעתנו.

 

* אמי נולדה בעיר רובנו. היא לא סיפרה לנו דבר על ילדותה בשואה, ובכל מקרה, מן העיר היא נעקרה כילדה בת ארבע, בראשית המלחמה. את ידיעותיי על העיר שאבתי בעיקר מספר המופת "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, שגם אמו הייתה בת העיר. עוז לא ביקר בעיר מעודו. בתו, פרופ' פניה עוז זלצברג (ושותפתו לכתיבת הספר הנפלא "יהודים ומילים") ביקרה בעיר לאחרונה, ובין השאר פקדה את בית סבתה (וזכתה לשמוע מפי הדיירת הנוכחית, שהיא שמעה שבבית הזה חיה משפחתו של "פושקין הישראלי"). תיעוד ביקורה שודר בכתבה יפה של יעקב אחימאיר ב"רואים עולם".

 

מהי רובנו בשבילי? אין ספק שיש לה משמעות בביוגרפיה האישית שלי. הרי שם נולדה אמי ושם חוותה את שנותיה הראשונות. זו עירם של סבתי וסבי, של דודיה ודודותיה של אמי. חשתי התרגשות מסוימת כשצפיתי בכתבה, כפי שחשתי כאשר ביקרתי עם אחיי ואבי בעיר הולדתו רדאוץ, שבבוקובינה.

 

אבל ממש, ממש לא הרגשתי ששם שורשיי. ממש לא הרגשתי שייכות למקום הזה. איני מרגיש שהמשותף ביני לבין עמוס עוז הוא רובנו. המשותף ביני לבין עמוס עוז הן ירושלים, חולדה וערד, הן רמת גן וקיבוץ אורטל. אמנם לא גדלתי בירושלים, הייתי מעט פעמים בחיי בערד ומעולם לא ביקרתי בחולדה וככל הידוע לי עמוס עוז לא ביקר באורטל. אך המשותף לנו הוא ארץ ישראל.

 

כיהודי, מעניין אותי לקרוא על יהדות רובנו, אך לא יותר מכפי שמעניין אותי לקרוא בספריו של סמי מיכאל על יהדות עיראק. הגלות היא מרכיב משמעותי בהיסטוריה היהודית ובה נוצר חלק גדול וחשוב בתרבות וביצירה היהודית. הארץ היחידה שבה יש לי שורשים היא ארץ ישראל. מבחינתי, טיול שורשים אינו נסיעה לרובנו או לרדאוץ, אלא לירושלים ולגמלא. השורשים התרבותיים שלי, הם כל יצירה יהודית. ומהבחינה הזאת, היצירה שנוצרה בפולין ובתימן, בגרמניה וברוסיה, במרוקו ובארה"ב, באתיופיה או בספרד, הם נכסים שלי, בדיוק כפי שהם נכסיו של מי שהוריו או סביו נולדו בכל אחד מן המקומות הללו. אלה הם מרכיבים בפסיפס היהודי התרבותי, שיחד עם היצירה הארצישראלית יוצרים את התרבות היהודית היפהפיה והמגוונת.

 

* כשאמי נולדה ברובנו, רובנו הייתה שייכת לפולין. היום היא שייכת לאוקראינה. אז אני פולני או אוקראיני? כשאבי נולד בבוקובינה היא הייתה שייכת לרומניה. אז אני רומני? אבל היום רובה של בוקובינה שייכת לאוקראינה. אז בעצם אני אוקראיני. לא, אבל רדאוץ היא חלק מבוקובינה שבידי רומניה. אז אני כן רומני. אבל שפת אמו של אבי לא הייתה רומנית אלא גרמנית. וסבי נלחם במלחמת העולם הראשונה ונפצע במדי הצבא האוסטרו-הונגרי. אז אולי אני אוסטרי בכלל? או הונגרי? או אוסטרו-הונגרי?

 

מבולבלים? אני בכלל לא. כי הזהות שלי ברורה לי בדיוק כמו השמש הזורחת בבוקר. אני לא פולני, לא אוקראיני, לא רומני ולא אוסטרו-הונגרי. אני לא אשכנזי ואיני יודע מה זה אשכנזי.

אני יהודי ישראלי. אין לי, לא הייתה לי ולא תהיה לי כל זהות אחרת. אני חש זיקה לכל יהודי באשר הוא, ולהיסטוריה היהודית בכל מקום ולתרבות היהודית על כל גווניה. אך המקום היחיד שהוא מקומי, המקום היחיד שיש לי בו שורשים הוא ארץ ישראל.

 

איך אני כותב שהמקום היחיד שיש לי בו שורשים הוא ארץ ישראל, בעוד הוריי נולדו ברובנו וברדאוץ? אין בכך כל קושי. הם אמנם נולדו שם, אך גם להם לא היו שם שורשים. הם היו נטולי שורשים. הם היו בגולה.

 

אני נולדתי במולדת, אני חי במולדת ושורשיי עמוקים. עוד לא הצלחנו לעקור מתוכנו את תסביכי הגולה. עובדה שיש בתוכנו מי שמטיפים לרדת לארץ המרצחים כי המילקי שם קצת זול יותר. אבל אלה פרפורי המאסף של הגלות שדבקה בנו. אני מאמין שבעוד דור או שניים, אף ילד יהודי ישראלי לא יבין את השאלה המוזרה האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

 

* קראתי שבבה"ד 1 מכניסים תכנים של "שוברים שתיקה". הצעד הבא יהיה מינויו של גולדסטון לפרקליט הצבאי הראשי.

 

* ראש עיריית אשקלון מציע הצעת "פשרה", על פיה העובדים הערבים יעבדו בגנים, אך ילדי הגנים יעברו בינתיים למתנ"ס. ולמה הוא מציע זאת? כי אין דבר הקשה לפוליטיקאי יותר מאשר להודות: טעיתי.

 

* כתושב הצפון, את שירותיי הרפואיים אני מקבל במוסדות הבריאות הצפוניים – בצפת, בפוריה ובעפולה ובקופות החולים באזור. רבים מן הרופאים שטיפלו בי, בבני משפחתי ובחבריי הם ערבים. ערבים גאים ורופאים מקצועיים ומסורים, בדיוק כמו עמיתיהם היהודים.  ומעולם איש מהם לא חשב להסתיר את זהותו.

 

קראתי השבוע כתבה של גדעון לוי, על איזו ד"ר א', רופאה ערביה המסתירה את זהותה מתוך פחד. כיוון שכתב זאת גדעון לוי, סטטיסטית – רוב הסיכויים שמדובר בשקר. ואם במקרה מדובר באמת, הרי מדובר במקרה חריג שבחריגים, שאינו מעיד אלא על אותה א'. במקום לגשת לגדעון לוי, מומלץ לה לבדוק את עצמה אצל רופא המטפל בפרנויה.

 

* להבדיל מגדעון לוי, סיוון רהב מאיר היא עיתונאית אמינה. אצטט מתוך מאמרה ב"ידיעות אחרונות" ביום שישי האחרון: "זכיתי להביא בימים אלה חיים לעולם, כשמסביב כל כך הרבה חיים נגדעו. ... הצוות המקסים של המיילדות כלל יהודיות וערביות וגם היולדות היו כאלה וכאלה. הרבה רעלות, הרבה כיסויי ראש של מתנחלות, הרבה פאות, הרבה חילוניות. הרבה עברית באוויר וגם הרבה ערבית. מה מרגישה מיילדת יהודייה שמביאה עכשיו לעולם תינוק ערבי? מה מרגישה ערבייה שמיילדת מתנחל טרי? מה חושבים זה על זה הבעלים הנרגשים? אף אחד לא מדבר על זה. באוויר נשמעות רק הוראות רפואיות, צעקות של יולדות והמון 'מזל טוב, מזל טוב!' ... בחוץ ערבים הורגים יהודים ובפנים ערבים ויהודים מנסים ביחד לרפא". ניכרים דברי אמת.

 

* ביד הלשון

 

בפרשת השבוע, פרשת "ויצא", נקרא על הולדת בני יעקב ובתו. כל בן ובת מקבלים שם וניתן הסבר לשם.

 

וכך נכתב על זבולון: "וַתַּהַר עוֹד לֵאָה, וַתֵּלֶד בֵּן-שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב. וַתֹּאמֶר לֵאָה: זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב! הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי, כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים - וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ: זְבֻלוּן".

 

זבד הוא מתנה. קיבלתי מאלוהים מתנה טובה. מכאן הטקס "זבד הבת", שבעברית קלוקלת מכונה "בריתה" – טקס חגיגת הבת וקריאת שמה. זבד הבת, ללמדנו שהבת היא מתנה.

 

אונקלוס מפרש זבד כחלק הטוב, והאסוציאציה שלי היא לזִבְדָה, הקרום של החלב.

 

כאשר לאה אומרת: "זבדני אלוהים אותי זבד טוב", ניתן היה לצפות שהילד יקרא זבודון. למה זבולון? ומהו יזבלני?

 

רש"י מסביר זבול כבית. הוא מסתייע בפסוקו של שלמה בחנוכת בית המקדש: "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים". ומכאן פירושו ל"יזבלני אישי" הוא, שכתוצאה מן החלק הטוב הזה שנתן לי אלוהים - הבן החדש, "מעתה לא תהא עיקר דירתו אלא עִמי".

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 25/11/2014 20:05   בקטגוריות הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, משפחה, משפט, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, שואה  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ