לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ§ֳ¡ֳ¸ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

האיש שהאיר לי את תשע"ה


מידי שנה, אני כותב לגיליון ראש השנה של העיתון "שישי בגולן", מאמר רחב היקף, שבו אני בוחר את איש השנה. מיהו איש השנה? האיש שמעשיו בשנה שחלפה השפיעו על חיינו יותר מכל אחד אחר, או איש המסמל את התופעה המרכזית של השנה. אין זו תחרות מלכת היופי, ואיני בוחר את האיש היפה ביותר או את האיש שאני מעריך יותר מאחרים. אני משתדל להיות אובייקטיבי, ולנטרל את הבחירה מהעדפותיי האישיות. ומה לעשות? בין אנשי השנה שבחרתי בעשור האחרון, לא כולם היו החבר'ה הנחמדים בשכונה, כמו למשל – השייך נסראללה, בשאר אסד וארדואן. השנה בחרתי, להבדיל, בנתניהו.

 

ותמיד יש משהו מתסכל בבחירה הזאת, ולא אחת אני תוהה אם לא ראוי לשנות את התפיסה, ולבחור כאיש השנה דמות מופת שהתבלטה באותה שנה; סמל חיובי, מישהו שהאיר לי את השנה. הגיליון המיוחד העוסק בטוב, העניק לי השנה את ההזדמנות הזאת; כפי שבקורסים בצה"ל, לצד החניך המצטיין נבחר חניך למופת, כך אבחר את האיש שהאיר לי את תשע"ה.

 

בקיץ שעבר, חווינו את מלחמת "צוק איתן"; חוויה קשה לכולנו ובראש ובראשונה לתושבי הדרום בכלל, ועוטף עזה בפרט. אך היה לחוויה הזו גם צד מואר – המלחמה הוציאה מן הנפטלין את תחושת הסולידריות הלאומית והחברתית, את הפטריוטיזם שיש המנסים להפכו למילה גסה ונלעגת. אומה שלמה התייצבה להגנה על יישובי הדרום המותקפים. החברה הישראלית שידרה לממשלה ולצה"ל – אנו מוכנים לספוג בעצמנו ירי טילים ככל שנידרש, כדי לשים קץ לירי על יישובי הדרום.

 

עם שלם נרתם למען אחיו המותקפים. החיילים בחטיבות הסדירות, שלחמו בגבורה ובנחישות תוך שמירה על מוסר הלחימה הצה"לי, חיילי המילואים שהתנדבו בהמוניהם, האזרחים שהתנדבו ותרמו, שאירחו את תושבי הדרום ואמצו את חיילי צה"ל. ההמונים שליוו לדרכם האחרונה את החיילים הבודדים. הייתה זו שעתה היפה של החברה הישראלית. בתשעה באב שעבר, בעיצומה של המלחמה, השתתפתי במפגש שנאמה בו רחלי פרנקל, זמן קצר לאחר ששכלה את בנה, שנרצח בידי מחבלים. אף היא, בדבריה, הביעה התפעלות מרוחו של העם, ושאלה שתי שאלות: האם זה אמתי והאם זה יחזיק מעמד? על השאלה הראשונה היא השיבה בביטחון מלא – זה אמתי. את השאלה השניה היא השאירה פתוחה.

 

זה לא החזיק מעמד. הרוח של השוליים הפנאטיים משמאל ומימין, שעשתה הכל כדי לחבל בסולידריות הלאומית בשעת המלחמה, הפכה לרוח השלטת בציבוריות הישראלית, בתקופת הבחירות האחרונות; מערכת הבחירות המכוערת ורוויית השנאה ביותר מזה עשרות שנים.

 

לאורך השנה, קיבלנו מפעם לפעם תזכורת מהישראלים היפים של "צוק איתן". תושבי הדרום הממשיכים בנחישות לקיים את מפעלם הציוני. האנשים שדווקא עכשיו עברו להתיישבות וקליטה ביישובי עוטף עזה. ויותר מכל – המשפחות השכולות ופצועי המלחמה, שדווקא הם, ששילמו את מחירה, המשיכו לבטא את האמונה בצדקת הדרך, את האמונה שקורבנם לא היה לשווא, את אותה נחישות והתלהבות שאפיינה את החברה הישראלית בזמן המלחמה.

 

גדי ירקוני, מרכז המשק של נירים, נפצע קשה בירי פצמ"רים על קיבוצו, כששני רעיו נפלו לידו. הוא איבד את שתי רגליו. עקבתי לאורך השנה אחרי מלחמתו בנכותו ובפציעה, בהשתאות ובהערצה. בכל הראיונות הרבים עמו, הוא הביע ביטחון ביכולתו להשתקם ולקום על הרגלים, אך תמיד העדיף לדבר על ענייני הכלל, על ענייני הציבור, על ענייני קיבוצו והאזור. וכשהוא קם והתחיל ללכת, התפטר חיים ילין, ראש המועצה שנבחר לכנסת, מתפקידו, וגדי התחיל לרוץ – לראשות המועצה. בחירתו לראשות המועצה, הייתה אחד האירועים המרגשים של השנה. גדי ירקוני הוא בעבורי הסמל של הישראלי היפה, איש הציונות, ההתיישבות והביטחון.  

 

* "ידיעות הקיבוץ"

נכתב על ידי הייטנר , 2/9/2015 23:11   בקטגוריות איש השנה, אנשים, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חברה, חוץ וביטחון, מנהיגות, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, קיבוץ  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



איש השנה תשע"ה


ב-2 בדצמבר 2014, הטיל ראש הממשלה בנימין נתניהו פצצה פוליטית. הוא פיטר את שר האוצר יאיר לפיד ואת שרת המשפטים ציפי לבני, פירק את הממשלה, וטלטל את מדינת ישראל לבחירות חדשות ויקרות, מיותרות לגמרי, שנתיים בלבד אחרי הבחירות הקודמות.

 

גם היום, חודשים רבים אחרי המעשה, קשה להבין מה דחף את נתניהו לצעד הקיצוני הזה. נכון, הממשלה הקודמת לא הייתה קלה לניהול. נכון, לפיד ולבני, שני פוליטיקאים חדורי אמביציה אישית, ולבני חדורה באובססיה להיות ראש הממשלה, לא הקלו עליו. אולם לא היה בכך שום דבר השונה מהאופן בו מתנהלות הממשלות בישראל כבר שנים רבות. השסעים בחברה הישראלית והמבנה הפרלמנטרי-קואליציוני של ישראל, יוצר ממשלות לא קלות. האתגר של ראש הממשלה, הוא היכולת להנהיג את הממשלה וללכד אותה, על אף הבעייתיות הזאת. זה המנדט שנתניהו קיבל מן הציבור, וקשה לומר שהוא הצליח לממש אותו.

 

עם זאת, הייתה זו ממשלה שהובילה בהצלחה את מלחמת "צוק איתן", והחלה להוביל רפורמות חשובות ויפות בתחומי החינוך, הבריאות, המלחמה בעוני, הגיוס, הגיור ועוד. לא הייתה כל סיבה להפסיק את קיומה, זולת אופיו החשדני של נתניהו, חוסר הביטחון העצמי שלו ונטייתו לראות צל הרים כהרים. כל מיני שמועות קלושות על פוטש שמתכננים, כביכול, לפיד ולבני יחד עם החרדים להפלת הממשלה, הטריפו את דעתו של נתניהו, ותחושת הנרדפות הזאת הביאה אותו לגחמה הבלתי מוסברת, של פיטור השרים והפלת הממשלה. נתניהו, שהבליג על התנהגותם של השרים ליברמן ובנט במלחמת "צוק איתן", שבעודם יושבים בקבינט המלחמה הם תקפו את הממשלה ואת אופי ניהול המערכה ותפסו כותרות בהצעות פופוליסטיות בנוגע להתנהלותה הרצויה, נהג אחרת, בשל אותו פוטש שלא היה ולא נברא, או כפי שכונה בלעג "פוטש בננה".

 

החלטתו זו, טלטלה את החברה הישראלית לבחירות מיותרות, שהיו מן המכוערות שידענו מזה שנים רבות; בחירות לעומתיות, רוויות שנאה, השמצות והסתה. "אנחנו או הם" הייתה הסיסמה המשותפת לשתי המפלגות הגדולות, סיסמה שהיטיבה לבטא את רוח הבחירות.

 

מאחר והיו אלו בחירות בלי סדר יום, סדר היום היה אמון או אי אמון אישי בנתניהו. הוא עצמו הציג כך את הבחירות מראשיתן, וכך גם יריביו. המסר האידיאולוגי העמוק של יריביו היה "רק לא ביבי", או בשם החיבה "רקלוביבי".

 

הביטוי "יריביו" עלול לבלבל. לכאורה, היריב בבחירות היה "המחנה הציוני" בראשות הרצוג ולבני. למעשה, מי שעמד מול נתניהו היו בעיקר כלי התקשורת, ובראשם הבמות של נוני מוזס, "ידיעות אחרונות" ועוד יותר מכך, אתר ynet.

 

במערכת הבחירות עמדו, למעשה, זה מול זה בנימין נתניהו ונוני מוזס. מוזס ועיתוניו נתנו את הטון – טון של שנאה והסתה. לא שהפוליטיקאים שעמדו מול נתניהו היו ממלכתיים ואחראיים. זכור לרע מופע האימים של המועמדת לראשות הממשלה ברוטציה, שבו גידפה את נתניהו בגסות, בשידור חי בפריים-טיים של הערוץ השני בתכנית "מצב האומה", והגדירה את מטרת הבחירות: "להוריד את הזבל". אבל את עיקר המערכה ניהלה התקשורת.

 

הייתה זו תקשורת מגויסת במובן השלילי ביותר של המושג. מעבר להשתלחויות שלוחות הרסן בנתניהו ובמשפחתו, האסטרטגיה התקשורתית הייתה להציף את המדינה בשטף של ידיעות וכתבות המציגות את ישראל כאזור מוכה אסון, כמדינת עולם שלישית, שצעיריה בורחים לגרמניה (שבה המילקי אולי קצת יותר זול), כמקום שאי אפשר לחיות בו. המטרה – להמאיס את המדינה על האזרחים ולהביא אותם, ללא קשר להשקפת עולמם, לתובנה שכך אי אפשר להמשיך וחייבים להחליף את השלטון.

 

וגם נתניהו לא טמן את ידיו בצלחת. בעזות מצח, הוא הגדיר את המחנ"צ כ"מחנה אנטי ציוני", הגדרה צינית, שקרית ומסיתה. השפל היה בהקלטה ביום הבחירות, בה דיבר כאחרון הדמגוגים והמסיתים על הערבים הנוהרים לקלפיות, כדי לשלהב את היצרים ולעודד את נדידת תומכיו לקלפי. מיד לאחר הבחירות הוא התנצל על דבריו. הן הדברים שאמר על ערביי ישראל והן ההתנצלות היו ציניים. נתניהו אינו גזען, ובכל התנהלותו כשר וכראש הממשלה מעולם לא היה דבר שעלול להצביע על גזענות. אבל נתניהו יודע להיות ציניקן. דבריו על הערבים הנוהרים לקלפיות נבעה אך ורק משיקול אחד – הוא האמין שהאמירה הזאת תסייע לניצחונו, והמטרה קדשה בעיניו את האמצעים, גם את האמצעי של דמגוגיה גזענית. אני משוכנע שנתניהו תכנן מראש גם את ההתנצלות. הרי לא הייתה זו פליטת פה והוא גם לא אמר דברים שהוא מאמין בהם. הוא אמר את מה שהוא האמין שיקדם את מטרתו, ולאחר מכן התנצל. הדבר האחרון שניתן לומר על התנהגותו, היא שנתניהו נהג כראש ממשלה. לא כך נוהג מנהיג ממלכתי, לא כך מדבר מנהיג דמוקרטי, לא כך מתבטא מנהיג אחראי, לא היו בהתנהגותו לא הוד ולא הדר.

 

****

 

הגחמה של פירוק הממשלה והקדמת הבחירות, כמעט עלתה לנתניהו באובדן השלטון. עד הימים האחרונים, הסקרים הצביעו על מהפך. בימים האחרונים השתנתה המגמה והסקרים נבאו שוויון. ובסופו של דבר, זכה נתניהו לניצחון מכריע.

 

כיוון שנתניהו ויריביו כאחד מיקדו את סדר היום של הבחירות במנהיגותו של נתניהו - אילו התרחש מהפך, התוצאה הייתה מתפרשת בעיקר כהצבעה המונית נגד נתניהו ולכן ככישלון אישי שלו. מאותה סיבה, הניצחון מתפרש אף הוא, בצדק, כניצחון אישי של נתניהו.

 

רבות דובר על קמפיין ה"געוואלד" שניהל נתניהו בימים האחרונים של מערכת הבחירות, בהם התראיין בכל כלי תקשורת אפשרי, הזהיר שהשמאל עומד לנצח בבחירות ובקריאה נרגשת הצליח לעורר את מחנהו, לשנות את המגמה וכך הוא זכה בניצחון.

 

אולם בעיניי, הגורם המרכזי לניצחונו של נתניהו לא היה הקמפיין שלו, אלא הקמפיין נגדו. יריביו, ובעיקר התקשורת שהתגייסה נגדו, אבדו את הרסן ואת הבלמים. האופן שבו הם נהגו היה כל כך קיצוני, כל כך מלא ארס, כל כך בלתי אמין, שבשלב מסוים הוא החל לשמש כבומרנג. מי שרואה את "ידיעות אחרונות" ו-ynet מאז הבחירות, יכול להיווכח שגם נוני מוזס מבין זאת. המיאוס של הציבור מהקמפיין המכוער כל כך, הלך וגבר ככל שהבחירות התקרבו, ונתניהו היטיב לזהות זאת ובעיתוי מושלם נתן עוד דחיפה קטנה, וזכה בניצחון.

 

זחוח מהצלחתו ומהאמונה ששוב הוכיח שהוא קוסם, ניגש נתניהו להקים בתוך ימים, "עד פסח", את ממשלת החלומות שלו. אך במשך חודשיים תמימים, עד הרגע האחרון שהיה לרשותו, ניהל נתניהו מו"מ כושל, כטירון פוליטי, שבו תומרן בידי כל שותפותיו הקואליציוניות ואח"כ בידי שרי מפלגתו ואפילו ח"כים הזויים מהשורות האחוריות בסיעתו, ומצא את עצמו עם קואליציה שברירית בת 61 ח"כים, מסוכסכת ומפולגת לא פחות מקודמתה. פתאום, חלומו הרטוב הוא לצרף לממשלתו את המחנ"צ, אחרי שבמסע הבחירות שלל כל אפשרות לשיתוף פעולה עמם, בטענת "התהום האידיאולוגית" הרובצת ביניהם. תחת הקוד "המחנה הלאומי", נכנע נתניהו לתביעות המפלגות החרדיות האנטי לאומיות, טמן עמוק בבוידם את חוק הלאום, שמחלוקת על ניסוח סעיפיו הייתה כביכול הטריגר לפירוק הממשלה הקודמת, ובלם חוקים לאומיים מובהקים בנושא הגיור והגיוס.

 

במבט לאחור אפשר לסכם את צעדיו הפוליטיים של נתניהו בתשע"ה, כפירוק הממשלה מתוך גחמה, טלטול המדינה למערכת בחירות רוויית ארס שפגעה קשות בלכידות החברתית, כדי להקים ממשלה חלשה יותר מקודמתה, פחות טובה ממנה וקשה יותר לניהול.

 

****

 

במישור המדיני, הנושא המרכזי שבו עסק נתניהו הוא הגרעין האיראני. וכאן, איני שותף לביקורת הנמתחת עליו.

 

לטענת מבקריו, נתניהו העמיד כמטרה העליונה שלו מניעת הסכם עם איראן, ולא השיג אותה, ולכן זהו כישלון שלו.

 

הטענה הזו אינה נכונה ואינה הוגנת, ממספר סיבות. ראשית, מניעת הסכם אינה מטרת-על. המטרה היא מניעת התחמשותה של איראן בנשק גרעיני. אמנם ההסכם עם איראן הופך אותה למעצמת-סף גרעינית ומסייעת מאוד לתכנית הגרעין האיראני, אולם יש עוד אפשרויות שונות למנוע את הפצצה האיראנית, כך שאי אפשר לומר שמטרת העל לא הושגה.

 

אולם הביקורת אינה הוגנת גם מסיבה נוספת; ישראל אינה מעצמת העל העולמית, ויכולתה להשפיע מוגבלת. כאשר נשיא ארה"ב היה נחוש כמו טיל מונחה מדויק להגיע להסכם עם איראן בכל מחיר, היכולת של ישראל למנוע זאת, כמעט בלתי אפשרית.

 

מראשית הדרך, עמדו בפני נתניהו שתי אסטרטגיות-על אפשריות. אסטרטגיה אחת היא הצבאית, השמדת מתקני הגרעין האיראני בפעילות צבאית ישראלית. אסטרטגיה שניה היא המדינית – הפעלת לחץ על הקהיליה הבינלאומית, כדי שתפעיל על איראן סנקציות כלכליות קשות, תחת איום מוחשי בפעולה צבאית, ולהביא את איראן לשולחן המו"מ ושם לכפות עליה לבטל את תכניתה הגרעינית. נתניהו בחר באסטרטגיה המדינית.

 

יתכן שהייתה זו טעות. יתכן שצריך היה לראות את הנולד, ולהעדיף את האופציה הצבאית. אולם מי שמתנגד לאופציה הצבאית ותוקף את נתניהו על תוצאות בחירתו, נוהג בחוסר יושרה ובחוסר הגינות.

 

בחכמת הבדיעבד, יתכן שהבחירה האסטרטגית של נתניהו באופציה המדינית הייתה שגויה, אולם כאשר אנו בוחנים את החלטתו בזמנה, הייתה זו הבחירה הנכונה. בעיקרון, יש לראות במלחמה את האופציה האחרונה, שתמיד ראוי להעדיף עליה אופציות אחרות, ולנסות לפעול בדרכים חלופיות. הגישה הזאת מאפיינת מאוד את נתניהו, שמעדיף להימנע מצעדים צבאיים, ואפילו למבצע "צוק איתן" הוא הוציא את צה"ל רק אחרי שמוצו עד תום כל הניסיונות להימנע ממנו. פעולה צבאית נגד איראן עלולה היתה לגבות מחיר כבד, בשל התגובה הצפויה של איראן, בליווי הפעלה בו זמנית של חיזבאללה מלבנון וחמאס מעזה. כל זאת, בבידוד בינלאומי וללא קונצנזוס לאומי. המחיר הזה כדאי ומוצדק אם האלטרנטיבה היא איראן גרעינית, אך הוא אינו מוצדק, אם יש אלטרנטיבה מדינית.

 

נתניהו היטיב להוביל את האסטרטגיה המדינית, שהניבה הישגים אדירים. הוא הצליח להעלות את סכנת הגרעין האיראני לראש סדר היום העולמי ולסחוף את העולם להטלת סנקציות חריפות על איראן. הסנקציות פגעו באיראן פגיעה קשה, שגרמה לה לגשת למו"מ. נתניהו הצליח להשיג את ההישגים הללו, חרף העובדה שגורמים ישראליים, ובהם בכירי מערכת הביטחון, חיבלו במדיניותו בכך שעמעמו באופן משמעותי את האיום בפעולה צבאית, שהיה מנוף מרכזי להצלחת המסלול המדיני.

 

המטרה המוצהרת של המו"מ, הייתה להפסיק את תכנית הגרעין. כאן הכל השתבש, כאשר כבר בראשית המו"מ, בעמדת הפתיחה שלו, אובמה ויתר על הדרישה הזאת. האיראנים, שקלטו במהרה שהפרטנר למו"מ עמם חותר להסכם בכל מחיר, השכילו לתמרן אותו להסכם מינכן ב', הסכם הכניעה לאיראן.

 

במצב הזה, אסור היה לנתניהו לתת לגיטימציה להסכם. נתניהו גילה אומץ לב מדיני ופוליטי כאשר בחר להתעמת עם אובמה, להציג את ההסכם במערומיו, לפני חתימתו ואחריה. בצדק הוא נאם בפני בתי הנבחרים כדי להציג את עמדתה של ישראל. בצדק הוא המשיך לתקוף את ההסכם וסירב לקבל פיצוי אמריקאי כדמי שתיקה והשתקה לפני ההצבעה בקונגרס.

 

האשמתו של נתניהו בכך שנאומו בפני בתי הנבחרים נבעה מצרכי הבחירות בישראל, הייתה טענת שווא מכוערת ומסיתה. במקום לתת לראש הממשלה גיבוי מקיר לקיר, העדיפו  מתנגדיו, משיקולים אלקטורליים נטו, להתקיף אותו ולהפריע לשליחותו. הטענה נגד נתניהו, שבהמשך מאבקו נגד ההסכם הוא מאבד את האופציה לפיצוי ישראל בידי הממשל, מגוחכת וילדותית.

 

נתניהו יודע שהסיכוי להשיג בבתי הנבחרים רוב מיוחד שיתגבר על הווטו הנשיאותי – אפסי. אולם יש משמעות רבה לכך, שיהיה רוב מוסרי בעם האמריקאי ובבתי הנבחרים נגד ההסכם. הדבר חיוני להמשך המאבק נגד הגרעין האיראני, הוא חיוני לדרישה מארה"ב לפעול נגד ההפרות האיראניות של ההסכם, וההסכם יופר, הרי אף בר דעת אינו קונה את הבדיחה על "גרעין איראני לצרכי שלום". הוא חיוני להשגת חבילת פיצוי ביטחונית ומדינית בזכות, ולא בחסד; לא כדמי שתיקה, אלא בשל הפגיעה החמורה של ארה"ב בביטחונה של ישראל, בת בריתה הקרובה. ויש לזכור, לכהונתו של אובמה יש מועד תפוגה, והמאבק נגד ההסכם חיוני מאוד במחשבה קדימה, על הבוקר שלמחרת הבחירות הבאות בארה"ב.

 

****

 

זו השנה השניה ברציפות שבה נתניהו הוא איש השנה. בתשע"ד, היה זה בזכות מבצע "צוק איתן". שנה היא זמן קצר מכדי לשפוט את המבצע, אולם דבר אחד ניתן לומר בוודאות – השנה שאחרי המבצע, הייתה השקטה ביותר מאז שנת 2000, שקטה לאין ערוך יותר מכל שנה שקדמה לה, אף שגם היום הגבול אינו שקט לחלוטין.

 

המלחמה יצרה, לראשונה, הרתעה משמעותית כלפי חמאס. אם המגמה הזאת תמשך גם בשנים הבאות, ניתן יהיה לסכם את "צוק איתן" כהצלחה גדולה.

 

מלחמת "צוק איתן" התאפיינה בסולידריות לאומית ולכידות חברתית יוצאות דופן. במקום למנף את ההישג לחיזוק החברה הישראלית, להידוק הסולידריות בתוכה, קלע נתניהו את מדינת ישראל למערכת בחירות קשה וסוערת, שפגעה קשות בחברה הישראלית. הבחירות המוקדמות והמיותרות פגעו במאבק נגד הגרעין האיראני. אלמלא הבחירות, נתניהו היה נואם בפני בתי הנבחרים כאשר כל המערכת הפוליטית הישראלית תומכת בו ומגבה אותו. אלמלא הבחירות המוקדמות והמיותרות, ניתן היה בשנתיים שנותרו להשלמת הקדנציה, להמשיך בהצלחה את הרפורמות שהוחל בהן.

 

אבל ההחלטה האומללה והקפריזית של נתניהו לפרק את הממשלה ולהקדים את הבחירות, הזיקה לאינטרס הישראלי מכל כיוון אפשרי.

 

החלטה זו מצד אחד, והניצחון של נתניהו בבחירות, מצד שני, הפכו אותו לדמות המשפיעה והמשמעותית ביותר בישראל בשנת תשע"ה, לטוב ולרע, ולכן בנימין נתניהו הוא איש השנה תשע"ה.



איש השנה תשעד - בנימין נתניהו

איש השנה תשעג - יאיר לפיד

איש השנה תשעב - בשאר אסד

אשת השנה תשעא - דפני ליף

איש השנה תשע - ארדואן

איש השנה תשסט - אובמה

איש השנה תשסח - אולמרט

איש השנה תשסז - דניאל פרידמן

איש השנה תשסו - נסראללה


* "שישי בגולן", "חדשות בן עזר", "שווים"
נכתב על ידי הייטנר , 2/9/2015 17:34   בקטגוריות אנשים, איש השנה, הגרעין האיראני, חברה, חוץ וביטחון, מנהיגות, עולם, פוליטיקה, צוק איתן, תקשורת  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 2.9.15


* חזון לנוער – עם פתיחת שנת הלימודים, אביא דברים שאמר ראש הממשלה בן גוריון בכנס נוער בשנת 1960: "...מדוע הוטל עלינו להקים מדינה למופת ולהיות אור ליהדות בעולם ולהיות גם אור לגויים: אתם, תלמידי השביעיות והשמיניות, יודעים את תולדות עמנו, ויודעים אתם שהיינו תמיד עם קטן, היינו תמיד מוקפים עמים גדולים שעמדנו במאבק עמם, גם מדיני וגם רוחני, שאנו יצרנו יצירות שלא נתקבלו על דעתם והיינו יוצאים מן הכלל. בימי הבית הראשון עמדנו מול מצרים, מול אשור, מול בבל; בימי הבית השני עמדנו מול יוון, מול רומא; לאחר שנותקנו מעל אדמתנו היינו פזורים בכל מקום בעולם, ומוקפים אויבים. בדורנו אנו ... רק לפני 18 שנים ארע המאורע האיום ביותר, לא רק בתולדותינו-אנו, אלא בתולדות האנושות כולה. היהדות באירופה הושמדה כמעט כולה... דווקא אותו דור, שראה את שיא החורבן של עמנו, ראה גם שיא שני - אחד הפלאים הגדולים בהיסטוריה של עמנו – התחדשות עצמאות ישראל בארצו. אולם באותו יום שקמה מדינתנו, פלשו אליה כל שכנינו... היינו 650,000 נגד 30 מיליון, ועמדנו בפניהם בגבורה ובהצלחה.

 

סוד קיומנו כל אלפי השנים האלה... יש לו רק מקור אחד: איכותנו העליונה, היתרון המוסרי והאינטלקטואלי המציין אותנו גם בימים אלה, כמו שציין אותנו בכל הדורות. שאלת קיומנו ועתידנו, היא אם נדע לשמור על עליונות מוסרית ואינטלקטואלית זאת. זאת היא בעיית קיומנו, זאת היא בעיית עתידנו... להיות מדינה למופת, איננה מילה ריקה, ואנו רואים ראשית התגשמותה... עתידנו, מעמדנו בעולם, כוח המשיכה שלנו לנוער היהודי בגולה, היותנו אור לעם היהודי, אור לגויים – תלויים בכך שנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה. המשכת המסורת הנהדרת הזאת, היא התביעה שההיסטוריה העברית מציגה לנוער היהודי ומסורת זו, אציג אותם לכם, בשלושה פסוקים:

זו מסורת של גבורה.

זו מסורת של תנופה חלוצית.

זו מסורת של ביצוע מעשי-בראשית.

לכו בדרך זו והושיעו את ישראל".

 

* עברי ויהודי - בניגוד להבלים של משכתבי היסטוריה למיניהם, כדאי להבחין בכך, שכאשר בן גוריון מדבר על יהודי, עברי וישראל, הוא אינו מדבר על דברים נפרדים. כאשר הוא אמר: "התביעה שההיסטוריה העברית מציגה לנוער היהודי", זה קצת שונה מנראטיב לפיו הציונות דיברה על היהדות כעל היסטוריה רחוקה וניסתה להקים עם עברי חדש.

 

באותו נאום, ניסח בן גוריון את הייעוד העליון של מדינת ישראל: "קיבוץ גלויות ומיזוגן".

 

* נתניהו כמופת – בדבריו בוועדת החינוך של הכנסת, עמד שר החינוך על הצורך בכך שהתלמידים יכירו את ההיסטוריה של עם ישראל, והזכיר מספר שמות, החל באברהם אבינו ועד יוני נתניהו. יש להניח, שראש הממשלה אהב את הרשימה. וכדאי להבהיר, שדמות המופת שראוי לחנך עליה היא נתניהו של אנטבה ולא נתניהו של עסקת שליט.

 

* פסולה לחינוך - צודקים הורי התלמידים באשקלון, הנאבקים נגד מינויה של אביטל בנשלום, תומכת מוצהרת בעריקה מהמלחמה ("סרבנות" בכיבוסית), למנהלת בית הספר. אילו הייתי במקומם, הייתי נוהג בדיוק כמותם. אין לי כל התנגדות שמורי ילדיי יהיו בעלי דעות פוליטיות הפוכות לשלי. הבעיה אינה עמדותיה הפוליטיות, אלא תמיכתה בעריקה. אנו מחנכים את הדור הבא לנאמנות למדינה, לכיבוד הדמוקרטיה, לשמירה על החוק ולשירות משמעותי בצה"ל. מי שמסיתה לעריקה, אינה ראויה להיות מחנכת ובוודאי לא מנהלת. ראויים ההורים והתלמידים למנהלת ראויה.

 

* אקטיביזם אזרחי - הדבר היפה בפרשה הזאת, הוא התארגנות ההורים; עצם האמירה של הורים - אכפת לנו על מה מחנכים את הילדים שלנו, על אילו ערכים. מדובר בתושבי אשקלון, שספגו כל כך הרבה רקטות וטרור, ואינם רוצים שמי שמטיפה לחיילים לערוק מן ההגנה עליהם מפני הטרור, תחנך את ילדיהם. זוהי התארגנות אזרחית מופתית, אקטיביזם אזרחי במובן הנאצל של המושג.

 

* ובנוסף לכל, שקרנית - אביטל בנשלום, המנהלת מאשקלון, פרסמה מכתב ובו משפט מרגיע: "לא עודדתי סירוב לשרת בצה"ל או בשטחים". נהדר! אם כך, אין כל בעיה. אלא שהיא חתומה על עצומה, שבה נאמר בפירוש: "אנו, החתומים מטה, תומכים במאבקם של הקצינים והחיילים המסרבים לשרת בשטחים. מתוך הבנה כי משימת הדיכוי והכיבוש אינה משרתת את הגנת מדינת ישראל, אנו מזדהים עם כל מי שאינו מוכן ליטול בה חלק". אם כך, היא אינה רק מסיתה לעריקה, אלא גם שקרנית. עוד טעם להגדרתה כפסולה לחינוך.

 

* מגמת גיס חמישי - עוד זה מדבר וזה בא. רק שמענו על מנהלת בית הספר שמסיתה לעריקה, והנה – מורה בבית ספר ברמת גן, שהבילוי שלו בשבתות הוא להרביץ לחיילים, יחד עם האויב הפלשתינאי. ולמחרת בבוקר, הוא קם לחנך את ילדי ישראל. דמות מופת ומודל לחיקוי.

 

ראש העיר רמת-גן (שהיה מורה שלי) הודיע שיפעל לפיטוריו. הוא צודק, אלא אם כן הנ"ל מלמד במגמת גיס חמישי.

 

* חומץ בן יין - שמו של המורה, תוקף החייל בנבי סלאח, הוא הרצל שוברט. ניתן להבין משמו הפרטי, שהוריו ציונים, שהנציחו בשמו של בנם את זכרו של חוזה המדינה. לבי לבי לאותם הורים, שקיוו לעשות ענבים, ועשו באושים.

 

רוגל אלפר מגדיר את התוקף, בהערצה: דיסידנט.

 

* די לחרבון - ב. מיכאל התייצב לצד גדעון לוי, והוסיף עוד קיסם למדורת העימות בינו לבין הרצוג. במאמרו, הוא בא חשבון עם תנועת העבודה לדורותיה, ש"חרבנה לנו את המדינה". אין דבר המעורר את סלידתם של אנשים מסוגם של ב' ו-ג' כמו מי שהקימו את המדינה השנואה עליהם כל כך, מדינת הלאום של העם השנוא עליהם כל כך. כל כתיבתם, כל מאבקם, כל מלחמתם, היא להחזיר את הגלגל אחורה, ולבטל את ה"חִרְבּוּן" הזה, שתנועת העבודה יצרה.

 

* מתנגדים לקיומה – "הם לא נגד קיומה של המדינה", אמר לי מישהו, "הם רק חושבים שהיא לא צריכה להיות מדינה יהודית".

 

מהי מדינת ישראל? "אנו מכריזים בזאת, על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל". אין משהו אחר שהינו מדינת ישראל. מי שטוען שהוא בעד קיומה של מדינת ישראל, אך לא כמדינה יהודית, כמוהו כמי שהוא בעד קיומה של מדינת ישראל, אך לא בארץ ישראל, לא במזרח התיכון. אבל מדינת ישראל היא מדינה יהודית בארץ ישראל. ומי שמתנגד לכך, מתנגד לקיומה. השאר - פלפולים ריקים.

 

* הבחירה הישראלית - במאמר ב"הארץ" מאשים יצחק לאור את ... אירופה בטבח ההמוני ההדדי השוטף את מדינות ערב. ה"אביב" הוא תוצאה של הקולוניאליזם האירופי. מי שמבקר את הטובחים, "מאשים את הקורבנות". איזו התנשאות גזענית על הערבים קיימת בהתייחסות אליהם היום כאל קורבנות הקולוניאליזם, 70 שנה אחרי שחרורם ממנו והסרת כל אחריות מהם, כאילו נגזר עליהם להיות ילדים מגודלים לנצח.

 

מדינת ישראל היא חלק מהשחרור הפוסט קולוניאליסטי. היא קמה באותה תקופה שבה קמו מדינות ערב ומדינות אפריקה המתעוררות, תוך שחרור מהקולוניאליזם הבריטי. אלא שהמדינה היהודית בחרה, מראשיתה, להיות דמוקרטיה ליברלית משגשגת, הלוקחת אחריות על חייה. אבל בתפיסה המעוותת ובפרוייקט השקר של לאור וחבר מרעיו, הציונות היא "פרוייקט קולוניאליסטי".

 

* סיבה לגאווה - ארגון התושבים הזרים הבינלאומי דירג את ישראל במקום הרביעי (!) בעולם, בדירוג המדינות שטוב לגדל בהן ילדים. זהו הישג מדהים, בעיקר לנוכח העובדה שישראל היא מדינה המתמודדת עם בעיות ביטחוניות שאף מדינה חופשית אינה מתמודדת עמן, ומיום הקמתה נלחמת על קיומה בתוך מרחב ענק השולל את קיומה ולוחם בה. למרות התקציב הענק שבלית ברירה אנו נאלצים להשקיע בביטחון, למרות פיגועי הטרור, למרות ירי הרקטות על ישראל, למרות האיום האיראני - בחינה אובייקטיבית דרגה את ישראל במקום כה גבוה, במדד שאין חשוב ממנו. יש לנו סיבה טובה לגאווה.

 

* אבן יסוד בתרבות דמוקרטית – השידור הציבורי הוא יסוד מוסד בחיים דמוקרטיים, בחברה דמוקרטית. שידור ציבורי שהמחויבות שלו היא לאינטרס הציבורי ולא לאינטרס פרטי של טייקון זה או אחר; שידור שהמחויבות שלו היא לחברה, לדמוקרטיה, לזכות הציבור לדעת, לטובת הכלל, הוא אבן יסוד בתרבות דמוקרטית. שידור שיש בו מחויבות לאיכות, ולא רק למכירות, בעיקר כשאנו רואים שזבל מוכר יותר מאיכות, הוא צורך חיוני של החברה.

 

השידור הציבורי בישראל אוצר זיכרון לאומי בן 80 שנה, למעלה מעשור יותר משנות המדינה; זיכרון, ניסיון, כישרון ומקצועיות. הוא עתיר זכויות והצלחות, אך הנחיל גם לא מעט אכזבות וצבר לא מעט כישלונות. "קול ישראל" הוא רדיו טוב. הטלוויזיה – הערוץ הראשון, זקוקה לטלטלה רצינית, אף שיש בה איי איכות שאין למצוא אצל מתחריה. אין ספק שיש צורך בשינוי וברפורמה, אך אין לזרוק את התינוק עם המים, אלא לבסס את הרפורמה על התשתית הקיימת.

 

הכשלים ברשות השידור נובעים בעיקר מהזנחה ומבחירת מנהלים על סמך קשרים ואינטרסים פוליטיים זרים ולא על סמך כישורים ומחויבות לאינטרס הציבורי. לב הרפורמה בשירות הציבורי חייב להיות מנגנון שיצמצם את המעורבות הממשלתית ויבטיח את הממלכתיות והמקצועיות. הכשלים אינם נובעים מן העובדים, ואסור שהם יהיו השעיר לעזאזל. השלכתם לרחוב של 1,500 עובדי רשות השידור, לא תקדם במאומה את השידור הציבורי, והיא פיגוע בלתי נסבל נגד החברה הישראלית.

 

לכאורה, אין מחלוקת על חשיבות השידור הציבורי. למעט קומץ טוקבקיסטים, אנשי "מסיבת התה" הישראלית, הסולדים מכל דבר ציבורי, הכל מעלים את השידור על ראש שמחתנו, גם יוזמי הרפורמה. אני מאמין להם שזו כוונתם. אולם הדרך בה הם פועלים, של שפיכת התינוק עם המים ופגיעה קשה בעובדים, לא תשרת במאומה את הכוונה הזאת.

 

* מה דנינו עשה בוועדת טירקל? – תפקידה של ועדת טירקל הוא לבחון את טוהר כפיו של מועמד למשרה בכירה. אילו המועמד למפכ"ל היה מתוך המשטרה, נכון היה להזמין את המפכ"ל היוצא, מפקדו של המועמד, כדי לבקש את חוות דעתו באשר לטוהר הכפיים של המועמד. אולם לשם מה הוזמן המפכ"ל היוצא דנינו, לדיוני הוועדה על גל הירש? מה הוא יכול לתרום לוועדה?

 

דנינו הסביר לוועדה למה נכון שלתפקיד המפכ"ל ימונה אדם מתוך המערכת. זו עמדה לגיטימית, ואם זו דעתו של דנינו, עליו להביע אותה באוזני השר לביטחון פנים וראש הממשלה. אך אין זה מעניינה של ועדת טירקל לעסוק בסוגיה הזאת. זו חריגה מהמנדט שלה ומסמכותה.

 

הבלבול הזה הוא חלק מן הבלבול הכולל – המשפטיזציה של המערכת הציבורית בישראל. איש לא הסמיך את ועדת טירקל לבחור מפכ"ל ולהחליט האם מועמדו של השר הוא האיש המתאים ביותר לתפקיד. יש לוועדה סמכות מוגדרת בחוק. האקטיביזם שמגלה הוועדה, היא חריגה מהסמכות שהחוק העניק לה.

 

* ובינתיים במשטרת ישראל – מפקד משטרת מגדל העמק הושעה מתפקידו, בחשד שהבטיח לאשת עבריין לסייע לבעלה, בתמורה לכך שתקיים עמו יחסי מין. בימים כתיקונם, חדשה כזאת, הנוגעת לסגן ניצב במשטרת ישראל, אמורה הייתה להניע את אמות הספים. אולם ידיעה כזאת הפכה ל"כלב נשך אדם", בים עבירות המוסר והשחיתות בפיקוד העליון של משטרת ישראל. כאשר זו התרבות הארגונית במשטרה, אסור שאדם מתוך המערכת יהיה המפכ"ל הבא.

 

* ממש התרגשתי - תשדיר הפרסומת של משרד החינוך לחמש יחידות מתמטיקה, בכיכובו של שמעון פרס מבריק, חכם, חינני. התרגשתי. אני מודה, שממש התרגשתי לראות את עדי בילסקי. שחקנית נפלאה, שהתאהבתי בה כבר ב"סיפור אהבה ארצישראלי".

 

            * ביד הלשון

 

שירת הפזמניק - כל ספר חדש שמוציא רוביק רוזנטל, בסדרת הספרים, שהראשון בהם היה "הזירה הלשונית", הוא חג לאוהבי העברית.

 

בימים אלה יצא לאור ספרו החדש, "שירת הפזמניק", המבוסס על עבודת הדוקטורט שלו – מחקר של הצה"לית, השפה הצבאית הישראלית.

 

הצה"לית היא שפה חיה, המתעדכנת ומתפתחת בקצב מהיר. אני אוהב את הצה"לית ובשנותיי הרבות במילואים, הייתי מעודכן תמיד, כיוון שבכל שנה הצטרף אלינו מחזור חדש של משוחררי הסדיר, ששילבו את הסלנג העדכני בסלנג שהיה שגור על פינו. אולם קרוב לעשר שנים אני כבר מחוץ למערך, והפסדתי חומר רב.

 

הספר, ובו 2,100 ערכים, משלים לי חלק גדול מן החסר. בסוף השבוע עיינתי רבות בספר, והוא מעניין מאוד וחינני מאוד, כחינניותה וחיוניותה של הצה"לית. לא אצטט ערכים מן הספר, אלא דווקא אשלים כמה ערכים שחסרים בו, אותם למדתי מבני החייל.

 

בתיסט – חייל המרבה להוציא בי"תים – שחרור מפעילות גופנית. "יש לכם איזה בתיסט שיוכל להישאר במאהל ולשמור על הציוד?"

חמשוש NBA – יציאה לחמשוש (יציאה ביום חמישי לסופשבוע) בשעה מאוחרת. החייל יגיע הביתה לפנות בוקר, לשעה של שידור משחקי ה-NBA.

כל היין – גרסת הביני"שים (בני ישיבות) לסדרת "כל הזין". גרסה נוספת: "כל הו"ו".

למה אכלתי, אמא? – קריאת שביזות, המתכתבת עם "אם לא תאכל, לא תגדל ולא תהיה חייל".

למה מלכתחילה? – קריאה של שביזות המצטרפת לסדרה הוותיקה של "עד מתי?" ו"כמה עוד?".

מִשְׁמִישׁ – מטבח-שמירות-מטבח-שמירות.

שריר המסעות – שריר ברגל, שכואב בעקבות מאמץ במסעות. מזכיר לי ערך מתקופתי, שאף הוא חסר בספר: שקע בית האלונקה.

תוק – מצב ניתוק, בקשר (מופיע בספר כחלק מן הערך "גע/תוק"). המונח משמש גם לתיאור מצב שינה של החייל.

 

ובמה שמעבר לזירה הלשונית, למדתי שרוביק מתייחס ברצינות יתרה לנהלים ופקודות מטכ"ל. למשל, על "מצב שתיים" ("המצב הגבוה בשכיבות סמיכה, דורש מהחייל לבצע את הכפיפות מעמדה גבוהה שבה הזרועות זקופות") כותב רוביק: "התרגיל נאסר בשנים האחרונות". הוא הצחיק את הבן שלי, וכך גם בדוגמאות נוספות מסוג זה.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 2/9/2015 00:50   בקטגוריות הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, מנהיגות, סרבנות, פוליטיקה, ציונות, שחיתות, משפט, תקשורת, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ