לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ§ֳ¡ֳ¸ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

בחרנו בחיים (א)


בקורסים של שיטת אדיג'ס, שרבים מאתנו נטלו בהם חלק, למדנו על מחזור החיים של חברה, והמעבר שלה מתהליכי צמיחה לתהליכי הזדקנות.

 

הגרף, המתאר את העקומה הצומחת עד לפסגה וממנה – עקומה יורדת, מזכירה את חייו של אורגניזם חי, של אדם, בעל חיים, צמח. באורגניזם חי, תהליך ההזדקנות הוא בלתי הפיך, וסופו ידוע.

 

האם הסוף הזה נגזר גם על חברה?

 

****

 

נפגשתי לראשונה עם התאוריה הזאת ועם הגרף הזה, בסדנה לחשיבה אסטרטגית, שנערכה ב"יד טבנקין", בהנחייתו של חתן פרס ישראל פרופ' יחזקאל דרור, לפני כמעט שלושים שנה. העובדה שאני זוכר זאת לאחר זמן כה רב, מעידה על ההשפעה הרבה של הסדנה על חשיבתי, השפעה מכוננת.

 

פרופ' דרור דיבר על תהליכי משבר והזדקנות של ארגונים, ותיאר שלבים הכרחיים בהתפתחותה של כל מהפכה מנצחת. השלב הראשון הוא השלב החלוצי, המהפכני. השלב שלאחר המהפכה כונה בפיו "בניית האימפריה", שלב ההתארגנות, שאף הוא מאופיין, בראשיתו, בצמיחה ופריחה. לאחר מכן יש שלב של מיסוד המהפכה, הפיכת האידיאולוגיה לרוטינה וראשיתו של תהליך שקיעת הארגון וקמילתו. לטענתו, התהליך הזה הוא תהליך הכרחי, שכל ארגון חייב לעבור, כפי שחיי אדם מחייבים את תהליך ההזדקנות.

 

ההבדל בין אדם לארגון, הוא היכולת של ארגון בשקיעה להצמיח את עצמו מחדש, באמצעות הזרמת דם חדש, כוחות חדשים. בניגוד לחיי אדם, חיי ארגון יכולים להתארך, כיוון שבני האדם שבתוכו יכולים להתחלף. הבעיה היא, שטבעו של ארגון, בשלב השקיעה, הוא לסגור את עצמו בפני כוחות חדשים, לראות בהם איום ולהתגונן בפניהם. לעולם הארגון אינו מצהיר על כך, להיפך, אולם כך נוהגים מרבית הארגונים, כך נוהגות רבות מהחברות.

 

את שלב השקיעה הגדיר פרופ' דרור כ"עקומה יורדת". שלב זה מחייב את הארגון לבחור בין ניוון ושינוי. בדברו על שינוי, התייחס פרופ' דרור לשינוי גדול ומשמעותי, משנה מגמה. ארגון יכול לקבל את כל ההחלטות הנכונות כשהוא נמצא על עקומה יורדת, אך לא יהיה בכך כדי לשנות את המגמה, אלא לכל היותר לעכב ולמתן אותה. רק שינוי משמעותי, משנה מגמה, יביא לתוצאה הרצויה.

 

****

 

קיבוץ אורטל חווה את כל השלבים – שלב החלוציות המהפכנית, שלב הבניה והארגון, שלב המיסוד. את שינוי המגמה חווינו במשבר קשה וחריף, סביב שנת השלושים לקיומנו.

 

העובדה שעד אותה תקופה הלכנו מחיל לחיל ולא חווינו משברים, לא חברתיים ולא כלכליים, רק העצימה את הטראומה של המשבר.

 

היה זה משבר חברתי ביחסים בין קבוצות בחברה, בין מרכז ופריפריה. היה זה משבר אידיאולוגי ואובדן אמון בקרב חלקים מן הציבור בדרך החיים השיתופית. היה זה משבר דמוגרפי חריף, של עצירוּת ממושכת בקליטה חדשה ולצדה עזיבה גדולה, של משפחות מרכזיות ומובילות באורטל. העזיבה המחישה לנו שלא הגענו למסה קריטית דמוגרפית, שתאפשר לנו יכולת עמידה בעזיבה גדולה. מצאנו את עצמנו לא רק על עקומה יורדת, אלא על עקומה יורדת תלולה, על מדרון.

 

בסיטואציה הזאת קיבלנו החלטות נכונות וחשובות. קיבלנו החלטות כלכליות נכונות, שבזכותן – לא זו בלבד שהמשבר לא לווה במשבר כלכלי, אלא דווקא בצמיחה הגדולה ביותר בתולדות אורטל. קיבלנו החלטות חברתיות ואידיאולוגיות נכונות, באשר לאורחות חיינו. ההחלטות הללו היו חשובות מאוד והבטיחו את אחדות החברה. אולם כל אלו היו החלטות נכונות על עקומה יורדת. לא היה בהן די כדי לשנות את המגמה.

 

אילו המגמה נמשכה, היינו צפויים לעזיבת משפחות נוספות, עד כדי הידרדרות למשבר סופני, בלתי הפיך. 

 

במצב הזה, אחזנו בציציות ראשנו ומשכנו את עצמנו משקיעה, בהחלטה משנת מגמה – תכנית "אורטל 2017"; תכנית הצמיחה הדמוגרפית הגדולה.

 

הייתה זו תכנית גרנדיוזית, שאמנם התקבלה פה אחד, אך רבים מן התומכים בה הטילו ספק בהיתכנותה; בוודאי באשר לקליטה הגדולה לחברות בקיבוץ השיתופי.

 

ארבע שנים חלפו – 80% מתכנית החומש, והתוצאות עולות על הציפיות האופטימיות ביותר.

 

עירוי הדם שקיבלנו משמעותי ביותר – לא רק מבחינה מספרית, לא רק מבחינה גילית, לא רק בהצערת הקיבוץ, לא רק בהתמלאותם מחדש של בתי הילדים בילדי אורטל, לא רק בכך שבתינו שוב הומים מתינוקות; לא פחות מכך, הוא משמעותי מבחינה איכותית. כאשר אני מדבר על איכות, כוונתי לאיכות קיבוצית קהילתית, כלומר לקליטת אנשים המתאימים לחיי קיבוץ שיתופי, לחיים קהילתיים, לחיי ערבות הדדית, לחיי שותפות, לחיי חברה ותרבות תוססים. כאשר אני מדבר על איכות, כוונתי לחברים בעלי מוטיבציה משימתית - לתרום, לפעול, לעשות, להוביל ולאט לאט אף להנהיג. כל בחינה אובייקטיבית של הקליטה החדשה ותרומתה לחיינו הקהילתיים, תעיד באופן חד משמעי על הצלחה רבתי.

 

בתהליך הצמיחה הדמוגרפית "אורטל 2017" הצלנו את אורטל.

 

****

 

בפרשת השבוע, פרשת "ניצבים", נאמר: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע... הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים!"

 

במשבר העמוק בתולדותינו בחרנו בחיים! חברה שלמה, ובראשה מנהיגות חזקה ומחויבת, בחרה בחיים, התנערה וחילצה עצמה מן המצר באופן מעורר התפעלות.

 

עלינו להכיר בטוב, לברך על הטוב, להודות על הטוב.

 

עלינו גם לזכור, שכל טוב טומן בחובו גם פוטנציאל רע; שבכל הזדמנות יש גם איום. בחלקו השני של המאמר, אתמקד באיומים, שבעיניי אינם אלא אתגרים.

 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

נכתב על ידי הייטנר , 25/9/2016 23:19   בקטגוריות אורטל, היסטוריה, התיישבות, חברה, מנהיגות, קיבוץ, קליטה, יהדות, פרשת השבוע  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 25.9.16


* שנאה עצמית – הפרובוקציה התורנית בטקס חלוקת פרסי אופיר הייתה קטע משיר לאומני של מחמוד דרוויש; המשורר הקורא להשמיד את מדינת ישראל ולסלק מתוכה כל אחד ואחד מן היהודים, ומאיץ מאתנו לקחת אתנו גם את הקברים.

 

כיוון שאותה חבורת קרנפים מתלהבת משיר הקורא לנו לקפל מכאן את היהודים המתים, פניתי לאחד מהם לבקש את תגובתו. והרי תגובתו של ברל כצנלסון: "היש עם בעמים, אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות ?...

 

וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו" (מתוך מאמר בגיליון חגיגי של "דבר" לרגל האחד במאי, 1936. חלפו 80 שנה, ודבריו נותרו כל כך אקטואליים).

 

* גיבור ישראל - אומץ וחתרנות נמדדים על פי קבוצת ההתייחסות של אדם. מי אמיץ יותר - אדם השייך למיליה הקולנועי שמסתער לעבר מירי רגב או אדם השייך לאותו מיליה שיעז להזדהות אתה?

 

* הבעיה האמתית - איני מחסידיה של מירי רגב. רחוק מזה. ולא אחת ביקרתי אותה על מעשיה, על סגנונה, על רדיפת הפרסום שלה, על הפרובוקציות שלה, על נוהגה כפיל בחנות חרסינה. אולם איני מוכן להיות חלק מעדר האוטומטים, היוצא נגד ללא ביקורת וללא מחשבה בכל צעד ובכל מעשה. נניח שבאמת רגב תכננה פרובוקציה באירוע של פרסי אופיר. נניח שהיא באמת ידעה מה מתוכנן ובישלה אירוע יחצ"ני. אם כן, זה באמת לא בסדר.

 

אבל האם זאת באמת הבעיה של התרבות הישראלית? האם מירי רגב בחרה להעלות על הבמה דווקא קטעים מתוך שיר הסתה אנטישמי קיצוני? האם היא זאת שהפכה דווקא שיר כזה לדגל, שהתרבות הישראלית מתכנסת סביבו? האם היא אחראית להתקרנפות המיליֶה של עולם הקולנוע הישראלי, שכמעט כולו מדקלם אותו דקלום, והדקלום הוא "תרשום, אני ערבי" של מחמוד דרוויש? זאת הבעיה האמתית, ואי אפשר לברוח מדיון על רוח התרבות הישראלית אל המקום הנוח של סגנונה והתנהגותה של מירי רגב.

 

* דגל התרבות הישראלית – השיר נגד הכיבוש שכתב מחמוד דרוויש, והונף כדגל בטקס פרסי אופיר, נכתב ב-1964, שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים. כלומר, ברור לאיזה כיבוש הוא מתכוון. לכיבוש שעליו דורש אבו מאזן מבריטניה להתנצל בפני הערבים. וכה כתב דרוויש:

 

אִם אֱהֱיֶה לְרָעֵב

בְּשָרוֹ שֶל הַכּוֹבֵש יִהֱיֶה לִי לְמָאֳכָל

הִזָהֵר..

הִזָהֵר..

מְהַרָעָב שֶלִי

מְהַזָעָם שֶלִי!

 

אני מסרב להשביע את רעבונו של דרוויש.

 

* הסכסוך בין "הארץ" למדינת ישראל – הסכסוך בין "הארץ" למדינת ישראל אינו על תוצאות מלחמת ששת הימים, אינו על אקיבוש. הוא על הקמת המדינה. הוא על תש"ח. בעיני "הארץ" מלחמת השחרור היא "נכבה", אסון, עוול כלפי הפלשתינאים. פשקוויל המערכת של העיתון (22.9.16) קורא ל"הכרה באחריותה [של ישראל] או אפילו התנצלות היסטורית [בפני הפלשתינאים], תוך מאמץ כן לתקן ככל הניתן את העוול שגרמה להם", אף שהוא מטיל ספק אם הפלשתינאים יסכימו אי פעם לקבל את ההתנצלות. ובאותו יום כתב התועמלן הראשי של העיתון, שפשקוויליו הם הקרובים ביותר ברוחם ובטיעוניהם לפשקווילי המערכת, גדעון לוי, פשקוויל שבו הוא תבע מישראל להתנצל, לפצות ובין הצעותיו: "כריעת ברך ופיצויים כמו בגרמניה" (לצד איזה משפטון כסת"חי שזאת לא השוואה לשואה או משהו כזה).

 

אבל "הארץ" אינו מעודכן. מבחינת הפלשתינאים הבעיה אינה 1948 אלא 1917 – הצהרת בלפור, כפי שמנהיגם אמר בבירור בנאומו בעצרת האו"ם. 31 שנה לפני סיפורי הנכבה/שמכבה נעשה להם העוול הגדול – ההכרה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי במולדתו.

 

* פינת החי – קוראי "הארץ" הבחינו בוודאי בתופעה המעניינת, שבשבועות האחרונים יש לדבוקת שוקן אויב מסוכן יותר אפילו מהשילוב של נתניהו, בנט וליברמן גם יחד; אדם שאין כמעט יום שלא מופיע לפחות מאמר אחד בגנותו. האיש הוא ארי שביט, חבר מערכת "הארץ".

 

בעיניי, תפקידו של ארי שביט ב"הארץ" דומה לתפקיד הבודקה של השומר בבית הקברות –פינת החי. בניגוד לשלמה אבינרי, ארנס וישראל הראל הכותבים בו מבחוץ, הוא חבר מערכת העיתון – "הארץ" הוא מקום עבודתו ועיסוקו המרכזי. בשממה האנטי ציונית הצחיחה של "הארץ" הוא מאתגר את עיתונו בעמדות של "שמאל"/"מרכז" ציוני. וזה מטריף אותם.

 

ביום רביעי חיים לוינסון כתב נגדו ונגד נתניהו, שהם מדברים אל הנצח ואינם רואים את בני האדם. את ארי שביט הוא תקף על תמיכתו במדינה פלשתינאית. למה? כיוון שהוא דוגל במדינה פלשתינאית כדי להבטיח את הרוב היהודי בישראל, ולא כדי לעשות צדק עם הפלשתינאים. אצל דבוקת שוקן, רוב יהודי הוא שם נרדף לפשיזם, לאומנות וגזענות.

 

* תרבות השקר - נאומו של נתניהו בעצרת האו"ם היה מצוין. אין לי ספק שהוא ביטא בדבריו הנכוחים את מחשבותיהם של הרוב המוחלט של הישראלים.

 

כאשר אין על מה לבקר את נתניהו על נאומו, ממציאים. כתבת "ידיעות אחרונות" ציפי שמילוביץ, שרבבה את הגיגיה בידיעה שכתבה על הנאום, לא במאמר פרשנות. היא אמרה שדבריו על כך שישראל מחנכת את ילדיה לשלם סותרים דברים של מבקר המדינה, ודבריו על ההסתה של הפלשתינאים מתעלמים מההסתה שלו ערב הבחירות. ואיך היא שרבבה את הערותיה האישיות לידיעה אינפורמטיבית? היא הוסיפה בראשם את המילים: "גורמים מדיניים מיהרו להצביע על מספר סתירות ובעיות בנאומו". יפה היא שדרגה את עצמה.

 

בצטטה את נתניהו מדבר על מעמדה הבינלאומי המשתפר של ישראל ועל העובדה ש-160 מדינות מקיימות קשרים עם ישראל, היא הוסיפה, הפעם בלי להסתמך על "גורמים מדיניים", "אך שכח להזכיר שרובן עשו זאת רק בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו". שטות ושקר. תנופת כינון היחסים הדיפלומטיים עם ישראל של עשרות מדינות ובראשם בריה"מ, סין והודו הייתה דווקא בתקופת כהונתו של יצחק שמיר כראש הממשלה, בשנים שקדמו לאוסלו. ובימים אלה אנו נמצאים בעיצומו של ירח דבש חסר תקדים ביחסי ישראל ומדינות אפריקה ואסיה.  

 

* בין נתניהו לריבלין – בנאומו בעצרת האו"ם אמר נתניהו את דברי האמת הבאים: "ילד קטן, תינוק למעשה, אחמד דוואבשה, היה קורבן של מעשה טרור נורא שבוצע על ידי יהודים... היום האנשים שמואשמים ברצח משפחת דוואבשה נמצאים בכלא". אמת. העובדה שנתניהו אמר את האמת, לא תפריע לאוהדיו להמשיך להסית נגד ריבלין, שאמר בדיוק אותם דברים. גם דבריו בנדון של נתניהו, "זה לא העם שלנו, זו לא דרכנו", זהים לדבריו של ריבלין באותו נאום מושמץ, אלא שהם הועלמו בעלילת "בני עמי", שמטפחים חסידי נתניהו.

 

* להתנצל בפני הבני זונות - בירושלים נערך ערב מקהלות מקסים, חווייה תרבותית נפלאה, על דעת הציבור הרחב שהשתתף בה. על האירוע היפה הזה, הסתערו בריוני קו-קלוקס-קלאן הישראלי, בנצי גופשטיין וחבר מרעיו, באלימות אופיינית, כדי לפוצצו ולהרוויח כותרות, באשמת השקר שמדובר באירוע נוצרי (שהיא מתועבת באותה מידה גם אילו היה זה באמת אירוע נוצרי).

 

חברי עדי ארבל, מראשי המכון לאסטרטגיה ציונית, פרסם בדף הפייסבוק שלו פוסט חריף, שבו הוא גינה והוקיע את הכנופיה הזאת ובראשה את הדוצ'ה שלה גופשטיין, שאותו הוא כינה "בן זונה".

 

לא חלף זמן רב, ופייסבוק הורידה את הפוסט, בטענה שהוא פוגעני. זו השיטה של הבריונים העדינים האלה, אנשי החיה הכהניסטית. כבר סיפרתי בעבר על תביעת הדיבה נגדי של איתמר בן גביר ועל התביעה של מיכאל בן חורין לפני שנים אחדות, מתוך רצון להלך אימים עליי ועל כל מבקריהם ולסתום את פיותינו. גם פוסט שלי נגד הימין הרידקלי נחסם בתחכום, אחרי שכתבתי באירוניה ברוח דבריהם. הם, הבריונים האלימים האלה, שאין להם בעיה להכות פיסית ובוודאי שאין להם כל בעיה לנאץ, לגדף, להשמיץ ולעשות שיימינג; בריוני הקשקשים הללו, נורא עדינים וכל כך רגישים לכל ביקורת עליהם, וכאשר הם מוצאים שיש עילה כביכול, הם ממהרים, כחלק מן הטקטיקה שלהם, להתלונן בפייסבוק כדי להסיר את הביקורת.

 

ולגופו של הפוסט של עדי – הוא צודק בכל מילה שכתב, אך הוא טעה בשימוש בביטוי "בן זונה". לדעתי, עליו להתנצל בפני ציבור הזונות ובני משפחותיהן על ההשוואה הנואלת לכנופיית גופשטיין.

 

* שלא יהיה כל רמז - אחד משני האישים - הילארי קלינטון ודונאלד טראמפ, יהיה בעוד ארבעה חודשים נשיאה של ארה"ב, ידידתנו ובעלת בריתנו. לכן, חשוב מאוד שנתניהו ייפגש עם שניהם. חשוב מאוד שיהדק את הקשרים עם כל אחד מהם. חשוב מאוד שיעלה על נס את ידידותו של כל אחד מהם לישראל. והחשוב מכל - שלא יהיה בדבריו כל רמז להעדפת אחד מהם על יריבו.

 

* כסת"ח - בראיון לערוץ 2 הודיע נתניהו שלא ישתתף בהצבעה על מיסוי דירה שלישית, בשל ניגוד עניינים, כבעל שלוש דירות. בעיניי הגישה הזאת בלתי סבירה. ואין המדובר רק בנתניהו במקרה הזה, אלא במה שהפך לנורמה – תפיסה אבסורדית של ניגוד עניינים, שהגיעה לשיא באי השתתפותו של כחלון בהצבעות על מתווה הגז, כיוון שהוא חבר של בעל עניין.

 

זה אבסורד. אנו בוחרים מנהיגים בהנחה שהם יכולים להתעלות מעל שיקול פרטי ולהצביע על פי העניין הלאומי. האם שר שהוא אבא של חייל יפסול את עצמו מהצבעה על פעולה צבאית, בשל ניגוד עניינים?

 

זאת תרבות הכסת"ח והבריחה מאחריות.

 

* מעשה בלעם של אלון ליאל – דני דיין, הקונסול הכללי של ישראל בארה"ב, לשעבר יו"ר מועצת יש"ע, חושב נכון ועושה את הדברים הנכונים. בראיון ל"ידיעות אחרונות" הוא הציג ארבעה יעדים לתפקידו: "היעד הראשון הוא לקרב את הקהילה ההיספנית לישראל. זו הקהילה שהכי שווה להשקיע בה. בעוד 30 שנה הם יהיו 30 אחוז באלקטורט ואם לא נהיה שם, לא נקבל את תמיכת ארה"ב. אני גם רוצה להשקיע בדמוקרטים ובפרוגרסיבים בניו יורק, למרות שאני בא מן הימין ומזוהה עם ביבי. השמאל והמרכז התרחקו מאתנו, ואני מעוניין להחזיר אותם לתמיכה בישראל. יעד נוסף הוא החזרת תמיכתם של בני ה-30 פלוס, יהודים ולא יהודים, שהם המנהיגות העתידית של ארה"ב. ולא פחות חשוב – אני רוצה לפעול לפלורליזם דתי. אנחנו נפסיד את היהודים האמריקאים לא בגלל הכיבוש אלא בגלל הכותל".

 

יפה מאוד. אלון ליאל הצליח לסכל, בצעד בוגדני, את מינויו של דיין לשגריר ישראל בברזיל. ליאל רצה לקלקל ויצא משדרג – קונסול כללי בניו יורק, הוא תפקיד חשוב ומשפיע יותר משגריר בברזיל.

 

* נדבך חשוב בבניין המדינה – המהלך ההיסטורי הגדול של יישוב הנגב והגליל בעולים שהגיעו לישראל בשנות החמישים, הוא הגורם לכך שהנגב והגליל הנם חלק ממדינת ישראל. הגבול היה פרוץ, לא היו גדרות, צה"ל היה קטן וחלש, מסתננים חדרו לישראל מידי יום והמוני פליטים לטשו עיניהם לישראל. אלמלא אותה התיישבות, שום דבר לא היה עוצר את השתלטות הערבים על הנגב והגליל ובלי הנגב והגליל מדינת ישראל לא הייתה שורדת.

 

העליה הגדולה מבורכת מסיבות רבות: א. היא הצילה את היהודים מהסבל והרדיפות הנוראיות בארצות מוצאם. ב. היא קיבצה גלויות וקוממה את העם היהודי בארצו. ג. היא הבטיחה את הרוב היהודי בישראל. ד. היא יישבה את ארץ ישראל. ה. היא הצילה את הנגב והגליל ולכן – את מדינת ישראל.

 

יישוב הגליל והנגב בידי העולים, העניק לאותם עולים, לילדיהם, לנכדיהם ולניניהם את הזכות הגדולה להיות נדבך כה חשוב בהגשמת הציונות ובבניין המדינה; את הגאווה וההוקרה.

 

וכל כך חבל שעסקני עדתיות עלובי נפש הופכים את הקערה בסיפורי מסכנות והתבכיינות של "שפכו אותנו מהמשאית" וכו'. כל כך חבל שעסקנים פוליטיים וספרותיים מדכאים את הגאווה ומטפחים תסכול ואומללות, רק כי הקריירה שלהם נבנית מכך.

 

* האדמו"ר היה לרב – "צריכים אנו לשוב אל מקור ההתלהבות וההתעוררות, לכוח הרוח שלנו... בטרם שנבנה את ירושלים של מעלה, לא נוכל לזוז אף שעל ממקומנו. 'אם ה' לא יבנה בית – שווא עמלו בוניו בו'. עלינו להניח כמה וכמה לבנים למעלה כנגד לבנה אחת למטה.

 

אם רוצים אנו להנחיל לבאים אחרינו את הרכוש הקיבוצי שלנו – עלינו לצרף לו את סמכותם של באי כוח האומה. עלינו לחדש את הסמיכה, אשר לה נבאו שתשוב עם ימות המשיח. הסמיכה היא המסורת. ההשתלשלות, חוט השדרה של יצירת העם הקיבוצית, הגעגועים להתחדשות הסמיכה הם געגועים לסמכות לאומית.

 

ימות המשיח הם, כידוע, גם ימי תחיית המתים לנו. תחיית מתים זו צריכה להתבטא אצלנו עתה בתחיית רוחות היוצרים של כל דורות העבר שלנו, למען ישתתפו בני עמנו כולם בבניין הגדול שאנו בונים".

 

דברים אלה אמר חיים נחמן ביאליק בנאום שנשא בשנת תרפ"ו, 1926.

 

חלפו 90 שנה, והגיעה השעה להגשים את החזון הרוחני התרבותי של הציונות, ברוח דבריו.

 

השבוע נערך טקס הסמכה של המחזור הראשון של בית המדרש לרבנות ישראלית.

הייחודי בסמיכה הזאת, המשותפת למדרשה באורנים, סיירת מטכ"ל של ההתחדשות היהודית בישראל ולמכון הרטמן, הגוף המוביל של הציונות הדתית הפתוחה והליברלית, הוא שאין היא רבנות של זרם. יש בה "דתיים" ו"חילונים", רבות ורבנים, אורתודוכסים, קונסרבטיבים, רפורמים ואנשים מקהילות תפילה ישראליות שאינן שייכות לאף זרם. עצם השותפות שלהם כחבורה של מנהיגות רוחנית משותפת, מסירה את המחיצות בין ההגדרות המיושנות, המעיקות, המחנאיות, הסוגרות, החונקות, של "דתיים" ו"חילונים". וכל זאת, בלי שאף אחד מהם מתכחש לזרם שאליו הוא שייך ואינו מתנתק ממנו. גם הרבות האורתודוכסיות ממשיכות להיות אורתודוכסיות, אף שעדיין הזרם שלהן אינו מכיר בסמיכתן, למרות שהן לבטח עולות במחויבות, בידע וביכולות שלהן על מרבית הרבנים האורתודוכסיים.

 

מתוך תעודת ההסמכה: "כל דור ודור נתבע מחדש להעמיד מנהיגות ומנהיגים בני תורה ואנשי תרבות עברית, הבונים חיים יהודיים ערכיים. הרבנות הישראלית שואפת לעצב יהדות רבת פנים, קשובה לצרכי השעה המוסריים והחברתיים; יהדות החיה את חלום שיבת ציון וקיבוץ הגלויות ומחויבת לאתגרי הריבונות הישראלית, העם היהודי והאנושות".

 

נשאלת השאלה, איך "חילונים" מתחברים לתואר רב? התשובה הזאת מורכבת. ראשית, אך טבעי שמנהיגים רוחניים תרבותיים יהודיים, הפועלים ביהדות ומתוך היהדות, לא יוותרו על התואר היהודי המקורי והעתיק לעשיה שהם עושים כבר שנים רבות, כדי להמציא תואר אחר. שנית, בניגוד לארגון "תמורה" שמגדיר עצמו כ"חילוני" ומסמיך רבנים חילונים בהגדרה, איני חושב ששי זרחי, רני יגר וחבריהם מגדירים את עצמם ככאלה.

 

"מה פתאום רב"? שואלים רבים את גלויי הראש שבין הרבנים החדשים. אני השתתפתי בטקס הסמיכה כאורחו של שי זרחי. השאלה שאני שואל אינה "מה פתאום רב"? אלא – מה? אתה עוד לא רב? האמת היא ששי, שכבר כמעט 40 שנה כל חייו קודש לעשיה ולהנהגה ולהעמקה ביהדות, בחינוך יהודי, בתרבות יהודית, בהנהגת קהילה יהודית, הוא כבר מזמן רב. אבל גם הוא וגם התנועה התרבותית שהוא מייצג, היו צריכים לעבור את כברת הדרך שעברו מאז שנות השבעים ועד ימינו, כדי להגיע להבשלה הזאת. שי הוא בעת ובעונה אחת הן מהמחזור הראשון של המוסמכים, והן אחד מארבעת ראשי התכנית, ומהיכרותי אותו ואת הנפשות הפועלות, הוא מן הסתם המרכזי והדומיננטי ביניהם.

 

כך שאת ההסמכה שלו אני מגדיר: סוף סוף האדמו"ר היה לרב.

 

מזמן לא הייתי שותף לכזו שירת "התקווה" מרגשת, עוצמתית, מעומק הלבבות של כל הקהל, כמו בסיום טקס ההסמכה.

 

* כנס חוקרי הקיבוץ - חוויתי חוויה אינטלקטואלית נפלאה ביומיים של הכנס השנתי של פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה, שנערך בגבעת חביבה. בכנס הוצגו קרוב לעשרים מחקרים בתפיסה רב תחומית: מחקרים היסטוריים, סוציולוגיים, ספרותיים ותרבותיים.

 

אני הרציתי על המהלך שבו הקיבוצים והמושבים בגולן הקימו את קצרין כדי להוות מופת לאזור כפרי שבלבו בירה עירונית, המתנהלים במערכת יחסים שונה לגמרי מיחסי האיבה שאפיינו אזורים אחרים בשנות ה-70.

 

בתוך שורת ההרצאות המרתקות והמלומדות הייתה אחת צחיחה וחסרת ערך במיוחד. לא אעשה שיימינג למרצה, אציג רק את הנושא: "גבריות באליטה העירונית של תנועת העבודה הציונית בארץ ישראל בשנות השלושים". המחקר אמור היה להציג את תפיסת הגבריות ההגמונית של האישים אותם הוא סיקר. הוא הציג דברים שהם כתבו על פוליטיקה, התיישבות, חלוציות וחינוך, אך כנראה בכל החומר שקרא לא מצא אף התייחסות ל"גבריות". זה לא הפריע לו לאנוס את מושאי המחקר, ולהכניס אותם דרך קוף של מחט שהשיח הפוסט מודרניסטי המגדרי מכתיב, על כל הג'יבריש הכרוך בו. התוצאה הייתה נלעגת. זו הזניה של האקדמיה.

 

* יד שניה מסלב – פרסומת חדשה לספרו של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות" המשודרת בימים האחרונים ברדיו מציינת: "הספר שעליו המליץ אובמה". אילו היסטוריון בעל שם היה ממליץ על הספר, היה בכך דבר שראוי להתהדר בו. כך גם אם מבקר ספרות מוערך היה מדבר בשבחו. אובמה, לצורך העניין, הוא בסך הכל ידוען. זה כמו לפרסם ספר פילוסופיה עמוק ולומר שבר רפאלי המליצה עליו.

 

(הבהרה: אין בהערה זו הבעת דעה על כושרו האינטלקטואלי של אובמה ולא על ספרו של הררי, אלא אך ורק על הפרובינציאליות של הפרסומת).

 

* עליתי לי"ב – חזרתי זה עתה מערב של קורת רוח, עונג והתרגשות – מפגש של כיתה י"ב 4 ב"בליך" ר"ג, לראשונה אחרי 35 שנה.

 

הזמנתי למפגש הייתה הפעם הראשונה שהתקבלתי לי"ב בבליך, כיוון שהאמת היא שהעיפו אותי מביה"ס אחרי י"א, כיוון שהייתי ברדקיסט. עצם ההזמנה הפליאה אותי – הרי איך מארגנים מפגש מחזור? לרוב יושבים עם ספר המחזור ונזכרים בשמות. ואילו אני לא נוכח בספר המחזור.

 

מסתבר שכמעט אף אחד לא זכר שלא סיימתי אתם את י"ב.

 

אני זוכר את תקופת נעוריי כתקופה נפלאה... אך לא כל כך בקשר עם ביה"ס. שבט הצופים לא היה ביתי השני, אלא הראשון. שם חייתי. הייתי מדריך, רשג"ד, פעיל בשכבה שלי ובשבט בכלל, תרבותניק, נציג השבט בתנועה ומאמצע י"א בגרעין ומזכירות הגרעין. והייתה זו תקופה סוערת מבחינה חברתית, מבחינה תרבותית, תקופה פוריה של טיולים, של ספרים, של מוסיקה, של רומנטיקה. הכל... חוץ מלימודים. את ביה"ס "בליך" ממש שנאתי. וגם בדיעבד אני זוכר אותו לרעה. אולם אם עד עתה חשבתי שהסיבה לכך היא הרומן הבעייתי שלי עם ביה"ס, נוכחתי בשיחה שקיימנו במפגש, שהרוב המוחלט של תלמידי הכיתה, כולל התלמידים הטובים, גם בחלוף 35 שנים, זוכרים לרעה את "בליך" המהולל ובעל השם, כמוסד קודר, נוקשה ומנוכר. יש גם מפלגה קטנה של אוהבי "בליך", אך כפי שהעיר אחד החבר'ה, היא לא עוברת את אחוז החסימה...

 

את רוב החבר'ה לא פגשתי 35 שנים. כולם שירתו ביחידות קרביות, כולם חיים בארץ, כמעט כולם הקימו משפחות למופת, אצל הרוב – בזוגיות יציבה, כמעט לכולם כ-3 ילדים, יש גם כמה נכדים, ואנחנו יכולים להתגאות שיש "לנו" אפילו ילד שייצג את ישראל באולימפיאדה (הג'ודוקא גולן פולק). בין הבוגרים שני רופאים בכירים (לא ממש אופייני לכיתה של היסטוריה וסוציולוגיה), כמה אנשים ששירתו שנים רבות בקבע ובכירים במערכת הביטחון. יש אנשי חינוך וניהול והרבה עוסקים בהתנדבות. בקיצור – מלח הארץ, במלוא מובן המילה.

 

ויש גם מי שחוו חוויות קשות, משברים רפואיים חמורים, אסונות במשפחה. ודיברו על כך בפתיחות רבה וזכו להאזנה ואמפתיה מחבריהם מנוער.

 

בין המשתתפים הייתה גם אביבה נקר, מחנכת הכיתה הנפלאה והאהובה (כן, גם על אלה שהכי שנאו את "בליך", למרות שהיא הייתה מחנכת קשוחה). היא לא רק זכרה כל תלמיד ותלמיד, אלא אפילו איפה כל אחד ישב וליד מי.

 

הייתה זו חוויה יוצאת מן הכלל.

 

רק מדבר אחד התבאסתי. הילדה שהכי אהבתי בכיתה לא באה למפגש.

 

* הבוגר שלנו – מאז סיום לימודיי ב"בליך" ביקרתי רק פעם אחת בביה"ס. היה זה כ-15 שנה לאחר לימודיי, כשהייתי דובר ועד יישובי הגולן, בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90. בביה"ס נערך "משאל עם" על נסיגה מהגולן ואני הוזמנתי להרצות. הוצגתי בפני התלמידים כ"בוגר שלנו"... גם הם לא זכרו שהעיפו אותי...

 

כמובן שהיה רוב של כ-2/3 נגד הנסיגה, וכדובר מיד הוצאתי הודעה שבה הזכרתי שזה ביה"ס שתמיד ניבא נכון את תוצאות הבחירות (למרות שידעתי שהמיתוס הזה הוא פיקציה).

 

* שולמית לסקוב ז"ל - ההיסטוריונית שולמית לסקוב, הלכה לעולמה בגיל 100. לסקוב, אשתו של הרמטכ"ל החמישי של צה"ל, כתבה ספרים רבים בחקר הציונות וביוגרפיות של אישים ציוניים ובהם אחד העם, יוסף ויתקין וטרומפלדור. יהי זכרה ברוך!

 

הביוגרפיה שכתבה על טרומפלדור היא ביוגרפיית מופת. היא בחנה לעומק את מיתוס המיתוס – המיתוס על פיו כביכול טרומפלדור לא אמר "טוב למות בעד ארצנו" אלא קילל ברוסית, וכאילו ה"טוב למות" הוא מיתוס. מסקנתה חד משמעית – על פי כל העדויות של מי שהיו עם טרומפלדור באותם רגעים, הוא אמר את הדברים. כל אלה שטענו שלא אמר – לא היו במחיצתו. המסר הזה ליווה אותו לאורך שנים והוא כתב אותו במכתבים רבים וסביר להניח שברגע כזה שב ואמר את מה שהאמין בו. לעומת זאת, לאורך שנים רבות הוא הקפיד לא להוציא דבר קללה מפיו, ובלתי סביר שברגעים כאלה ינהג שלא על פי טבעו. בקיצור, סיפור הקללה ברוסית הוא מיתוס מופרך הנובע ממניעים זרים.

 

            * ביד הלשון

 

* יהודי בביתך וגרמני בצאתך – במאמרו "מה שמר על היהודים כעם", בגיליון 2 של כתב העת המשובח "אשמורת שלישית" (גילוי נאות – אני כותב באופן קבוע בכתב עת זה וכתבתי מסה גם לגיליון זה), ציטט דב בן מאיר משפט המבטא את התפיסה של יהודים משכילים באירופה בתקופת האמנציפציה במאה ה-19: "היה יהודי בביתך וגרמני (או צרפתי) בצאתך".

 

הציטוט אינו מדויק, אף שהוא בהחלט מיטיב לתאר את תוכן אותה תפיסה. הציטוט מחבר שני ביטויים שונים. האחד הוא "גרמנים (או צרפתים) בני דת משה" והשני הוא מתוך שירו של יהודה לייב גורדון (יל"ג), משורר ההשכלה, "הָקִיצָה עַמִּי": "הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ".

 

יש לציין שבהמשך דרכו יל"ג אימץ את התפיסה הלאומית של היהדות.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 25/9/2016 02:36   בקטגוריות אמנות, אנשים, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות, קיבוץ, תקשורת, תרבות, אהבה ויחסים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 21.9.16


* הקרע הנורא עם ארה"ב – הסכם הסיוע האמריקאי חסר התקדים לישראל, מעיד עד כמה עלובה הייתה התעמולה מהלכת האימים, על כך שאם ישראל תעז להתנגד להסכם הגרעין האיראני ואם נתניהו ינאם בפני בתי הקונגרס יהיה קרע נורא עם ארה"ב. מסתבר שהאגדה הזאת מדויקת כמו סיפורי ה"בידוד המדיני" של ישראל.

 

כעת יש טענה אחרת – אלמלא המאבק הישראלי נגד הסכם הגרעין, הסכם הסיוע היה טוב יותר; היינו מקבלים עוד 7 מיליארד דולר דמי שתיקה. באמת? זאת טענה שאי אפשר להוכיח אותה. מצד שני, אף אחד לא יכול להפריך את הטענה, שאלמלא המאבק נגד ההסכם עם איראן, הוא היה גרוע יותר.

 

חובתה של ישראל הייתה להיאבק נגד ההסכם, המסכן את שלומה ואת שלום העולם.

 

הסכם הסיוע מפריך גם את ההצגה של אובמה כעוין את ישראל. זו טענה חסרת שחר. אובמה הוא ידיד ישראל, לשיטתו. אלא שמדיניותו הפייסנית, הצ'מברליינית, כלפי האסלאם הרדיקלי פגעה קשות בישראל, בארה"ב ובעולם החופשי כולו. כן, התמונה מורכבת הרבה יותר מזו המוצגת בידי אנשי השחור / לבן.

 

בעיניי, ההחמצה הגדולה, היא שישראל לא הצליחה לגבות מארה"ב פיצוי מדיני על הנזק שעוללה בהסכם עם איראן – חזרה למתווה בוש והכרה בריבונות ישראל על הגולן. על ישראל להמשיך לפעול לקידום המטרות הללו.

 

* ציפור אחת ביד - הסנטור לינדזי גרהאם ביקר את נתניהו על חתימת הסכם הסיוע עוד בממשל אובמה, בטענה שהיה עליו להמתין עד לאחר הבחירות ולחתום על הסדר טוב יותר. גרהאם רואה את האינטרס המפלגתי הרפובליקאי. דווקא כיוון שמדובר בהישג, הוא מצר על כך שנתניהו חתם עליו עם אובמה. ראש ממשלת ישראל מחויב אך ורק לאינטרס הישראלי. לדעתי נתניהו נהג נכון. היה עליו לנסות להוציא את המרב מאובמה, ולא להתחיל מאפס מו"מ עם ממשל אחר, ולא משנה אם זה של קלינטון או טראמפ. אם היה זה הסכם לא טוב, נכון היה לקחת את הסיכון. כיוון שזה הסכם טוב, גם אם לא מושלם, לא נכון לסכן את ההישג.

 

* טוב ליהודים או רע ליהודים – האם הסכם הסיוע האמריקאי טוב לישראל? ניתן לתת לכך את התשובה, על פי עמדתם של הגרועים בשונאי ישראל. אם בעיניהם ההסכם הוא דבר רע, כנראה שההסכם הוא טוב. כך כתב התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני גדעון לוי: "ברק אובמה הוא נשיא רע לישראל. אם הסיוע הביטחוני שעליו התחייב לעשור הקרוב הוא הגבוה אי פעם, כי אז הוא הנשיא הרע ביותר לישראל אי פעם". "די לחימוש" – זו כותרת מאמרו של מי שרוצה לערטל את ישראל מיכולת ההגנה העצמית שלה, מתוך כמיהה וערגה לתבוסתה הסופית.

 

* הידרדרות השיח – אם הרשתות החברתיות משקפות את השיח הישראלי, הרי שהוא הידרדר לתת רמה, של חלוקה בין חסידיו השוטים של נתניהו, לבין מתנגדיו האוטומטיים הקופצים בכל נושא ל"רקלוביבי". כמעט לא נשמע קול עקרוני, המתעלה מהמדמנה הפרסונלית ובוחן כל מעשה לגופו, על פי הסוגיה היחידה שבאמת מעניינת – מה טוב למדינת ישראל.

 

* דלקת שקיפות – דלקת ריאות היא מחלה שרבים לקו, לוקים וילקו בה. זו מחלה שלרוב מחלימים ממנה וחוזרים לתפקוד מלא. אין בה דבר שיכול להעיב על מועמדותה של הילרי קלינטון לנשיאות ארה"ב.

 

מה שכן עלול להעיב על המועמדות, הוא התנהלותה של קלינטון סביב המחלה. היא הסתירה את המחלה. היא התעקשה להשתתף, חרף המחלה, בטקס ה-11.9, כדי למנוע ניחושים ולחשושים על המחלה, שאותה כאמור הסתירה. כאשר חשה ברע ונאלצה לעזוב את הטקס, המטה שלה לא פרסם הודעה בתקווה שהדבר לא יתפרסם. כאשר הדבר התפרסם, במשך שעה וחצי קריטיים של חרושת שמועות ששטפה את העולם, המטה שלה מילא פיו מים, וכאשר הוציא הודעה היא הייתה שקרית. וההצגה שלה, ליד ביתה של בתה צ'לסי, שבו צהלה באוזני העיתונאים שהיא חשה נפלא וזה יום נפלא, הייתה מביכה ופאתטית.

 

במאמר מוסגר אציין, שיש הגזמה רבה באובססיית הבריאות של מנהיגים. מנהיגים רבים בעולם וגם בישראל, לא היו אנשים בריאים והיטיבו לתפקד, לקבל החלטות טובות וכמובן שמצבם הוסתר מן הציבור. אולם הנורמה היום שונה לחלוטין. יש בה צד חיובי והוא דרישת השקיפות. יש בה צד מוגזם, והוא הדגש הרב מדי על מצבו הפיסי של המנהיג. אולם מי שמנהיג או רוצה להנהיג היום, אינו יכול להתעלם מן הנורמה המקובלת. מי שאינו מבין שזאת הנורמה, אינו מבין את העולם והתקופה, ומי שאינו מבין את העולם והתקופה, כיצד יוכל להנהיג את העולם באותה תקופה? ברוח התקופה ובנורמות של התקופה, מנהיג אינו יכול להתעלם מן הדרישה לשקיפות באשר למצב בריאותו. וכאשר הוא מתעלם, הוא מסתבך בשקרים. וכשהוא מסתבך בשקרים, הבעיה כבר אינה בריאות אלא אמינות. 

 

אין לי מושג מהו מצב בריאותה של הילארי קלינטון. יריביה מנהלים מסע שיימינג מכוער סביב מצב בריאותה, שאין לדעת מה בו אמת ומה בדיה, כיוון שזהו קמפיין נטול מעצורים, שהכל מותר בו. יתכן מאוד שהילארי קלינטון היא אישה בריאה, אך התנהלותה השבוע מעניקה ארסנל תחמושת ליריביה, למסע השמועות על מצבה.

 

התנהלותה של הילארי קלינטון סביב מצב בריאותה מטילה צל כבד על כשירותה והתאמתה לתפקיד, בנוסף לצל הקיים בלאו הכי בשל פרשיות השחיתות והאמינות שבהן כבר הסתבכה. גם כך היא אינה פופולרית בארצה וגם תומכיה אינם מאמינים לה.

 

כל התנהלותה מחזקת את התובנה, שהתכונה היחידה שבעטיה הילארי קלינטון היא היום המועמדת המתאימה ביותר לנשיאות ארה"ב, היא היותה האדם היחיד על פני תבל החוצץ בין טראמפ למזוודת ההפעלה הגרעינית.

 

* פרשת "קליאופטרה" – ב-1951 החליטה הליגה הערבית על החרם הערבי נגד ישראל – חרם נגד כל חברה בעולם הסוחרת עם ישראל. הצלחת החרם הייתה חלקית, אך הייתה בה בהחלט פגיעה משמעותית בכלכלת ישראל והיא חיזקה את תחושת המצור של ישראל, מדינונת זעירה בגבולות 49', מוקפת אויבים החותרים להשמידה, מותקפת ברמה יומיומית בידי הטרור ממדינות ערב, מצויה במצור כלכלי וסובלת ממידה רבה של בידוד מדיני.

 

לאחר שלושה מקרים בסוף שנות ה-50 שבהם מצרים (שהייתה אז מנהיגת קע"ם, הקהילה הערבית המאוחדת, האיחוד בין מצרים וסוריה) עצרה אניות שנשאו סחורה לישראל ושחררה אותן לאחר חודשים רבים ולאחר שהשמידה את המטען שיועד לסחר עם ישראל, החליט איגוד עובדי הים בארה"ב לעשות מעשה, אף שהאניות שנעצרו לא היו אמריקאיות.

 

האניה המצרית "קלאופטרה" הגיעה באפריל 1960 לחופי ניו-יורק, ופועלי הנמל סירבו לפרוק את מטענה ולהעניק לה שירות. הפעולה הזאת היתה בניגוד לדעת הממשל האמריקאי בראשות אייזנהאור, שהיה פרו ערבי, וניסה להתחרות עם בריה"מ על אהדת העולם הערבי. הנשיא והממשל הפעילו לחץ כבד על האיגודים להפסיק את השביתה, וקע"ם הודיעה על פעולת גמול – חרם טוטלי על כל האניות האמריקאיות. צוותי ים נעצרו וימאים יהודיים הוכו.

 

במשך 25 יום עמדו פועלי הנמל במריים. אליהם הצטרף איגוד עובדי הימאות הקנדי, שהחליט אף הם להחרים ספינה מצרית, "כוכב אסואן", שעגנה בנמל מונטריאול.

 

לאחר 25 יום של לחץ כבד מצד הממשל, נכנע איגוד העובדים תמורת התחייבות של הנשיא לפעול נגד החרם.

 

היום, כמעט 60 שנה לאחר מכן, אנו חיים במציאות אחרת. מעמדה הבינלאומי של ישראל איתן; טוב לאין ערוך מכפי שהיה אז. ניסיונות החרם והדה-לגיטימציה נגד ישראל ב-15 השנים מאז הוחלט עליהם בוועידה האנטישמית בדרבן אינם ממריאים ונוחלים מעט מאוד הצלחות.

 

הממשל האמריקאי היום, ומבחינה זו מדובר בכל נשיאי ארה"ב בחמישים השנים האחרונות, הוא פרו ישראלי. עם זאת, גילוי כזה של סולידריות פועלית עם ישראל אינו יכול להתקיים היום. האיגודים המקצועיים במערב נתונים להשפעת ההסתה ושטיפת המוח האנטישמית של ארגוני ה-BDS, בעוד אנו הזנחנו, ברשלנות מופקרת, את החזית החשובה הזאת. מפעם בפעם אנו קוראים על החלטה של איגודי נמלים בסקנדינביה להחרים פריקת אניות ישראליות (אגב, שתיים משלוש האניות שהמצרים עצרו בתעלת סואץ, ויצרו את המשבר שהביא לתגובת האיגודים המקצועיים בארה"ב, היו דניות. השלישית הייתה יוונית).

 

אין לנו מה להתגעגע לאותה תקופה, שבה ישראל הייתה חלשה ומבודדת, אולם ראוי להיזכר בהערכה בגילוי הסולידריות של פועלי הנמל האמריקאיים עם ישראל. היה זה אור של נאורות ואנושיות בעולם ציני שנכנע לברבריות אלימה.

 

* דה לגיטימציה - עקירה של מאות אלפי יהודים מבתיהם כדי שחבל ארץ שלם יהיה ריק מיהודים, היא טיהור אתני. אין אפשרות לוגית לסתור את העובדה הזאת. כשנתניהו אמר את האמת הזאת, קפצו עליו רבים, אך איש מהם לא מצא הסבר שיסתור את ההגדרה המדויקת. אז דקלמו את דקלומי אקיבוש.

 

אבל גדעון לוי קפץ על המציאה לצורך דה-לגיטימציה של ישראל וקיומה. הרי בעיניו, מלחמת השחרור, שֶׁבָּהּ למחרת הכרזת האו"ם על חלוקת הארץ באופן שבו העם היהודי יזכה באיזו מדינונת קטנטונת – התנפלו ערביי א"י על היישוב היהודי במטרה להשמידו ולבטל את ההחלטה, ויום לאחר הכרזת העצמאות פלשו אליה כל צבאות ערב כדי להכריתה ולהטביע את כל היהודים בדם, שלוש שנים בלבד אחרי השואה – היא "טיהור אתני" של הפלשתינאים. מין תאוריה מתקרבנת שבה התוקפן הוא הקורבן, והמותקף שניצח הוא בלתי לגיטימי ולמדינתו אין זכות קיום. בשם אותה התקרבנות פלשתינאית, התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני הזה סבור שהעם היחיד בעולם שאין לו זכות למדינת לאום ריבונית הוא העם היהודי.

 

את מלחמת השחרור של מדינת ישראל מגדיר התועמלן האנטי ישראלי "הטיהור הגדול של 1948" ומוסיף "1948 לא נגמרה מעולם. ישראל לא רק שלא קיבלה אחריות, היא ממשיכה באותה מדיניות ונוקטת אותה שפה, מאז ולתמיד".

 

* בשם האיזון הקדוש - בהספד מוקדם (אחד מני רבים) על פרס כתב נחום ברנע על הסכם אוסלו: "ההסכמים כובדו נומינלית והופרו מהותית. שני הצדדים הפרו אותם". שקר וכזב. ההסכמים כובדו בפועל בידי צד אחד והופרו לחלוטין בידי הצד האחר. מעבר לאותיות הקטנות, מהותו של הסכם אוסלו א' היה נסיגה ישראלית מעזה ויריחו תמורת הפסקת המאבק המזוין והטרור. ישראל נסוגה מעזה ויריחו והפלשתינאים הגבירו בצורה משמעותית את הטרור. אף על פי כן נחתם הסכם אוסלו ב', שבו ישראל התחייבה לסגת משטחי A ומן הערים המרכזיות ביהודה ושומרון והפלשתינאים התחייבו שוב לכבד את ההתחייבות שהפרו בהסכם הראשון – הפסקת הטרור. הטרור נמשך והתגבר ביתר שאת וכתוצאה מכך רבין עצר את מימוש הנסיגה באמרו: "אין תאריכים קדושים", כלומר אם הפלשתינאים אינם ממלאים את הצד שלהם, ישראל לא תמלא את הצד שלה רק כי הגיע התאריך. אולם רבין נרצח ופרס שינה את הדרך ונסוג מיד מן השטחים, על פי ההסכם. בתגובה הפלשתינאים הסלימו את הטרור לשיא חסר תקדים.

 

גם אם נחום ברנע רוצה להיות מהאו"ם, ניתן לצפות ממנו להיות נאמן לעובדות ההיסטוריות ולא להמציא איזון קדוש חסר שחר.

 

הבעיה האמתית אינה הפרה זו או אחרת, גם לא הטרור הפלשתינאי, אלא חוסר נכונותם של הפלשתינאים לכל פתרון. רק השבוע הבהיר אבו מאזן שהפלשתינאים לא יוותרו על "זכות" השיבה. 6 מיליון פלשתינאים יושבים כ"פליטים" ולוטשים עיניהם לשטחי מדינת ישראל, ואף הנהגה פלשתינאית אינה מעלה על דעתה להתפשר בנושא הזה.

 

* זריז יותר מביילין – חבר הכנסת גטאס מן הרשימה המשותפת זריז אפילו יותר מיוסי ביילין. ביילין יצא למסע השתלחות בפואד מיד בהיוודע דבר מותו. גטאס לא הצליח להתאפק "בואו נזכור, לפחות במותו, את מהותו האמתית כעריץ וכאחראי ישיר על פשעים ופשעי מלחמה שבוצעו נגדנו... הדם שלנו מכסה אותו מכף רגל ועד ראש... אחד מעמודי התווך היהירים של המפעל הציוני האימפריאליסטי ומפעל ההתנחלויות ואחד מהכי שפלים, אכזריים, קיצוניים וּותיקים ביותר מבחינת גילו ומבחינת התוצאות, מי שהביא הכי הרבה נזק ושפע של אסונות לעם הפלסטיני ולעמים במדינות ערב. זהו שמעון פרס שהצליח למרות כל התכונות האלו לגרום לו להצטייר כיונת שלום ואפילו קיבל פרס נובל לשלום".

 

האם מפלגתו של פרס (איני מתכוון ל"קדימה") רואה את הרשימה המשותפת פרטנרית אופציונלית לקואליציה כלשהי?

 

* בוגדים בזכויות האדם – בית המשפט העליון דחה פה אחד את העתירה נגד "חוק ההזנה", על פיו יוזנו בכוח אסירים השובתים רעב ונמצאים בסכנת חיים. עצם הניסיון לבטל חוקים של הכנסת באמצעות בית המשפט פוגע בדמוקרטיה, אך כאן מדובר באבסורד של ממש, בעיקר בכסות ה"הומניסטית" שלו והשימוש הנואל ב"זכויות האדם" למטרה הפוכה.

 

כל אסיר הוא בבחינת חסר ישע הנמצא באחריות בתי הכלא, כלומר באחריות מדינת ישראל. חובתו של סוהר להציל את חייו של אסיר שתלה את עצמו, ובדיוק באותה מידה – להציל את חייו של אסיר השובת רעב. סוהר או הנהלת בית סוהר שישתמטו מחובתם זו, פועלים בעליל באופן בלתי מוסרי ובלתי חוקי.

 

אילו היה מדובר בחוק שמתיר לבתי הסוהר לאפשר התאבדותם של אסירים – אז היה מקום לעתירה של מי שחרדים באמת לזכויות האדם נגד החוק, וזה היה אחד המקרים החריגים שבהם ראוי היה שבית המשפט יתערב בחקיקה של הכנסת.

 

העובדה שארגוני "זכויות אדם" נאבקו נגד החוק הזה, מעידה על מהותם – זכויות האדם אינן מעניינות אותם. אלה ארגונים פוליטיים, שמאבקם הוא פוליטי לחלוטין. מאבקם נגד החוק, הוא מאבק למען מלחמתם של המחבלים האסורים בישראל, המנסים לבצע פיגועי התאבדות – לגרום נזק מדיני ותדמיתי כבד למדינת ישראל באמצעות התאבדות. אותם ארגונים מעודדים את פיגועי ההתאבדות הללו, בניגוד למחויבותם לזכויות האדם שבשמן הם מלהגים. הארגונים הללו בוגדים בזכויות האדם.

 

* בזיון בית המשפט העליון - החלטת בית המשפט העליון לדחות את העתירה נגד חוק ההזנה, מחויבת מאחריותו של בית המשפט להגן על זכויות האדם והאזרח. אולם "הארץ", הנושא לשווא את דגל זכויות האדם, מעדיף את האינטרס הפוליטי של המחבלים השובתים רעב כמאבק נגד מדינת ישראל, על זכויות האדם. כדרכו, מתנפל "הארץ" במאמר מערכת בוטה על בית המשפט העליון, כאשר הוא מעז לסטות מהקו של העיתון ולפסוק בניגוד לו. ביקורת על החלטות בית המשפט, היא לגיטימית. אולם ההשתלחות של "הארץ" אינה ביקורת עניינית, אלא בזיון בית המשפט. פשקוויל המערכת אינו מתמודד עם תוכן הפסיקה, אלא מטיל דופי ביושרת השופטים, וטוען בעזות מצח שהתוכן הוא "תחפושת" לתמיכה ב"חוק פוליטי". אין להם גבולות.

 

* הנראטיב הסורי – סוריה טוענת שהפילה מטוס קרב ומל"ט ישראליים. זה הנראטיב הסורי. הנראטיב הציוני הוא שהיא לא הפילה את המטוסים. כמו בנושא ה"נכבה" – אין אמת. כל אחד והאמת שלו. אין שום עדיפות לנראטיב הציוני על הנראטיב הסורי. הנראטיב הציוני הוא הנראטיב ההגמוני הקולוניאליסטי הגברי האשכנזי וצריך להקשיב לקול המדוכא של המורחקים, המושפלים והמודרים הסורים. 

 

* רפורמה תחבורתית וחברתית – הושלם מיזם הענק של הרחבת כבישים 65 ו-85 ממחלף גולני עד צומת עמיעד. זהו נדבך משמעותי ברפורמת ענק בתשתית התחבורתית של ישראל. לצד התועלת הכלכלית והבטיחותית שבעשיה הזאת, יש לה גם משמעות חברתית אדירה, של קירוב הפריפריה למרכז וצמצום הפער בין הפריפריה והמרכז. זו גם רפורמה אקולוגית ממדרגה ראשונה, ששחררה מחדש את אפיק נחל עמוד, שנאטם כאשר נסללו כבישים אלו לפני 35 שנה. באזור עמיעד אף נבנה גשר מעבר אקולוגי לבעלי חיים מעל הכביש.

 

התייחסות לצד הפוליטי הפרסונלי של המיזם – הרפורמה התחבורתית היא מיזם הדגל של ישראל כץ, שר התחבורה. הוא מוכיח את עצמו כאיש ביצוע מוצלח, ממדרגה ראשונה. המיזם הזה, הפונה לפריפריה, הוא העדפה ברורה של אזורים דלילי אוכלוסין, ולכן גם דלילי בוחרים, על פני אזורים צפופים, שגם צפופים בבוחרים, מתוך העדפת השיקול הלאומי על השיקול האלקטורלי (הן האישי בפריימריז והן בבחירות הכלליות). כדאי ללמוד מן ההצלחה הזאת על התועלת בכך ששר מכהן תקופה ארוכה במשרד אחד. תחלופת השרים המהירה במשרדים, מקשה על תכנון לטווח ארוך וביצוע מיזמים כאלה, כיוון שהשרים מעדיפים עשיה שתוצאותיה הן בטווח הבחירות הקרובות.

 

הצלחתו המקצועית של ישראל כץ, היא מה שהופך אותו לאיום, בעיניו הפרנואידיות של נתניהו, ולכן הוא מנסה לדחוק אותו למקום שאליו דחק את סער, כחלון, יעלון ואחרים.

 

* הרס"ר נתניהו - שר הרווחה חיים כץ הגיעה לישיבת הממשלה לבוש בחולצה יפה ומכובדת, אך לא חנוט בעניבה וחליפה שכל כך לא מתאימה לישראליות; לרוח הישראלית ובעיקר לאקלים הישראלי. ראש הממשלה, שאינו מחמיץ הזדמנות להקטין את שריו בהרגשה שבכך הוא מגדיל את עצמו, עשה לו שיימינג, ובתרגיל מנהיגות פאתטי העיר לו על לבושו ואילץ אותו להתאים את עצמו לקוד הענֶבֶת, שבו השרים נראים תדיר בתחפושת  פורים. לא די לו בתפקידי ראש הממשלה, שר החוץ ושר התקשורת, עכשיו הוא גם רס"ר משמעת?

 

* קוד לבוש – את עמדתי בנושא קוד לבוש, אציג באמצעות הסיפור הבא: לפני שנים רבות, השתתפתי בפגישה של הנהגת המועצה הציבורית למען הגולן ובקעת הירדן עם כבוד הנשיא במשכן הנשיא. לפני הכניסה פנה אליי אחד מחברי המועצה, פרופ' ראובן לסקוב, ואמר: "אתה לא מתבייש לפגוש את כבוד הנשיא בסנדלים?" השבתי: "אם כל כך חשוב לכבוד הנשיא לראות את הנעליים שלי, שיואיל בטובו להזמין אותי בחורף". כבוד הנשיא ישב חנוט בחליפה ועניבה, אך לימים התברר שתחביבו הוא דווקא להפשיל את מכנסיו ותחתוניו.

 

* תסריט ריאלי – האם ניתן להפיל את נתניהו? על פי ראש מערכת החדשות ב"הארץ" אורי מרק, אין סיכוי כזה. הוא פרסם במוסף "הארץ" סיפור פוליטי מרתק, המתאר את הפלת נתניהו. אולם התסריט הזה בנוי על חיבור בין אהוד ברק וגבי אשכנזי, שירוצו יחד לראשות הממשלה ברוטציה. הסיכוי שחיבור כזה יקרה נמוך יותר מהסיכוי שבצלאל סמוטריץ' יתחתן עם חנין זועבי.

 

* זאת הטרדה מינית?! – החקיקה נגד הטרדות מיניות חשובה מאוד ותרמה תרומה רבה לחברה הישראלית, להגנה על נשים וליחסים בין המינים. אולם מלכתחילה היא טמנה בחובה סכנות; סכנת תלונות השווא והסכנה של פגיעה ברקמת היחסים הנורמלית בין המינים, בשל הרחבה והקצנה של מושג ההטרדה.

 

פרשת בורגס, מנכ"ל כי"ל שנאלץ להתפטר בשל הטרדה, מאוששת את החששות. ה"הטרדה המינית" שבה הואשם בורגס היא נשיקת פרידה על לחיה של עובדת, שהפכה ל"הטרדה" כעבור חצי שנה, לאחר שאותה עובדת פוטרה, אף שעל פי הבדיקה, הפיטורין היו על רקע מקצועי לחלוטין. נשיקת פרידה על הלחי, אינה מעשה מיני ואינה הטרדה מינית. זילות המושג הטרדה מינית, רק פוגעת במאבק לביעור התופעה האמתית של הטרדות מיניות; לא כל שכן, הגושפנקא לתלונת שווא נקמנית.

 

הפרשנים הכלכליים טוענים שבורגס הוא מנהל כושל שהתוצאות הכלכליות של החברה שניהל הצדיקו את סיום תפקידו. יתכן שזה נכון. אדרבא, אם כך, ראוי היה להביא לסיום תפקידו, בשל כישלונו. אולם הדחת מנכ"ל חברה, בשל תלונת נקם של עובדת שפוטרה, על נשיקת פרידה על הלחי, בטענה שזו "הטרדה מינית" – מטרידה מאוד.

 

* השמאלנית בעיניי הימנן – משה כהן ("חדשות בן עזר" 21.9.16) ממשיך לרדוף את במבי שלג ז"ל גם אחרי מותה, על כך שבחייה העזה לבטא תפיסה ציונית דמוקרטית דתית לאומית עצמאית, בלי לרקוד כאוטומט לצלילי התזמורת הימננית הקיצונית. הוא רודף אותה כי היא ... "שמאלנית". ובמה מתבטאת "שמאלניותה"? בכך שהיא הביעה תמיכה בבוגי יעלון, שכידוע גם הוא ... "שמאלני". ככה זה בעולמם המוגבל של הפנאטים הימננים מסוגו של משה כהן. אנשי השחור לבן שאינם מכירים גוונים, אינם מכירים מורכבות, הם תמונת הראי של השמאלנים הקיצונים.

 

* בבוא היום - בהתייחסותו לסיפורו של גדעון תלפז "אחרית קיץ" ציין אהוד בן עזר שתלפז התייחס בסיפור, שתקופת התרחשותו היא שנות ה-60, להודעה במשיבון, והעיר בצדק שבתקופה זו טרם היו משיבונים. גם אני שמתי לב לכך כשקראתי את הסיפור, ואף לי זה צרם. חשבתי אף לציין זאת בדברים שכתבתי על הסיפור. אולם הבחנתי שהסופר כתב "טבעי היה שבבוא היום יקדם אותי המשיבון שלה בהודעות עליזות" וגו'. מהו "בבוא היום"? מן הסתם הכוונה היא לשנות ה-80, שבהן כבר היו משיבונים (שכונו "מזכירה אלקטרונית").

 

* התחדשות יהודית - עולם ההתחדשות היהודית בישראל, העולה כפורח בשלושים השנים האחרונות, ועמותת הגג של עשרות ארגוניו – "פנים", מאס בשמו והמיר אותו ל"יהדות ישראלית". לא ברור לי למה.

 

התחדשות יהודית היא השם שאכן מבטא מכל בחינה שהיא את התחום: א. התחדשות החיים היהודיים בישראל, לא רק כביטוי דתי אורתודוכסי צר, אלא כביטוי קיומי, תרבותי, חינוכי רחב. ב. התחדשותה של היהדות, שאינה קופאת על שמריה.

 

בשם "יהדות ישראלית" יש משהו מתבדל מיהדות הגולה, תחת שההתחדשות היהודית תהווה גשר ליהודי הגולה.

 

* המועמדות הריאלית – אני כותב את הביוגרפיה של יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן וח"כ לשעבר מטעם "הדרך השלישית", ובמסגרת מחקרי עיינתי ברשימות המועמדים של "הדרך השלישית" זצ"ל. וכך נזכרתי, שאף אני קישטתי את רשימות המועמדים. ברשימת "הדרך השלישית" לכנסת ה-14 (1996) הוצבתי במקום ה-35 והמכובד (המפלגה זכתה בארבעה מנדטים). בבחירות לכנסת ה-15 נסקתי היישר אל המקום ה-26 הריאלי (המפלגה הייתה הרבה מתחת לאחוז החסימה). אני עדין ממתין במתח לקולות הימאים.

 

* הקוד הגנטי – חברי דני זמיר, מייסד המכינה הקדם צבאית ע"ש רבין ויו"ר מועצת המכינות הקד"צ, שינה את מצב הצבירה שלו לסבא, בשעה טובה. להלן ההרכב הגנטי של נכדו: רבע  טוניסאי, שמינית בגדדית, שמינית יקית, רבע פולני ורבע ארגנטינאי (שאף הוא מחולק לחצי פולני וחצי רוסי). אז האם הילד הזה הוא "אשכנזי" או "מזרחי"? יותר ויותר ילדים יהודים ישראלים מורכבים באופן דומה, ומספרם ילך ויגדל, עד שבעוד דור או שניים לא ימצא עוד ילד שידע להשיב על השאלה הגלותית והטיפשית האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

 

אלה חדשות רעות וטובות. הן רעות לעסקני הגלותיות, מנציחי העדתיות, בפוליטיקה ובספרות. הן טובות לעם ישראל.

 

* צליל מכוון – בליל שבת חוויתי חוויית זמר שכמותה לא חוויתי מעולם. ליל שירה שנמשך במשך עשר שעות ללא הפסקה, אפילו של דקה. "צליל מכוון" הוא מועדון הזמר של היישובים אלוני אבא ובית לחם הגלילית, בגליל התחתון. פעם בשנה, זו השנה הרביעית ברציפות, הם עורכים לילה שלם של שירה. הלילה היה בגני חוגה שבעמק המעיינות. אל חברי היישובים מצטרפים חובבי זמר נוספים, בשיטת "חבר מביא חבר", וכך אני הצטרפתי בהזמנת חברי רני קרן, היוזם, המארגן והמנהל של האירוע. הייתה זו חוויה יוצאת דופן. את הערב הוביל המוסיקאי, הקלידן הווירטואוז, צליל בירן. במשך למעלה מעשר שעות הוא עמד ליד האורגן, ניגן והוביל את השירה ללא הפסקת פיפי אחת. עמו היה רעי, גיטריסט מעולה ואשתו סלעית, זמרת ופצצת אנרגיה, שהתרוצצה עם המיקרופונים הניידים בין האנשים. הקהל היה קהל של חובבי זמר, משפחות משפחות עם ילדיהן. חלקם הלכו במהלך הלילה לישון באוהלים ורבים נשארו עד אור הבוקר. בשעה 03:45 שרתי סולו את "פגישה לאין קץ", בליווי מוסיקלי של צליל בירן בצלילי נגינתו ובקול שני.

 

היה זה לילה בלתי נשכח.

 

* סדר יום הפוך - ביום חמישי שעבר ביליתי יחד עם בני אסף במופע האיחוד ההיסטורי הנפלא של להקת "תמוז", לאחר 40 שנה. עד עכשיו אני נרגש כאשר אני נזכר בהופעה. לאחר ההופעה, הייתי תקוע שעה, על השעון, בפקק ביציאה מן החניה (לא היו סדרנים ושוטרים במקום – זאת שערוריה בפני עצמה, אך אין בה כדי להעיב על האופוריה של התענוג מן המופע). הגעתי הביתה ב-04:30 לפנות בוקר וביום שישי ב-8:30 כבר ישבתי בישיבה ראשונה. נחתי קצת אחה"צ ונסעתי לאירוע בגני חוגה. ב-7:30 הלכתי לישון כאשר ב-11:00 היה עליי לקום למשימת אירוח של משפחה לקליטה באורטל. סדר יום קצת מטורף, אני מודה, אבל אם זה המחיר למה שהרווחתי מהמופע של "תמוז" ומליל השירה בגני חוגה – לא הייתי מהסס שוב ולו לחלקיק שניה.

 

* תורת היחסות – הנוכל של העיירה הלך לעולמו בדרך כל בשר. אדם מת, נהוג לומר משהו בשבחו. הרי אנחנו לא יוסי ביילינים. אבל אף אחד לא מצא שום דבר חיובי לומר עליו. דילמה. ואז הבריק רעיון בראשו של גבאי בית הכנסת. "אני אספיד", הוא אמר לרב. הוא עמד בפני המלווים ואמר: "נכון, פלוני היה שקרן, רמאי, נוכל, גנב, מושחת, חרא של בן אדם. אבל לעומת הבן שלו, הוא ממש צדיק".

 

ולמה נזכרתי פתאום בבדיחה הישנה הזאת? שמעתי על סדרה חדשה של חנוך דאום עם אורן חזן ואמיר חצרוני. במקום שבו חצרוני נמצא, אורן חזן הוא אדם נורמטיבי ושפוי.

 

            * ביד הלשון

 

* מכה שלא כתובה בתורה – הביטוי "מכה שלא כתובה בתורה", המתאר צרה איומה ונוראה, לקוח מפרשת השבוע, פרשת "כי תבוא". הפרשה נפתחת בציור הטוב הצפוי לעם אם ישמע בקול אלוהיו והרע הצפוי לו אם לא ישמע בקול האל. החלק החיובי קצר ואילו החלק השלילי ארוך מאוד – הוא מכיל תיאורי זוועה של כל האסונות והמכות שרק ניתן לדמיין, ביצירתיות רבה, וכאילו אין די בכך, אולי זה לא מספיק מפחיד, הוא משאיר לדמיוננו החולני את האפשרות להוסיף כמה מכות נוספות: "גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת, יַעְלֵם ה' עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ".

 

* שנהיה לראשה ולא לזנבה – פעמים רבות כתבתי נגד הנפיחה הלשונית "ראשה". לשמחתי, נוכחתי שלאחרונה אבשלום קור מנהל מלחמת חורמה נגד הנטע הזר הזה, שהוחדר לעברית דווקא בידי האקדמיה ללשון.

 

אבשלום קור הוא ראש וראשון למגִני השפה העברית. השפעתו התקשורתית רבה ואני מקווה שהקרב שהוא מנהל יסתיים בניצחון העברית.

 

אגב, העברית היא שפה, וגם בפיו של גבר היא שפה ולא שף, כיוון שהאיבר שפה הוא בנקבה. העברית היא גם לשון, וגם בפיו של גבר היא לשון (בנקבה), כיוון שהאיבר לשון, בעברית, הוא בנקבה.

 

לעומת זאת, האיבר ראש הוא בזכר, גם כשהוא על כתפי אישה, ולכן מרים פיירברג היא ראש העיר ומיי היא ראש ממשלת בריטניה.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 21/9/2016 00:46   בקטגוריות הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, מנהיגות, ספרות ואמנות, עולם, פוליטיקה, תקשורת, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ