לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ§ֳ¡ֳ¸ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 30.7.14


* מי יודע מיהו הרוזן פרדריק לינדלי ווד?

מעטים זוכרים את שמו. אבל הכל זוכרים את הבוס שלו – נוויל צ'מברליין.

הרוזן ווד היה שר החוץ של בריטניה בהסכם מינכן (החליף את אידן שהתפטר בשל התנגדותו למדיניות הפייסנות של רוה"מ).

גם את הרוזן ווד של המאה ה-21, ג'ון קרי, לא רבים יזכרו. אבל רבים יזכרו את צ'מברליין של המאה ה-21 – ברק אובמה.

 

מי היה מאמין שארה"ב תנפיק נשיא גרוע יותר מקרטר? עובדה. בתחום מדיניות החוץ, אובמה שובר את כל שיאי הכישלון.

 

צ'מברליין המקורי האמין שבאמצעות מדיניות פייסנות כלפי האיום הגדול על האנושות במאה ה-20 הוא יביא "שלום בדורנו".

 

אובמה מאמין שבאמצעות מדיניות פייסנות כלפי האיום הגדול על האנושות במאה ה-21 – האסלאם הקנאי, הוא יביא שקט ושלום על העולם. וכמו צ'מברליין המקורי, גם הוא רק מעצים את האיום ומסכן את שלום ארצו ושלום העולם.

 

והגרוע מכל – הוא מתעקש שוב ושוב לדפוק את ראשו בקיר. אין אצלו עקומת למידה מינימלית – שוב ושוב הוא מנסה לטפס על אותו קיר חלק.

 

נקודת השפל של מדיניותו הייתה בערב שבת האחרונה – הצעתו של קרי להצלת חמאס.

 

* לא רק בפרצופה של ישראל ירק קרי. לא פחות מכך, הוא ירק בפרצופה של מצרים. מצרים הציעה הצעה טובה והוגנת להפסקת אש. ישראל קיבלה את ההצעה. חמאס דחה אותה. במקום לגבות את המצרים, הרוזן וול קרי, המוציא לפועל את מדיניותו הפייסנית של נוויל אובמה, הציע הפסקת אש שאינה אלא כניעה לתביעות החצופות של חמאס.

 

* אני שמח על כך שהקבינט דחה את הצעת קרי ועוד יותר מכך, על שהייתה זו דחיה פה אחד. על הממשלה להבהיר, שהיא קיבלה את המתווה המצרי, ואין היא מוכנה לזוז ממנו. אין כל צורך לפייס את חמאס על כך שדחה את ההצעה, אלא להיפך – להחמיר את תנאיה, ולהכות בחמאס בכל העוצמה, עד שלא יוכל לדחות את המתווה.

 

* ומעבר לתוכן ההרסני של מתווה קרי, הוא חמור גם בשל המעורבות של קטאר ותורכיה. על ישראל להבהיר, ששתי המדינות הללו הן מחוץ לתחום. בדיוק כפי שלא נקבל את איראן כמתווכת, כך לא נקבל את תורכיה של ארדואן כשותפה לתהליך. קטאר היא המדינה שמימנה את הקמת מפלצת הרשע והטרור החמאסי. ארדואן הוא המנהיג האנטישמי ביותר בעולם מאז מלחמת העולם השניה. שתי המדינות העוינות הללו הן בלתי רצויות בתהליך.

 

* חשוב להבהיר לעולם, שהתהליך שיביא להפסקת האש לא יוכל להיות תהליך גישור והסכמות בין שני צדדים שווים. אין כל שוויון בין הצדדים. יש כאן צד טרוריסטי תוקפן וצד המגן על אזרחיו מפני התוקפנות והטרור. הפסקת האש חייבת להיות ברורה – התוקפן משלם את מלוא המחיר ולא מקבל שום פרס על תוקפנותו.

 

* מי שנכווה מהמתווך קרי במלחמה, יזהר מהמתווך קרי בשלום.

 

* "לא תחסום שור בדישו" (דברים כ"ה, ד').

ההפוגות ההומניטריות בשיא האופנסיבה של צה"ל, דווקא כאשר האויב מתחיל לגלות מצוקה וסימני שבירה ראשוניים, פוגעות במאמץ המלחמתי ומאריכות לשווא את המלחמה ואת הקטל.

 

אני יכול להבין את מה שעומד מאחורי הנכונות של רוה"מ לקבל את ההצעות. זו חלק מאסטרטגיית האין ברירה, שהצליחה מעל ומעבר לציפיות – להביא לגיבוי של העולם המערבי למלחמה במשך שלושה שבועות ולתמיכה כמעט מוחלטת של הציבור הישראלי.

 

אני תומך באסטרטגיה הזאת, אולם היא מיצתה את עצמה. כעת, בעיצומה של האופנסיבה, היא רק מזיקה.

 

* בתום "עופרת יצוקה" פרסמתי מאמר תחת הכותרת "עופ יצו", שהמסר שלו היה שגדעו את המבצע בעודו באבו. אני מקווה מאוד שהמבצע הזה לא יהיה "צו אית".

 

* את מה שלא הצליח חמאס לחולל באלפי רקטות ששיגר לכל רחבי הארץ, הוא הצליח בירי פצמ"רים סמוך לגבול, החל בהרוג הראשון במחסום ארז, דרך העובד התאילנדי שנהרג בשדה ועד החיילים בשטח הכינוס. הסיבה העיקרית לכך היא ש"כיפת ברזל" נתנה מענה לבעיית הרקטות, אך אין היא רלוונטית לפצמ"רים. בסיטואציה הזאת, חמאס ינסה למנף ולהעצים את ירי הפצמ"רים, ואני סומך על צה"ל שהוא נערך לכך.

 

מה שמטריד אותי יותר בפרשה, הוא שמסתבר שחמאס מפיק לקחים תוך כדי מלחמה, ולומד את נקודות התורפה שלנו (במיוחד כשאנו מעניקים לו הפסקות אש מיותרות). יש לקחת זאת בחשבון בשלבים הבאים של המערכה. אם השלב הבא יהיה התקדמות קילומטרים אחדים מערבה כדי לפעול באותה שיטה בה פעלנו עד כה, ניתקל באויב המוכן לכך וכנראה מצא מענים שעלולים להסב לנו אבדות.

 

על צה"ל להפתיע בפעולות בעורף האויב, לבצע דברים שהאויב אינו מצפה להם, שיוציאו אותו משיווי משקלו. וחשוב ביותר לעשות כל מאמץ, להגיע בכל דרך (כולל דרכים תת קרקעיות) להנהגת חמאס ולחסל אישית בכירים ומפקדים במקום המחבוא שלהם מתחת לקרקע.

 

* זכותם וחובתם של שרים לבקר את ראש הממשלה. תפקידם אינו להיות חותמת גומי. זה נכון גם במלחמה. אולם הביקורת חייבת להיות אך ורק סביב שולחן הממשלה. שרים התוקפים את ראש הממשלה ושר הביטחון בפומבי בזמן מלחמה, נוהגים בחוסר אחריות לאומית ופוגעים במאמץ המלחמתי. ראש הממשלה אינו צריך לעסוק בכך בזמן המלחמה, אך דבריו של סילבן שלום ראויים לתגובה נוסח דנון.

 

* נתניהו, יעלון וגנץ מפגינים אחדות ולכידות, וזהו ביטוי של מנהיגות ועוצמה – נכס אסטרטגי במלחמה. איני רוצה להעלות על דעתי מלחמה כזאת עם הצמד חמד ברק / אשכנזי, בשנה האחרונה לכהונתם המשותפת.

 

* התנהגותה של מפלגת העבודה מראשית המלחמה היא מופת של אופוזיציה אחראית ופטריוטית. שלי יחימוביץ' היא אחת המבטאות העיקריות של הקו הזה. ולכן, התאכזבתי מאוד כאשר היא פרסמה בתחילת השבוע הודעה, הדוחקת בנתניהו לסיים את המערכה ורומזת שמלאי האשראי של האופוזיציה מתחיל להתרוקן. אותו היום התאפיין גם בדשדוש מדיני וביטחוני סביב הפסקת האש החד צדדית בפועל, והסתיים ביום הקשה ביותר במלחמה. אירועי יום שני, הם עדות למשמעות של הפסקת המערכה טרם זמנה, טרם ניצחון. יש לגלות אורך רוח, נחישות וחוסן לאומי. מן הראוי שמפלגת העבודה תעניק אשראי ראוי לממשלה, להמשך המלחמה, ולא תתחיל לזנב בה. אני רואה לנכון לשבח את נחמן שי ואיתן כבל, שיצאו נגד הפסקת האש בטרם עת, ולא נהגו על פי מתכונת אוטומטית, שבה מפלגת העבודה חייבת להתיישר אחרי כל החלטה יונית של רוה"מ, גם כאשר היא מנוגדת לשכל הישר.

 

* ביולי 1994, לפני עשרים שנה בדיוק, 11 שנים לפני ההתנתקות, ישראל נסוגה מן העיר עזה ושאר ערי הרצועה, עם מימוש הסכם קהיר – השלב הראשון של הסכם אוסלו א', "עזה ויריחו תחילה". עשרים שנה עזה עצמאית, תחת שלטון פלשתינאי. מה הם עשו ממנה?

 

* שמעון פרס בראיון ל"ישראל היום": "עזה קצת יותר קטנה מסינגפור. החוף שלה הוא אחד היפים, זה יכול להיות גן עדן. אמרתי בזמנו ליאסר ערפאת, תעשה בעזה מה שעשו בסינגפור. הסברתי לו, דיברתי אתו, נתתי לו ספר בנושא במתנה. והוא אמר כן, כן, סינגפור. אבל לא היה לו אומץ להטיל את מרותו. אבו מאזן אמיץ ממנו".

 

אני מציע קריאה ביקורתית של הטקסט הזה. בדבר אחד צודק פרס – רצועת עזה היא מקום קסום, עם פוטנציאל סינגפורי, אלא שהפלשתינאים העדיפו להפוך אותו לקן טרור. "את עזה עזבנו מרצוננו. לאנשים היה קשה להתפנות ולהיפרד מהבית שלהם, ובצדק. הפלשתינאים קיבלו עזה ללא שום ישראלים. עזה הייתה פתוחה, יכלו לנוע, ולא זו בלבד, אפילו סייענו להם. מעריכים שאלף מהנדסים עבדו על המנהרות. עם כמות כזאת של כוח אדם, יכלו במקום מנהרות לבנות מבנים מפוארים". איך מסביר זאת פרס? לערפאת לא היה אומץ להטיל את מרותו. כלומר, המנהיג שעליו פרס שם את יהבו, כי רק הוא פרטנר ל"שלום של אמיצים", רצה, מאוד רצה להפוך את עזה לסינגפור (צעד שחייב יחסי שכנות טובה ושלום עם ישראל), אלא שהוא לא הטיל את מרותו. זו רהביליטציה לרב המרצחים, שהטיל גם הטיל את מרותו, למימוש רצונו – הפיכתם של השטחים מהם ישראל נסוגה, הן ברצועת עזה והן ביו"ש, בסיסי יציאה לטרור בכלל, וטרור המתאבדים בפרט. הוא, חתן פרס נובל לשלום, האיש שעמד בראש מתקפת הטרור הרצחנית, שגבתה חיי למעלה מאלף ישראלים.

 

אולם, פרס מבהיר מיד, "אבו מאזן אמיץ ממנו". כלומר, כמו ערפאת גם אבו מאזן חפץ בשלום ובסינגפוריזציה של רצועת עזה, אלא שבניגוד לערפאת הוא אדם אמיץ שיישם זאת. אכן, אין להשוות את מצב הביטחון ביו"ש תחת שלטון אבו מאזן למצב הביטחון תחת שלטון ערפאת. אולם כדאי לזכור, שאבו מאזן עלה לשלטון אחרי "חומת מגן" ולאחר שישראל החזירה לידיה את האחריות הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ ביו"ש. בעזה, כידוע, לא התבצע "חומת מגן" וישראל לא לקחה אחריות ביטחונית. ובהתנתקות, ישראל נסוגה מכל הרצועה. אבל בניגוד לדימוי שפרס מנסה לצייר, לא ערפאת ולא חמאס שלטו ברצועת עזה בזמן ההתנתקות, אלא אבו מאזן. הוא שלט בעזה עד יוני 2007, כמעט שנתיים אחרי ההתנתקות. הוא לא ניסה להפוך את עזה לסינגפור. הוא הפך את רצועת עזה לבסיס שיגור טילים על אזרחי ישראל (כולל בידי אנשי ארגונו, פת"ח) וכשהוא שלט ברצועה נחטף גלעד שליט.

 

פרס משכתב את ההיסטוריה.

 

* הריאיון של פרס ב"ישראל היום" היה משותף עם בנו, חמי. חמי היה בעברו טייס קרב ואף עוטר בצל"ש מפקד החיל. השאלה על מאמר ההסתה של גדעון לוי, "הרעים לטיס", שבו הסית את הטייסים לערוק מן המלחמה, הייתה מתבקשת. יש לציין, שבעברו הרחוק היה לוי דוברו של פרס, אולם זה היה הרבה בטרם חצה את הקווים והיה לאחד מאויביה המרים של מדינת ישראל, תועמלן מטורף משנאה למדינתו.

 

חמי היטיב להגדיר את הפשקוויל של לוי: "בתקופה כזאת, כשאנשים נלחמים ומקריבים את חייהם, אמירה כזאת היא תקיעת סכין בגבם של הטייסים". ואילו שמעון פרס גמגם באמירה סתמית ש"מי שאומר דברים כאלה לא מכיר את הטייסים ואת חיל האוויר שלנו". לא מכיר? ודאי שהוא מכיר. הוא פשוט שקרן כרוני, שאינו בוחל בשום שקר ושום עלילת דם נגד מדינת ישראל.

 

* האם אין לי משהו חיובי לומר על גדעון לוי? דווקא יש. שהוא עיתונאי בינוני. אילו תועמלן אנטי ישראלי כזה גם היה מוכשר, זה היה הרבה יותר גרוע.

 

* המלחמה הזאת חושפת לנגד עינינו את הישראליות במלוא הדרה, בכל יופיה. ביום יום, אנו מפקירים את השיח הציבורי לשוליים, המשתלטים עליו. במלחמה, הרוב השפוי מראה את פניו.

 

אלא שהשוליים אינם מוותרים – הם מגבירים את הווליום. ושוב אנו רואים את השוליים, את ברית הפנאטים, במלוא כיעורם. שוב אנו רואים את חוק הרדיקלים השלובים – המזינים אלה את אלה ומחזקים אלה את אלה.

 

* אין מלחמה שהיא התגלמות האין ברירה, יותר מהמלחמה הזאת. היא מלחמת אין ברירה, לא רק כיוון שבאמת ובתמים לא הייתה לנו ברירה אלא לתקוף. היא מלחמת אין ברירה כי לא תקפנו. הם ירו עלינו טילים ואנו הבלגנו, אנו המתנו, אנו התאפקנו, אנו הצענו שקט תמורת שקט ונענינו בהגברת הירי. אנו הסכמנו להפסקת אש לפני המבצע הקרקעי והפלשתינאים דחו את ההצעה והמשיכו במתקפה, כולל ניסיונות פיגועים רצחניים דרך המנהרות. אנו הסכמנו להפסקות אש הומניטריות והם הפרו אותן והמשיכו לירות, גם בהפסקות אש שהם ביקשו.

 

אז מה, לכל הרוחות, רוצים המפגינים נגד המלחמה? מה הם מציעים? על מה הם מוחים? האם האלטרנטיבה שלהם היא שישראל תשלים עם ירי על אזרחיה ללא תגובה?

 

ההפגנה הזאת היא עיוות מוסרי. הם מפגינים בשם איזו נייטרליות, תחת הסיסמה הנבובה "יהודים וערבים לא רוצים להיות אויבים". כלומר, מי שיורים עלינו טילים אינם אויבים. אבל הם אויבים מרים ורצחניים, ושום להג לא יכול לשנות זאת. ולכן, השאלה שיש לשאול את המפגינים, היא השאלה העתיקה: הלנו אתם, אם לצרינו?

 

* ההפגנות הללו אינן מבטאות מחשבה פוליטית רצינית, שניתן לדון עליה, להתנגד לה, לשלול אותה. המפגינים הם אוטומטים. ההתנגדות שלהם אינה מנומקת, אינה מושכלת. היא אוטומטית.

 

* הדמוקרטיה הישראלית חזקה דיה כדי להכיל את העיוות המוסרי הזה. מבחנה של הדמוקרטיה היא היכולת להכיל את העמדות המקוממות ביותר. עם כל סלידתי מן ההפגנה ומן המפגינים, זכותם להפגין, והדמוקרטיה הישראלית חייבת לאפשר להם זאת.

 

* על המשטרה למנוע הפגנות של מחנות קיצוניים זה לצד זה. הפגנות כאלו הן מתכון לאלימות. אם צד א' קיבל רישיון להפגין ביום א', יש לתת לצד ב' רישיון להפגין ביום ב', או ביום א' בקצה השני של העיר.  

 

* מפגיני הימין הקיצוני הציגו את הפגנתם כהפגנת הזדהות עם צה"ל. הפגנת ההזדהות האמתית עם צה"ל היא החיבוק החם והאוהב של הציבור, ההתנדבות רבתי למען החיילים ותושבי הדרום, החבילות המורעפות עליהם. צה"ל אינו זקוק להפגנות בכיכר.

 

אין זו הפגנת הזדהות עם צה"ל. זו הפגנת שנאה ושיח של מוות. מי שצועק את קריאת הזוועה "מוות לשמאלנים", אינו תומך בצה"ל, שבין חייליו ומפקדיו יש לא מעט המגדירים עצמם כ"שמאלנים", וחלקם מחרפים נפשם ברצועת עזה כדי להגן בגופם על המפגינים המייחלים למותם. ומן הסתם, בין חללי המלחמה, יש כאלה שהגשימו את צרחות המפגינים.

 

* המפגינים שרו שירי שמחה על מות הילדים בעזה. זוהי חרפה מוסרית. מותו של ילד היא טרגדיה נוראה. צה"ל עושה כל מאמץ אפשרי כדי למנוע את הטרגדיה הזאת. מלוא האחריות למותו של כל ילד היא על חמאס.

 

מי שצוהל על מותם של ילדים אינו יהודי. אינו אדם. זוהי התבהמות נוראה.

 

מי שצוהל על מותם של ילדים, אינו מפגין למען צה"ל. הוא מפגין למען גולדסטון.

 

* הרב אהרון איזנטל, רב היישוב חספין, כתב במדורו "הנקודה היהודית" בגיליון האחרון של העיתון "ארץ הגולן": "בעוד אני מתכונן לסיים את המאמר, התפרסמה הידיעה המזוויעה, שאת הרצח המזעזע של הנער הערבי ביצעו יהודים. הזדעזעתי עד עמקי נשמתי. רפו ידיי, עד שאני כותב על אצילותן של משפחות מאמינות [משפחות הנערים שנרצחו. א.ה.], והנה 'פתאום, פנים זרות'. והלא כל יסוד קיומו של עמנו הוא בשורת המוסר שמביאה תורת ישראל לעולם. עוד לאברהם אבינו נאמר שהייעוד של בניו הוא 'לעשות צדקה ומשפט' וכל ישראל שמעו בהר סיני 'לא תרצח'. האמון הבסיסי בין היחידים לאומה היהודית מתבסס על המוסר הגבוה, היושר וההגינות הנדרשים מבני עמנו. לכן מופיעה בקרבנו דרישה פנימית שהחברה היהודית צריכה להיות ישרה ומלאת חסד. לכן, מעשה רשע שנעשה על ידי יהודי, ועוד על ידי המתחזה להיות שומר מצוות, מחלל שם שמים ופוגם אצל רבים את אמונתם בעם ישראל ותורתו כתופעה ייחודית. הרצח ביזה את העם היהודי ועכר את שמנו".

 

הדברים הללו, שנכתבו על רצח הנער הערבי, תקפים באותה מידה בנוגע לצהלות השמחה על מות הילדים הערבים.

 

* ועוד יותר מצהלות השמחה וקריאות הנאצה, הזדעזעתי מהתופעה המזכירה התנהגות של מיליציות גלוחי ראש באירופה – ציד אדם. זה התחיל בכנופיות שחיפשו ערבים בירושלים והכו אותם. זה נמשך בפורעים ערבים שעצרו מכוניות בואדי ערה וחיפשו יהודים כדי להכות אותם. זה נמשך בחיפוש "שמאלנים" בת"א כדי להכות אותם. אני מכיר אישית את אחד המפגינים נגד המלחמה במוצ"ש בכיכר, שלאחר ההפגנה ביריונים חוליגנים עקבו אחריו עד חדר המדרגות בביתו והכו אותו. על המשטרה לנקוט יד קשה למיגור התופעה.

 

* עשרות מרצים ממרבית האוניברסיטאות חתומים על מכתב שהתפרסם בכתב העת הרפואי "לנצט", המאשים את ישראל במעשי רצח ופשעי מלחמה בעזה, באמתלות שווא. אגב, אחד מהם הוא אודי אדיב, ראש רשת הריגול והחבלה למען סוריה בראשית שנות ה-70, שישב בכלא ושוחרר בעסקת משנה של עסקת ג'יבריל, ובטמטומנו אנו מעסיקים אותו כמרצה באוניברסיטה (זה בערך כמו להעסיק באוניברסיטה את יגאל עמיר).

 

המרצים הללו נועצים סכן בגבם של הסטודנטים שלהם, המחרפים נפשם כדי לאפשר להם את היכולת לזנב בהם.

 

* הקדימונים לתכניתו של משה נגבי ברשת ב' "דין ודברים", הציגו את השאלה האם מותר לפטר עובדים שהתבטאו נגד המלחמה?

 

לא שמעתי את התכנית ואיני יודע מה נאמר בה. כל התייחסותי היא לקדימון. הוא הכעיס אותי מאוד, כיוון שהוא מציג חצי אמת, הגרוע משקר. האירוע בו מדובר, הוא פיטורי פסיכולוגית בעיריית לוד, בעקבות דברים שכתבה בדף הפייסבוק שלה. היא לא פוטרה כיוון שכתבה נגד המלחמה, אלא כיוון שהביעה שמחה על מותם של 13 חיילי צה"ל.

 

אסור לפטר עובד בשל התנגדותו למלחמה. חובה לפטר עובד ציבור הצוהל על נפילת חיילי צה"ל.

 

* אריאל הורביץ כתב שיר נפלא, מרגש עד דמעות, המספר על עשרים אלף הישראלים שליוו לדרכו האחרונה את החייל הבודד שון כרמלי, שנפל ב"צוק איתן" – "עשרים אלף איש". זהו שיר הלל לערבות ההדדית היהודית, לסולידריות הלאומית, שבאה לידי ביטוי במעשה האצילי הזה, כביטוי לטוב וליפה שבנו. בחברה כזו, אין "חייל בודד".

 

במבצע "עופרת יצוקה" כתב אריאל הורביץ את "כמו רקפות בין הסלעים", המתאר את החיילים המחרפים את נפשם ומציגים את הישראליות היפה, שבדרך כלל מסתתרת מאחורי כותרות העיתונים המתארות את התופעות השליליות בחברה הישראלית.

 

שמעתי פעם את הורביץ אומר, שהשורה של אמו, נעמי שמר, שאתה הוא מזדהה יותר מכל, היא "קטונתי מצעיר בניך". אין זו ענווה מזויפת. נעמי שמר יש אחת בדור.

 

אך כמו אמו ב"ירושלים של זהב", "לו יהי", "על כל אלה" ו"הו, רב חובל", כך גם אריאל הצליח בשתי המלחמות לתת ביטוי לתחושות הקולקטיביות של הציבור.

 

* ביומה השני של המלחמה, צפיתי במופע של אריאל הורביץ ושרה ב"ק, "לנטוע שמים". בעקבות המצב, סיימו השנים את המופע ב"כמו רקפות בין הסלעים" ובשירה של נעמי שמר "שבחי מעוז".

 

זה היה מזמן, לפני שנות דור, כשעוד חשבנו שהאיום העיקרי עלינו הוא ירי הטילים. היום גדלנו, התבגרנו, התפכחנו, ואנו מודעים למשמעותו של איום המנהרות. ואיום זה נותן משמעות אקטואלית מצמררת לשירה של נעמי שמר: "אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות / ובנקרות צורים ובמחילות עפר / אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי / צופה בי מבקש נפשי". והשיר מסתיים במילים: "אבוי לו מעוקצי ואבוי לו מדבשי / אבוי למבקש נפשי".

 

* לכבוד שר הביטחון מר משה בוגי,

 

מה נשמע?

חשבת שנפטרת ממני? שכח מזה.

 

והיום, רעיון מבריק במיוחד שפיתחתי – מר"ן.

מה פירוש? מחולל רעידות-אדמה נקודתיות.

 

המר"ן משגר שביב שבמשך 24 שעות מקיף את כל גבולות המדינה ויש לו יכולת לזהות מנהרות.

 

ברגע שמתגלית מנהרה, נשלח שדר למר"ן, והוא מיד מחולל רעידת אדמה נקודתית במקום הימצאותה של המנהרה. האדמה תבלע את המנהרה, ולא נודע כי בא אל קרבה.

 

בהזדמנות חגיגית זו, מר בוגי, אני מבקש את המלצתך למועמדותי לפרס ביטחון ישראל על מפעל חיים. מפעל החיים יונצח בספרי "מכתבים למר בוגי".

 

שלך,

אני.

 

* ביד הלשון

 

ד"ר רפי ולדן, חתנו של הנשיא לשעבר פרס, התארח באולפן הטלוויזיה, וכאשר נשאל על פרס, השתמש המראיין במילה "חָמְךָ". זאת טעות. יש לומר "חָמִיךָ".

 

העיקרון – חָם וחָמוֹת הם באותו המשקל כמו אָח ואָחוֹת. וברבים – חָמִים וחֲמָיוֹת, כמו אָחִים ואֲחָיוֹת. וכפי שאנו אומרים אָחִיךָ, כך עלינו לומר חָמִיךָ. 

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 29/7/2014 16:52   בקטגוריות אמנות, אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, מנהיגות, פוליטיקה, צוק איתן, תקשורת, תרבות  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: אחד מן הגח"ל


אחד מן הגח"ל / אריק איינשטיין

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 28.7.14

 

מטרת הטרור היא להטיל אימה על הציבור, לזרוע דמורליזציה ולשבור את החברה הישראלית. במלחמת "צוק איתן", נחל הטרור כישלון חרוץ בהשגת מטרה זו. מלחמה זו מעידה על חוסן לאומי יוצא דופן, שבא לידי ביטוי בגילויים מרגשים של ערבות הדדית, סולידריות חברתית, פטריוטיזם ואחדות לאומית (גם אם פה ושם יש קצת עשב שוטה המפגין נגד זכותנו להגנה עצמית).

 

אחד הגילויים היפים ביותר במלחמה הזאת, הוא היחס לחיילים הבודדים. נפילתם של שון כרמלי, ג'ורדן בן סימון ומקס שטיינברג, שלושת החיילים הבודדים, האירה לעין הציבור את התופעה של אותם צעירים, עולים חדשים או בני יורדים שחזרו, שהגיעו ארצה ללא משפחתם והתנדבו להגן על המדינה ביחידות הקרביות של צה"ל. רבבות ליוו את הנופלים לדרכם האחרונה, ומשפחותיהם זכו לחיבוק חם ואוהב של החברה הישראלית. המונים ביקרו את החיילים הבודדים הפצועים בבתי החולים. יוסי גמזו שורר שיר נפלא לזכרם, אריאל הורביץ כתב לזכרו של שון את השיר המקסים "עשרים אלף איש".

 

התנועה הקיבוצית היא אחד הבתים החמים של החיילים הבודדים. בקיבוץ אורטל היו עד כה 5 גרעיני עולים, שרוב חבריהם חיילים בודדים, וחלקם נשארו כחברים באורטל. כמו כן, במשך השנים אימצנו חיילים בודדים.

 

תופעת החיילים הבודדים – ימיה כימי צה"ל, כימי מדינת ישראל. גם אבי, שעלה בספינת מעפילים, גורש לקפריסין, והשתחרר עם הילדים והנוער אחרי כ"ט בנובמבר, בסוף דצמבר 1947 (שבועיים בטרם מלאו לו 18), לחם במלחמת השחרור כחייל בודד. הוא לא השתייך למסגרת של חיילים כאלה, אך היו שתי מסגרות מסוג זה במלחמת השחרור: מח"ל וגח"ל. מח"ל – מתנדבי חוץ לארץ, למעלה מ-3,000 מתנדבים מארה"ב ומדינות מערב אירופה שהתנדבו לעלות לארץ ולהילחם בשורות צה"ל. גח"ל – גיוס חוץ לארץ, למעלה מ-20,000 עולים חדשים, שזה מקרוב באו, ממזרח אירופה וארצות ערב, רובם הגדול פליטי שואה, שהיוו שליש מהכוח הלוחם של צה"ל. רבים מהם ירדו מן האניה, ומיד יצאו לשדה הקרב, ללא אימון או לאחר אימון מינימלי בהפעלת נשק. רובם הגדול כלל לא ידעו עברית. לאחרונה קראתי את האוטוביוגרפיה של אורי אבנרי, שהיה מ"כ של כיתת עולים כזאת, בליל של לשונות ומקומות מוצא, במסגרת חטיבת "גבעתי"; פרק מאלף, המרתק בפרקי הספר.

 

ב-31.12.48 פרסם נתן אלתרמן ב"טור השביעי" את שירו "אחד מן הגח"ל", לקראת "יום קיבוץ גלויות" – יום הוקרה ממלכתי ללוחמי גח"ל שנקבע ל-3.1.49. אותו אחד מן הגח"ל, הוא החייל האלמוני, המייצג את גורלם של כל הגח"לניקים, או הגח"לייצים כפי שכונו בהתנשאות בפי הצברים. אותו אחד מן הגח"ל, פליט חרב, עלה לארץ והיישר נשלח אל הקרב, שם מצא את מותו. אותו פליט קיבל את חייו מן המולדת ברדתו מן האוניה, ובערב הוא החזיר לה אותם בחזרה.

 

אני רואה בשיר הזה אודות הלוחם ניצול השואה, כמו בשיר על החייל דנינו – על אותו גיבור עולה ממרוקו שזינק על רימון חי והציל את חיי חבריו, ובשיר אליפלט על אנטי גיבור שהיה לגיבור שבגיבורים, שירים שבהם אלתרמן נותן ביטוי לאותם לוחמים גיבורים שלא באו מן המיינסטרים הצברי – גם הם "הנערה והנער" מהשיר "מגש הכסף", כולם יחד הם מגש הכסף עליו נתנה לנו מדינת היהודים.

 

שלושה עשורים מאוחר יותר הלחין שם טוב לוי את השיר, ואריק איינשטיין שר אותו.

 

מסיפון אוניה מתנודדת.

הוא ירד אל רציף הנמל.

וחכתה ברציף לו מולדת

בדמות אוטו צבאי וסמל.

 

היא את שמו בחותמת הטביעה,

היא השליכה בגדיו אל השק.

ושבועה נוראה היא השביעה

לקולו של הגשם הדק.

 

ונראהו זוחל, או כורע,

או עומד עם צלחת בתור,

ונדע: ללא בית ורע

קר ללחום את מלחמת הדור

 

עוד הארץ הזאת לא נתנה לו

לא ידיד, לא פינה למקלט,

לא שמחה מן האלף הללו,

אשר לנו היה למתת.

 

לא, כי רק את חייו, פליטי חרב

הוא קיבל על החוף מידה.

אבל גם את חייו, אי בערב,

הוא השיב בנפלו בעדה.

נכתב על ידי הייטנר , 28/7/2014 23:13   בקטגוריות היסטוריה, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, ספרות ואמנות, צוק איתן, ציונות, קליטה, אורטל, רדיו אורנים, תרבות, צבא, משפחה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מלחמת ההתפכחות


"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סנוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם". כך פתח, לפני ששים שנה, ב-1954, הרמטכ"ל משה דיין את הספדו לרועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז, שנרצח בידי מחבלים.

 

לא השמש סנוורה את רועי. "האור בלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב".

 

ששים שנה חלפו. את נחל עוז הפכנו מחדש ליישוב ספר. וביום שבו מחבלים ניסו לחדור לקיבוץ באמצעות מנהרה כדי לבצע בו טבח המוני, קשה שלא להשתחרר מאותה אמירה, האקטואלית כל כך: הערגה לשלום החרישה את אוזנינו ולא שמענו את קול הרצח האורב.

 

הדרך שהובילה אותנו עד הלום, הייתה רצופה בכוונות טובות; הכמיהה לשלום עיוורה את עינינו, ולא ראינו את ברק המאכלת.

 

ההספד שנשא דיין, הוא אחד הניתוחים החדים והמדויקים של המציאות הישראלית, ולמרבה הצער, הם חדים ומדויקים גם היום, בחלוף 60 שנה, באותה מידה. זה היה שנים רבות לפני "הכיבוש". בוודאי שנים רבות לפני "המצור". אך דיין היטיב לראות, בעינו האחת, שאין זה סכסוך על מיקומו של הגבול, אלא על זכות הקיום ויכולת הקיום של מדינת ישראל. הם רואים בארץ ישראל את ארצם, את ארץ אבותיהם, וכאשר הם רואים אותנו הופכים אותה לנחלה, עזה שנאתם אלינו. ומאחר ואיננו יכולים לוותר על קיומנו, אין כאן שאלה של נכונות לפשרות ולוויתורים, כי הפשרות והוויתורים אינם רלוונטיים לסכסוך על עצם הקיום. כל כך אקטואליים דבריו על "שגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו". היום קוראים להם אובמה וקרי. אז היו להם שמות אחרים.

 

מלחמת "צוק איתן" קשה, כואבת ועקובה מדם. מלחמה היא דבר רע, אך האלטרנטיבה נוראה. אילו הצליחו במזימתם, וערב אחד הייתה נפערת האדמה בקיבוצים רבים ומאות מחבלים חמושים מכף רגל ועד ראש היו יוצאים מהם וטובחים מאות או אלפי נשים וילדים, גברים וזקנים, חוטפים רבים מהם אל תוך עזה, והופכים ילדים ישראלים למגן אנושי שלהם בתוך יישובינו – היה זה האסון הגדול ביותר בתולדות המדינה, ואין צורך בדמיון רב כדי לשער את השלכותיו. ולכן, המלחמה הרעה הזאת, היא אולי הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לנו, כי זו מלחמת הצלה שאין כדוגמתה. לא בכדי, העם כולו, זולת קומץ עשבים שוטים, תומך בכל לבו במבצע.

 

מן הראוי שתהיה זו מלחמת ההתפכחות שלנו. עלינו להתפכח מהמחשבה שהמאבק הפלשתינאי הוא נגד "הכיבוש"; הרי ברצועת עזה אין כיבוש. עלינו להתפכח מן האשליה ששטח שניסוג ממנו יהיה לסינגפור של המזרח התיכון – הוא יהיה מפלצת טרור ורצח מעל ומתחת לקרקע. עלינו להשתחרר מסיסמאות שווא, כאילו בעידן הטילים אין משמעות לשטח ולעומק טריטוריאלי ואין צורך בגבולות בני הגנה – ספרו את האגדה הזאת לתושבי עוטף עזה, שמחבלים חופרים תחת בתיהם, במטרה לערער את יסודותיהם ולהחריב אותם. ספרו את האגדה הזאת למי שאין אפילו טווח זמן להתריע בפניהם מפני ירי פצמ"ר (כל אלפי הטילים שנורו על מדינת ישראל, לא גרמו להרג, להבדיל מהפצמ"רים שנורו מטווח קצר ליישובי הגדר). עלינו לקחת במלוא הרצינות את האיומים עלינו, וכאשר מזהירים אותנו מפני פצמ"רים על נתב"ג, מן הראוי שלא נתייחס אליהם כאל נביאי זעם תימהוניים, זורעי אימה, כפי שהולעגו מי שהזהירו מפני קטיושות על אשקלון (!), בוויכוחים על אוסלו ועל ההתנתקות.  

 

השלום הוא ערך נשגב, הוא מטרה נעלה, הוא מחוז חפץ, שראוי לחנך עליו, וראוי לערוג לו ולהתגעגע אליו, אך יש להדיר אותו מן השיח הפוליטי המעשי, כיוון שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ואי אפשר לכפות שלום על מי שחותר להשמדתנו.

 

יש חלומות אחרים, שאינם תלויים באויב אלא בנו ורק בנו, ומן הראוי שהם יהיו היעד הלאומי שלנו; יצירת חברת מופת, דמוקרטיה יציבה, צדק חברתי, מערכות חינוך, השכלה, מדע ותרבות מפותחים ומתקדמים, כלכלה משגשגת. עלינו להעצים את האחדות הלאומית, הסולידריות החברתית, הערבות ההדדית, את כל אותם ערכים שבאו לידי ביטוי באופן כה יפה ומרשים במלחמה הזאת. עלינו להעמיק את אמונתנו בצדקת הציונות ולחנך עליה את הדורות הבאים. וכדי לאפשר את ההישגים הללו, יש צורך בצבא חזק, ובנחישות להגן על המדינה מפני אויביה.

 

"דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית", אמר דיין בדברי ההספד. הדברים נכונים גם היום, בדור הזה, בחלוף למעלה משני דורות. "זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו".

 

אם נביט 60 שנה אחורה, ונראה איפה היינו אז ואיפה אנו היום – כמה התפתחנו, כמה התקדמנו, לאן הגענו על אפם וחמתם של אויבינו, יש לנו כל הסיבות להיות אופטימיים ביותר אודות העתיד. על אפם ועל חמתם של חורשי רעתנו, נבנה ונעצים את מדינת המופת היהודית בארצנו. 


* "ידיעות הקיבוץ"

נכתב על ידי הייטנר , 28/7/2014 22:18   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, התיישבות, זיכרון, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, מנהיגות, ציונות, קיבוץ, תרבות, צוק איתן  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ