הבלוג של אורי הייטנר

על סף חצי בית בארץ ישראל / עמד אבי, מצביע לצדדים ואומר/ בהריסות האלה, נבנה פעם מטבח / לבשל בו זנב לוויתן, ושור הבר / ובהריסות האלה, נקים פינת תפילה / למצוא מקום, למקדש מעט. / אבי נשאר בסף, ואני כל ימי / מציב פיגומים, אל לב השמים.

"פיגומים", ארז ביטון.

שיר קצר זה, מעט המכיל את המרובה, מעורר שאלות רבות ופותח אפשרויות שונות לפיענוח.

מהו חצי הבית? הבית הפרטי? הבית הלאומי? ולמה חצי בית? ולמה האבא נשאר בסף? ומה פשר הפיגומים שהכותב מציב – לבית הפרטי? לבית הלאומי? ולמה להציב פיגומים כל הימים, שהרי הפיגומים נועדו להשתמש בהם תקופה קצרה, ולהסירם כשהבניה מסתיימת.

ומדוע הפיגומים הם אל לב השמיים? איזו תכלית יש לפיגומים, אם הם מגיעים עד השמים?

לא בכדי השיר סתום ומרומז כל כך. דומני, שהוא כתוב רבדים רבדים, כדי שניתן יהיה להפוך בו ולהפוך בו ולהגיע אל עמקו. מדובר בבית הפרטי ובבית הלאומי ובחיבור שביניהם. וכל הרמזים והאסוציאציות נוגעים הן לבית הפרטי והן לבית הלאומי, כאומרים שאין תקנה לבית הפרטי ללא הציבורי, אך אין תקנה לבית הלאומי ללא בניין הבית הפרטי.

שניוּת נוספת היא בין החומרי לרוחני. גם כאן, אין המשורר מפריד בין השניים, כאומר שאין משמעות לחומר ללא הרוח, אך אין גם מקום לרוח ללא החומר.

****

אני מוצא בשיר שבר גדול, של מי שציפו למצוא בעלייתם לא"י גאולה משיחית, ומצאו חורבות. הם מצאו חורבות פיסיות – תנאי מחיה שאינם ראויים להיקרא בית. הם מצאו חורבות רוחניות – שבר המסורת אותה הביאו איתם לארץ, הן במובן המשפחתי (הרס המבנה הפטריאכלי) והקהילתי ובעיקר במובן הדתי. במקום בית בא"י, הם מוצאים חצי בית. הם מוצאים הריסות.

המשבר מביא לתגובות שונות של דורות שונים. האב ממאן להינחם ואינו מנסה להסתגל למציאות אליה נקלע. אין הוא מוכן להשלים עם המצב, אך אין הוא עושה פעולה קונסטרוקטיבית כדי להתמודד עמו. הוא מתבונן בהריסות, מצביע עליהן, וחולם על הגאולה. בהריסות האלה "נבנה פעם"... הוא אינו בונה. הוא אומר: "נבנה". מתי? "פעם". אין כל מחויבות וכל עשיה. יש חלום. החלום, הוא חלום הגאולה עמו עלה ארצה. החלום הזה יבנה "פעם" מתוך ההריסות, "מטבח לבשל בו זנב לוויתן ושור הבר". במדרשי חז"ל, הלוויתן ושור הבר הם הסעודה שיתכין הקב"ה לצדיקים בבוא הגאולה. בהריסות האלה נקים – גם בעתיד, אך כבר לא "פעם", הוא קצת יותר קונקרטי, פינת תפילה. מה שנשאר הוא להתפלל. "מקדש מעט" הוא בית הכנסת, התחליף הקטן לבית המקדש. יש כאן מעין הסתפקות בשלב ביניים של בית כנסת, מתוך תקווה וציפייה שתקוות הגאולה ובניין בית המקדש, תתממש.

גישתו של הבן, המשורר, הרבה יותר קונסטרוקטיבית. אין הוא מוותר על החלום, אך הוא מבין שעליו לפעול במציאות. הייעוד שלו הוא לגשר בין המציאות והחזון, מתוך הבנה שלעולם לא יצליח לחבר ביניהם, אך עליו לשאוף לכך תמיד. עצם השאיפה, תרומם את המציאות ותגשים לפחות חלק מן החלום; חלק הולך וגדל.

הבן אינו אומר "נבנה פעם". הוא פשוט עושה, בהווה. "ואני... מציב פיגומים". הבן לא אומר ברבים "נבנה" אלא לוקח אחריות אישית "אני... מציב". בניגוד לאביו, שאמנם עלה לארץ אך "נשאר בסף", הוא מתערה בארץ, הוא משפיע. אין הוא חולם על כך ש"פעם" תבוא הגאולה, אלא הוא מבין שהדרך לקרב אותה הוא במעשה הקונקרטי, בהווה. בניין הבית הפרטי, הוא המסד לבניין הבית הקהילתי, הוא הבסיס לבניין הבית הלאומי, הוא היסוד לגאולה.

הגאולה אינה דבר מוחשי ונגיש, אלא חזון רחוק. המעשה הקונקרטי נועד להתקרב אליה. לכן, הפיגומים אינם אלא מטאפורה. הוא בונה מן ההריסות בית אמִתי, אך אין הוא מסתפק בו. הוא רואה בו פיגומים למשהו גדול יותר, רם ונישא, "לב השמים". בניגוד ללאה גולדברג, הכותבת "מחורבן חומותייך כל אבן קטנה / אלקט ואשמור למזכרת" ("משירי ארץ אהבתי") הוא אינו מסתפק במזכרת, אלא רואה בהריסות הללו מסד לבניין החדש.

הדימוי של הפיגומים אל לב השמים מעורר בי שתי אסוציאציות. האחת – חלום יעקב ("סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"). השניה – מגדל בבל ("הבה נבנה לנו ... מגדל, וראשו בשמים"). מגדל בבל הוא סמל ליוהרה האנושית, לפולחן הטכנולוגיה לשמה ולגלובליזציה ("שפה אחת ודברים אחדים") וסופו הרס וחורבן. חלום יעקב מסמל את הקשר בין החזון והמציאות, בין הקרקע לבין השמים. הפיגום הוא סולם, אך הוא גם אמצעי לבניין. הניסיון לחבר בין ארץ לשמים עלול להיות הרסני ועלול להיות בונה. השאלה היא שאלת המוטיבציה. האם היא חיובית או שלילית.

דומני שהשימוש במונח "פיגומים", מצביע על כך שאין מדובר בפאר שבבניין, כבמגדל בבל, אך גם לא בסולם ערטילאי שבו מלאכים עולים ויורדים, אלא בבניה ויצירה. החיבור בין הארץ והשמים, באמצעות פיגומים, הוא ביטוי למחויבות לתיקון עולם.

****

הציבוריות הישראלית עסוקה מזה עשרות שנים בשאלה "מיהו יהודי" וכמעט אינה עוסקת בסוגיה "מהו יהודי" ומהי יהדות. בעיניי, עיקר היהדות הוא המחויבות לתיקון עולם. המחויבות לבניית עולם טוב יותר, צודק יותר. ואיך משיגים זאת? בראש ובראשונה במעשים הקטנים שבכוחו של האדם לעשותם. מעשה טוב של הפרט, מביא עוד טוב לעולם ומתקן אותו. "לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין). חשוב מאוד להיאבק למען צדק חברתי, אך חשוב יותר להגשים צדק חברתי באורח חיינו. מי שנאבק למען צדק חברתי, מתוך עשיה ותרומה ממשית – משמעות מאבקו גדולה לאין ערוך משל המסתפק במאבק. עשיית חסד ואורח חיים של ערבות הדדית וצדק חברתי - זו, בעיניי, היהדות כולה על רגל אחת. העשיה הזאת, היא הפיגומים של תיקון העולם.

האבא בשיר של ארז ביטון חלם על בניין בית המקדש ועל הגאולה האלוהית. אולם על פי היהדות, הגאולה לא תגיע אלא כשהדור יכשר לכך. מתי הדור יכשר לכך? כאשר ישרור צדק בעולם. אך כשישרור צדק בעולם – לשם מה יהיה עוד צורך בגאולה? זו הגאולה האמִתית. לכן, היהדות האמתית אינה הקמת בית המקדש וחידוש עבודת הקורבנות (חלילה) אלא תיקון עולם וחתירה לחברת מופת.

****

החיבור בין הארץ והשמיים, הוא גם החיבור בין ההוויה החילונית והארצית לבין המורשת היהודית. ארי אלון כתב בספרו "עלמא די" על "החולמים בהקיץ והקצים בחלומות". החולמים בהקיץ הם בני דמותו של האבא בשיר "פיגומים", החולמים על סעודת הגאולה ועל בית המקדש. אותם המנסים לכפות את שאיפותיהם המשיחיות על המציאות החיה תוך התעלמות ממנה. הקצים בחלומות הם אלה המבטאים אותה חילוניות ארצית רדודה, המוותרת על שאר הרוח שמעבר למציאות, המואסת במורשת התרבותית האדירה של היהדות. ארז ביטון מציב פיגומים המחוברים היטב למציאות הקרקעית, אך ראשם – אל לב השמים.

****

בי"ז בתמוז, אנו מתאבלים על פריצת חומות העיר ירושלים, וראשית הקרב האחרון שסופו חורבן הבית, אובדן העצמאות וראשית הגלות. אבל מה הבצע באבל על אירוע מלפני 2,500 שנה? המשמעות היא הפקת הלקח, כדי לקיים את הבית השלישי, את מדינת ישראל.

בי"ז בתמוז, נבטא את מחויבותנו לחברה המבוססת על צדק ועל חסד, על ערבות הדדית. את מחויבותנו לתיקון החברה הישראלית, לתיקון הקהילה שלנו וכל אחד מאתנו - לתיקונו הוא. בכך, נציב את הפיגומים אל לב השמים ונתרום את תרומתנו לתיקון העולם.

* "שישי בגולן"

* חבֵרִי יהודה הראל נוהג לומר, שההבדל בין הלוויה למסיבת יובל, הוא שבמסיבת היובל יש טמבל אחד שמאמין להספדים. מה נאמר על מי שכבר שנה שלמה נמצא בטריפ של חגיגות ה-90 להיווסדו? והוא, כך נראה, באמת ובתמים מאמין לתועפות החנופה הנערפת על ראשו. אילו פתח מפעם לפעם פרקי אבות, אולי היה קורא שכל הרודף אחרי הכבוד, הכבוד בורח ממנו; אולי הוא היה מבין עד כמה זה פאתטי.

פולחן אישיות כזה לא היה מעולם בישראל, ואין דבר כל כך רחוק מן הישראליות ממנו. שדה חרוש בדמות דיוקנו של פרס וטיסה "מקרית" של פרס "המופתע" מעל השדה, שמחלצת ממנו הגיג אופייני כמו "בצעירותי חרשתי בשדות והיום השדות חורשים אותי" או משהו כזה; דיוקן ענק של פרס עשוי מכוסות קפה או מכפיות סוכר, שנכנס לספר השיאים של גינס. זה כל כך דביק וכל כך דוחה. כזה קיטש!

* ולצד סלידתי מסממני פולחן האישיות הנ"ל, את ועידת הנשיא אני רואה דווקא בחיוב. זו ועידה המתקיימת כבר שנים אחדות ומזמנת לישראל מדינאים, מדענים, אמנים ואנשי תרבות ורוח מכל רחבי העולם. אזרחי ישראל מוזמנים ללא תשלום. הוועידה זוכה לחשיפה בינלאומית רבה וחשובה ומהווה תרומה משמעותית להסברה הישראלית, החשובה כל כך.

מן הראוי שהמסורת הזאת תמשך גם בכהונת הנשיאים הבאים, אולם אין ספק שמעמדו הבינלאומי הייחודי של פרס הוא גורם מרכזי בהצלחתה.

ודווקא משום כך, כל כך סר טעם פולחן האישיות המלווה את הוועידה, וחגיגת היומולדת הביזארית שהעמידה אותה בצל; עם השידורים החיים בכל ערוצי השידור, כמו בגרועה שבקוריאות. כזה קיטש!

* מה שאני אוהב אצל פרס זה את האירוניה העצמית שלו. איך הוא נבוך, איך הוא מסמיק, באיזה חיוך מבויש הוא מקבל מחמאה. התגלמות האנדרסטייטמנט.

ולכן הוא חגג את יום ההולדת שלו בכזו צנעה, בטוב טעם. איש של פרופורציות.

* ... כשהוא דיבר על כך שאהבת אמת היא אהבה נטולת אהבה עצמית או משהו כזה, אלפי פוליגרפים ברחבי הארץ התאבדו.

* ועדת השרים לענייני שרים וטקסים החליטה להפוך את ימי ההולדת של פרס לימי שבתון.

* מערכה א' – המסית והמדיח עובדיה יוסף יוצא במתקפה שלוחת רסן נגד הרב דוד סתיו.

מערכה ב' – ח"כים של ש"ס, שלוחיו המוסתים של עובדיה, תוקפים את הרב סתיו בחתונה.

מה תזמן לנו, חלילה, מערכה ג'?

* מה הגורם למתקפת השנאה וההסתה של עובדיה נגד הרב דוד סתיו? הרב סתיו מסמל שינוי ברבנות הראשית, ניקוי אורוות, מאבק בשחיתות שדבקה בה. השחיתות הזאת, מבית מדרשו של עובדיה יוסף, היא פרי שליטתה של ש"ס, שהפכה את הרבנות למסחטת ג'ובים לאנ"ש ולנפוטיזם של בני משפחתו של עובדיה יוסף ובני משפחותיהם של בכירי ש"ס.

* הרב עובדיה ומיסטר יוסף. יתכן שהרב עובדיה גדול בהלכה, אבל מיסטר יוסף הוא עסקן מרושע, מסית ומדיח. ולגבי גדולתו בהלכה, אין לי אלא לצטט את הדברים שהוא עצמו אמר על הרב דוד סתיו: "אומרים שהוא נִבְחן, מה זה שווה? דואג האדומי היה חכם גדול בתורה בזמנו של שאול המלך, ואז אמרו רבותינו שאין לו חלק לעולם הבא".

* בחירתו של הרב דוד סתיו לרב הראשי לישראל מוצדקת בראש ובראשונה כיוון שהוא האיש המתאים לתפקיד. אולם היום, זוהי גם אמירה – התייצבות למען הציונות, הדמוקרטיה, אחדות ישראל וטוהר המידות, אל מול האפילה שאותה מייצג עובדיה יוסף.

* ביקרתי לאחרונה במכללה החרדית בירושלים, ונפגשתי – יחד עם קבוצה שאני מרכז, עם המייסדת והמנהלת עדינה בר שלום; אשת חיִל - מקסימה, חכמה, רהוטה, פתוחה מאוד לישראליות, אידיאליסטית ואשת מעשה. וגם בתו של עובדיה יוסף.

התפעלתי מהמכללה ומהשינוי שהיא מחוללת בקרב חלק (קטן מידי – אבל כל שינוי הוא לטובה) מן הציבור החרדי. עדינה סיפרה לנו על הקשיים הנערמים בפני מפעל חייה; הן מצד גורמים חרדיים המתנגדים עקרונית להשכלה ופוחדים ממנה והן מצד המל"ג והמוסדות האקדמיים שמקשים ואינם נוטים לשתף פעולה עם דרישות חרדיות כמו הפרדה מגדרית והימנעות ממינוי נשים כמרצות בפני גברים.

אני רחוק מלאהוד את ההפרדה המגדרית ועוד יותר את האיסור על נשים, אבל על החברה הישראלית להחליט מה היא רוצה. השתלבות החרדים בחברה הישראלית היא צורך חברתי וכלכלי ראשון במעלה. היא מחייבת שינוי מהותי במצב הקיים, ופריצת מעגל הקסמים של לא משרתים בצבא – לא עובדים – לא לומדים לימודי ליבה – לא רוכשים השכלה.

יכול להיות שהשינוי יבוא דרך גיוס (לצה"ל או לשירות לאומי) ויכול להיות שהוא יבוא דווקא באמצעות ההשכלה. אולם יש להתגמש וללכת לקראת החרדים הרוצים להשכיל וללמוד. לא להיות אולטרה אורתודוכסים של ההלכה האקדמית, אלא להתגמש, כדי לקדם מטרה חשובה יותר למען החברה הישראלית.

* ביום שבו נבחר רוחאני לנשיאות איראן, דווח על 4,000 לוחמי משמרות המהפיכה האיראניים היוצאים לסוריה, להילחם לצדם של אסד וחיזבאללה. משמרות המהפיכה הנם הכוח החזק והמשמעותי ביותר באיראן, חזק לאין ערוך מהצבא. כוח זה כפוף ישירות לחמינאי. אין לנשיא כל השפעה עליו.

לתשומת לבם של המשלים את עצמם שהיה מהפך באיראן.

* מה משותף לדני דנון וציפי לבני, נפתלי בנט ועמיר פרץ, יעלון ולפיד, נתניהו ושלי יחימוביץ' ואפילו ג'ון קרי? כולם יודעים שכל סיפור המו"מ עם הפלשתינאים הוא פיקציה, מאחר והפלשתינאים אינם מוכנים להשלים עם קיומה של ישראל ואין להם כל עניין להגיע להסדר קבע עמה. אז על מה הרעש? על מה המהומה? הרעש הוא על המהומה והמהומה היא על לא מאומה. הוצאת אוויר חם ותו לא. כל אחד מקבל את מחיאות הכפיים שלו מהציבור שלו.

* ומה ההבדל בין כל הנ"ל לזהבה גלאון? שהיא באמת מאמינה ברצונם של הפלשתינאים בשלום.

* דבריו של נפתלי בנט על הרסיס בישבן, אינם ראויים. ראשית, אין זה סגנון פרלמנטרי, ומן הראוי ששר יקפיד יותר על לשונו. שנית, שעה שראש הממשלה מנהל מערכה מדינית לפתיחת מו"מ ללא תנאים מוקדמים עם הפלשתינאים, מול האצבע המופנית כלפי ישראל כאילו היא ה"סרבנית" ולא הפלשתינאים, אמירה כזאת מפיו של שר בכיר, מזיקה לאינטרס המדיני של ישראל.

אולם כדאי לזכור מה בנט אמר ומה הוא לא אמר. בנט אמר שהתהליך המדיני הוא רסיס בישבן. מיד דבריו סולפו, סילוף מרושע, כאילו הוא אמר שהערבים הם רסיס בישבן. ולמחרת, כבר האשימו אותו בתקשורת שדבריו גרמו למעשה הנבלה שנעשה באבו גוש. ואם הסילוף הזה אינו הסתה – הסתה מהי?

* אם אנטישמים באיזו בירה באירופה ינסו להצית בית כנסת ויכתבו על קירותיו "מוות ליהודים" – האם לא נראה בכך מעשה טרור? אם צעירים פלשתינאים יחדרו ליישוב יהודי, ינקבו צמיגי עשרות מכוניות ויכתבו כתובות "יהודים החוצה" – האם לא נגדיר את המעשה כטרור? דומני שהתשובה ברורה. מצד שני, ניתן להבין את הרצון להבדיל בין מעשה זה, לבין פיגועים רצחניים. ולכן, השאלה האם ההגדרה המשפטית תהיה "טרור" או לא, פחות חשובה. מה שחשוב, הוא שיינתנו לכוחות הביטחון וגורמי אכיפת החוק כלים להילחם בתופעה המסוכנת והחמורה הזו, כיוון שבכלים הקיימים, הכישלון עד כה הוא מחפיר.

* במלחמת השחרור, תושבי אבו גוש סייעו לצה"ל. הם אזרחים נאמנים. אבל מה זה מעניין את גזעני תג טרור?

(למען הסר ספק, אין בדבריי אלה כדי להקל ראש, חלילה, במעשים דומים במקומות אחרים, אלא כדי להדגיש את אופיים הגזעני-כהניסטי של הביריונים).

* חוששני שמשפט זדורוב יגמר כך, שבשל ספק ספיקא אודות איזה ממצא, הרוצח יצא לחופשי, כאשר הכל, כולל השופטים שיזכו אותו, ידעו שהוא אשם.

* אני זוכר (במעורפל) מחזה ישן של חנוך לוין, אולי "סלומון גריפ" אך איני בטוח בכך, שהייתה בו אישה, כמדומני עוזרת או משרתת, שהגיעה ארוזה בעטיפת מתנה. היום ראיתי פרסומת באינטרנט של "אריאל", חברה המוכרת אבקות כביסה, אליה מצורף סקר שבין המשתתפים בו תוגרל עוזר/ת בית מתנה לשנה. לא יאומן! מציאות חנוך לוינית בישראל, 2013.

* היכונו לאירועי השנה ה-91 להיווסדו של פרס.

* "ישראל היום"

חברים אחדים שאלו אותי על גיל האנשים שאנו מבקשים לקלוט. מהו גיל הגג?

מדיניות אורטל והחלטות ועדת קליטה בנדון השתנו לאורך השנים. המדיניות הנוכחית, נקבעה בידי צוות היכרות עם כניסתי לתפקיד, במסגרת פרופיל הנקלטים המבוקשים, נכנסה לתכנית המטרות והיעדים של אורטל ופורסמה במידף.

פרופיל הנקלטים המבוקשים

אנשים הבוחרים בדרך החיים הקיבוצית, מתוך רצון לחיים קהילתיים, ערכיים ושיתופיים.

אנשים ישרים והגונים, חברתיים ובעלי יכולת להשתלב בחברה האורטלית.

אנשים בעלי מוטיבציה ויכולת לתרום ולפעול, ולהשקיע מזמנם ומרצם בעשיה למען הקהילה.

אנשים בעלי יכולת התפרנסות ומוסר עבודה גבוה.

הגיל המועדף לקליטה הוא 25-45, עם ילדים או ילדים בדרך. עם זאת, נכונות לקבל משפחות מתאימות במיוחד, גם בגילאים מבוגרים יותר.

אם כן, הגיל המועדף הוא 25-45 אך יש נכונות לקלוט משפחות מבוגרות יותר, כאשר אמות המידה לבחינת התאמתם תהיינה גבוהות יותר, או כפי שהגדרנו זאת, "משפחות מתאימות במיוחד".

אנו רוצים לקלוט אנשים המתאימים לפרופיל הנקלט. הנהירה להתיישבות קיבוצית בקצה הפריפריה, אינה גדולה, ואף על פי כן, איננו מתפשרים בנוגע להתאמה. לכן, עלינו להימנע מהערמת מגבלות נוספות, ובעטיין להפסיד משפחות טובות ומתאימות.

יש יתרון למשפחות מבוגרות יותר, של ניסיון חיים, ניסיון מקצועי, שכר גבוה ועוד. יש גם חיסרון – מספר השנים עד היציאה ממעגל העבודה, לעתים קשה יותר להסתגל לשינויים ומעברים ולהתחיל דרך חדשה. אולם תהליכי ההיכרות שאנו עורכים, יאפשרו לנו לבחור את ההתאמה.

יתר על כן, לנוכח עזיבת מספר משפחות ותיקות בשנים האחרונות, נפער חלל דמוגרפי דווקא בגילאים המבוגרים יותר ובגיל בני הנוער, ילדיהם של העוזבים. לכן, יש צורך חברתי בקליטה של אנשים שימלאו את החסר ויעשירו את שכבת הגיל שנִגְרְעָה.

כמעט כל המשפחות שהיו עמנו בקשר בשנה האחרונה, היו בגיל 30-40. היו מעט מאוד צעירים יותר ועוד פחות מבוגרים יותר. להערכתי, הפרופורציה הזאת תמשך גם בשנים הבאות, והדבר עונה על מטרות הצמיחה הדמוגרפית של אורטל.