לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ§ֳ¡ֳ¸ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 26.6.16


* ברקס לקוסמופוליטיות – עינינו, כעיני העולם כולו, היו נשואות לבריטניה, למשאל העם בשאלת המשך חברותה של בריטניה באיחוד האירופי.

 

איני מרוצה מהתוצאה. קיוויתי שאזרחי בריטניה יחליטו להישאר באיחוד האירופי. זאת עמדתי כישראלי. בריטניה היא מדינה ידידותית לישראל, ובתור שכזו היא משמעותית בעיצוב עמדת האיחוד בסוגיות הנוגעות לישראל, כמו התנגדות נחרצת לתופעת ה-BDS. אני מודה, שאני פרובינציאלי. השיקול שלי הוא קודם כל ישראלי, והעניין שלי הוא בראש ובראשונה באינטרס הישראלי.

 

כאשר אני מנסה לצאת מעורי ולהיכנס לעורו של אזרח בריטי, שהעניין שלו הוא בראש ובראשונה באינטרס הבריטי, ובצדק, כלל לא בטוח שזו הייתה עמדתי. היתרונות הכלכליים הכרוכים בחברות באיחוד האירופי ברורים וכן גם המחיר הכלכלי שבריטניה עלולה לשלם אם תצא ממנו. מצד שני, אני יכול בהחלט להזדהות עם הסנטימנט הלאומי וההתנגדות לשחיקת הריבונות הלאומית של בריטניה, כחברה באיחוד.

 

המסר של תוצאות המשאל, הוא שלילת התפיסה הקוסמופוליטית, החותרת למחיקת הלאומיות הנפרדת באירופה. הלאומיות וההזדהות הלאומית, התרבויות הלאומיות הנפרדות, מעשירות את התרבות האנושית, והופכות את האנושות למגוונת יותר, לעשירה יותר ולמעניינת יותר. האלטרנטיבה ללאומיות היא דיקטטורה של התאגידים העסקיים הגדולים, שהדת והתרבות שלהם היא הבצע, והיא עלולה לשחוק את אזרחי העולם ולגרום לניכור הרה אסון של בני האדם.

 

לטווח הארוך, תוצאות המשאל עשויות לחזק את המגמה של האיחוד האירופי כפדרציה של לאומים נפרדים וריבוניים לעומת המגמה של מחיקת הלאומיות.  

 

* דמוקרטיה למופת – נאומו של ראש ממשלת בריטניה ומנהיג תומכי ההישארות באיחוד האירופי דייוויד קמרון, הוא מופת של מנהיגות דמוקרטית המכבדת באמת ובתמים את הכרעת הרוב.

 

הוא לא המתין לקולות החיילים והימאים. הוא מיהר להתייצב מול המצלמות ולנאום בשידור חי. לא היה בדבריו שמץ של מרמור, של התבכיינות, של האשמות. בראשית דבריו הוא הודה לעם הבריטי שהצביע בהמוניו, על התהליך הדמוקרטי במהלך הקמפיין ועל ההצבעה. בהמשך דבריו הוא חזר על חשיבות משאל העם – יש נושאים בעלי חשיבות עליונה שבהם הריבון, העם, צריך להכריע. הוא הביע כבוד להכרעה, שעד אתמול עמד בראש הנאבקים נגדה. אף שאין הוא חייב בכך, הוא הודיע על התפטרותו בעוד חודשים אחדים, כדי שרצון העם, שבא לידי ביטוי בתוצאות המשאל, יתבטא גם בדמותה של ההנהגה – הנהגה המזוהה עם רצון הרוב. והוא התחייב להתחיל מיד במימוש ההחלטה שהתנגד לה.

 

זהו נאום שראוי שיילמד ויכנס להיסטוריה כמופת של מנהיגות דמוקרטית.

 

(לא יכולתי שלא להשוות להתנהגותו של אריק שרון לאחר משאל חברי הליכוד על ההתנתקות...).

 

* רוב מיוחד - כאשר התחלנו להוביל את המאבק לחוק משאל עם במקרה של נסיגה משטח ריבוני של מדינת ישראל, הצעת החוק דיברה על רוב מיוחד - רוב מקרב סך כל בעלי זכות הבחירה, ולא רק מבין המצביעים בפועל. הטענה הייתה, שצעד כל כך קיצוני וחמור, כמו ויתור על שטח ריבוני, אין לקבל כאשר פחות ממחצית אזרחי ישראל תמכו בו.

 

כעבור זמן קצר הורדנו את הסעיף הזה מהצעת החוק, כיוון שהבנו שאין לו כל סיכוי להתקבל. עצם הדרישה הזאת נתקלה בגינוי והוקעה: הצעה פשיסטית, אנטי דמוקרטית, אפילו "גזענית" (!) וכל הארסנל האוטומטי הזה. גם כאשר הוכחנו שבמדינות רבות, ויתור על שטח ריבוני, אם בכלל החוקה מאפשרת אותו, מחייב רוב מיוחד - דברינו נפלו על אוזניים ערלות. וכך, כדי לא לסכן את עצם קבלת החוק - ויתרנו.

 

בתוך כיממה לאחר משאל העם בבריטניה, חתמו למעלה ממיליון אזרחים בריטיים על דרישה למשאל חוזר. והטעם לדרישה - "אנו קוראים לממשלה ליישם את החוק שאם בהצבעה לא הושג רוב של 60 אחוזים ואחוזי ההצבעה לא עלו מ-75 יש לבצע משאל עם חוזר". שימו לב - מדובר כאן על דרישת רוב מרחיקת לכת הרבה יותר מזאת שלנו.

כדאי לעקוב אחרי הסיפור ואולי לקבל השראה לעדכון החוק בישראל.

 

* מדינת יהודה - הדמגוגיה האנטי ציונית מנסה לצייר מצג שווא של משחק סכום אפס בין היותה של ישראל יהודית להיותה דמוקרטית - ככל שתהיה פחות יהודית היא תהיה יותר דמוקרטית, ולהיפך. האמת הפוכה - אלו כלים שלובים. חיזוק צביונה היהודי של המדינה, יחזק את מהותה הדמוקרטית ולהיפך.

 

גדי טאוב העלה בעמוד הפייסבוק שלו פוסט ברוח זו, והוא סיים אותו בשעשוע אינטלקטואלי: "יכול להיות שכל הבעיה לא היתה צצה אם היו קוראים למדינה יהודה, ולא ישראל?"

 

שאלה מעניינת. חברי עמיקם אסם, שכנח"לאי בקיבוץ שדה בוקר זכה לצקת מים על ידיו של בן גוריון ולעבוד עמו בדיר, מעיד שבן גוריון שאל אותה שאלה בדיוק, באחת משיחותיהם.

 

התשובה שלי לשאלה ההיפותטית ברורה. אם המדינה הייתה נקראת יהודה ולא ישראל, הבעיה הייתה אותה בעיה. כלומר, אין בעיה אמתית, ולכן האין-בעיה הייתה אותה אין-בעיה. במקרה כזה, כל אזרחי יהודה היו נקראים יהודים. כדי להבחין בין הרוב הלאומי למיעוטים, היהודים היו נקראים ישראליים ובני המיעוט הערבי היו נקראים ערביי יהודה או ערבים יהודים. חוק השבות היה קובע שהמדינה תהיה פתוחה לכל ישראלי באשר הוא והיינו חותרים לעליית ישראלֵי אירופה, ישראלֵי ארצות ערב, ישראלֵי חבר העמים וישראלֵי אתיופיה. ישראל ויהודה - היינו הך. מדינת ישראל, היא מדינתו של ישראל, מדינתו של עם ישראל - העם היהודי. והיא מעניקה שוויון זכויות כל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין. כך בדיוק היה, אילו נקראה יהודה.

 

* סומך ידיי על ועדת החקירה – בינואר 1995, החליטה ממשלת רבין על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת הטענות על חטיפת ילדים למשפחות יוצאי תימן כדי למסור אותן לאימוץ במשפחות אשכנזיות חילוניות. נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, הקים את הוועדה והעמיד בראשה את שופט בת המשפט העליון יעקב קדמי. בעקבות לחץ ציבורי, הורחבו סמכויות הוועדה לחקור טענות דומות של משפחות לילדים מעדות אחרות.

 

למה הוחלט על הקמת הוועדה? הרי קדמו לה שלוש ועדות חקירה ובדיקה, ששללו את תאוריית החטיפה הממוסדת. לשם מה יש צורך בוועדה רביעית?

 

הסיבה לכך הייתה האווירה הציבורית של חוסר אמון במסקנות שלוש הוועדות. רבין הבין את הצורך החברתי הברור בבדיקה לעומק, אחת ולתמיד, בידי גוף שלא יהיה חשוד בשום אופן בהטיה, שיזכה לאמון ציבורי מלא, ותוצאות עבודתו – תהיינה אשר תהיינה, תתקבלנה בידי הציבור באמון ובהסכמה.

 

שש שנים פעלה הוועדה. בדקה לעומק כל תיק, כל טענה, כל שמועה. מסקנותיה הצביעו על תמונה קשה מאוד של אפליה, אטימות, התנשאות ואף אכזריות ביחס לעולי תימן, לצד אנדרלמוסיה ביורוקרטית קשה. אלה גרמו לקבורת ילדים שנפטרו בלי להודיע להוריהם ולתגובה מנוכרת כלפי אבלם של ההורים ועוד. אך הוועדה שללה מכל וכל את תאוריית הקונספירציה ואת טענת החטיפות הממוסדות.

 

הוועדה בדקה למעלה מ-800 מקרים, כולל פתיחת קברים, והיא פורטה במסמך משפטי מפורט ומדוקדק בן למעלה מאלף עמודים. בבדיקה הוכח בוודאות מוחלטת ש-733 מן הילדים מתו ונקברו. לגבי 56 מקרים לא היה ממצא ודאי, והוועדה לא שללה את האפשרות שחלקם נמסר לאימוץ.

 

מי שאינו מקבל את מסקנות ועדת קדמי ומתעקש לטעון שהייתה חטיפה ממוסדת של הילדים – שום עובדה לא תזיז אותו מדעתו. גם אם תקום עכשיו ועדה נוספת, בכל הרכב שהוא, שתבחן מחדש כל מקרה ומקרה – כל תוצאה שלא תאושש את תאוריית הקונספירציה תוגדר מיד כחלק מהקונספירציה, מההסתרה ומהטיוח.

 

אני סומך ידיי על מסקנות הוועדה. בעיניי, הבעיה האמתית היא חוסר הנכונות לקבל את המסקנות ולא לקבל שום מסקנות שאינן אלו שנקבעו מראש. הבעיה האמתית היא חוסר האמון במערכת המשפט – חוסר אמון מלובה ומובנה, שעלול לדרדר אותנו לאנרכיה.

 

עם זאת, אני תומך בחשיפה לציבור של הפרוטוקולים של ועדת החקירה הממלכתית. אין כל הצדקה לחיסיון ארוך השנים על הדיונים. עצם החיסיון, מחזק את תאוריות הקונספירציה בכלל, ואת טענות  ההטיה של ועדת קדמי בפרט. דווקא מתוך אמון בוועדה, אני תומך בחשיפה. אולם, לצערי, ברור לי שגם החשיפה – תהיינה העובדות שתעלה אשר תהיינה, לא תזיז מדעתם את המאמינים בקונספירציה.

 

* הוועדה החמישית - נניח שתקום עכשיו ועדה חמישית לבדיקת הטענות הנוגעות לילדי תימן. ונניח שהיא תגיע לאותה מסקנה שאליה הגיעו ארבע הוועדות הקודמות - האם מישהו מחובבי הקונספירציה יקבל את מסקנותיה? אם ראשי / נציגי הטוענים את הטענות הללו יהיו מוכנים להיות שותפים ליוזמה של ועדת חקירה שתהיה מקובלת עליהם ויתחייבו מראש לקבל את כל מסקנותיה - אני בעד.

 

* אין גבול לרשע ולשנאה - אני מציע לקרוא את התגובה הזאת שקיבלתי, כדי לעצור ולהבין עד לאן עלולה להידרדר השנאה, אם לא נדע לעצור אותה. החרא העלוב והמנוול שאני מצטט כאן, ששמו אבנר גרון, מוכיח שלא רק הטמטום הוא דבר שאין לו גבול, אלא גם הרשע. "רוב ילדי תימן האבודים נרצחו על ידי הרופאים של מפא"י הרשעה. או מתוך תפיסה ספרטנית של רצח תינוקות שאינם מושלמים בריאותית. או מתוך תפיסה ניאונאצית של צמצום מספרם של בני עדות המזרח שלימים החליפו את שלטון מפא"י במדינה. יש לחשוף את הפרוטוקולים במיידי. כנראה שהנאצים של מפא"י כבר מתו. אבל חובה לראות באיזה עמדות מפתח במדינה, בבתי המשפט, בפרקליטות, בתקשורת, באקדמיה, אוחזים צאצאיהם!!!! זאת, על מנת שניתן יהיה לבוא חשבון איתם!!!!!" הנאצים של מפא"י מזכירים לו, כנראה, תהליכים לפני 70, 80 ו-90 שנה...

 

* אני מודאג - אני ממש מודאג באשר למצבם של אלה המזהים בישראל ניצני פשיזם ותהליכים המזכירים להם את גרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה, שמא בסוף הם גם יאמינו בבדיה הזאת. במקרה כזה, הם יהיו כבר במצב חשוך מרפא. אני מקווה בשבילם, שלפחות פעם ביום הם קורצים לעצמם, להזכיר לעצמם שהטיעון הזה הוא רק רטוריקה פוליטית דמגוגית, ושהם שומרים על עצמם לבל יתחילו להאמין בה.

 

* טוב לישראל או רע לישראל? – בבחירות לנשיאות ארה"ב אני תומך בהילארי קלינטון. לא מאהבת מרדכי אני תומך בה, אלא כמועמדת מול טראמפ.

 

טראמפ הוא בריון, דמגוג, בור וקל דעת. עצם המחשבה שהעוצמה הגדולה בעולם והשליטה במזוודה הגרעינית של ארה"ב תהיה בידיו, מדירה שינה מעיניי. במקרה זה, באופן חריג, השיקול שלי כאזרח העולם קודם לשיקול שלי כישראלי.

 

אך גם בשיקול האינטרס הישראלי אני מעדיף את הילארי קלינטון, על הבלתי נודע של טראמפ. טראמפ בור ועם הארץ בכל ענייני מדיניות חוץ ובכל הקשור למזרח התיכון ולישראל. הוא בלתי צפוי לחלוטין. הוא חף מהסנטימנט הפרו ישראלי הבסיסי של האמריקאים.

 

טראמפ אמר במהלך הקמפיין שעל ישראל לשלם על הסיוע הכלכלי והביטחוני שהיא מקבלת מארה"ב. הסיוע הזה, הנובע כמובן במידה רבה מן האינטרס האמריקאי, הוא בעל חשיבות אסטרטגית עליונה בעבור ישראל. הסיוע הכלכלי מסייע לישראל מיום הקמת המדינה. הסיוע הביטחוני - מאז עסקת ה"הוק" בשנות ה-60 המוקדמות ובקצב הולך וגדל עד ימינו, כולל, ואף ביתר שאת, בתקופת כהונתו של אובמה (כפי שנוכחנו רק השבוע, בהגיע מטוס ה- f-35). מעולם לא היה נשיא אמריקאי שהתבטא בנושא זה כמו טראמפ, כיוון שמעולם לא היה נשיא אמריקאי שהתייחס לברית עם ישראל במונחי ביזנס.

 

טראמפ הכריז במסע הבחירות שעל ארה"ב להיות נייטרלית בסכסוך הישראלי פלשתינאי. אף נשיא אמריקאי לא היה נייטרלי בסכסוך הזה. ישראל היא בעלת בריתה של ארה"ב, ובעלת ברית אינה נייטרלית. אפילו קרטר, האנטי ישראלי והאנטישמי, עבר את הרדיקליזציה הזאת רק אחרי שסיים את תפקידו. יש בתוכנו מי שמזהים פרו-ישראליות עם תמיכה בעמדות הליכוד. זאת טעות. פרו-ישראליות היא תמיכה בישראל, וגם עמדות מפלגת העבודה, שאיני שותף להן, הן פטריוטיות לעילא ולעילא. תמיכה אמריקאית בעמדות אלו, אינה מבטאת בשום אופן אנטי ישראליות, גם אם היא כרוכה במחלוקות עם ישראל. אגב, עם כמה מן הנשיאים שנחשבים לידידותיים מאוד עם ישראל, היו העימותים החריפים ביותר. כך, למשל, רונלד רייגן, שהטיל על ישראל סנקציות בעקבות חוק הגולן והפצצת הכור העיראקי, שניסה לכפות נסיגה לקווי 4.6.67 במסגרת "תכנית רייגן" והיה הראשון להכיר באש"ף. גם אובמה, שאני מתנגד מאוד למדיניות החוץ שלו, הוא ידיד ישראל, למרות שמדיניותו הפייסנית כלפי איראן, פגעה קשות בישראל, כמו עוד שגיאות גסות בהתנהלותו הבינלאומית. נייטרליות באשר לישראל?! טראמפ הוא המועמד הריאלי לנשיאות הראשון שהעלה אמירה חמורה זו על דל שפתיו.

 

על כך ישיבו לי, בצדק, שהוא אמר גם דברים אחרים, הפוכים, פרו ישראליים מובהקים. וזה נכון. אם הוא יבחר, יתכן שהוא יהיה פרו ישראלי, אך באותה מידה יתכן שהוא יהיה אנטי ישראלי.

 

לעומת זאת, הילארי קלינטון לא תפתיע אותנו. היא ידידת ישראל, שהייתה יכולה בהחלט להשתלב, מבחינת עמדותיה, בצמרת מפלגת העבודה. מן הסתם, תהיינה עמה מחלוקות מדיניות, אך הן תהיינה מחלוקות בין ידידים. בתוך "המישפּוּחֶה".

 

* סרבן שלום - סרבן השלום אבו מאזן סירב לפגוש את הנשיא ריבלין. סרבן סדרתי.

 

* דוקטור להכחשת השואה – מכחיש השואה המדופלם אבו מאזן, ממחזר עלילת דם אנטישמית בת 700 שנה, על פיה היהודים הנם מרעילי בארות. אירופה שמעה ולא התרגשה. היא רגילה.

 

אגב, עלילת הדם המחודשת הזאת היא מבית היוצר של, איך לא, "שוברים שתיקה".

 

* הפרוטוקולים של זקני התעשיה הביטחונית – אחד המאפיינים קבוצות רדיקליות ומיליטנטיות, הוא פילוגים ופילוגי פילוגים לקבוצות קטנות וקיצוניות יותר, בשם טוהר האידיאה הפנאטית. כל פלג פורש מקודמו כיוון שאינו מספיק קיצוני.

 

ב"מקור ראשון" התפרסמה כתבה המתארת את הקצה הפנאטי ביותר (בינתיים?) של השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי בישראל. לדוגמה, מסופר שם על תועמלן אנטי ישראלי קיצוני הפועל בארה"ב, ערן אפרתי, שהיה מראשוני וראשי "שוברים שתיקה" שפרש ממנה כי היא ... מתונה (!) מדי ומשת"פית של הממסד הציוני.

 

המנטור של המנוולים הללו הוא פרופ' ישראלי לאנתרופולוגיה, ג'ף הלפר, "מרצה בחסד" כהגדרת ישי פרידמן מ"מקור ראשון", מייסד "הוועד נגד הריסות בתים" ועוד רסיסי קבוצות רדיקליות מיליטנטיות.

 

המסר של הלפר וחסידיו, הוא שהכיבוש, כולל עזה שכידוע גם היא כבושה, נועד להפוך את הפלשתינאים לעכברי מעבדת ניסויים של תעשיות הנשק ושיטות הדיכוי של ישראל. אחת לכמה שנים ישראל יוצאת למבצע ומפעילה את כל כלי הנשק החדישים שלה נגד האוכלוסיה האזרחית הפלשתינאית הבלתי מוגנת, כדי להוכיח לעולם את יכולותיה, על מנת שתוכל לייצא את הנשק ואמצעי הדיכוי.

 

וכך ישראל מסכנת את האנושות כולה, ואף שולטת בה, באמצעות התעשיות הביטחוניות, שהפכו את העולם לתלוי בה. אך בכך לא די, ישראל מאיימת על העולם גם בנשק גרעיני. המצגות של החבורה מציגות איך הנשק הגרעיני מאיים על אירופה. האיום אינו נאמר במישרין, אלא רק באמירות עמומות שישראל תשתמש בכל האמצעים אם יהיה סכנה לביטחונה, והעולם כבר מבין את המסר. לכן המסר שלהם לעולם הוא כבר לא דאגה לפלשתינאים, אלא החרבת ישראל כדי להציל את האנושות. אפרתי: "בעבר הייתי אומר שהמצב של הפלשתינאים הוא משבר אנושי וכולנו צריכים להיות בצד הנכון של ההיסטוריה. אבל עכשיו כבר לא משנה לי אם זה מה שאתם חושבים. אתם לא חייבים שיהיה אכפת לכם מהפלשתינאים או מהישראלים, אבל בבקשה חברים, שיהיה אכפת לכם מעצמכם. אתם הבאים בתור. וזו הסיבה לכך שאתם צריכים להצטרף אלינו, לתנועת ה-BDS, נגד ישראל. צריך לחתוך את זה מהיסוד. מהכסף. אנחנו רוצים להתנגד להם גלובלית, כי זה משפיע עליכם בכל דקה. אתם הבאים בתור".

 

אפשר לזלזל בשולי השוליים הללו, אבל הם מסוכנים. החבורה הזאת קרובה, למשל, למנהיג הלייבור קורבין, והם בין אלה שהשפיעו עליו וגרמו לו לאמץ את התפיסה האנטי ישראלית והאנטישמית הקיצונית שלו.

 

המעניין הוא, כפי שהלפר הודה בראיון ל"מקור ראשון" בגילוי לב, שהפלשתינאים מסרבים לשתף אתו פעולה כי... הוא ישראלי. הוא אינו יכול להרצות באוניברסיטאות שלהם, כפי שגם עמירה הס סולקה מביר זית. הוא לא מצדיק זאת, אבל בהחלט מבין אותם ובמקומם היה נוהג אותו הדבר. הוא לא נפגע מכך, כי "זה לא אישי". על דברים אחרים הוא בהחלט תוקף את הפלשתינאים: "אני לא יכול לשחרר את פלשתין. הם צריכים להוביל את המאבק, ואם הם מסתגרים – וזה מה שקורה היום – אין כיוון למאבק". בסך הכל הוא רואה את עצמו מתון. "אני בעד מדינה דו-לאומית, כלומר אני מקבל את זה שהלאום הישראלי יחיה לצד הלאום הפלשתינאי". תודה, באמת. מאיה וינר, אחת הפעילות של הפלג הזה, סבורה שהפתרון הוא שהיהודים יהיו מיעוט במדינה הפלשתינאית. "הרעיון שהיהודים לא יכולים להיות מיעוט הוא מצחיק... הרי זה מתרחש בכל העולם. יהודים חיים כאן [בארה"ב] כמיעוט בדמוקרטיה. הם חיים בטהרן כמיעוט".

 

הפתרון הוא החרבתה של ישראל, כך שהיהודים יהיו מיעוט בפלשתין.

 

איינשטיין טעה. הוא טען שהדבר היחיד שאין לו גבול הוא הטיפשות. מסתבר שגם לאוטו-אנטישמיות אין גבול. ... אפילו "שוברים שתיקה" (!) לא קיצונים דיים בעבורם...

 

* הגבול השפוי – ירדן מאוימת בידי הטרור האיסלמיסטי בגבולותיה עם סוריה, עיראק וסעודיה. יש לירדן רק גבול שפוי אחד – גבולה עם ישראל, מחמת גדר עד עקבה – עמק הירדן, בקעת הירדן, ים המלח  והערבה בואכה מפרץ אילת.

 

הירדנים לא יעזו להודות בכך בפומבי, אך האסון הגדול ביותר שעלול לסכן את עצם קיומם, הוא גבול טרור נוסף עם מדינה פלשתינאית לאורך בקעת הירדן. במציאות כזו, ירדן תהיה מדינה במצור.

 

* בלתי חוקתי - אני נגד הפניה של ח"כים לבג"ץ (ובוודאי לאינפלציה בפיניות כאלו) ואני נגד הצעת החוק המנסה לאסור את הפניה הזאת. החקיקיזציה והמשפטיזציה הן שתי רעות חולות, תאומות סיאמיות.

 

יש לקיים שיח פתוח על הנושא ולהצביע על הפגיעה של האינפלציה הזאת בשיטה הפרלמנטרית ובדמוקרטיה, אך שלילת זכות העתירה לבג"ץ, שהיא זכות בסיסית של כל אזרח, מנבחרי הציבור, היא אבסורדית, בלתי חוקתית ו... לא תעמוד במבחן בג"ץ, והפעם בצדק. אגב, לא אחת גם שופטי בג"ץ יצאו נגד ריבוי הפניות של ח"כים לבית המשפט.

 

אם הצעת החוק של ח"כ קיש תוליד דיון ציבורי בנושא - טוב. אך אסור שהיא תתקבל, כי היא אנטי דמוקרטית.

 

מן הראוי שהכנסת תגבש כללי אתיקה, שבהן הפניה של ח"כ לבית המשפט תהיה מוצא אחרון, במקרה חריג ביותר. אך בשום אופן אין לשלול את זכותו כאזרח.

 

* פרגון לבית היהודי – ח"כ עיסאווי פריג' (מרצ) לשרת המשפטים איילת שקד: "מבחינה אזרחית העשייה של מפלגת הבית היהודי הפתיעה יחסית לשרים שהיו במפלגות אחרות לפניכם. שנים לא קם בית דין שרעי אחד, ואת בתקופה כל כך קצרה עשית את זה".

 

לא אחת יש לי ביקורת על "הבית היהודי", אך בנושא יחסם של שרי מפלגה זו למגזר הערבי, הם ראויים לשבח. וגם ח"כ פריג' ראוי לשבח על גילוי היושרה, שכל כך נדירה בפוליטיקה הישראלית.

 

* דמוקרטיה ייצוגית - דבריו המוזרים של ח"כ ביטן בשבתרבות, מגלמים את מהות הדמוקרטיה הייצוגית. יש בעם טיפשים, וגם הם ראויים לייצוג.

 

* אדם נשך כלב - אם המוקיון אורן חזן יבחר גם לכנסת הבאה, יהיה זה באשמת התקשורת. התקשורת, שאוהבת את הקוריוז, את הצהוב, את ה"אדם נשך כלב", אינה מתעניינת בח"כ נורמטיבי, חרוץ, הממלא את שליחותו הציבורית נאמנה, המקדיש את עתותיו למען הציבור. התקשורת אוהבת את המוקיון, בונה אותו, מתמסרת לו והוא מתמסר אליה. במוסף "הארץ" האחרון הוקדש לו המדור הפופולארי "ענייני פנים". כמובן שלא בזבזתי כמה דקות יקרות כדי לקרוא את הבליו, אולם כותרת הקישור באתר הייתה "ביום בו אהיה ראש הממשלה".

 

            * ביד הלשון

 

שולה – מבחינה לשונית נטו, יש היגיון בהצעה לתרגם לעברית את המילה פריפריה לשולה. פריפריה הוא היקף העיגול, היא האזור המרוחק מן המרכז, ומה שרחוק מן המרכז הוא השוליים.

 

אולם אין דבר כזה "מבחינה לשונית נטו", כיוון שהלשון אינה תופעה תיאורטית ואין היא מתקיימת בתנאי מעבדה. השפה היא תופעה תרבותית וחברתית. משמעותה של מילה, אינה רק לוגית אלא חברתית. מבחינה חברתית, המילה שוליים מבטאת את מי שנדחק מן החברה, על סף נפילה אל מחוצה לה. הפריפריה אינה מקום, אלא בראש ובראשונה האנשים החיים במקום, ואיש אינו רוצה ואינו מוכן להיות בשולי החברה.

 

אני נולדתי וגדלתי במרכז, ברמת גן, ובחרתי לחיות בפריפריה של הפריפריה, בקיבוץ אורטל שבצפון הגולן. רוב חיי אני באורטל ולאורך השנים לא חלף בי אף להרף עין הרהור חרטה או אפילו ספק. בחרתי לחיות בפריפריה הגיאוגרפית, אך במרכז ההגשמה הציונית ועיצוב גבולותיה של מדינת ישראל. ולכן, תפיסתי את עצמי ואת חבריי תושבי הגולן ותושבי הגליל, רחוקה מלהיות של שוליים – ההיפך הוא הנכון.

 

לא חייבים למצוא מונח עברי לכל מילה אוניברסלית, אך דווקא למילה פריפריה יש מונח עברי יפה – סְפָר. המשמעות של סְפָר היא גבול. הקונוטציה של המילה סְפָר בטרמינולוגיה הציונית חיובית ביותר וכזו תדמיתם של אנשי הסְפָר. ולכן, נכון להרחיב את המונח לפריפריה כולה.

 

בימים אלה מציינת רשת ג' 40 שנה להיווסדה. עם פתיחתה של רשת ג' (עוד במתכונתה הישנה, בטרם היתה לרשת המוסיקה הישראלית), הסלוגן שלה היה "בקצה הסקאלה ובמרכז העניינים". מיקומה של התחנה ב-AM היה בקצה הסקאלה של הרדיו, והמסר היה שהפריפריה הגיאוגרפית (המיקום ברדיו) היא המרכז המהותי.

 

אני מאמץ את הסלוגן הזה למיתוג הסְפָר.  

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 26/6/2016 00:07   בקטגוריות אורטל, אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, יהדות, משפט, עולם, פוליטיקה, ציונות, שואה, תקשורת  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 22.6.16


* מתקפת החוליגנים – מה מטרתם של החוליגנים העוסקים בהסתה ושיימינג נגד מ"פ בצה"ל, המבצע את תפקידו ואומר אמת במשפט צבאי? מטרתם להלך אימים על העדים, כדי שישקרו בבית המשפט.

 

צבא המבוסס על אדני שקר, אינו צה"ל אלא כנופיה. צבא שיתבסס על שקר, כמו שמנסים להפוך אותו החוליגנים הללו, הוא צבא מובס.

 

על הדמוקרטיה הישראלית להתגונן מפני החוליגנים, המנסים להרוס את המדינה ואת צה"ל.

 

* אינו חסין מביקורת – אני מעריך מאוד את רס"ן תום נעמן. לא על כך שאמר אמת בבית המשפט. זה מובן מאליו. אני מעריך אותו לאור כל מה ששמעתי וקראתי בימים האחרונים על אודותיו כלוחם וכמפקד.

 

עם זאת, גם הוא אינו חסין מביקורת. איך זה קרה שבפלוגה שלו צמח גידול הפרא אוראל אזריה? האם כמפקד חינך את חייליו על ערכי צה"ל ופקודותיו באופן שאף חייל לא ינהג כאזריה? האם הוא היה מודע לכך שיש לו חייל כזה בפלוגה? אם כן, מה הוא עשה בנדון? אם לא, איך זה קרה?

 

* הסתה פרועה – מיהם "המתנחלים"? חצי מיליון אזרחים ישראליים, רובם המוחלט אזרחים טובים, נאמנים, שומרי חוק, פטריוטים, משרתים ביחידות הטובות ביותר בצה"ל, משלמים מסים, מתנדבים בקהילה. לא כולם, נכון. ציבור המתנחלים הצמיח גם גידולי פרא כמו "נוער הגבעות". אך אלה מיעוט קטן ביותר, שרוחו מנוגדת בתכלית לרוח הרוב המוחלט של המתנחלים.

 

על הציבור הזה כתב עופר נוימן, דוברו של יו"ר האופוזיציה ומפלגת העבודה יצחק הרצוג, פשקוויל הסתה פרוע, ובו נאמר, בין השאר: "המתנחלים הם חלאות שבנו בריכות על חשבון הדם של הילדים שנרצחים". התוכן והסגנון מוכרים מאוד. מקורות ההשראה לדבריו קשורים לתהליכים באירופה לפני 70, 80 ו-90 שנה.

 

עופר נוימן אינו אדם פרטי. הוא מייצג מפלגה, המכנה עצמה "המחנה הציוני". דקה לאחר שהנ"ל העלה את פשקוויל ההסתה, היה עליו לראות את הדלת החוצה. במקום לפטרו לאלתר, הרצוג גמגם שהפוסט "שגוי מאוד" והזמין אותו לשיחת נזיפה. נזיפה עקרה, שלא הביא לפיטוריו.

 

אם הרצוג רוצה, לשם שינוי, להוכיח מנהיגות, עליו לפטר לאלתר את דוברו.

 

* פלקטים - "אני לא מצליח להבין מה הדעות שלך" כתב לי מישהו. "תחליט אם אתה ימין או שמאל".

 

טוב, אני רגיל לזה... יותר משהתגובות הללו מעידות עליי, הן מעידות על המגיבים; אנשי השחור-לבן, שצר עולמם כעולם פלקט.

 

כאשר אני מגנה את ההסתה נגד תום נעמן ונגד המתנחלים אני מגלה עקביות ונאמנות למצפן הערכי שלי. לעומת זאת, מי שמגנים את ההסתה נגד הקצין ושותפים להסתה נגד המתנחלים ותמונת הראי שלהם - המגנים את ההסתה נגד המתנחלים ומסיתים נגד הקצין, אינם אלא צבועים.

 

* מפני שיבה תקום – החוק שאישרה ועדת השרים לחקיקה, הפוטר בני 80 ומעלה מעמידה בתור, הוא חוק יפה וראוי; חוק חברתי, אנושי ויהודי. חוק הראוי למדינה יהודית; מדינתו של עם שהנחיל לעולם כולו את "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן". ראויה השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל לשבח על יוזמתה ובכלל על פעולתה הברוכה. היא אינה נהנית מבולטות תקשורתית, אולי כיוון שהתקשורת אוהבת מתלהמים ומופעי "קאט דה בולשיט" למיניהם, אולם היא מבצעת במסירות ונאמנות את תפקידה, לתועלת הציבור ולטובת אזרחי ישראל.

 

* להגנת הסביבה – כמעט חודש חלף מאז התפטרותו של אבי גבאי מתפקיד השר להגנת הסביבה, ודומה ששר האוצר כחלון די נהנה להחזיק את המשרד בידיו ואינו מאותת על מינוי שר חדש לתפקיד. יש בסיעתו ח"כים מוכשרים ורציניים שיכולים למלא את התפקיד בהצלחה ומחויבות, כמו הח"כים אלאלוף ורחל עזריה. מינוי לאלתר של שר, הוא הדבר הטוב והנכון, בראש ובראשונה, לאינטרס הלאומי החשוב של הגנת הסביבה – נושא בעל חשיבות רבה לעתיד המדינה, לעתיד הארץ, לעתיד החברה הישראלית ויש לו משמעויות רבות גם ליחסי החוץ של ישראל. מדובר בתחום שבאופן מובהק - פעילותו היא למען הדורות הבאים. מינוי שר לאלתר טוב ונכון גם מבחינת השיקול הפוליטי של "כולנו" (גילוי נאות – המפלגה שנתתי לה את קולי בבחירות), שהפסידה חבר בממשלה, והאינטרס שלה הוא למלא בהקדם את החסר.

 

האם כחלון מנסה לחקות את דרכיו הרעות של נתניהו – ניסיון לריכוז מקסימום כוח בידיו, על חשבון אינטרס הציבור? האם בדומה לנתניהו גם כחלון מפחד לחלק את התיק לח"כ מסוים, שמא הוא יעורר נגדו כעס של ח"כ אחר? או שמא, בדומה לנתניהו גם כחלון הבטיח הבטחות זהות למספר אישים וככדי שלא להסתבך הוא מעדיף לא לקיים את ההבטחה לאף ח"כ?

 

לא ברור. אני משוכנע שאיני היחיד שתמך בכחלון - לא כדי שיהיה תואם נתניהו, אלא להיפך. התנהלותו מאכזבת.

 

* עדש – בראשית השבוע חוויתי חוויה נפלאה – השתתפתי בכנס השנתי ה-13 לחקר הזמר העברי, "מי אני? שיר ישראלי", של המרכז לחקר השיר הישראלי באוניברסיטת בר-אילן, בשיתוף גל"צ. יומיים של הרצאות מרתקות ומופעים מקסימים. ערב קסום משירת יאיר רוזנבלום – "מיתרים מתנגנים ברטט", בביצוע זמרים, נגנים ומעבדים מן הפקולטה למוסיקה רב תחומית באקדמיה למוסיקה בירושלים, בהדרכת פרופ' מיכאל וולפה. ערב מחווה והענקת אות הוקרה על מפעל חיים לאביהו מדינה.

 

אני רוצה לספר על הרצאה מרתקת אחת. פרופ' תומאש נובוטני מאוניברסיטת אוסטראבה, צ'כיה, הרצה בעברית רהוטה ושוטפת, רוויית הומור, על טרנד אדיר בצ'כיה, של התחברות למוסיקה יהודית וישראלית. הוא החל בכך לפני כעשרים שנה, בתכנית שנקראה עד"ש – עברית דרך שירים. לימוד השפה העברית באמצעות חשיפה לזמר העברי. במסגרת התכנית הוא הקים מקהלת נשים. לימים הוא הקים מקהלת גברים. והכל – שירה בעברית. ומכאן התופעה הלכה והתפשטה בכל רחבי צ'כיה כאש בקצה קוצים.

 

הוא הקרין מספר שירים של המקהלות. ממש מרגש לראות ולשמוע עשרים סטודנטיות צ'כיות יפהפיות שרות בעברית, או לשמוע מקהלה בת 300 איש שרה בחמישה קולות את "הליכה לקיסריה" ("אלי אלי").

 

אנו נחשפים רבות לתופעות של אנטישמיות ו-BDS למיניהן, וכל כך נעים ומרענן להיחשף לתופעה הפוכה, של פילושמיות, אהבת ישראל, הערצת מדינת ישראל ותרבותה.

 

            * ביד הלשון

 

חורשת טל – משחר ילדותי למדתי ששמה של חורשת טל, שבעמק החולה, נובע מהימצאותם במקום של 39 עצי אלון עתיקים. 39 בגימטריה = טל.

 

עד לאחרונה היה לי ברור שאכן, זה מקור השם. רק לאחרונה התחוור לי שאין זו אלא אגדה אורבנית.

 

מקור השם, בדומה למקור השם של קיבוצי – אורטל, הוא פסוק המדבר על הטל. במקרה זה הפסוק הוא מתהילים, המתאר את הנוף הנצפה מחורשת טל – החרמון. הפסוק הוא "כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן...".

 

ניסיתי להבין מאין נובעת הטעות, וזו התיאוריה שלי.

 

ראשית, יש בלבול עם אתר אחר ששמו נובע ממספר עצי האלונים העתיקים הנטועים בו. כוונתי לחורשת הארבעים שבפארק הכרמל.

 

אך כיצד הדבר מתקשר דווקא לאתר הזה, חורשת טל?

 

זאת אני למד משמה הערבי של החורשה - סג'רת אל-עשרה (חורשת העשרה). שם זה קשור באגדה ערבית, המספרת על עשרה ממלווי מוחמד שחנו בפלגי הדן. לא היו באזור עצים לקשור אליהם את הסוסים. לפיכך תקעו המלווים את מקלותיהם באדמה וקשרו אליהם את הסוסים. המקלות הכו שורשים והפכו לעצים גדולים, מהם התפתחה החורשה.

 

כנראה שהאגדה הזאת, שהעניקה לחורשה את שמה הערבי, התערבבה עם השם העברי בהסבר יצירתי אך לא נכון, על אודות מקור שמה של החורשה.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 22/6/2016 00:47   בקטגוריות איכות הסביבה, חברה, חוץ וביטחון, משפט, פוליטיקה, עולם, תקשורת, תרבות, צבא  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פינתי השבועית ברדיו: ימלא פי


ימלא פי / דקלון

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 21.6.16

 

ביומיים האחרונים חוויתי חוויה נפלאה – הכנס השנתי החשוב ביותר בנושא הזמר העברי: "מי אני? שיר ישראלי", באוניברסיטת בר-אילן.

 

היו אלה יומיים של הרצאות ומופעים מקסימים במגוון נושאים. והקינוח היה ערב מחווה מיוחד לאביהו מדינה – הענקת אות הוקרה על מפעל חיים. במופע השתתפו, בין השאר, אורי שבח, דקלון וכמובן, אביהו מדינה עצמו.

 

לכבוד זכייתו בפרס, נקדיש היום את הפינה לאביהו מדינה. מדינה אינו רק אחד היוצרים החשובים ביותר במוסיקה הישראלית בארבעה וחצי העשורים האחרונים – במלל ובלחן, אלא אחד האנשים המשפיעים ביותר על התרבות הישראלית בעשרות השנים האחרונות.

 

אביהו מדינה נחשב לאבי מהפכת המוסיקה המזרחית, הים תיכונית, שבשנות ה-70 נאבקה על עצם זכותה לפתחון פה והיום היא המצליחה והפופולרית ביותר במוסיקה הישראלית.

 

אולם הראשון שיתנגד להגדרה הזאת הוא אביהו מדינה עצמו. מאז ומתמיד אביהו התקומם על ההגדרה מוסיקה מזרחית או ים תיכונית. תמיד הוא אמר וגם היום הוא מקפיד על ההגדרה הזו, שהמוסיקה שלו היא מוסיקה ישראלית. לא "המוסיקה הישראלית" בה"א הידיעה, אך זו מוסיקה ישראלית לא פחות מכל סוגה אחרת; מוסיקה שהוא כותב כישראלי, שנולד בישראל, שחי בישראל, שאוהב את ישראל ומבטא ביצירתו חווייתו כישראלי וכיהודי. ואני מסכים אתו ומזדהה מאוד עם האמירה הזאת.

 

בטרם אומר דברים על מדינה עצמו, אתן סקירה על קצה המזלג, של קיצור תולדות הזמר העברי הים תיכוני. ברוח גרסתו של אביהו מדינה, אני כופר בנראטיב המקובל בנדון. על פי הנראטיב הזה, הציונות היא תנועה אירופית אשכנזית, שיצרה תרבות אירופית אשכנזית, התנשאה על התרבות המזרחית, חסמה אותה וניסתה לשכנז אותה בכור ההיתוך. על פי אותו נראטיב, זאת הייתה המציאות מאז העליה הראשונה ורק בשנות ה-70 המזרחים העזו להרים ראש ולהתמרד, נתקלו בהתנגדות עזה, נדחקו לקסטות בתחנה המרכזית, המוסיקה שלהם נהנתה מפופולריות עממית אנטי ממסדית, שהפכה למסה קריטית שהצליחה להבקיע את תקרת הזכוכית. והמהדרין יטענו שעד היום התרבות הזאת מדוכאת ומקופחת.

 

הנראטיב הזה רומנטי אך אינו הולם את האמת ההיסטורית. האמת היא, שהתרבות הציונית הארצישראלית לא הייתה אשכנזית ולא מערבית, אף שיוצריה היו עולים מאירופה. הם בשום אופן לא ניסו להנחיל בארץ ישראל את תרבות אירופה, אלה להיפך – הם ראו בארץ ישראל חלק מן המזרח וחתרו ליצור תרבות ארצישראלית היונקת מן המזרח, הלומדת מתושבי הארץ הבדואים, וראו בכך נביעה טבעית מתרבות ישראל המקורית, המקראית, תרבותם של אבותינו, שחיו בארץ ובנופיה ואנו רחקנו ממנה בשנות הגלות ועלינו לחזור אליה בשובנו לארץ האבות.

 

כמובן שהמוסיקה שיצרו כאן אותם יוצרים, הושפעה מן הגרסה דינקותא שלהם – בראש ובראשונה המוסיקה הקלאסית וכן המוסיקה החסידית המזרח אירופית, השירים הרוסיים ועוד. אולם הניסיון שלהם היה ליצור סינתזה ארצישראלית חדשה, שבה אותן השפעות נטמעות בצלילי המזרח. המוסיקה שיצרו כאן דוד זהבי, מרדכי זעירא, נחום נרדי, בוודאי יהודה שרת, מתתיהו שלם ועמנואל זמיר ובמידה מסוימת גם משה וילנסקי, הייתה בעלת ניחוח מזרחי בולט. היוצרים היו אמנם יוצאי אירופה או בנים להורים מאירופה, אך המבצעים המועדפים ובעיקר המבצעות המועדפות היו מזרחיות, ששרו בחי"ת ועי"ן גרוניות, דוגמת יוצאות תימן שושנה דמארי, ברכה צפירה ואסתר גמליאלית, יוצאת הקווקז יפה ירקוני ואסתר עופרים שמוצאה מחלב. כולן שרו בחי"ת ועי"ן גרוניות.

 

לא בכדי אני מדגיש את המבטא. גם כאן, קיים נראטיב על כך שהמבטא הארצישראלי הוא מבטא אשכנזי ששיכנז גם את הדור השני לעדות המזרח. גם בנראטיב הזה אני כופר. אין צל של דמיון בין המבטא הצברי למבטא של העולים שבאו מרוסיה, מפולין, מרומניה, מהונגריה, מגרמניה או מן הארצות האנגלוסקסיות. די אם נאזין להקלטות של המנהיגים, המשוררים והשחקנים שעלו מאותן ארצות כדי שניווכח בכך. המבטא הצברי הוא מבטא ילידי אותנטי, שנוצר כאן בארץ ישראל, והוא מעין סינתזה של המבטאים השונים מן המוצאים השונים. זהו מבטא שצמח מלמטה, באופן טבעי.

 

אולם אנשי הרוח והתרבות שניסו ליצור מבטא ארצישראלי מודרך, ניסו בפירוש ליצור מבטא מזרחי, שנחשב למבטא העברי האותנטי; להגיה העברית הנכונה. כך דיברו מנהיגים כזאב ז'בוטינסקי ומשה שרת, כך קראו כל קרייני החדשות, קרייני התנ"ך, קרייני פסוקו של יום, קרייני האירועים הממלכתיים – בעי"ן וחי"ת גרונית. אלא שזה לא תפס, המבטא הילידי האותנטי ניצח, הן את המִבְטאים האשכנזיים והן את המִבְטאים המזרחיים.

 

החל בשנות החמישים, וביתר שאת בשנות ה-60 וה-70, התרבות הישראלית והמוסיקה הישראלית הושפעו יותר ויותר מן התרבות האנגלוסקסית, ממוסיקת הפופ ומאוחר יותר גם ממוסיקת הרוק. המוסיקה הזאת דחקה את הזמר הארצישראלי והיא אכן רחקה מאוד מן המזרחיות, אך גם בינה לבין אשכנזיות לא היה – ולא כלום. ואל תוך ההגמוניה הזאת, צמחה מהפכת הזמר המזרחי של שנות ה-70. ואכן, אותה צמיחה נתקלה בהתנגדות והתנשאות מצד הממסד התרבותי, ובנכונות לכל היותר להקצות למוסיקה הזאת שעת רדיו ייחודית – "אגן הים התיכון" ופסטיבל זמר נפרד – "למנצח שיר מזמור" בסגנון עדות המזרח.

 

ואז, בשנות ה-70, ליווה המאבק של הזמר המזרחי, את המאבקים החברתיים והפוליטיים שהובילו למהפך הפוליטי ולעליית בגין לשלטון ב-1977. חלפו שנים רבות עד שהמוסיקה הים תיכונית חדרה למיינסטרים התקשורתי. היום זו המוסיקה הפופולרית ביותר בישראל. אני אוהב מאוד את המוסיקה המזרחית של שנות ה-70 וה-80, שאביהו מדינה, זוהר ארגוב, אהובה עוזרי, חיים משה, "צלילי הכרם", "צלילי העוד" ואחרים היו המובילים הבולטים שלה. לעומת זאת, הפופ הים תיכוני הפופולארי היום פחות מדבר אליי, ולפחות ברמת התמליל, הוא ברמה נמוכה למדיי. השירים שאותם אנו רוקדים היום בחתונות קרובים יותר, לפחות ברמה הטקסטואלית, לפרודיה של דדי דדון "מתוקה מהחיים" מאשר למוסיקה של אביהו מדינה ואהובה עוזרי.

 

אביהו מדינה הוא המנהיג הבלתי מעורער של המהפכה החברתית של הזמר המזרחי בשנות ה-70 וה-80. הוא לא רק יצר, כתב והלחין, שר והקליט, זיהה, גידל וטיפח את כל גדולי הזמר הים תיכוני והפיק את יצירתם, אלא הוא גם הוביל מאבקים, תבע ודרש את הכבוד המגיע לזרם הזה במוסיקה הישראלית ולא היה מוכן בשום פנים להסתפק בשאריות ולא השלים עם פחות משוויון מלא. ואף שאין פתרון לסוגיה ההיסטוריוסופית הנצחית אם המנהיגים יוצרים את ההיסטוריה או ההיסטוריה את המנהיגים, דומני שהשפעתו האישית של אביהו מדינה כמנהיג, כה בולטת, שאף היסטוריון של התרבות הישראלית לא יוכל להמעיט מערכה.

 

אביהו מדינת נולד ב-1948 בשכונת שבזי בדרום ת"א ולאחר מכן עברה משפחתו לחולון. בילדותו, בביתו ובבית הכנסת, ספג בעיקר את המוסיקה התימנית, אך כפי שנשמע, הוא הושפע גם מהחזנות האשכנזית. כנער, חי שנים אחדות, במסגרת עליית הנוער, בקיבוץ כיסופים שבנגב – תקופה שהייתה משמעותית מאוד בעיצוב אישיותו, ושם פגש בזמר הארצישראלי הקלאסי ובמוסיקת הרוק, ואף הם הוטמעו ביצירתו. הוא שירת בצה"ל, בסדיר ובמילואים, כמט"ק בחיל השריון ונלחם במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה. סיפור לחימתו במלחמת יום הכיפורים מופיע בספר הראיונות של אביגדור קהלני "אני נשבע לך". מדינה הלחין את שיר הנושא של הספר, ושר אותו אתמול באירוע.

 

ביום העצמאות ה-67 הוא זכה להדליק משואה וכאמור, אתמול הוא זכה באות מפעל חיים, בכנס "מי אני? שיר ישראלי".

 

לאורך השנים כתב מדינה למעלה מ-300 שירים. למרבית שיריו כתב את המילים והלחן, רבים אחרים הם לחנים שלו למילים מן המקורות – מן התנ"ך, מן התפילה, מן הפיוט התימני. מעט משיריו הם לחנים לשירים של אחרים או שירים שלו שהולחנו בידי אחרים. לצד שירי אהבה, הרבה אביהו לכתוב שירים לאומיים פטריוטיים, בניחוח הזמר הציוני של תקופת היישוב וראשית המדינה, בתוספת נגיעה מסורתית דתית.

 

אביהו מדינה טיפח וגידל רבים מן הזמרים המזרחיים. הבולט שבהם הוא זוהר ארגוב, ועל כך סיפרנו בשתי פינות שהוקדשו לזכרו של ארגוב.

 

11 שירים שלח אביהו מדינה לפסטיבלי הזמר "למנצח שיר מזמור" – כולם התקבלו וכולם, ללא יוצא מן הכלל, זכו באחד משלושת המקומות הראשונים. הראשון שבהם היה "יעקב התמים" המוכר יותר כ"אל תירא ישראל", בביצוע משה הלל, שזכה במקום השלישי ב-1971. כעבור עשר שנים מדינה שר בפסטיבל, לראשונה כזמר מבצע, את "רחל". ב-1982 כבש את הפסטיבל ואת המדינה כולה, להיטו הגדול ביותר בכל הזמנים "הפרח בגני", בביצוע זוהר ארגוב, שאותו כבר השמענו בפינה זו. להיט גדול נוסף הוא "שבחי ירושלים", למילים מספר תהילים, שזכה כמעט ל-300 ביצועים. שירים בולטים נוספים שלו: "כבר עברו השנים" - שירו האהוב עליי במיוחד, "תן לזמן ללכת", "כינור דוד", "ברכנו ה' אלוהינו", "להיות אדם", "סוד המזלות", "אם תתנו לי כוס יין" ועוד רבים וטובים.

 

מבין שיריו הרבים, בחרתי שיר הנוגע לאקטואליה. ביום ראשון אישרה ועדת השרים לחקיקה את הצעת החוק של השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל לפטור את בני ה-80 ומעלה מעמידה בתור. לכבוד החדשות הללו, בחרתי להשמיע את השיר "ימלא פי".

 

במאמר שכתבתי השבוע, הגדרתי את החוק כיפה וראוי; חוק חברתי, אנושי ויהודי. חוק הראוי למדינה יהודית; מדינתו של עם שהנחיל לעולם כולו את "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן". בתגובה, כתב לי המתכנן עוזי גדור, המתכנן הראשון של ההתיישבות בגולן, שהנו בן 81, את הסיפור הבא:

"בשנים שטיפלתי בקליטת עולי אתיופיה, אהבתי לנהל שיחות עם 'זקני העדה'. תמיד בתיווך מתורגמן (לצערי). ופעם, באתר הקרוונים בחולדה, בסוף שיחת הסברה על חשיבות רכישת דירות, נשארתי עם 'ההנהגה המקומית' והעליתי את נושא חשיבות קידום הגיל הרך. אצלנו, טענתי, הדגש תמיד על הצעירים, על העשרתם, בעוד שאצלכם ניתנת העדיפות לזקנים. 'אנחנו חושבים קדימה, בעוד אתם מעדיפים את העבר'. הם הקשיבו בשקט שאינו מבטא בהכרח הסכמה אלא נימוס, ואז אמר אחד מהם: 'אתה טועה, אנחנו הם החושבים קדימה. כולם יהיו זקנים'".

 

ברוח זו, ניתן להבין את בחירתו של אביהו מדינה, בהיותו בן 34 בלבד, בדיוק מחצית גילו היום, להלחין דווקא את שני הפסוקים ממזמור עא בתהילים:

 

יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ

כָּל-הַיּוֹם תִּפְאַרְתֶּךָ.

אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה

כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל-תַּעַזְבֵנִי.

 

פסוקים כל כך יפים. איזה מסר אמתי וחשוב, המבטא פחד קיומי, כל כך אנושי, כל כך טבעי, מפני הזקנה. משורר תהילים התחנן לאלוהים שלא יעזבהו לעת זקנה. ואילו אנו נצטרף לתפילה, אך נתייחס אליה כאל צו עשה מחייב אותנו כבני אדם, כקהילה, כחברה, כמדינה: לדאוג לזקנים ובכלל לחלשים בחברה, לא לנטוש אותם.

 

על פי עדותו של אביהו עצמו, השיר מושפע מן החזנות האשכנזית. בילדותו הלך אביהו בשבת לבית הכנסת התימני בחולון, שהיה סמוך לבית הכנסת האשכנזי. תפילת השבת התימנית הסתיימה ב-9:30 והתפילה האשכנזית התארכה עוד כשעתיים. בבית הכנסת האשכנזי התפללו כמה חזנים מוכשרים, שאביהו, שוחר המוסיקה, נהנה להאזין לתפילתם, ולכן לאחר התפילה התימנית נכנס ליהנות מן החזנות בבית הכנסת האשכנזי. כמו כל סוגות המוסיקה להן נחשף לאורך השנים, גם החזנות האשכנזית הוטמעה בו ובאה לידי ביטוי ביצירתו. לחנו לתפילת "ברכנו, ה' אלוהינו" של ראש השנה, היא ממש חזנות אשכנזית, כולל ה"אָיָיָיָי" באמצע. וכך גם ב"אל תשליכנו".

 

בטקס הענקת אות ההוקרה אמש, היה זה השיר שלפני האחרון. הקהל הרב שר אותו עם אביהו בהתלהבות. אביהו סיפר שחשש להופיע בפני קהל עמוס דוקטורים ופרופסורים; הוא חשש שיהיה זה קהל יבש שלא יצטרף אליו, ושמח להתבדות. הקהל לא רק שר אתו, אלא רבים שלפו את הטלפונים וצילמו אותו. וכאשר הרענו לו ממושכות הוא השיב: "מחיאות הכפיים מגיעות לדוד המלך. הוא כתב את המילים".

 

היום נשמע את השיר, בביצועו של אחד מוותיקי הזמר הישראלי המזרחי, שהופיע אמש במספר שירים ובראשם "שבחי ירושלים" – דקלון.

 

יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ

כָּל-הַיּוֹם תִּפְאַרְתֶּךָ.

אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה

כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל-תַּעַזְבֵנִי.

 

נכתב על ידי הייטנר , 21/6/2016 23:11   בקטגוריות אמנות, אנשים, היסטוריה, חברה, יהדות, מנהיגות, פוליטיקה, רדיו אורנים, תרבות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ