לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: ֳ§ֳ¡ֳ¸ֳ₪. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

צרור הערות 27.8.14


* מראשית המלחמה ועד עתה, חצתה מחלוקת את הקבינט ואת הציבור, בין שתי דרכים – דרך ההכרעה באמצעות מיטוט חמאס, ודרך ההרתעה באמצעות פעולה מוגבלת אך מכה קשה לחמאס, שתביא לשקט לאורך זמן. הממשלה בחרה בדרך השניה.

 

גם אחרי המלחמה ראוי לקיים את הדיון הזה, הן בניתוח לאחור ובעיקר בהפקת לקחים לעתיד. אולם את המלחמה יש לבחון קודם כל על פי יעדיה.

 

היעד המרכזי שהממשלה קבעה היה שקט לאורך זמן. היעד המשני – השמדת המנהרות.

 

מבחן התוצאה יעיד האם המלחמה הביאה לשקט לאורך זמן. לפיכך, תוצאת המלחמה תבחן רק בדיעבד, בפרספקטיבה של חודשים ושנים. תנאי הפסקת האש לא ישפיעו באמת על השאלה האם ישמר השקט. אם יהיה שקט, משמעות הדבר שנוצרה הרתעה אפקטיבית. אם יופר השקט, משמעות הדבר שלא נוצרה הרתעה אפקטיבית. ב"עופרת יצוקה" וב"עמוד ענן" לא הצלחנו ליצור הרתעה. במלחמת לבנון השניה – הצלחנו.  

 

* אמנון אברמוביץ' אמר שבסוף המלחמה שנמשכה 50 יום ואיבדנו בה 70 חיילים ואזרחים, הגענו לאותה תוצאה של מבצע "עמוד ענן", שנמשך 8 ימים והיו בו 6 הרוגים – שקט. אלא שב"עמוד ענן" הגענו להסכמה על שקט, אך לא לשקט. רק לאחר זמן נדע מהם תוצאות "צוק איתן", אך המטרה לא הייתה שקט, אלא שקט לאורך זמן, להבדיל מ"עמוד ענן".

 

* המחדל ב"עופרת יצוקה" וב"עמוד ענן", לא היה בהפסקת האש אלא אחריה – בהבלגה על הפצמ"ר הראשון, שהביא לפצמ"ר השני, שהביא לרקטה הראשונה, שהביאה לרקטה השניה, שהביאה למטח הראשון, שהביא למטח השני שהביא ל"טפטוף" ולהסלמה ההדרגתית. גם הפעם, המבחן יהיה בהפרה הראשונה. האם שוב "נכיל" ונבליג?

 

בפצמ"ר הראשון, אם יהיה, כדאי לנסות מה שמעולם לא ניסינו. סגירה טוטלית של המעברים לשבוע והפסקת חשמל ל-24 שעות. והודעה שבפעם הבאה משך הזמן יהיה ארוך יותר.

 

* בתוך ימים, התרסק נתניהו בסקרים – צנח מ-82% ל-38% (בסקרי הערוץ השני). איני רוצה להתייחס לסקר הזה בהקשר הפוליטי (אומר רק שעיתונות רצינית ואחראית הייתה נמנעת מסקרים בעת מלחמה. מלחמה אינה בחירות. אפשר ורצוי להתאפק), אלא כשיקוף מצב הרוח הלאומי.

 

החברה הישראלית לוקה בתסמונת דו קוטבית, כלומר – מניה דיפרסיה. כבר חז"ל דרשו את ההבטחה לאברהם שירבה ככוכבים בשמים וכחול אשר על שפת הים, באפיון מצב הרוח הלאומי שלנו, הנוטה לקפוץ מן השמים אל עפר ובחזרה.

 

כאשר דומה היה שצה"ל מכה בחמאס ושם קץ ל-14 שנות ירי על יישובי הדרום, הגבנו באופוריה, חרף מחיר הדמים של המלחמה. כאשר חלפו שבועיים, המלחמה התמשכה, הפסקות האש הופרו ובעיקר – קרה האסון הנורא של רצח דניאל הפעוט, צנחנו לדיפרסיה.

 

העדר אורך רוח היא בעיה בכושר העמידה הלאומי שלנו.

 

יש להכיר בכך ולהפיק לקח משמעותי – במלחמה הבאה יש לחתור להכרעה מהירה, כיוון שהתמשכות המלחמה גובה מאתנו מחיר מדיני וחברתי כבד. כדי להגיע לכך, יש לשנות את מתווה הלחימה שבו אנו דבקים כבר למעלה משני עשורים (מאז מבצע "דין וחשבון" ב-1993), ולהכין את צה"ל, מבחינה מודיעינית ומבצעית, ליעד של השמדת הנהגת האויב בימים הראשונים של המלחמה. זה צריך להיות המאמץ העיקרי מרגע שיוצאים למלחמה.

 

* יש לנו נטיה למזוכיזם לאומי. אחד הביטויים לכך היה יצירת אווירת הנטישה של יישובי הדרום. אף יישוב לא ננטש. המפעלים המשיכו לפעול. החקלאות (היכן שצה"ל אפשר) לא נעצרה. משפחות עם ילדים קטנים יצאו להפוגה מחוץ לאזור המלחמה.

 

איני חושב שצריך להסתיר מהציבור את העובדה שתושבים רבים יצאו מן היישובים. השאלה היא על מה התקשורת מאירה בזרקור, ובאלו ביטויים היא משתמשת. האם היא מעלה על נס את כושר העמידה של היישובים במשך 14 שנות מתקפה, או את הוצאת הילדים מטווח האש במלחמה? האם את המשפחות שיצאו, או את אלה שנשארו? האם משפחה האומרת שלא תחזור, או משפחה חדשה המגיעה לקליטה ביישוב, למרות הכל?

 

האם העובדה המדהימה שיישובי עוטף עזה צמחו מבחינה דמוגרפית בשנים האחרונות, חרף מתקפת הרקטות והפצמ"רים, קיבלה ביטוי מספיק בתקשורת?

 

מה זה הסגנון הזה של "נטישה", "פליטים"? התחרפנו?!

 

השפל של מגמה זו היה באתר "תיק דבקה", שיצא בכותרות זועקות על קריסת קו היישובים בעוטף עזה והשווה זאת לנפילת קו המוצבים בקו בר-לב, במלחמת יום הכיפורים. איזה אובדן חוש מידה.

 

איני יכול להבין את המזוכיזם הלאומי הזה, המשרת את האויב.

 

* רצח הילד בן הארבע דניאל טרגרמן בירי מכוון לעבר יישוב אזרחי, מקרבת בית ספר של אונר"א, הוא תמצית פשעי המלחמה של חמאס.

 

* המשותף למותם של דניאל ושל הילדים הפלשתינאים בעזה, הוא אשמתו הבלעדית של חמאס בכל מקרי המוות.

 

* התועמלן המנוול והבזוי של חמאס, גדעון לוי – לורד האו האו הישראלי, מכנה את הפעוט שנרצח בידי מרצחי חמאס, דניאל טרגרמן, "מגן אנושי". הוא שם במירכאות את המילים "רצח" ו"טרור" בנוגע לרציחתו. ולטענתו, ישראל מתייחסת לילדים בעזה כאל חרקים.

 

כאשר קראתי בעיניים פקוחות את מאמרו, לא יכולתי שלא להבחין בכך שהוא ציפה בכיליון עיניים להזדמנות הנפלאה שתקרה סוף סוף בדרכו, לשחרר את הפרובוקציה – האשמת ישראל בהפיכת ילד למגן אנושי.

 

מיותר להתווכח עם ההיגיון המעוות של האיש הנאלח הזה. אבל חשוב להזכיר את הדברים, כדי להוקיע את האיש ואת העיתון הנותן במה להתבהמות הזאת.

 

* ועוד ב"הארץ" – אסיה לדיז'ינסקיה תקפה בחריפות, בלעג ובבוז, את יהונתן גפן, שהעז לגנות את יוזמות החרם על ישראל. היא הסבירה את חשיבות התעמולה האנטי ישראלית של גדעון לוי וחנין זועבי, בכך שאותם אי אפשר להאשים באנטישמיות. אי אפשר להאשים אותם באנטישמיות?! אדם ישר אינו יכול שלא להאשים אותם באנטישמיות. האנטישמיות הבזויה ביותר היא אוטואנטישמיות. גדעון לוי הוא התגלמות האוטואנטישמיות.

 

* גדעון לווים יש גם ב"ימין", מנוולים לא פחות. באתר "סרוגים", תחת הכותרת "מגיע להם", העלה העורך אריה יואיל, פוסט פיגולים, שהביע שמחה לאיד על רצח הילד בן הארבע, בשל תמיכת חברי נחל עוז בהתנתקות. כמו במקרה של לוי, אין טעם להתווכח עם הכותב. רק להוקיע את ההתבהמות.

 

* בניגוד לגדעון לוי יואיל התנצל על דבריו, אבל אי אפשר לעבור לסדר היום על חומרת הדברים.

 

* הפלשתינאים יורים על אזרחי ישראל וחופרים מנהרות תופת ליישובים ישראליים. בתמורה ישראל מעבירה להם מידי יום מאות משאיות אספקה. בתגובה הם מפגיזים שוב ושוב את מעברי ארז וכרם שלום, בהם עוברות המשאיות. ובשפת המזרח התיכון החדש קוראים לזה מצור אכזרי.

 

* תעמולת הכזב הפלשתינאית מציגה את תמונות מגדלי הטרור הקורסים לצד מגדלי התאומים. אבל ב-11 בספטמבר 2001 יצאו המוני העזתים לחגוג ברחובות ולחלק סוכריות. חמאס ואל קאעידה הן שתי זרועות של אותו תמנון ג'יהאדיסטי המאיים על שלום העולם.

 

* במבצע "עופרת יצוקה", כאשר בוגי יעלון היה אדם פרטי, הוא ירד לאחד מקיבוצי עוטף עזה, והתנדב לחליבות הלילה ברפת. על פעלו בצבא, ממלחמת יום הכיפור, דרך הפיקוד על סיירת מטכ"ל, אינספור פעולות עליהן פיקד בעומק האויב שעל רובן לא נשמע לעולם וכל התפקידים עד תפקיד הרמטכ"ל, אין צורך להכביר מילים.

 

לכן, התיאורים על כך שהוא פחד לבקר בקיבוץ נחל עוז כי חשש לחייו, הנם מופרכים בעליל. מי שכותב דברים כאלה, ניחן בעיקר בהעדר בושה.

 

* לאורך חודש וחצי, נהגה האופוזיציה באחריות ובממלכתיות, כמצופה מאופוזיציה דמוקרטית בשעת מלחמה. אבל יצר הרע של הרצוג חזק יותר מתחושת האחריות. וכאשר המלחמה מתארכת וקשה, ויש צורך ביתר נחישות ואורך רוח, במקום לגלות מנהיגות ולחזק את רוח העם, הוא מריח הזדמנות לקושש קולות, פותח יריד פוליטי זול ומתחיל להטיף לבחירות חדשות.

 

* בעידן הטילים, סיפרו לנו, אין משמעות לשטח, אין משמעות לעומק אסטרטגי, אין צורך בגבולות בני הגנה. "מה ערך יש למרחב ולמכשולי הקרקע, שעליהם התבססה תפישת ההגנה הקלאסית – להרים לנהרות למדבריות – אם הטיל טס מעליה בדרך אל היעד שנקבע לו?" , הִגֵּג פרס בספרו "המזרח התיכון החדש".

 

לכו ספרו את זה בעוטף עזה. הסבירו זאת בנחל עוז ובשדרות. באמת, אין משמעות לשטח בעידן הטילים?

 

צריך להיות ברור – נסיגה מיהודה ושומרון, תיצור סביב יו"ש מעגלי סיכון בדומה למעגלי הסיכון ברצועת עזה. פתחו מפה, ובדקו כמה שניות התראה תהיינה לכם, תושבי פ"ת וכפ"ס. וכמה לכם, תושבי בני ברק ונתניה. וכמה לכם, תושבי ת"א.

 

זה הלקח המרכזי ממלחמת "צוק איתן".

 

* ביד הלשון

 

* "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ, לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (ישעיהו נא, טז). את דבריו אלה של ישעיהו נקרא השבת בהפטרה לפרשת "שופטים".

 

"לנטוע שמים" – איזה אוקסימורון נפלא! הלא אין דבר ארצי יותר, קרקעי יותר, מנטיעה, הכאת שורשים בתוך האדמה. ואין דבר רוחני יותר מהשמים. לא בכדי אנו מדברים על שמֵימיות.

 

אבל היהדות, להבדיל מהנצרות ומדתות המזרח, למשל, שוללת את ההפרדה בין הרוחני לארצי. להיפך, היהדות מגלמת את השילוב ביניהם; את החתירה לכך שגם החיים הארציים יהיו רוחניים ושגם הרוחניות תהיה ארצית. לאברהם הובטח שזרעו ירבה "ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים". חז"ל דרשו את הפסוק ואפיינו את עם ישראל, שראשו בשמים ורגליו נטועות באדמה.

 

ישעיהו מתאר את מטרת דברי הנבואה שה' שם בפיו, לנטוע שמים בחיי עם ישראל.

 

* יש לקוות שמלחמת "צוק איתן" הסתיימה. אולם בינתיים, הלקסיקון ממשיך להתעדכן. להלן – קישור ללקסיקון המלא: http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=14178975

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 27/8/2014 00:17   בקטגוריות הזירה הלשונית, היסטוריה, המלחמה בלבנון, התיישבות, חוץ וביטחון, חברה, יהדות, מנהיגות, עופרת יצוקה, עמוד ענן, פוליטיקה, פרשת השבוע, צוק איתן, ציונות, קיבוץ, קליטה, תרבות, תקשורת  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רשמים מכנס החינוך בחולון


בעוד שבוע תפתח שנת הלימודים תשע"ה, ועל ההיערכות לפתיחת השנה מעיבה השאלה הגדולה – לאור המצב הביטחוני והתמשכות המלחמה, האם היא תפתח כסדרה? האם היא תפתח כסדרה בכל אזורי הארץ?

 

בצל שאלה זו, בעיצומה של מלחמה, תוך שרקטות ופצמ"רים ממשיכים ליפול בישראל וחיל האוויר ממשיך להפציץ יעדי טרור ברצועת עזה, התכנס בחולון הכנס השמיני של פורום הפיס לחינוך. עצם קיומו של כנס כזה, בזמן מלחמה ועל אף המלחמה, הוא מסר חשוב וחיובי.

 

את הכנס פתחה הזמרת הנפלאה אפרת רותם, ששרה שיר של ... אום כולתום. שירה בערבית בעיצומה של מלחמה, אינה מובן מאליו. התשואות הרמות שהזמרת קיבלה מקהל המאות, שיצא מגדרו, אף הן אינן מובנות מאליהן. פתיחת הכנס בערבית, סימנה את אחד המסרים המרכזיים שבו – הסובלנות, הפתיחות, הנכונות לקבל את האחר.

 

המסר הזה עמד במרכז הכנס, תוך אמירה חד משמעית שיש לנהל מלחמת חורמה בגזענות, בשנאה ובאלימות. כל הדוברים הדגישו את המסרים הללו, מנשיא המדינה, דרך שר החינוך ועד הרב הראשי שהשתתף ברב שיח בין דתי.

 

נזכרתי, שיום קודם לכן קראתי בפייסבוק אמירה מקוממת, המשווה את מערכת החינוך ה"לאומנית" שלנו למערכת החינוך הפלשתינאית (לכותבת אפילו הייתה "הוכחה" לגזענות של המערכת; כל הילדים באיזו פרסומת של המשרד היו בלונדינים. ואו!). נכון, יש בתוכנו סממנים חמורים של גזענות, אולם מערכת החינוך רתומה כולה למלחמה בנגע ולהדברתו. ואילו אצל הפלשתינאים, המבוע של הגזענות האנטישמית הרצחנית, היא מערכת החינוך עצמה.

 

שמעון פרס פתח את הכנס. הקהל קיבל אותו בהערצה, על סף סגידה ופולחן אישיות. קשה להישאר אדיש לחיוניות ולרעננות של האיש בן ה-91. יש לו הכישרון לגעת באנשים, לומר את הדברים הנכונים לעת מלחמה ומשבר – דברי חיזוק ועידוד, דברי הערכה עצומה לדור הצעיר וללוחמי צה"ל, תוך שהוא מקפיד לשבח את הרמטכ"ל מבלי להזכיר ברמז את הדרג המדיני. הוא ריגש בסיפור על הימים הקשים בתש"ח ונסך אופטימיות דרך סיפורו. הוא ריגש גם בספרו על המפגש עם משפחתו של הילד דניאל, בביקור תנחומים בנחל עוז.

 

אולם בתוך הקהל המתמוגג, חשתי במידה רבה כילד מ"בגדי המלך החדשים". מה לעשות, והשטיקים של "הארץ לא פינקה אותנו, אבל אנחנו פינקנו אותה", לא עושים לי את זה... בטח לא סיסמאות נבובות ונדושות, כמו "אי אפשר לבנות את המחר בלי להשתחרר מהאתמול". אפשר אולי להבין את רצונו להשכיח איזה מחר הוא הבטיח לנו אתמול ומה תוצאות המחר הזה היום. איך הוא לעג ל"אנשי האתמול" שהזהירו מפני קטיושות שתיפולנה באשקלון.

 

הרבה יותר התרשמתי והתרגשתי מהמנהיגות המקומית – ראשי רשויות שמובילים מהלכים משמעותיים בתחומי החינוך. אילן שוחט, ראש העיר הצעיר והנמרץ של צפת, קרא בדבריו מכתב שכתבה בת דודתו אילנה, שהוא קרוי על שמה, שארבעה חודשים לפני הולדתו נרצחה בטבח הילדים במעלות. שעות אחדות לפני הרצח, בשבי המחבלים, כתבה אילנה מכתב פרידה מרגש להוריה, בו הודתה להם על האמונה שהעניקו לה. היא הזכירה שהוריה רצו שלא תצא לטיול, בשל המצב הביטחוני, אך הביעה ביטחון בצדקת היציאה לטיול – "אסור לנו לתת להם לשבש לנו את החיים". כך כתבה נערה בת 17, חטופה בידי מחבלים חמושים, בשעותיה האחרונות. אילן שוחט נושא את המכתב בכיסו כל העת, שואב ממנו השראה. עמדתו בשאלת פתיחת שנת הלימודים ברורה, לאור מסר זה.

 

ראש מועצת מג'דל שאמס דולן אבו סלאח, סיפר על שיתוף הפעולה בתחום החינוך בין הכפרים הדרוזים בגולן למועצות היהודיות בגולן, על מיזמים חינוכיים משותפים ועל כך שהגולן הוא מופת של דו קיום בין יהודים ודרוזים. על רקע זה, הוא סיפר על ההצלחות הגדולות של מערכת החינוך במג'דל בשנים האחרונות.

 

לצד החינוך לדמוקרטיה וסובלנות, הנושא המרכזי הנוסף היה החינוך הטכנולוגי והטכנולוגיה בשירות החינוך. גולת הכותרת הייתה שיחה של ראש העיר ירושלים ניר ברקת עם סטיב ווזניאק, שותפו של סטיב ג'ובס להקמת אפל.  

 

חסר לי מאוד בכנס נושא החינוך היהודי והציוני, שכמעט ולא היה נוכח. היחיד שדיבר על מולדת, על אהבת מולדת, על תודעת מולדת, היה הסופר א.ב. יהושע, אלא שהמסר שלו לא היה ציוני, אלא כנעני. הוא דיבר על הצורך לטפח את הישראליות במקום היהודיות, ועל הצורך ביצירת זהות טריטוריאלית של בני "המולדת המשותפת" לשני העמים, על חשבון הזהויות הלאומיות הנפרדות.

 

רק שיחה של עוזי דיין, יו"ר מפעל הפיס, עם ארבע צעירים לקראת גיוס, עסקה בציונות. בדברי הצעירים ובסקר בקרב מלש"בים (מועמדים לשירות ביטחון, צעירים שכבר החלו את תהליך הגיוס אך טרם התגייסו), עולה עליה משמעותית במוטיבציה לשירות בצה"ל בכלל וביחידות קרביות בפרט, בעקבות המלחמה. המסרים של הצעירים ממש לא היו של מימוש עצמי, אלא של רצון לתרום למדינה ולביטחונה ונכונות להקריב אפילו את חייהם. דבריהם היו מצמררים ומרגשים.

 

דיין יצא, בדבריו, נגד הביטוי "לוחמי סייבר". לטענתו, במלחמה הוכח שהגזמנו מאוד בהערכת נושא הסייבר והמעטנו בערך הלוחמה האמתית. "יש להבחין בין מי שמסכן את חייו למי שאינו מסכן את חייו, בין מי שלוחץ על ההדק ומי שלוחץ על ה-enter".

 

הנשיא ריבלין קיים שיחה עם בני נוער. ריבלין היטיב לזרום עם הנוער. הוא נחמד, שופע הומור, העברית בפיו משובחת, אבל... לא היה בדבריו אפילו משפט אחד מעורר השראה, שראוי לציון.

 

לעומת זאת, נאום הסיכום של שר החינוך שי פירון היה מרתק ומלהיב, ועמוס במסרים  משמעותיים. פירון העלה על נס את גילויי הסולידריות וההתנדבות של הציבור הישראלי ובפרט של הנוער, אותו פגש מתנדב בכל מקום. הוא דיבר בהערכה רבה על ציבור המורים בכלל וביישובי הדרום בפרט, על גילוי המנהיגות בעת המלחמה. הוא ציין שכאשר קורים מקרים חמורים הקשורים לנוער, שואלים בצדק, איפה הייתה מערכת החינוך. אבל הלוחמים ברצועת עזה והנוער המתנדב - גם להם אחראית מערכת החינוך.

 

אהבתי את דבריו של פירון. סוף סוף יש שר חינוך האומר, ואני מקווה ומאמין שגם עושה, את הדברים להם אני מטיף מזה שנים. הוא מדבר על חינוך כחשוב יותר מההישגיות בלימודים. "קל לברוח אל הציונים וההישגים, אבל בחרנו בדרך הקשה: לחנך. לחנך לערכים של חברת מופת, ערבות הדדית, עזרה לחלש, חברות".

 

תם הכנס. נכנסתי למכונית, נסעתי שתי דקות ו – אזעקה.   

 

* "חדשות בן עזר"  

נכתב על ידי הייטנר , 26/8/2014 01:00   בקטגוריות אנשים, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, מנהיגות, פוליטיקה, תרבות, צוק איתן, ציונות  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 24.8.14


* אם המגה רוצח מוחמד דף מת, העולם הוא מקום טוב יותר מכפי שהיה עד יום שלישי בערב.

 

* ההתנקשויות בחיי דף ובכירי חמאס הן בראש ובראשונה עשיית צדק. אולם עיקר חשיבותן היא במסר שאין חסינות לראשי חמאס וצה"ל יגיע אליהם. חיסול יסודי של שדרת המנהיגות של חמאס, תפגע קשות ביכולת התפקוד של הארגון, כפי שהיה בעבר. סוף סוף מתקיים עם ראשי חמאס מו"מ בשפה הנכונה.

 

* להתנקשות בדף חשיבות רבה כמסר לחמאס בעיתוי הנוכחי. חמאס ניסה לכפות כללי משחק של עצימות נמוכה – "טפטוף" בדרום ותגובה ישראלית מדודה. הוא בנה על כך שישראל לא תסתכן בתגובה חריפה, כדי שלא יחודש הירי על גוש דן. חמאס ניסה ללוות את המו"מ באש, מתוך הנחה שישראל התעייפה וכמהה לשקט, ולא תגיב באופן שיגרום להתחדשות המלחמה.

 

ההתנקשות בדף היא מסר שישראל אינה מוכנה לרקוד על פי חלילו של חמאס. אם הם מתקיפים את ישראל, דין פצמ"ר בשטח פתוח ליד הגדר כדין מטח רקטות על ת"א וירושלים, והתגובה – בהתאם.

 

* אילו ההזדמנות המודיעינית והמבצעית לפגוע בדף הייתה נוצרת מבלי שחמאס היה מפר את הפסקת האש ותוקף את ישראל, האם צריך היה לבצע את ההתנקשות? בעיניי, במקרה כזה היה עלינו לעמוד בפיתוי, ולכבד את הפסקת האש.

 

* יש לשים קץ לפארסה, שבה הפלשתינאים יורים על אזרחי ישראל, אנחנו ממשיכים להעביר להם מידי יום מאות משאיות אספקה ולספק להם חשמל והעולם מאשים אותנו ב"מצור". מצור? אדרבא, נטיל מצור אמתי. נסיר אותו תמורת פירוז הרצועה. ומה באשר לעניין ההומניטרי? ישראל אינה צריכה להיות אחראית לשלומם של אזרחי עזה יותר מהשלטון בעזה, שאילו רק רצה היה מוביל את הרצועה לשגשוג ולרווחה.

 

* האיחוד האירופי מנסה להוביל יוזמה לפירוז רצועת עזה במסגרת תהליך שיוביל לנסיגה ישראלית לקווי 49'. כדאי להזכיר שהמציאות שאנו חווים בגבול עזה היא 9 שנים אחרי הנסיגה לקווי 49' ותוצאה של אותה נסיגה. נסיגה כזאת מיו"ש תהפוך את גוש דן לעוטף יו"ש. המלחמה הוכיחה את החשיבות הרבה של גבולות בני הגנה.

 

* התפשטות דאעש עלולה לשטוף גם את ירדן ולהגיע לגבולה המזרחי של ישראל. האם הגבול יהיה הירדן או כביש שש?

 

* נתניהו ויעלון מאבדים את סבלנותם לנוכח התנהלותם הפוליטית השערורייתית של חלק משרי הקבינט. לא אחת אני מסכים עם דבריהם של ליברמן ובנט, אך מקומם של הדברים הללו בקבינט, ובקבינט בלבד. הניסיון לעשות סיבוב על רוה"מ כדי לקושש פופולריות, בעיצומה של מלחמה, היא פגיעה במאמץ המלחמתי. בניסיונם של השרים לערער את מנהיגותו של רוה"מ בשעת מלחמה, הם פוגעים בעקרון האחריות המשותפת, שהוא עיקרון יסודי ביכולת לנהל מדינה.

 

יש לציין, שבמערכה הזאת, האופוזיציה מגלה יותר אחריות ולויאליות מאשר חלק משרי הממשלה.

 

* פתאום קם חמאס בבוקר ומוצא 18 משת"פים עם ישראל ומוציא אותם להורג ללא משפט, או אחרי משפט ראווה מבוים. עצם הרצח הזה הוא נתעב, אולם אילו היה מדובר באדם אחד, ניתן היה להאמין שאכן הם גילו סייען של ישראל. איך פתאום, בבוקר בהיר אחד, הם גילו 18 כאלה? כמובן שלא מדובר באמת בגילוי של 18 משת"פים. אולי אלה אנשים שחמאס, או אנשים מסוימים בחמאס רוצים להיפטר מהם. אולי אפילו סתם אנשים מן היישוב, מין קורבן סטטיסטי ליצירת הרתעה, "למען יראו וייראו". כאשר משטר מגיע לרמות כאלו של טרור נגד בני עמו, הדבר מעיד על ערעור ביטחונו העצמי. יש לנצל עובדה זו למכה הקשה שתוכל להכריע את חמאס.

 

* מסע הוצאות ההורג יצר תקדים – עמירה הס ביקרה במאמר ב"הארץ" את חמאס. לטענתה, הצעד הזה נותן תחמושת לתעמולה נגד חמאס.

 

* קיבוץ כרם שלום (בהרכבו המקורי, יש לציין שהיישוב ננטש ב-1995 וקם מחדש ב-2001 בידי מתיישבים מסוג אחר) נלחם נגד הקמת חבל ימית בפתחת רפיח. הקיבוצים חולית וסופה שנעקרו מאדמתם בחבל ימית הוקמו מחדש סמוך לכרם שלום. גם המושב נתיב העשרה נעקר מחולות סיני וניטע מחדש בחוף אשקלון, סמוך לגבול עזה. בתקופה שקדמה לעקירת גוש קטיף, נהגו חברים בקיבוצי עוטף עזה להפגין בעד העקירה. חלק ניכר מן העקורים שבו והתיישבו בנגב המערבי, חלקם באופן קבוע (ה"חלוציות" בחולות חלוצה, למשל ועוד) וחלק באופן זמני (מחנה הקרוואנים בניצן). אלה ואלה נמצאים היום יחד באותה סירה – הירי מתבצע לעברם ללא אבחנה. מבחינת הפלשתינאים, אלה ואלה ציונים שיש לעקור אותם מאדמתם ולהרוג בהם.

 

המציאות הזאת הביאה לתובנה של הקונצנזוס הישראלי, אודות צדקת הציונות, אודות הבנת מטרתו של האויב, והקונצנזוס הזה בא לידי ביטוי בגילוי נפלא של סולידריות לאומית חוצת מחנות ודעות במלחמת "צוק איתן".

 

אלא שיש מי שאין דבר מאוס בעיניהם יותר מקונצנזוס, שבעצם היותו קונצנזוס הוא "דביק", כהגדרתם. מי שחיים מן העימות הפנימי, יודעים שקונצנזוס הופך אותם לבלתי רלוונטיים. זה ההסבר העמוק להפגנת ה"שמאל" בכיכר רבין בשבת של הפסקת האש, שקשה היה להבין את פשרה ואת הסיבות לה.

 

יוסי שריד כלל לא ניסה להסוות זאת במאמרו השבועי ב"הארץ". במאמר הוא סיפר מדוע לא השתתף בהפגנת יישובי הדרום – כיוון שהיא הגדירה את עצמה כ"א-פוליטית". ואילו הוא סולד מכך, וסבור שההפגנה צריכה להיות פוליטית. ההפגנה הפוליטית לה הוא מצפה, היא הפגנה של תושבי עוטף עזה נגד... המתנחלים ביהודה ושומרון. כלומר... ברור מי האויב של תושבי הדרום, מי אשם במצבם. במאמר הוא מציג את תושבי הדרום כמופלים לרעה לעומת המתנחלים ולכן עליהם להתקומם. זהו מאמר הסתה ושיסוי, שלהוב יצרים דמגוגי ויצירת מדנים בין אוכלוסיות בישראל. במקום לשאול שאלות על המדיניות שהובילה למצב הנוכחי, ששריד היה ממעצביה, מסיט שריד את תשומת הלב ומסית בציניות ציבור במצוקה נגד ציבור אחר. מאמר מעורר קבס.

 

* מוסי רז, לשעבר ח"כ ממרצ ומזכ"ל "שלום עכשיו", מאשים את ישראל באחריות למותו של הילד דניאל טרגרמן, כיוון שבולמוס הירי מעזה הוא תוצאה ישירה של חיסול מוחמד דף.

 

הדבר מוכיח, טוען רז, את האיוולת במדיניות החיסולים. לטענתו, האמונה שהחיסולים יקטינו את הטרור ולא יגבירו אותו, נובעת מהיגיון של כובשים, המנוגד להיגיון של הנכבשים.

 

הוא רק שכח לציין, שישראל נסוגה בעידודו הנלהב מרצועת עזה כבר לפני 9 שנים, ומה שעורר יותר מכל את הירי מרצועת עזה, הוא המציאות החדשה, שבה הם הפסיקו להיות "נכבשים".

 

* אחד מחבריו של מוסי רז כעס על כך שהוא כתב "בולמוס ירי מעזה" והזכיר שדווקא ישראל מצטיינת בבולמוס ירי על תינוקות. מיד הוא קיבל 4 "לייקים".

 

ולזה יקרא אספסוף.

 

* ארה"ב מסייעת לאסד במלחמתו בדאעש. אשתקד, ארה"ב איימה לתקוף את סוריה של אסד, בשל השימוש בנשק כימי. משטר אסד הוא אחד המשטרים הרצחניים בעולם, אחראי לרצח המוני של בני עמו, במיתות שונות ומשונות, ובני בריתו הם חיזבאללה ואיראן. ובכל זאת, קשה שלא לתמוך במשטר כזה כאשר הוא נלחם נגד דאעש. כן, יש כאן בלבול גדול. זו מלחמת בני חושך בבני חושך. אלה ואלה מהווים סכנה לשכניהם ולשלום העולם.

 

ובתוך האזור האלים, הרצחני, הקנאי והמסוכסך הזה, חיה מדינת ישראל, מדינה דמוקרטית, ליברלית, מתקדמת, נאורה, הנלחמת את מלחמת הקיום שלה, שהיא התגלמות המושג מלחמת בני אור בבני חושך. המשותף לשני הצדדים הלוחמים בסוריה, הוא השנאה למערב בכלל ולישראל בפרט, והרצון להשמידה.

 

כל ההפגנות בעולם נגד ישראל משרתות את הזוועה הקנאית הג'יהאדיסטית החשוכה הזאת וכל הניסיונות של המערב להחליש את ישראל, לגמד אותה, לכבול את ידיה, משרתים אף הן את אויבי האנושות.

 

* לרון וייס יש חיבה יתרה לאויבי ישראל בכלל, ולרב המרצחים ערפאת בפרט. כנראה שאין שקר שוייס יתנזר ממנו כדי לגונן על ערפאת. ערפאת חתם על הסכם אוסלו שבו התחייב על סיום המאבק המזוין. לא היה בכל תולדות הסכסוך הישראלי ערבי גל טרור רצחני יותר מזה שהוביל ערפאת אחרי שהחזרנו אותו לארץ. לרוב הוא השתמש בחמאס כקבלני משנה אך הוא הפעיל גם את פת"ח. לא בכדי ברגותי מרצה 5 מאסרי עולם, כיוון שרק  5 ממעשי הרצח שהוא אחראי להם הוכחו בוודאות בבית המשפט. ערפאת, שהנהיג את מתקפת הטרור, נהג לצרוח את קריאת הקרב שלו "מיליון שאהידים בדרך לירושלים". רון, רון, עד מתי תמשיך לסגוד לזכרו הנתעב של הארכי רוצח של בני עמך.

 

* בכ"ד באב, היום בו יצא גיליון חב"ע שבו לימד רון וייס סניגוריה על ערפאת, מלאו 70 שנה למותו של מנהיגה הרוחני הדגול של תנועת העבודה, ברל כצנלסון.

 

בגיליון חגיגי של "דבר", אותו ייסד וערך, לרגל ה-1 במאי 1936, כתב ברל את השורות הבאות, שכל כך נכונות גם היום, וכאילו נכתבו כתגובה לווייס, סנגורו של השטן:

 

היש עם בעמים  אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות ?...

 

וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו.

 

* יורדים על יאיר לפיד, כיוון שאמר שלא היה רוצה שבתו תתחתן עם מי שאינו יהודי. אני בטוח שרוב מוחלט של החילונים שותפים לעמדה זו.

 

איננו מדברים על נישואין ומשפחה רק כביטוי לאהבה בין בני זוג, אלא כהקמת בית בישראל. הקמת המשפחה היא התחברות בני הזוג לקולקטיב היהודי ולרצף ההיסטורי היהודי. בצדק הורים יהודיים ירצו שילדיהם יתחתנו עם יהודים. ובעיניי, נכון שלא תהיה זו רק עמדת הורה כלפי ילדיו, אלא גישה ציבורית שלנו כיהודים.

 

* אין סתירה בין העמדה הזאת, לבין היציאה נגד ההפגנה הגזענית וגסת הרוח נגד החתונה, עם קריאות המוות המזוויעות שהיו בה.

 

אין סתירה בין אמירה בעד הקמת בית בישראל ונטילת אחריות להמשכיות היהודית, לבין הכרה בזכותם של פרטים לנהוג בניגוד לאמירה הזאת.

 

* בטלוויזיה הועלה ח"כ לשעבר יוסי פריצקי, למיצג של שנאה והתלהמות, בסגנון בן גביר, כלפי יאיר לפיד על אמירה זאת. "מסתבר שמתחת לג'ל של לפיד מסתתר שטריימל", הוא התלהם. כלומר, בעיניו העמדה השואפת להקמת בית בישראל, היא לכאורה עמדה חרדית.

 

אין זו עמדה חרדית. זו עמדה של הרוב המוחלט של הציבור הישראלי היהודי. הקו האנטי חרדי המיליטנטי של פריצקי, היא נחלקת "הקומץ" האנטי דתי.

 

* שתי תמונות, דף אחרי דף, ב"ידיעות אחרונות" – שתיהן מהפגנות ליד אולם החתונות של מורל ומחמוד. הכתובת באחת: "התבוללות = שואה". בשניה: "אהבה – אמן להתבוללות בארץ הקודש".

 

היטיבה לכתוב באותו מוסף סיוון רהב מאיר: "נראה שבדיון הציבורי נשמעו בעיקר שתי עמדות, או 'מוות לערבים!' או 'נישואים לערבים!' מה עם מי שחושב שלא ככה ולא ככה?" ואני אדייק יותר את שאלתה: מה עם ה-90% שחושבים שלא ככה ולא ככה? זהו שיח הקצוות במלוא כיעורו.

 

* חלון פינת העבודה שלי פונה לעץ התאנה שבחצרי. הפֵרות בשלים ומתוקים והריח משכר. מרגישים את זה בכתיבה?

 

 

* ביד הלשון

 

במתחם התחנה הראשונה בירושלים מתקיים השבוע "יריד תרפפ"ו" – יריד נוסטלגיה.

 

אני אוהב את השם.

 

אבל... מה זה תרפפ"ו?

 

אנו משתמשים בביטוי הזה לציון אירוע מן העבר הרחוק... מזמן מזמן.

 

מהי שנת תרפפ"ו?

 

הבה נחשב. אם תרפ"א מקבילה ל-1921 ותרפ"ט ל-1929, למה מקבילה תרפפ"ו?

 

ובכן, אין שנה כזו. מדובר בביטוי שנכנס לעגה (סלנג) העברית מן הלדינו. בלדינו, טאראפאפו הוא סבא של סבא שלי, והביטוי בלדינו הוא מימי סב סבי.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 24/8/2014 00:21   בקטגוריות אורטל, איכות הסביבה, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, מנהיגות, פוליטיקה, צוק איתן, ציונות, קיבוץ, תקשורת  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ