לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


3/2016

מלכים ב ז: בשורת גאולה מפי מצורע


בפרק הקודם קראנו על הרעב הנורא השורר בעיר הנצורה שומרון, עד כדי אכילת ילדים בידי הוריהם. יהורם, מלך ישראל, שאינו מוצא דרך להציל את העם, הטיל את האחריות על אלישע, שבמלחמה הקודמת, כאשר צבא ארם המוכה בסנוורים היה בידי צבא ישראל, הוא הורה לו להאכילו, להשקותו ולשלחו לחופשי. המלך מבקש את נפש הנביא. איך ינהג הנביא?

 

כוחו הנבואי של אלישע מתבטא בעשיית נסים. יכול אלישע לעשות נס של סיכול ממוקד למלך. אך אלישע לוקח אחריות ובדבר האלוהים שם קץ למצור. הנס שבו הוא נוקט הוא לוחמה פסיכולוגית: הוא שותל באוזני הארמים ומוחותיהם רעש של גייסות השועטים לכיוונים מכל העברים. צבא ארם מסיק שישראל גייסה את מעצמות האזור לשחררה, ונסוג ללא שהות, בבהלה, כל עוד נפשו בו, בחזרה לארם, תוך שהוא מפקיר את מחנהו על ציודו, רכושו ומזונו בשטח, ובמנוסתו התבוסתנית משליך את הנעליים: "כָּל הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים, אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּחָפְזָם".

 

מנוסת הארמים הייתה פתאומית, בהפתעה גמורה, באישון לילה, וישראל הנצורים אף לא ידעו עליה. עובדה זו נודעה להם בדרך מקרה.

 

****

 

ארבעה ישראלים מצורעים היו מחוץ למחנה. אומללותם של מצורעים קשה בכל מצב – השילוב של סבל כאבי המחלה וסבל הבידוד החברתי. לא כל שכן במצב הנוכחי, שבו כל העם שרוי בסבל הרעב והמצור, והם – בשפל המדרגה.

 

ארבעת המצורעים מבינים שנגזר עליהם לגסוס לאיטם במחלה וברעב. אין להם מה להפסיד והם מחליטים להסגיר את עצמם למחנה האויב. במקרה הטוב, יילקחו בשבי ויקבלו מזון. במקרה הפחות – יוצאו להורג בחרב. העיקר שלא יגססו כך אל מותם הבלתי נמנע.

 

הארבעה הולכים למחנה ארם, ולהפתעתם מגלים שהוא ריק. הם נכנסים לאוהל ארמי, אוכלים, קצת בוזזים, ובשבעם, מבינים את השליחות שנפלה בחיקם – להעביר את מסר יום הבשורה לעם ישראל.

 

הארבעה חוזרים למחנה ישראל ובפיהם הבשורה הגדולה, אך שם הם פוגשים ברחל המשוררת המסרבת לקבל את בשורתם. אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה, אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.

 

****

 

יוֹם בְּשׂוֹרָה / רחל

 

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא

אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;

אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.

לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.

 

כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,

וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.

אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,

אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.

 

הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,

וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל –

אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר

אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.

 

יש משהו מקומם בגישתה של רחל. יחסה לחולים, למוכי גורל, לאנשים שנדחקו אל מחוץ למחנה – הוא יחס קשה ואכזרי. החרם והנידוי של אותם אומללים כה כבד, עד שגם כאשר בשורת גאולה מפיהם – עדיף לוותר על הגאולה ובלבד שבשורתה לא תבוא מפיהם.

 

הדברים מקוממים שבעתיים כאשר הם באים מפיה של רחל, שבעצמה הורחקה מן החברה, מקבוצת דגניה, כמצורעת, בשל מחלת השחפת והפחד שתדביק את הציבור. דווקא היא מסרבת לשמוע בשורת גאולה מפי מצורע?

 

אף שהדבר מנוגד לפירוש המקובל של השיר, אני מציע פירוש חתרני. שמא רחל היא המצורע בשיר; שירתה – היא בשורת הגאולה. ומי שהגלו אותה ודחו אותה, עלולים להחמיץ בשל כך את הגאולה.

 

אך נחזור לפשט השיר. גישתה למצורעים נובעת מכך שהצרעת אינה נחשבת מחלה פיזית, אלא עונש על חטאים. כלומר המצורע אינו אדם שלקה במחלה, אלא אדם שביצע מעשה שהשית עליו את עונש הצרעת. רחל אינה רוצה בגאולה שתבוא מפיהם של אנשים בלתי ראויים, כי גאולה כזאת פגומה מעיקרה.

 

לדוגמה – האם ניתן לקבל בשורת שלום מפיו של פושע מושחת כאהוד אולמרט? האם ראוי לאתרגו, כפי שאותרג שרון, כיוון שלא חשוב מי האיש, העיקר שכרגע הוא משרת את השקפתנו?

 

אחד הפירושים לפסוק "צדק צדק תרדוף", הוא שהשימוש הכפול במילה צדק, מבחין בין המטרה והאמצעים. אין די בהבאת צדק, יש להביא את הצדק בדרכים צודקות. המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים. אם המטרה הצודקת הושגה בדרכים פסולות – היא פגומה.

 

למחרת פיצוץ מלון המלך דוד בידי האצ"ל, אירוע בו נהרגו 91 אנשים ובהם 17 יהודים – מאמר המערכת של "הארץ" היה שירה של רחל "יום בשורה". היה זה בימים ש"הארץ" עוד היה עיתון ציוני, שחפץ בבשורת הגאולה, אך לא בדרך זו. איזו כברת דרך עשה מאז "הארץ", כשכמה מכותביו הבכירים מזדהים ללא סייג עם דרכי טרור ורצח של האויב; מזדהים לא רק עם מטרתו, אלא גם עם אמצעיו המצורעים.

 

****

 

ואיך הגיב מלך ישראל על הבשורה? הוא נהג באחריות. הוא חשש ממלכודת ארמית – נסיגה מהמחנה כדי שישראל הרעבים יעוטו עליו לחפש מזון, ואז לתקוף אותם ולהשמידם. ראשית, משגר המלך כוח מובחר ומצומצם למטרה מודיעינית, לברר אם אכן צבא ארם נסוג. ורק משהתברר שאכן כן, הבשורה מופצת לעם.

 

פרק הגאולה מסתיים בסיפור טרגי. שלישו של המלך נרמס על ידי העם המסתער על מחנה ארם הנטוש. יום הגאולה הלאומית היה יום מותו, בטרם הספיק להפיג את רעבונו. הטרגדיה מוצגת בפרק באור חיובי – כהתגשמות נבואתו של אלישע. השליש הוא האיש שנשלח לאלישע בידי המלך שביקש את נפשו. אלישע שבישר לו מראש את דבר הגאולה הקרבה, הבטיח לו שהוא לא יאכל מהשפע הפתאומי. יש! הנביא צדק!

 

מסתבר שגם כאשר אלישע מחולל נסים הגואלים את ישראל ממצוקתו, מאויביו, מהמצור ומהרעב, הוא אינו מסוגל להשתחרר מאלישע של "שתים דובים". אין הוא מסוגל לכבוש את יצרו.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 5/3/2016 12:24   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, חינוך, יהדות, ספרות ואמנות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ