לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2014

מסע צלב נגד זיכרון השואה


מאמר שפרסם אברהם בורג בבלוג שלו, "אחרי השואה", מבטא בצורה חדה ובהירה, את המסר שקבוצה מסוימת בציבוריות, שלה אחיזה חזקה בתקשורת ובאקדמיה, מטפטפת לנו בזרם מתגבר משנה לשנה. די, נמאס. עייפנו מזכר השואה, עייפנו מלקחי השואה, יש להמיר זאת במשהו אחר. המשהו האחר, הוא האוניברסליזציה של השואה – לא עוד עיסוק בשואת העם היהודי, עיסוק שתוצאתו היא "קורבניות, הסתגרות, לאומנות, מיליטריזם" ושאר סיסמאות מסוג זה, אלא עיסוק באסונות שפקדו ופוקדים את העולם, וכמובן גם ידינו אינן נקיות מהן, החל מהשמדת עממי כנען, דרך רצח האינדיאנים באמריקה, טבח הארמנים במלחמת העולם הראשונה, טבח היהודים במלחמת העולם השניה, ה"נכבה" שעשינו לפלשתינאים ב"מלחמת 48'", רצח העם ברואנדה והטבח ההמוני בסוריה. הדרך האלטרנטיבית לעיצוב הזיכרון, היא הערובה למלחמה ברוע באשר הוא ובגזענות ושנאת הזרים שלא פסו מן העולם.

 

אין ספק שיש לקחים אוניברסליים משמעותיים מאוד שיש להפיק מזכר השואה, ובראשם סלידה מגזענות ושנאת זרים. אולם אין ולו שמץ של סתירה בין הלקח האוניברסלי והלקח הלאומי. הלקח שלנו, כיהודים, הוא הלקח הציוני – העם היהודי לא יהיה עוד עם בלי בית, נע ונד, חסר הגנה וריבונות. הלקח הוא ההכרח במדינת לאום יהודית ריבונית וחזקה במולדתו של העם היהודי, בארץ ישראל. ללא הלקח הלאומי, אין כל ערך ללקח האוניברסלי. הרי מי אם לא יהודים היו תמיד בין הראשונים לקפוץ על כל עגלה קוסמופוליטית ובין מבשרי כל אופנה אוניברסליסטית. והתוצאה ידועה. התנגדות לציונות, סותרת באופן מהותי את הלקח האוניברסלי של השואה. התנגדות לציונות, משמעה התנגדות למימוש זכות ההגדרה העצמית, המוכרת כזכות טבעית של כל עם, אך ורק מן העם היהודי. וכדי להצדיק את האפליה הזאת, צצות ומופצות תאוריות השוללות את עצם קיומו של העם היהודי, המציגות את היהדות כדת בלבד, המדברות על העם היהודי כ"לאום מומצא". המסע הזה הוא מסע אנטישמי מובהק, היפוכו המוחלט של המסר האוניברסלי של השואה, השולל גזענות ושנאת זרים.  

 

בספרו החשוב והמצוין "פוסט ציונות פוסט שואה", מתאר פרופ' אלחנן יקירה את המדרון החלקלק בין התנגדות לציונות, גם בתוכנו, לבין הכחשת השואה. התהליך מתחיל בנראטיב השקרי, כאילו הסיבה היחידה להקמת מדינת ישראל היא השואה, ולא זכותנו הטבעית וההיסטורית למדינה ריבונית במולדתנו. אם הסיבה היא השואה, מה אשמים הפלשתינאים, הרי לא הם השמידו את יהודי אירופה? האמת היא, שהפלשתינאים הם הקורבנות האמתיים של השואה, שכביכול היא הצידוק למעשי הזוועה של הציונים נגדם. ובעצם, יש הגזמה בתיאורי השואה. אין שואה, אלא שואות רבות, כפי שנכתב במצע דרבן – המצע של המסע לדה-לגיטימציה נגד ישראל. ובכלל, מי אמר שכל מה שמספרים על השואה אינו תעמולה ציונית, קונספירציה להצדקת העוולות כלפי הפלשתינאים. האם באמת נרצחו 6 מיליונים, תוהה אבו מאזן בעבודת הדוקטורט שלו? האם באמת היו תאי גזים? שואלים אחרים. בואו נפתח את זה. נבדוק. נטיל ספק. אנחנו חייבים לקבל את "הנראטיב הציוני" על השואה כלשונו? וכן הלאה וכן הלאה.

 

לא כל מי שעולה על המדרון החלקלק הזה, מגיע להכחשת השואה. אך גם ההמצאות בשלב זה או אחר של המדרון, מתוך תיעוב הלאומיות היהודית, היא תופעה בעייתית מאוד, שאסור להקל בה ראש. איך ניתן להסביר את המסע לגימוד מקומו של זיכרון השואה בימינו? איך ניתן להסביר את ההגחכה של טקסי יום השואה, של מסעות התלמידים וחיילי צה"ל לפולין, של מסע הכנסת לפולין? איך מסבירים את ההתנפלות האוטומטית, ללא כל מחשבה חינוכית אמתית, על תכנית משרד החינוך ללימוד השואה בגיל הרך, אם לא הפחד מכך שעצם ידיעת השואה, מביאה למסקנה המתבקשת, של "לעולם לא עוד", שמשמעותה המרכזית היא חיזוק הלאומיות היהודית, הציונות. הרי אותם חוגים מכירים בלאומיות של כל עם ועם, אך בעבורם לאומיות יהודית היא בהכרח "לאומנות".

 

וכך, אורי משגב, המנהל מעל דפי "הארץ" מסע צלב אובססיבי נגד זיכרון השואה בישראל, מדבר על יום הזיכרון לשואה ולגבורה במונחים של "פסטיבל... באדולינה באושוויץ... חג השואה... מימונה.. שואנות..." וכמובן אי אפשר בלי "לאומנות קורבנית-משיחית... פאתוס לאומני" וכל הבלה בלה המשומש והעבש הזה. ואריאנה מלמד מסבירה ב-ynet את תכנית משרד החינוך ללימודי השואה כך: "מה שמשרד החינוך רוצה ולא מוכן לגלות להורים או לילדים, הוא שכולם יסתדרו יפה בשורות בצל אינדוקטרינציה מוכתבת מגבוה, ורצוי שיתחילו מוקדם ככל האפשר כדי שבבגרותם יהיו חיילים מורעלים ואזרחים צייתנים לעילא. שיטת חינוך שכזו מקובלת במשטרים חשוכים". וכך, בהיפוך מרושע, מטפטפים לתודעה תמונה כמו-נאצית, של ישראל.

 

אז מה הם מציעים? אברהם בורג קורא בבירור להמיר את זכר שואת העם היהודי, בזכר מעשי הרצח שנעשו ונעשים בעולם. בורג, שמפעל חייו הוא אובססיה מטורפת לשבר ולנתץ כל מה שקשור לאבא שלו, יוצא חוצץ נגד "יד ושם", שאביו היה יו"ר המועצה שלו במשך שנים רבות. "אתר ההנצחה הרשמי והחוקי של מדינת ישראל. לכל האומות יש מצבה לחייל האלמוני, ליחיד. ולנו יש אנדרטה לכלל, לכולנו. וכולם חייבים להתייצב שם ולהתאבל אתנו עלינו, איש בל יעדר. זהו חלק מהריטואל, נחיתה בנמל תעופה בן גוריון, התרעננות קלה במלון, מעבר לחליפה שחורה ולעניבה כהה והולמת, אם אפשר גם כיפת קטיפה גדולה ובולטת, כיפה של רבנים וקרדינלים – וקדימה לירושלים, ל'יד ושם'... ׳יד ושם׳ הוא חלון הראווה ודלת הכניסה אל החוויה הישראלית. מה מקומו של החלון הזה ומה תפקידה של הראווה בבניית הזהות היהודו‑ישראלית בעולמנו? כיום 'יד ושם' הוא המונומנט הגדול ביותר לסירוס הלאומי. לאלם המוסרי באשר לאחרים שפקד אותנו בדורות האחרונים. 'יד ושם' הוא המוקד עליו אנחנו מעלים את כל אורחינו וכופים עליהם ועלינו את מוסר השואה המוחלט שלנו ושלנו בלבד... 'יד ושם' שלנו העצים עד מאוד את מושג הסירוס וחוסר הפוריות, והתעלם כמובן מכל שאר 'בני הנכר'. 'יד ושם' הוא לא רק חלון ראווה חיצוני, הוא גם תעודת הזהות הפנימית, לא רק תדמית אלא הדמות עצמה. ישראל הפנימה בעוצמות שאין היא מודה בהן את חוסר הביטחון העצמי שלה, הטבעי כל כך לקורבנות של טראומה. מזה שנים ארוכות אנחנו חיים במתח המתמיד ובסתירה הפנימית של התחמשות בלתי פוסקת, שנועדה לכסות ולכפר על אין אונות מובנית. אריג שזור של כוח, אימפוטנטיות ופחד קיומי מתמיד. ישראל המוצלחת היא גם אומת הקורבנוּת שהטראומה הפכה לדתהּ הרשמית".

 

ומה מציע בורג במקום "יד ושם"? "המקום ישנה את אופיו מן הקצה הנוכחי אל הקצה החדש. המוזיאון במתכונתו העתידית יהיה מקום ההנצחה של כל העוולות האנושיות. מקום שיקרין מתוכו את אנרגיית המאבק נגד האלימות העולמית באשר היא. יהיה בו אגף ארמני ומחלקה סרבית, תערוכות מרואנדה ונמיביה, ומצג לזכרם של האינדיאנים שנשמדו על ידי גנרלים אמריקאים בלונדינים ותכולי עיניים, חיילים בכחול שבאו מרחוק וגירשו אותם ביד חזקה, בזרוע נטויה ובשפטים גדולים. ילדים מכל רחבי העולם יבואו ל'יד ושם' כדי להתחנך על פי מיטב ערכיה של תורת אי האלימות. יחסי גזעים וצבעים יוסדרו שם בחיוב כמשקל נגד לגזענות המפלה והמשמידה. גם בית הדין הבינלאומי האמור וגם 'יד ושם' העתידי יהיו מוסדות כלל עולמיים רשמיים; אדמתם תהיה בינלאומית ושייכת למוסדות המוכרים של משפחת האומות. יחול עליהם מושג חדש במדינאות העולמית – 'ריבונות כל העולם'".

 

ריבונות כל העולם; המרת הריבונות היהודית בריבונות קוסמופוליטית. על "יד ושם", ולא רק על "יד ושם". ב"אני מאמין" של הבלוג שלו, מתאר אותו מי שישב על כיסאם של הרצל, ויצמן וב"ג כנשיא ההסתדרות הציונית, כ"מסע ארוך שיצא מן היהדות, עובר בישראליות ורוצה להגיע אל האנושיות האוניברסלית". כל כך דומה הפוסט ציונות לפְּרֶה-ציונות – לאותם יהודים שנשאו את בשורת הקוסמופוליטיות; כאילו לא קרה דבר, כאילו לא למדנו מאומה, כאילו הקוסמופוליטיות הזאת לא התנפצה על עמנו באופן האכזרי ביותר והטרגי ביותר, ולימדה אותנו את השיעור ההיסטורי – שאם איננו מבינים את נכונות הרעיון הציוני מלכתחילה, כמימוש זכותו של העם היהודי לריבונות לאומית בארצו, נאלץ להבין את ההכרח הציוני, לנוכח האלטרנטיבה.

 

"לנצח את היטלר", נקרא ספרו הפוסט-ציוני של בורג. אולם היטלר שאף עד נשמת אפו האחרונה לשים קץ לקיום היהודי. האם המסע מן היהדות, גם אם הוא מוגדר כמסע "אל האנושיות", הוא ניצחון על היטלר, או חלילה ניצחון של היטלר?

 

הערה לסיום – לא בכדי כיניתי את המאמר "מסע צלב נגד זיכרון השואה" ולא נגד "זכר השואה". איני חושד באותם אנשים שהם רוצים להשכיח את זכר השואה. אולם מאבקם הוא נגד הצביון שבו אנו זוכרים את השואה ומפיקים ממנה את הלקחים. מאבקם הוא להמרת הזיכרון של הניסיון להשמיד את העם היהודי, לזיכרון אוניברסלי של אנשים רעים שעשו מעשים רעים נגד בני אדם אחרים. 

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 28/4/2014 10:36   בקטגוריות אנשים, הגות, הזירה הלשונית, היסטוריה, חינוך, יהדות, פוליטיקה, ציונות, שואה, תרבות  
הקטע משוייך לנושא החם: יום השואה
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ