לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


1/2012

"צוותא" שלי


הכתבה על מועדון "צוותא", במלאת 40 שנה למעברו למעונו הנוכחי במרתף לונדון מיניסטור, לא הייתה רק מרתקת ומעשירה, אלא גם עוררה בי זיכרונות וגעגועים למקום שהיה משמעותי, יותר מכל מקום אחר, בעיצוב העדפותיי וטעמי התרבותי.

 

כנער רמת גני, בשלהי שנות ה-70 וראשית שנות ה-80, ביליתי רבים מלילות שבת שלי במועדון "צוותא"; בהופעות בלתי נשכחות של חוה אלברשטיין, שלום חנוך, מתי כספי, שלמה ארצי ובהצגות של חנוך לוין, חלקן בביצוע שחקני "הקאמרי". תחבורה ציבורית אין ולא הייתה בשבת, כידוע. רישיונות נהיגה טרם היו לנו. נסיעה במונית לא ממש יכולנו להרשות לעצמנו. וכך, הלכנו ברגל, 40 דקות הליכה מהירה לכל כיוון, חבריי ואני וכשבגרתי יותר – חברתי ואני. שם ביליתי רבים מלילות שבת בחופשותיי מן הצבא.

 

דווקא בחירתי בחיי קיבוץ הרחיקה אותי מן המועדון הקיבוצי בלב העיר, בשל המרחק בין צפון הגולן לת"א. מפעם לפעם יוצא לי להשתתף גם היום באירועים ב"צוותא", כמו לאחרונה, באירוע ההשקה של הספר "המאסטרו" – הביוגרפיה של שלונסקי, מייסד המועדון.

 

זיכרון מאוחר יותר מן המועדון, הוא מן האחד במאי 1994. ביום זה נערך במועדון "צוותא" כנס היסוד של תנועת "השמאל עם הגולן" – ארגון של אנשי שמאל שהתנגדו לנסיגה מהגולן. הרוח החיה מאחורי ההתארגנות הייתה דני זמיר, היום ראש מכינת רבין, ולצדו תא"ל (מיל') רן שריג מבית השיטה ואחרים. בין הדוברים באירוע זכורים לי פרופ' עדי צמח ומאיר אריאל. מאיר אריאל לא הופיע בשירה, אלא נשא דברים חד משמעיים נגד עקירת יישובי הגולן, מעשה המנוגד לרעיון השלום בו הוא דוגל. הוא אמר ששאלת הריבונות אינה מעניינת אותו, ואם הסורים יחזרו בהם מן הדרישה לעקור את היישובים, הוא מוכן שישראל תיסוג מהגולן, אולם כל עוד הם דורשים את עקירת היישובים, הם מעידים על עצמם שפניהם אינם לשלום ולכן יש להתנגד להסכם מן הסוג עליו דובר באותם ימים.

 

בראיון לכתבה ב"ידיעות הקיבוץ" התפאר משה טנא ש"לא יהיה פה כנס של אנשי ימין מובהקים או של מתנחלים. פשוט לא יהיה. אני אגיד להם שהתאריך תפוס". ואיך התייחס המועדון לכנס של אנשי שמאל מובהקים, שיצאו נגד מדיניות ממשלת ה"שמאל"? הנה, מצד אחד אירחו את הכנס. מצד שני, כנראה שלא הכל אהבו עובדה זו, בקיבוץ הארצי. עובדה, כעבור 5 שנים, ב-1999, בתקופת כהונתו של ברק בראשות הממשלה, סירב מועדון "צוותא" לתת את המועדון לכנס נוסף של "השמאל עם הגולן". אכן, קיבלנו תשובות בנוסח "התאריך תפוס" אך כאשר ניסינו לתאם תאריך מוסכם, התברר ש"צוותא" הוא אמנם מעוז ה"שמאל", אך לא כאשר מדובר בשמאל התומך בהתיישבות בגולן, ונאלצנו לנדוד לסמינר אפעל.

 

שנה מאוחר יותר, נפגשתי, יחד עם המחזאי רועי רשקס, חבר קיבוץ סאסא, עם משה טנא, מנכ"ל "צוותא", וניסינו לעניין אותו במיזם חדש, שביקשנו את חסות המועדון עליו. היה זה "סאטירמה"ג" - קברט סאטירי, פרי עטו של רשקס, המבטא את עמדתנו נגד מדיניות הממשלה, שניסתה לקדם נסיגה מהגולן. רשקס, מחשובי המחזאים בישראל, חבר הקיבוץ הארצי, בן בית ב"צוותא", שהנחיל לה באותם ימים הצלחה רבה בהצגתו "סוג'וד"; לא יעלה על הדעת ש"צוותא" תסרב לו.

 

ואכן, הפגישה הייתה מאוד נעימה ולבבית וטנא התלהב מן הרעיון... אבל לא מצא כסף כדי לממנו... הקברט עלה רק כעבור שנה, לאחר שהתחלתי לנהל את מתנ"ס הגולן, במימון המתנ"ס (הרפתקה כלכלית שהייתה גדולה עלינו בכמה מידות).

 

יתכן שדבריו של טנא בכתבה מסבירים את חסימתנו, אך כיצד הם מתיישבים עם הודעה חריפה לתקשורת, שהוציא טנא לפני מחצית השנה, בה הכחיש מכל וכל את טענתו של אריאל הורביץ, בכתבה בערוץ עשר, לפיה מועדון "צוותא" החרים את אמו, נעמי שמר, לאחר שביטאה את עמדותיה הפוליטיות? באותה הודעה, כתב טנא: "ב'צוותא' מופיעים כל אמני ישראל מהשורה הראשונה, ללא קשר לדעותיהם הפוליטיות וכל מי שאומר אחרת חוטא לאמת - וכך 'צוותא' נוהגת כבר 60 שנים". 

 

ואם כבר הזכרנו את נעמי שמר ואת מאיר אריאל, יש לתקן מיתוס שהוזכר בכתבה, על פיו שירו של אריאל "ירושלים של ברזל" היה שיר מחאה והתרסה במלחמת ששת הימים. אין לכך שחר. שלושה שבועות לפני מלחמת ששת הימים הופיעה שולי נתן בפסטיבל הזמר והפזמון עם "ירושלים של זהב" – שיר קינה של נעמי שמר על ירושלים המחולקת. גרסתו של אריאל, "ירושלים של ברזל", היא גרסתם של הלוחמים, משחררי ירושלים, שכתב אריאל, אחד הלוחמים. אריאל השמיע את שירו, לראשונה, במסדר הניצחון של חטיבת הצנחנים בהר הצופים, מיד בתום המלחמה ולמחרת שוב, במסדר על הר הבית. כמו הבית שהוסיפה שמר לשירה: "חזרנו אל בורות המים" וגו' – תשובתה לבית "איכה יבשו בורות המים", כך גם מאיר אריאל כתב את "הלא לחומותיך קראנו דרור", כתשובת הלוחמים ל"העיר אשר בדד יושבת ובלבה חומה". תשובתו ל"ואין יורד לים המלח בדרך יריחו" היא "עכשיו אפשר לים המלח בדרך יריחו". נכון, השיר דיבר גם על כאב השכול והאובדן, שבעטיים ירושלים היא "כמעט כולך זהב" ולא "אשר כולה זהב", אך אין בכך כדי להצביע על פקפוק בצדקת המטרה: "במחשכיך ירושלים מצאנו לב אוהב, עת באנו להרחיב גבוליך ולמגר אויב". הדבקות במטרה הזאת לא נפגעה כתוצאה מן המחיר הכבד: "נושך שפתיו ולא בלי יגע, הוסיף הגדוד ללחום, עד שסוף סוף הוחלף הדגל מעל בית הנכאות". מן הראוי, שבחגיגות 40 שנה למשכנה של "צוותא", לא תסולף ההיסטוריה.

 

* "ידיעות הקיבוץ"

נכתב על ידי הייטנר , 29/1/2012 00:19   בקטגוריות אמנות, אנשים, הגולן, היסטוריה, התנועה הקיבוצית, פוליטיקה, תיאטרון, תרבות  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ