לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


1/2011

רוצה לחיות בירושלים של אמצע (חלק ב')


ד. סמלים קשים כאבן

 

שיר 7:

 

בירושלים הכל סמלים, אפילו שני אוהבים בה / יהיו סמל, כמו האריה, כמו כיפת הזהב כמו השערים. / לפעמים הם אוהבים על סמליות רכה מידי / ולפעמים הסמלים קשים כאבן וחדים כמסמרים. / לכן הם אוהבים על מזרן של תרי"ג קפיצים / כמספר המצוות, מצוות עשה ולא תעשה, / עשי ולא תעשי, וזה טוב לאהבה / ולתענוגיה. והם מדברים בקולות פעמונים / וביללות מואזין וליד מיטתם נעלים ריקות / כמו על פתח מסגד. ועל מזוזת ביתם כתוב: "ואהבתם בכל לבבכם ובכל נפשכם". [1]

 

בין השירים במחזור זה, שזורים השירים בהם שואל המשורר למה ירושלים ולא ערים אחרות. הרי אם ירושלים היא ספינה טובעת, המסקנה היא שיש לברוח ממנה. עמיחי אוהב את ירושלים ומודע לכך שאין היא עיר רגילה. הוא מודע לכך שהעיר עמוסת סמלים ושאין אפשרות לנתק אותה מהסמלים. ירושלים היא עיר שאי אפשר לחיות בה סתם חיים נורמאליים ולהתעלם מהסמליות והקדושה שבה. "אפילו שני אוהבים בה יהיו סמל". עמיחי חוזר לגיבורי המחזור – אותם שני אוהבים, והוא מודע לכך שאף הם מסמלים את ירושלים, כמו סמליה המוכרים – האריה, כיפת הזהב (של מסגד עומר) ושערי העיר העתיקה.

 

איך מתמודדים עם העומס הפסיכולוגי הזה? איך חיים בעיר כזאת?

 

החלופה שמציע עמיחי היא חילון והומאניזציה של הסמלים. אין הוא רוצה לוותר על הסמלים, כיוון שוויתור עליהם הוא ויתור על התרבות. הוא מציע לעדן אותם. בידינו הבחירה, האם הסמלים הללו יהיו קשים כאבן וחדים כמסמרים, או סמליות רכה.

 

ירושלים עלולה להיות עיר של מלחמת דתות ולאומים – מלחמה בין "קולות פעמונים", רמז לשירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב" [2] לבין קול המואזין. זאת תהיה עיר של סמלים קשים וחדים. אולם אותם סמלים עשויים להיות לסמלים של אהבה. אין הוא מציע לוותר על הדת, אלא לתעל אותה לכיוון אנושי ואוהב. תרי"ג המצוות עלולות להיות עילה למלחמה, אך הן עשויות לשרת את האהבה, להיות תרי"ג קפיצים על מזרן של מעשה האהבה. הוא מציע שמצוות העשה והאל תעשה ישרתו את טובת האדם ואת האהבה בין בני אדם. אין הוא חושב שיש לוותר על קול הפעמונים וקול המואזין, אלא שהקולות הללו צריכים לשוחח ביניהם. אין הוא מציע לוותר על המזוזה, אלא לשנות את הדגשים בטקסט הכתוב בה. הפסוק מתוך קריאת שמע אותו דורש עמיחי הוא "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך". כאשר הדגש הוא על אלוהים, התוצאה עלולה להיות מלחמת דת. עמיחי מציע לשים את הדגש על "ואהבתם".


            ה. ירושלים של אמצע

 

שיר 9:

 

למה ירושלים תמיד שתים, של מעלה ושל מטה / ואני רוצה לחיות בירושלים של אמצע / בלי לחבוט את ראשי למעלה ובלי לפצוע את רגלי למטה. / ולמה ירושלים בלשון זוגית כמו ידיים ורגלים, / אני רוצה להיות רק בירושל אחת / כי אני רק אני אחד ולא אניים. [3]

           

שיר זה ממשיך את המהלך, של ניסיון לגשר בין ירושלים של מעלה וירושלים של מטה. את ירושלים של מעלה הוא כבר הגדיר כ"ירושלים של מטה מן המטה". אך גם ויתור על ה"מעלה", אינו רצוי ומסוכן. נכון שאם ינסה להתרומם לירושלים של מעלה הוא עלול לחבוט את ראשו, אך הסתפקות בירושלים של מטה בלבד, עלולה לפצוע את רגליו. לירושלים של מטה בלבד, אין כל יתרון על "לונדון עם הגנים והארמונות והמגדלים והצלצול מראש הביג בן" [4], או על "סן פרנציסקו הנשגבה". [5]

 

המשורר מחפש את ההרמוניה, את דרך האמצע, את שביל הזהב, את הדרך השלישית בין ירושלים של מעלה לירושלים של מטה. הוא מחפש את ירושלים של אמצע. זאת ירושלים שבה הוא רוצה לחיות.

 

הוא רוצה למזג את שתי הירושלים – ירושל של מעלה וירושל של מטה, לירושל אחת – של האמצע. הוא אדם אחד, הוא "אני", והוא רוצה ירושלים של בני אדם. הלשון הזוגית של השם ירושלים, מתאר את היותה שתי ערים, למעשה – של מעלה ושל מטה. עמיחי רוצה עיר אחת, שיש בה מקום לתרבות העתיקה ולדת, ובלבד שהם אינם העיקר והאדם אינו כלי לשירותם, אלא האדם הוא העיקר והם נותנים טעם לחייו.  


            ו. רגשות שמתמלאות רוח

 

שיר 10:

 

ויש יום שהכל בו מיפרשים מיפרשים / אף-על-פי שאין ים בירושלים ואין בה נהר. / הכל מיפרשים, הדגלים, הטליתות, הקפוטות, / גלימות הנזירים, הגלביות והכפיות / שמלות הנשים הצעירות ושביסי הראש, / הפרוכות ושטיחי התפילה והרגשות שמתמלאות רוח / והתקוות המשייטות לכיוונים אחרים, / אפילו ידי אבי המברכות והפרושות / ופני אמי הגדולות ומותה הרחוק של רות, / כולם, כולם מיפרשים, כולם ברגטה המפוארת / על שני ימיה של ירושלים: / ים הזיכרון ויש השכחה. [6]

 

בירושלים אין ים. עובדה. אך ירושלים היא עיר רוחנית, עמוסה לעייפה ברוח. ולכן, הכל בה מיפרשים. כיוון שירושלים היא עיר של סמלים, הבדים השכיחים בה הם דגלים ואביזרי דתות. וכולם מלאים ברוח, המנפחת אותם כנפח מיפרש בים.

 

אך הרי אין בירושלים ים ואין בה נהר. יש, טוען עמיחי. לא ים אחד, אלא שניים – ים הזיכרון וים השכחה. וכך, המיפרשים הם של ספינות המשייטות בשני הימים הללו.

 

בשיר 5 תאר עמיחי את ירושלים כעיר שטבעה בים הזיכרון. אילו היה בה רק ים של זיכרון, נגזר היה על ירושלים לשקוע מעומס הזיכרון. עמיחי אינו רוצה לוותר על הזיכרון – על התרבות והזהות. אין הוא רוצה שנהיה עבדים לזיכרון, אלא שנשלוט בו, שנשכיל לנווט בו. על מנת שנצליח בכך, יש צורך בקונטרה, שתאזן את כוח הזיכרון. כוח הנגד הוא השכחה. אם לצד ים הזיכרון קיים גם ים השכחה, ויש זרימה בין שני הימים הללו; אם ירושלים היא עיר שני ימים, זו ירושלים של אמצע, שבה הוא רוצה לחיות, כי זו עיר שניתן לחיות בה.


            ז. אנחנו מקומות קדושים

 

שיר 18:

 

שני אוהבים מדברים זה עם זה בירושלים / בהתלהבות של מדריכי תיירים ומצביעים / ונוגעים ומסבירים: אלה עיני אבי שאת רואה / בפניי, אלה הירכים החלקות שירשתי מאם / רחוקה בימי הביניים, זה קולי שהגיע מלפני / שלושת אלפים שנה, זה צבע עיניי, זה פסיפס נפשי, / ואלה שכבות נפשי. אנחנו מקומות קדושים. / ובמערות עתיקות אפשר להסתתר ולכתוב / מגילות גנוזות ולשכב בהן באפלה. / פעם ראיתי בעין כרם במערה זנוחה / נוצות של תרנגול ושמלת אישה קרועה / וקינאתי קנאה גדולה בחרי אף, כמעט כמו בתנ"ך. / ובחצר בית היתומים במנזר שליד המערה / פתאום מהומה גדולה והתרוצצות / של ילדות ונזירות, ועז מטורפת וכלבים נובחים. / אחר-כך, דממה וחומה חומה. [7]

 

משפט המפתח של השיר, בעיניי, הוא "אנחנו מקומות קדושים". אם בשיר "תיירים" עמיחי מתאר את עבודת מדריך התיירים המצביע על אתרים ארכיאולוגיים, על מקומות קדושים, ומצפה שההתייחסות תהיה לקדושת האדם, בשיר הזה הוא מממש את הציפיה הזאת. כאן הוא מתאר את זוג האוהבים, ומדמה אותם למדריכי תיירים מתלהבים. אלא שלא מאתרים ארכיאולוגיים הם מתלהבים, כי אם מגילוי מכמני הגוף ושכבות הנפש. האדם הוא קדוש, ולכן המקומות הקדושים נמצאים באדם.

 

בחלקו של השיר מעמת עמיחי את האידיליה הזוגית הזאת, לתיאור הסיטואציה הבלתי ברורה, "בחצר בית היתומים במנזר שליד המערה" – תיאור ריאלי של מציאות מטורפת, המשלבת בטירופה נזירות, ילדות, כלבים ועז. מה עושה כאן התיאור הזה? בעיניי זהו תיאור קיצוני של סינדרום ירושלים – אותו טירוף אקסטזי בעיר. עמיחי נבעת מהסיטואציה, אך הוא יודע שאין ירושלים בלעדיה, ואי אפשר לברוח לשכבות הנפש ולהסתתר במערות העתיקות שבגוף. הוא אוהב את ירושלים שיש בה מזה ומזה. הוא רואה את תפקידו לייצג בתוכה את החלופה השפויה של זוג האוהבים.

 

בדימויים הארכיאולוגיים של זוג האוהבים, יש מסר כפול. מצד אחד, המסר ש"אנחנו המקומות הקדושים". מצד שני – השימוש דווקא בדימויים אלה, במערות הקדומות ובמגילות הגנוזות, מבטא את התובנה שהאהבה והזוגיות אינם יכולים להיות מפלט אסקפיסטי מעומס הזיכרון ההיסטורי של העיר. יש למצוא את הדרך להתנהל עם הכובד הזה, מתוך השלמה עם ישותו, ולמצוא את הדרך לתת מקום מרכזי בתוכו לאדם ולאהבה.


            ח. אולי נוצרת דת חדשה

 

שיר 20:

 

אני מוכרח תמיד ללכת בכיוון נגדי לכל / שעובר ועבר. כך אני חש שאני חי בירושלים: / אני הולך נגד תהלוכות הצליינים בעיר העתיקה / אני מתחכך בהם, משתפשף, חש את ארג בגדיהם / ומריח את ריחם ושומע את דיבוריהם וזמרתם, / הם עפים ליד לחיי כמו עננים יפים. / לפעמים אני מסתבך בקהל המלווים של מת / ויוצא בקצה השני בכיוון החיים הטובים, ולפעמים / אני שבוי בתוך מצעדי שמחה ומרים יד / כמו שחיין נגד הזרם או כאומר שלום, שלום, לכו, לכו לכם, / ואני לצד השני, אל אבלי ומנוחתי. / אני הולך נגד הגעגועים ונגד התפילות / כדי לחוש את נשמתם החמה על פניי / ואת זמזום ורשרוש חומרי הגעגועים והתפילה. / וכך אולי נוצרת דת חדשה, כמו אש מגפרור משתפשף / וכמו החיכוך שעושה חשמל.

 

בשיר זה מבטא עמיחי את רגשות המשיכה - דחייה שלו, להוויה הירושלמית עמוסת המסרים, הסמלים, הדתות והאידיאולוגיות. מצד אחד אין הוא חלק מהזרם הזה, אין הוא רוצה להישטף בו, ולתחושתו, כדי לשמור על שפיותו, הוא חייב לשמור על דרך עצמאית. אולם הדרך העצמאית אינה יכולה להתעלם מהזרמים הללו, אינה יכולה שלא להתייחס אליהם, להתחכך בהם, גם לריב איתם. הזרם הוא יסוד מוסד בירושלמיות, אין ירושלמיות שיכולה להתעלם ממנו ואי אפשר להמציא ירושלמיות אדישה אליו, שאינה נבנית ביחס אליו.

 

הדרך העצמאית שהוא בוחר היא לעומתיות – הוא הולך בכיוון הנגדי לדרך שהאוריינטציה שלה היא אל העבר, "לכל שעובר ועבר". אולם אין הוא מוותר על הקסם שבחיכוך עם הדרך אל העבר. אין הוא מוותר על החיכוך והשפשוף; לצד הדחייה – יש בו גם משיכה לחוש את ארג בגדיהם, להריח את ריחם ולשמוע את דיבוריהם וזמרתם. האוריינטציה אל העבר עלולה להוביל למוות ולכן הוא מדמה אותה ללוויית המת. הוא הולך בכיוון הנגדי, לעבר החיים הטובים. הוא מעדיף את ה"דולצ'ה ויטה" על פני ה"ויה דולרוזה". אולם הוא מבין שלא יוכל להגיע לחיים הטובים, מבלי שיתחכך עם "קהל המלווים של המת". הוא גם אינו מתחבר לאקסטזת מצעדי השמחה בעיר, והוא חש בה כאבל בין חתנים, אבל דרכו אל אבלו ומנוחתו, אינה בריחה או התעלמות ממצעדי השמחה, אלא שחיה בתוכם נגד הזרם, עם כל המאמץ הכרוך בכך. אין הוא מוותר על הקשר עם הצועדים, הוא מברך אותם לשלום. אין הוא מוותר על הגעגועים והתפילות – הם משמעותיים לחייו, גם אם באורח חייו הוא הולך נגדם. הוא לא הולך למקום אחר – הוא הולך נגדם, הוא חייב לחוש את נשמתם, לשמוע את זמזומם ורשרושם. הגעגועים והתפילה הם חומרים חיוניים לבניית דרכו העצמאית.

 

יתכן שדרכו העצמאית היא דת חדשה, אך הוא לא יוכל לבנות את דתו החדשה, אלא מתוך חיכוך עם הדת הישנה, המשמעותית כל כך לחייו, חיכוך שיצית את האש הדרושה ליצירת דת חדשה. "הדת החדשה" – היא יצירתו השירית. החיכוך עם הירושלמיות ההיסטורית, הדתית, הסמלית, הוא השראה לשירתו.


            ט. למה לא אדם אחר

 

שיר 28:

 

למה ירושלים, למה אני / למה לא עיר אחרת למה לא אדם אחר? / פעם עמדתי לפני הכותל המערבי / ופתאום, להקת ציפורים עלתה למעלה / בקריאות ובמשק כנפים, כמו פתקות בקשה / שהשתחררו מבין האבנים הגדולות והכבדות / ועפו אל על.

 

זה שיר הסיום של המחזור "ירושלים ירושלים למה ירושלים?". לכאורה, הגיע המשורר לתחנה הסופית של מסע החיפוש שלו, ונשאר עם נקודת המוצא הלא ברורה – למה ירושלים? אולם כאן מתחוללת תפנית במסע, כאשר הוא מוסיף אליה שאלה נוספת – למה אני? למה לא אדם אחר?

 

בעצם, תוספת השאלה הזאת, היא התשובה להתחבטויותיו. למה ירושלים? כי היא חלק מישותו; כיוון שהירושלמית שלו היא אקזיסטנציאלית, שאם לא יהיה ירושלמי, יהיה אדם אחר. זאת הסיבה לכך שאינו יכול להיות אדיש אליה, אינו יכול שלא לחיות בה ולחיות אותה, אינו יכול "לגור" בה כתייר, כאורח, בלי לחיות את כל משמעותה, גם באם מתוך התנגדות, לעומתיות וחיכוך.

 

התובנה הזאת, מאפשרת לו להביט אחרת על ירושלים – לא לראות את הניגוד בין העומס ההיסטורי והדתי של ירושלים של מעלה, לבין החופש, האהבה והאנושיות, בירושלים של מטה, אלא את ההשלמה ביניהם, ההשלמה שהם משלימים זה את זה, את ירושלים של האמצע.

 

הסמל של ירושלים של מעלה הוא הכותל המערבי, על אבניו הגדולות והכבדות. הציפורים העולות מטה, הן החופש והאנושיות של ירושלים של מטה. הכובד של האבנים הגדולות מוריד מטה את ירושלים של מעלה, ושאיפות הדרור של הציפורים מעלות מעלה את ירושלים של מטה.

 

המהלך מגיע אל שלמותו בהדמיה של הציפורים לפתקי הבקשה בכותל. המשורר מבין שאין המדובר רק באבנים דוממות, אלא באבנים המלאות בבקשות אנושיות, נורמאליות, של אנשים אמיתיים, בשר ודם. לאנשים יש מחשבות ורגשות תקוות וציפיות, אותן הוא מדמה לציפורים המתעופפות אל על. האבנים אינן נושאות רק את משק כנפי ההיסטוריה, המעיק עליו כל כך, אלא גם משק הכנפיים של הציפורים האנושיות כל כך.

 

התובנה הזאת מביאה את המשורר לפיוס עם ירושלים ועם הירושלמיות. הפיוס הזה, הוא הפיוס עם עצמו. הוא מצא את ירושלים של האמצע, שבה הוא רוצה לחיות.


            י. סיכום

 

יצאתי למסע בעקבות שירי ירושלים של יהודה עמיחי, בספרו "פתוח סגור פתוח". נקודת המוצא הייתה שירו המוקדם יותר – "תיירים".

 

השיר "תיירים" ממחיש באופן ציורי את הדיסוננס בין הכובד של ירושלים כעיר דתית, עמוסת זיכרונות ואידיאולוגיות, לבין ירושלים של אנשים נורמאליים החיים בה את חייהם האנושיים, והעדפתו החד משמעית את הנורמאליות.

 

השאלה העולה מהבחירה הזאת, היא למה דווקא ירושלים? הרי הוא יכול לבחור בכל עיר אחרת בעולם, שאין בה אותו כובד ועומס המכבידים עליו ועל חייו. השירים מבטאים דיסוננס – אהבה / שנאה, משיכה / דחיה, לירושלים ולירושלמיות. אולם ככל שהוא מעמיק לבחון את הסוגיה, הולכת ומתבהרת התמונה.

 

אם בתחילה נדמה שהדחיה שלו היא מירושלים של ההיסטוריה, הדת והכותל והמשיכה שלו היא לירושלים נורמאלית, אט אט מתחוור לו ולקורא, שאותה ירושלים שדוחה אותו היא גם זו שמושכת אותו. שהתנגדותו למה שהיא מסמלת אינה מוחלטת, אלא יש לו רצון להשתייך אליה, גם כ"שבוי במצעדי שמחה", להתחכך בה. אין לו ירושלים אחרת, ובלי ירושלים הזאת, הוא יהיה אדם אחר.

 

קריאה שטחית של השירים, המבחינה רק בלעומתיות בין ירושלים של מדריך התיירים לירושלים של האיש עם הסל, עלולה לזהות במסר ההומאניסטי של עמיחי גישה ניהיליסטית, בריחה לחיים נטולי מחויבות, מעבר לרצונות ולצרכים הפרטיים של הפרט. קריאה ברבדים העמוקים יותר של השיר, מצביעה על גישה הרבה יותר מורכבת, המתבטאת בשורה "רוצה לחיות בירושלים של אמצע". לירושלים הזאת הוא מגיע כשהוא נוכח במשק כנפי להקת הציפורים החופשיות המתרוממות לשמים מבין אבני הכותל המערבי. 

 

אסיים בבית מתוך שירו של עמיחי "כל הדורות שלפניי", המבהיר את תחושת המחויבות של המשורר, שהיא משקל הנגד לשאיפתו אל הנורמאליות:

 

כל הדורות שלפניי תרמו אותי / קמעה קמעה כדי שאוקם כאן בירושלים / בבת אחת, כמו בית תפילה או מוסד צדקה. // זה מחייב. שמי הוא שם תורמיי. [8]


 

            יא. ביבליוגרפיה

 

יהודה עמיחי; פתוח סגור פתוח; הוצאת שוקן; ירושלים ותל-אביב; תשנ"ח 1998.

יהודה עמיחי; שירי ירושלים; הוצאת שוקן / ירושלים ותל אביב; ישראל תשמ"ז 1987.

עמיחי, יהודה; שלוה גדולה – שאלות ותשובות; הוצאת שוקן; ירושלים ותל-אביב; תש"ם 1980.



[1] שם, עמ' 143-144.

[2] "אוויר הרים צלול כיין / וריח אורנים / נישא ברוח הערביים / עם קול פעמונים".

[3] פס"פ, ע' 144.

[4] שיר 15, שם, ע' 147-148.

[5] שיר 22, שם, ע' 151.

[6] שם, ע' 145.

[7] שם, ע' 149.

[8] יהודה עמיחי; שירי ירושלים; הוצאת שוקן / ירושלים ותל אביב; ישראל תשמ"ז 1987. ע' 8.

 

* עבודת גמר בקורס "ירושלים - בין סיוט לחלום", במסגרת לימודי תואר שני ביהדות במכון שכטר. הוגשה לפרופ' חיים באר. הציון - 100. חלק ב'

נכתב על ידי הייטנר , 18/1/2011 10:10   בקטגוריות אנשים, יהדות, ספרות ואמנות, עבודות אקדמיות, ציונות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ