לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


1/2011

חוני המעגל - במקורות חז"ל ובספרות החדשה


ראשי פרקים לשיעור ב"חברותא", מתנ"ס הגולן

 

צדיק ואיש מופת, תקופת הבית השני, מאה הראשונה לפנה"ס. מדרשים ואגדות, בעיקר סביב כושרו להוריד גשם – סגולה ייחודית לצדיקים, בימים בהם הקיום והכלכלה היו מבוססים על חקלאות ועל הגשם.

 

"המעגל": א. הולך בדרך הטובה "פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל-דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ" (משלי ד' כ"ו). ב. לשון עיגול על "שעג עוגה ועמד בתוכה", במדרש הורדת הגשם. ג. מלשון "מעגילה" – כלי עבודה של טייחים. יתכן שזה היה מקצועו.

 

דמותו מוכרת בעיקר בזכות שני סיפורים –הורדת הגשם, וסיפור החרובים ו-70 שנות השינה.

 

חוני המעגל כמוריד גשם

 

הופעה במשנה: סדר מועד מסכת תענית. דיני תעניות, בית דין היה גוזר על הציבור בתקופות בצורת. פרק ג' ממיין את האירועים שבהם ראוי ומקובל להתריע = לזעוק, לעורר את הציבור ודרכו להשפיע על הקב"ה בתפילה, זעקה וצום.

 

במשנה ח' - להתריע על צרה שעלולה לבוא על הציבור, זולת רוב גשמים. ההלכה יוצאת מאקסיומה, שגשם הוא טוב. אסור ומסוכן לזעוק להפסקת גשמים.

 

בהקשר להלכה זו מופיעה האגדה אודות חוני המעגל.

 

1. "על כל צרה שתבוא על הציבור - מתריעין עליהן, חוץ מרוב הגשמים. מעשה שאמרו לו לחוני המעגל, התפלל שיירדו גשמים.  אמר להם, צאו והכניסו תנורי פסחים, בשביל שלא יימוקו.  התפלל, ולא ירדו גשמים. עג עוגה, ועמד בתוכה ואמר, ריבונו של עולם, בניך שמו פניהם עליי, שאני כבן בית לפניך; נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן, עד שתרחם על בניך.  התחילו הגשמים מנטפים; אמר, לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות.  ירדו בזעף; אמר, לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה.  ירדו כתקנן, עד שעלו ישראל מירושלים להר הבית מרוב הגשמים.  אמרו לו, כשם שהתפללת עליהן שיירדו, כך התפלל עליהן שילכו להן.  אמר להם, צאו וראו אם נמחת אבן הטועים.  שלח לו שמעון בן שטח ואמר לו, צריך אתה לינדות; אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא לפני המקום כבן שמתחטא לפני אביו, והוא עושה לו רצונו.  עליך הכתוב אומר, "ישמח אביך, ואימך; ותגל, יולדתך" (משלי כג,כה)". משנה, סדר מועד, מסכת תענית, פרק ג', משנה ח'.

 

ידוע כבעל סגולה של הורדת גשמים. מעידה על חוני כצדיק. הציבור פנה אל חוני בבקשה שיתפלל לרדת הגשמים. לא יזם עד שקיבל את הפניה. משלקח על עצמו את המשימה, אחז בה ולא הרפה עד שהשיג את מבוקשו.

 

גילה ביטחון בתוצאותיה - להכניס את התנורים פנימה, לתוך הבית. התפילה הראשונה – לא הניבה את התוצאות. עג עיגול ונכנס לתוכו. אקט של התבדלות מן החברה –קשר ייחודי עם האלוהים. דורש להיענות לתפילתו בנימוק "אני כבן בית לפניך" והעובדה שהציבור בוטח בו, "בניך שמו פניהם עליי". שביתת שבת עד שתפילתו תיענה. מתחיל לרדת גשם קל. דורש גשם עז יותר. גשמי זעף, דורש גשמי ברכה. ירד ללא הפסק עד שהחל להזיק. הציבור שב ופנה אל חוני שיתפלל להפסקת הגשם. ואכן, חוני התפלל והגשם נפסק.

 

דמות בעלת השפעה יוצאת דופן על הקב"ה. תעוזה לדרוש ולכוון. תפילה להפסקת הגשם מנוגדת להלכה. למה הוכנסה? לדעתי, כיוון שהאגדה הייתה שגורה ולא היה טעם להתעלם. מוטב לתעל.

 

שמעון בן שטח, נשיא הסנהדרין והמנהיג הרוחני החשוב ביותר בתקופת החשמונאים, הבהיר לחוני שהוא ראוי לנידוי בשל המעשה, אך ניצל רק כיוון שיחסיו עם אלוהים כיחסי אב ובנו, והוא "מתחטא", מתפנק, מנצל את אהבת האב. דבריו וצרופם לטקסט – חיזוק ההלכה; אין להסיק מהפריבילגיה של חוני.

 

בתלמוד בבלי מופיעה גרסה מורחבת של הסיפור:

 

2. מעשה ששלחו לחוני המעגל וכו'.  ת"ר: פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני המעגל: התפלל וירדו גשמים. התפלל ולא ירדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה כדרך שעשה חבקוק הנביא, שנאמר (חבקוק ב) על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור וגו'. אמר לפניו: ריבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין. אמרו לו תלמידיו: רבי ראינוך ולא נמות. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא להתיר שבועתך. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. ירדו בזעף עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית, ושיערו חכמים שאין טיפה פחותה מלוג. אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם. אמר לפניו: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן, עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים. אמרו לו: רבי, כשם שהתפללת שירדו כך, התפלל וילכו להם. אמר להם: כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה, אעפ"כ הביאו לי פר הודאה. הביאו לו פר הודאה. סמך שתי ידיו עליו ואמר לפניו: רבש"ע, עמך ישראל, שהוצאת ממצרים, אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות. כעסת עליהם - אינן יכולין לעמוד. השפעת עליהם טובה - אינן יכולין לעמוד. יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריווח בעולם. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות. שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נידוי, שאילו שנים כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו של אליהו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך. אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום, ועושה לך רצונך כבן שמתחטא על אביו, ועושה לו רצונו ואומר לו: אבא הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים שקדים אפרסקים ורימונים ונותן לו. ועליך הכתוב אומר (משלי כג): ישמח אביך ואמך ותגל יולדתיך. תנו רבנן: מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל (איוב כב) "ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור" ותגזר. אומר אתה גזרת מלמטה והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה, ועל דרכיך נגה אור. דור שהיה אפל הארת בתפילתך, "כי השפילו, ותאמר גוה" דור שהיה שפל הגבהתו בתפילתך. "ושח עיניים  יושיע" דור ששח בעוונו הושעתו בתפילתך "ימלט אי נקי" דור שלא היה נקי מלטתו בתפלתך. "ונמלט בבור כפיך" מלטתו במעשה ידיך הברורין. תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ג ע"א.

 

 

ש. מה השוני בין הסיפורים? בדמותו של חוני?

השוני בדמותו של חוני. במשנה (ובירושלמי) עושה ניסים, פועל לבדו. כאן רב, תלמידיו נמצאים איתו, נוכחים בפעולותיו ותפילותיו והם שותפים בעלילה. מעבירים משוב לרבם. הרב, חוני, קשוב לתלמידיו ופועל בהתאם למשוב. יש כאן מהלך מעניין, הפוך לסדר המקובל, בו התלמידים משפיעים על רבם, המשפיע על הקב"ה ועל פעולותיו.

 

השלד דומה לגירסת המשנה + המשוב של התלמידים. רק רצה לא להפר שבועתך – לכן הוריד קצת גשם. "לעלים את הארץ" – בניגוד להבטחה לנוח. בסוף מבקשים ממנו להפסיק. מהלך הפוך – יוזמת התלמידים, הצטרפות הרב, קבלה בידי אלוהים.

 

הבדל מגירסת המשנה – הנאום האפולוגטי של חוני, בנוגע לתפילה להפסקת הגשם.

 

        סיפור החרובים ושבעים שנות השינה

 

לא מופיע במשנה. גירסאות שונות לחלוטין במשנה ובתלמודים.

 

סיפור השינה של חוני בירושלמי, מופיע בתוך הסיפור על הורדת הגשם:

 

3. חוני המעגל היה סמוך לחורבן בית המקדש. יצא להר אל הפועלים. עד שהוא שם, ירד גשם. נכנס למערה אחת. לאחר שישב נתנמנם לו ועשה שקוע בשנתו שבעים שנה, עד שחרב בית המקדש ונבנה שנית. לסוף שבעים שנה נעור משנתו, יצא לו מן המערה וראה עולם מוחלף – מקום שהיה כרמים עושה זיתים, מקום שהיה זיתים עושה תבואה. שאל לו להעיר. אמר להם: 'מה קול מעולם?' אמרו לו: 'ואין אתה יודע מה קול בעולם?' אמר להם: 'לא'. אמרו לו: 'מי אתה?' אמר להם: 'חוני המעגל'. אמרו לו: 'שמענו שהיה נכנס לעזרה והיא מאירה". נכנס והאירה וקרא על עצמו: 'בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים' תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, דף ט"ז ע"ב. תרגום לעברית.

.

 

מדרש לפסוק מתוך שיר המעלות, מזמור קכ"ו בתהילים "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". ישן בתקופת גלות בבל. "היינו כחולמים" – כפשוטו, ישנו. פגישתו עם הציבור – לא שאלו איך עדיין חי. הבינו שמדובר במחולל נסים. רצו רק הוכחה – נייר הלקמוס, אור בעזרה. אנכרוניזם – ימי בית ראשון. הסבר במקור – סבא של חוני.

 

4. תלמוד בבלי: אמר ר' יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק [חוני א.ה.] היה מצטער על מקרא זה: (תהילים קכו) "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". והאם יש מי שישן שבעים שנים בחלום? יום אחד הלך בדרך, ראה אדם אחד שנוטע חרוב. אמר לו: זה, עד כמה שנים טוען פירות? - עד שבעים שנה. - פשוט לך שאתה חי שבעים שנה?! אמר לו אדם זה - אני, עולם מלא חרובים מצאתי. כפי ששתלו לי אבותיי, כך שותל אני גם כן לבניי. ישב, אכל פיתו, באה לו שינה וישן. הקיפה אותו שן סלע, ונעלם מן העין, וישן שבעים שנה. כאשר קם ראה אדם, שמלקט מהם, מן החרובים. - אתה הוא ששתלת אותו? - בן-בנו אני. - נמצא מכאן, שישנתי שבעים שנה. ראה את חמורו, שנולדו לה עדרים-עדרים של חמורים. הלך לביתו. אמר להם: בנו של חוני המעגל, האם הוא חי? - בנו איננו עוד, בן-בנו ישנו. אמר להם: אני. לא האמינו לו. הלך לבית המדרש, שמע את החכמים שאומרים:"מאירות וברורות הלכותינו כְּבִשְׁנוֹת חוני המעגל". שכאשר היה נכנס לבית המדרש, כל קושיה שהייתה להם לחכמים, היה פותר להם. אמר להם: אני הוא. לא האמינו לו, ולא עשו לו כבוד כראוי לו. חלשה דעתו, ביקש רחמים ומת. זה שאמרו אנשים בפתגם מקובל: או חברה או מיתה.

שם, תרגום - שטיינזלץ.

 

מחכמי הדור. גיבורי התלמוד – החכמים. מופיע מיד אחרי סיפור הורדת הגשמים. האסוציאציה – חוני. הקשר ל"היינו כחולמים" – השתוקקותו לזכות ל-70 שנות חלום. הם יתכן?

 

בירושלמי – כבוד והערצה. בבבלי – גיבור טרגי. לא האמינו לו. מכירים בגדולת חוני גם אחרי 70 שנה. לא סיפק, כי אדם זקוק לשייכות חברתית אמיתית.

 

המדרש - מקומו של האדם בעולם ואחריותו לדורות הבאים. הנטיעה – תפקידנו להמשיך לפתח את הארץ למען הדורות הבאים. למד זאת מאדם פשוט. השינה נועדה להוכיח את אמיתות דברי האיש הפשוט. בביהמ"ד – כמו הנטיעות גם התורה. דברי התורה ישמשו את הדורות הבאים, כפי שקיבלתי מרבותי בעבר.

 

מותו של חוני המעגל

 

גירסת הבבלי "או חברותא או מיתותא".

 

גירסת יוסף בן מתתיהו: הרקע – מלחמת הורקנוס אריסטובלוס. חוני היה ידוע כצדיק חביב אלוהים שהאל שומע לתפילתו בענייני הגשם. אנשי הורקנוס תפסוהו ודרשו שיתפלל לניצחונם: 5. "אלוהינו מלך העולם, מאחר שאלה העומדים אתי הם עמך והנותרים כוהניך, בבקשה ממך, שלא תשמע את אלו נגד אלו ולא תקיים מה שמבקשים אלו נגד אלו". בעקבות דברים אלה, "הקיפו אותו הרשעים שביהודים והרגוהו בסקילה" יוסף בן מתתיהו; "קדמוניות היהודים"; כרך שלישי; ספר 14; קטע ב. א', שורות 19-24.

 

מוזכר רק בהקשר הורדת הגשם. כנראה אגדה מוכרת שהתגלגלה לידי יוספוס (מאה שנה אחרי מותו). חוני הוצא להורג כיוון שסרב להיות שכיר תפילה למען מטרה פוליטית של צד אחד. מסר נפשו על אחדות העם. כתב 400 שנה לפני חתימת הבבלי וסביר שלא הכיר את גירסת "חברותא או מיתותא".

 

ארי אלון: "דכאונו האינסופי של חוני הבבלי"

 

יוצרים רבים כתבו על חוני ובהשראת דמותו, ובהם אהרון אלמוג, נתן זך, יהודית כפרי, דן פגיס, אריה סיוון, זרובבל גלעד, דליה רביקוביץ', לוי בן אמיתי, אברהם וילנסקי, שלמה טנאי ואחרים.

 

הסבר ארי אלון, "עלמא די", חולמים בהקיץ וקצים בחלומות.

 

שתי דמויות שונות של חוני – צדיק טרגי בתלמוד הירושלמי ותלמיד חכם טרגי בתלמוד הבבלי. הארצישראלי נעלם, כי אינו רלוונטי בעולם ללא בית מקדש.

 

עולמו של חוני הבבלי הוא עולם בית המדרש וחברתו היא מעמד תלמידי החכמים. חוני וחבריו מנותקים מהעולם שמחוץ לבית המדרש ובזים למעמד עמי הארצות. בין שני העולמות ושני המעמדות קיים נתק.

 

"חוני הבבלי הוא תלמיד חכם טראגי המסתגר בדל"ת אמות של בית מדרש, מתמכר לתורה הנלמדת, וחי חיי עולם. הוא הגדול מבין תלמידי החכמים בדורו. על כל קוץ וקוץ הוא דורש תילין תילין של הלכות. על כל קושיה וקושיה הוא יודע לתרץ תירוצים רבים – אולי עשרים וארבע. ובכלל, כל עוד הוא בבית המדרש אין אפילו קושיה אחת שנותרת בלתי פתורה ובלתי צלולה".

 

הסבר – "קוץ".

 

חוני חי בעולם מושלם וסגור לכאורה – בית המדרש. הוא הגדול בין הגדולים. עולמו מושלם ולא משאיר סוגיה לא פתורה. הבעיה – העולם המושלם הזה תקף כל עוד הוא מסתגר בתוכו.

 

"יום אחד הוא יוצא מבית המדרש ומתחיל ללכת בדרך. לא ברור מה גרם לו לצאת מבית המדרש, ולא ברור אם ידע עד כמה תהיה יציאה זו משמעותית להמשך חייו. מכל מקום, בדרך הוא רואה עמהארץ אחד נוטע עץ חרוב. הוא מקשה לו את הקושיה הבאה: 'הרי חרוב אינו טוען בפירות אלא לאחר שבעים שנה – ברור לך שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו?" – חוני, כאמור, הוא גדול מקשי הקושיות בדורו. הוא כבר התרגל לכך שאין תלמיד חכם בבית המדרש שאיננו ירא את קושיותיו. משום כך הוא נדהם לעמוד מול נוטע החרובים הבריא והמגושם, המעז לענות לו על קושייתו המפולפלת בביטחון עמארצי חד משמעי: 'אני מצאתי עולם עם חרובים – כשם ששתלו לי אבותיי, כך אשתול לבניי...'. התשובה הזאת מערערת לחלוטין את עולמו של חוני. הוא נכנס למערה ושוקע בתרדמה אפאטית המתפרשת על פני שבעים שנה.

 

הסברו לשינה – דיכאון ואפתיה כי כל עולמו ואמונתו נסדקו. יצאתו מביהמ"ד דבר נדיר. אינו מכיר את העולם האמיתי. בז לו. רגיל להקשות קושיות ולקבל תשובות. פתאום, עם הארץ (הסבר על משמעות המעמד) משיב לו תשובה פשוטה ואמתית ללא פלפול, בהיגיון הבריא של החיים. מבין שחי בעולם וירטואלי. חש נחיתות לעומת עם הארץ. לא יכול להצטרף אל עולם זה, אך גם לא לחזור לעולם ביהמ"ד.

 

"הוא עתיד להתעורר חוני אחר לחלוטין. הוא עתיד להתעורר לתוך תירוצו המתגשם של עמהארץ – לתוך עולם נטוע בחרובים. לבית המדרש הוא לא יצליח לשוב. תלמידי החכמים – מעריציו לשעבר – לא יכירו בו ולא יכירו אותו. הוא ישאל את נפשו למות".

 

כשקם נוכח באמיתות דבריו של עם הארץ. מדוע לא הוכר כשחזר לביהמ"ד? חזר אדם אחר לגמרי. יכול להתענג על הערצת עברו, ותו לא. אינו יכול למצוא מקומו אף באחד משני העולמות.

 

בעבר האמין שהוא חי חיי עולם ועם הארץ חיי שעה. התברר שדווקא ההיפך – חיי עולם אמיתיים, ואילו בבית המדרש חיים וירטואלים, הממזגים עבר ועתיד להווה של חיי שעה, למעשה.

 

(דילוג בדף המקורות) כל עוד הוא חי את הלימוד הוא אינו מקשה קושיות על החיים בעולם הנתון, ועל טעם החיים בעולם הנתון. הלומד תורה 'לשמה' מונע עצמו מלטפל בעולם הנתון. הוא שוקע אל תוך אחת מאותן סוגיות אנטי רלוואנטיות, ומשקיע את כל האנרגיה היצירתית אינטלקטואלית שלו בהתפלפלות סביבן. כל הבעיות שלו מתחילות כשהלימוד נקטע. הקטיעה מכריחה אותו להסתכל אל העולם הזה לא כאל משטח המראה אל אחד מאינסוף העולמות האפשריים, אלא כאל משטח נחיתה. והנחיתה היא טראגית.

 

הוא שואל את הנוטע 'למה אתה נוטע?'. הנוטע לא שואל את עצמו שאלות כאלו. ברור לו שעצם הנטיעה אינה מותנית באכילת הפירות. לחוני ההולך בדרך זה לא ברור. כי חוני שבדרך אינו מוצא כל טעם בפעילות ששכרה הסימולטאני איננו לצידה. אין לו לחוני בעולמו אלא דל"ת אמות של תלמוד תורה, משום כך בשעה שאיננו לומד אין לו בעולם כלום. חוני הולך בדרך ומסתכל על העולם הזה מבחוץ. הנוטע חי אותו מבפנים. אשליית ה'בפנים' של חוני נמשכת כל עוד הוא שקוע בלימוד. הנוטע מעוגן בעולם הזה. מעבריו בין הזמנים אינם כה חדים כמעבריו של חוני. הוא אינו נע בין ההתמכרות המוחלטת אל ה'לשמה' לבין הבריחה המוחלטת אל התרדמה והאפאטיות. הוא נטוע בעולם הזה, אך איננו מכור לכאן ולעכשיו. הוא אוכל את החרוב שנטעו לו אבותיו, ונוטע את החרוב שיאכלו בניו. הוא איננו דוחס את כל העבר והעתיד לתוך יחידה פנטסטית של הווה רגעי. הוא איננו כורת את ענפי העבר והעתיד שהוא יושב עליהם.

 

המציאות של חוני שונה לחלוטין. היא מטוטלת פנטסטית טראגית. או הכל או לא כלום. כשהוא משתקע בתלמוד תורתו, יש לו הווה מפואר שאיננו אלא עתיד ועבר המהותכים בהיתוך שמיימי. אולם כשאינו משתקע בתורה אין לו בעולמו מאומה. הוא בורח, בורח".

 

ביקורת על "עולם התורה" המתנגד לציונות – עולם תלוש, וירטואלי, תורתו חיי שעה, לעומת הנוטעים, אנשי המעשה הציונים, העושים מעשה של חיי עולם (אף שבספר יוצא נגד "הקצים בחלומות"). הפער בין חיי ביהמ"ד למציאות מביא אותו לדיכאון הגורם הן לשינה והן למותו. תלוש משני העולמות. אלון מדמה את חוני לבני הדורות האחרונים שבבית המדרש פלירטטו עם ההשכלה והספרות, התנתקו מביהמ"ד אך לא מצאו מקומם מחוצה לו. חוויה טרגית של ניכור ותלישות.

 

(דילוג בדף המקורות עד "דודי חוני").

 

חנוך לוין: דודי חוני

 

ב-1966 כתב חנוך לוין הצעיר, בן ה-23, במדורו הסאטירי "דף האחוריים של חנוך לוין", שערך בעיתון הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב "דרבן", את הסיפור הקצר "דודי חוני".

 

"דודי חוני שכב לישון מתחת לחרוב והתעורר מקץ 2000 שנה מתחת ללוח מודעות. גם אלה שחשבוהו למת כבר היו מתים מזמן. קם דור שלא חשב עליו כלל.

 

ימינו, ימי שיר השירים, הניצנים נראו בארץ, כמו שנאמר בפזמונים הפופולאריים.

 

כל שד – עופר, כל אף – מגדל. דודי חוני היה אדם תמים. הוא ניער את העשבים מכותנתו והלך אל הרחוב למכור את מעגליו. והימים, ימי שיר השירים; חינניות מנומשות טופפות לאיטן כשהן נשענות על חמודים מתולתלים וצוואריהן מכוסים פרוות שועלים קטנים. דודי חוני, היה אדם בלתי מציאותי; הוא חש למכור מעגלים בעולם ישר זווית. הייתה זו שטות.

 

כמובן, הימים, ימי שיר השירים, מה תעשה שולמית ספורטיבית במעגלי זקן עיקש? הימים נפלו זה אחר זה כמו חרוזים. שרדו בחיים רק אלה שידעו לפזם. הם הרנינו לך את ימותיך באבי אביך. אני ידעתי שדודי חוני לא יוכל לשיר. הוא היה זקן. 2000 שנים הופכות כל אדם לספקן. כששמע אותם שרים שהם חבצלות השרון ושושני העמקים שעיניהם כיונים ולחייהם כערוגות בושם, חייך ולא האמין.

 

אלוהיו שלו לא דיבר חלקלקות כאלה אפילו כשהיה מרוצה. הרבה חורבן ראה מכדי שיתפתה להאמין שקורות בתיהם עשויות ארזים.

 

ראיתיו בפעם האחרונה לפני חודש. בטרם יצא, השליך אל האש את מגילת היוחסין שלו, מגילה עתיקה ומפוררת. בין דודי חוני לבין ברטה קיש הייתה רשימה ארוכה של מחשבי קיצין מבולבלים אך נקיי זרע. לא היה סיכוי שיהיה המשך, הימים ימי שיר השירים, כל הפקחים הם ממזרים. ראיתי אותו יורד לכיכר העיר ומתמוטט בתוך המון רב של ששים מלכות, שמונים פילגשים ועלמות לאין מספר.

 

מכרים סיפרו לי שהמשיך ללכת ולצייר את עיגוליו. בשדרה אחת התקלסו בו הילדים והוא גער בהם שלא יבלבלו לו את העיגולים. שולמית אחת שארבה לו בסתר חדר המדרגות, פירשה את דבריו באופן מסולף וטלפנה למשטרה. מצאוהו השומרים הסובבים בעיר, היכוהו פצעוהו.

 

השבעתי אתכן, בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו?

 

הסיפור עוסק בשבר התרבותי היהודי-ישראלי-עברי בימינו, ובביקורתו של היוצר על ההוויה הציונית, בתלת שיח וירטואוזי בין שיר השירים, חוני המעגל וההוויה הישראלית העכשווית.

 

חוני של ירושלמי – ישן בין בתי המקדש. כשקם זכה לכבוד ויקר. של הבבלי – לא התקבל בביהמ"ד אבל זכה לראות שמכירים בגדולתו. של לוין – ישן בין בית שני לשלישי, אך אפילו אלה שחשבוהו למת כבר מתים. לא קיים בתודעה של איש.

 

הזירה – ישראל הצעירה, הרואה עצמה כהתפרצות מחודשת של נעורי שה"ש, להבדיל מן הגלותיות הזקנה והמיושנת. לוין לועג ליומרה וטוען שזו בסה"כ בבואה עלובה של שיר השירים, תרבות של פזמונים ריקים. הצעירים הישראלים מאמצים את המראה החיצוני בלבד של שה"ש (בפזמונים ובריקודים).

 

"יונתי בחגווי הסלע, בסתר המדרגה" נכתב בשיר השירים, ואצל לוין – "שולמית אחת שארבה לו בסתר חדר המדרגות". בשיר השירים השולמית אומרת "מצאוני, השומרים, הסובבים בעיר, היכוני, פצעוני". אצל לוין השומרים היכו את חוני, אחרי שהשולמית "פירשה את דבריו באופן מסולף וטילפנה למשטרה". בשה"ש אומרת השולמית "השבעתי אתכן בנות ירושלים... אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ". לוין, המספר, מסיים את סיפורו: "השבעתי אתכן בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי, מה תגידו לו"?

 

בשה"ש הדוד – הגבר האהוב. אצל לוין חוני נקרא "דוד". בכך הוא הופך דמות בתוך ההוויה של שה"ש, אף שהוא זר להוויה הישראלית של פסבדו שה"ש. האמירה – ההוויה הישראלית אינה יכולה להתנער ממה שמייצג הדוד. "דוד" – כינוי לאדם ארכאי גלותי בעברית הישראלית המודרנית. ההוויה הישראלית אינה יכולה להתנתק מן הדוד אך אינה מקבלת אותו והוא אינו מתחבר אליה. מנוכר ואבוד.

 

לחוני חכמה של בן 2000 שנה. הוא ראה הכל, ואין הוא קונה את הסיפור הציוני. ממרומי ניסיונו המפעל הציוני נראה לו פיקציה. "הייתה לו רשימה ארוכה של מחשבי קיצין". בעיניו הציונות היא חוליה בשרשרת של משיחי השקר ומחשבי הקצין לאורך שנות הגלות, וסופה – מפח נפש כמו בגלי משיחיות השקר. (רמז לציונות הדתית שהתבססה על שה"ש בשיח הגאולה – "קול דודי דופק" וכו'). לוין מזדהה עם הגישה האירונית והספקנית של הדוד כלפי ההוויה הציונית. הדוד מגורש, ולוין מגרש את עצמו.

 

חוני = חנוך. נולד לניצולי שואה. למד בבי"ס דתי. משני האספקטים הללו לא חש שייך להוויה הישראלית. בדידות, ניכור וחוסר שייכות. חוני לא יכול למצוא עצמו בעולם אליו התעורר, שמשפיל אותו ומתנכר אליו.הילדים מתקלסים בו. הממסד והחברה מקיאים אותו. ההוויה הישראלית – זוויות ישרות. חסרה בה העיגוליות של ההוויה היהודית בגולה. מנסה לעגל את המרובע, (רמז ליומרה הציונית לרבע את המעגל).

 

רחל: חוני המעגל

 

עצבון גורלו של חוני / העיב את נפשי היום: / "פגש בו אדם בדרך / ולא ברכו לשלום". // הלא הדור לא דורו הוא, / הלא מוזר הוא לכל / ותחת כובד הנטל / של מרי בדידותו יפול. // הנה גם אני לבטח / ישנתי בסתר חומה; / אכן בעברי בדרך / ברכת שלום לא אשמע. // הנה בחלמי וזרו / מכר ורע גם לי. / צלו העגום של חוני / פרוש על פני משעולי.

 

רחל, תשרי תרצ"א.

 

הנושא – בדידותו של חוני. בניגוד לבבלי – כשהוא פוגש את האיש, אין הוא מברכו לשלום. אך מעבר למסגרת של פגישה עם איש – מדובר על אחרי התעוררותו. אדם שנקלע לדור שאינו דורו, אינו יכול למצוא את מקומו. הוא מוזר בעיני כל. כורע תחת נטל הבדידות "חברותא או מיתותא".

 

בבית השלישי – מפנה. עוברת לכתוב על עצמה. מדמה עצמה לחוני – בדידות, לא שמעה ברכת שלום בגירושה מדגניה, בדידותה בת"א. הסתגרות. אינה חלק מן הסביבה.

 

אפילו בחלום היא בודדה, אך היא מבינה שאין זה חלום. חיה בצלו העגום של חוני ורומזת שגם היא לא תוכל לעמוד בכך ותכרע למוות. לא משחפת, מבדידות.

 

בגירסה מוקדמת של השיר – היא חוני המעגל, זרה ונוכריה לסביבה.

 

 סיכום – אב טיפוס של ניכור. השראה למי שחשים ניכור. ארי אלון – עזב את העולם הדתי, אך לא התחבר באמת לעולם החילוני ואינו יכול לחזור לעולמו המקורי. חנוך לוין בן לעולים, בי"ס דתי. לא שייך לעולם הדתי, לא לעולם העולים אך גם לא להוויה הצברית. רחל, חולת השחפת, גלתה מקהילתה וחברתה והסתגרה בדירה קטנה כורעת תחת נטל הבדידות הנוראה שתכריע אותה למוות.

 

נכתב על ידי הייטנר , 9/1/2011 23:08   בקטגוריות אנשים, יהדות, מנהיגות, סיפורים, ציונות  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ