לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


2/2017

ביצים בסל הדמוקרטי


ב-69 שנות קיומה של ישראל, כיהנו בארה"ב 12 נשיאים. טראמפ הוא ה-13. ששה מבין הנשיאים היו רפובליקאים. ששה היו דמוקרטים. במשך 36 שנים, במצטבר, נשיאי ארה"ב היו רפובליקאים. במשך 33 שנים, היו נשיאים דמוקרטים. התחלופה בין המפלגות היא בדרך כלל אחרי 8 שנים, בחלק מן המקרים אחרי 4 שנים. זאת, למעט תקופה אחת שבה במשך 12 שנים כיהנו נשיאים רפובליקאים.

 

רבות דובר לאורך השנים על החשיבות האסטרטגית של הברית עם ארה"ב, שהיא אחד ממרכיבי עוצמתה של ישראל. אחד הגורמים להיות הברית הזאת אמיצה, הוא התמיכה הדו מפלגתית בישראל, הן בקרב חברי הקונגרס והן בקרב הנשיאים.

 

היחסים המיוחדים בין המדינות התקיימו עם הממשלים של שתי המפלגות. הם הלכו והתהדקו, נדבך על גבי נדבך, מממשל לממשל. היו ירידות, אך היו אלו ירידות בעליה. עם כל הנשיאים, ללא יוצא מן הכלל, היו גם מתיחויות ומחלוקות, אך הם לא ערערו את הברית. על אף המחלוקות הרבות עם ממשל אובמה, היה זה הממשל שהעניק לישראל את הסיוע הביטחוני הגדול ביותר. עם כל החומרה שבאי הטלת וטו אמריקאי על ההחלטה בנוגע להתנחלויות, בשלהי עידן אובמה, כדאי לזכור שהנשיא רייגן, הרפובליקאי, שנחשב לאחד מגדולי ידידיה של ישראל, לא זו בלבד שלא הטיל וטו, אלא הורה להצביע בעד החלטות אנטי ישראליות במועצת הביטחון. למשל, הגינוי של חוק הגולן, שלווה בסנקציות אמריקאיות על ישראל.  

 

כל הממשלים מאז מלחמת ששת הימים תומכים בנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67 עם תיקוני גבול קטנים. היחיד שחרג מקו זה היה בוש הבן, שקיבל חלק מן העמדות של ישראל בנושא הטריטוריאלי. ולמרות המחלוקות, מערכת היחסים הידידותית הלכה והתהדקה.

 

כל העובדות שציינתי נועדו להתריע מפני הסכנה שבזיהויה של ישראל עם המפלגה הרפובליקאית. מדיניות כזאת מסכנת את היחסים המיוחדים עם ארה"ב. מדיניות כזאת היא קצרת רואי, ועלולה להוות נזק חמור למדינת ישראל בעתיד.

 

הגישה על פיה ארה"ב אמורה לתמוך במדיניות הימין הישראלי, ואם עמדותיה הן כעמדות השמאל הישראלי – זו מדיניות עוינת לישראל, היא גם שקרית וחצופה, המטילה דופי בנאמנות למדינה של השמאל הציוני, וגם מזיקה לישראל. אך האשליה כאילו הרפובליקאים תומכים בעמדות הימין הישראלי, אין לה על מה להתבסס. כאמור, אין כמעט הבדלים בהשקפות הממשלים האמריקאיים, והמחלוקות אינן מערערות את עוצמת הברית.

 

התמיכה של הימין הישראלי בראשות נתניהו ברפובליקאים, נובעת לעתים מהשקפות דומות בסוגיות שכלל אינן קשורות לישראל, אלא לתרגום, לעתים שגוי, של עמדות הצדדים בארה"ב בסוגיות כמו בית המשפט, חופש העיתונות, הגירה וכו', למחלוקות הפנימיות בישראל בנושאים אלה.

 

המשחק הזה הוא משחק מסוכן. מדיניות של ויתור על המפלגה הדמוקרטית ודחיקתה מאתנו והלאה היא הימור מסוכן על עתידה של ישראל; על ביטחונה, על מעמדה הבינלאומי ועל האינטרסים שלה. אם ישראל תהיה מזוהה עם מפלגה אחת, המפלגה השניה לא תהיה מחויבת אליה, כאשר היא תהיה בשלטון. והנחת העבודה שלנו צריכה להיות שכמו בעבר, גם בעתיד שתי המפלגות תחלוקנה ביניהן את השלטון כמעט שווה בשווה.

 

הזדהות גורפת עם טראמפ, מסוכנת שבעתיים, כיוון שהוא גם אינו מייצג באמת את המפלגה הרפובליקאית. אדרבא, ערכי המפלגה הרפובליקאית אינם ערכיו, הוא שונא את המפלגה הרפובליקאית והיא שונאת אותו.

 

איני סבור שעל ישראל להתנכר לטראמפ. טראמפ הוא נשיא ארה"ב, וחובתה של הנהגת ישראל לטפח עמו יחסים טובים וקרובים. ואם אכן הוא יהיה נשיא ידידותי, הוא יהיה ראוי להערכתה של ישראל, וראוי יהיה לשבח אותו על כך בפומבי.

 

אך אסור לנו להצטייר כטראמפיסטים, כמי שמצויים בכיסו, כמדינה והנהגה המעריצה אותו. התנהגות כזו תסב נזק חמור לישראל.

 

אל לישראל לשים את כל הביצים בסל אחד, הסל הרפובליקאי. היא חייבת לשמר ולטפח את מערכת היחסים עם המפלגה הדמוקרטית. על ישראל להזמין סנאטורים ומנהיגים דמוקרטיים אליה ולשלוח אליהם את נציגיה, כדי לחזק את הקשר עמם, ולהבטיח את המשך התמיכה שלהם בישראל.

 

ישראל כמדינת העם היהודי, חייבת לראות את מצבם וצרכיהם של יהודי הגולה כמרכיב משמעותי במדיניות החוץ שלה. כך ישראל נהגה תמיד. רוב יהודי ארה"ב, באופן מסורתי, תומכים במפלגה הדמוקרטית, מסיבות שונות ובראשם היחס הטוב שלה למיעוטים, ובהם היהודים. אל לישראל להפנות להם עורף. אם תפנה להם עורף, תבגוד בייעודה. אם תפנה להם עורף, היא תתקשה למצוא אותם כאשר תזדקק להם.

 

יהדות ארה"ב חווה ימים קשים, של התגברות האנטישמיות ושל אימה מפני התעצמותה, בחודשים האחרונים. מעבר לאמירות מן הסוג של "אחדים מנכדיי הטובים ביותר הם יהודים", טראמפ כמעט ולא התייחס לכך, ונמנע מגינוי נמרץ של התופעה. את כל אלה עלינו לזכור.

 

ויתור ישראלי על המפלגה הדמוקרטית בארה"ב יהווה פגיעה חמורה במדינת ישראל.

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 22/2/2017 23:36   בקטגוריות היסטוריה, חוץ וביטחון, פוליטיקה, עולם  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 22.2.17


* חסרי ישע – אבא שלי הוא אדם זקן, חולה וסיעודי, שמצבו הפיסי והמנטלי הוא כמצבם של החוסים באותו בית אבות ארור בחיפה, שבו נחשפו ההתעללויות בקשישים. דרך מצבו של אבי, למדתי להבין לא רק ברמה התיאורטית, אלא באופן מעשי ומוחשי, את משמעות המושג: חסר ישע. אבי, שהיה התגלמות המושג "פריק קונטרול"; אדם אסרטיבי, פרו-אקטיבי, פעיל, יעיל, יוזם, חרוץ, נחוש, אכפתניק, דעתן, חכם, איבד את כל אלה בשנים האחרונות, והיה לאדם שבקושי מסוגל להגיב לגירויי הסביבה; אדם כמעט חסר רצון. איך אפשר לפגוע באדם כזה? באנשים כאלה? לאלו תהומות נפש מסוגל לרדת אדם, כדי לפגוע בחסר ישע שכזה? לאיזה שפל מוסרי יכול להידרדר אדם, כדי להתעלל באדם, שלא זו בלבד שאינו יכול להשיב מלחמה שערה, הוא אף אינו מסוגל להתגונן ולעתים גם לא להתלונן. זו התגלמות הרוע.

 

ניתן לצפות שהאנשים הבוחרים במקצוע הקשה של עבודה עם קשישים, יהיו אנשים ערכיים ומוסריים, אנשים מלאי אהבת אדם וחמלה, אנשים מלאי אמפתיה והזדהות עם הזולת. אין לי ספק שרובם אכן כאלה. אבל איך אנשים המסוגלים להתעלל בחסרי ישע מגיעים דווקא למקצוע הזה?

 

חוששני שאין זה מקרה. שיש סדיסטים הבוחרים במקצוע הזה, דווקא כיוון שהוא מזמן להם אובייקטים חסרי ישע, שניתן להתעלל בהם מבלי להיפגע.

 

* אחריות ושיקול דעת – גזר הדין במשפט אלאור אזריה, הוא מלאכת מחשבת של אחריות, שיקול דעת וראיה כוללת. השופטים לקחו בחשבון הן את חומרת המעשה ואת הפגיעה בערכי צה"ל ומדינת ישראל והן את הנסיבות האישיות והמבצעיות המיוחדות, ופסקו לקולא, כבית הלל.

 

זה בדיוק העונש שהערכתי שאזריה יקבל, אולי כיוון שזה העונש שסברתי שהוא ראוי לו.

 

אני מאמין, שלמרות קולת העונש, יעבור לחיילי צה"ל היום ובעתיד הן המסר הערכי והחינוכי והן המסר המרתיע.

 

קולת העונש אינה בזכות עורכי דינו של אזריה, אלא על אף עורכי הדין, שרק הזיקו לו.

 

בית המשפט טעה, לדעתי, בביקורת המרומזת על דבריהם של רוה"מ, שר הביטחון והרמטכ"ל לאחר האירוע. היו אלה דברים מחויבי המציאות – מסר ערכי, מנהיגותי ופיקודי שהיה חייב להיאמר, ולא היה לו כל קשר לתהליך החקירה.

 

ובאשר לחנינה – אם אזריה יביע חרטה כנה על מעשהו ויבין את טעותו, ראוי לחון אותו.

 

* אמנות בשירות השקר – הקליפ על פרשת אזריה ב"ארץ נהדרת" הוא הישג אמנותי מרשים. אבל אם האמנות אמורה לבטא אמת, במקרה הזה מדובר באמנות מגויסת לשירות השקר.

 

כל הקליפ הזה, מן התו הראשון שלו ומן המילה הראשונה בטקסט, הובילו לשורה התחתונה, שהיא המסר של השיר: "יש כמוני אלף, רק אותי צילמו".

 

זהו שקר נתעב, השקר המשותף של השמאלימין הקיצוני. זה השקר של "בצלם" ו"שוברים שתיקה", שמעלילים על צה"ל עלילת דם קולקטיבית, וזה השקר של תומכי אזריה שמוכנים לשתף פעולה עם עלילת הדם ולהקריב את צה"ל על מזבח אזריה.

 

אין שחר לטענות הללו. הנה העובדות. א. התחקיר המבצעי וההחלטה לשלוח את אזריה לחקירת מצ"ח, נעשו בטרם היה למישהו מושג שהאירוע צולם. ב. ההגנה ניסתה להשתמש בטיעון הזה, אך היא לא הצליחה להוכיח ולו בדל טענה שכביכול היה ולו מקרה נוסף דומה לו. ג. במשך שנים רבות שותלים פעילי "בצלם" אלפי מצלמות בקרב הפלשתינאים והללו אף עושים פרובוקציות רבות כדי למשוך את חיילי צה"ל להתנהגות בלתי נורמטיבית, ומעולם הם לא הצליחו להביא ולו חלקיק הוכחה לעלילותיהם.

 

אבל כשהאמנות מגויסת בשירות השקר, מה הבעיה לזרוק "אלף כמוני"?

 

* אלימות כלפי הצוות הרפואי - מחבל פצוע שנורה בידי חיילי צה"ל, אושפז בבית החולים שיבא. במשך שלושה חדשים, עשה הצוות הרפואי לילות כימים להצלת חייו, וטיפל בו במסירות כפי שהוא נוהג בכל חולה, ללא הבדל דת, לאום, מגדר; בלי להבחין אם הוא צדיק או רשע, פושע או נפגע פשע, מחבל או פצוע בפיגוע.

 

הפצוע, שגם היה חולה סרטן, מת אחרי שלושה חודשים, שבהם קיבל את הטיפול המסור והמקצועי ביותר. וכפי שלעתים משפחות של חולים שנפטרו נוקטות באלימות כלפי הצוות הרפואי, כך נהג במקרה זה התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי. הוא פרסם פשקוויל הסתה אלים במיוחד נגד הרופאים, שניסו להציל את חיי הפצוע, באשמות שווא חמורות. "טיפלתם בו לפי הספר", סנט התועמלן האנטי ישראלי השקרן. "איפה היו מנהל המחלקה ומנהל בית החולים? האם גם הם מסכימים שזוועה כזאת תתרחש אצלם? שבועת היפוקרטס, זוכרים?".

 

כן, שבועת היפוקרטס. זוכרים גם זוכרים. הרופאים העניקו למחבל שניסה לדקור חיילים בדיוק אותו הטיפול שהיה מקבל החייל, אילו המחבל הצליח לדקור אותו והוא היה מאושפז פצוע.

 

כאשר גירש המלך חוסיין בכוח את הפת"ח מארצו בספטמבר 1970, המוני מחבלים, מנופפים בדגלים לבנים, חצו את הירדן והסגירו את עצמם לישראל, מתוך הכרה בנורמות ההומניטריות שלנו, ובלבד שלא יפלו בידי הירדנים, שותפיהם עד אתמול. וכך זה תמיד – ובוודאי כאשר מדובר בחולים ופצועים. כנראה שהמחבלים אינם קוראים את גדעון לוי. ידוע שהוא אינו דובר ערבית, אך כנראה שפשקוויליו אינם מתורגמים בעבורם.

 

התועמלן האנטי ישראלי התייחס גם לעיכוב במסירת גופתו של המחבל למשפחתו. "וכשהצבא או המשטרה לקחו את גופתו, עניין אתכם לדעת שמדינתכם החזיקה אותה לצרכיה הברבריים עוד עשרה ימים, אך ורק לשם ההתעללות?". כדאי לזכור, שרק בשבוע שעבר, הצדיק ראש הדבוקה, עמוס שוקן, את הפשקוויל של יקיר הדבוקה רוגל אלפר, שכינה את רצון משפחות גולדין ושאול שגופות בניהם יוחזרו אחרי שנתיים וחצי כ"שגעון גדלות".

 

* סחר בגופות – עמדתי העקרונית באשר להחזרת גופות מחבלים, היא שאין מקום למשחקים הללו בגופות. יש למסור מיד כל גופה של מחבל למשפחתו, לקבורה, ללא תנאי. אולם כל עוד המחבלים מחזיקים ברשותם גופות של חללי צה"ל כדי להתעלל במשפחותיהם ובניסיון סחיטה לשחרור מחבלים פעילים ולהחזירם למעגל הטרור, על ישראל להודיע, שדקה אחרי החזרת גופות חללי צה"ל יוחזרו למשפחותיהם גופות כל המחבלים ההרוגים. ועד אז – אף גופה.

 

יש להבהיר – אף מחבל חי לא יוחזר תמורת גופות. בעיקרון זה יש לעמוד על קוצו של יו"ד. אפילו לא להקדים ביום אחד שחרורו של מחבל תמורת גופה. את הסחטנות הזאת יש להפסיק.

 

* הכישלון הוא ההצלחה - כתבתו של ברק רביד ב"הארץ" על כישלון היוזמה האזורית, עוררה חילופי האשמות, בשאלה מי אחראי לכישלון. אולם כיוון שעל פי הכתבה, מטרת היוזמה הייתה להביא למדינה פלשתינאית על בסיס קווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים") – העובדה שהיוזמה כשלה היא דווקא הצלחה, ואילו הצליחה היה זה כישלון חרוץ.

 

הרעיון של הסדר אזורי הוא רעיון נכון, דווקא כיוון שהוא מאפשר פתרונות חלופיים, מחוץ לקופסה, ולא חזרה כתקליט שרוט על אותה מנטרה שחוקה של מדינה פלשתינאית בקווי 49'. אולי הדרך לכך היא במגע ישיר של ישראל עם מדינות האזור, ללא מעורבות אמריקאית.

 

* מזדהה עם תושבי עמונה - ללא קשר לסוגיית הצוות הישראלי האמריקאי המשותף בנושא ההתיישבות ביו"ש, את עמונה יש להקים מחדש ללא תנאי. ראשית, כי זו התחייבות ממשלתית ויש לכבדהּ. שנית, כי זו מחויבות מוסרית כלפי המתיישבים, שהמדינה העלתה אותם על אדמה פרטית, המדינה הורידה אותם משם, ועל המדינה להקים את היישוב על אדמת מדינה. שלישית, כיוון שגם אם נתניהו יסכם עם האמריקאים שלא יוקמו יישובים חדשים – אין המדובר בהקמת יישוב חדש, אלא בהעברת יישוב קיים לנקודת הקבע שלו.

 

עם כל הביקורת שלי על תושבי עמונה, שהיו צריכים מזמן להגיע לפתרון מוסכם של הקמת נקודת הקבע על אדמת מדינה, בלי לגרור את המדינה למשבר הקשה והמיותר, כעת אני מזדהה עם דרישתם ומאבקם (ומקווה שהם גם עושים את חשבון הנפש על שגיאות העבר).

 

* המחרים יוחרם – אני מתנגד עקרונית לחרמות. לא יעלה על דעתי להחרים יריבים פוליטיים ואידיאולוגיים, מרים ככל שיהיו. אבל המחרים מחרים – פטור. בהחלט יתכן שאראה לנכון להחרים את מי שמחרימים התנחלויות. לכן, החוק המחייב סימון עסקים שמחרימים אחרים הוא חוק ראוי והגון, המאפשר לאזרח הנורמטיבי להתגונן מפני המחרימים. הוא נועד לסמן: "אני מחרים – החרם אותי. מגיע לי. אני התחלתי".

 

* אילו הייתי מורה לאזרחות - אילו הייתי מורה לאזרחות, הייתי מצפצף על הרוח הרעה והפוסט ציונית, המוכתבת בידי הגורמים ה"מקצועיים" כביכול, שהשתלטו על הענף, בראשות המפמ"רית יעל גוארון. ההשתלטות הגיעה לשיאה במשמרת של נפתלי בנט, שמבחינתו משרד החינוך הוא קרש קפיצה לתפקידים שלאמונתו - להם נועד והם נועדו לו, להבדיל ממשחקי ילדים כמו חינוך. אני מקווה שיותר ויותר מורים לאזרחות יצפצפו על הקו המוכתב, יזכרו את תפקידם האמתי כמחנכים, יזכרו שהם מחנכים לאזרחות במדינת הלאום של העם היהודי, שייעודה הוא הגשמת הציונות. יזכרו שהטקסט המכונן של האזרחות הישראלית הוא מגילת העצמאות על כל חלקיה, ויחנכו על ערכיה כשלמות אחת, ולא יתנו יד לאינדוקטרינציה באמצעות הוצאה דמגוגית של שברי פסוקים מתוכה, והנגדתם למהותה. יזכרו ששוויון הזכויות המלא לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין, מופיע במגילת העצמאות, שליבתה היא ההכרזה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", והמדינה היהודית בארץ ישראל, היא שתבטיח את שוויון הזכויות למיעוטים. יזכרו שמגילת העצמאות היא מלאכת מחשבת שבה דבר נובע מדבר, והבסיס הוא החלק הראשון, המסביר מהי זכותנו הטבעית וההיסטורית שבתוקפה הוכרז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. יזכרו שהיותה של ישראל מדינה דמוקרטית אינה "איזון" להיותה יהודית, אלא אין כל סתירה בין יהדותה והיותה דמוקרטית. רק מורה לאזרחות שייקח את הסיכון ויצפצף על הקו של המשרד, יהיה ראוי לתפקידו ונאמן לשליחותו החינוכית.

 

* מתגעגע לשלטון העות'מני – סדרת הטלוויזיה "והארץ הייתה תוהו ובוהו", ששודרה בחודשים האחרונים בערוץ הראשון, הייתה אי של איכות בים ההבל והזבל הטלוויזיוני האופף אותנו. הייתה זו תכנית מושקעת מאוד, שתיארה את תולדות ארץ ישראל מן התקופה הפרה-היסטורית עד תום התקופה העות'מנית.

 

עם זאת, הסדרה ממש אינה חפה מפגמים. יתר על כן – עיקר איכותה הוא בעצם קיומה; עצם הבחירה לעסוק בהיסטוריה של ארץ ישראל, יותר מאשר מה שהיה בה בפועל.

 

היו בה פרקים איכותיים יותר ופחות, אך היא הייתה נגועה ברלטיביזם ונראטיביזים – מוטה לרעיונות פוליטיים של יוצריה, שגייסו את הארכיאולוגיה להצגת השקפותיהם.

 

אמחיש זאת בשלוש דוגמאות. כאשר עסקה הסדרה במצדה, קפץ הפרק לימינו והציג בצורה נלעגת את מקומה של מצדה באתוס הציוני. היה זה ניסיון פופוליסטי להתחנף להלך הרוח הפוסט ציוני הבז לאתוס הזה. והמכעיס מכל, הוא האופן הרדוד, הירוד והשקרי שבו הוצג אתוס מצדה, כפיאור ההתאבדות, כביכול, ולא כסמל לנחישות ולמסירות נפש במלחמה על הקיום ועל החירות האנושית והלאומית.  

 

דוגמה שניה, מן הפרק האחרון, הייתה האמירה שבניגוד לסיפור הציוני, העליה הציונית לא הגיעה לארץ ריקה. היו כאן אנשים והייתה היסטוריה. השקר באמירה הזאת, אינו שהיו אנשים בארץ הזאת טרם העליה הציונית, אלא הנראטיב כאילו הציונות התעלמה מכך. אין לכך שחר. כל מנהיגי וראשי הציונות, ללא יוצא מן הכלל, התמודדו עם הבעיה הערבית והבינו שקיים פוטנציאל עימות בין הערבים לבין היהודים השבים לארצם. הביטוי שטבע זנגוויל על "עם ללא ארץ לארץ ללא עם", שאותו אוהבים הפוסט ציונים לנגח כאילו הוא מאיין את הערבים שחיו כאן, כלל לא טען זאת. הרי זנגוויל לא ייחשד שכאשר הוא אמר "עם ללא ארץ" הוא כפר בכך שלעם היהודי יש ארץ – ארץ ישראל. האמירה שלו הייתה שהעם היהודי שאינו יושב בארצו, יחזור לארץ שאינה מיושבת בבני העם שלו היא שייכת.

 

דוגמה שלישית, היא אולי המביכה ביותר. הפרק שעסק בשלטון העות'מני פיאר והילל את השלטון הזה ואת המורשת שהוא השאיר בארץ. לא הייתה אף מילה על השמדת יערות הארץ וכמעט אף מילה על השחיתות והבקשיש שאפיינו את השלטון העריץ. מה תואר? שזה השלטון שהנחיל לנו את הקפה והגזוז. וואו!

 

ובשיח שלאחר הסדרה, בהשתתפות כמה מיוצריה, קרא במאי הפרק נפתלי גליקסברג, "בצחוק", להחזיר את השלטון העות'מני. לא, הוא לא ממש מתכוון לזה ברצינות, אבל... צחוק, צחוק צחוקן. הוא לא ממש לא מתכוון לזה ברצינות. הוא בוודאי מתקנא בגעגוע של הפוסט היסטוריון תום שגב למנדט הבריטי.

 

הייתי שמח אילו כעת, עם תום הקרנת הסדרה, תוקרן בשנית סדרת המופת "עמוד האש", העוסקת בהיסטוריה הציונית, ומתחילה בנקודה ההיסטורית בה הסתיימה "והארץ הייתה תוהו ובוהו".

 

* אתה מופרע – "אתם נאצים". כך הטיח בנו איל מגד במאמר שפרסם ב"הארץ". מי זה "אתם"? כל אוכלי הבשר. ובמאמר עצמו הוא מתקן את עצמו. אנחנו יותר גרועים מהנאצים, כי מאושוויץ היו ניצולים, ואילו מבין בעלי החיים המובלים לבית מטבחיים אין ניצולים.

 

איני רוצה לחזור על הקלישאה המוכרת, שהיטלר היה צמחוני. לכן, לא אחזור עליה, ולא אציין את העובדה שהיטלר היה צמחוני.

 

אומר רק, שקנאים פנאטים כמו מגד יש לכל אידיאולוגיה, ולו היפה ביותר. והקנאים האלה המיטו על האנושות את האסונות הגדולים ביותר.

 

הוא מזכיר לי את מתנגדי ההפלות בארה"ב, שבשל התנגדותם ל"רצח עוברים" נכנסו למרפאות המבצעות הפלות, ובנשק אוטומטי שקנו במכולת עם הלחם והחלב ירו לכל עבר וערכו טבח המוני. הם צודקים, הרי הם נגד "רצח עוברים".

 

מן הסתם, מגד מציע להחיל על אוכלי הבשר בעולם את החוק לעשיית דין לנאצים ועוזריהם, שיאפשר גזר דין מוות על אוכלי הבשר באשם הם שם, כיאה להומניסט כמוהו.

 

ברוח כותרת מאמרו, אגיב: אייל מגד. כן, אתה מופרע.

 

* השראה - באופן בלתי מפתיע, מגד הסביר שאת ההשראה למאמרו הוא שאב מהפשקווילים של רוגל אלפר. מוטב שיקבל השראה מאביו ז"ל, הסופר הדגול אהרון מגד, ולא מן האיש הרע הזה.

 

* רח' היטלר – יוסי אחימאיר העלה בדף הפייסבוק שלו תמונה שצילם בכפר ג'ת שבמשולש; שלט המורה על רחוב יאסר ערפאת. אני מציע להחזיר את הטמפלרים לוילהלמה, ואולי נזכה בשעה טובה ומוצלחת גם לרחוב היטלר במדינת ישראל.

 

* תגובה - טראמפ בעקבות גל האנטישמיות בארה"ב: אחדים מנכדיי הטובים ביותר הם יהודים.

 

* הידיעות היו מוקדמות – הסנטור הרפובליקאי הבכיר והוותיק, בן ה-80, ג'ון מקיין, מי שהיה מועמד המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ב-2008, הוא היום גורם אופוזיציוני משמעותי ביותר לטראמפ, היוצא בגלוי נגד הסתערותו על הדמוקרטיה האמריקאית. מקיין הוא ההוכחה שהידיעות על מותה של המפלגה הרפובליקאית היו מוקדמות ומוגזמות. סביר להניח שאם טראמפ ימשיך בדרך שבה החל, חלק ניכר מן הסנטורים וחברי הקונגרס הרפובליקאים יבכרו דבקות באידיאולוגיה של מפלגתם, מפלגתו של לינקולן, על נאמנות לטראמפ. הוא ייאלץ ללמוד בדרך הקשה מהם איזונים ובלמים, שהוא אינו שליט יחיד כפי שהוא מפנטז, ואם ימשיך לפעול כשליט יחיד, יתגבש רוב ברור נגדו בבתי הנבחרים.

 

            * ביד הלשון

 

אור יקרות – במאמרה "אחרי שהתפזרו ענני הסוכר", בגיליון ליל שבת של "הארץ", כתבה איריס לעאל: "לראשונה מאז ימיו הנהדרים והמסעירים באו"ם שוב זהר נתניהו, הפעם באור היקרות שהפיץ דונלד טראמפ".

 

מהו אוֹר יְקָרוֹת? איזה מין אור הוא?

 

צירוף המילים "אוֹר יְקָרוֹת", מתאר אור בהיר, או אור נעים. זהו מושג שחודש בידי סופרי תקופת ההשכלה ונפוץ בספרות התקופה.

 

הביטוי הזה לקוח מפרק יד בזכריה. קריאתו בטעמי המקרא, מעידה על הפרדה בין האור והיקרות. "וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא לֹֽא יִהְיֶ֣ה א֔וֹר יְקָר֖וֹת וְקִפָּאוֹן:" אם נפסק את הפסוק על פי הטעמים, כך ייראה הפסוק: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, לֹא יִהְיֶה אוֹר; יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן". משמעות הדבר, היא שביום ההוא באחרית הימים, שעליו גם נאמר שהוא יום "אֲשֶׁר הוּא לא יום וְלא לַיְלָה" –פסוק שהיווה השראה לפיוט שאנו שרים בליל הסדר, לא יהיה אור במובן שאנו רגילים אליו, והוא מפרט: "יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן", שהם שני סוגים של אור, או אולי אור וחושך. האור ביום ההוא יהיה שונה. אולי יהיה זה האור הגנוז – אותו אור של בריאת העולם, שניתן לראות בו מקצה העולם ועד קצהו, שנגנז לצדיקים לעתיד לבוא, ביום הגאולה?

 

סופרי ההשכלה לקחו את שתי המילים הצמודות, הוציאו מתוכן את הזקף קטון (או הנקודה-פסיק) והלחימו אותן לצירוף מילים אחד, המתאר אור בהיר ונעים.

 

* "חדשות בן עזר", "על השבוע"

נכתב על ידי הייטנר , 22/2/2017 00:06   בקטגוריות אמנות, אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, התיישבות, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, משפחה, משפט, ספרות ואמנות, עולם, פוליטיקה, ציונות, שואה, תקשורת, תרבות, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תהלים ב: גִילוּ בִּרְעָדָה


"עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּיִרְאָה, וְגִילוּ בִּרְעָדָה", נאמר במזמור ב של תהילים.

 

הצירוף של חִיל וּרְעָדָה מובן, אבל גִיל וּרְעָדָה? הרי זה אוקסימורון. מה לשמחה ולפחד?

 

החיבור הזה מבטא את האיזונים בחיים. האדם צריך לשמור על איזון, לא להיסחף. לא להיסחף בצער, אך גם לא בשמחה; לא בפחד אך גם לא בביטחון מופרז. אף פעם לא לאבד את הראש. להיזהר מפני אופוריה. גם בשמחה, חייב אדם לשמור על עצמו, לשמור על גבולות, לזכור שלא לעולם חוסן. כך אדם, וכך גם קהילה ואומה.

 

כשאנו שמחים שמחת הניצחון, עלינו להיזהר מפני אופוריה, ולזכור שאם לא נעמוד על המשמר, התמונה עלולה להתהפך, חלילה. כאשר אנו שמחים שמחת השלום, עלינו לזכור שהשלום עלול להתהפך עלינו, אם לא נעמוד על המשמר ונגבה אותו בהקפדה על צרכי הביטחון.

 

בדרשתו ליום ירושלים (איני יודע באיזו שנה), דיבר הרב שאול ישראלי, מראשי הציונות הדתית, ראש ישיבת מרכז הרב וחתן פרס ישראל לחקר היהדות, על "גִילוּ בִּרְעָדָה".

 

וכך הוא אמר, בין השאר: "הכתוב אומר ביחס לעבודת ה' שהיא צריכה להיות בחינת 'גִילוּ בִּרְעָדָה' וחז"ל דורשים על זה: שבמקום גילה שם תהיה הרעדה, ובמקום הרעדה שם תהיה הגילה. לאמיתו של דבר, כל שמחה ישראלית, כל חג ישראלי, כל גילה יהודית, היא בהכרח מלווה עם המושג של רעדה, כי 'אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל, אֶל גִּיל כָּעַמִּים' (הושע ט' א'). ישראל צריך לדעת כי השמחה איננה מטרה לעצמה, שהשמחה צריכה להיות מנוף להתעלות יותר, לגדלות יותר, לחתירה לאותם הדברים אשר עדיין לא השיגו אותם ואשר אנחנו צריכים להשיג אותם. הגילה איננה מטרה לעצמה אלא בזמן שהיא מלווה עם הרעדה, עם הפחד, עם האחריות, עם הידיעה מה שמצופה מאתנו, מה שמחכה לנו.

 

ומאידך גיסא, בזמן רעדה, שם צריכה להיות גילה. בזמן רעדה - אנחנו צריכים לזכור את המקור שלנו, את המגמות שלנו, את היהודי שבנו. שגם אם הנפש רועדת - יחד עם זה צריך לדעת שמתוך רעדה - תהיה גילה.

 

וכיום הזה, שאנחנו חוגגים את חגה של ירושלים, את היום אשר נפלו החומות, אשר התאחדה ירושלים, ואנחנו מעלים עכשיו את היום הזה, את הימים הגדולים ההם אשר בהם היה לב ישראל מאוחד ודפק בחזקה בחבקו מחדש את אותם האבנים הקרות. שהן קרות - אבל בפנים הם חמות ביותר, רותחות ביותר, רותחות ביותר ומלהיבות ביותר - כפי שזכו באותה שעה. ואנחנו עכשיו חוגגים ביום זה את ירושלים המאוחדת, הרי אנחנו יכולים לציין גם כן את המושג הזה של ה'גִילוּ בִּרְעָדָה'. הרעדה שיש לנו כיום הזה, בימים האלה, כאשר אנחנו נמצאים במבחן גדול ביותר, שאנחנו נדע להחזיק מעמד, שאנחנו נדע לשמור על גאוננו, שאנחנו נדע לשמור על הישגינו, שאנחנו לא נכנע להמון גויים, שאנחנו נדע כי יש אתנו מישהו היותר גבוה, 'גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר' ישראל. ברגע זה שאנחנו רועדים, כי אכן רועדים אנחנו, כי אנחנו רועדים גם שמא יהרוג כשם שאנחנו רועדים שמא ייהרג. כי אנחנו, ידינו איננו מסוג זה של רציחות, אנחנו איננו מסוג זה של שופכי דמים. כי אנחנו מעוניינים בשלום. כשם שירושלים היא עיר השלום, מפני שהיא עיר המאחדת, מפני שירושלים - התקווה שלה, ש'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם' - שכל העולם כולו ידע לשמוע את דבר ה' אשר יקום לעולם. ירושלים היא עיר של שלום. ואם אנחנו נזקקים, לצורכי הגנה, לאחוז בשלח ולעבוד ביד, לבוא לשמור על עצמאות ישראל, הרי יש כאן לפנינו גם רעד - רעד חס וחלילה שלא להיפגע וחס וחלילה שלא לפגוע. אנחנו איננו מעוניינים לפגוע במישהו. אנחנו איננו רוצים שמישהו יסבול עבורנו. אנחנו ערים לעניין הזה, ואנחנו צועקים, כואבים ומצטערים את הדבר הזה, שאנחנו זקוקים, לשם הגנה, לעשות את אשר אנחנו צריכים לעשות.

 

'לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר. לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת - אומרים חז"ל: איזה מלחמה שצריכים ללמד אותה - הווי אומר - זה קשת. מהו המיוחד של קשת, שצריך ללמד אותה? מפני שאם יש מלחמה פנים אל פנים אני רואה את האויב ואני יודע במי שאני פוגע. אבל קשת - צריך לקלוע מרחוק. צריך לדעת בדיוק את האיש, שמא יקלע אחר, שמא יפגע משהו אחר".

 

אפשר לתמצת את דבריו בצמד המילים: טוהר הנשק. אם אנו נאלצים להילחם כדי להתקיים, ולהרוג באויבינו, עלינו להבין שההרג הוא רע הכרחי, ולכן יש למקד אותו לכך שיפגע רק מי שהכרח לפגוע בו.

 

כאמור, לא מצאתי באיזו שנה נאמרו הדברים, אולם מקריאת הדרשה כולה, דומני שהדברים נאמרו על רקע פרשת המחתרת היהודית (למשל, הרב קורא שלא לקחת את החוק לידיים ועוד).

 

אך דבריו מתאימים מאוד לאירועי היום – לגזר הדין של אלאור אזריה. היכולת להבחין בין מי שיש להורגו אינה רק בין אדם אחד לבין האיש העומד לידו, אלא לעתים מדובר באותו אדם. 11 דקות לפני שאזריה הרג את המחבל, הוא היה מחבל בעת פיגוע, שיש לפגוע בו ולהרוג אותו. אך מרגע שהוא נפצע וחדל להוות איום – אסור לפגוע בו לרעה. על פי הרב שאול ישראלי, זאת המשמעות של "לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת".

 

בקיצור – איזונים. איזונים במלחמה. איזונים בצער. ואיזונים – גם בשמחה. גִילוּ בִּרְעָדָה.

נכתב על ידי הייטנר , 21/2/2017 17:30   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, תרבות, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ