רוב המדינות הדמוקרטיות בעולם מאפשרות לאזרחיהן החיים בחו"ל להשתתף בבחירות. כאשר מתקיימות בחירות בארה"ב, ישראלים רבים, שהינם בעלי אזרחות אמריקאית, מצביעים בישראל. הוא הדין בישראלים בעלי אזרחות צרפתית. כאשר מתקיימות בחירות ברוסיה, מנהלות המפלגות הרוסיות קמפיין בחירות משמעותי בישראל, בכלי התקשורת ברוסית. כך מקובל במדינות העולם כולו.

מדוע בישראל הזכות הזאת אינה קיימת? הסיבה לכך היא פטריוטיות ציונית. מדינת ישראל לא העניקה זכות זו לאזרחיה, בראותה עצמה כמדינה בהקמה, הנלחמת על עצמאותה; כמדינה אידיאולוגית בעלת יעוד – הגשמת הציונות, שמשמעותה תביעה מהיהודים לעלות לא"י ולחיות בה. מדינת ישראל לא התייחסה לאזרחיה שהיגרו לחו"ל כאל אזרחים שבחרו בחירה לגיטימית לקבוע את מקומם במקור אחר בעולם, אלא כאל מי שנטשו את הספינה ונהגו בניגוד לציפיה הפטריוטית מהם. אותם ישראלים כונו בשם הגנאי יורדים, ושלילת זכות ההצבעה מהם היא חלק מתפיסה של הענשתם על ירידתם.

היום, 62 שנים אחרי הקמת המדינה, מתקיים פולמוס ציבורי סביב הצעות לאפשר לישראלים החיים בחו"ל להשתתף בבחירות בישראל. דיון ענייני בהצעה זו, הוא מחלוקת בין גישה אזרחית ליברלית החותרת לנורמליזציה מירבית של מדינת ישראל, לבין גישה ציונית פטריוטית המעמידה שיקולים פטריוטיים במקום גבוה יותר בסולם הערכים מערכים ליברליים אזרחיים, והנורמליזציה של מדינת ישראל אינה עומדת בראש מעייניה.

על פי הגישה האזרחית ליברלית – האזרחות הינה זכות מוקנית שאינה מותנית בחובות, במחוייבות כלשהי; אינה מותנית בדבר ואינה ניתנת להפקעה. על פי גישה זאת, מדינת ישראל שייכת לכל אזרחיה, והעובדה שאזרח בחר לחיות במקום אחר על פני הגלובוס אינה מעלה ואינה מורידה דבר מזכויותיו כאזרח. זכות ההצבעה היא זכות יסוד בחברה אזרחית, דמוקרטית וליברלית, ועל המדינה לתת לכל אזרח באשר הוא את הכלים לממשה. הגיעה השעה שישראל תחדל לנהוג כמדינה מגוייסת ולאומנית ועליה לנהוג כמו כל מדינה דמוקרטית ליברלית. שם הקוד – בזכות הנורמליות.

על פי הגישה הפטריוטית – מדינת ישראל אינה מדינה נורמלית. היא מדינה שייעודה וצדקת קיומה היא הגשמת הציונות. כמדינה ציונית, אין תפקידה רק להעניק לאזרח את זכויותיו, אלא עליה לתבוע מהם מחוייבות, מאמץ, תשלום מחיר. מדינת ישראל נלחמת עדיין על עצמאותה. המדינה תובעת מאזרחיה נכונות להקריב את חייהם למען קיומה; קל וחומר שהיא תתבע מהם לחיות בה. מי שבחר לרדת מן הארץ, אינו ראוי לזכות ההצבעה. שם הקוד – בלי נאמנות אין אזרחות.

אם הדיון הציבורי בנושא היה אמיתי, סביר היה להניח, שמפלגות השמאל, המדברות בשם הליברליות וזכויות הפרט, היו עומדות בראש המאבק למען שינוי החוק ומתן זכות לאזרחים בחו"ל להשתתף בבחירות. לעומתן, מפלגות הימין, המדברות בשם הלאומיות והפטריוטיות, היו עומדות על הרגליים האחוריות ונאבקות נגד החוק.

והנה, אצלנו התהפכו היוצרות – דווקא הימין מציע את ההצעה והשמאל מתנגד לה בכל כוחו. השמאל משתמש ברטוריקה סופר פטריוטית להצדקת דרכו והימין ברטוריקה סופר ליברלית להצדקת עמדתו.

איך זה קורה? התשובה פשוטה – אלה ואלה משקרים. הוויכוח האידיאולוגי הוא כיסוי לוויכוח אינטרסנטי פוליטי ציני. זהו פולמוס שכולו צביעות.

האמת היא, שמתן זכות הצבעה ליורדים, תגדיל במאות אלפים את מספר היהודים שישתתפו בבחירות. בכך יגדל באופן משמעותי משקלו של הקול היהודי. מאחר ובקרב הציבור היהודי אחוז התמיכה במפלגות הימין גדול הרבה יותר מאשר בכלל הציבור, כיוון שבקרב הציבור הערבי התמיכה במפלגות הימין שואפת לאפס, הגדלת שיעור המצביעים היהודיים תחזק את הימין בבחירות.

זה סדר היום הסמוי המכתיב למפלגות השונות את עמדתן האמיתית, המוסווית ברטוריקה שקרית. השמאל הליברלי מתנגד להצעה שתפגע בכוחו האלקטורלי, והוא מסווה את עמדתו ברטוריקה ימנית מובהקת. הימין הלאומי תומך בהצעה שתחזק את כוחו האלקטורלי והוא מסווה את עמדתו ברטוריקה שמאלנית מובהקת. זאת האמת.

ומה עמדתי בנדון?

למרות שיש הרבה צדק והגיון בעיקרון הדמוקרטי ליברלי, אני דוחה אותו בפני הרעיון הציוני פטריוטי. בעיניי, הירידה מן הארץ היא תופעה שלילית שיש להיאבק בה. מתן זכות הצבעה ליורדים מעניקה לה לגיטימציה. בעיניי, מי שבחר לרדת מן הארץ אינו ראוי להצביע בבחירות.

מה שמטריד אותי יותר מכל, מעורר בי בושה וכלימה, ומחייב חשבון נפש חינוכי של החברה היהודית ישראלית, הוא עצם העובדה שבעוד ערביי ישראל מגלים "צומוד" מרשים, מיליון יהודים ישראלים ירדו מן הארץ. מתן זכות הצבעה ליורדים היא ההיפך מעשיית חשבון הנפש הזה.

* "ישראל היום"

קבלת שבת באורטל, 12.2.10

היום שאחרי המהפכה קשה יותר מהמהפכה. המהפכה היא זיקוקי די-נור של רומנטיקה ואידיאליזם טהור. היום שלמחרת הוא יום קטנות אפרורי. גם הטהורה שבמהפכות, עתידה להישחק, להיסדק ולהתברגן בבוקר שלמחרת.

מעמד הר סיני, שכולנו השתתפנו בו בשבת שעברה, בפרשת "יתרו", היא הגדולה במהפכות בתולדות האנושות. במעמד זה עוצבה באירוע חד פעמי, במפגן חסר תקדים של פירוטכניקה, התשתית המוסרית של האנושות. איך אפשר למחרת בבוקר לקום לעבודה?

משה אינו נח לרגע. את המהפכה הגדולה של עשרת הדברות, הוא מיד מתחיל לפרוט לסעיפים וסעיפי משנה של חקיקה מעשית, שהרי ניתן לחיות לאור מסמך של ערכים ועקרונות, אבל כדי ליישם אותו הלכה למעשה יש צורך במודל מעשי. פרשת "משפטים" היא תחילתה של החקיקה הזאת, ובה למעלה מחמישים חוקים.

החוקים הראשונים הם חוקי העבד העברי. את דרשתי לפרשת "משפטים" אשתקד ייחדתי לחוקי העבדות. לא אחזור על דברים אלה השנה, אך אשוב ואציין את השורה התחתונה. בימינו, עצם קיומם של חוקי עבדות מקומם ובלתי נתפס. אולם בעולם שהתבסס על עבדות, שרובם הגדול של בני האדם היו עבדים – חוקי העבד במקרא היו מופת של חקיקה חברתית, המגנה על החלש, מבטיחה את זכויותיו, מגבילה באופן משמעותי את העבדות ומחנכת לשנאת העבדות ואהבת החירות. המשתמע מכך לימינו, הוא חקיקה חברתית הנותנת מענה לעוולות של ימינו, ומקדמת ערכים של צדק חברתי, שוויון ערך האדם, סולידריות אנושית והגנה על החלש מפני התקיף.

זו הדרך בה ראוי להתייחס למורשתנו היהודית. חוקים שנכתבו לפני 3,500 שנים, התייחסו למציאות רחוקה ונתנו מענה לאדם שחי בסביבה שונה לחלוטין מזו שבה אנו חיים היום. לכן, אין כל טעם לנסות לחיות על פי חוקי התורה כלשונם. אולם חוקי התורה, ברובם הגדול, מבוססים על ערכים נעלים, אותם יש לאמץ ועל בסיסם לעצב אורחות חיים נכונים לימינו.

את הפטנט הזו המציאו, למעשה, חז"ל. בניגוד לזרמים אחרים ביהדות תקופתם, דוגמת הקראים, הצדוקים ואחרים, חכמי התלמוד הבינו שחוקי התורה כלשונם אינם רלוונטיים עוד לחייהם, ועליהם לעצב חוקה רלוונטית על בסיס ערכי היסוד של התורה.

דוגמה מובהקת מכך, ניתן למצוא בפרשת "משפטים". כך כתוב בפרשה: וְאִם-אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.  כד עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל.  כה כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה. 

החוק הזה פשוט והבנתו אינה דורשת יום לימודים ארוך. שברת למישהו יד? יש לשבור את ידך. שברת לו את השיניים? נשבור את שיניך וכן הלאה.

חז"ל פירשו את הפסוק הכל כך בהיר, כל כך מובן, בדרך יצירתית – עין תחת עין = ממון. איך ממון? מאיפה לקחתם את זה?

נכון, חז"ל מצאו את הדרך להוכיח על דרך הפלפול, ההיקש בקל וחומר מתקדימים שונים בתורה, שזו הייתה כוונת התורה מלכתחילה. אך ניתן לקבוע בעליל, שכל אותם הסברים די מאולצים, ובסה"כ נועדו לספק מטריה תורנית להחלטה מוסרית שקיבלו חז"ל, לשנות באופן מהותי ביותר את הכתוב בתורה.

חז"ל אמרו, למעשה, לפני אלפיים שנה, שמה שהיה נכון 1,500 שנים קודם לכן, כבר לא רלוונטי. יש לקחת את העיקרון, על פיו מי שפגע בחברו חייב לשלם כגמולו, אך אין עוד מקום לענישה גופנית, ויש להמירה בענישה כלכלית. כל סוג של פגיעה יהוון לסכום כסף, אותו ישלם הפוגע.

זאת מהותה של ההלכה – החוקה הולכת ומשתנה, הולכת ומתקדמת עם הזמן, אינה קופאת על שמריה. וכפי שחז"ל, לפני 2,000 שנה, הבינו שיש לשנות את חוקי התורה ולהתאימם למציאות המשתנה, כך גם אנו מבינים שיש לשנות את חוקי ההלכה שקבעו חז"ל, ולהתאימם למציאות המשתנה.

מי שדבקים בהלכה החז"לית בימינו, כמוהם כקראים שדבקו בחוקי התורה כלשונם, והוקעו בידי חז"ל. חז"ל התעקשו, שהשינויים שהם עורכים, כמוהם כתורה למשה מסיני. וגם אנו, בימינו – לא נדבק בחוקי ההלכה כלשונם, אלא נמשיך את רוח חז"ל, של יהדות יצירתית, השואבת את רוחה, ערכיה ועקרונותיה מן היצירה היהודית לדורותיה, אך משתנה ויוצרת את עצמה מחדש עם חילופי העתים.

המפקח על לימודי הספרות במשרד החינוך שלמה הרציג אסר על לימוד שיר של יונה וולך, ומייד – מהומה.

בכל פעם שמתקיים עליהום צדקני – אני מעדיף לא להיסחף בזרם אלא לשאול שאלות. מהי טענת התוקפים את המפקח ואת החלטתו? אילו התקיים דיון על השיר, האם נכון ללמדו בבית הספר ומכאן – האם החלטת המפקח נכונה, היה זה דיון ראוי, רציני, משמעותי ולשם שמים. אולם המתקפה על הרציג לא עסקה בשיר, אלא הייתה זו דה-לגיטימציה מוחלטת לעצם הזכות שלו להתערב, לאשר או לא לאשר לימוד שיר.

האם משרד החינוך הוא רק כספומט של מוסדות החינוך? האם אין לו אמירה חינוכית? האין לו סמכות להתערב בתכני הלימוד? האין זו חובתו?

אם יש למשרד אחריות על תכני החינוך, יש לו סמכות להחליט מה ילמדו ילדינו, והצד השני של המטבע הוא סמכות לקבוע מה הם לא ילמדו. מן הראוי שהחלטותיו אלה תהיינה שקופות, נתונות לביקורת ציבורית ולדיון ציבורי. מותר ונכון לחלוק על החלטות המשרד ומותר למשרד לטעות. אולם תפקידו להחליט.

אני בעד "פס רחב" ככל הניתן בתכני הלימוד, בעיקר במקצועות ההומניסטיים; בעד תכניות פלורליסטיות החושפות את התלמידים למרחב גדול של גישות, עמדות וערכים. אולם גם למרחב הזה יש להציב גבולות. האם אלה שתקפו את ה"צנזורה", סבורים שהכל מותר? שאין גבול?

האם המשורר מאיר ויזלטיר, הסופר יורם קניוק והמבקרים האחרים של החלטת משרד החינוך, סבורים שיש ללמד בבתי הספר שירה גזענית, שירה המטיפה לשנאת ערבים, למשל? האם יש מקום לשירה אנטישמית, ליצירה ניאו נאצית? האם הם היו מאשרים לימוד שיר התומך ברצח רבין? האם הם היו מאשרים יצירה פדופילית, או שירה המעודדת אונס?

השיר המדובר אינו שייך למקרי הקיצון הללו, רחוק מכך. אולם אני מציג דווקא את מקרי הקיצון הללו, מאחר והדיון לא התמקד בשיר, אלא ב"צנזורה", בזכות משרד החינוך להתערב בתכנים. ברור שאין מקום לתכנים מסוג אלה במערכת החינוך. מכאן, שיש מקום ל"צנזורה", להצבת קווים אדומים ולהתערבות. לא הכל מותר.

נקודת המוצא לדיון על לימוד שירתה של יונה וולך, הוא שלא הכל מותר, לא הכל למיד. באשר ליונה וולך – אני אוהב מאוד את שירתה של יונה וולך, ורואה בה אחת היוצרות החשובות והמוכשרות שקמו לספרות העברית החדשה. אין לי ספק שיש ללמד את שיריה בשיעורי הספרות. איני יכול לדמיין תכנית לימודים בספרות עברית שאינה כוללת את שירתה של יונה וולך. 

ואכן, יונה וולך נמצאת בתכניות הלימודים ואין על כך כל ערעור. איש לא פסל את יונה וולך. אין זה אומר שכל שיר של יונה וולך ראוי להילמד בבתי הספר.

כל הסערה התחוללה בשל שיר אחד – "אתה חברה שלי". אני מודה, שכאבא איני משוכנע שאני רוצה, שילדיי ילמדו בשיעורי הספרות בבית הספר שורות כמו:  "ביצים מדומות / המסתירות כוס תאוותני / או כוס / המסתיר ביצים", ו"אין כוס בין הרגלים אין זין שם".

המיניות היא חלק מהחיים והיא חלק מהיצירה האמנותית ועליה לבוא לידי ביטוי גם בחינוך בבית הספר. אבל לא הכל מותר, לא הכל ראוי, לא הכל מתאים להילמד בבית הספר. ואם אני במקומו של המפקח על לימודי הספרות – גם אני, כמוהו, לא הייתי מאשר ללמד שיר זה בבתי הספר.

* "הארץ"