לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


9/2016

דימונה ואוסלו


בראיונות עמו, נהג שמעון פרס לומר שהוא מקווה להיזכר בזכות דימונה ואוסלו.

 

דימונה – כוונתו ליכולת ההרתעה הגרעינית של ישראל (על פי מקורות זרים), שעליה החליט בן גוריון, ושמעון פרס היה בין אדריכליה הראשיים.

 

אוסלו – כוונתו להסכמי אוסלו בין ישראל לאש"ף, ששר החוץ פרס היה מאדריכליו, וזכה בזכותו בפרס נובל לשלום.

 

בדברים אלה, כוונתו של פרס הייתה ליצור זיקה תודעתית בין דימונה ואוסלו, כשני מרכיבים של ביטחון ושלום. על פי התזה שלו, ההרתעה הגרעינית היא המרכיב המרכזי בביטחון ישראל והיא הגורם המרכזי שיביא לשלום. ההרתעה הגרעינית היא הגורם להשלמה הערבית עם עובדת קיומה של ישראל ועם אי היכולת להשמידה, והתובנה הזאת תביא אותם לנכונות לשלום עם ישראל. היכולת הגרעינית, האמין פרס, מאפשרת לישראל לוותר על מרכיבי הביטחון הקונבנציונליים, ובראשם גבולות בני הגנה. לכן, ישראל יכולה להרשות לעצמה ויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת.

 

אוסלו היא שם קוד לתהליך הוויתורים הישראליים מרחיקי הלכת לפלשתינאים. פרס היה המאמין הגדול בתהליך הזה. בניגוד לספקנות הרבה של רבין, פרס נשאר אופטימי והאמין בתהליך גם לאחר שכישלונו היה ברור לכל. בשובו לישראל מטקס החתימה בבית הלבן, הכריז פרס: "תמו מאה שנות טרור". הוא באמת האמין בכך. ודומה שהוא המשיך להאמין בכך גם ככל שהטרור הסלים בעקבות אוסלו, והגיע לממדים חסרי תקדים. 

 

כשאנו בוחנים, בפרספקטיבה של שנת 2016, את ההיסטוריה של מדינת ישראל, אין ספק בתרומה האדירה של דימונה לביטחון ישראל ולהרתעה מפני ניסיונות להשמדת ישראל ובהיותה מרכיב מרכזי והכרחי בהגנה על המדינה. דימונה היא תרומתו הגדולה ביותר של פרס למדינת ישראל.

 

אולם ביכולת גרעינית יש סכנות רבות. יכולת כזאת חייבת להיות אך ורק נשק יום הדין, ששימוש בו מוצדק רק במצב של סכנה מוחשית לעצם קיומה של ישראל. במילים אחרות, מטרת היכולת הגרעינית היא למנוע, באמצעות הרתעה, הגעה למצב שיאלץ את ישראל שימוש בה. לכן, מדיניות המסתמכת על היכולת הזאת כמשענת אופרטיבית להגנה על המדינה, היא מדיניות ביטחון הרפתקנית. כדי להימנע מהרפתקה כזאת, אסור למדינה לוותר על המרכיבים הקונבנציונליים להגנתה – צבא קונבנציונלי חזק וגבולות בני הגנה. ויתור על גבולות בני הגנה, בהסתמך על היכולת הגרעינית, הוא הרפתקה ביטחונית מסוכנת.

 

בהסכמי אוסלו ישראל לא ויתרה על גבולות בני הגנה. בנאומו האחרון טרם הירצחו, הציג רבין את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע, ובהם עמידה על גבולות בני הגנה ומרכזם – בקעת הירדן בשליטת ישראל.

 

אולם בתפיסתו המדינית של פרס, כפי שבאה לידי ביטוי בחזון "המזה"ת החדש" שלו ובספרו שנשא שם זה, הוא הביע זלזול ולעג לגבולות בני הגנה, והציג אותם כתפיסה מיושנת (אף שאין מדינה בעולם שוויתרה על עומק טריטוריאלי). כאשר הוא דיבר על אוסלו, הוא לא התכוון להסכמים שנחתמו, אלא לתהליך שכיוון לו, על פי חזונו.

 

לא היה מנהיג ישראלי המזוהה עם החתירה לשלום יותר מאשר שמעון פרס. אולם דרכו לא קירבה את ישראל במאומה אל השלום, אלא להיפך – הרחיקה את השלום וסיכנה את הביטחון. וגם היום, אחרי מותו, יש לומר זאת בכנות ובהגינות.

 

פרס תרם כל חייו למדינת ישראל, לביטחונה, לעוצמתה ולמעמדה המדיני. את העובדה הזאת אי אפשר לקחת ממנו, וגם המרים ביריביו יסכימו עם עובדה זאת. אולם דרכו, שהייתה רצופה כוונות טובות, לא יכלה לקדם את ישראל לעתיד בטוח.

 

יהיה זכרו ברוך!

 

* "ישראל היום"

נכתב על ידי הייטנר , 28/9/2016 07:04   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, חוץ וביטחון, מנהיגות, פוליטיקה, הספדים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יחזקאל יב: כִּכְלֵי גוֹלָה


על מנת להמחיש לעם ישראל את גלותו הקרובה, הופך יחזקאל את עצמו למיצג של גולה:

וְאַתָּה, בֶן אָדָם, עֲשֵׂה לְךָ כְּלֵי גוֹלָה, וּגְלֵה יוֹמָם לְעֵינֵיהֶם, וְגָלִיתָ מִמְּקוֹמְךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר לְעֵינֵיהֶם. אוּלַי יִרְאוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה. וְהוֹצֵאתָ כֵלֶיךָ כִּכְלֵי גוֹלָה יוֹמָם לְעֵינֵיהֶם, וְאַתָּה תֵּצֵא בָעֶרֶב לְעֵינֵיהֶם, כְּמוֹצָאֵי גּוֹלָה. לְעֵינֵיהֶם חֲתָר לְךָ בַקִּיר וְהוֹצֵאתָ בּוֹ. לְעֵינֵיהֶם עַל כָּתֵף תִּשָּׂא בָּעֲלָטָה,  תוֹצִיא פָּנֶיךָ, תְכַסֶּה וְלֹא תִרְאֶה אֶת הָאָרֶץ, כִּי מוֹפֵת נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל. וָאַעַשׂ כֵּן כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי. כֵּלַי הוֹצֵאתִי כִּכְלֵי גוֹלָה, יוֹמָם וּבָעֶרֶב חָתַרְתִּי לִי בַקִּיר בְּיָד, בָּעֲלָטָה, הוֹצֵאתִי עַל כָּתֵף נָשָׂאתִי לְעֵינֵיהֶם. 

 

לעתים יש אשליה של גולה טובה – גולה שהחיים בה נוחים, החיים הטובים, החברה סובלנית, ה"מילקי" זול יותר. ויש הרואים בה איזה יתרון מוסרי, ביכולת לא ללכלך את הידיים בהגנה על הריבונות, בהתמודדות עם החיים האמתיים. יש הרואים בה חסינות בפני "לאומנות", כפי שהם מכנים בבוז ובהתנשאות את הלאומיות. ויש הרואים בה איזו תעודה מוסרית של להיות הדשן של התרבות האנושית.

 

אולם זאת אשליה. אין גולה טובה. הגולה היא רעה במהותה. הגולה היא חוסר שורשים, הגולה היא העדר ריבונות, הגולה היא נכר – הגולֶה הוא נוכרי לסביבתו.

בגולה הכלים מוצאים מן הבית, כי אין היא בית באמת. הגולה היא מצב שבו אדם, בשל זרותו, תמיד חשוד, ולכן תמיד נרדף, נאלץ לחתור פִּשְׁפָּשׁ בקיר לצורך מילוט. את כל אלה ממחיש המיצג של יחזקאל.

 

אך עד היום רבים כל כך בעם היהודי דבקים בגולה, מתוך בחירה. התופעה החולנית הזאת מלווה אותנו מאז יציאת מצרים – הגעגוע לסיר הבשר. התופעה הזו מתוארת בחוקי העבדות – הבחירה מרצון בעבדות, בטענת "אהבתי את אדוני". תופעה שהתורה שוללת ומענישה את העבד מרצון ברציעת אוזנו למטרת שיימינג. זו בדיוק אותה התופעה; התופעה, שעמנו טרם נגאל ממנה – הבחירה בגלות.


* 929

נכתב על ידי הייטנר , 28/9/2016 00:50   בקטגוריות חינוך, יהדות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 28.9.16


* להחליף את העולם – 15 שנים בדיוק חלפו מאז הוועידה הגזענית והאנטישמית בדרבן, שבה ניתן האות למסע הדה-לגיטימציה והחרמות נגד ישראל, על מנת למוטטה. הוועידה יצרה אופוריה בקרב שונאי ישראל. ההשוואה המופרכת בין ישראל לדרום אפריקה, יצרה בקרבם תובנה מופרכת שבאמצעות השיטות שבהן הוכרעה דרא"פ של האפרטהייד, כך תוכרע ישראל. חלפו 15 שנים, וגם אם יש להם הצלחות פה ושם, בסך הכל ניתן לציין את המהלך ככישלון מהדהד, בוודאי בהשוואה לאופוריה. שונאי ישראל בהלם, אבלים וחפויי ראש.

 

זה הרקע לפשקוויל שפרסם בראשית השבוע התועמלן האנטי ישראלי הקיצוני גדעון לוי ב"הארץ", שבו הוא הוקיע את העולם על שאינו רוקד לצלילי BDS. "נכזבנו. נכזב כל מי שהאמין בעולם, כל מי שהאמין בברק אובמה, כל מי שהאמין באירופה, כל מי שהאמין בכוחה של דעת הקהל המערבית להשפיע על ממשלות. נכזב כל מי שהאמין שבמאה ה–21 לא יהיה עוד קולוניאליזם, שכיבוש צבאי ברוטלי לא יוכל להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן. כל נבואות הזעם, שהיו מקור תקווה למי שהאמין שהכיבוש הישראלי חייב — אבל חייב — לבוא אל קצו, נכזבו. הבטיחו לנו לחץ בינלאומי וסנקציות, בידוד עולמי והפסקת הסיוע האמריקאי, חרם ונידוי, וקיבלנו כיבוש, שמעולם לא היה מבוסס כל כך, וישראל, שמעולם לא היתה חזקה כל כך. הבטחתם שהכיבוש לא יוכל להימשך לנצח, והוא לא מפסיק להימשך. למה? כי ישראל חזקה, כי היא לא מבודדת ולא בטיח. תודו: הכיבוש הישראלי מבוסס כיום יותר מאשר לפני עשר שנים, וקצו אפילו לא מתחיל להסתמן באופק. צריך להכיר בכך".

 

אין ברירה. כנראה נצטרך להחליף את העולם.

 

אגב, את ההיסטריה של דבוקת שוקן היטיב להגדיר באותו יום רוגל אלפר, בפשקוויל נאצה נגד יהדות ארה"ב ואיפא"ק, שמעזים לפעול למען ישראל, שנואת נפשו. לא נגענו: "שילך להזדיין, האיפא"ק הזה".

 

* תרחיש הכדורגל – במשחק הקובע האם ישראל תעלה לטורניר גביע העולם בכדורגל, שחקני הנבחרת יתחילו להבקיע במזיד גולים עצמיים כדי להביא לכישלונה. שרת הספורט תעזוב בזעם את המגרש. מה הנושא שיהיה ראוי לדיון – התנהגות השחקנים או התגובה של השרה?

 

* החרם הערבי – בתגובה לכך שכתבתי שהחרם הערבי החל ב-1951, תיקן אותי נעמן כהן ואמר שהחרם החל עוד טרם הקמת המדינה, ב-1945. הוא צודק, וגם אני צודק ואין סתירה בין הדברים. האמת היא שכבר משנות העשרים החל חרם על ההתיישבות הציונית. ב-1945 החליטה הליגה הערבית לראשונה על חרם נגד היישוב ותוצרתו, שבאופן אוטומטי הפך לחרם נגד המדינה. זו ההחלטה אליה מכוון נעמן. ב-1951 קיבלה הליגה הערבית את ההחלטה להחרים כל חברה שתסחור עם ישראל או תקיים עמה יחסים כלכליים כלשהם. בדבריי התייחסתי להחלטה זו, הרלוונטית לסוגיית מעצר האניות נושאות הסחורה לישראל, עליה כתבתי.

 

* פטריוט - "בוגד! מה עשית בצבא?" צווח אספסוף של חראות לעברו של אמנון אברמוביץ', כשבא לסקר את משפטו של אלאור אזריה.

 

אמנון אברמוביץ' נכווה קשה במלחמת יום הכיפורים, כנהג טנק. על אף פציעתו הקשה, המשיך לנהוג בטנק בנחישות ובדבקות במשימה, ועל כך קיבל את צל"ש הרמטכ"ל. תהליך שיקומו ארך ארבע שנים וכלל ששים ניתוחים. "מה עשית בצבא", צווחו לעברו החוליגנים בעזות מצח אופיינית.

 

בעבורי, אמנון אברמוביץ' הוא יריב פוליטי ואידיאולוגי חריף; הערותיו הציניות מעצבנות אותי ולא אשכח ולא אסלח לו על כמה מן האמירות המכוערות ביותר נגדנו בתקופת המאבק על הגולן. ועם זאת, הכל מתגמד לעומת גבורתו והקרבתו במלחמה על הגנתה של מדינת ישראל, כי אין לך אדם שאין לו שעה, ובשעה שלו הוא הוכיח את עצמו מעל ומעבר.

 

בעבורי אמנון אברמוביץ' הוא יריב, דעותיו מרתיחות אותי, אך הוא פטריוט. את הפטריוטיות שלו אף חוליגן לא ייקח.

 

* העימות האחרון - בעקבות העימות בין טרמפ לקלינטון, ראיינה עדי מאירי בתכנית "הכל דיבורים" את דן מרגלית, שהנחה את העימות בין נתניהו לפרס בבחירות 1996. מאירי הציגה את מרגלית כמי שהנחה את העימות האחרון שנערך בארץ והוא חזר על הדברים. אלא שהם טועים. העימות האחרון נערך שלוש שנים מאוחר יותר, בבחירות 1999.

 

בדומה לבחירות 1996, היו אלו בחירות אישיות ישירות לראשות הממשלה. ההצבעה נעשתה בשני פתקים – פתק למפלגה לכנסת ופתק למועמד לראשות הממשלה. בתחילת המרוץ היו חמשה מועמדים: נתניהו (הליכוד), ברק ("ישראל אחת" – גלגול קודם של המחנ"צ), איציק מרדכי (מפלגת המרכז), בני בגין (האיחוד הלאומי) ולהבדיל - עזמי בשארה (בל"ד).

 

שלושת המועמדים המובילים, ברק, נתניהו ומרדכי, הוזמנו לעימות. ברק טען שמועמדות מרדכי היא מועמדות סרק, ורק הוא מועמד אמתי והוא מוכן אך ורק לעימות זוגי בינו ובין נתניהו. הוא החרים את העימות ונותר כיסא ריק ועליו נכתב אהוד ברק. העימות היה בין נתניהו למרדכי, בהנחיית ניסים משעל. הפייבוריט היה נתניהו, רב מג בתקשורת, מול מרדכי האפור והעילג. אבל מרדכי הביס את נתניהו שוק על ירך. הוא חשף לראשונה את המו"מ שניהל נתניהו על נסיגה מהגולן. נתניהו גמגם הכחשה ומרדכי הישיר אליו מבט ואמר: "הסתכל לי בעיניים" – זה היה הנוק-אאוט.

 

מרדכי, בגין ולהבדיל - בשארה פרשו ברגע האחרון מן המרוץ וברק הביס את נתניהו בבחירות.

 

מאז לא היו עוד עימותים טלוויזיוניים בישראל.

 

            * ביד הלשון

 

שורש פורה ראש ולענה – פרשת השבוע היא פרשת "ניצבים". פרשה זו תרמה ללשוננו את הניב היפה " שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה".

 

מדובר בגורם מזיק ומסוכן, כמו צמח הלענה המר, או צמח הראש הרעלי, שמשפיעים לרעה על סביבתם ומקלקלים אותה, כאשר הם פּוֹרים, כלומר מתרבים.

 

"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה". משה מתייחס כאן לנזק הכבד שעלולים איש אחד, אישה אחת, משפחה אחת, העובדים עבודה זרה, להזיק לקולקטיב – קהילה, שבט, אולי לעם כולו.

 

קהילות ויישובים לא מעטים ניזוקו באופן משמעותי, בגלל חבר אחד בעייתי ומזיק. זאת הסיבה האמתית לקיומן של ועדות הקבלה ליישובים, שגורמים אנטי ציוניים הרוצים להרוס את ההתיישבות לוחמים נגד קיומן.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 28/9/2016 00:10   בקטגוריות אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, חוץ וביטחון, מנהיגות, פוליטיקה, פרשת השבוע, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ