לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2016

התנ"ך שלנו


בעשרות השנים שבהן אורי אבנרי ערך את "העולם הזה", הוא בחר מידי שנה את איש השנה – הדמות המרכזית שהשפיעה באותה שנה על ישראל ולעתים על העולם. לרוב היו אלה מנהיגים פוליטיים, אנשי צבא, מנהיגי האזור; אישים כבן גוריון, גולדה, בגין, רבין, שרון, דיין, בר לב, נאצר וכו'. בשנת תשי"ח, איש השנה היה... עמוס חכם. מי?! על מה ולמה?

 

עמוס חכם נבחר, בזכות זכייתו בתואר חתן התנ"ך העולמי. זאת סיבה לבחור אדם כאיש השנה?! ועוד בעיתון כ"העולם הזה", הלוחם בממסד, האנטי דתי?

 

לא הייתה זו בחירה מתחכמת. לא היה כאן "הפוך על הפוך". גם לא היה כאן ניסיון יצירתי להפתיע, להוכיח מקוריות. מי שעוקב אחרי העיתונות באותה השנה, מבין שלא הייתה אפשרות לבחירה אחרת. אכן, חידון התנ"ך היה הנושא המרכזי שהעסיק את אזרחי ישראל באותה שנה, והוא אף היה מוקד העניין התקשורתי.

 

ולא הייתה זו שנה נטולת אירועים – באותה שנה התחולל משבר ממשלתי חמור סביב פרשת "מיהו יהודי", הייתה בריחה המונית מכלא שאטה, הייתה הפיכה בעיראק, מלחמת אזרחים בלבנון ונחיתת כוחות אמריקאים בלבנון, התמוטטה הרפובליקה הרביעית וקמה הרפובליקה החמישית בצרפת, פצצה הוטלה על הכנסת ופצעה את ראש הממשלה ושרים; לא חסרו אישים שהשפיעו מאוד על הארץ והעולם. ועל הכל האפיל חידון התנ"ך – הארצי והעולמי.

 

שנת תשי"ח (1957-1958) הייתה שנת העשור למדינה. במרכז החגיגות והאירועים לציון העשור, עמד חידון התנ"ך, על שני שלביו – הארצי והעולמי. הדמות המרכזית והדומיננטית בניהול החידון והובלתו היה ראש הממשלה דוד בן גוריון, שראה בו ביטוי למקומה המרכזית של התרבות היהודית ישראלית בחיי המדינה, ואת המקום המרכזי של התנ"ך בתרבות זו. התנ"ך נתפש כנדבך חשוב בחיזוק השורשים של עם ישראל בארץ ישראל. חזון הצדק, החירות והשלום של נביאי ישראל, היה חזונה של המדינה וייעודה, כפי שנכתב במגילת העצמאות.

 

טלוויזיה עוד לא הייתה אז בישראל; היו שתי תחנות רדיו – "קול ישראל" וגלי צה"ל. החידונים – הארצי והעולמי, שודרו בשידור חי בשתי התחנות, ועוררו עניין שיא, שכמוהו לא היה מאז הצבעת הכ"ט בנובמבר. לאורך החידון, הוא כבש את הכותרות הראשיות של כל העיתונים, שאף הוציאו לאורך היום מהדורות מיוחדות.

 

ביום נצחונו של עמוס חכם, יצא "מעריב" במהדורה חגיגית – הלוגו של העיתון היה בצבע כחול, כבערב חג. לאורך היום יצאו מספר מהדורות של העיתון. כך למשל, אחת המהדורות המיוחדות יצאה תחת הכותרת: "הדו"ח המלא על שלושת הסיבובים של הבוקר; עמוס חכם בראש – עם 17 נקודות". כל הכותרות בעמוד הראשון יוחדו אך ורק לחידון. במסגרת קטנה תואר השידור המתוכנן לאותו ערב ברדיו, כולל הודעות על דחיה וביטול של מהדורות החדשות (באותם זמנים היו מהדורות חדשות מעטות במהלך היום, וביטול מהדורת חדשות היה צעד דרמטי ביותר).

 

גם "ידיעות אחרונות" הקדיש כמעט את כל העמוד הראשון לנושא. הוא יצא בכותרת גדולה: "החל חידון התנ"ך הבינלאומי". כעבור שעות אחדות יצאה מהדורה שניה של העיתון, שכותרתה: "חכם בראש – במבחן מוקדם של החידון". תמונות כל המתמודדים עיטרו את העמוד הראשון. כותרת נוספת בעמוד הראשון, עסקה באבטחת האירוע: "גויסו 300 שוטרים".

 

איך הדברים נראו בפרספקטיבה מאוחרת יותר? כעבור עשרים שנה, במלאת שלושים שנה ל"מעריב", יצא הספר "כותרת ראשית" – קובץ עמודים ראשונים של העיתון, לאורך השנים. כל שנה נפתחה בעמוד שער, העוסק בנושא המרכזי של השנה. עמוד השער של 1958 היה תמונתו של עמוס חכם מרים כוסית לאחר נצחונו, והכותרת: "חכם התנ"ך". בשנת היובל של המדינה, יצא הספר האלבומי (בעל הרמה הנמוכה, יש לציין...) "ואלה שנות", הסוקר כל אחת משנות המדינה. גם בו, כל שנה נפתחה בעמוד שער עם הנושא המרכזי, ואחריו מאמר העוסק באירוע המרכזי של השנה. ב-1958 הנושא המרכזי היה חידון התנ"ך, והמאמר היה של השר לשעבר, פרופ' שמעון שטרית (בעצמו חתן תנ"ך לנוער) שעסק באירוע.

 

ואולי יותר מכל כותרות העיתונים, מה שמעיד על מרכזיות האירוע הוא כניסתו למערכונים. במערכון של אפרים קישון "פוקר יהודי", בביצועם של אורי זוהר וחיים טופול בתיאטרון "בצל ירוק", הייתה המילה "עמוס חכם" הביטוי המנצח האולטימטיבי במשחק. ואי אפשר שלא להזכיר את המערכון "חידון התנ"ך" של אריק איינשטיין ואורי זוהר בתכנית "לול", שגיבורו היה בן דמותו של המנצח בחידון השני, הרב יחיא אלשייך, יוצא תימן. באותם ימים יצא גם משחק קופסה פופולארי – משחק טריוויה תנ"כי בשם "חידון התנ"ך".

 

עמוס חכם עצמו, היה נכה, מגמגם, קשה יום – עבר ילדות קשה וחיים קשים. ובתוך יום, היה לגיבור התרבות הלאומי בה"א הידיעה של מדינת ישראל, בזכות למדנותו, ידענותו, שקדנותו ובקיאותו. ראש הממשלה והנשיא דאגו לו למשרות, ללימודים אקדמיים שהתמיד בהם עד שהיה פרופסור למקרא.

 

איני כותב זאת כנוסטלגיה, כיוון שקשה לי להיות נוסטלגי לאירועים שהתרחשו טרם הולדתי... אך יש בי געגוע לחברה ישראלית שתרבותה היהודית תופסת מקום כה מרכזי בחייה. באותם ימים המיקוד היה אך ורק בתנ"ך, תוך התעלמות כמעט מלאה מהתלמוד, ספרות ימי הביניים והיצירה שנוצרה בגולה. יתכן שזאת אחת הסיבות לירידה במעמד התנ"ך, שכן אי אפשר ליצור תרבות תוך דילוג על אלפיים שנות יצירה.

 

מן הראוי שנשאל את עצמנו מה קרה לחברה הישראלית, שמדורת השבט שלה היום היא תכניות תת רמה כמו "האח הגדול" או "המרוץ למיליון".

 

ברור שתופעת החידון כפי שהייתה אז, לפני 59 שנים, אינה יכולה לחזור על עצמה, אולם ראוי שמורשת ישראל תחזור למרכז ההוויה הישראלית, באופן המתאים לימינו.

 

****

 

מזה כעשרים שנה אני שותף פעיל בעולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית. עיקר פועלה של ההתחדשות היהודית, היה פתיחה לרווחה של ארון הספרים היהודי לכלל הציבור בישראל, כדי להפוך אותו לתשתית התרבותית והערכית של החברה הישראלית, וכן לפתוח אותו למנעד פרשנויות רחב ויצירתי ככל האפשר. אולם פעילותנו התמקדה בחשיפה לחז"ל, למשנה ולתלמוד, לשירת ימי הביניים וכו', תחומים שהיו גן נעול, מעיין חתום, בעבור הציבור החילוני בישראל. בעצם, יצאנו נגד הגישה המקופלת בקלישאה "הדילוג מהתנ"ך לפלמ"ח", והרצון לחזור דווקא לניגון שזנחנו לשווא. הייתה זו מגמה ברוכה, אך מחירה היה... שאנו עצמנו זנחנו לשווא את התנ"ך, שהוא התשתית של כל התרבות היהודית. אמנם יש בעשור האחרון מגמה חזקה של עיסוק בפרשת השבוע, אולם התעלמות מן הנביאים והכתובים.

 

בשנה האחרונה, חל שינוי דרמטי במגמה הזאת, בזכות מיזם לאומי שחולל הרב בני לאו – 929. 929 הוא מספר הפרקים בתנ"ך. המיזם הוא עיסוק יומי, בכל יום בפרק אחד בתנ"ך, הן במאמרים באתר המיזם, הן בשיעורים במאות קבוצות בישראל ובעולם היהודי והן בתכניות בכלי התקשורת. הרעיון שמאחורי המיזם, הוא החזרת התנ"ך ללב התרבות, כנושא לשיח יומיומי, בכל העולם היהודי, על אותו פרק בתנ"ך. המיזם נפתח בחנוכה לפני שנה ורבע, והמחזור הראשון יסתיים ביום העצמאות ה-70. ולמחרת – יפתח מחזור חדש. הפופולריות וההצלחה של המיזם, בכל מדדי הבחינה שלו – כניסות לאתר, אורך הכניסות, כניסות חוזרות, אתרי משנה שקמו בעקבותיו, מספר הקבוצות הלומדות ומספר הלומדים בקבוצות, החשיפה התקשורתית; הם מעל ומעבר לתחזיות האופטימיות ביותר.

 

זכיתי, ואף אני שותף למיזם החשוב הזה. אני מלמד מעט במסגרת המיזם, אך בעיקר אני כותב בו. בערך אחת לשבועיים אני כותב מאמר על הפרק היומי באתר המרכזי, אך מידי יום אני כותב מאמר על הפרק באתר אינטרנט וקבוצת פייסבוק של תנועת בינ"ה, התנועה ליהדות חברתית, שנקראים "מחלנים תנ"ך ל-929 חלונות". נטלתי על עצמי מחויבות לא פשוטה – לכתוב מדי יום מאמר על כל פרק בתנ"ך; התחלתי מבראשית ואני כבר בסוף ישעיהו. זה אתגר גדול, ומעבר לתרומתי הצנועה למטרה הגדולה של המיזם, אני גם שואב סיפוק רב והעשרה עצמית מעצם הלימוד, ההכנה והכתיבה.

 

מסתבר, לצערי, שיש מי שאינם אוהבים את העיסוק שלי בתנ"ך. יתר על כן, יש מי שחושבים שאיני ראוי לעסוק בתנ"ך, שעצם העיסוק שלי בתנ"ך אינו לגיטימי. לא, אין להם משהו אישי נגדי. הם אינם מתנגדים רק לכתיבה שלי, אלא לכל כתיבה כשלי, למה שאני מייצג. מיזם 929 על כל שלוחותיו הוא מפעל פלורליסטי ביותר, פתוח לכל מגוון אורחות החיים, הדעות והפרשנויות, לא רק כדי להנכיח את לימוד התנ"ך בכל מגוון הציבור הישראלי, אלא גם כדי להעשיר את עצם הלימוד במה שיש למגוון הזה לספק.

 

ויש מי שרואים בכך איום. הם מ-פ-ח-דים. מישהו הזיז את המונופול שלהם. הרי כידוע "שבעים פנים לתורה", וכולם חייבים להיות עטורי זקן וחובשי כיפה ומתנבאים בסגנון אחד.

 

****

 

בכנס ירושלים של העיתון "בשבע" שנערך לפני חודשים אחדים, נערך דיון בנושא. בין הדוברים היו גם ראשי המיזם הרב בני לאו והעיתונאית גל גבאי וכן דתיים אורתודוכסים השותפים למיזם. אולם נשמעה בו ביקורת חריפה על כך שהוא פתוח למי שאינם עומדים בתו התקן, של שומרי הסף שמינו עצמם להיות משגיחי הכשרות של לימוד התנ"ך; אלה שמוכנים לקבל אותי, אך רק כ"עגלה ריקה" וכלי קיבול לפרשנות שלהם.

 

לצערי הרב, הבולט והבוטה שבהם היה דווקא הרב יעקב מדן. הרב מדן היה שותפהּ של פרופ' רות גביזון ליצירת אמנת גביזון – מדן, להסדרת יחסי דת ומדינה ויחסי חילונים ודתיים בישראל. באותה יוזמה חשובה, הוא גילה פתיחות רבה, ויחד הם יצרו מסד שגם היום, לאחר כעשרים שנה, הוא עדיין התשתית הראויה ביותר להסדרת היחסים.

 

כנראה שהרב מדן הוא אדם סובלני, במובן שהוא מוכן לסבול את העובדה שיש יהודים שחיים וחושבים אחרת ממנו, והוא באמת ובתמים רוצה למצוא דרך לחיים משותפים עמם. אולם בבית המשותף הזה, הוא מצפה למונופול מוחלט על היהדות. הוא רוצה לחיות אתי יחד, הוא יחפש את הדרך ל"חיה ותן לחיות", ובלבד שאכיר בבעלותו המוחלטת על התנ"ך ועל היהדות. אני לא אפריע לו להיות יהודי, והוא לא יפריע לי להיות... להיות מה? ישראלי? חילוני? במילים אחרות – הוא רוצה להדיר אותי מכל השפעה ויצירה על עיצוב היהדות.

 

וכך הוא אמר בכנס: "אני רוצה להציג פה את סלע היסוד שממנו אסור לנו לזוז. ... כולנו כוספים למהרה ייבנה המקדש. נגיד שמחר ייתנו לנו הגויים להקים מקדש במקומו, עם הבדל קטן: בקודש הקודשים יהיו שלושה כרובים ולא שניים. הכל יהיה על פי ההלכה, אבל תהיה כוהנת גדולה במקום כוהן גדול. אני חושב שרבים יזדהו עם מה שאגיד: יש לנו סלע יסוד שממנו לא נזוז. זה נכון גם לגבי קדושת המקרא. יש סלע יסוד, שגם אם אשפיע פחות, אני לא מוכן לזוז ממנו. רוחמה אלבג הציע שיקראו לדיון הזה 'תנ"ך - מגוון פרשנויות'. אני אומר על זה במילה אחת – לא. בשלוש מילים – בשום פנים ואופן לא [אגב, אני ספרתי ארבע מילים. א.ה.]. אסביר: אם אנחנו מחר נלמד גיאומטריה, אנחנו חייבים להתחיל מהאקסיומות. בלי זה אי אפשר ללמוד. אנחנו ניגשים למקרא מתוך אקסיומות שאי אפשר לזוז מהן לשניה" וכו' וכו' וכו'.

 

מה אמר לי הרב מדן, במילים אחרות? "אורי היקר, אני אוהב אותך מאוד, אני רואה בך אחי, אני רוצה לחיות אתך יחד. אבל עשה לי טובה, לך שחק כדורגל. לך להשתעשע במדע. בטח יש לך תחביבים, זה עלא כיפאק, תתמיד בהם. אבל אל תתקרב לתנ"ך, אל תתקרב ליהדות. זה לא שלך. זה שלי. הרי אתה מגורש בזאת מגן העדן של התורה. אין לך חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי. לאוהליך ישראל".

 

ומה אני אשיב לו? כבוד הרב, אני אוהב אותך מאוד, אני רואה בכך אחי, אני רוצה לחיות אתך יחד. אני רוצה אותך כשותף (גם אם כבר פלוגתא) ללימוד התנ"ך, ללימוד היהדות, לתרבות היהודית. זה שלך בדיוק כפי שזה שלי. אבל זה שלי בדיוק כמו שזה שלך. ואם אינך רוצה לעסוק בתורה אתי, אעסוק בה אתך ובלעדיך. ואם אעסוק בה בלעדיך, אני בטוח שאמצע שותפים רבים וטובים, לא פחות טובים ממך, גם בציבור "שלך".

 

אתה מנסה להגיף בפניי את הדלת, אך אין לך כל בעלות על המנעול. לא ביקשתי ממך אישור כניסה, כי איני מכיר בסמכותך, או בסמכותו של מאן דהוא, להנפיק אישורים כאלה. על התפיסה שאתה מייצג אני אומר, במילה אחת: לא. ובשלוש, או בעצם ארבע מילים: בשום פנים ואופן לא.

 

דע לך דבר אחד, כבוד הרב. אתה ושכמותך גוזרים על עצמכם להיות בשוליים; לא רק בשולי החברה הישראלית, אלא גם בשולי היהדות, בשולי היצירה היהודית. 

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 26/5/2016 13:32   בקטגוריות היסטוריה, חברה, חינוך, יהדות, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ישעיהו מא: אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת


ב-1943 הוציאה חברת "מקורות" תכנית אב ארצית גרנדיוזית, לרישות כל ארץ ישראל המערבית במים והובלת מים מן הצפון השופע לדרום השומם.

 

התכנית אמורה הייתה להוות בסיס לכל תכניות ההתיישבות העתידיות של המפעל הציוני. בסופו של דבר התכנית כמות שהיא לא יצאה לפועל, בשל חלוקת הארץ והעובדה שיהודה, שומרון ובקעת הירדן לא היו בידי ישראל בתום מלחמת השחרור. במקומה תוכננה ובוצעה תכנית המוביל הארצי, במתווה חדש, מערבי.

 

יוזם התכנית היה מייסד חברת "מקורות" ומנהלה לוי אשכול, לימים – ראש הממשלה השלישי של ישראל. המהנדס שמחה בלאס עיצב אותה.

 

על פי הצעתו של אשכול, נפתחה התכנית במוטו; פסוק יח בפרק מא בישעיהו: "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת. אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם".

 

בנאום שנשא אשכול בוועידה החקלאית השישית, מרץ 1945, הוא הגדיר את הפסוק, כ"מבטא את חזון המים שלנו". הוא קרא את הפסוק בוועידה והוסיף: "זוהי, בעצם, התכנית, ואלה שיאריכו ימים יראו במימושה".

 

ועוד אמר בנאומו: "במשך שנות פעולתה של החברה ["מקורות"] כמכשיר מרכזי... הלכה וגברה הרגשתנו שמצאנו 'ארץ ישראל של מטה', קומה תחתונה של הארץ, גדולה פי כמה וכמה מארץ ישראל זו שאנו מהלכים עליה. גילינו מים בחבלים ובגושים, אשר לאחר ניסיונות אכזב רבים בעבר כבר התייאשנו ולא האמנו במציאות מים בהם".

 

בכל תולדות הציונות, לא היה אדם שתרם להתיישבות בארץ ישראל כמו לוי אשכול – לפני ובעיקר אחרי הקמת המדינה. בשנות החמישים והשישים הוא הקים מאות מושבי עולים בנגב ובגליל, ובכך מימש את ריבונות העם היהודי ומדינתו על חבלי ארץ אלה. יישוב הארץ היה  תפארת פעולתו עד יומו האחרון, כראש הממשלה שהוביל את ההתיישבות בגולן, בבקעת הירדן ובגוש עציון. לא בכדי, לספרו האוטוביוגרפי הוא העניק את הכותרת "בדרכי התנחלות".

 

לפני הכל היה אשכול "מר מים" (או שמא "החבר מים"?) של התנועה הציונית. הוא הבין שמפעל המים הוא תנאי הכרחי ליכולתה של התנועה הציונית לממש את ייעודה, ליישב את ארץ ישראל ביהודים ולהוות בית למיליוני יהודים שיעלו ארצה. בעשייתו המבורכת, הוא קיבל השראה מפסוקי נבואות הגאולה של הנביא ישעיהו.

 

****

 

החלוצים הציונים ראו בחזונם את חזון הנביאים מתגשם, בהפרחת השממה. "אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם. אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז, שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן. אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו". אולם בעוד הנביא דיבר על הפרחת השממה כנס אלוהי, "כִּי יַד יְהוָה עָשְׂתָה זֹּאת וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל בְּרָאָהּ", החלוצים הבינו שקדוש ישראל הוא המוטיבציה הציונית שבלבם, ולכן היד שתטע עץ וניר במדבר, היא עמל כפיהם.

 

בְּרוֹשׁ, תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר, היו לשלושה יישובים בנגב, שהפריחו את השממה; שלושה מושבי עולים בצפון מערב הנגב, בין נתיבות לאופקים, שעלו על הקרקע ב-1953. שלושת היישובים הללו נקראים גוש יַחְדָּו.

 

יישובים נוספים ששמם ניתן להם בהשראת הפרק:

 

ראשון לציון – המושבה שעלתה לקרקע ב-1882, בראשית העליה הראשונה, נקראת בשם זה בהשראת הפסוק "רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם, וְלִירוּשָׁלם מְבַשֵׂר אֶתֵּן". החלוצים שהקימו את המושבה ראו עצמם כמבשרי שיבת ציון וגאולת ירושלים.

 

שפיים – ב-1927 הקימה תנועת הקיבוץ המאוחד את אחד מראשוני יישוביה, קיבוץ שפיים, במישור החוף, בין הרצליה ונתניה. מקור השם הוא הפסוק מן הפרק שלנו: "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת, וּבְתוֹךְ בְּקָעוֹת מַעְיָנוֹת. אָשִׂים מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם, וְאֶרֶץ צִיָּה לְמוֹצָאֵי מָיִם". היום שפיים מוכר כקיבוץ נדל"ן שבע במרכז הארץ, אולם הוא קם כיישוב ספר, שהרחיב את גבולות ההתיישבות וסבל לאורך שנים ממצוקה ביטחונית והתנכלות הערבים, ואף איבד כמה מחבריו בהגנה על היישוב במאורעות 1936-1939. כיושב על גבולה המערבי של א"י, היה הקיבוץ פעיל במפעל ההעפלה, ולכן סבל מידו הקשה של השלטון הבריטי, שאף צר עליו בנובמבר 1945, כחצי שנה טרם השבת השחורה.

 

****

 

הפסוק ששימש מוטו לתכנון המים של "מקורות" והתנועה הציונית והשראה לשמו של קיבוץ שפיים, עוסק בהקשר של הפרק בצדק חברתי. הוא מענה למצוקה המופיעה בפסוק הקודם לו.

 

"הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם וָאַיִן, לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁתָּה. אֲנִי יְהוָה אֶעֱנֵם, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם". וההמשך הוא "אֶפְתַּח עַל שְׁפָיִים נְהָרוֹת" וגו'.

 

יש כאן מסר חשוב, הקושר את יישוב הארץ עם צדק חברתי. הציונות אינה רק חזון יישוב הארץ והפרחת השממה, אלא חזון חברתי של חברת מופת. מי שמוותר על החזון של חברת מופת ותיקון עולם – מפעל ההתיישבות שלו יהיה חסר, נכה, ריק, חסר משמעות. בדיוק כפי שמי שמוותר על חזון ההתיישבות בארץ ישראל, גם ידבר מהשכם עד הערב על צדק חברתי, יהיה זה דיבור ריק, שיביא צדק כמו זה שהביאו תנועות של יהודים קוסמופוליטיים שהפנו עורף לחזון הציוני ובשם ה"צדק" העדיפו להיות גלגל חמישי במרכבת המהפכה, ואת התוצאות אנו יודעים. אין תוחלת ל"חברתיות" התלושה מן הציונות. רק השילוב של אקטיביזם ציוני ושל מחויבות לצדק חברתי (הגם שיהיו ציניקנים מרושעים, שיאמרו שהחיבור בין לאומיות וסוציאליזם מזכיר להם תהליכים...) הוא הדרך שראוי ללכת בה גם בימינו.

 

וכפי שאת מציאת המים, יישוב הארץ והפרחת השממה לא השארנו ליד הנס, כך גם את המלחמה בעוני, צמצום הפערים והגברת השוויון החברתי והצדק, אל לנו להשאיר ליד הנס. וגם אם הפסוק אומר "אֲנִי יְהוָה אֶעֱנֵם, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם", ראוי לתרגם זאת לכך שאם יש בנו אלוהים, עלינו לקחת על עצמנו את המשימה.

 

****

 

החתירה לצדק ולתיקון עולם היא יסוד מוסד ביהדות. בראשית הפרק, בפסוק ב, נאמר: "מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק, יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ, יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים, יַרְדְּ יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ, כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ".  מיהו זה המתעורר ממזרח? חז"ל, רש"י והפרשנים המסורתיים ייחסו את הדמות לאברהם אבינו, שבכל דרכיו הכריז על ערך הצדק ונלחם על הצדק.

 

ומן הראוי שנלך בדרכו, מעשה אבות סימן לבנים.

 

* 929

 

נכתב על ידי הייטנר , 25/5/2016 17:03   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, התיישבות, חברה, חינוך, יהדות, כלכלה, מנהיגות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 25.5.16


* אין צורך להכין את המקלטים – איני שותף לנבואות הזעם על ליברמן, שכשר הביטחון יחרחר מלחמה. ליברמן לא ינהג על פי "עצותיו" באופוזיציה, וכאופוזיציה בתוך הקבינט בממשלה הקודמת, כיוון שהוא רוצה להצליח, בשל כובד האחריות שתוטל על כתפיו וכיוון שנתניהו הוא ראש ממשלה זהיר מאוד, לעתים אפילו זהיר מדי, בהפעלת הכוח.

 

הערכתי זו רק מחזקת את סלידתי מהדמגוגיה הביטחונית שבה נקט עד כה, כדי לשלהב יצרים ולהיבנות באופן אישי ממשברים ביטחוניים. די בכך כדי להבין שהוא אינו ראוי לתפקיד.

 

הוא אינו ראוי לתפקיד גם בשל התנהלותו המושחתת, במקרה הטוב על סף הפלילי, לאורך השנים. העובדה שלא נמצאו די ראיות לאישומים, וגם שאלה זו שנויה במחלוקת מקצועית, משמעותית מבחינה משפטית ופלילית, אך מבחינת ההיגיינה הציבורית, הוא לא ראוי להיות שר, ולבטח לא שר הביטחון.

 

העמדה שנקט בפרשת "החייל היורה" – היותו הפוליטיקאי הראשון והמרכזי שהתייצב נגד ערכי צה"ל, הופכת אותו לבלתי ראוי להיות האדם המופקד על צה"ל. מינויו, דווקא בעת הזאת, דווקא במקום יעלון, היא מסר חמור לציבור הישראלי, לחיילי צה"ל ולנוער.

 

בוודאי שליברמן אינו ראוי לכך ששר ביטחון מצוין כיעלון יודח כדי לפנות לו את המקום.

 

* כדורי הטניס של ליברמן - התנגדותי למינויו של ליברמן לתפקיד שר הביטחון נובעת מאישיותו של ליברמן ומתמיכתי ביעלון, אך היא ממש אינה התנגדות עקרונית למינוי של שר ביטחון "אזרחי". שר הביטחון אינו חייב להיות גנרל. אגב, גם לא בהכרח להיות גבר. הוא צריך להיות מנהיג ואסטרטג.

 

ההקשר הבעייתי של המינוי לעובדה שליברמן לא היה איש צבא, הוא שמי שמינה אותו לתפקיד לעג לו לפני שבועות ספורים על כך שהכדורים היחידים שחלפו ליד אוזנו היו כדורי טניס.

 

* מילה טובה על אביגדור ליברמן – אני רוצה לומר מילה טובה על אביגדור ליברמן. הוא עשה לפחות דבר חיובי אחד בקריירה הפוליטית שלו - הכניס לכנסת את אורלי לוי אבוקסיס.

 

* רווח לי - חששתי מאוד שיעלון יסבול מחיבוק דב מעיק של דבוקת שוקן. זיעה קרה צמררה אותי כשרק חשבתי על מחמאות שיורעפו עליו בידי החבורה הזאת. היה זה חשש שווא. רוגל אלפר: "בוגי אינו שפוי. להיות שר הביטחון של נתניהו זה לא שפוי. הוקעת 'שוברים שתיקה' כבוגדים אינה שפויה. הוא דמוקרט קטן מאוד. לחזונו לעתיד ישראל אין שום קשר עם דמוקרטיה ושלטון החוק, גם לא עם שפיות. בשטחים אין דמוקרטיה ושלטון חוק, גם לא שפיות. ... דווקא מכיוון שבוגי מבחין בין טוב לרע, הוא הבעיה ולא הפתרון. אין לו מחילה". רווח לי.

 

* מחאת המילקי של רוני דניאל – מופע הרחמים העצמיים המתבכיין של רוני דניאל היה פאתטי ואגוצנטרי. אני ואני ואני, עשיתי עשיתי ועשיתי ו"אני לא יודע אם אני רוצה שהילדים שלי יחיו כאן". פינוק עצל נוסח מחאת המילקי.

 

אין לי ארץ אחרת. ומה שלא יהיה – אני מחנך את ילדיי לחיות כאן ורק כאן, בכל מצב. בטוב וברע.

 

* מצפן - לפני שבועות אחדים, בשיאה של פרשת "החייל היורה", פרסמתי מאמר בנדון שנקרא "פסיכוזה לאומית". את המאמר סיימתי בפסקה הבאה:

ראוי להעלות על נס את שר הביטחון בוגי יעלון, שכדרכו נהג כמנהיג אמת – לא הכפיף ראש בפני האספסוף הפופוליסטי ודבק בערכיו, שהם ערכי מדינת ישראל. יעלון, שכרמטכ"ל לא חשש להביע את התנגדותו להתנתקות והיטיב לתאר במדויק את תוצאותיה, גם במחיר הדחתו מצה"ל חרף הצטיינותו בהובלת צה"ל לניצחון במתקפת הטרור, לא פחד עכשיו מהמחיר הפוליטי שהוא עלול לשלם על דבקותו בדרך הישר. והוא ישלם מחיר, אין בכך ספק, אך לשם מה יש לאדם מצפון, אם בשעת מבחן הוא יכפיף אותו לשיקולי פריימריז?

 

* שבשבת – תגובתו הראשונה של ראש הממשלה לאחר אירוע "החייל היורה", הייתה זהה לזו של יעלון ואייזנקוט. הוא אמר בדיוק את מה שצריך לומר מנהיג לאומי. אבל נתניהו אינו מצפן. הוא שבשבת. וכאשר הבין לאן נושבת הרוח, הוא התמסר לזרם העכור, במפגן "מנהיגות" של חסר חוליות.

 

* צה"ל חוטף ילדים? - קראתי דבר סניגוריה מעניין על אוראל אזריה, "החייל היורה". "הוא ילד בן 18 שפעל תחת לחץ..." ככל הידוע לי, צה"ל אינו חוטף ילדים, אלא מגייס גברים. הוא מפקיד ביניהם נשק, כלי הרג. זו אחריות אדירה. ולכן על צה"ל להבטיח שהשימוש בנשק יהיה ראוי, למטרות ראויות, בהתאם לערכי צה"ל ולפקודותיו. אחרת צה"ל יהפוך לכנופיה.

 

* כשל חינוכי - בדברי ביקורת שכתבתי על התבטאותו האומללה של רוני דניאל, שאינו בטוח שהוא ממליץ לילדים שלו לחיות כאן, כתבתי את המובן מאליו - שאיני ישראלי על תנאי. בתגובה, מישהו כתב שהדברים שלי מזכירים לו את היהודים, שהתעקשו להישאר בגרמניה אחרי עליית היטלר לשלטון.

 

ועוד בימים האחרונים - מישהו אחר כתב שהעובדה ש"הרשימה המשותפת" - קרטל הלאומנות הערבית, אינה שותפה בקואליציה, מזכירה לו תהליכים...

 

מעבר לרשעות ולציניות, יש כאן תופעה של בורות.

 

משהו יסודי לקוי בחינוך, בלימודי ההיסטוריה. חובה ליצור תשתית ידע והבנה מהו הנאציזם, מה הייתה השואה. כי יש אנשים שכאשר יש להם נזלת, הם משוכנעים שהם חווים את חוויית תאי הגזים.

 

* פרופורציות - קצת פרופורציות, לסבר את האוזן, בתוך רעשי שיח השקר. מתוך מאמר של שר החינוך לשעבר פרופ' אמנון רובינשטיין בכתב העת "כיוונים חדשים": "במהלך השנים אכן הפכה ישראל, מבחינות רבות, לליברלית יותר. הכוונה היא לנורמות מקובלות בציבור, שהשתנו במהלך השנים בהשפעת הלכי רוח במערב וגם בשל חילופי הדורות. הדור הצעיר הפך ליברלי יותר: שינוי היחס להומוסקסואלים, צמיחתה של תנועה פמיניסטית מרשימה, אכיפת החוק גם על צמרת השלטון, לצד הדאגה מגל השחיתות שנחשף לציבור – אלה הם חלק מהתופעות שציינו מגמה זו.

 

על המפקפק באמירות אלה לשאול עצמו את השאלות הבאות: האם רצח החפים מפשע בכפר קאסם בשנת 1956, והעונשים הקלים שנגזרו על הבכירים האחראים לטבח, היו אפשריים בזמננו? האם חנינת הרוצחים זמן קצר לאחר הרשעתם הייתה מתקבלת היום? האם סילוקו של קצין בכיר מתפקידו בצה"ל בשל נטייתו המינית, כפי שאירע לח"כ לשעבר עוזי אבן, היה מתרחש היום? האם מגוון הדעות בתקשורת הישראלית התקיים בשנותיה הראשונות של המדינה? האם שר הביטחון יכול היה היום לשדוד עתיקות בעלות ערך בסיוע ציוד צבאי, בלי שמישהו במשטרה או בפרקליטות יניד עפעף?"

 

* החירותניקים האחרונים - בשנות ה-50 וה-60, תנועת החירות בראשות מנחם בגין, נאבקה לביטול הממשל הצבאי שבו היו נתונים ערביי ישראל, שכם אחד עם מפלגות שמאל כמפ"ם ו"אחדות העבודה" (אגב, תנועת החירות הייתה המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את שעריה לחברים ערבים, כבר בהקמתה ב-1948).

 

האם יתכן דבר כזה היום?

מה דעתכם?

 

התשובה שלי על שאלה זו מורכבת.

מצד אחד, אי אפשר לדמיין בישראל היום בדל אפשרות של ממשל צבאי. כן, ישראל אינה מזכירה היום כלל תהליכים בישראל לפני 50 ו-60 שנה. ישראל כל הזמן נעשית יותר דמוקרטית ויותר ליברלית.

 

אולם מצד שני, אין מצב שהליכוד ומפלגות הימין היום לא תתייצבנה באופן אוטומטי, בנושא כלשהו, בצד שאינו מצטייר כימני. כלומר, עצם העובדה שיש מתרס כלשהו, מחייבת את הליכוד באופן אוטומטי להיות מימין לו. ולכן, אילו מפלגת העבודה הייתה היום בשלטון והייתה נעשית פעולה לא ראויה, לא הגונה, לא דמוקרטית כלפי ערביי ישראל, כלפי הפלשתינאים ביו"ש או כלפי מבקשי מקלט, אין מצב שהליכוד היה נאבק למענם.

 

חבל.

 

אפשר לומר שריבלין ובני בגין הם החירותניקים האחרונים בליכוד.

 

* התנאי של בנט - מידע ששמעתי מכלכלן שהדבר האחרון שניתן לומר עליו, הוא שהוא בדעותיו או בסביבה הפוליטית של בנט. לפני כשנתיים הוגשו לבנט, אז שר הכלכלה, ראשי הפרקים ל"תכנית הצפון" – תכנית לאומית חסרת תקדים לפיתוח הגליל. הדבר הראשון והעיקרי שעניין את בנט והתנאי שלו לתת אור ירוק לעריכת התכנית, הייתה שמקום מרכזי בתוכה יוקדש לפיתוח המגזר הערבי. זה לא כל כך מתיישב עם התדמית הציבורית שלו, אך זו עובדה.

 

אגב, זה מזכיר לי תהליכים...

 

* אופוזיציה למדינה - תמכתי מאוד בהקמת ממשלת אחדות, כלומר בכך שיו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג יהיה שר החוץ של ישראל. זה לא הסתייע הן בשל ההתנגדות במפלגתו והן בשל המניפולציה של נתניהו, וחוששני שהדבר אינו עומד להשתנות. אבל אני שמח על דבר אחד – בראש האופוזיציה עומד אדם שהוא אופוזיציה לממשלה, אך לא אופוזיציה למדינה. אילו המחנ"צ היה מצטרף לממשלה, ראש האופוזיציה היה איימן עודה.

 

ואז, פתיחת מושב הקיץ של הכנסת שהוקדשה לציון יום הרצל, הייתה נפתחת בנאום ראש הממשלה ואחריו נאום ראש האופוזיציה, שהיה משודר בשידור חי בכל כלי התקשורת ומסוקר בעולם כולו. ונאומו הממלכתי של ראש האופוזיציה היה נאום הסתה משתלח בהרצל ובציונות.

 

* מודעות עצמית - תמצית נאומו של יו"ר האופוזיציה בדיון בכנסת לציון "יום הרצל": הרצל הוא אני.

 

* שר חוץ מלא מלא – ישראל נמצאת במערכה מדינית קשה, שיש בה איומים והזדמנויות לרוב. בעת הזאת, יש צורך בשר חוץ רציני, עם כל הסמכויות והתפקידים שפוזרו כפרורים לשרים וסגני שרים שונים.

 

לא הייתה כל הצדקה לכך שנתניהו לא מינה שר חוץ בהקמת הממשלה. התירוץ לפיו הוא שומר את התפקיד להרצוג, אינו רציני. היה עליו למנות שר, ולהבהיר מראש, בהודעה משותפת עם השר, שאם המחנ"צ יצטרף, הוא יוחלף. עובדה, אף ללא הודעה כזאת, לא הייתה לנתניהו בעיה להחליף את שר הביטחון המצוין בראש סיעה בת 5 ח"כים, שאינו מתאים לתפקיד.

 

אחרי שעשה כן, ודאי שהתירוץ של "שמירת התיק" הוא תירוץ נבוב, בעיקר כשהסיכוי להצטרפות המחנ"צ או "יש עתיד" בעתיד הנראה לעין אפסי.

 

מדוע, אם כן, נתניהו אינו ממנה שר חוץ? כנראה שהסיבה לכך, היא שהוא הבטיח את התפקיד ליותר משר אחד, והוא פוחד מתגובת השר שיפגע מהפרת ההבטחה. ואולי הוא פשוט רוצה את שרי הליכוד מוחלשים, בלי שמישהו ינסוק, כפי שאנו למדים משיטת "קפד ראשו" החביבה על נתניהו, שהקורבן התורן שלה הוא יעלון.

 

* צ'ק פתוח - לקראת אחת ממערכות הבחירות, הופיעה בעמוד הראשון של "הארץ" מודעת תמיכה של אנשי רוח במרצ. בין החותמים היה המשורר נתן זך. בעמוד השני של אותו העיתון הופיעה מודעת תמיכה של אנשי רוח בחד"ש. גם מבין החותמים על מודעה זו, לא נפקד מקומו של ... המשורר נתן זך. ותמהתי – האם נתן זך זכה בפריבילגיה: הזכות להטיל שני פתקים בקלפי?

 

אני קורא כעת את חלקה השני של האוטוביוגרפיה של אורי אבנרי "אופטימי", ונדמה לי שהתעלומה נפתרה. אבנרי סיפר שעמוס קינן ונתן זך נתנו לו רשות להוסיף את שמם על כל עצומה וגילוי דעת שהוא יוזם, בלי לשאול אותם ובלי להראות להם את התוכן. האמת, היא שזה לא ממש מפתיע אותי. הן מזמן הצטיירה בעיניי דבוקת אנשי ה"שמאל", המדלגת מעצומה לעצומה, כעדר של אוטומטים.

 

כנראה שנתן זך נתן לכמה וכמה אנשים את ייפוי הכוח שהעניק לאבנרי, וזו התוצאה.

 

* חצי יובל למבצע שלמה - 24-25.5.91. בתוך 34 שעות, חילצו 30 מטוסי חיל האוויר וחברת "אל על" 14,400 יהודי אתיופיה, ב"מבצע שלמה", והעלו אותם לישראל. "מבצע שלמה" היה מבצע מורכב מאוד, שבמשך שנים נארג בידי סוכני המוסד ואנשי הסוכנות היהודית.

 

מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, קיימת בראש ובראשונה כדי לאפשר ליהודי העולם לעלות באופן חופשי לא"י וכדי ליישב את א"י ביהודים. "מבצע שלמה", להעלאת יהודי אתיופיה, הוא אחד המזהירים שבמבצעים שעשתה אי פעם מדינת ישראל כדי להגשים את ייעודה. "מבצע שלמה" הוא ביטוי עילאי של אקטיביזם ציוני של המדינה.

 

את ההחלטה על המבצע קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר. הוא דחף לביצועה, הוא עקב מקרוב אחרי ההכנות והביצוע. הוא אחראי להצלחה. אם בכל שבע שנות כהונתו של שמיר לא היה אלא אירוע זה, די היה בכך כדי שיכנס לפנתיאון הלאומי כאחד החשובים והטובים בראשי הממשלה בישראל.

 

            * ביד הלשון

 

נגע בקיר - בני החייל השלים את מחצית הפז"ם שלו. בזמני, בעידן תקליטי הוויניל, כינינו את היום הזה "להפוך את התקליט" (כלומר סיימנו את צד א' ואנו עוברים לצד ב'). בצה"לית העכשווית, כך למדתי, אומרים "נגע בקיר". מקור הביטוי הוא תרגיל שבו החיילים (בעיקר טירונים) נדרשים לרוץ עם הציוד עד הקיר, לנגוע בו ולחזור.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 25/5/2016 00:04   בקטגוריות אנשים, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, חינוך, כלכלה, מנהיגות, פוליטיקה, ציונות, שואה, תקשורת, צבא, משפחה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ