לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2016

שלוש המלצות


התבקשתי להמליץ על שלושה ספרים שקראתי לאחרונה, והשלושה עוסקים בתחום הקרוב ללבי – ההיסטוריה הפוליטית של ישראל.

 

הראשון הוא "יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית 1949-1980" מאת אודי מנור (הוצאת "דביר"). לפני שנים אחדות כתבה אניטה שפירא ביוגרפיה על יגאל אלון, אלא שהיא החליטה להרוג את הגיבור ב-1949. בצדק היא ציינה את היותו גדול מצביאי תש"ח, מנהיג שנישא על כפי חייליו וחניכיו, אך לטענתה מאז דעך ואין עוד חפץ בו. זאת, הוא לא היה רמטכ"ל, שר ביטחון או ראש הממשלה. ככזה, הוא סיפור של החמצה, ואנו מתעניינים בווינרים.

 

אכן זו החמצה, יותר של מדינת ישראל מאשר של יגאל אלון. אולם אודי מנור מוכיח בספרו עד כמה גדולה הייתה השפעתו של אלון על מדינת ישראל לאורך השנים, עד מותו הפתאומי במהלך ההתמודדות נגד פרס על ראשות מפלגת העבודה, ב-1980. הוא תרם בתפקידיו המיניסטריאליים כשר העבודה, כשר הקליטה, כשר החינוך והתרבות, כיו"ר ועדת השרים להתיישבות, כשר החוץ וכסגן ראש הממשלה, שבין השאר היה הראשון לקדם את נושא איכות הסביבה בישראל. בכל התפקידים ביצע רפורמות והטביע חותם. אולם עיקר השפעתו הייתה בגיבוש תורת הביטחון של מדינת ישראל, עוד לפני מלחמת ששת הימים, ועל גיבוש תפיסתה המדינית – ביטחונית – התיישבותית של ממשלת המערך בעשור שבין ששת הימים והמהפך ועל תפיסתה של מפלגת העבודה לאורך שנים רבות, למעשה, עד תקופת אהוד ברק.

 

הספר כתוב בצורה שוטפת ומרתקת. זהו ספר דעתני, הכותב אינו מהאו"ם, עובדה ההופכת אותו מראש שנוי במחלוקת, אך בעיניי היא ההופכת אותו למעניין.

 

הספר השני הוא ספרו של יעקב צור "מן הים עד המדבר" – טבנקין והקיבוץ המאוחד באמונה ובמאבק לשלמות הארץ (הוצאת "יד בן צבי" ו"יד טבנקין"). יעקב צור, מי שהיה מזכיר הקיבוץ המאוחד ולימים ח"כ ושר, ערך מחקר מקיף על האתוס המכונן והמרכזי של הקיבוץ המאוחד, ברוחו של טבנקין – ארץ ישראל השלמה. הוא מתאר את גיבוש תורתו של טבנקין – אימוצה והאמונה בה של תלמידיו, וכן את תהליך ההיפרדות ממנה בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. גיבורי הספר הם טבנקין – מורה הדרך, בן גוריון – היריב האידיאולוגי הגדול של טבנקין והקיבוץ המאוחד ושני המנהיגים המדיניים, גלילי ואלון. אחרי מלחמת ששת הימים, נפרדו גלילי ובעיקר אלון מהפרקטיקה של שלמות הארץ והיו נכונים לחלוקתה, ואלון אף היה הראשון שהציע תכנית לפשרה טריטוריאלית. הספר מוכיח שהם לא התנתקו מן האידיאולוגיה, אלא ניסו לגשר בינה לבין המציאות הדמוגרפית-מדינית, בתפיסה של מימוש מקסימלי של הזכות, תוך מינימום שליטה על אוכלוסיה פלשתינאית.

 

שני הספרים הללו עוסקים בתנועה ואישים הקרובים ללבי. לעומתם, הספר השלישי הוא של מי שרחוק ממני ת"ק פרסה, אורי אבנרי. הספר הוא "אופטימי" סיפרו האוטוביוגרפי המקיף, בשני חלקים, של אבנרי (בהוצאת "ידיעות אחרונות"). אבנרי הוא כותב מוכשר וסוחף, ומבחינה זאת גם באמצע העשור העשירי לחייו לא נס לחו. באמצעות הביוגרפיה שלו ניתן ללמוד על התפתחות השמאל הרדיקלי בישראל; איך פטריוט ישראל שוחר שלום, שחתר לשלום עם האויב, נסחף בהדרגה להזדהות מוחלטת עם האויב עד הערצה וסגידה חסרי ביקורת לערפאת. הכותרת שהייתי נותן לספר היא "המדרון החלקלק". ניכר במחבר שהוא אוהב ומעריץ את גיבור הספר.

 

* עלון קיבוץ עמיר

נכתב על ידי הייטנר , 30/6/2016 23:20   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, חוץ וביטחון, מנהיגות, ספרות ואמנות, פוליטיקה, ציונות  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מלחמת שלום הגליל


בראש השנה תשסז, לפני עשר שנים, הכתרתי את השייח נסראללה כאיש השנה תשסו. במאמר ב"שישי בגולן" הגדרתי אותו כמנצח של מלחמת לבנון השניה. טענתי, שאם צה"ל, שבששה ימים הכריע ומחץ שלושה צבאות ערב, לא הצליח בחודש וחצי להביס ארגון טרור מקומי, ועד היום האחרון של המערכה לא הצליח לשים קץ לירי הטילים על צפון המדינה – זו חרפה למדינת ישראל וניצחון לחיזבאללה.

 

האופן הקלוקל שבו נוהלה המערכה, הן בדרג המדיני, הן בדרג הצבאי העליון, הן בדרגי הפיקוד הטקטי והן בטיפול העורף, אך חיזק תחושה קשה זו. דו"ח ועדת וינוגרד והדו"חות על התנהלות העורף חידדו את תחושת הכישלון.

 

חלפו עשר שנים. היום אנו בוחנים את המלחמה בפרספקטיבה של עשור. ובפרספקטיבה כזו, התוצאה שונה לחלוטין, באופן קיצוני, מאותה תמונה.

 

כל אותם כשלים בהתנהלות המדינית, הצבאית וניהול העורף הם עובדה שאי אפשר לחלוק עליה, ואני מאמין שבשנים הללו הופקו הלקחים והדברים תוקנו. אולם היום אנו מביטים על המלחמה בפרספקטיבה שמעבר לבחינת ההתנהלות – היום אנו יכולים לבחון את המלחמה במבחן התוצאה. במבחן התוצאה מלחמת לבנון השניה היא ניצחון ישראלי מוחץ.

 

אילו בשש אחרי המלחמה נערך בקרב אזרחי ישראל משאל, שבו היו נשאלים האם הם מאמינים שבעקבות המלחמה נהנה משנתיים של גבול שקט לגמרי, אני מעריך שמספר המשיבים בחיוב היה שואף לאפס. אילו באותו משאל נשאלו האזרחים אם המלחמה הייתה כדאית ומוצלחת אם בעקבותיה נהנה משנתיים של שקט מוחלט, אני מעריך שאחוז המשיבים בחיוב על השאלה היה קרוב ל-100%.

 

לא שנתיים חלפו אלא עשר, והגבול עם לבנון הוא גבול של שקט מוחלט. נכון, אני יודע, חיזבאללה הצטייד בארסנל טילים חסר תקדים, חיזבאללה רוכש ניסיון לחימה בסוריה, יתכן שהוא אף חופר מנהרות לתוך שטח ישראל (יש מחלוקת על כך). הכל נכון. ואף על פי כן, גם אם מחר בבוקר תתחדש האש במלוא עוצמתה, ואיני רואה את זה קורה בעתיד הנראה לעין, עשר שנות השקט הן הישג בלתי רגיל, חסר תקדים.

 

לשם הפרספקטיבה, להבנת גודל הניצחון, אציג על קצה המזלג את קיצור תולדות הסכסוך הישראלי עם לבנון. ביום הקמת המדינה, צבא לבנון פלש, יחד עם כל צבאות האזור, למדינה בת יומה, כדי להשמידה. המלחמה הסתיימה בהסכם שביתת נשק, כמו עם שאר המדינות השכנות. בעוד העימות עם שאר המדינות נמשך חרף שביתת הנשק, הגבול עם לבנון היה שקט יחסי במשך כעשרים שנה, והיו בו מעט מאוד תקריות. במלחמת ששת הימים, לבנון הייתה המדינה השכנה היחידה שלא נטלה חלק בקרבות. נהוג היה לומר בישראל, שהמדינה הערבית השניה שישראל תחתום אתה על הסכם שלום תהיה לבנון. לא יהיה לה האומץ להיות הראשונה, אך היא תעשה זאת מיד אחרי הראשונה.

 

השינוי החל בשלהי שנות ה-60, כאשר אש"ף החל להתבסס בדרום לבנון, ובעיקר לאחר גירוש אש"ף מירדן בידי המלך חוסיין בספטמבר 1970 ("ספטמבר השחור"). אש"ף, בראשות ערפאת, יצר את ה"פתחלנד" – מדינת הטרור על גבול ישראל, ומפקדות ארגוני הטרור התמקמו בבירה ביירות. הגבול עם לבנון הפך לגבול מדמם – חדירות מחבלים לישראל, פיגועי מיקוח, פיגועי טבח המוניים וירי קטיושות היו מנת חלקם של יישובי גבול לבנון. בעוד הגבולות עם מצרים וסוריה השתתקו לאחר מלחמת יום הכיפורים והגבול עם ירדן נרגע לאחר גירוש אש"ף, הגבול עם לבנון היה לגבול הסוער, החם והעקוב מדם בכל גבולות ישראל.

 

מה לא עשינו? הפצצות חיל האוויר על קני הטרור, פשיטות קומנדו זעירות ופשיטות גדולות של יחידות צה"ל לתוך לבנון, מבצעים מזהירים כדוגמת "אביב נעורים" בביירות. מבצע "ליטני", שבו לראשונה צה"ל כבש לתקופה ממושכת יחסית את דרום לבנון. מלחמת לבנון הראשונה, שבה כבש צה"ל את רוב שטח לבנון כולל ביירות ואף הצליח לסלק את מפקדות אש"ף מלבנון לתוניס ולהביא לבחירת הנשיא באשיר ג'ומאייל, שאמור היה להיות נשיא-בובה מטעמנו, אך הוא נרצח עוד בטרם נכנס לתפקידו. חתמנו על הסכם שלום עם לבנון ב-1983 (כן, עובדה נשכחת, אך לבנון באמת הייתה המדינה הערבית השניה עמה חתמנו על הסכם שלום, אלא שהוא לא היה שווה את הנייר עליו נחתם). ההתבססות (וההתבוססות) בלבנון, שהפכה את השיעים, שקיבלו את צה"ל באורז כצבא משחרר הפכו לאויב מר של ישראל. הנסיגה מלבנון ב-1985 וההתבססות ברצועת הביטחון. 15 שנות התבוססות ושקיעה ברצועת הביטחון. מבצע "דין וחשבון". מבצע "ענבי זעם". הנסיגה החד צדדית מלבנון בשנת 2000.

 

כלום לא עזר. כמעט ארבעה עשורים הגבול עם לבנון דימם. ניסינו בכוח וניסינו בהסדרים, ניסינו בכיבוש שטחים ובנסיגה משטחים. דבר לא עזר. רק מלחמת לבנון השניה שמה קץ לדימום.

 

כדאי לנפץ שני מיתוסים. על פי מיתוס אחד, לאחר שבועיים של קרבות קשים לאורך הגבול ביולי 1981 הושג הסדר עם אש"ף בתיווך המתווך האמריקאי פיליפ חביב, שהביא ל-11 חודשי שקט בגבול, שהופר בידי ישראל במלחמת לבנון הראשונה. אין זה נכון. לפחות שלוש פעמים במהלך התקופה גבול הצפון הותקף בקטיושות מלבנון. המיתוס השני הוא שלאחר הנסיגה מלבנון נהנינו משקט. גם מיתוס זה אינו נכון. לאחר הנסיגה המציא חיזבאללה את פרשת הר דב ("חוות שבעא") כתירוץ להמשך התוקפנות נגד ישראל. התוקפנות כללה את חטיפת שלושת החיילים בהר דב ב-2000 וכן ירי קטיושות על האזור מפעם לפעם פיגועי טרור שונים דוגמת הפיגוע רב הנפגעים במצובה. השיא היה ביום פרוץ מלחמת לבנון השניה – הפיגוע הקשה שבו נהרגו 5 חיילים ישראליים וגופות שניים מהם נחטפו תוך מצג שווא שמדובר בשבויים חיים, וברגע שישראל הגיבה נקודתית, פתח חיזבאללה בהרעשה כבדה לאורך כל הגבול, מראש הנקרה ועד החרמון.

 

השוואה נוספת לצורך הפרספקטיבה היא מה שקרה לאורך גבולנו עם רצועת עזה בעשור שמאז לבנון השניה. על סמך הפקת לקחי לבנון השניה, יצאנו למבצע "עופרת יצוקה", שלא השיג דבר. לאחר מכן יצאנו למבצע "עמוד ענן" ואף הוא לא השיג דבר. רק מלחמת "צוק איתן" הביאה לשנתיים של שקט בגבול, אך גם השקט הזה אינו מלא. מספר האירועים בגבול עזה בשנתיים אלה גדול לאין ערוך מכל האירועים בגבול לבנון במשך כל עשר השנים.

 

איך זה קרה? מה גרם להישג? התשובה נעוצה במילה אחת – הרתעה. המכה שחטף חיזבאללה במלחמה הייתה כל כך קשה וכל כך כואבת, עד כדי סכנה ממשית לעצם קיומו, שמאז כבר עשר שנים הוא מפחד לחדש את האש. הרתעה היא מוצר מתכלה ונשחק, בוודאי מול ארגון טרור שאינו נושא באחריות מדינתית. עשר שנים של הרתעה מלאה, הנם הישג כביר.

 

נכון, היו כשלים רבים במלחמה. נכון, במשך שבועות הממשלה וצה"ל התברברו בחוסר החלטיות באשר לפעולה הקרקעית – עצם ביצועה, היקפה ומטרותיה. אולם למרות עובדה זו, הושגה הרתעה רבתי.

 

שני גורמים הביאו להצלחה הזאת. האחד הוא עצם ההחלטה הנועזת של הממשלה לצאת למלחמה כדי לשנות את המצב מן היסוד (שם המבצע היה "שינוי כיוון"). השני הוא ההפצצה המאסיבית, הקשה, על רובע דאחיה בביירות, מעוז חיזבאללה. אולי נכון היה להפסיק את המלחמה לאחר ההפצצה, ולחסוך את חיי רוב החיילים שנהרגו בה. אם נכון היה להמשיך לפעולה קרקעית, היא הייתה חייבת להיראות אחרת. אולם הפעולה שנעשתה יצרה הרתעה ששיתקה את חיזבאללה והשתיקה את הגבול כבר עשר שנים.

 

ממה שלמדנו בשנים אלה, בלבנון, ברצועת עזה ובמלחמות של צבאות המערב בעיראק, אפגניסטן ומול דאעש, בסוג המלחמה של צבא מסודר של מדינה נגד ארגוני טרור, "מלחמה א-סימטרית", אין תמונת ניצחון של הכרעה מוחשית, והניצחון יכול להיבחן רק לאורך זמן, במימוש ההרתעה. הפרספקטיבה על אודות מלחמת לבנון השניה מעידה על ניצחון גדול.

 

איני מקבל את הטיעון שהגבול שקט כיוון שחיזבאללה שקוע במלחמת האזרחים בסוריה. מלחמת האזרחים פרצה לפני חמש שנים, וחיזבאללה הצטרף אליה רק כעבור שנה. במשך שש השנים הראשונות לאחר המלחמה הוא שמר על גבול שקט עם ישראל, לא קשר לסוריה. יתר על כן, בתקופת מלחמת האזרחים בלבנון, בשנות ה-70, ארגוני הטרור שהיו מעורבים בה מאוד, לא הפסיקו את הלוחמה והפיגועים בגבול ישראל.

 

העשור השקט הוא תוצאה של ההרתעה. זו הרתעה אסטרטגית שהינה הצלחה גדולה של ישראל. כל אדם מפוכח, היודע שאף מלחמה לא תגרום לצד השני להשתכנע שעליו להתאהב בנו ולהכריז על כניעה סופית ומוחלטת, חייב להעריך את גודל ההישג.

 

****

 

מי שהנהיג את מדינת ישראל בשעת המלחמה היה אהוד אולמרט, וראוי לומר כמה מילים עליו.

 

אהוד אולמרט הוא תאונה חמורה של הפוליטיקה הישראלית. מדובר בפושע פלילי, אדם מושחת עד שורשי מהותו, אדם שלאורך שנים רבות השחית כל חלקה טובה שבה פעל, וניהל את כל תפקידיו כראש ארגון פשע. לאורך עשרות שנים הוא הצליח להערים על החוק, לעקוף אותו ולהימלט מעונש, אך בסופו של דבר הגיע למקום הראוי לו. אמנם עם הנחת סלב, אך עצם ישיבתו מאחורי סורג ובריח חשובה מאוד.

 

אהוד אולמרט הוא גם מדינאי הרפתקן וכושל, שהציע לפלשתינאים את ההצעה המטורפת ביותר שהוצעה להם אי פעם. לא זו בלבד שעצם ההצעה היא הפקרות, גם את המטרה שלו הוא לא השיג. הצעתו מרחיקת הלכת לא ריצתה את הפלשתינאים. ולא פחות חמור, במקום לחשוף את הדברים כדי להציג לעולם את סרבנותם של הפלשתינאים, הוא שיתף עמם פעולה בהכחשה והסתרה, כדי לשרת את הנראטיב של ראש הממשלה שהודח בקנוניה שנועדה לסכל את הסכם השלום, ומתוך ניסיון לטפח את תדמיתו כדה-גול שייקרא לשוב מהגלות ולהציל את מדינת ישראל. הנזק המדיני שהוא גרם, הן בהצעתו והן בהתנהגותו לאחר שנדחתה, חמור ביותר.

 

ולמרות כל אלו, ראוי אולמרט שנזכור את הדברים החיוביים שעשה, נכיר בהם ונוקיר אותו עליהם. אולמרט קיבל שתי החלטות בעלות חשיבות היסטורית לביטחון ישראל – הפצצת הכור הסורי (על פי מקורות זרים) ומלחמת לבנון השניה. לצד פשעיו וכשליו – על ההישגים הללו תזכור אותו ההיסטוריה לטובה.

 

****

 

מלחמת לבנון הראשונה נקראה מלחמת שלום הגליל, אך היא לא הביאה שלום לגליל. המלחמה הראויה לשם מלחמת שלום הגליל, היא מלחמת לבנון השניה, שהביאה שלום לגליל.

 

* "שישי בגולן"

נכתב על ידי הייטנר , 30/6/2016 16:38   בקטגוריות אנשים, היסטוריה, המלחמה בלבנון, חוץ וביטחון, מנהיגות, פוליטיקה, עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ישעיהו סו: שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם


ספר ישעיהו נפתח בתוכחה קשה על פולחן ריק, של אנשים הסבורים שדבקותם במצוות הדת תעמוד להם אם ינהגו באופן בלתי מוסרי. הנביא יוצא חוצץ נגד התפיסה הזאת.

 

"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם? יֹאמַר יְהוָה. שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי? לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי! חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם. גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ. יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה, יֹאמַר יְהוָה, אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים - כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע - כַּצֶּמֶר יִהְיוּ. אִם תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם - טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ.  וְאִם תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם - חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ, כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר".

 

המסר הזה עובר כחוט השני לאורך הספר. ישעיהו אינו מתנגד לפולחן כשלעצמו, להיפך. אולם הוא מציב אותו בפרספקטיבה. הוא פחות חשוב מהתנהגות מוסרית וצודקת. והוא חסר ערך ללא התנהגות מוסרית וצודקת.

 

הדברים מופיעים גם בפרק האחרון בישעיהו. כאן הם אינם חדים וחלקים כמו בפרק א', הם מעורפלים, ולכן ראוי להבהיר אותם. "שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר – מַכֵּה אִישׁ. זוֹבֵחַ הַשֶּׂה - עֹרֵף כֶּלֶב. מַעֲלֵה מִנְחָה – דַּם חֲזִיר מַזְכִּיר. לְבֹנָה - מְבָרֵךְ אָוֶן. גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם, וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה. גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם, וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם, יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה, דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ, וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי, וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי – בָּחָרוּ".

 

זאת מהות הפולחן של מי שאינו מקיים את המצוות שבין אדם לחברו: מי ששוחט שור לצרכי פולחן, כמוהו כמי שהרג אדם. כלומר, אין כל קדושה בקורבן הזה, להיפך הוא חילול הקודש, זו שפיכות דמים. מי שזובח שֶׂה לצרכי פולחן, כאילו ערף ראשו של כלב, כלומר הוא סתם הרג חיה, לא עשה כל דבר בעל ערך דתי. מי שמעלה על המזבח מנחה, כאילו הביא דם חזיר, שלא זו בלבד שאינו רצוי, הוא חטא וחילול הקודש. מי שמקטיר לבונה, אינו אלא מברך אוון, כלומר הקטורת הזאת כמוה כברכה על מעשה מרמה. אלוהים אינו יכול לבחור במקום בני האדם. הבחירה היא אנושית. והאנשים הללו בוחרים בדרכים שליליות, מתוך אמונה ששמירת המצוות הפולחניות תכסה על כך. אלוהים מבהיר שמדובר בפולחן ריק שכמוהו כשיקוץ, כעבודה זרה. כמו האדם, גם האלוהים בוחר. הם בחרו לזנוח את הדרישות המוסריות ולהתמקד במצוות הפולחניות. גם אלוהים יבחר. הוא יבחר להתעלם מקיום המצוות הפולחניות ולהתמקד בחטאיהם. ולכן, אם אתם חושבים שברגע שתחבשו זקן ותגדלו כיפה, בבואכם לבית המשפט, זה יעזור לכם, אינכם אלא טועים. זה לא עושה על אלוהים כל רושם.

 

****

 

בהמשך הפרק מתאר הנביא את הגאולה, גאולת ציון וירושלים. והתיאור הנפלא מתמקד בשמחה, שמחת אמת, שמחת הגאולה.

 

שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ, כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ. לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ. לְמַעַן תָּמֹצּוּ וְהִתְעַנַּגְתֶּם מִזִּיז כְּבוֹדָהּ. כִּי כֹה אָמַר יְהוָה: הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְנַחַל שׁוֹטֵף כְּבוֹד גּוֹיִם, וִינַקְתֶּם עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ, וְעַל בִּרְכַּיִם תְּשָׁעֳשָׁעוּ. כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ, כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם, וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ. וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה".

 

 

נכתב על ידי הייטנר , 29/6/2016 23:16   בקטגוריות דת ומדינה, חינוך, יהדות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ