לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


8/2016

ירמיהו מג: שֶׁקֶר אַתָּה מְדַבֵּר


רוב בני האדם מעדיפים לשמוע דעות וניתוח מציאות ההולמים את השקפתם המוקדמת. לכן, אנשים יעדיפו לקרוא עיתון המשקף את עמדותיהם ומתוך העיתון את המאמרים המיטיבים לבטא את השקפותיהם.

 

זה לא רציונלי. לשם מה אדם צריך לקרוא מפי אחר את דעתו? הרי זו דעתו, הוא כבר מכיר אותה. אדרבא, דווקא דעה השונה משלו אמורה לעניין יותר, לאתגר, לחדד את המחשבה, להרחיב את האופקים.

 

אולם האמוציות חזקות יותר מהרציו, ולכן לרוב, רוב האנשים, מעדיפים לקרוא את דעותיהם.

 

כאשר מדובר במודיעין זה כבר חמור יותר. קברניטים נהיגשים לחומר מודיעיני כאשר הם שבויים בדעה קדומה, בקונספציה, ואינם בוחנים את הקונספציה על סמך המידע, אלא את המידע על סמך הקונספציה, כלומר אם המידע סותר את הקונספציה הם נוטים לא להאמין לו – מסכנים את מדינתם, את צבאם; הם מועלים בתפקידם. אך עובדה, ההיסטוריה הצבאית, שלנו ושל העולם כולו, מלאה במקרים כאלה, שבהם הפיקוד התעלם ממידע ברור הסותר את הנחתו המוקדמת, והוא התעלם ממנו, והמיט אסונות על עצמו.

 

התופעה הזאת באה לידי ביטוי מובהק בפרקים אלה של ירמיהו. ראינו זאת היטב בפרקים מ ומא – לגדליהו בן אחיקם הגיע מידע אמין ומדויק על הכוונה להתנקש בחייו, כולל זהותו המדויקת של הרוצח ושל שולחו. הוא התעלם, הגדיר זאת כשקר ונרצח בדיוק על פי התסריט שהציג המידע ששלל.

 

דווקא אותו יוחנן בן קרח, מי שמסר לגדליהו את המידע וראה את תוצאות ההתעלמות ממנו, הוא החוטא בכך בפרקים מב ומג.

 

יוחנן מצטייר כמנהיג הטבעי של שארית הפליטה בארץ. בפרק הקודם הוא פנה לירמיהו וביקש שיתפלל לאלוהים שינחה אותו ואת העם כיצד לנהוג. עשרה ימים חלפו עד שאלוהים מסר לירמיהו הנחיות מדויקות – על היהודים שנשארו ביהודה, להישאר בארץ ולא לרדת למצרים, עם הבטחות לעתיד בטוח בארץ ואזהרות הרות אסון על הצפוי להם אם ירדו מצרימה.

 

מסתבר שאת ההחלטה הם קיבלו מראש. הם פנו לאלוהים בתקווה שיאושש את החלטתם. מרגע שהתשובה סתרה את ההחלטה, זאת הייתה תגובתם: "וַיֹּאמֶר עֲזַרְיָה בֶן הוֹשַׁעְיָה וְיוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל הָאֲנָשִׁים הַזֵּדִים, אֹמְרִים אֶל יִרְמְיָהוּ: שֶׁקֶר אַתָּה מְדַבֵּר! לֹא שְׁלָחֲךָ יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לֵאמֹר: לֹא תָבֹאוּ מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם".

 

אם אינכם מוכנים לקבל את התשובה, למה שאלתם? אם אתם יודעים מה האמת ומה השקר, לשם מה ביקשתם מירמיהו להתפלל לאלוהים שינחה אותם כיצד לנהוג? הוא שאמרנו, זה לא רציונלי. אך זו, כנראה, נפש האדם. הם פנו לאלוהים כדי שיאושש את ההחלטה שלהם. אם הוא לא מחזק אותה, אין להם חפץ בדבריו. הם לא מאמינים לו, כי הרי לא יכול להיות שהם טועים. מה, הם אלוהים? הם בני אדם, והם אינם יכולים לטעות.

 

אולם ברגע שאין הם מקבלים את המסר של הנביא, עליהם להסביר לעצמם איך זה יכול להיות שהנביא אינו יודע את האמת וטועה טעות חמורה כל כך. כך צומחות תיאוריות קונספירציה. יש להם הסבר מדוע ירמיהו אינו אומר להם את שהם רוצים לשמוע: "כִּי בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה מַסִּית אֹתְךָ בָּנוּ, לְמַעַן תֵּת אֹתָנוּ בְיַד הַכַּשְׂדִּים, לְהָמִית אֹתָנוּ וּלְהַגְלוֹת אֹתָנוּ בָּבֶל". מצאו את השעיר לעזאזל.

 

יוחנן בן קרח ואנשיו דבקים בהחלטתם הראשונית, מתעלמים מדבר הנביא, ויורדים מצרימה.

 

המאכזב בפרק זה, הוא שירמיהו בוחר שלא לתת דוגמה אישית, והוא יורד אתם. 

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 29/8/2016 21:57   בקטגוריות חוץ וביטחון, חינוך, יהדות, מנהיגות, תקשורת, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ירמיהו מב: שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת


לזכרו של טל שלם.

 

לאורך פרקי הספר, ביטאתי במאמריי את האמביוולנטיות ביחסי לירמיהו ולנבואותיו. בין דבריו, היו אמירות בלתי נסבלות ובלתי נסלחות, ובראש ובראשונה הקריאה לאנשי ירושלים, ערב הקרב המכריע, לערוק מן המערכה ולהתמסר לאויב הצר על עירם, כדי להציל את נפשם. אין ולא יכולה להיות כל הצדקה לקריאה נואלת זו.

 

אולם בפרק זה, אני מזדהה בכל לבי עם המסר של ירמיהו. זהו מסר של צומוד – צומוד של היהודים באדמת ארץ ישראל. המסר הקורא לשארית הפליטה אחרי החורבן ואחרי רצח גדליהו בן אחיקם לדבוק באדמת הארץ ולא לרדת מצריימה, לא בשל פחד ולא מתוך שבי בקסם מצרים. מסר, על פיו למרות המצב הקשה, יש להישאר בארץ. אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת.

 

"אִם שׁוֹב תֵּשְׁבוּ בָּאָרֶץ הַזֹּאת, וּבָנִיתִי אֶתְכֶם וְלֹא אֶהֱרֹס, וְנָטַעְתִּי אֶתְכֶם וְלֹא אֶתּוֹשׁ, כִּי נִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לָכֶם". הוא גם מזהיר אותם מפני אשליות השווא באשר למחיר המילקי בגולה והיותה המקלט ליהודים: "וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵאִים מִמֶּנָּה - שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָרָעָב אֲשֶׁר אַתֶּם דֹּאֲגִים מִמֶּנּוּ - שָׁם יִדְבַּק אַחֲרֵיכֶם מִצְרַיִם". כמי שדוגל ברעיון הבלתי פופולרי, בלשון המעטה, של שלילת הגולה, אני מתחבר בהחלט למסר הזה.

 

****

 

בשנות התשעים, חייתי תחת חרב החורבן. חרב העקירה הונפה מעל ראשינו – תושבי הגולן, באיום מוחשי של חורבן מפעל חיינו, הרס בתינו, עקירת מטעינו, גירושנו מבתינו, נישולנו מאדמתנו והפיכתנו פליטים בארצנו.

 

לאורך השנים ניהלנו מאבק נחוש ודמוקרטי וסחפנו את רוב העם להתנגדות למהלך הזה, במאבק שהיטיבה למצות אותו הססמה "העם עם הגולן".

 

לאורך שנות המאבק הייתי בהנהגת ועד יישובי הגולן, ושירתתי כדובר הוועד. אחד מעקרונותינו במאבק ומעקרונותיי כדובר, היה לסרב להתייחס לכל שאלה של "מה יקרה אילו", "מה תעשו אם" – הן כדי לא לתת לגיטימציה להטלת הספק, והן כדי להימנע ממחלוקת בתוכנו, שעלולה לפגום באחדות שאפיינה את תושבי הגולן, מתוך ויכוח על ביצה שלא נולדה, ושכל מעייננו ומאמצנו הם לכך שלא תיוולד.

 

ובכל זאת, שעה שידו המונפת של הכורת נראתה מוחשית מאוד, קמה בתוכנו התארגנות שנקראה "קבוצת מטולה". הייתה זו התארגנות של קבוצה משמעותית ביותר מתוך הגולן, מתוך הנהגת הגולן, מבין מייסדי ההתיישבות בגולן, שהמסר שלה היה – אנחנו לא זזים מאדמתנו, מנחלתנו. אם המדינה תצא מדעתה ותחליט לנטוש אותנו, נצטער על כך, נבכה על כך, נמחה על כך, אבל אותנו זה לא יחייב. איננו יכולים לכפות על המדינה להישאר בגולן, אך המדינה אינה יכולה לכפות עלינו לעזוב את הגולן, אם היא בוחרת לנטוש.

 

למה "קבוצת מטולה"? איכרי מטולה, אמרו חברי הקבוצה, התיישבו על אדמתם תחת השלטון הטורקי, הם היו תחת שלטון צרפתי, הם היו תחת שלטון בריטי ולהבדיל אלף אלפי הבדלות – תחת ריבונות ישראל. שלטון בא והולך, אך הם דבקו באדמתם. כך גם אנחנו.

 

אני לא הצטרפתי לקבוצת מטולה. בראש ובראשונה, מתוך עמדתי העקרונית שאסור לנו לעסוק באפשרות שנפסיד במערכה, כיוון שעצם העיסוק הזה מחליש. גם אידיאולוגית היה לי קושי עם המסר. איני חי כאן סתם חיים של אדם פרטי. בנינו את ההתיישבות בגולן כדי לעצב את גבולותיה של מדינת ישראל, כדי להביא לגולן את מדינת ישראל, את ריבונות ישראל. אם המדינה אינה כאן, מה טעם להיות כאן תחת כיבוש זר?

 

לא השתתפתי בקבוצה, לא דגלתי בדרכה אבל הערכתי, אולי אפילו הערצתי, את האנשים הדבקים באדמתם ללא שיעור, ללא תנאי. מדובר היה בדמויות מופת, בטובי האנשים. הקים את הקבוצה אמיתי שלם ממבוא חמה, מראשוני המתיישבים בגולן ומהדמויות המרכזיות בגולן לאורך שנים, מנהיג היישוב השני בגולן, שעלה לגולן שבעה חודשים אחרי שחרורו; בנו של המשורר, המוסיקאי ואיש הרוח מתתיהו שלם, שאף נתן למבוא חמה את שמה. היום, שעות אחדות לפני כתיבת שורות אלו, ליווינו לדרכו האחרונה את בנו טל, בכור ילדי מבוא חמה, שנפטר אתמול במפתיע.

 

דמות נוספת הייתה מוישיק גרליק ז"ל מרמת מגשימים, ראש המועצה הראשון של הגולן, לשעבר מנהל חבל הגליל והגולן בחטיבה להתיישבות ואחד המנהיגים הבולטים של ההתיישבות בגולן, בתחומים המשקי והחברתי, לאורך שנים.

 

גם יהודה וציפקה הראל ממרום גולן היו שותפים לקבוצה. יהודה הוא אבי ההתיישבות בגולן, והמנהיג הבלתי מעורער של הגולן לאורך השנים. בימים אלה אני כותב את הביוגרפיה שלו.

 

אליהם הצטרפו עוד אנשים יקרים, תושבים מרכזיים בגולן.

 

ועד יישובי הגולן מעולם לא הצטרף למסר שלהם, אך גם לא התנכרנו אליהם ואפשרנו להם לבטא את דרכם, להיפגש עם ראשי המדינה כדי לתבוע את זכותם להישאר במקרה של נסיגה ואני חיברתי אליהם את התקשורת.

 

אבל היו גם מסרים אחרים, הפוכים.

 

"אם יעקרו אותי מביתי", אמרה לי פעם בייאושה אחת הפעילות המרכזיות במאבק, "לא יהיה לי מה לחפש יותר בארץ. אני אארוז את החפצים ואעזוב לניו-זילנד".

 

איני יודע עד כמה היא הייתה רצינית, ואם כך הייתה נוהגת אילו חלילה הגענו לשעת מבחן, אך עצם האמירה הזאת נראתה לי ככפירה בעיקר. ראיתי סתירה מוחלטת בין האמירה הזאת לבין הרעיון הציוני שעליו אנו נאבקים. הרי אנו נאבקים על המסר של שורשי קבע עמוקים באדמתנו, ואיך ניתן ללוות מסר כזה, עם דיבור על ירידה מן הארץ?

 

אל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון.

המאבק הסתיים בניצחוננו. הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.

וטוב שלא נאלצנו לעמוד בפני הניסיון הנורא הזה.

 

* 929

נכתב על ידי הייטנר , 28/8/2016 23:26   בקטגוריות אנשים, הגולן, היסטוריה, התיישבות, חינוך, יהדות, ציונות, תרבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צרור הערות 28.8.16


* באין מנהיג לעולם החופשי – באופן תיאורטי, ההסכם בין ארה"ב, רוסיה וסוריה בנושא הנשק הכימי היה סביר פלוס. בהסכם, סוריה התחייבה להתפרק מנשקה הכימי. הסכם זה, אילו קוים, היה טוב יותר מכל פעולה צבאית, שכן סביר להניח שאף פעולה לא הייתה מנקה את סוריה באופן טוטלי מכל מצבור הנשק הכימי. ההסכם הזה, היה המודל הרצוי להסכם עם איראן – פירוקה המוחלט מיכולת ייצור נשק גרעיני. הרי מלכתחילה, זאת הייתה מטרת הערוץ הדיפלומטי שפתח אובמה עם איראן, כפי שזו הייתה מטרת הסנקציות על איראן.

 

מה קרה במציאות? לא זו בלבד שסוריה לא מילאה את חלקה ולא השמידה את כל הנשק הכימי שלה, אלא בהתרסה בוטה היא שבה והשתמשה בו בפועל. היא עשתה זאת, כיוון שהבינה שאובמה הוא נמר של נייר. סוריה פירשה את ההסכם עם ארה"ב, כביטוי לחולשתה של ארה"ב, ולחולשתו של נשיא ארה"ב, שנרתע מפעולה צבאית כפי שהתחייב לבצע אם סוריה תחצה את הקו האדום שקבע - שימוש בנשק כימי. והנה, היום ארה"ב אפילו אינה מזהירה את סוריה, שהפרה ברגל גסה ובמופגן את ההסכם וחצתה בבטחה את הקו האדום. למה סוריה נהגה כך? כי היא מזהה את חולשת המערב, בהנהגתו של אובמה.

 

בניגוד להסכם עם סוריה, שלפחות על הנייר היה הסכם טוב, ההסכם עם איראן הוא הסכם רע ומסוכן, המאפשר לאיראן להיות מעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות. משטר הסנקציות על איראן הוסר. האם איראן תמלא את מחויבויותיה בהסכם? לנוכח תגובת ארה"ב על ההפרה הבוטה של בת בריתה – סוריה, התשובה ברורה.

 

* מנוחת הלוחם – שמחתי לשמוע על החלטתו של הרמטכ"ל להגדיל את מספר ימי החופשה של החיילים מ-15 ל-18. הייתי שמח יותר אילו שמעתי על החלטה של הרמטכ"ל להבטיח שהלוחמים הקרביים אכן יקבלו את 15 הימים שמוקנים להם.

 

* אינפלציית הדגל – בנסיעותיי ברחבי הארץ אני נתקל בתופעה רחבה למדיי, של תרנים או מוטות ועליהם דגל ישראל קרוע. לעתים ניתן לראות חצי מגן דוד. ולפעמים גם זה לא. הסיבה לכך, היא שהדגל מתנופף ברוח שאוכלת בו, מורטת אותו ומסמרטטת אותו. מי שאינו מסוגל להחליף את הדגל כאשר הוא רק מתחיל להיקרע, שלא יתלה אותו. אין זה לכבוד הדגל ולא לכבוד מה שהוא מסמל ומייצג.

 

קדושה היא ייחוד. אנו מקדשים דבר מה מיוחד. השבת היא יום בשבוע, אין לנו שבעה ימי שבת בשבוע. אין לנו 365 ימי חג בשנה. ואין גם כל סיבה שהדגלים יתנופפו בכל ימות השנה. הדגל צריך להיות חגיגי ומקודש, ולכן עליו לכבד אירועים ממלכתיים, אירועים חגיגיים ואת יום העצמאות. אני תולה את דגל ישראל ביום העצמאות, וכעבור ימים אחדים מוריד אותו, מקפל אותו יפה עד יום העצמאות הבא. בדיוק כפי שאני מפרק את הסוכה למחרת סוכות, ומדליק את החנוכיה רק בשמונת ימי חנוכה, כך איני תולה את הדגל, אלא ביום העצמאות.

 

כל הצעות החוק הטיפשיות של מי שרוצים להוכיח כמה הם פטריוטים, לחיוב הנפת הדגל בכל עת ובכל שעה, מוזילים את הדגל ואת ערכו. זאת משמעותה של אינפלציה.

 

אותם ח"כים רוצים להביך את חבריהם, שלא יהיה להם נעים להתנגד ולהצטייר כפחות פטריוטים. הם בינתיים זוכים בליטרת הרייטינג. ומי שנותר מבויש הוא הדגל, ובעיקר מה שהוא מייצג.

 

* במובן הרחב ביותר של המושג – לעתים תכופות אני נוהג לצטט את נאומו המדיני האחרון של רבין, שבו שטח בפני הכנסת והציבור את מורשתו המדינית – הקווים האדומים שלו במו"מ עם הפלשתינאים על הסדר הקבע.

 

אני עושה כך בעיקר כדי להגן על ההיסטוריה מפני מי שאונסים אותה כדי שתשרת את האג'נדה הפוליטית שלהם ולמען זכרו של רבין, שאחרי מותו סיפחו אותו שלא על דעתו ל"שמאל" הקיצוני.

 

בין שאר הקווים האדומים שהציג רבין, מהם אסור לישראל לסגת בהסדר הקבע, הוא ציין את בקעת הירדן, והוסיף משפט נלווה: "במובן הרחב ביותר של המושג". למה הוא התכוון? לשם מה הוא היה צריך לומר זאת? למה לא מספיק לומר "בקעת הירדן"?

 

רבין הבחין בבעייתיות במושג בקעת הירדן, שעלול להיות מפורש במובן מינימליסטי של "הירדן יהיה גבול הביטחון של ישראל", כלומר שליטה לאורך הנהר בלבד או לכל היותר עד ממערב לכביש 90.

 

אך לא זו הייתה כוונתו. הוא התכוון לבקעת הירדן ברוח תכנית אלון. יגאל אלון הגה את תכניתו בעיצומה של מלחמת ששת הימים. אלון, שהאמין ברעיון א"י השלמה, נוכח במלחמת ששת הימים, שבניגוד למלחמת השחרור הפעם רוב הפלשתינאים נשארו במקומם. הוא מיהר להסיק את המסקנה המתבקשת, שכדי להבטיח את צביונה היהודי והדמוקרטי של ישראל, לא יהיה מנוס מפשרה טריטוריאלית, שבה ישראל תוותר על חלקי א"י שחיה בהם אוכלוסיה פלשתינאית צפופה, ולהשאיר בידיה את האזורים הפנויים להתיישבות יהודית וחיוניים לביטחון ישראל. אבן הראשה של התכנית הייתה בקעת הירדן.

 

אולם כבר אלון נאלץ להתמודד עם אי ההבנה שבמושג בקעת הירדן. לימים, הוא התחרט על ההגדרה הזאת, שניתן להבינה באופן מצומצם. באחד מנאומיו בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים ביוני 1976, הוועידה שבה לראשונה הקיבוץ המאוחד ויתר על שלמות הארץ ואימץ את תכנית אלון (ועידה יקרה לי במיוחד, כיוון שבה הוחלט על הקמת הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל בגולן, וזו גם הסיבה שחקרתי את הוועידה הזאת), הוא הציג את תכנית ההתיישבות, כולל ההתיישבות בבקעת הירדן, ושטח את תסכולו מאי ההבנה סביב הגדרת הבקעה:

 

"לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעיה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית".

 

אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב".

 

שלוש שנים קודם לכן, ב-11 באפריל 1973, שמע יגאל אלון באחד מדיוני הממשלה את הדיבורים על "הירדן כגבול הביטחון" והוא מיהר לשגר פתק לראש הממשלה בזו הלשון:

 

"גולדה! אף פעם לא אמרנו כי נהר הירדן לבדו יהווה את קו ההגנה המזרחי שלנו. אדרבא – מדובר על מערך לעומק, הנשען על הנהר, על הבקעה ועל ההרים השוממים שממערב לבקעה. זה יספק גם את צרכי הרדרים".

 

הנה, לכך התכוון רבין בנאומו האחרון. זו מורשת רבין.

 

* כמו צמח בר – לאחר מותו של נחום היימן, הושמעו בתחנות הרדיו הקלטות ישנות של תכניות עמו. כך שמעתי מפיו שתי גרסאות שונות על נסיבות כתיבת הלחן לשיר "כמו צמח בר". על פי גרסה אחת, הוא ישב באמצע חדר האוכל הומה האדם בבית אלפא, ולפתע נחה עליו ההשראה. הוא שלף מפית, ניתק עצמו מן ההמולה והרעש שסביבו וכתב את הלחן. על פי גרסה שניה, הוא הלך לאסוף את בתו סי מהגן, ולפתע נחה עליו ההשראה. הוא הושיב את סי על ברכו השמאלית ועל ברכו הימנית הניח פיסת נייר וכתב את הלחן.

 

איזו גרסה היא הנכונה?

 

א. מה זה חשוב? שני הסיפורים יפים וכל אחד ראוי להיות סיפור כתיבתו של השיר.

ב. שניהם נכונים. הוא החל לכתוב את השיר בחדר האוכל, רץ לקחת את סי מהגן ומיהר לכתוב את ההמשך.

ג. שני הסיפורים נכונים, אולם רק אחד מהם הוא סיפורו של "כמו צמח בר", השני מספר את כתיבתו של שיר אחר, ונחצ'ה התבלבל באחת התכניות.

ד. כל התשובות נכונות.

 

* זריעת פאניקה – איזו פאניקה נזרעה לקראת אולימפיאדת ריו בנוגע למגפת הזיקה המאיימת על כל הספורטאים והאוהדים. ארגון הבריאות העולמי הודיע שבמהלך האולימפיאדה לא היה אפילו מקרה אחד של הידבקות בנגיף.

 

מה שמזכיר לי את זריעת הפאניקה מפני שבטי בבונים התוקפים בני אדם בדרום אפריקה, לקראת הגביע העולמי 2010.

 

מיהם זורעי הפאניקה? מה המניע שלהם? מה הם מרוויחים מזה? ולמה התקשורת תמיד מתמסרת להם?

 

* להסיר מכשול – כדי להסיר מכשול בפני הקוראים, לבל יתבלבלו בבלבולו של מי שזכרונו כנראה בגד בו, אבהיר: אין מתחם המכונה "בית המכס העליון והתחתון". יש מתחם המכונה בית המכס העליון, שאכן שימש כבית מכס. יש מתחם המכונה "בית המכס התחתון", סמוך לגשר בנות יעקב, שלא שימש כבית מכס. כל כך פשוט.

 

            * ביד הלשון

 

ראשת הממשלה הרביעית – בכותרת משנה ב"מקור ראשון" נכתב "גולדה מאיר, ראשת הממשלה הרביעית של ישראל". אם היא הרביעית, מי הייתה ראשת הממשלה הראשונה? בן גוריון? אולי בת גוריון? אולי בת גוריונה?

 

אז אולי נכון היה לכתוב "ראשת הממשלה הראשונה"? אבל זה היה מבלבל, כי ניתן להבין מכך שהיא הייתה... ראש הממשלה הראשון.

 

כל כך מופרכת ההגדרה של "ראשת הממשלה", כל כך זרה לעברית, כל כך כפויה על העברית...

 

ראש הממשלה הוא האיש העומד בראש הממשלה, או היא האישה העומדת בראש הממשלה. בניגוד למנהיגה, מלכה, נשיאה, נביאה, מצביאה, שופטת, שרה, רבה, אלופה, קצינה, מנהלת, סגנית וכו', שהם צורת הנקבה של אותם תפקידים, למילה ראש אין צורת נקבה, ראש הוא זכר, כמו שרגל היא נקבה, גב הוא זכר ובטן היא נקבה. לכן, דליה איציק הייתה יושבת ראש הכנסת, כי היא ישבה בראש הכנסת, ולא יושבת ראשת הכנסת.  

 

גולדה מאיר הייתה ראש הממשלה הרביעית של ישראל. היא האישה הראשונה בישראל (ובינתיים היחידה),שכיהנה כראש הממשלה. היא האישה השלישית בעולם שכיהנה בתפקיד, והראשונה שנבחרה בזכות עצמה ולא בשל היותה בת לשושלת. היא הייתה ראש הממשלה הגברת גולדה מאיר. היה זה אך טבעי שראש הממשלה אמרה, ראש הממשלה עשתה. היא הייתה ראש הממשלה ולא "ראשת" הממשלה, כפי שבן גוריון היה ראש הממשלה ולא ראש הממשל. מה, ממשלה היא בת, אז למה קוראים לבן ראש הממשלה?

 

ישראל גלילי היה יד ימינה של ראש הממשלה גולדה מאיר. אבל יד היא נקבה. אולי היה צריך להגדיר אותו כ... מה צורת הזכר של יד? אולי יֶד? אולי... מרפק? בעצם, למה לא ידה?

 

כל העניין הזה פשוט פאתטי; מרב מיכאליזציה של השפה.

 

אני מכבד מאוד את האקדמיה ללשון עברית, שעשתה ועושה גדולות ונצורות להאדרת השפה העברית והנחלתה, להתאמתה לשינויי הזמן ומגלה יצירתיות בהענקת שמות עבריים חדשים למילים לועזיות. חלק ניכר מהצעות האקדמיה נקלטות בשפה ומתאזרחות בתוכה, וחלק אחר מתנדף ונשכח. אני מקווה מאוד שההמצאה המוזרה של "ראשה" תשתייך לקטגוריה השניה, כי זאת ממש נפילה של האקדמיה.

 

* אם מחר יהיה ראש ממשלה צעיר, אפשר יהיה לקרוא לו ראשן.

 

* "חדשות בן עזר"

נכתב על ידי הייטנר , 28/8/2016 00:24   בקטגוריות אמנות, אנשים, הגולן, הזירה הלשונית, היסטוריה, חברה, חוץ וביטחון, התיישבות, עולם, פוליטיקה, תקשורת, תרבות, צבא  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ