לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

יש לה מטרה והיא למצוא מטרה, או למות. תלוי מה יבוא קודם.

משהו בשבילי..

כינוי:  RomminA

בת: 32

ICQ: 149214412  





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2012

צומת דרכים


בגיל 24, ארבעה חודשים לפני יום הולדתי ה-25, שבתי ארצה.

ארץ ישראל היפה.

עזבתי אותך כשמלאו לי 20, סיימתי תיכון, את חובותיי למדינה, נפרדתי מכל החברים והמכרים ואמרתי שלום.

ידעתי שאני צריכה להיות רחוקה, כדי להיזכר מה אני אוהבת בך.

להפוך את כל המובן מאיליו לאוסף של סימני שאלה, כדי להתאהב מחדש. 

כך התחיל לו פרק חדש בחיי. המטרה - לכבוש את ניו דלהי שבהודו. ואכן כך קרה.

הייתי לבד, מה שנתן לי תירוץ לבדידות שעטפה אותי. למדתי לחיות עם עצמי. פגשתי אנשים בדרך שגרמו לי להעריך את החופש, את אין ספור האפשרויות שעומדות בדרכי. כל מה שהיה "בטוח" התברר כזמני, כל התהיות והחלומות נהיו לחומר ביד היוצר. אין גבול ליכולותיי.

פעמיים בשנה השתדלתי לבוא לבקר, בעיקר בגלל הצורך בחידוש הויזה, אבל כך יכולתי לבקר את סבתא, המשפחה והחברים, אלו ששרדו את הזמן והמרחק.

כשהחלטתי לחזור הייתי צריכה להשאיר בן זוג מאחור. באופן כזה או אחר הוא היה לחלק בהחלטה שלי לעזוב. חשתי תחושת מיצוי חזקה, מהודו, מהזוגיות, מהסביבה.. ידעתי שהגיע הזמן.

זה היה תהליך של שנה, מאז נבנתה ההחלטה בראשי ועד שהתוכנית יצאה לפועל. 

בשדה התעופה חיכו חבריי הטובים בזרועות פתוחות, מחבקות וחמות. אחי שכר לנו דירה במרכז תל אביב, בדיוק איפה שדימיינתי. כמה שהתגעגעתי לעיר הזו.. הרי שהיא הכי יפה בעולם כולו.

אבל במציאות, מדינת ישראל בשנת 2012, לא רחוקה מלהידמות לעולם שלישי. נדמה שהלכו פה אחורה.

ואני? אני עצרתי מלכת בארבע השנים האחרונות. כבר לא מכירה אף אחד ברחוב. זרה לכל דבר. מלבד העובדה שגדלתי במדינה הזו וששפת האם שלי היא עיברית, אין שום דבר שמחבר אותי לכאן. 

החברים שלי, שאני אוהבת ומכירה כבר 10 שנים ויותר.. עסוקים היום בעבודות, בתארים, בזוגיות.. רובם הולכים בתלם, פועלים וחיים על פי ספר חוקים לא כתוב. בקרוב וודאי ארקוד בכמה חתונות ועל אף שלדעתי זה יהיה מוקדם מידיי, אשמח בשבילם ואתפלל שיהיה להם טוב.

הצורך הזה בלהיות "נורמלי", יש אותו לכולנו. אני עשיתי וי על המשבצת הזו כבר בשנות האלפיים המוקדמות, כשהיה לי חבר במשך שנתיים וחצי, שאהב אותי ואני אהבתי אותו, ועל אף כל המשקעים ועל התזמון הגרוע של גיל הטיפש עשרה, ידעתי שאני "נורמלית". 

ועכשיו, עכשיו אני גרה במקום הכי יפה בעולם. 

ועם כמה שהוא הכי יפה בעולם, אחרי חודשיים של טירוף חושים, בארים, בילויים, טיולים ואנשים.. נהיה פה משעמם לאללה.

העומק, שחסר לי כל כך בהודו, נדמה שהוא לא מנת חלקה של העיר הזו. ואולי כן, אבל טרם נגלה לפניי.

האופטימיות ואהבת החיים הם חלק ממני. תמיד יהיו. 

החיים האלו הם המתנה הכי גדולה שקיבלתי. אני מודה מודה מודה כל הזמן.

נכתב על ידי RomminA , 3/6/2012 14:39  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



8,540
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 18 עד 21 , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לRomminA אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על RomminA ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ