לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

יומני תל-אביב

אני אוהבת את תל-אביב. כל שבוע אני וחברתי תמי מטיילות בתל-אביב, היא המדריכה ואני הקבוצה. בכל שבוע אספר כאן על טיול אחד נפלא שעשינו, טיול קצר בעיר הבלתי נגמרת, תל-אביב.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2007

איזה יופי! הורסים את "הבימה"!


 

 

 

פעם אהבתי סרטי אסונות על ניו-יורק. אהבתי לראות את ניו-יורק מוצפת, מזדעזעת ברעידת אדמה, מותקפת מן החלל, ובעיקר –  ניצלת. עד שבא האחד-עשר בספטמבר והרס לי הכל. הסרט הגדול מכולם נגמר ברע.

 

 

 

 

 

 

אבל את בנין הבימה בתל אביב עוד מותר להרוס.  מראה תיאטרון-האבסורד שאני תופסת במצלמתי, מרנין ביותר. יש משהו דרמטי ומסעיר בבניין הבימה ההרוס, הדומה פתאום לקולוסיאום ברומא.  יש משהו גרוטסקי, כמו תפאורה ענקית למחזה סוריאליסטי בשם "הבימה, אח! קיבלתי מכה".

 

 

 

 

 

מעניין מה היתה אומרת חנה רובינא בראותה את הטרקטורים, כלי ההרס והמשחית, עולים על הבימה.  אולי היתה פונה לברטונוב ואומרת לו, תראה, תראה יהושע, מה הם עושים להבימה! במוסקבה לא הורסים ארמונות, בפאריס לא הורסים ארמונות, בלונדון לא הורסים ארמונות, רק פה, אצלינו, בתל אביב, הורסים ארמונות. אז תלך ותגיד להם, יהושוע,  שאני מהחדר שלי לא יוצאת וסוף דבר. ואז, אם היה מי מהם מעז ונוקש בזהירות על חדרה, פותח פתח, ומנסה לומר איזה דבר, וודאי היתה שוצפת בו את שתי עיניה השחורות, מחדדת את נשמתו, ואחר מפנה אליו את גבה, ובעודה מביטה בדמותה בראי, קוראת אליו בקולה הגדול והדרמאטי, דיבוק, צא! וכל עבודות השיפוץ היו נפסקות באחת מבוטלות ונשכחות עד אחרית הימים. 

 

מקדש התרבות הלאומי חרב לנגד עינינו, ואפילו עיגולי ה"התרוממות" של קדישמן נעלמו מן העין.

 

איש מבוהל, כזה לא תל אביבי, שואל אותנו אם הורסים את הבימה, ואנחנו מרגיעות אותו, לא הורסים, משפצים. האיש המבוהל שואל מה יקרה עם העיגולים של קדישמן, ואנחנו מרגיעות אותו שיוחזרו העיגולים לתפארתם כקדם, ויש אומרים, אפילו עמודי הבימה יוחזרו למעמדם המכובד והמונומנטאלי בחזית הבניין. החניה הזכורה לטוב, תיכנס עמוק מתחת לאדמה, ובמקומה יתפרש לו כאן לתפארת פארק דני קראווני אופנתי ומעודן.

 

תל-אביב מחפשת את עצמה ואת האני שלה ללא הרף, משתנה ומשתפצת חדשות לבקרים.  

 

 

 

על גבעה על יד הבימה והיכל התרבות יש גן קסום, הגן היפה בגני העיר, וקוראים לו גן יעקב. ובגן יעקב יש שתי קומות ושלוש שקמים זקנות. הגן, שתוכנן על ידי הארכיטקט יעקב רכטר, וצמחיו נטעו על ידי מתכנן הגנים של תל אביב, "הגנן" אברהם קרוואן המיתולוגי, הוא מפגש חד פעמי של האדם עם הטבע, יצירת אמנות מופלאה.

 

שלש השקמים הזקנות הקדושות, עומדות בראש הגבעה בגן היפהפה, הרחק משאון העיר, מלאות הדר עצמן והוד קדומתן, שלש אמהות עתיקות, שיודעות הכל.  בימים אחרים היה הגן התלוי הופך ודאי מקדש. אנשים היו שוטחים את תפילותיהן בפני האלות השקמים, וקדשות היו מחלקות את חסדיהן לכל מתפלל ומקריב קרבן.

 

 

 

זוג בשלב טרום חתן-כלה, מצטלם שוב ושוב עם השקמה הגדולה, המלכה האם.

 

תמי מספרת לי משהו מאד מאד מעניין. היא מספרת לי שהשקמה הוא עץ אפריקאי, שהובא למצרים ולארץ ישראל, ומכיון שכך, פירותיו מבשילים רק באפריקה, מקום מוצאו, ולא במצרים ובארץ ישראל, ולכן הומצא המקצוע "בולס השקמים". מה שמעניין בכל עניין השקמים הזה הוא, שמכל המקומות שמחוץ לאפריקה, המקום היחידי שעץ השקמה מבשיל בו את פירותיו הוא, לא אחר, מאשר העיר תל אביב.

 

עוד מזכירה לי תמי, שעמוס היה בולס שקמים, כלומר, תפקידו היה לחרוץ חריץ קטן בפרי השיקמה כדי שיבשיל. לנביאנו היה מקצוע מכובד, ואני יכולה לתאר אותו לעצמי מטפס על השקמים הגדולות וחורץ חריצים בפירותיהן.

 

שלושה זקנים יושבים על הספסל ברחבת הכניסה לגן. שלושה זקנים שגדלו עם השקמים בתל אביב.  אחת מהן מספרת לנו בהתרגשות איך טיפסה על השקמים ברחוב המלך ג'ורג' בהיותה בת שש, ועיניה דומעות.

 

פתאום אנחנו נתקלות במרבץ שמיכות של אדם חסר בית, שמצא לו מחסה ליד זכוכיות היכל התרבות.

 

 

 

 

 

 

קפה אפרופו נסגר. הפך לפאב. דברים משתנים.

 

קפה "מתחת לעץ" על יד תחנת המוניות, שעל יד ביתן הלנה רובינשטיין מוצל ונעים. אנחנו שותות קפה

ונכנסות לביתן הלנה רובינשטיין. איך לא? גם אמנות, גם חינם, מה יותר טוב מזה?

 

בביקורנו הקודם היתה כאן תערוכה של הצלם עדי נס. היו כאן המון אנשים, עמדו בתור לקבל חתימה על הקטלוג ולהתחכך עם האמן הכוכב. עדי נס צעיר וסימפאטי ופופולארי מאד. לא אצלי. התמונות המבויימות שלו בתערוכה "סיפורי התנ"ך" מעוררות בי אי-נחת, כמו ניסוי שלא הצליח. תשעה קבין של קיטש ירדו לעולם, אחד לקחו התמונות בתערוכה של עדי נס. עניין של טעם. אין חידות בעבודותיו של עדי נס, אני חושבת לעצמי, באמנות  צריכות להיות חידות.   

 

בקומה מתחת יש פסל אחד בלבד של ג'ורג' סיגל, "עקדת יצחק", קוראים לו. זאת עבודה יפה, אמנות אמיתית. אברהם עומד לו שם לבד, ולא ברור אם הוא לפני "אל תשלח ידך אל הנער" או אחרי, ויש סוד צפון בתנועת הגופו הנרפית, שזה פשוט נפלא, והכל בלבן, לבן.

 

כמו בכל פעם שאנחנו מבקרות בביתן הלנה רובינשטיין, גם הפעם אנחנו פוקדות את האוסף המופלא של חפצי האר-נובו, עם המוטיבים הצמחיים הנפלאים שלהם. ציורי הטבע המעודנים על כלי הזכוכית והרהיטים, שולחים אותי בבת אחת לעולם של אמנות שהיתה נוצרת לאט, בעדינות, בשקט, בקפידה, במקומות רחוקים אחרים, בזמנים רחוקים אחרים, אמנות שעושה לי טוב.

 

 

 

 

עוד על גן יעקב בקישור הבא –   http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%D7%9F_%D7%99%D7%A2%D7%A7%D7%91

 

עוד על שיפוץ הבימה והאזור בקישור הבא -  http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3325855,00.html

 

 

 

 

עוד תמונות:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גן יעקב

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 חתול עם סגנון

 

 

 

 

 

 

 

 

                          

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי חנה לביא , 28/6/2007 12:24  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  חנה לביא




18,661
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לחנה לביא אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על חנה לביא ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ