לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

יומני תל-אביב

אני אוהבת את תל-אביב. כל שבוע אני וחברתי תמי מטיילות בתל-אביב, היא המדריכה ואני הקבוצה. בכל שבוע אספר כאן על טיול אחד נפלא שעשינו, טיול קצר בעיר הבלתי נגמרת, תל-אביב.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2007

"כרם התימנים", מקום אחר


אי שם, בדרום תל אביב, בסביבות שוק הכרמל, תמיד ידעתי, יש מקום כזה שקוראים לו "כרם- התימנים". מעולם לא נכנסתי.

 

"כרם התימנים" היא שכונה אחרת. היא בתל אביב, אבל לא בתל אביב, היא דומה למקומות אחרים אך לא דומה לשום מקום, היא פה והיא לא פה, והיא כל כך יפה שקשה לתאר אותה במילים.

 

ב"כרם-התימנים" אין אפילו בית-קפה אחד. ב"כרם-התימנים" אין אפילו כוס קפה הפוך אחת.

 

אם תל אביב היא עיר של בתי-קפה, ובכרם התימנים אין אפילו בית-קפה אחד, הרי ש"כרם-התימנים" לא נמצאת בתל אביב.  ולו ב"כרם התימנים" היה בית-קפה עם קפה הפוך, לא היתה זו "כרם-התימנים".

 

מאז 1904, השנה בה הגיעו העולים התימנים הראשונים לשכונה ובנו בה את בתיהם, לא נבנה כאן ולו בית-קפה קטן אחד.

 

המצוקה קשה. בנות "חוג תל אביב", תמי ואני, מוכרחות להתחיל את הבקר עם כוס קפה ומאפה. בתחילה אנחנו מוכנות להתפשר על מקום שלא ייקרא "בית קפה", אבל יסכים להכין לנו כוס קפה. בהמשך, אנחנו מוכנות להתפשר על קפה שהוא לא הפוך אלא שחור. בצוק-העתים אנחנו מוכנות להתפשר על בוץ. אין בית קפה ב"כרם התימנים", יש רק מסעדות. המצוקה גוברת והולכת.

 

במסעדת-הפול אומר לנו בעל-הבית שאם נאכל פול, או חומוס, או חומוס עם פול, נקבל כוס קפה. בשאר מסעדות-הכרם לא אומרים לנו, שאם נאכל, נקבל קפה, אלא פשוט אומרים: אין קפה.

 

אנשים טובים ברחוב מפנים אותנו למסעדה חלבית, שקוראים לה "שביל החלב", שם "צפוני", לכל הדעות, שם אנחנו שותות קפה שחור, ואוכלות לבנה נהדרת עם פיתה עיראקית, וגם פוגשות את המלצרית נטלי, שחולמת בין הפתיליות על מסעדה משלה, בה אמא שלה תבשל אוכל עיראקי, כמו שרק אמא שלה יודעת לבשל.  אפשר להתחיל בטיול.  

 

 

 

 

אנשים בנו להם בתים קטנים, פשוט כדי לגור בהם. נדמה לי שלא היו כאן ארכיטקטים כשבנו את הבתים האלה. הבתים בנויים בסגנון בתים בשביל לגור בהם. הבתים האלה בסגנון "בתים בשביל לגור בהם" עומדים כאן אחד ליד השני ויוצרים סמטאות צרות, עם שמות כמו "קהילת עדן", "כנפי נשרים", ו"נחליאל",  והכל ביחד יוצר שכונה, שקוראים לה "כרם התימנים".

 

פעם, כשהתורכים שלטו פה, מי שלא עיבד את אדמתו שלוש שנים, אדמתו היתה נלקחת ממנו. באו התימנים, נטעו גפן פה גפן שם ואמרו שהם מגדלים גפנים לצימוקים. אדמותיהם לא נלקחו מהם, ומאז קוראים לשכונה "כרם התימנים".

 

 

 

 

 

 

צניעות, כמעט התחבאות, יש כאן. שכונת אנדרסטייטמנט. היא כאן והיא לא כאן, ונדמה שהיא כאילו מחוץ לזמן ולמקום, כאילו נחתה כאן בשקט, מסתכלת ימינה ושמאלה ולא מאמינה שמותר לה להיות. בתים קטנים מאבן, בתים קטנים מלבנים או מין בטון מאולתר, כל מיני בתים קטנים, שעם השנים נוספו להם טלאי צבע וטיח, כל אחד לפי ראות עיניו. והעיריה, שלפעמים קורה ויש לה נשמה אמהית שכזאת, ריצפה במדרכות אבן אפורות, וקשטה באדניות ירוקות פורחות, והשכונה התחדשה ויפתה עוד יותר.  

 

 

אנחנו פותחות בזהירות את דלת העץ הפשוטה של אחד מעשרות בתי הכנסת הזעירים בשכונה. בפנים יושב איש ולומד. הוא מזמין אותנו במאור פנים שוב ושוב להכנס. בית הכנסת קטן כל כך, ורק מעט יותר ממניין מתפללים יכולים להכנס אליו. האיש, גבאי בית הכנסת, מאיץ בנו להתפלל על הבמה בפני פרוכת ארון הקודש. אנחנו מבינות שיש לנו עסק עם דתיות מסורתית, שאינה נבהלת מנשים. עמדתי והתפללתי לשלום משפחתי, ככה, קרוב קרוב לארון הקודש, מקום שאנחנו רגילות לצפות בו רק מלמעלה. חיפשנו את עזרת הנשים ומצאנו כוך קטן, מטבחון עם כוסות, קפה  וסוכר, שנרגיש בבית.  

 

 

 

 

זה הרגע האחרון. אנחנו מטיילות פה רגע לפני שהכל יהרס וישתנה לבלי הכר.  "כבר עכשיו זה לא מה שהיה פעם", אומר לי שמשון, הבעלים של מסעדת "שביל החלב" הזכורה לטוב. "פה זה לא נווה- צדק, "פה זה לא לשימור ולא לשחזור, פה יהרסו הכל ויבנו משהו אחר".

קנאת- שכונות.

 

אבל היום עוד יש כאן חומוס על שולחנות פורמייקה, וקפה שחור, והרבה אנשים שנולדו בשכונה עוד גרים בה, וגם מין הרגשה שהשכונה הזאת שייכת לתושביה, ואנחנו, רק תיירות לרגע, אנחנו, מצלמות והולכות.

 

המפגשים של השכונה המופנמת הזאת עם שאר העיר הם מפגשים מפתיעים ודרמטיים. בצפון אנחנו פוגשות במפתיע את הרעש והמהומה של אלנבי, במזרח, ממש נוגע בשכונה אנחנו פוגשות את הקולות והצבעים של שוק הכרמל, ובמערב - את הים. על הדרום אני לא מדברת. מגדלים מכוערים שנבנו ונבנים וייבנו, מאיימים לבלוע הכל.

 

בחרנו במערב, בבית קפה עם קפה הפוך, על החוף, ממש מול הים בסגנון ים.  

 

 

עוד תמונות יפות:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  

 

עובדיה. ששים שנה בחנות.

 

                                                        החתול של הטיול                                         

נכתב על ידי חנה לביא , 8/6/2007 23:29  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  חנה לביא




18,155
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לחנה לביא אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על חנה לביא ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ