לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

יומני תל-אביב

אני אוהבת את תל-אביב. כל שבוע אני וחברתי תמי מטיילות בתל-אביב, היא המדריכה ואני הקבוצה. בכל שבוע אספר כאן על טיול אחד נפלא שעשינו, טיול קצר בעיר הבלתי נגמרת, תל-אביב.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


2/2008

מ"הוטל סינמה" ל"מוזיאון הבאוהאוס" החדש


 

 

בחזרה לעתיד בתל-אביב

 

בימים שתל אביב לא ידעה שהיא באוהאוס, ואני לא ידעתי שאני אני, הייתי הולכת עם דוד מייתק להצגה יומית בקולנוע אסתר, ואחר כך היינו פוגשים את דודה ארנה בככר היפה שהיתה עיגול דשא עם מזרקה, שלא ידעה שתהיה בטון עם עוגה, לשתות אייס קפה וגלידה ברחוב השוקק והחי,  שלא ידע שיקרה לו מה שקרה לו, והיינו יושבים ומסתכלים ביפים וביפות, שלא ידעו שהם חתיכים וחתיכות, הו! החיים היפים!, קראו לקולנוע אסתר "קולנוע אסתר". היום קוראים לו "הוטל סינמה", מלון בוטיק בככר דיזינגוף, פינת רחוב זמנהוף.

 

 

 

מה שמפליא בתל אביב, הוא התמורות האלה, בהן היא הופכת מעיר למושג וממושג למוצג. בית-הקולנוע, שהיה בית-קולנוע, הפך לבית באוהאוס יפהפה ומשופץ, ולמלון בוטיק, שמציג את בית-הקולנוע שהיה, כמוצג בתערוכה, שהוא אוצר בחובו, כמו צייר שמצייר פורטרט עצמי, והופך מאיש למושג וממושג למוצג,  עד שקשה לזהות. 

 

כאן, במלון שהוא סינמה, או בסינמה שהוא מלון, בחדר האוכל הקטן והאלגנטי, בקומה השניה, אכלנו ארוחת בוקר ישראלית טעימה בעזרת תלושי-מתנה של תמי ,מקום נפלא לפתוח בו טיול של בוקר.

 

"הוטל סינמה" הוא מין מלון – מוזיאון, שאוצר בתוכו את רוח בית הקולנוע ואת הנוסטלגיה המתוקה לסרטים שאהבנו.

 

אנחנו עולות במדרגות הלוליניות, המקוריות לאולם, כאילו עוד רגע נכנס לסרט.

 

                                                                     

 

 

 

כל אחד יש לו "קולנוע אסתר" אחר בראש. אצלי, בנוסף לכיף של הילדות, וחופשות הקיץ הקדומות, שנטעו בי את האהבה הראשונית לתל-אביב, יש גם פורים עצוב אחד. כולם צוהלים ברחובות בתחפושות ועושים שמח, ורק אני ואחי יואב מגיעים, אחרי יום עצוב נורא, ממיטת חוליו של אבינו בתל-השומר, להעביר את הערב בסרט בקולנוע אסתר, כמו אבלים בין חתנים.

 

יש כאן תמונות של קולנוע אסתר, ותמונות של ככר דיזינגוף, ותמונות של מייסדי הקולנוע משה ואסתר נתנאל שעלו מעדן שבתימן וייסדו אותו בשנת 1939,  ואפשר להציץ בחלונות העץ הארוכים, השקועים בקירות, ולהתבונן בכרזות הסרטים של פעם,  ולנגוע  במקרנות הענק, סטייל סינמה פרדיסו, ולשבת על שורת מושבי העץ, ולהרגיש, לרגע, את שורה חמש, כסא עשרים ושש, אבל בלי יומן גבע, ובלי הסרט, ובלי עשן הסיגריות, ובצד יושב מנהל המלון, ומכין את אחת העובדות לביקור של עיתונאי, שיגיע היום לכתוב כתבה על "קולנועי-העבר".

 

 

ומן המקום האלגנטי והקצת חולם בהקיץ הזה אנחנו יוצאות החוצה, ישר לככר השוממת והמבוטנת. המזרקה המוזנחת אינה יורקת אש, אך ממשיכה בעקשנות להתיז מים לעצמה.  יש אנשים בככר, קומץ אנשים בכסאות-גלגלים עם מטפלות פיליפיניות, שתופסים שמש של חורף, ועוד אשה אחת עם מזוודה יושבת לבד על ספסל.

 

                                                                     

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עוברים הלאה. כואב הלב.  בניין המלון נראה מכיעור-הככר כמו אניה לבנה, יפהפיה, שלא שייכת לכאן, עם קווי הרוחב המשייטים שלה, המתעקלים עם קווי הככר העגולים, רמז למה שהיה, ולמה שעוד פעם, אולי, יהיה כאן.

 

 

 

 

אנחנו שמות פעמינו לרחוב ביאליק אל "מוזיאון הבאוהאוס" החדש, דרך בתי "העיר הלבנה", שחלקם לבנים וחלקם זנוחים, וחלקם צומחים למגדלים, דרך רחוב בר-כוכבא ורחובות  טרומפלדור וטשרניחובסקי.

 

בין כל בתי הבאוהאוס, שתמי אומרת שצריך לקרוא להם בתים בסגנון הבינלאומי, תופסים את עיניי הבתים הקטנים של פעם, פעם, פעם,  בתים כפריים, בני קומה אחת עם גג אדום, ששרדו את אופנות הארכיטקטורה האקלקטית המצועצעת, את ארכיטקטורת הבאוהאוס הפשוטה והאלגנטית, ואת בתי השיכון המכוערים, עד שאתה משפשף את עיניך ולא מאמין. בית משפחתו  של האמן קדישמן, למשל, עומד לו ברחוב בר כוכבא, עם פסל של קדישמן בחזית הגינה, כמו מסרב להתפנות. 

 מראה מוזר.

 

 

                                                                  

 

קפה שני בטשרניחובסקי, בבר - קפה עכשווי, תל-אביבי עדכני, ביום - קפה, בלילה - בר. ככה זה בטשרניחובסקי, תפס בשנים האחרונות פנים של מקום - מקום.

 

המון מקומות יש בתל-אביב, בהם געגועים לעתיד טוב יותר עוברים דרך זכרונות העבר. מנקים את האבק ואת חיי הרגע, ואת רעש האוטובוסים, וקשיי הפרנסה, ומגיעים למין תל אביב עתידית, אוטופית, לבנה, עם קווים ישרים ומתעקלים ללא רבב, ומרפסות, וכניסות עץ מהודרות, ממש חזרה לעתיד. הוטל סינמה בככר דיזינגוף, הוא אחד מהם וכן, כמובן, גם "מוזיאון הבאוהאוס" החדש ברחוב ביאליק 21, אליו אנחנו מגיעות עכשיו.

 

כמו שסינמה אסתר הפך למלון בוטיק, בית מספר 21  ברחוב ביאליק הפך למוזיאון בוטיק, קטן, קטן, מעוצב להפליא, ורוצה עוד.  

 

 

 

 

כסאות שהכרנו כל חיינו, עם רגלי צינורות ברזל, הפכו כאן מוצגים שמייצגים מושג.

 

בית הספר  שנקרא "הבאוהאוס" שפעל בשנות השלושים בגרמניה, חינך את תלמידיו לא רק לבנות בתים על פי אידאולוגיה חדשנית,  אלא גם לעצב ברוחו – רוח הפשטות, השימושיות, והאסתיטיקה של הקווים הנקיים , גם כלי בית, רהיטים, וחפצים אחרים. הכל מוצג כאן בקטן. מספר רהיטים, מספר כלי קרמיקה, מספר כלי זכוכית, מספר מנורות, וזהו.

 

 

 "רהיטים צינוריים"

 

 

 כיף של תערוכה. האוצרת האלגנטית דניאלה לוקסנבורג מקבלת את האורחים בסבר פנים יפות. המקום בהרצה.

 

אנחנו יוצאות החוצה, מסתובבות סביב הבניין היפהפה, שרכש ושיפץ לטובתנו האחוזון העליון רון לאודר. אחר כך אנחנו מסיירות בפעם המי יודע כמה ברחוב ביאליק,  שהופך רשמית למרכז התרבות החדש של תל אביב, וסוף לטיול.

 

נחזור לכאן שוב ושוב, כי ביאליק זה ביאליק, לא רק משורר, גם רחוב, ועוד מעט גומרים, סוף, סוף, לשפץ את הבית הנפלא שלו, ואנחנו, איך לא, נהיה שם.

 

 

החתול של הטיול - חתול שהפך למוצג

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי חנה לביא , 11/2/2008 16:22  
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  חנה לביא




18,661
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לחנה לביא אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על חנה לביא ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ