אדימדומים

חצי שנה ללא מקור הכנסה. אני בדייה כלכלית. רוח רפאים. נוכחת נפקדת מן הבחינה הפיננסית. אבל בכל זאת, שבוע נגמר ושבוע מתחיל והכל ממשיך עוד קצת ועוד קצת. הייתם מצפים שהכל ייעצר. אבל לא. הכל מתגלגל ונפתח וקמל ויורד לתחתית ואז עוד קצת ועוד קצת וזינוק בעליה בשיא הזינוק בעליה כל כך תלולה ואז הכל נבלם ושוב מתגלגל מטה מטה מחפש מעצור מחליק ומוצא ונושם ומשנס ועוד ועוד.

ואני מסתכלת בחיבה על הנפש שלי המיטלטלת. מה יש לבוא אליה בטענות? היא נפש ולכן היא מיטלטלת. אני רואה אותה מזדעקת ומתייצבת ונוהמת ומבקשת הסלמה ומבקשת פתרון ונרגעת ונופלת לתוך תזזית ונושפת ורושפת. נפש. מיטלטלת כזאת. חמודה. מנסה לשרוד בכל הכח. אני כמעט ומצליחה להעריך אותה על כל בזבוז המשאבים הזה.

אני רואה אותי ואני שמחה. שמחה, כי הנה הנפש מיטלטלת מתערבלת ואני רואה אותה ביאושה ואותי בשמחתי ואני אומרת לה פורים או לא פורים את, נפש, מתחפשת כל הזמן. אני בשלי ואת בשלך. וכל הסיאמיות הזאת, איך נכרכנו, ולבסוף הרי נמצא את הדרך, את שביל הזהב. הרי נועדנו לחיות יחד, נפש. בין השתיקה המתמשכת שלי לבין הבליל האינסופי שלך. בסוף נלמד לדבר.

זאת מעולם לא היתה בחירה קלה, להיות אני. אבל עודנה בחירה מצוינת. וחשוב מכך, לא מכירה אדם שיעשה זאת טוב ממני. בחירה מעולה.

תקופה כזאת של פרה עיוורת. וכל מה שאת יכולה לומר לעצמך זה שהמטפחת על עיניך לא באמת קיימת. אין צורך, אין צורך לפשוט את הידיים לפנים. את יכולה ללכת בבטחה. אם תשתטחי על מכשול, הוא כבר יכוון אותך הלאה. זה לא הזמן לצעדים מדודים.