אדימדומים

אז את שוכבת על המזרן תחת המזגן הקלוש ומתבוננת בשקדי המרק הפזורים מתחת לשלחן. ובלון כתום מרוקן. וקליפס לשיער. וחתיכות לגו ירוקות. דף. קערה חד פעמית הפוכה. קלף שש אדום מחפיסת טאקי.

שוכבת חסרת אונים נוכח עומס הפרטים הקטנים ומנסה להבין האם את הראשית רוצה לקום ולנקות ולסדר את זה ואת המשנית, הנמנעת, היא זאת שממשיכה את הבהייה הפלצפנית הזאת, או שאולי את הראשית מזמן שמת זין על כל שקדי המרק האלה וזאת את המשנית שממשיכה לנסות להעמיד פני אדם.

כמה נחמד זה היה אם לפתע היית פורצת הישר מתוך הטבור של עצמך בלהבת סערה עדינה מתמשכת, עמוקת נשימה וחובקת חיים.

לא. אז זהו שלא.

כשהייתי קטנה קראתי להם "הרצון הגדול" ו"הרצון הקטן". מאז למדתי כל מיני שמות אחרים עבורם. הרצון הקטן הוא זה שמושך לך בצמות. הרצון הגדול הוא זה שקולו אחד. הכי פשוט זה כששניהם קוראים לך ללכת באותה הדרך. כשהם מתחילים להתפצל לאלפי שקדי מרק פזורים על הריצפה אפשר להשתגע.

אז איך תדעי מי זאת מי. הדרך היחידה שאני מכירה היא לשאול את עצמי מי הייתי מעדיפה להיות. וכן. לא נעים. אבל כן. התשובה שעולה היא שהייתי מעדיפה להיות זאת שקמה בלי לחשוב אל עבר המטאטא. יש יופי באנושיות. גם בזאת שלך.

ובסופו של דבר, לאן שלא תסתכלי, זה תמיד סביב לקחת אחריות. פשוט אין ברירה. לקחת אחריות. לא לנסות להיפטר ממנה, לא לנסות לגלגל אותה הלאה. לקחת אותה. נועדתן זו לזו. שידוך משמים.

ואז. זה לא שלפתע תפרצי מתוך עצמך. אבל באמשלך, יש סיכוי שתבקעי לאט. לאט. לאט.