לא חשבתי שאני אעבור עשרה ימים כל כך בקלות,
בטח שלא עשרה ימים שעברתי בחלוץ הנהגתי, בלי השבט שלי.
העשרה ימים האלה עברו בקלות אפילו יותר מהקורס שהיה רק שישה ימים.
השירותים הכימים,
המקלחות המשותפות,
העבודה הקשה,
הכל היה שווה את זה.
פשוט נהנתי.
כמובן שהיו רגעים שכמעט נשברתי או רגע אחד שנשברתי ממש,
אבל הרגעים האלה היו כלום לעומת הרגעים הטובים.
הכרתי אנשים מדהימים בחלוץ שלא הייתי מכירה אותם אם לא הייתי יוצאת חלוץ.
הכל היה שווה את זה, אפילו הדבר ~הזה~.
היום הירוק,
ההתנסות האחרונה שיצאתי ממנה עם חיוך על הפנים שלא ירד במשך כל היום.
המסדר ההנהגתי,
ברור שנהנתי, גם אם לא יכולתי לעמוד כל כך על הרגל באותו יום.
בעשרה ימים האלה למדתי, נהנתי, הבנתי.
אני בחיים לא אשכח את העשרה ימים המדהימים האלה.
בר [שבט גולן] ואני ליד השלט שהכנו יחד לצוות שלנו, צוות זבובקוף.
היינו בצוות של העיר קופים, ביום הראשון נכנס לי זבוב לאוזן, זאת הייתה חוויה פשוט מחרידה,
במיוחד בגלל שכשהחובשת באה וראתה את הזבוב באוזן הא קפצה 20 מטר אחורה מה שגרם לי להכנס להיסטריה,
אחר כך התברר שהיא אלרגית לזבוב במסויים הזה שמסתבר שהיה בצבע זהב.
אז אם זה לא היה ברור עד עכשיו, שם הצוות על שמי.
אני על העיר קופים.
במסדר ההנהגתי, שימו לב לפינגי.
"הגב שלו שחור,
הבטן לבנה,
פינגי פינגי נשמה..."
מוריה.
התקלקלתי... תרתי משמע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
