אני לא יודעת להגיד מתי הפסקתי להאמין באלוהים, לא יכולה להצביע על הנקודה המדוייקת שבה אמרתי די.
אני יכולה להגיד שאחרי שנים של יחסי און-אוף איתו, אני מרגישה כרגע באוף מוחלט.
זה מוזר, אחרי בערך עשרים שנה ללכת ברחוב ולא להרגיש שאולי אתה מוגן איפשהו ואיכשהו, שהיד המכוונת תכוון שדברים יקרו תמיד לטובתך, פתאום ממש פיזית להרגיש שאין במאי ראשי לסרט הזה ושאני לגמרי לבד בעולם.
כל הביולוגיה והפיזיקה שטחנתי לפני כמה חודשים (אחרי שנים של התחמקות וטראומות תיכון) עשו את שלהן וגרמו לי להבין שהנשמה היא לא בלב, היא במוח. הנשמה היא האותות החשמליים, ההורמונים והגנים והכל כל כך טכני וחסר קסם מצד אחד וחופשי ומשוחרר מכל רסן מצד שני.

על אף שחיפשתי למה אלוהים לא קיים, אני עדיין מרגישה שהאמונה נלקחה ממני בכוח. למרות שפקפקתי בלי סוף ובדקתי והתפלאתי זה עדיין מרגיש כמו לקום בבוקר ולהתעורר לחדר של איזה בן דוד רחוק, אי נוחות מסויימת וחוסר נעימות, כאילו שנטלו ממני איזשהו חדרון במוח שאיפשר לי לתמרן בין עולם דתי וחילוני ואפילו לתמרן את עצמי, יום כן, יום לא, יום למה לא.

לבינתיים אני חילונית שצמה בכיפור ושומרת כשרות.