לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אטילה שומפלבי


נשימות עמוקות וירי לכל הכיוונים


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2009

שימי זין תל אביב


כולם, אבל באמת כולם (מינוס הנורמליים), מנסים להתחכם אפרופו יום ההולדת המרשים שאירגנה לעצמה תל אביב, ולמצוא מציאות סופר-אולטרה-סוציאליסטית עלק שתחליף את מציאות החגיגות הפרועות. אויש, הם אומרים. החגיגות עולות יותר מדי. עם חמישים מיליון אפשר היה לעשות מ-ל-א דברים. להציל את העם מרעב, למשל. למה לשלם למירי מסיקה, אם אפשר לקנות מצות. למה לרקוד בכיכר, כשאפשר היה לבטל דוח"ות חניה.

 

אני , ברשותכם, אוותר על האופציה הפסיאודו-אינטלקטואלית הזו, אוותר על ההזדמנות להיות פלצן תל אביבי ממוצע, כמו שאני אוהב להיות בדרך כלל, ואבהיר למה אני אוהב את העיר המדהימה הזו, שהזרימה דם לוורידים שלי, ושהחזירה לי את האמונה במדינה המתפוצצת בפוטנציה הזו – וחגגה את עצמה לדעת, במלאות מאה שנה להקמתה. וגם אבהיר למה אין סתירה בין החגיגות שמציינות מאה לעיר שמצילה את המדינה תדמיתית, ובין הרעב והעוני והגועל האנטי-תרבותי והזבל של הקפיטליזם-הגלובאלי המודרני שהשתלט עלינו.

 

מתישהו בשנות התשעים, שנים ספורות לאחר שהגענו לישראל, אבא שלי לקח אותי לתל אביב. למה?! ככה. כי הוא היה צריך לסדר איזו קומבינה עם יהודי יוצאי הונגריה בע"מ, או משהו נכלולי כזה. באנו, סידרנו, הסתובבנו, קיבלנו צ'ק - ונתקלנו בכיכר רבין. האשכים הטריות והצעירות שלי נפלו מטה מטה, אל תוך מרתפי הג'ינס הרוסי שלבשתי אז. מכוניות, אנשים, פלאפל בפינה, רעש, גן העיר, כיכר ענקית...אוי ויי...זה לא בשבילי. קח אותי הביתה, אבא, אמרתי, קח אותי עכשיו. העיר הזו מבחילה. העיר הזו גדולה עלי, אמרתי לאבא האוסטרו-הונגרי עלק, שלבש ג'ינס לא פחות מכוער משלי – וחיפש את התחנה המרכזית. הישנה, אלא מה.

 

אז לא הבנתי את הדופק, לא הצלחתי לקלוט את השוני, את ההבדל שגרם לי לפחד. לא הצלחתי להבין שהדופק הזה הוא החיים עצמם. שנים אחרי זה חזרתי לעיר בתוך אוטובוס של תנועה פוליטית, שנעריה התכנסו לכינוס חשוב איפשהו באזור שפת הים כדי לבחור מנהיגות שלעולם לא תשכח את רבין. שוב אחזה בי בהלה: המלונות האימתניים שעל המדיטרני החרידו את נפשי הסוציאל-דמוקרטית דה חרתא. איזה גועל, אמרתי לעצמי . העיר הזו כולה פוזה, כולה מסיבות, ובריכות וצרפתים עשירים. איכס. החזירו אותי לחיפה, פקדתי חריש על ליבי ועל הנהג השכור שלא הבין עברית עם מבטא רומני-הונגרי. אני לא בנוי לזה,אני לא בנוי לכל ההצגה המערבית הזו. החולצה המכופתרת שדחסתי לתוך מכנסיי לא מצאה מנוח. היא לא מצאה רגיעה על שפת הים של תל אביב. גם דיזנגוף לא הרגיע אותה. ואני -  אני ניסיתי להתאפק, לבלוע, להבין את העיר הגדולה. ניסיתי לשחק אותה בוקארשט באמצע תל אביב. ניסיתי לנשום, ליד הקולנוע של כיכר דיזנגוף,ליד המשפרצה של הכיר, ליד כל מה שתל אביב.  

 

שנים שנאתי את תל אביב, פחדתי ממנה פחד מוות. עד שעברתי לגור בה, במרכזה ,סמוך לים, בדירת גג מהממת (במונחים של גיל 22) סמוך למלון דן, סמוך לחול. שם, מרחק חצי קילומטר מהים התיכון, בניתי לעצמי אגו. שם, סמוך לקפה מרסנד –נהייתי גבר, גיליתי את החופש, הבנתי סוף סוף מהי חירות. שם, מטרים ספורים מהבויילר של השכנה מהקומה השלישית צמחה לי אישיות תל אביבית אמיתית, שלא שמה ז'...שלא דופקת חשבון. אישיות שלא מתרגשת משום דבר, אישיות שחיה את החיים כאילו שאין מחר. אישיות שיודעת, כדברי חברי הטוב ביותר גאון – שהחיים הם לא חזרה גנרלית. אישיות שקברה את צ'אושסקו – זה שעל ספריו גדלתי - עמוק באדמה.

 

בכיכר העיר של 2009 – בפייסבוק – רבתי היום עם חברים. מריבה עסיסית, אידאולוגית, כזו שמותירה טעם רע ומר בפה: בכסף הזה, בכסף של חגיגות במאה, הם אמרו, אפשר היה להציל אנשים מרעב. בכסף הזה, של החגיגות, אמרתי, הצלנו את עצמנו מהדעיכה האיטית שלתוכה הובלנו את עצמנו בשנים האחרונות. תל אביב שומרת על השפיות, על העונג, על התרבות, על אמנים, על התרבות, ועל המערביות. לולא תל אביב, היינו מזמן ברצלונה של שנות השישים. רק פראנקו חסר לנו. חוץ מזה, יש לנו הכל. יש לנו את איווט, ואת המדיניות הפיסקאלית של יובל שטייניץ ושל ביבי, ואת אהוד ברק מחסל האלטרנטיבות, ואת כל מי ששם- בממשלה. תל אביב היא רק גלגל הצלה, חבל שניתן להיאחז בו ברגעים של דיכאון ואפתיה.  היא מפרץ של שפיות, בעודה מפרץ של טירוף.

 

מותר לה, לתל אביב, לחגוג. מותר לה להתפרע, לבזבז כספים, להשתולל, לשתות את עצמה לדעת, להתגלגל מתחת לגשר. ולו רק כדי שנתמסטל, פעם אחת ולתמיד - ונזכור שמותר לנו. מותר שנשכח היכן היא ממוקמת, תל אביב, באיזו מציאות, באיזו אטמוספירה מחרידה ומפחידה, באיזה אסון קיומי אינסופי. אלמלא תל אביב, המדינה הזו היתה מתה מזמן, דועכת לתוך הלבנטיניות העלובה שלה. אלמלא הדחף הפנימי הקטלני האינסופי של תל אביב – ישראל לא היתה מייצגת היום דבר וחצי דבר. תל אביב היא השגריר הטוב יותר שיש למדינה הזו. היא השליח האולטימטיבי, הקונסול המבריק, השגריר הלא צפוי והלא מאומן שיודע איך לומר את מה שלא צריך לומר- בדיוק ברגע שצריך לומר אותו. תל אביב היא החמצן של המדינה זו.

 

אז חדל קשקשת. חדל פופוליזם זול, שבוחר לנסות למצוא פתרונות חברתיים בעזרת חמישים המיליונים שהושקעו בחגיגות הגרנדיוזיות של העיר שמצילה את המדינה מעצמה. חדל הודעות זבל בפייסבוק המחרימות את חגיגות המאה. אלמלא תל אביב, לא הייתם כותבים בפייסבוק, חברים. אלמלא החגיגות, הייתם חיים בדימונה – עם כל המשתמע מכך. בדימונה של פולין. או של אלבניה. תל אביב היא ישראל האמיתית, הבועטת, היוצרת, הלועסת, והמקיאה. תל אביב היא הבירה, היא המנהיגה, היא המצפן והקברניט. תרצו או לא תרצו, תאהבו או לא את הבועה – בלי תל אביב, אין ישראל.

 

מזל טוב לך, עיר יקרה. מזל טוב. את בת מאה. זקנה, אך צעירה, מתחדשת, מעודכנת, בורחת מהגורל שנכתב לך, נאורה, פתוחה, פורצת דרך. התפרעי לך כאילו אין מחר, פרצי את הגבולות. כי האמת, אולי באמת אין מחר. ושימי זין על כולם, תל אביב יקרה. שימי זין כי הם לא מבינים, אין להם מושג. מעולם לא הבינו, וגם עכשיו הם לא יידעו על מה אנחנו מדברים. לעולם לא יבינו למה את גדולה. למה את המלכה. למה בלעדיך אנחנו מתים...

 

 

 

 

              

 

 

 

נכתב על ידי , 5/4/2009 02:54  
47 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי: 

בן: 40




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאטילה שומפלבי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אטילה שומפלבי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ