מישהי פרסמה השבוע בפייסוק דף של אחד, שכתב ובעיקר צילם את המלחמה של אשתו, המלחמה שהיא לא בחרה, בסרטן. ויש את כל אותם הסיפורים על אמא שלי, וסרטים ואגדות
ובסוף? בסוף אני רק נשארת עם הפחד שלי. הפחד הזה שלי לאבד את כל מה שיש לי, את כל מה שעבדתי כל כך הרבה כדי להשיג.
אחד אחר שאל השבוע בפייסבוק למה האהבה קשה כל כך, למה היא כל כך מסובכת. ואני? אני חושבת שאם היא לא הייתה כזו, לא היינו יודעים להעריך אותה. לא היינו יודעים להעריך את הרגעים הקטנים המושלמים שלנו אם לא היינו נאבקים כדי לקיים אותם; וכנראה שלא היינו אוהבים כל כך את זה שלידנו אם הוא היה מופיע יום אחד על סף דלתנו ומגיש לנו את ליבו.
זו המלחמה - להילחם בעצמנו ובכל מה שהגוף שלנו אומר לנו, זה ללכת עד הסוף ולהעמיד את עצמך שם בחוץ, חשוף, בתקווה שלא תיפגע, בתקווה שמישהו יבוא ויחבק אותך אליו. זו המלחמה הקשה יותר נגד עצמך, להחזיק את עצמך מלעשות כל דבר שעלול לחבל בסיכויים של הזרע הזה לנבוט. זו האהבה, זה לאהוב.
זה לשכב בלילה ולהקשיב לנשימות של זה ששוכב לידך, לוודא שהן ממשיכות בקצב אחיד. זו המחשבה הראשונה שטסה לנו לראש, עליו, כשמשהו קורה, ולא לחשוב לרגע על מה שקורה איתך. זה להסתכל עליו ולראות רק את הדברים הטובים שבו, להיות מודעת גם לרעים ולבחור להניח אותם בצד. זו אהבה.
אני מפחדת. מכל מה שעלול לחבל באהבה הזו שלי. אני מפחדת שמשהו יקרה לאהבה הזו, שימואא את היסודות האלו של החיים שלי, שבניתי סביבה. עליה.
ובכל זאת? אני בוחרת להמשיך. להמשיך לאהוב, יותר ויותר. ואני מוכנה לגלות מקומות חדשים של פחד, כי בסופו של דבר, שום דבר לא משתווה לחיבוק שלו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
