לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


הו מתוקה שלי, פישלת בגדול...

Avatarכינוי:  פָרְשוּף

בת: 30

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2016

Burn the witch


שמונה לפנות בוקר חג (פיקטיבי אבל חג), איידן ישן, אני שתיתי קפה ועכשיו אני יושבת ליד שולחן האוכל ואוכלת יוגורט 8% ותוהה אם זו בעצם סוג של שמנת. כבר איבדתי את היכולת פשוט להסתכל על דברים, אני מפרקת הכל קודם כל למולקולות, אחר כך מרכיבה מחדש למערכות ביולוגיות ומנסחת חוקיות. 


יוגורט למשל הוא חלב וחיידקים. 


אני תוהה אם זו הייתה טעות לדעת כל כך הרבה? לפעמים אני מרגישה שכן. לימודי הרפואה הפכו אותי למשהו שלא חשבתי שאי פעם אהיה באמת- היפוכונדרית. למעשה אני חושבת שבדיעבד כל התנאים היו שם, במידה מסויימת זו אולי אחת הסיבות שזה מה שבחרתי ללמוד. שילוב של היפוכונדריה וחוסר יכולת לסמוך על הידע של אף אחד שאינו אני, הרצון להחזיק בכל התשובות בעצמי. אבל כמובן שכחתי משהו חשוב- אני לעולם לא אדע את כל הרפואה, אף אחד לא יודע. מה אני כן אדע? מספיק כדי לדמיין את כל התרחישים הנוראיים ביותר מצד אחד, ולא מספיק אינטואיציה כדי לשלול אותם על בסיס מה שנפוץ.


אני הופכת להיות גרסה משוגעת במיוחד של האינטרנט, כי לפחות גיגול הסימפטומים של המחלה שלך באינטרנט מגביל את עצמו ללנבא סרטן, אני יכולה לחשוב על עוד כמה וכמה אופציות גרועות לא פחות.


באמת שכמה שסרטן זה דבר נורא, זה ממש לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאדם, בטח לא בשלבים הראשונים.


 


אני שוקלת להתמחות באונקולוגיה, כדי להשלים את המשימה שלי ולהפוך רשמית לאינטרנט. 


 


מה עוד? אה אתמול שכבתי עם איידן אחרי הפוגה של לדעתי 3 שבועות ככה. שזה לא הרבה במונחים שלי, כבר עברנו תקופות של חודש-חודשיים. אנחנו לדעתי 4 שנים ביחד בערך ומתוך זה גרים ביחד שנתיים או שלוש, לא בטוחה איך לספור.


אז אולי יש לצפות שהתדירות כבר לא תהיה מדהימה, quality over quantity?


4 שנים ואני עדיין מידי פעם עוצרת להגיד לעצמי "איזה קטע, יש לי חבר!". קשה לי להתרגל לרעיון שהמנטליות שלי היא מזמן לא של רווקה, למרות שנים שבהן ניסיתי איכשהו להאחז בה, שהייתי אומרת שאני "רווקה בעקרון, פשוט במקרה כרגע בזוגיות". נדמה שבשנה ומשהו האחרונות הפסקתי להגיד גם את זה, פשוט כי ההבנה שזה לא במקרה מתחילה לנחות עלי. 


 


הבית מאד מבולגן ומשימות רבות עומדות בפניי שאני מדחיינת בהצלחה רבה כבר שבועיים. במקום זה, עשיתי את הדבר הפרודוקטיבי שהוא לנדנד לאיידן שיתקשר לחברת הכבלים ויארגן לנו חבילת בידור, אז עכשיו יש לי גישה לסרטים ישנים וסדרות שאהבתי בתיכון (כי איכשהו, זה כל מה שמשדרים בערוצים שקיבלנו). אז אני שותה יין או וויסקי ובוהה ב"טלנובלה בע"מ" ומהרהרת.


אני מתגעגת לרעיון של להרהר, של לבהות ולחלום. פעם הייתי עושה את זה הרבה יותר, אבל לאחרונה המחשבות החופשיות שלי הן שליליות כל כך, שאני מעדיפה לשתות ולהדחיק. וכן, אני מודעת בהחלט לכמה רע זה נשמע. 



יותר מעשור חלף מאז שראיתי בזמן אמת את "טלנובלה בע"מ", הייתי בסוף י"ב, עכשיו אני כמעט בת 30. אני מרגישה כמו מכונית ישנה וחבוטה שצברה בזמן הזה עוד ועוד חבטות. אינסוף התקפי חרדה ולילות נטולי שינה, מילים שנכתבו, מילים שנאמרו, כדורים שנלקחו, הליכות לפסיכולוגית, שיחות "ניסית פעם כדורים?" מאוסות שמרגישות כמו בעיטה בבטן, הרבה מאד אומללות.


אם בגיל 17 עוד יכולתי להגיד לעצמי שזה בסך הכל עניין של גיל, והדברים יתייצבו כשאתבגר, כרגע אין לי ספק שזה הולך להיות המצב לעוד שנים רבות, אם לא אצליח לעשות משהו כנגד.


 

נכתב על ידי פָרְשוּף , 17/10/2016 07:57  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



My least favorite life


 

לאחרונה בכל פעם שאני חושבת להתיישב לזרוק לכאן כמה מילים אני מתמלאת סלידה עצמית מלאה. אין הסבר רציונאלי לתופעה, כי קודם כל זה לא ששאר הדברים שאני עושה (לבהות בשיט באיביי ולא לקנות כלום) הם כאלה משמעותיים, ודבר שני- ערימות של אנשים עילגים ונטולי מודעות עצמית ו/או מגעילים ו/או מרושעים ממש לא מתביישים לשטוח את משנתם, עמודים על גבי עמודים ברחבי האינטרנטים.

אז למה לא אני?

אולי זה נסיון לא מוצלח להדחיק? אם אני רק אגיד לעצמי מספיק זמן שדברים לא קורים סביבי, אולי הם יפסיקו להתקיים.

שאני לא מרגישה כמו שאני מרגישה. ומה אני בכלל מרגישה? לאחרונה אני יודעת פחות ופחות.

זה כאילו שכל דבר שאינו חרדה איבד משמעות מבחינתי. כל עוד יש מוקד חרדה כלשהו, אני יכולה רק להתרכז בניסיון להחזיק את עצמי ולהתגונן מפניה, ולהתחנן שהיא תעבור, אבל ברגע שהיא עוברת? אין שום דבר.

בגלל זה אני גם לא עוזבת את הלימודים, כי מה כבר יש לי חוץ מזה?

 

על פניו החיים שלי יפים. לימודים יוקרתיים משהו, חבר נחמד, טיולים ארוכים לחו"ל, דירה בתל אביב.

אבל תכלס? אני שונאת כל רגע בלימודים, אני בקושי שוכבת עם החבר, בטיולים אני מקבלת התקפי חרדה/מתחילה לחלות במשהו, ובדירה חשוך והמזגן מעצבן והאמבטיה בנויה ככה שאין לאן לחבר וילון אז כל הרצפה נמצאת במצב קבוע של שלולית.

אדם שפוי ומאוזן היה לוקח את החיים שלי ושמח בהם, יודע להתמקד בטוב ולשים את הרע בצד. עדיף היה לתת את החיים שלי למישהי אחרת, שהייתה מעריכה אותם יותר. אותי אפשר היה פשוט להוציא מהמשוואה.

 

 

נכתב על ידי פָרְשוּף , 14/10/2016 07:04  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





34,972
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , סטודנטים , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפָרְשוּף אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פָרְשוּף ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ