לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

לשם ובחזרה


כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2006

רוממות הפמיניזם. חלק 1


  

רפונזל  ציטטה פעם בבלוג שלה את אחת האימרות היותר נכונות של הפמיניזם: האישי הוא הפוליטי.

הנה, אני לדוגמא. אשה משכילה ומודעת, תוצר של המאה העשרים הנאורה, סיסמאות על שיוויון נושרות לי מהפה בלי לחשוב פעמיים. ובכל זאת, כשאני מסתכלת לאחור על ההחלטות שקיבלתי בחיים, אני מגרדת את הראש באי אמון. מה, אני? איך יכול להיות שככה עשיתי?

אין צורך לכתוב לי בתגובות שהתנהגתי בטיפשות. אני יודעת לבד. אפשר לקרוא ולצחוק יחד איתי על האופן שבו קיבלתי ההחלטות.

 

ארוע 1: עיר המלאכים כבר לא מחכה לי

לקראת סיום שנה א' לתואר הראשון, הזמין אותי ראש המחלקה לשיחה אישית. למדתי אצלו שני קורסים שנתיים, כך שיכולתי קצת לרסן את רעידות הידיים לפני שנכנסתי בדחילו ורחימו למשרדו. הוא היה מאוד נחמד, שאל אותי מה שלומי והכין לי כוס קפה. כמעט שפכתי אותו עליו כשסיפר לי למה הזמין אותי: הוא אמור היה לצאת לשלוש שנים ל UCLA  , ורצה שאצטרף אליו כעוזרת מחקר. הבטיח לי מסלול ישיר לדוקטורט כולל מילגת לימודים וקיום, וכל זה ללא מבחנים ופרוצדורות.

ראיתי כוכבים ומלאכים מרצדים מול העיניים, וטסתי הביתה לספר לבנזוגי החוקי את החדשות. קבלת הפנים בבית היתה צוננת. "מה אני אעשה בלוס אנג'לס בזמן שאת תעשי לך דוקטורט בספרות אנגלית?" לא היה קשה לזהות את הזלזול במילים האחרונות. הרמתי טלפון למרצה ושאלתי אם הוא יכול לסדר משהו גם לבנזוג. שמעתי אותו משתנק לפני שענה שאין אפשרות כזאת, וגם ככה הוא הפעיל קשרים כדי לסדר דברים עבורי, ושבן הזוג יסתדר כמו שכולם מסתדרים. חזרתי עם התשובה, ותגובתו של בן הזוג היתה נחרצת: "אני לא הולך לעבוד בסבלות כדי שלך יהיה דוקטורט. קודם אני אלמד, ואחר כך נחשוב על זה." הברירה היתה דוקטורט או גירושין.

לא נסעתי.

 

ארוע 2: הגשמה עצמית

שבע שנים לקח לי לסיים את התואר הראשון. לא פשוט לפרנס שני אנשים לומדים. הבנזוג הודיע שהוא מתכוון להשקיע את כל זמנו רק בלימודים; הפרנסה אמורה להיות עלי, מכיוון שהוא לומד משהו רציני, בעוד שמדעי הרוח והחברה זה קלי קלות, ואין שום בעיה שאעבוד במשרה מלאה במקביל ללימודים. הוא הסביר לי בכובד ראש שזוג אמור להשקיע קודם כל בלימודים של הגבר, כי הוא זה שיפרנס בסופו של דבר. אחרי שלוש שנים, הכריז שבעצם מחשבים זה בולשיט (וגם נכשל בלימודים), ושעליו להגשים את עצמו כאמן. לכולם היה ברור שעלי לתמוך בו בדרכו החדשה, כי מאחורי כל אמן גדול עומדת אשה שמאפשרת לו להגשים את עצמו.

שוין. מי אני שאעמוד בדרכו של אמן דגול? המשכתי לעבוד עבור שנינו, מימנתי את הציוד יקר הערך שהיה זקוק לו, והתגאיתי בהשגיו. רעיה למופת, אמרו כולם. גם אני.

 

ארוע 3: קולנוע זה שטויות

בשנה האחרונה ללימודים, לקחתי קורס כללי בקולנוע. אחר כך הסתבר לי שפרויקט הסיום שלי נשלח לתחרות בינלאומית לסרטי סטודנטים, ואפילו קיבל כמה קומפלימנטים. שוב הוזמנתי לשיחה. המרצה הציע לי לעשות תואר שני בקולנוע. גם הוא הבטיח משרה ומילגות שיכסו את הלימודים והמחיה.

תגובת בן הזוג היתה תדהמה: ואיך נסתדר, שאל והצביע על כרסי התופחת. הפעם הייתי יותר נחרצת. אני אוהבת קולנוע! אני רוצה ללמוד את זה! מייד גויסה תותחית העל, חמותי הנמרצת. קיבלתי שיחות מוטיבציה מרוכזות על נשים קרייריסטיות שמזניחות את הילדים שלהן, ודורכות בדרכן למעלה על הבעל. בחיוך מעודד הסבירה לי שלאחר שנתבסס והילדים שייוולדו יגדלו, אוכל ללכת וללמוד להנאתי.

קולות נוספים סביבי העמידו סימני שאלה על רצוני התמוה לבזבז זמן על לימודים חסרי תועלת, שעה שבידי משרה כה נאה של מורה. הוראה היא מצויינת לאמהות, טירטרו לי שוב ושוב. אוכל לחזור הביתה ולקבל את פני הצאצאים בארוחת צהריים חמה. יהיה לי מספיק זמן כדי לטפח את הבית למען שלוות רוחה של משפחתי הקטנה. והטיעון הכי מכריע: מאחר ובן הזוג הצליח סוף סוף להשתחל למקום עבודה שבו כישוריו האמנתיים באים לידי ביטוי, יהיה עליו לעבוד שעות ארוכות כדי להתקדם. הגחמה שלי עלולה לתקוע לו את הקריירה.

הסתובבתי הרבה זמן כשרגשי אשמה מאכלים לי את המוח, עד שהגעתי למסקנה המתבקשת: הוראה, רק הוראה.

 

החזקתי מעמד שנתיים כמורה בסביבה המלהיבה והאינטלקטואלית של בית ספר תיכון עירוני. אבל זה כבר סיפור אחר.

 

 

 

האישי הוא הפוליטי: אפשר לדון כאן בשאלת אישיותה (?) נטולת עמוד השדרה של הכותבת, ולהרהר בקשר המעניין שבין אהבליות לאינטליגנציה. יש לזה מקום, תרביצו חופשי.

 

אבל מעבר לזאת שעל הסף, יש עוד אנשים כאלה. נשים. נשים ששיקולים דומים הנחו, ועדיין מנחים, את החיים שלהן.

נשים שבוחרות בהוראה בשם האימהות. שעוצרות את ההתקדמות האישית שלהן, כדי שהבנזוג יבסס את הקריירה שלו. שמפרנסות את בני זוגן, בשנים בהן הוא לומד ומתחיל את חייו המקצועיים (ומוחלפות אחר כך במודל צעיר ורענן). שמוותרות על לימודים 'עד שהילדים יגדלו'.

 

זאת לא אפלייה ממסדית. אף אחד לא עוצר את הנשים האלה מלהגיע לאן שהן יכולות.

ובכל זאת - למה זה עדיין קורה?

 

נכתב על ידי , 8/5/2006 20:34   בקטגוריות פמיניזם?, סיפורים משפחתיים  
237 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של bili ב-19/7/2011 15:56



52,657
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , עבודה , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשרהלה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שרהלה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ