יש דבר אחד שאני לא מצליחה להבין
נכון לחלוטין שאני והגוף שלי לא שלמים עם עצמנו
נכון שאני חזקה ושפויה מספיק כדי לא להפריע לעצמי לנהל חיים תקינים, פחות או יותר בלי לדפוק חשבון. תופסים ממני שכלתנית.
אז איך קורה שאנשים מוצאים את עצמם נוזפים בי ומתפלאים מהמחשבות הסופר-לגיטימיות שלי על ניתוחים קוסמטיים?
מ' ממש גער בי כשאמרתי לו שאני רוצה להקטין להרים ולייפות
הוא האדם היחיד בעולם שדיברתי איתו בפתיחות וכנות לא אופיינית לי על תחושת הזרות שלי
והוא הראשון שאמר בכנות שהוא לא תופס אותי ככה וסיפר איזה רושם ראשוני השארתי.
הוא הבין על מה אני מדברת וזו פעם ראשונה שהרגשתי שמקשיבים לי
ואם להיות כנה עם עצמי לא חשבתי שזה יקרה לי, בטח שלא איתו
הכל פשוט וזורם ונטול שיפוט, שנינו יורדים לסלון ואני משלימה אותו במחשבות קולניות
מציע לי מאפין, אני מבקשת חצי והוא מופתע כי מתאים לו חצי אבל הוא לא יציע כי זה לא מנומס.
הספרים שיש לו בבית זהים לספרים שיש אצלי, פרט לאחד עם הקדשה שלקחתי ועוד אקרא.
אמהות עם שם זהה, אהבה לשקשוקה כקומפורט פוד, כריות נוגט במאנץ'!
וספגטי. ותפוזים.
הזיה מטורפת איך לא הכרנו עד היום ואיך טעיתי בחישוב?
הטעו אותי. הפתרון היחיד שאני חושבת עליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מוּכָּת יָרֵחַ.