לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

"Second star to the right and straight on 'til morning."



Avatarכינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2014


הימים האחרונים הבהירו לי מה המשמעות של איזון

גם האנשים שחשבתי שאני לא סובלת ואשנא אותם או אתייחס אליהם בזלזול כשיפנו אלי

מתבררים לפעמים כאנשים שרואים בי נקודת אור, שמסתכלים עלי כפיה או מלאך ברגע שנכנסתי לחיים שלהם

ועל כל אחד ששונא אותי ומטנף עלי גם אם אין לי מושג מה הוא רוצה ממני

או מה עשיתי לו ואם בכלל

יש מישהו שיעריך אותי, על כל מה שהייתי ועשיתי בשבילו.

 

אני לא מרבה לשבח את עצמי, או בכלל להאמין שמה שאני עושה מספיק טוב בשביל אחרים

זה ככה בקפה (שאני עדיין מאמינה שהוא חרא למרות הלקוחות הקבועים שבאים רק לקפה שלי)

זה ככה בלימודים (כי לעבור 700, להתקבל לכל הפקולטות בכל החוגים למעט רפואה, זה לא מספיק)

וזה ככה באהבה (מישהי אחרת תאהב ותקבל אותך יותר ממני, אז אני עוזבת)

גם כשאבחנו אותי כמחוננת תמיד אמרתי שזה בפוקס כי אני יודעת שהיו לי טעויות במבחן ומספיק כישלון אחד במתמטיקה כדי להצדיק את הטענה

 

כל כך הרבה פעמים עזבתי כי הרגשתי לא מספיק טובה

אבל די, חלאס. הגעתי לסיכום עם עצמי שאני מקיפה את עצמי אך ורק באנשים שמקבלים אותי ולא מעבירים עלי ביקורת

בעבודה המנהל נתן לי בונוס ושלח הודעה שאשכרה כמעט בכיתי מרוב התרגשות שזה מה שחושבים עלי

החברים מתקשרים אלי או שולחים הודעות בוקר טוב רק כדי לשאול מה שלומי או לדאוג שישנתי טוב לפני הפסיכומטרי, ולפעמים לוודא שלמדתי

הפעם אני עוזבת כי טוב לי, לא כי רע

אני כל הזמן אומרת שתוך חודש אני במקום אחר טוב יותר

והנה הפעם זה ליטרלי במקום אחר, שמוכיח שטוב לי יותר.

 

כואב לי שיש מישהו שלא מקבל אותי ואין לו מושג אפילו על מה, הוא המציא לעצמו סיפור שלפיו אני מושא ללעג

ואני בוודאות לא.

מספיק דרסו אותי פעם אחת ואז חזרו ברוורס כדי לוודא שזה נגמר

אז זה נגמר.

פשוט חלק ממני נשאר בזירת הפיגוע

העו"סית היתה משתגעת מהתיאורים הצבעוניים שלי ומבקשת ממני לצייר משולשים בראש ולמדר הכל

אני כבר לא בגיל למשולשים או להסתכל בשעון ולוודא שהזמן אכן עובר בפגישות שלנו

קשה לי לפתוח את תיבת פנדורה, שמלכתחילה היא זו שהביאה אותי לפתוח את הבלוג הזה, ולנסות להגיע להשלמה

אני מחפשת דרך ליצור קשר עם כל אותם אנשים שרמסו אותי והקטינו אותי וניצלו את העובדה שהייתי נאיבית ועוד האמנתי לכל הסיפורים.

היום אני סקפטית וסרקסטית ולא מאמינה לאף אחד בלי הוכחות שנראות לי ראויות

מצד שני, אחרי המפגש הלא מתוכנן הזה עם הכאפה לפנים שלא צפיתי אני כבר לא בטוחה שהתכניות שלי צריכות להתבצע

ואולי אני יכולה להתקדם גם בלי לחזור ולנסות לתקן את העבר

לפחות באחד מהמקרים אין לי ברירה כי זו החלטה שקיבלתי כבר מזמן ואני מכבדת אותה ואת עצמי.

 

לפעמים אני רוצה לכתוב הכל בפייסבוק

להודות בכל הטעויות שלי, להגיד להם שזו אני וזה מה שעיצב אותי ואני לא מסוגלת

לא מסוגלת לחשוב שיסתכלו עלי אחרת

וישפטו אותי לפי הגדרות שלא נתתי לעצמי

אני רוצה להגיד להם שאני אמנם משוגעת ולפעמים כשאני מתוסכלת אני בוכה ויוצא לי "אוף" של יאוש ואני מסתכלת על החלון ובא לי נוראאאא בא לי

ואז אני חושבת על מה שנשאר מאחור ואין סיכוי שזה נשאר לבד

ואני רוצה להגיד להם כל פעם שמגיע מישהו מוגבל טיפה או איטי לחנות שאני גם אחות של כזה

ושלפעמים צריך ללמוד סובלנות מה היא בדרך הקשה גם אם אנחנו מקדימים אותם במחשבות ובביצוע

זה חונק בגרון ומציף בעיניים

וקשה לי לבלוע את התחושה הזאת אבל אני חייבת כי אין מצב שאני בוכה. אין מצב. לא בכיינית יותר.

פעם אחרונה ודי.

נכתב על ידי , 17/12/2014 01:37  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




כשהמקרבן קורא לעצמו קורבן.

אתה קורבן של עצמך, של החיים שיצרת לעצמך ושל הבחירות שעשית לפגוע באחרים ביודעין או שלא.

 

איך הפכת להיות המסכן הבודד שמחפש תשומת לב?

וממתי לילדות בנות 13 יש שליטה כשאתה מחזיק במפתחות?

 

ישרא בלוג משחק על תקן המציל

והוא גם במה להרבה חולי. לפעמים גם מדבק.

נכתב על ידי , 13/12/2014 14:01  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




הנה אני.

9 שנים אחרי הסיוט כמעט בדיוק

תכף היומולדת שלך...

הכל התחיל חודשיים לפני כשהכרנו ברנדומליות מוחלטת בתוך המון פטפטני

זה הרגיש מושלם, סרט של דיסני. סינדרלה. פתאום אני האחת וחיכית רק לי

שנה אחרי בחניון גג של הסנטר

ושנה אחרי באיכילוב

ואח"כ שיחת טלפון שניערה אותי מהסיוט הזה ושמב לסרט הזה סיום עם כתוביות וקרדיטים.

איומים ברצח, סיפורים מומצאים, שקרים, ים של ניצול.

לבוש מדים בצבע זית ואני כזאת קטנה לידך אני מגיעה לך בערך לחזה

אתה גורם לי להרגיש חולה

בעצם אתה החולה

ואני התרופה שלך

 

אני רוצה להתקשר ולשים את כל הפרק הזה מאחורי

לא יודעת אם יש טעם

אם יסגר פרק או רק יאריך את הסוף שבו תשכח כליל מהמחשבות.

המחשבות עליך כבר לא פוקדות הרבה, את החלל שהשארת מילאו הרבה אחרים בתורם

כבר לא מתפללת לפגישה מקרית ברחוב כשאני עוברת במקומות שאני יודעת שהיית בהם פעם

לא חושבת עליך כשאני עוברת בתחנה המרכזית

לא חושבת עליך במקומות שהינו בהם

7 שנים שאני מחכה להשלמה או נקמה או משהו רק שתסתיים

מתלבטת אם הפתרון אצלי או אצלך

ואני זו ששולטת הפעם.

נכתב על ידי , 11/12/2014 03:45  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





10,722
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למוּכָּת יָרֵחַ. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מוּכָּת יָרֵחַ. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ