לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בלוגיעדה


Avatarכינוי:  עדה ק.





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2007

על האומץ


אירחנו אתמול בביתנו,  לשעה קלה,  קרובת משפחה מבוגרת מאד.  היא באה בשמחה,  מתעניינת בשלום כולם,  משתתפת בעירנות בשיחה,  מקפידה להביא שי קטן לבני הבית הצעירים.  נסענו להביא אותה אלינו מביתה,  וכשחיכיתי לה שתשלים את הכנותיה לדרך,  עברתי בין חדרי דירתה הקטנה,  הנקייה,  מתבוננת בריהוט הצנוע בנוסח של פעם,  והתעוררו בי געגועים עזים,  אפילו אינני יודעת לְמה בדיוק.

 

היא בת יותר מתשעים.  אלמנה מזה כעשרים שנה.  מתגוררת לבדה בדירה בקומה השנייה בלי מעלית.  צלולה לחלוטין ומלאת חיים.  עיוורת למחצה (לא יכולה לקרוא ולא לצפות בטלוויזיה),  והולכת בקושי בעזרת מקל הליכה.  הבניין שבו היא גרה ממוקם בקצהו הגבוה של הרחוב,  אחרי עלייה תלולה למדי,  וגם מן הרחוב עצמו יש יותר מעשר מדרגות המוליכות אל הכניסה לבניין.

 

יש מישהי שבאה לעזור לה כמה שעות בשבוע בנקיון הבית ובסידורים.  פרט לזאת היא מסתדרת בעצמה   -   ומסרבת בתוקף לעבור לגור בעיר אחרת,  שבה תהיה קרובה יותר לילדיה ולבני משפחה אחרים:  רוצה להישאר בבית שבו היא גרה כבר עשרות שנים.

 

מה שמדהים אותי כל פעם מחדש הוא האומץ שהיא מצליחה לגייס במאבק הקיום המתמשך הזה שלה.  כשהיא מדברת איתי,  רוחה טובה תמיד.  אני בטוחה שיש לה גם רגעים קשים,  אבל היא חוסכת אותם ממני,  ומרבים אחרים,  אם לא מכולם.  כשאני שואלת אותה,  למשל,  איך היא מסתדרת עם כל המדרגות,  היא צוחקת ואומרת לי:  "תראי,  אני עולה בקצב שלי.  הרי איש אינו רודף אחרי" (מה שמזכיר לי קרוב משפחה אחר,  גם הוא מבוגר מאד,  שאמר לי פעם,  ברוח מבודחת:  "ראי נא  -  אם קיבלתי על עצמי להאריך ימים עד לגיל הזה,  חובה עלי להשלים עם כל התופעות הנילוות בלי להתלונן.")

 

אמרתי פעם לבן החַיָּל,  שנראה לי שהתמודדות מן הסוג הזה דורשת לא פחות אומץ מאשר הסתערות תחת אש על מוצב בפסגת ההר (יש להודות שהוא קיבל את דברי בספקנות   -   בני גילו אפילו אינם מעלים בדעתם שזיקנה היא דבר שיכול לקרות לכולם  -  אבל אני יודעת שהוא שמע וזוכר).  יש משהו באופן ההתמודדות הזה שמזכיר לי את הטרגדיות היווניות (כשלמלה "טרגדיה" היה מובן שונה מזה שאנו מייחסים לה היום)  -  כשהגיבורים ממשיכים להילחם אף שהם יודעים מראש שהקרב אבוד.  לא כל הזקנים שאני מכירה נוהגים כך.  ממש לא.  אבל אלה שכן  -  יש משהו באומץ ובזקיפות הקומה שלהם שממלא את מה שנותר מחייהם בתוכן מעורר הערצה.

 

כמו להבות מהבהבות בהתרסה ברוח:

לא נוותר.  לא ניילל.  דווקא כך.

אני מתבוננת ואוגרת בזכרוני.

נכתב על ידי עדה ק. , 30/12/2007 13:36  
29 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , יצירתיות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדה ק. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדה ק. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ