לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בלוגיעדה


Avatarכינוי:  עדה ק.





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2010

על חמץ ועל בלוגולדת


בכל הנוגע למנהגים יהודיים אימצתי לי את דרכו של אבא שלי,  שפיתח לעצמו גישה אתיאיסטית-יהודית מיוחדת במינה:  למיטב ידיעתי הוא לא האמין באלוהים בכלל,  אלא בטבע בלבד  - אבל הקפיד על קיום מנהגים דתיים מסוימים (למשל צום ביום הכיפורים) מתוך מה שהוא כינה "הזדהות עם העם היהודי".  אני חושבת שאני אתיאיסטית קצת פחות ממנו,  אבל עם השנים אני מוצאת את עצמי עושה כמוהו   -   ובחג הפסח שהתרגש עלינו לטובה אני משאירה את הלחם בפריזר ואוכלת רק מצות.

 

דא עקא שמדי שנה בשנה אנחנו מוזמנים לארוחת חג פסחית אצל חמותי,  שאיננה שותפה להשקפת העולם המוזרה של אבא שלי,  ועל כן מוגשים לנו שם,  מדי פסח,  שניצלים מצופים בפירורי לחם.  כל שנה אני מזכירה לה משהו בעניין ציפוי השניצלים בקמח מצות,  כפי שמתאים לחג האמור,  וכל שנה היא טוענת שככה זה לא טעים,  ודבקה בדרכה שמימים ימימה.

 

במצב הנתון הזה עומדות בפניי מדי שנה שתי אופציות:  או לסרב לאכול את השניצלים הסוררים ולפגוע ברגשותיה של חמותי,  או לאכול בצייתנות ולהרגיז את אלוהים   -    ומדי שנה (גם השנה) אני בוחרת באופציה השנייה.  יש לזה כמה סיבות.  בין השאר,  אינני אוהבת לתת הרצאות על אוכל ועל מה שמותר ואסור בעניינו.  וחוץ מזה אני מכירה היטב את מכאובי הגיל של חמותי (כוונתי לגיל שמעבר לגבורות)   -   הגוף הבוגדני וחוג החברים המצטמצם והנכדים המתרחקים והבדידות המתגברת והעננים המצטברים באופק     -   ולא יעלה על דעתי להוסיף עליהם עוד עגמת-נפש.  ומלבד זאת זכור לי משהו על עברות שבין אדם לחברו,  שעליהן אפילו יום הכיפורים אינו מכפר.  וגם   -  אני סומכת על אלוהים שיבין.  אם הוא ברא עולם בשישה ימים,  ועוד הפיל על בני אדם,  בערוב ימיהם דווקא,  את המתנה המפוקפקת של הזִקנה   -   חזקה עליו שהוא יכול להבין את זה.

 

אני מניחה שהוא תמה למדי על הסידור המוזר הזה   -  במיוחד שלמחרת הארוחה הנ"ל אני חוזרת,  בשלוות נפש גמורה,  לכרסם בבית מצות,  תפוחי אדמה ועוגיות קוקוס   -   אבל עד כמה שאני מצליחה לראות,  בסופו של דבר הוא באמת מבין.  ונראה לי שגם אבא שלי  -  שלא היתה לו אף פעם חמות,  ועל כן לא היה צריך להטריד את עצמו מעולם בשיקולים כאלה   -   היה תומך במהלך הזה.

 

                                                                                       *           *            *

 

ובעניין אחר לגמרי: 

היום בלוגולדת ארבע.

לא כל שנה אני מציינת כאן את האירוע החשוב,  אבל מיומולדת-רביעי-של-בלוג,  שחל ביום הרביעי של החודש הרביעי,  בכל זאת קשה לי להתעלם. 

 

אפשר לומר שהבלוג הזה מתנהל די בעצלתיים,  אבל,  מצד שני,  כרגיל אצלי   -   באופן מתמשך ויציב למדי:   כשני פוסטים בשבוע,  פלוס מינוס,  כבר ארבע שנים,  בלי חריגות משמעותיות לשום כיוון.

 

שאלו אותי פעם למה אני לא פותחת בלוג בבלוגיה "רצינית",  אבל האמת היא שדווקא נוח לי בישראבלוג.  אינני יודעת אם זו בלוגיה רצינית או לא,  אבל היא מגוונת במידה הנכונה,  כמו כל שכונת מגורים רגילה,  והיא בדרך כלל נוחה מאד לבריות     -    ובצד כל הילדות-הבלוגריות הקטנות,  שעוסקות בהחלפות קישוטים וסטיקרים (ולא ממש מפריעות לי),  יש בה גם לא מעט כותבים מצויינים ורציניים מאד.

 

זה נכון שאוכלוסיית הבלוגרים מתחלפת כל הזמן,  ומדי כמה שבועות מודיע מישהו,  שנמאס לו ודי,   או שהוא נעלם (בדרגות שונות של היעלמות) בלי להודיע.  וזה נכון גם שחלק מן ההיעלמויות האלה גורמות מידה מסויימת של עצב,  לעתים אפילו של תחושת נטישה.  לפעמים אני שואלת את עצמי אם יש איזה חיידק שמסתובב בבלוגים ותוקף בלוגרים ותיקים עד כדי העלמתם,  ואם גם תורי יגיע להיעלם כך,  עם או בלי הודעה מוקדמת.  בינתיים אני לא רואה סימן לכך באופק   -  ואחרי הכל,  הגעתי כבר לוותק של ארבע שנים   -   אבל הרי לעולם אין לדעת.

 

אז בינתיים,  תודה לכל מי שקוראים כאן,  גלויים וסמויים כאחד.  נעמתם לי מאד.  היה כיף.  ועדיין.  אני מקווה שיימשך.  ובלי חיידקים.

 

 

נכתב על ידי עדה ק. , 4/4/2010 01:08  
42 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , יצירתיות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדה ק. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדה ק. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ