לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בלוגיעדה


Avatarכינוי:  עדה ק.





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2014


לאחרונה זה נעשה שיא האופנה:  להמליץ לכל העולם ואשתו לבטל את המינוי לעיתון הארץ (ואם הם כבר בשוונג,  גם לסגור אותו וזהו);  או,  לחילופין,  לקרוא להם לעשות מינוי לעיתון או לחדש אותו ובכך לתמוך בו אל מול כל "הרָעים (והצהובים)".

 

אני לא מצטרפת לאף אחד מן הקצוות של החגיגה הזאת.  אני לא יודעת מה סוג הביטחון העצמי שמביא אנשים לחשוב שזכותם להמליץ לאחרים מה לעשות,  אבל אני לבטח לא התברכתי בו (גילוי נאות:  אני כן ממליצה לפעמים לכולם לסתום.  אבל ראשית,  חז"ל כבר המליצו לפניי,  ואני בסך הכול נתלית באילן גדול.  ושנית,  בין כך ובין כך אני יודעת ששום איש לא יסתום,  אפילו לא אני).

 

משק הבית שלנו מנוי על עיתון הארץ כבר כמעט עשרים וחמש שנים.  מדי בוקר הוא מגיע אל רצפת חדר המדרגות לפני דלת הכניסה שלנו. לאחרונה הצלחתי אפילו לסדר  שיאפשרו לנו לקרוא גם את המהדורה האינטרנטית בלי תוספת תשלום.  זה לא הלך לי בקלות,  כי,  למרות שיש בפירוש אפשרות כזאת,  העיתון אינו מפרסם אותה בראש חוצות.  

 

בתחילה נקשרה נפשי מאוד בנפש העיתון  האמור.  באותם ימים,  למשל, מצאתי בו מאמר  על תרבות רומי העתיקה שכתב היסטוריון מפורסם,  ובעזרתו הצלחתי לתרגם איזה משפט חמקמק בספר הדקדוק היווני שלי;  ואהבתי את העובדה שהצילומים בעיתון היו מתלהמים פחות מאלו שבעיתונים אחרים.  אבל עם השנים, בד בבד עם הצבע שנוסף לתמונות בעמוד הראשי ועם ניסוח הכותרות שהפך תעמולתי יותר ויותר,  שככה התלהבותי.  יש בעיתון הזה איזו רוח של הרמת אף כללית שמוציאה אותי מדעתי.  הרבה פחות במאמרי הדעות שלו,  למשל,  מאשר בטור היומי שלו על שידורי טלוויזיה,  אבל,  כללית,  בכל חלקיו. וגם הזכות שכותביו נוטלים לעצמם להמליץ לקוראיהם (אנשים חושבים כולם) עבור מי להצביע בבחירות מרגיזה אותי.   וחוץ מזה,  זה יקר מדי ומלא-דפים מדי, ולכן,  כבר לפני כמעט כעשרים שנה,  התחלתי להתחנן בפני ראש המשפחה שיבטל את המינוי.

 

לשווא.  ראש המשפחה אוטם את אוזניו משמוע.  אין סיכוי שיסכים לוותר על טקס הבוקר שלו:  בעיניים עצומות למחצה,  עדיין בפיז'מה,  הוא מדשדש אל דלת הכניסה,  בודק בעינית שאין איש אורב בחדר המדרגות, ואז פותח בחופזה את הדלת ומציל משם את העיתון המחכה לו על המרצפות.  עם שללו זה הוא ממהר לסגת חזרה לתוך הדירה,  מדליק את מכונת הקפה,  ובזמן שהוא מחכה שתתחמם,  הוא מתיישב בכורסה ומתחיל לדפדף.  כשאני מגיעה למטבח כחצי שעה אחריו,  אני מוצאת אותו כבר מטפל בטחינת הקפה או בהקצפת החלב,  ואז אני שואלת אותו מדי בוקר,

-  נו,  מה אומרים בהארץ?  מה עכשיו עשינו לא בסדר?

והוא עונה בכל בוקר:

-  הם אומרים שהכול חרא.

ואני רוטנת,

-  נו, ברור,

ומפעילה את הקומקום החשמלי (יתהפך העולם אם אשתה מן המר-המר הזה של מכונת הקפה).

ואז אני שואלת אותו,

-  אבל איך,  תגיד לי,  איך אתה יכול לשבת פה וליהנות בשוויון נפש כזה מקפוצ'ינו עם קצף,  אחרי שקראת אצלם,  דבר ראשון על הבוקר,  את כל מה שעשינו לא בסדר,  וגם הפנמת את הכול?

ראש המשפחה מושך בכתפיו.  אני כמובן יודעת איך:  הוא מדלג על מאמר המערכת ועל גדעון לוי ואורי משגב ועמירה הס וביקורת הטלוויזיה,  ועובר ישר לספורט, לכלכלה ולחדשות החוץ.  האיש שלי הוא אלוף בחדשות חוץ.  תשאלו אותו אפילו על משהו שקרה בהוטנטוטיה הדרומית לפני חמש שנים   -  מתערבת אתכם שהוא יידע על מה מדובר.  והוא גם שומר קטעים נבחרים לעיון מעמיק יותר בסוף השבוע,  או בשנה הבאה,  שלא לדבר על חרדת הקודש שבה הוא מלקט את הגלריות של הסודוקו.

 

- אבל איך זה שאתה לא קורא את גדעון לוי ושות',  אני מתעקשת לברר אצלו,  גם במחיר של נידנוד.

-  למה שאני אקרא,  הוא תמה.  אני הרי כבר יודע מה הם יגידו גם בלי לקרוא,  לא ככה?

מדהים כמה שהוא צודק.  לאחרונה,  אחרי המאמר המפורסם על הטייסים הרעים,  התגוננו לוי והמו"ל שלו בטענה שמאמר כזה בדיוק,  כמעט מילה במילה,  הם פרסמו לפני כמה שנים.  למה זה נחשב כהצדקה קבילה  לא הבנתי (הרי  עיתון אמור לחדש,  לא?),  אבל לא אתווכח.

 

לא משנה.  ליהגתי די.  העיתון ממשיך להגיע,  ראש המשפחה ממשיך לקרוא בעיון ולא להשתכנע כמעט משום דעה שמושמעת בו, ואני ממשיכה להתלונן.  עולם כמנהגו נוהג.

 

הַמלצתי לקוראים?  אין.  אתם ילדים גדולים,  תעשו מה שאתם מבינים.  אם בא לכם לקרוא את הארץ,  עם או בלי מינוי,  תקראו.  אם לא בא לכם,  אל תקראו.  אם אתם רוצים לבטל את המינוי,  זכותכם.  רוצים להיות מנויים חדשים ולהצטרף?  גם טוב. לא חייבים להכריז על שום דבר בראש חוצות.  מי שקורא או לא קורא משהו רק בגלל שזה בון טון,  יש לו בעיה.  

נכתב על ידי עדה ק. , 30/7/2014 10:36  
45 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אז מה,  האמנם הפסקת אש,  סוף סוף?  הלוואי.  אין לדעת.  אם לסמוך על אווירת הסיכומים והחכמה שלאחר מעשה  -  אולי כן.  ואם לדון על פי שרירי הלסת המכווצים שלי,  שאותם אינני מצליחה להרפות בימים כאלה,  גם לא היום  -  אולי עוד לא.  אולי,  כמאמר חז"ליה של אומה זו או אחרת:

It ain't over till it's over .

ראה נראה.

 

בינתיים,  פוסט אחרון (אני מקווה) לענייני רטוריקת המלחמה:

 

יש משהו פורנוגרפי-רכלני-מציצני בתקשורת לסוגיה השונים.

 

לא רק בהתעקשות המביכה של ערוצי הטלוויזיה לשלוח כתבים אל בית משפחתו של החייל הנעדר כדי שיציקו ויבלבלו שם את המוח לאנשים שעולמם חרב עליהם.

 

אלא גם בגלל YNET,  שעוד בימים הראשונים של העימות הנוכחי,  ב-4 ביולי,  כשהרקטות הומטרו,  אם אני זוכרת נכון,  רק על הדרום,  דיווחו שם על הבהלה עם הישמע האזעקה ("צבע אדום בבר המצווה"),  וגיבו את הדיווח בסרטון וציוו על הקוראים:

-  "צְפוּ בַּבֶּהָלָה".

לא צָפיתי.

 

ולפני ימים אחדים ראיתי בפייסבוק:  מישהו מהשמאל שיתף איזה דבר שטנה מימין שנכתב נגד שמאלנים.  אין טעם לחזור על הדברים הגסים שנכתבו שם,  אבל מה שהיה מפליא לא פחות היה ההערה מטעם המשתף,  שביקש להפיץ הלאה:

-  "שַתפו את הבושה".

לא שיתפתי.

 

אני תוהה אם אנשים נותנים את דעתם לאופן שבו ההוראות ההזויות האלה מנוסחות ונשמעות.

 

על פי אמות המידה שלי,  זו בושה לצפות בַּבֶּהלה מתוך כורסתי הנוחה.  וזה גם מבהיל להפיץ את הבושה,  שלא לדבר על הנזק שזה גורם.

 

ולא אכפת לי אם אבד הכלח על אמות המידה האלה.  אני ממשיכה להפעיל דווקא אותן.

נכתב על ידי עדה ק. , 28/7/2014 12:24  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




ההתבטאות של אורנה בנאי לפני ימים אחדים הייתה סתמית לגמרי.  קשה להבין איך הציתה בעקבותיה אש מיותרת ומבישה כזאת.  כמה הערות בשולי העניין הזה:

 

*  המילה "בוגד" מתעופפת אצלנו לכל עבר בתדירות גבוהה מדי.  כדאי לדייק: בוגד הוא מי שמזיק לקבוצתו בכוונה.  לא בטעות,  ולא מתוך אמונה תמימה, ולא בהיסח הדעת,  ובטח שלא בכך שפלט איזו אמירה זניחה שאין בה כלום.

 

*  דעתו של שחקן/אמן/סלב אינה חשובה יותר ואינה בהכרח נבונה יותר מזו של כל אדם אחר.  זו לא גבורה להביע אותה ולא פחדנות להימנע מהבעתה,  ומכל מקום זה לא הפסד גדול גם אם תובע וגם אם לא. זו בסך הכול עוד דעה המושלכת אל תוך היורה הרותחת של דעותיהם של כמה מיליוני אנשים מוטרפים,  שלכל אחד מהם יש לפחות שתי דעות (נחרצות!) על כל עניין.

 

*  אפנת ציד-המכשפות שהתפתחה אצלנו,  זו שֶׁשָּׂשָׂה לנתח כל התבטאות מילולית,  לפרק אותה לגורמים ראשוניים ואחר כך להתנפל בהיסטריה על מי שאמר אותה   -  ובכן,  האפנה הזאת היא הרסנית.  אם לשפוט על פי ההתבטאויות הימניות של הזמן האחרון,  נדמה שהימין התחרפן לגמרי,  ושהוא משתמש בכמויות חסרות תקדים של אלימות מילולית וגסות רוח.  אבל,  למרבה הצער,  גם ידי השמאל אינן נקיות בהקשר הזה,  שלא לדבר על פיותיו.  האלימות המילולית שלו היא אמנם גבוהת-מצח,  אבל היא שם רוב הזמן.

 

*  הנזק העיקרי של הכאילו-טהרנות הזאת היא שכל התבטאות אומללה/זניחה,  שבתנאים רגילים הייתה מגיעה אולי לאוזניהם של אלפים בודדים,  מופצת בקרב מיליונים ושופכת עוד ועוד שמן מיותר אל תוך המדורה.

 

* ועוד מילה על ההתביישויות הפומביות:  זה נורא סקסי להתבייש (קבל עם ועדה) בעמנו/ ארצנו/ טייסינו/ חיילינו/ ממשלתנו / מחוקקינו/ ימיננו/ שמאלנו/ אתם/ הם/ אנחנו,  לא חשוב איך מנסחים את זה.  זה תמיד הכי קל,  כי הרי המתבייש לא באמת אשם בעצמו;  וזה תמיד עקר לגמרי.  כבר העליתי כאן פעם את הצעת הייעול שלי:  יתבייש-נא כל אחד במעשיו היפים שלו עצמו.  זה לפחות יבטיח שלא יישארו כאן כל כך הרבה רסיסי-כיעור מיותמים,  כאלה שאין להם שום דורש ושום מתבייש.

נכתב על ידי עדה ק. , 24/7/2014 10:19  
43 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , יצירתיות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדה ק. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדה ק. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ