לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בלוגיעדה


Avatarכינוי:  עדה ק.





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2014


עת סיכומים?  יש מצב.  

אז בריפרוף:

 

1.  תוצאות המלחמה?

תלוי את מי שואלים.  אליבא דכל צד,  הצד השני הפסיד.  יש מצב ששניהם צודקים.

 

2.  חידושי המלחמה?

סירנות חדשות לאמבולנסים.  צליל רגוע-יחסית,  לגמרי ב-understatement, עם נופך אירופאי-קלאסי.  אני בעד שיישאר ככה.

 

3.  הפתעת המלחמה?

השמות היוקרתיים של הרקטות ארוכות-הטווח של חמאס.  M-75 , וגם R-160 או משהו,  אולי גם J עם איזה מספר מרשים,  אני כבר לא זוכרת בדיוק.  זה נשמע מקצועי ומתוחכם להפליא.  מזכיר לי ענף מסוים בבלשנות שמתאר לשונות בעזרת נוסחאות כאילו-מתמטיות:  מי שלא מקורב שם לצלחת לא מבין בהן כלום,  אבל כשמבררים מה מסתתר מאחוריהן,  מסתבר שמדובר בסך הכול בהבנות שכבר נוסחו במילים פשוטות מאוד לפני שנים רבות מאוד,  ושגם עכשיו אפשר להבין אותן הרבה יותר טוב בלי סימני הקיצורים והאותיות האניגמטיות.  בערך כמו ה-M-75 ודומותיה,  שהתברר שאינן יודעות לעשות שום דבר יותר רצחני ממה שפצמ"ר אחד קטן ונורא מסוגל לעולל.

 

4.  תמונת המלחמה?

אצלי אין חדש,  עדיין אותה ההיא שמההתחלה:  הילדים ההם מהגן בהוד השרון שמתכרבלים בצייתנות על הרצפה בזמן אזעקה.  הקטנטנים שביניהם מתקשים כנראה בביצוע הפזצט"א המבוקשת,  ועל כן מעדיפים את התנוחה העוברית שגופם עדיין זוכר.   

 

לכאורה  -  תמונה סתמית.  אין בה שום דבר מזעזע.  הילדים אינם נראים סובלים או מפוחדים.  הם נקיים ולבושים היטב.  סביר להניח שיש להם בית מתפקד.  יש להם הורים,  יש להם גננת אחראית,  יש להם מדינה שמספקת להם לפחות הגנה מינימלית,  אם לא למעלה מזה.  מן הסתם שפר גורלם בהרבה מגורל הילדים מעזה.  וגם מזה של הילדים בעוטף עזה.  

 

ואף על פי כן,  התמונה הזאת מכמירה את לבי בכל פעם שאני נזכרת בה.  אולי זה הדבר:  יש משהו מחריד באנדר-סטייטמנט של הנורמליות המסודרת הזאת   -   בתיעוד הזה של מציאות שהיא,  על פי כל אמת מידה מקובלת,  מוטרפת לחלוטין.

 

הנה.

 

5.  ומה אקח אתי מהמלחמה הזאת?

את זה שבכל פעם שיופיע פתאום פס אדום או כתום בתחתית או בצד של מסך הטלוויזיה או המחשב,  הלב שלי יחסיר פעימה.

נכתב על ידי עדה ק. , 27/8/2014 09:32  
39 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




קשים ורעים הימים.

 

כבר כל כך הרבה זמן אני חושבת על הפוסט שאכתוב בשבע אחרי המלחמה,  אבל דומה ששעה שש,  שלא לדבר על שבע,  מתחבאת מעבר להרי החושך.  

 

בינתיים,  להוותי,  אני קוראת את כל השטויות שאנשים מרשים לעצמם לומר ולכתוב בכל מקום.  את כל הקשקשת המרושעת, הפחדנית והשקרנית של כל הצדדים.  זה באמת שיעור מאלף בטבע האדם.

 

קחו למשל את תיאוריות הקונספירציה  -  אלה שגם כשמתברר שהן היו מופרכות לגמרי,  איש מיוצריהן וממפיציהן הנלהבים לא חושב שהוא צריך להגיד:  אופס, סליחה,  טעיתי.  ביליתי מספר לא מבוטל של שעות קריאה בכל רחבי הרשת בהתחקות אחרי מקורות התיאוריה הקודמת  -  על פיה ישראל האשימה את החמאס על לא עוול בכפו ברצח שלושת הנערים,  ובכך הביאה על עצמה (בכוונה?) את המלחמה הנוכחית.  אף אחד מפרטי התיאוריה לא היה מאוד משכנע,  בעיקר מה שעומד בבסיס כל תיאוריות הקונספירציה,  לאמור:  ההנחה שמנהיגינו  הם בעלי מוחות גאוניים;  והלא די להקשיב מדי פעם למה ואיך שהם אומרים כדי לדעת שהם ממש לא כאלה.

 

והנה,  רצה אלוהים,  וחאלד משעל בכבודו ובעצמו הודה הלילה שארגונו הוא האחראי לרצח  -  וזה אחרי שטופטף כבר החל משלשום,  מטורקיה,  שאכן אנשיו הם שחטפו.  נו,  ייתכן כמובן שמשעל משקר,  זו בוודאי לא תהיה הפעם הראשונה.  אבל עכשיו מה יעשו חכמי הקונספירציה?  אם אינם מאמינים להנהגת החמאס היום,  מדוע האמינו לה כשטענה לניקיון כפיה?  איך אפשר לבחור לאיזו גירסה כדאי להאמין? הרי לא ייתכן ששתיהן נכונות.  

 

אבל תעזבו,  מה זה משנה,  ומי כבר זוכר את תיאוריית הקונספירציה ההיא,  כשיש לנו עכשיו אחת חדשה,  דנדשית מהניילונים,  לאמור:  ישראל היא שהפרה בעצמה את הפסקת האש ב-19 באוגוסט,  כי נודע לה שמחמד דיף מתכנן פגישה עם אשתו בבית ידידים,  ובביריונותה-כי-רבה החליטה שבשביל הכיף שבחיסולו שווה להעליל על הנשמות הטהורות של החמאס שהם ירו קודם. והיות שחמאס טענו שלא הם שירו ראשונים,  חייבים כמובן להאמין להם מיד,  כי האמת,  כידוע, היא נר לרגלם מאז ומתמיד. שהרי זה ההיגיון של כל הקונספירטורים:  העובדה שדובר צה"ל משקר לא פעם היא ההוכחה הניצחת לכך שחמאס אינו משקר לעולם.  תודו שזה הגיוני.

 

אני חייבת להודות כאן שאין לי מושג מה הגירסה הנכונה ומה באמת קרה;  וספק אם נדע אי פעם.   אבל באמת לא לגמרי ברור:  אם חמאס האמין שישראל מעלילה עליו ירי טילים שלא היו ולא נבראו  בשעה שלוש וחצי אחר הצהריים,  ואם בעקבות השעה הזאת התחדשו חילופי הירי ותושבי עזה דיווחו על תנועת מטוסים ערה מעל לעיר,  ובהינתן העובדה שהיה ברור לכולם שהפסקת האש נקברה,  באשמת ישראל כמובן   -    מדוע לא ביטל דיף את הפגישה המשפחתית החשובה בשעה תשע וחצי בערב?

 

לא משנה.  אין טעם לבכות עכשיו על חלב שנשפך.  במקום זה אשמח את לב הקוראים כשאספר על מאמר של אורי משגב שקראתי אתמול בהארץ,  בעמוד 2 למטה בצד שמאל.  במאמר קטל משגב את ציפי לבני על כך שאיננה אשת שלום אמיתית (כי היא תומכת בחיסולים ומתנגדת למשא ומתן עם חמאס).  לי אין הרבה דברים טובים להגיד על ציפי לבני,  וגם לוּ היו לי,  רשאי אורי משגב להביע את דעתו,  תהיה אשר תהיה.  ובכל זאת צורם הדבר שכתבי העיתון לאנשים החושבים מייללים לאחרונה כל כך הרבה על אכזבתם מלבני,  ואינם חושבים שמותר להם גם להכות על חטא בשל העובדה המעציבה שהיא הייתה יקירת עיתונם לפני הבחירות האחרונות,  ושלפחות שניים מהם המליצו לקוראיהם בחום להצביע עבורה.  למה לא תודו עכשיו שטעיתם,  גיבורים?  ואם כבר מחליטים לכסח אותה,  למה צריך להשתלח תוך כדי כך במקטורן הלבן שהיא לובשת,  ועוד להכתיר את המאמר במילים "הקיץ הזה תלבשי לבן"?   כשנתניהו נותן נאום חלש,  אתם נדרשים לצבע העניבה שלו?

 

כמובן שציפיתי,  לתומי,  שכמה מהמזדעקים הקבועים על כל התבטאות סרת טעם נגד נשים  יגידו משהו על מאמר-המקטורן-הלבן.  בינתיים לא מצאתי שום התייחסות לעניין.  ייתכן שזה יקרה אחרי סוף השבוע,  וייתכן שלא.  מה שמעורר בי את ההרהור העגום:  הייתכן  -  הייתכן  -  שבחוגים מסוימים זה לא בון טון להגיד משהו נגד מאמר שמתפרסם בהארץ?    הייתכן שיש מי שחוששים לבקר אותו כדי לא לעורר עליהם את החשד שהם אינם שמאלנים דיים?  

 

האמת,  גם אני הייתי צריכה לחשוש מזה.  אבל אמרתי לעצמי כך:  היות שאינני צנצנת ריבה על מדף בסופר,  אין טעם להדביק עליי תוויות.  מי שמאמין שניתן לסכם בן אדם שלם במילה אחת,  שיחשוב עליי מה שהוא רוצה.

 

והכי גרוע שהמנגינה העגומה ההיא מהסרט "התעוררות" (שעליו סיפרתי בפוסט הקודם) ממשיכה להתנגן לי בראש, עמוק בירכתי המוח. בשכבי ובקומי,  בערות ובשינה (הנדירה),  אני שומעת אותה כל הזמן.  לא משנה מה אעשה,  אני לא מצליחה לעקור אותה משם.

 

זאתי.

נכתב על ידי עדה ק. , 23/8/2014 14:16  
53 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מחווה לרובין ויליאמס


בעיקר זוכרים ומזכירים עכשיו את רובין ויליאמס הקומיקאי,  אבל נדמה לי שגם בסרטיו הקומיים אפשר היה לזהות בעיניו רמז נסתר של עצב מקנן.  והסרט שאני חושבת עליו כל הזמן מאז שהלך לעולמו,  בדרך בה בחר ללכת,  הוא דווקא הסרט הוותיק (1990) והלחלוטין-לא-קומי,  Awakenings , ששמו תורגם לעברית כ"התעוררות" (רק אחת,  ובטעות)   -  המספר את סיפורו הפחות-או-יותר אמיתי של רופא שמצא תרופה זמנית למחלה ניאורולוגית נדירה.  המחלה הזאת גרמה לחולים לשקוע במצב קטטוני ולהפוך למעין-צמחים, והייתה  איומה במיוחד,  משום שמאחורי החזות הקטטונית מסתבר שמוחם של המטופלים היה ער ומבין בהחלט,  ורק לכוד מאחורי סורג ובריח (כמו הנמר בשיר של רילקה,  כמוסבר שם).  לכן לא הייתה להם שום יכולת להוציא את מחשבותיהם,  תחושותיהם ורצונותיהם מן הכוח אל הפועל.  אחרי עשרות שנים במצב הזה הגיע הד"ר סייר (שמגולם היטב,  היטב מאוד, וברצינות רבה, על ידי רובין ויליאמס) ומצא דרך להשיבם לחיים.

 

באופן אירוני מתברר שהוא טיפל בהם על ידי תרופה שמשתמשים בה לטיפול במחלת פרקינסון,  משום שהוא חשד שמה שקרה להם הוא מעין רעידות-נוסח-פרקינסון שהיו כל כך חזקות,  עד שגרמו לשיתוק מוחלט.  התרופה אכן עזרה,  וה"פסלים" שלו,  כפי שקראו להם,  התעוררו וחזרו לחיים,  ואף גילו,  למרבה הזעזוע,  שהעולם (כמו גם הם עצמם) השתנה ללא הכר בשנים שבהם היו שרויים בתרדמת.

 

עם אחד מהם (שאותו מגלם,  גם כן היטב מאוד,  רוברט דה-נירו) קשר הד"ר סייר קשרי ידידות אמיצה,  ובזכותה זכה אף הוא להתעורר לעובדות חיים שלא היה ער להן קודם לכן (התעוררות שמתרגמי שמו של הסרט כנראה לא שמו לב אליה).  אבל,  היות שזהו סיפור עצוב מהחיים,  לא היה לו סוף מאושר   -  והידידות הפכה בסופו של דבר לנחלת העבר, משום שבאופן אירוני,  שוב,  התרופה נגד פרקינסון הכזיבה.

 

התקשיתי לבחור משהו מתוך הפסקול היפהפה של הסרט מכמיר-הלב הזה,  ובסוף בחרתי בזה.  אני ממליצה במיוחד על הקטע שמתחיל בדקה ה-2:40.  או,  לחילופין, אפשר גם זה.

 

נוח בשלום נטול עצב,  רובין ויליאמס.

נכתב על ידי עדה ק. , 17/8/2014 15:01  
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , יצירתיות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדה ק. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדה ק. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ