בלוגיעדה

אָז מָה

אִם נְדוּדֵי שֵינָה זֶה רַע.

בְּכָל זֹאת הֵם פּוֹתְחִים

צֹהַר זָעִיר אֶל הַשְּבִילִים

בָּהֶם נוֹדֶדֶת הַשֵּינָה

בֵּין מִדְשָאוֹת חֲשוּכוֹת

וּפָנָסִים חֲלוּשִים

בְּתוֹך שִׂיחִים שֶלּוֹחֲשִים

חֲלוֹמוֹת.

אוּלַי

אִם רַק אַקְשִיב לָזֹאת

אֶמְצָא אֵיזוֹ שַלְוָה.

שֶאָז תִּפֹּל עָלַי תְּנוּמָה.

בעניין המיטה המעופפת   -   זו שסידרו עבור נתניהו ואשתו בטיסתם ללונדון:

אני לא אוהבת את הפינות הקטנוניות שאליהן צריך להידחק כדי לדון בעניין הזה,  ולכן אני מעדיפה שלא לעסוק בזה יותר מדי.  אני גם מבינה שחיסכון בטיסות של בכירים  אין בו כדי להאכיל לאורך זמן הרבה ילדים רעבים  -  ממש כשם שמיסים גבוהים על קומץ "טייקונים" לא יסתמו את החור בתקציב כפי שמיסים פחות גבוהים לכו-ו-לם יכולים למלא אותו.  ויכול להיות שנתניהו באמת לא ידע,  וייתכן שלראש ממשלה עסוק יש דברים יותר חשובים לעסוק בהם.

אבל הרי לא בזה העניין.  כי מדובר בסוגייה המהותית והוותיקה של דוגמה אישית ושל אווירה ציבורית ושל הצדק שצריך גם להיראות.  מדובר על כך שמנהיג צריך ללכת בראש המחנה,  ולא להיגרר בסופו רק אחרי שנזרקו עליו ביצים סרוחות.  מדובר בכך שבזמנים שבהם מוטל על הציבור להדק את החגורה באופן מכאיב,  צריכים גם נבחריו להימנע מלנקר עיניים.  פשוט משום שלא יאה לעשות כך.

אינני יודעת מדוע נתניהו ואשתו אינם מבינים זאת בעצמם,  ומדוע מישהו מצי היועצים שלהם אינו יכול להעלות בפניהם את הנקודה הזאת.  הרי אף אחד מהחבורה הזאת איננו מטומטם.  ובכל זאת נדמה שהם הצמיחו לעצמם עור עבה מדי,  ואולי גם קשקשים;  מה שמונע מהם לחוש שיש טעם לפגם בהפגנות ראווה (גם אם הן עולות פחות ממה שנדמה) בזמן שכך וכך אחוזים מהחברה עומדים ליפול אל מתחת לקו העוני (שלא לדבר על כל מי שכבר נמצאים מתחתיו).

ואני עוד זוכרת את הימים שבהם נבחרי ציבור גרו בצריפים,  לבשו מכנסיים קצרים ונמנעו בכל מחיר מחליפות ומעניבות.  הזמנים השתנו,  אני יודעת.  הנה לא מזמן קראתי, בתימהון,  שאישה שאינה צובעת את שער השיבה שלה נחשבת למוזנחת.  ובכל זאת,  עקב הזמנים הקשים שנוחתים עלינו,  הייתי מציעה לרדת קצת מהאולימפוס של היוקרה הראוותנית שאליו טיפסנו,  ולחזור לממדים הטבעיים של מדינה לא מאוד עשירה.  ובהזדמנות זאת אפשר גם לאוורר מהניילונים את המילה הנשכחת "אשתו".  לא חייבים כל הזמן "רעייתו".