לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בלוגיעדה


Avatarכינוי:  עדה ק.





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2014


אתמול כתבתי בבלוג החדש פוסט קצר על המילקי ועל ברלין.  בין היתר טענתי שם שלכל אחד שמורה הזכות לגור בכל מקום שהוא רוצה,  גם בברלין, ושאין צורך שיסביר ויתרץ זאת   -   בעיקר לא באמצעות פרובוקציות מעליבות מן הסוג שבו נתקלנו לאחרונה.

 

ואז תהיתי פתאום אם פתיחת הבלוג החדש הזה שלי אינה מתפרשת אצל חלק מהבלוגרים בישרא כסוג של עזיבה לברלין.  היה משהו בחלק מן התגובות שם שעורר בי את הרושם הזה.  ואולי אני טועה.

 

בין אם כך ובין אם אחרת  -   בהמשך למה שכתבתי שם על המילקי ועל ברלין,  ועל ההסברים של מי שעזבו לברלין,  אני אומַר כך:

אני לא חושבת שיש צורך שאעסוק כאן בהסברים.  ובוודאי שלא אעסוק בפרובוקציות,  כי זה לא הסטייל שלי.

העובדות פשוטות:  אני מנסה לתפעל גם בלוג נוסף.  אני מזמינה את הקוראים שלי לקרוא גם בו.  אני לא תוקעת אצבע בעין של אף אחד.  לא בוגדת,  לא נפרדת,  לא מכריחה,  לא משווה,  לא מתנצלת, לא מפזמת 'נָ-נָה בָּנָ-נָה'.   

פשוט,  יש לי עוד חדר.

בואו לראות,  אם תרצו.

בשמחה.

זה הכול.

נכתב על ידי עדה ק. , 21/10/2014 20:39  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




פוסט חדש בבלוג השני.  אשמח אם תעיפו מבט.  כאן.

חג שמח!

נכתב על ידי עדה ק. , 16/10/2014 13:41  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




 קשים הימים האלה (כוונתי, מן הבחינה הבלוגוספרית). העתיד של ישראבלוג אינו ברור, וזה גורם לי אי שקט מתמשך כשאינני יודעת איפה אכתוב   -   כאן,  או במקום אחר; ואולי בכלל גם וגם (שזה מצוין בשביל גיבוי).  אבו אלמוג סיכם את העניין היטב בפוסט הזה,  ובמיוחד במילים האלה: 

"חייבים לתת לי תשובות מסודרות ונכונות לפיהן אדע לכלכל את מעשיי ולהחליט החלטות נבונות הנוגעות לצד הזה של החיים שלי,   שהוא חשוב לי מאוד."  

אבל בינתיים אין שום תשובות,  וכל מה שצפוי לנו לוט בערפל.

 

פרסמתי היום פוסט בבלוג הניסיוני שלי,  שהתנועה בו חלשה בינתיים.  איך אמרה זלדה בריאיון שנתנה פעם?  "אי אפשר לפרסם ולרצות שלא יקראו את זה."  הנה,  בקליפת אגוז,  הדילמה של כל מי שכותב:  הוא זקוק לקוראים.

 

והנה גם כאן הפוסט שפרסמתי שם:

 

הבוקר ראיתי מהחלון חתול שחור   -   יושב בחצר ללא נוע,  עם אוזניים זקופות מאוד,  וצופה בחצר של הבניין הסמוך.  אחרי שתיים-שלוש דקות הוא עוד היה שם,  אז מיהרתי לחדר השני להביא נייר ועיפרון כדי לנסות לרשום אותו.  אמרתי:  חתול סבלני שלא זז כל הזמן   -  ננצל את זה.

 

רק התחלתי לרשום  -  ומיד,  טראח,  קם החתול והסתלק משם.  נשארה לי על הדף רק התחלה של הראש (וכמובן,  האוזניים),  ומסביב הרבה נייר ריק למשעי.  ופתאום חשבתי על החיוך הנעלם של החתול של עליזה בארץ הפלאות.

 

                                                            * 

 

בהיותי חובבת של ספרי הארי פוטר (אפילו כשרולינג לוקה בארכנות-יתר),  שאלתי בספרייה (בשבוע שעבר) את  The Casual Vacancy מפרי עטה (תורגם לעברית כ-כיסא פנוי). אבל הספר הזה מונה 503 עמודים על נייר עבה,  עם כריכה קשה.  הוא לא נכנס לשום תיק,  ובשל משקלו גם לא נוח לקרוא בו לפני השינה.  בכל עמוד שהספקתי לקרוא מופיעות כשלוש דמויות חדשות,  וצריך לנהל בצד רישום מדויק שלהן כדי לא לשכוח מי הן.  הספר כתוב היטב,  כי רולינג היא סופרת מחוננת,  אבל נגמרה לי הסבלנות אחרי 53 העמודים הראשונים,  והיום עזבתי אותו והחזרתי אותו לספרייה (בושות וחרפות).

 

אני חושבת שהסיבה העיקרית לחוסר הסבלנות שלי הוא שנדמה שרולינג אינה מחבבת אף אחת מהדמויות הרבות שהיא מתארת שם   -   על כל פנים,  אף לא אחת מאלה שבעשירית הראשונה של הספר. וזה בניגוד גמור להארי פוטר ומוריו וחבריו השונים,  בעיקר הג'ינג'ים שביניהם. אני לא מבינה בשביל מה לטרוח לכתוב בהרחבה על אנשים שאי אפשר למצוא אפילו דבר טוב אחד לכתוב אפילו על אחד מהם.  לי זה נותן תחושה של בגידה שהסופר בוגד בגיבורים שלו עצמו.  כן,  אני יודעת,  סָטירה,  וזה.  אבל בעיניי זה לא אפקטיבי.

 

אז בינתיים נשארתי עם זלדה מהפוסטים הקודמים,  וגם עם המבוא לבלשנות של דה-סוסיר.  הייתי אמורה לקרוא אותו כבר כתלמידת שנה א',  אבל אז לא הבנתי מילה ממה שהוא כתב.  רק עם בוא השֵׂיבה החכמתי קצת   -  עכשיו סוף סוף אני מבינה חלק ניכר מפרקי המבוא המכונן למקצוע שלי.

 

מה שמזכיר לי את מה שאחד המורים שלי אמר לי פעם:  מה,  אינך יודעת?  הרי את המבוא כותבים רק בסוף.  אז כן,  עכשיו אני כבר יודעת:  גם לקרוא קוראים אותו רק בסוף.

נכתב על ידי עדה ק. , 12/10/2014 18:38  
48 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , יצירתיות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדה ק. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדה ק. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ