לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בלוגיעדה


Avatarכינוי:  עדה ק.





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2014


אז מה,  האמנם הפסקת אש,  סוף סוף?  הלוואי.  אין לדעת.  אם לסמוך על אווירת הסיכומים והחכמה שלאחר מעשה  -  אולי כן.  ואם לדון על פי שרירי הלסת המכווצים שלי,  שאותם אינני מצליחה להרפות בימים כאלה,  גם לא היום  -  אולי עוד לא.  אולי,  כמאמר חז"ליה של אומה זו או אחרת:

It ain't over till it's over .

ראה נראה.

 

בינתיים,  פוסט אחרון (אני מקווה) לענייני רטוריקת המלחמה:

 

יש משהו פורנוגרפי-רכלני-מציצני בתקשורת לסוגיה השונים.

 

לא רק בהתעקשות המביכה של ערוצי הטלוויזיה לשלוח כתבים אל בית משפחתו של החייל הנעדר כדי שיציקו ויבלבלו שם את המוח לאנשים שעולמם חרב עליהם.

 

אלא גם בגלל YNET,  שעוד בימים הראשונים של העימות הנוכחי,  ב-4 ביולי,  כשהרקטות הומטרו,  אם אני זוכרת נכון,  רק על הדרום,  דיווחו שם על הבהלה עם הישמע האזעקה ("צבע אדום בבר המצווה"),  וגיבו את הדיווח בסרטון וציוו על הקוראים:

-  "צְפוּ בַּבֶּהָלָה".

לא צָפיתי.

 

ולפני ימים אחדים ראיתי בפייסבוק:  מישהו מהשמאל שיתף איזה דבר שטנה מימין שנכתב נגד שמאלנים.  אין טעם לחזור על הדברים הגסים שנכתבו שם,  אבל מה שהיה מפליא לא פחות היה ההערה מטעם המשתף,  שביקש להפיץ הלאה:

-  "שַתפו את הבושה".

לא שיתפתי.

 

אני תוהה אם אנשים נותנים את דעתם לאופן שבו ההוראות ההזויות האלה מנוסחות ונשמעות.

 

על פי אמות המידה שלי,  זו בושה לצפות בַּבֶּהלה מתוך כורסתי הנוחה.  וזה גם מבהיל להפיץ את הבושה,  שלא לדבר על הנזק שזה גורם.

 

ולא אכפת לי אם אבד הכלח על אמות המידה האלה.  אני ממשיכה להפעיל דווקא אותן.

נכתב על ידי עדה ק. , 28/7/2014 12:24  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




ההתבטאות של אורנה בנאי לפני ימים אחדים הייתה סתמית לגמרי.  קשה להבין איך הציתה בעקבותיה אש מיותרת ומבישה כזאת.  כמה הערות בשולי העניין הזה:

 

*  המילה "בוגד" מתעופפת אצלנו לכל עבר בתדירות גבוהה מדי.  כדאי לדייק: בוגד הוא מי שמזיק לקבוצתו בכוונה.  לא בטעות,  ולא מתוך אמונה תמימה, ולא בהיסח הדעת,  ובטח שלא בכך שפלט איזו אמירה זניחה שאין בה כלום.

 

*  דעתו של שחקן/אמן/סלב אינה חשובה יותר ואינה בהכרח נבונה יותר מזו של כל אדם אחר.  זו לא גבורה להביע אותה ולא פחדנות להימנע מהבעתה,  ומכל מקום זה לא הפסד גדול גם אם תובע וגם אם לא. זו בסך הכול עוד דעה המושלכת אל תוך היורה הרותחת של דעותיהם של כמה מיליוני אנשים מוטרפים,  שלכל אחד מהם יש לפחות שתי דעות (נחרצות!) על כל עניין.

 

*  אפנת ציד-המכשפות שהתפתחה אצלנו,  זו שֶׁשָּׂשָׂה לנתח כל התבטאות מילולית,  לפרק אותה לגורמים ראשוניים ואחר כך להתנפל בהיסטריה על מי שאמר אותה   -  ובכן,  האפנה הזאת היא הרסנית.  אם לשפוט על פי ההתבטאויות הימניות של הזמן האחרון,  נדמה שהימין התחרפן לגמרי,  ושהוא משתמש בכמויות חסרות תקדים של אלימות מילולית וגסות רוח.  אבל,  למרבה הצער,  גם ידי השמאל אינן נקיות בהקשר הזה,  שלא לדבר על פיותיו.  האלימות המילולית שלו היא אמנם גבוהת-מצח,  אבל היא שם רוב הזמן.

 

*  הנזק העיקרי של הכאילו-טהרנות הזאת היא שכל התבטאות אומללה/זניחה,  שבתנאים רגילים הייתה מגיעה אולי לאוזניהם של אלפים בודדים,  מופצת בקרב מיליונים ושופכת עוד ועוד שמן מיותר אל תוך המדורה.

 

* ועוד מילה על ההתביישויות הפומביות:  זה נורא סקסי להתבייש (קבל עם ועדה) בעמנו/ ארצנו/ טייסינו/ חיילינו/ ממשלתנו / מחוקקינו/ ימיננו/ שמאלנו/ אתם/ הם/ אנחנו,  לא חשוב איך מנסחים את זה.  זה תמיד הכי קל,  כי הרי המתבייש לא באמת אשם בעצמו;  וזה תמיד עקר לגמרי.  כבר העליתי כאן פעם את הצעת הייעול שלי:  יתבייש-נא כל אחד במעשיו היפים שלו עצמו.  זה לפחות יבטיח שלא יישארו כאן כל כך הרבה רסיסי-כיעור מיותמים,  כאלה שאין להם שום דורש ושום מתבייש.

נכתב על ידי עדה ק. , 24/7/2014 10:19  
42 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




האמת שתמיד היה ככה.

תמיד היו רכלנים,  ותמיד היו מתלהמים. 

אבל לא היו רשתות חברתיות.

 

אני עוד זוכרת מילדותי את אמא שלי אומרת לפעמים בתימהון מזועזע,  באמצע איזה ויכוח פוליטי עם מישהו:  אבל איך אתם יכולים לדבר ככה?

וכמובן,  גם אז היה רב-סרן שמועתי,  והוא עלה בדרגות במהירות מסחררת.

 

אבל אז,  לכל מתלהם ולכל רוקד על הדם ולכל רכלן ולכל מי שחייב לרוץ לספר לחבר'ה  לפני כולם   -  היה קהל של לא יותר מעשרים איש.  היום יש לו מאות ואלפי חברים בפייסבוק,  וכולם מלייקקים לו ומשתפים ומעבירים הלאה והלאה,  כמעט במהירות האור.  שאז באים גם החכמולוגים משמאל,  אלה ששכנעו את עצמם שתפקידם עלי אדמות הוא לתעד את קריסתנו המוסרית (ומנגד  -  את עליונותם-הם);  וכדי שכולנו נדע כמה רבים הכיעור והאלימות בקרבנו,  הם מפיצים הלאה את דברי הבלע הימניים הגרועים ביותר שצדו ברשת,  אלה שמלכתחילה מוטב היה להשאירם בתוך מאורותיהם האפלות.  ואז,  כמובן:  אש, אש, מדורה.

 

וישנם אלה שיודעים הכול לפני כולם.  דקה אחרי שמתפרסם משהו,  הם כבר מנתחים אותו מכל צדדיו,  קובעים מי אשם ונותנים תחזיות (מדויקות יותר ומדויקות פחות) בנוגע למה שיקרה מחר:  אם לא יועיל,  לא יזיק   -  הרי בין כך ובין כך איש לא יזכור,  וכורסתנו,  בכל מקרה,  נוחה ונעימה כל כך.

 

למזלי,  אין לי וואטסאפ.  אני אפילו לא מבינה בדיוק איך זה עובד.  ראש המשפחה חבר בקבוצת וואטסאפ של רוכבי אופניים,  אבל האנשים האלה אינם מביעים דעה על שום דבר שאין לו שני גלגלים,  על כן אין פגיעתם רעה.  לעומת זאת שמעתי אתמול עדות של מישהי שפשטה שמועה שבנה נהרג,  למרות שהוא בריא ושלם.  

 

יש מי שמסבירים לי ברצינות שאבד הכלח על דובר צה"ל   -  כי הוא איטי,  ולטענתם גם מניפולטיבי.  לא מתאים לעולם החדש והאמיץ (והפטפטן).  אבל אני לא מצליחה להבין מה בוער:  יש סוגי מידע שעדיף ללקט לאט ובביטחון,  במקום לפזר בעניינם ריקושטים חסרי אחריות לכל עבר:  מישהו עוד עלול להיפגע מהם.

 

חזרה למתלהמים:  נדמה לי שמאתמול אני מזהה סימנים לכך שגם בשמאל מתחילים להבין שהגזמנו.  השלכנו יותר מדי גפרורים לתוך חביות של בנזין.  וגם אם השמאל לא התחיל,  הוא ללא ספק המשיך.  אז כדאי שכולם יפסיקו.

 

לא צריך להעלות על המוקד את כל מי שאמר משהו גועלי. לא צריך להגלות את חנין זועבי ולא לאיים על גדעון לוי ולא לסגור את עיתון הארץ ולא לפטר שום סלב ולא להפיץ ברשת  דיבורים רצחניים של יפהפיות פייסבוק. צריך רק להוריד הילוך:  לא צנזורה צבאית ולא ממשלתית   -    רק עצמית.

כי,  בפרפראזה על דברי חז"לנו:  יפה שתיקה לחכמים,  וגם לטפשים היא אינה מכוערת. 

או,  בגירסה התמציתית:  'סתמו כבר,  באמא ש'כם.

נכתב על ידי עדה ק. , 21/7/2014 09:26  
69 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , יצירתיות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדה ק. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדה ק. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ