בלוגיעדה

על המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה שמעתי לראשונה בבלוגוספירה,  ועל מותה ביום רביעי האחרון נודע לי מהפייסבוק,  בסיבוב-המחשב האחרון שלי לפני השינה,  בלילה שבין רביעי לחמישי.

ואז נזכרתי  שבשבוע האחרון התוודעתי,  גם כן דרך פייסבוק,  לשיר יפהפה שהיא כתבה על חתול שבעליו מתו.  בדיעבד התברר לי שזה שיר מאוד מפורסם שלה,  ושהוא התפרסם לא מכבר גם בהארץ.  אבל אני לא יכולה שלא להעתיק אותו גם לכאן (בין היתר משום שבהארץ הוא מופיע בכתיב חסר שמקשה על הקריאה):

חתול בדירה ריקה  /  ויסלבה שימבורסקה  

תרגום:  דוד וינפלד

למות  -   לא עושים דבר כזה לחתול.

כי מה יעשה חתול

בדירה ריקה.

יטפס על הקירות.

יתחכך ברהיטים.

אין,  לכאורה,  שום שינוי,

ואף-על-פי-כן הכל נשתנה.

הדברים,  כאילו,  לא הוזזו,

ואף-על-פי-כן הועתקו.

ובערבים,  אין המנורה דולקת עוד.

קול צעדים בחדר המדרגות,  

אבל לא של הצעדים האלה.

היד שמניחה דג בצלחת קטנה,

גם היא איננה היד שהניחה.

משהו כאן לא מתחיל

בשעה הרגילה.

משהו כאן לא קורה

כמו שצריך.

מישהו תמיד היה פה,

ופתאום נעלם.

ואיננו בהתמדה עיקשת.

היה חיפוש בכל הארונות.

הייתה מרוצה על פני המדפים.

הייתה זחילה מתחת לשטיח ובדיקה.

אפילו האיסור הופר

והניירות הושלכו לכל עבר.

מה עוד נשאר לעשות.

לישון ולחכות.

רק שכבר יחזור.

רק שיראה את עצמו,

אז ילמד,

שלא כך מתנהגים לחתול.

הפסיעה לעברו תהיה

כאילו בחוסר חשק גמור,

לאט לאט.

על כפות רגליים כה נעלבות.

ובהתחלה,  שום קפיצות ושום יללות.

אני לא יכולה להחליט מהו הדבר שנוגע כל כך ללבי בשיר הזה   -  מלבד,  כמובן,  החן,  התבונה,  החיבה האנושית,  והמבט הזה שמיטיב כל כך לראות,  עם החיוך הדק-מן-הדק שמלווה אותו:   אולי הבדידות הלוחשת מכל שורה היא זו שמדברת אליי כך;  אולי החיפושים קורעי הלב שהחתול עורך,  תוך הפרת האיסורים הידועים;  אולי הניגוד המפתיע שבין האגוצנטריות של החתול,  שיכול להגדיר את בעליו רק כ"מישהו"   -  לבין האובדן האמיתי שהוא חש כשה"מישהו" איננו; אולי התום הילדותי שבו מתכנן החתול את העונש שיטיל על ה"מישהו",  לכשיחזור;  אולי הידיעה שהקורא יודע,  שה"מישהו" כבר לא יחזור;  ואולי האפשרות שלא מדובר כאן רק על בדידות של חתול.

אני לא מכירה הרבה שירים של שימבורסקה  -  אבל כל מה שקראתי משלה אהבתי.  וכמי שדווקא חוששת תכופות משירים לא מובָנים אני יכולה רק לומר  -   מה יש כאן לא להבין?  הרי זה כתוב ברור כל כך. הרי היא הביעה בפשטות נדירה באיכותה את מה שרבים כל כך מרגישים ומעולם לא ידעו איך להגיד.

בדקתי בסטטיסטיקות של גוגל-רידר (עשיתי לעצמי מינוי על הבלוג שלי כי רציתי לראות איך זה עובד;  זה עובד רע) וגיליתי את מה שכבר ידעתי מקודם:  שקצב העדכונים בבלוג שלי ירד.  מ-1.9 פוסטים לשבוע ירדתי ל-1.6,  ומשם ל-1.2.  נדמה לי שהשבוע שיפרתי  ועליתי ל-1.4.  זה נשמע קצת כמו משפחה עם 2.3 ילדים,  אבל מה לעשות,  ככה מדברים בסטטיסטיקה.

מן הראוי שאשתדל לחזור ולכתוב 1.9 פוסטים בשבוע,  כמימים ימימה,  אבל זה די בעייתי,  משום שבין כך ובין כך אני לא מספיקה לעשות את כל הדברים שאני צריכה.  האמת המרה היא זו:  העובדה שאני כותבת פחות בבלוג איננה תורמת להעלאת התפוקה במטלות האחרות   -   אבל היא לפחות מורידה קצת את מפלס רגשות האשמה  שנגרמים בשל ההספק הנמוך.

                                                                                        *

מתאים לי,  באמת:  ביום הגשום ביותר של העשור האחרון (באלכסון,  באלכסון ירד היום הגשם,  לפעמים במאוזן ממש!) נסעתי לירושלים עם מטרייה חדשה שקניתי השבוע במקום המטרייה הוותיקה שלי.  בחרתי בחדשה הזאת משום שהיא קלת משקל וחמודה,  ואילו הישנה כבדה מאוד,  עד כדי כך שכאשר אני נושאת אותה בתיקי היא כמעט תולשת לי את הכתף;  אז השארתי אותה בבית על השולחן.

מטרייתי החדשה,  הענוגה,  שרדה הבוקר פחות מחמש דקות בטיסת הבכורה שלה.  הרוח הפכה אותה ושברה אחת מצלעותיה עוד לפני שעליתי לאוטובוס הראשון שלי להיום,  ובהמשך נשברו עוד כמה.  היות שהרחוב בירושלים היה זרוע בפגרי מטריות-שבורות-צלעות שנפחו את נשמתן מוקדם יותר,  היה לי ברור שאין טעם אפילו לנסות לקנות מטרייה חד-פעמית חדשה: היום הזה לא נברא בשביל מטריות.

בדרך לתחנת האוטובוס האחרונה שלי להיום נשברה כבר גם הידית של המטרייה וצנחה אל האספלט,  וחופתה כמעט התאדתה לגמרי  -  שאז תפסתי את כל הכבודה והשלכתי אותה לפח בתחנה.  את מנת-ההליכה הגשומה האחרונה להיום כבר עשיתי בלי מטרייה,  וכשהגעתי הביתה מצאתי על השולחן את מטרייתי הישנה,  מחכה לי בהבעה של עליונות נעלבת.  בסדר,  בסדר,  אמרתי לה,  אל תעשי לי הצגות עכשיו;  בפעם הבאה אקח אותך.

אלא ששתינו מכירות את מזג האוויר הישראלי מספיק טוב כדי לחשוד שהסיכויים לגשם בחודש הקרוב שואפים לאפס  -  ושבמרץ כבר יהיה כאן האביב.