לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בלוגיעדה


Avatarכינוי:  עדה ק.





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2014


חשבון המים שקיבלנו השבוע עבור חודשים ספטמבר-אוקטובר היה גדול משמעותית מזה של יולי-אוגוסט.  חקירה ודרישה העלתה שזה לא שהשתמשנו לאחרונה בכל כך הרבה מים,  אלא שביולי-אוגוסט השתמשנו במעט,  שלא כהרגלנו.  חשבתי ויגעתי עד אשר מצאתי:  ביולי-אוגוסט היה צוק איתן,  שאז תרגלתי בהצלחה מקלחות-בזק,  כאלה שאפשר לזנק מתוכן ולהגיע החוצה בהופעה יבשה וסבירה תוך פחות מתשעים שניות.  בימים כתיקונים אני דווקא אלופה,  לבושתי,  בלבזבז מים רותחים במקלחות של עשר וחמש עשרה דקות,  אבל ביולי-אוגוסט הן הצטמצמו ל-45 שניות לכל היותר. מסתבר שיש בזה חיסכון מרשים.

 

נחמה פורתא בימים קשים אלה:  לפחות אפשר לומר שצוק איתן הועיל במשהו למצבה הקשה-תמיד של הכינרת.

נכתב על ידי עדה ק. , 21/11/2014 15:22  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




היום ראיתי בפייסבוק צילום של ציור יפה של Georges Seurat, שהיה פוסט-אימפרסיוניסט צרפתי מהמחצית השנייה של המאה ה-19 (שיתפה שם:  שולמית אפפל)*.  רואים בו נערה מכבסת מול החלון.  מימיי לא שמעתי את שמו של הצייר הזה,  אבל את הציור אני מכירה   –  כי אבא שלי העתיק אותו אי-אז,  נדמה לי שבגואש על נייר.  אני חושבת שזה היה הציור הראשון שהוא צייר.  כלומר,  העתיק (בלי לחתום עליו,  כמובן).  על כל פנים,  זה הראשון שאני זוכרת.  שאז גם למדתי את פירוש המילה "רפרודוקציה".

 

אני תמיד חיבבתי את הכובסת המועתקת הזאת,  שמביטה בעיניים כלות דרך החלון,  והיא נמצאת אצלי עד היום,  ממוסגרת,  תלויה על הקיר שמעל לשולחן הכתיבה שלי (שאי אפשר לכתוב עליו כי הוא מלא בקלסרים.  לכן אני כותבת תמיד ליד שולחן המטבח,  או שבכלל לא ליד שולחן).

 

מאז שהתחלתי ללמוד ציור,  לפני כשנה,  התרגלתי להתבונן בציורים בעיניים אחרות.  כאילו מבחינות קצת יותר,  ומכל מקום מסתכלות על יותר פרטים.  ואני משווה בין המקור שראיתי היום לראשונה ובין ההעתק של אבא שלי,  ורואה שהוא צייר/העתיק לא רע לגמרי,  למרות שזה היה כנראה נסיונו הראשון בתחום. אני גם לא זוכרת ממה הוא העתיק  -  כנראה מצילום בספר כלשהו.  הכובסת המקורית צעירה ויפה יותר מזו של אבי,  ופניה מוארות יותר,  בזכות החלון.  ההעתק של אבי כהה יותר וחשוך יותר.  אבל הוא דייק מאוד בתסרוקת שלה,  עם השיער האסוף בקפידה מאחור, והפוני שבורח לאשר הוא בורח.  והוא היטיב לצייר את חולצתה הלבנה.

 

כל כך מוזר לי עכשיו להתבונן בהעתק שלו,  שאני מכירה כבר שנים,  ולהשוות אותו עם המקור שהוא ראה לנגד עיניו בזמן שצייר.  אני יכולה לתאר לעצמי כמה נאבק כדי לנסות לתפוס את הבעת פניה של הכובסת הצעירה,  הלכודה מול הכיור וחולמת על החוץ המואר.  הוא לא הצליח בזה במאת האחוזים,  אבל מאז שאני מנסה לצייר קצת בעצמי אני יודעת כמה שזה קשה,  וכמה הוא היטיב לעשות,  למרות הכול.

 

*ובכן,  טעות: הציור הוא של טולוז-לוטרק,  ולא כפי שנכתב בטעות.  ותודה ליעקב זנדמן.

נכתב על ידי עדה ק. , 17/11/2014 21:47  
29 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




מסתבר שיש גם בתים תאומים.

 

למשל  -  פעם בשבוע יוצא לי לעבור ליד בית שנראה לי תאום מוחלט של גן הילדים הראשון שהילדים שלי למדו בו.  כנראה תוכננו שניהם על ידי אותו אדריכל.

 

ככה אני זוכרת את זה:  נכנסים מהרחוב והולכים בשביל הצדדי המוצל שמוליך למדרגות שמובילות למרפסת הכניסה.  נכנסים בדלת הכניסה לחדר הכניסה.  משם זה קצת מיטשטש לי בראש,  אבל אני זוכרת שפנייה חדה ימינה מובילה למטבח,  ופנייה פחות חדה ימינה מובילה לחדר שבו היו חוגגים את ימי ההולדת,  ושמתחבר אחר כך למרפסת גדולה יותר.  לעומת זאת פנייה שמאלה מובילה לחדר-הריכוז הקטן,  שיוצא בתורו לחצר האחורית.  נדמה לי שאני זוכרת במעורפל עוד חדר,  אבל את שאר חלקי הבית כבר לא כל כך.

 

הגן הראשון הזה של הילדים כבר לא קיים.  הגננת העבירה את העסק שלה למקום אחר,  מזמן מאוד,  והבית עצמו נהרס ובמקומו יש עכשיו בית משותף,  ולפעמים קשה לי כבר לזהות איפה בדיוק היה הגן.  אבל הבית התאום קיים בהחלט,  בשכונה אחרת,  כמובן,  ומישהו גם גר שם.  אני משתעשעת לפעמים במחשבה להיכנס שם בשביל ולעלות במדרגות הספורות ולדפוק בדלת (בדיוק במקום שבו הייתי נפרדת מהילדים בבוקר ומניחה להם להיכנס לבד),  ולבקש להיכנס לראות.  

 

אבל מה הטעם?  הרי בחדר של ימי ההולדת אני בטוחה שאין עכשיו חגיגה,  ואין שם כסאות קטנים שעליהם יושבים,  במבוכה נרגשת,  ילדי היומולדת עם הזרים לראשיהם,  ועוגות שוקולד אינן נערמות על השולחן הצדדי,  ואיש אינו שר הופ-הופ-טרללה,  גדלתי בשנה.  במטבח אין מכינים את ארוחת הצהרון ואין מזהירים את הילדים להתרחק מן הידיות הארוכות של המחבתות.  בחדר הריכוז הקטן לא משחקים בבובות, ובחצר אין מגלשה ונדנדה ואוטו וקטר מרובי הגאים.  זה סתם בית ככל הבתים,  לא הגן הראשון של הילדים כשהיו קטנים, אפילו אם מדובר בבתים תאומים, ואין טעם שאבקש לבקר.  מה גם שחייבים להודות שבקשה כזאת עלולה להיתפס כמוזרה מאוד. 

נכתב על ידי עדה ק. , 15/11/2014 22:44  
36 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , יצירתיות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדה ק. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדה ק. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ