לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בלוגיעדה


Avatarכינוי:  עדה ק.





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2014


בעניין הצעת החוק לביטול מעמדה של העַרבית כשפה רשמית בישראל:

 

נדמה לי שמטרתה הרשמית היא לחזק את מעמדה של העִברית,  אבל אני מאמינה שמסתתרים מאחוריה גם דברים אחרים.  היא מסמלת,  בעיניי,  את המשך המאמץ להרחיק ואף להדיר את העַרבית מהנוף הציבורי שלנו,  ויש לה מטרות פוליטיות ברורות ומסוכנות.  והדבר מכאיב לי במיוחד,  משום שכל עולמי סובב סביב מילים ושפות,  ומשום שאני מאמינה ששפה היא מרכיב מרכזי באישיות של כל אדם ובתרבות של כל עם,  ושככל שנדע יותר שפות,  כך ייטב לנו,  לכולנו.

 

אני התחלתי ללמוד עַרבית בבית הספר התיכון,  בכיתה ט'.  בכיתה י"א בחרתי בה כמקצוע ראשי לבגרות (באותם ימים עדיין לימדו עַרבית בבתי ספר יהודיים, וברצינות רבה). אבא שלי התלהב כל כך מבחירתי עד שסלח לי שסירבתי להתמחות במשהו "יותר רציני",  ואפילו היה שותף ללימודיי:  מדי פעם לימדתי אותו ביטויים נבחרים מתוך העיתונות העַרבית,  ואני עוד זוכרת אותו מתהלך בין החדרים ומשנן לעצמו צירופים כגון "שר החוץ" וה-"השוק האירופי המשותף".  וכשהגעתי סוף סוף לחוג-האוניברסיטה שבו כבר נשארתי והתמדתי,  בכלל לא התקבלו שם תלמידים שלא יכלו להוכיח שיש להם רמת "פטור" בעַרבית.

 

אולי הגיע הזמן להתרגל כבר למחשבה שהעִברית היא שפה חיה ובועטת ושלא נשקפת לה סכנה,  אפילו אם יש מי שאומרים "שתי שקל",  רחמנא ליצלן.  אם יש בכלל משהו שמסכן אותה,  הרי זו הגלובליזציה של האנגלית,  אבל אני בספק אם זו יכולה להזיק לנו באמת.  הדרת העַרבית לא תציל את העִברית,  וגם אין ממה להציל אותה;  אבל היא כן תעשה שמות במרקם השברירי של חיים בין ערבים ליהודים בארץ הזאת  -  מרקם שגם כך נפגע קשות,  במיוחד בזמן האחרון.  שלא לדבר על כך שהיא תמרר את חייו של כל דובר עַרבית שיבקש למלא טופס רשמי,  ולא ברור לי למה צריך לשאוף לכך.  אין לנו כאן מספיק צרות גם בלי לבטל את מעמדה הרשמי של שפת האם של יותר מחמישית מאזרחי המדינה הזאת,  וזאת אחרי שנדחקה כמעט לגמרי גם ממערכת החינוך?

 

בימי נעוריי נפוצה הסיסמה "דע את האויב",  והיו מי שהאמינו שידיעת עַרבית יכולה להגן עלינו מפני אויבים.  אבל אני,  אחרי ניסיון של שנים לא מועטות,  יכולה להעיד שעוד לא ראיתי דבר שיכול לפתוח דלתות נעולות טוב יותר משעושות זאת שפות.  לעולם לא אשכח את התדהמה של תלמידותיי דוברות העַרבית כשגילו שאני מבינה מה הן אומרות עליי מאחורי גבי   -   ואת מחיאות הכפיים שמחאו לי כשהסכמתי,  לבקשתן,  לכתוב את שמי על הלוח בעַרבית. ובכלל התברר לי,  במשך השנים,  שכשלומדים את שפתו של "האויב",  מתברר לא פעם שהוא בכלל לא כזה.

 

מי שהעניין קרוב ללבו יכול לחתום על העצומה הזאת,  שהתפרסמה הלילה.

נכתב על ידי עדה ק. , 31/8/2014 08:50  
57 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




עת סיכומים?  יש מצב.  

אז בריפרוף:

 

1.  תוצאות המלחמה?

תלוי את מי שואלים.  אליבא דכל צד,  הצד השני הפסיד.  יש מצב ששניהם צודקים.

 

2.  חידושי המלחמה?

סירנות חדשות לאמבולנסים.  צליל רגוע-יחסית,  לגמרי ב-understatement, עם נופך אירופאי-קלאסי.  אני בעד שיישאר ככה.

 

3.  הפתעת המלחמה?

השמות היוקרתיים של הרקטות ארוכות-הטווח של חמאס.  M-75 , וגם R-160 או משהו,  אולי גם J עם איזה מספר מרשים,  אני כבר לא זוכרת בדיוק.  זה נשמע מקצועי ומתוחכם להפליא.  מזכיר לי ענף מסוים בבלשנות שמתאר לשונות בעזרת נוסחאות כאילו-מתמטיות:  מי שלא מקורב שם לצלחת לא מבין בהן כלום,  אבל כשמבררים מה מסתתר מאחוריהן,  מסתבר שמדובר בסך הכול בהבנות שכבר נוסחו במילים פשוטות מאוד לפני שנים רבות מאוד,  ושגם עכשיו אפשר להבין אותן הרבה יותר טוב בלי סימני הקיצורים והאותיות האניגמטיות.  בערך כמו ה-M-75 ודומותיה,  שהתברר שאינן יודעות לעשות שום דבר יותר רצחני ממה שפצמ"ר אחד קטן ונורא מסוגל לעולל.

 

4.  תמונת המלחמה?

אצלי אין חדש,  עדיין אותה ההיא שמההתחלה:  הילדים ההם מהגן בהוד השרון שמתכרבלים בצייתנות על הרצפה בזמן אזעקה.  הקטנטנים שביניהם מתקשים כנראה בביצוע הפזצט"א המבוקשת,  ועל כן מעדיפים את התנוחה העוברית שגופם עדיין זוכר.   

 

לכאורה  -  תמונה סתמית.  אין בה שום דבר מזעזע.  הילדים אינם נראים סובלים או מפוחדים.  הם נקיים ולבושים היטב.  סביר להניח שיש להם בית מתפקד.  יש להם הורים,  יש להם גננת אחראית,  יש להם מדינה שמספקת להם לפחות הגנה מינימלית,  אם לא למעלה מזה.  מן הסתם שפר גורלם בהרבה מגורל הילדים מעזה.  וגם מזה של הילדים בעוטף עזה.  

 

ואף על פי כן,  התמונה הזאת מכמירה את לבי בכל פעם שאני נזכרת בה.  אולי זה הדבר:  יש משהו מחריד באנדר-סטייטמנט של הנורמליות המסודרת הזאת   -   בתיעוד הזה של מציאות שהיא,  על פי כל אמת מידה מקובלת,  מוטרפת לחלוטין.

 

הנה.

 

5.  ומה אקח אתי מהמלחמה הזאת?

את זה שבכל פעם שיופיע פתאום פס אדום או כתום בתחתית או בצד של מסך הטלוויזיה או המחשב,  הלב שלי יחסיר פעימה.

נכתב על ידי עדה ק. , 27/8/2014 09:32  
41 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




קשים ורעים הימים.

 

כבר כל כך הרבה זמן אני חושבת על הפוסט שאכתוב בשבע אחרי המלחמה,  אבל דומה ששעה שש,  שלא לדבר על שבע,  מתחבאת מעבר להרי החושך.  

 

בינתיים,  להוותי,  אני קוראת את כל השטויות שאנשים מרשים לעצמם לומר ולכתוב בכל מקום.  את כל הקשקשת המרושעת, הפחדנית והשקרנית של כל הצדדים.  זה באמת שיעור מאלף בטבע האדם.

 

קחו למשל את תיאוריות הקונספירציה  -  אלה שגם כשמתברר שהן היו מופרכות לגמרי,  איש מיוצריהן וממפיציהן הנלהבים לא חושב שהוא צריך להגיד:  אופס, סליחה,  טעיתי.  ביליתי מספר לא מבוטל של שעות קריאה בכל רחבי הרשת בהתחקות אחרי מקורות התיאוריה הקודמת  -  על פיה ישראל האשימה את החמאס על לא עוול בכפו ברצח שלושת הנערים,  ובכך הביאה על עצמה (בכוונה?) את המלחמה הנוכחית.  אף אחד מפרטי התיאוריה לא היה מאוד משכנע,  בעיקר מה שעומד בבסיס כל תיאוריות הקונספירציה,  לאמור:  ההנחה שמנהיגינו  הם בעלי מוחות גאוניים;  והלא די להקשיב מדי פעם למה ואיך שהם אומרים כדי לדעת שהם ממש לא כאלה.

 

והנה,  רצה אלוהים,  וחאלד משעל בכבודו ובעצמו הודה הלילה שארגונו הוא האחראי לרצח  -  וזה אחרי שטופטף כבר החל משלשום,  מטורקיה,  שאכן אנשיו הם שחטפו.  נו,  ייתכן כמובן שמשעל משקר,  זו בוודאי לא תהיה הפעם הראשונה.  אבל עכשיו מה יעשו חכמי הקונספירציה?  אם אינם מאמינים להנהגת החמאס היום,  מדוע האמינו לה כשטענה לניקיון כפיה?  איך אפשר לבחור לאיזו גירסה כדאי להאמין? הרי לא ייתכן ששתיהן נכונות.  

 

אבל תעזבו,  מה זה משנה,  ומי כבר זוכר את תיאוריית הקונספירציה ההיא,  כשיש לנו עכשיו אחת חדשה,  דנדשית מהניילונים,  לאמור:  ישראל היא שהפרה בעצמה את הפסקת האש ב-19 באוגוסט,  כי נודע לה שמחמד דיף מתכנן פגישה עם אשתו בבית ידידים,  ובביריונותה-כי-רבה החליטה שבשביל הכיף שבחיסולו שווה להעליל על הנשמות הטהורות של החמאס שהם ירו קודם. והיות שחמאס טענו שלא הם שירו ראשונים,  חייבים כמובן להאמין להם מיד,  כי האמת,  כידוע, היא נר לרגלם מאז ומתמיד. שהרי זה ההיגיון של כל הקונספירטורים:  העובדה שדובר צה"ל משקר לא פעם היא ההוכחה הניצחת לכך שחמאס אינו משקר לעולם.  תודו שזה הגיוני.

 

אני חייבת להודות כאן שאין לי מושג מה הגירסה הנכונה ומה באמת קרה;  וספק אם נדע אי פעם.   אבל באמת לא לגמרי ברור:  אם חמאס האמין שישראל מעלילה עליו ירי טילים שלא היו ולא נבראו  בשעה שלוש וחצי אחר הצהריים,  ואם בעקבות השעה הזאת התחדשו חילופי הירי ותושבי עזה דיווחו על תנועת מטוסים ערה מעל לעיר,  ובהינתן העובדה שהיה ברור לכולם שהפסקת האש נקברה,  באשמת ישראל כמובן   -    מדוע לא ביטל דיף את הפגישה המשפחתית החשובה בשעה תשע וחצי בערב?

 

לא משנה.  אין טעם לבכות עכשיו על חלב שנשפך.  במקום זה אשמח את לב הקוראים כשאספר על מאמר של אורי משגב שקראתי אתמול בהארץ,  בעמוד 2 למטה בצד שמאל.  במאמר קטל משגב את ציפי לבני על כך שאיננה אשת שלום אמיתית (כי היא תומכת בחיסולים ומתנגדת למשא ומתן עם חמאס).  לי אין הרבה דברים טובים להגיד על ציפי לבני,  וגם לוּ היו לי,  רשאי אורי משגב להביע את דעתו,  תהיה אשר תהיה.  ובכל זאת צורם הדבר שכתבי העיתון לאנשים החושבים מייללים לאחרונה כל כך הרבה על אכזבתם מלבני,  ואינם חושבים שמותר להם גם להכות על חטא בשל העובדה המעציבה שהיא הייתה יקירת עיתונם לפני הבחירות האחרונות,  ושלפחות שניים מהם המליצו לקוראיהם בחום להצביע עבורה.  למה לא תודו עכשיו שטעיתם,  גיבורים?  ואם כבר מחליטים לכסח אותה,  למה צריך להשתלח תוך כדי כך במקטורן הלבן שהיא לובשת,  ועוד להכתיר את המאמר במילים "הקיץ הזה תלבשי לבן"?   כשנתניהו נותן נאום חלש,  אתם נדרשים לצבע העניבה שלו?

 

כמובן שציפיתי,  לתומי,  שכמה מהמזדעקים הקבועים על כל התבטאות סרת טעם נגד נשים  יגידו משהו על מאמר-המקטורן-הלבן.  בינתיים לא מצאתי שום התייחסות לעניין.  ייתכן שזה יקרה אחרי סוף השבוע,  וייתכן שלא.  מה שמעורר בי את ההרהור העגום:  הייתכן  -  הייתכן  -  שבחוגים מסוימים זה לא בון טון להגיד משהו נגד מאמר שמתפרסם בהארץ?    הייתכן שיש מי שחוששים לבקר אותו כדי לא לעורר עליהם את החשד שהם אינם שמאלנים דיים?  

 

האמת,  גם אני הייתי צריכה לחשוש מזה.  אבל אמרתי לעצמי כך:  היות שאינני צנצנת ריבה על מדף בסופר,  אין טעם להדביק עליי תוויות.  מי שמאמין שניתן לסכם בן אדם שלם במילה אחת,  שיחשוב עליי מה שהוא רוצה.

 

והכי גרוע שהמנגינה העגומה ההיא מהסרט "התעוררות" (שעליו סיפרתי בפוסט הקודם) ממשיכה להתנגן לי בראש, עמוק בירכתי המוח. בשכבי ובקומי,  בערות ובשינה (הנדירה),  אני שומעת אותה כל הזמן.  לא משנה מה אעשה,  אני לא מצליחה לעקור אותה משם.

 

זאתי.

נכתב על ידי עדה ק. , 23/8/2014 14:16  
53 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , יצירתיות , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעדה ק. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עדה ק. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ