לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


The world is so full of a number of things I am sure we should all be as happy as kings.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2019


 


הייתי אתמול במרכז תרבות מנדל ביפו, הוזמנתי ל"יצירה חדשה בביצוע משתתפי שיעורי המחול לאנשים התמודדים עם פרקינסון" ביוזמתה של יסמין גודר. שמונה אנשים עם פרקינסון, ושמונה רקדנים מלהקתה של יסמין גודר שמתנדבים לרקוד יחד. המחול חופשי, זורם עם המוסיקה, ורואים כמה הרקדנים נהנים. בתחילה הזמינו את האורחים לרקוד יחד והיה ממש כיף.









למחלת הפרקינסון אין למעשה תרופות יעילות, והפעילות הגופנית והמנטלית עוזרים יותר מהתרופות.






חוויה נוספת שקרתה לי שם. פגשתי מישהי שנראתה לי מוכרת, וגם אני נראיתי לה מוכרת. היה ברור לנו שזו לא הכרות מתקופה קרובה. איכשהו הרגשתי שמדובר בתקופה ממש רחוקה. כשנפגשים אם מישהו שנראה מוכר אבל לא יודעים מאיפה, מתחילים בשאלות של מגורים, לימודים, עיסוקים, ואח"כ צבא הכי רחוק. אבל החלטתי לוותר על כל זה ולשאול אותה על העבר המאד רחוק, פרהיסטורי. היא ענתה: חיפה. נכון, גם אני. ותוך רגע נזכרנו בבית הספר התיכון, כיתות ז' עד יב'. לא ראיתי אותה מאז. יותר מחמישים שנה! לא היינו חברות קרובות, אבל אני זוכרת אותה מאד לטובה. הייתה לי חברה טובה אחרת, ולה הייתה חברה טובה אחרת, וכך לא התקרבנו. כעת היא גרה במרכז אבל די רחוק ממני. האם נמשיך את הקשר? הייתי רוצה כאילו להמשיך מאותה נקודה שבה נפרדנו, אבל הפעם לתת לזה סכוי. האם זה ניתן בכלל? האם זה יקרה? אין לי מושג...



 

נכתב על ידי , 20/6/2019 13:09  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עוד על פולנים


נפגשנו בבית קפה בוורשה עם  דודים של כלתי. כמו תמיד דיברנו אנגלית. ישבתי מול הדודה והיא הסתכלה בי ישירות, ממש נעצה את העיניים שלה בעיני ושאלה: how is life? זה נשמע לי קצת כמו 'מה נשמע', אבל בכל זאת נראה לי שלהגיד לה 'בסדר' כפי שהייתי עונה בארץ, לא יספיק. איכשהו נדרש עוד משהו. היא הסתכלה בי והבנתי שהיא מצפה לתשובה יותר ארוכה ומפורטת. התחלתי להגיד שהכל יופי, אבל אז כבר לא הייתי בטוחה שזה מה שאני צריכה להגיד, ומיד הוספתי שעכשיו הכל יופי כשאני נמצאת עם הבן שלי, כלתי והנכדה, אבל כשאני בארץ אני מאד מתגעגת וקשה לי המרחק מהם. כנראה שהתשובה סיפקה אותה כי היא הגיבה ודברנו קצת על הנושא. אחר כך חשבתי שמן הראוי שגם אני אשאל אותה how is life. אז שאלתי וקיבלתי תשובה די ארוכה על מצבם הבריאותי שלה ושל בעלה. לא בא לי להמשיך לחטט בנושא הזה אבל יתכן שזה מה שהתבקש.

מאוחר יותר כששוחחתי עם כלתי הוורשאית, סיפרתי לה על השיחה עם הדודה. היא אמרה שבפולין נהוג בין מכרים וחברים כאשר נפגשים, לספר זה לזה על הבעיות, הצרות והכאבים שלהם. אם אתה מתנהג כאילו שהכל אצלך טוב ויפה אתה נחשב לטיפוס מתנשא. הם אוהבים להתלונן ולבכות קצת זה באזני זה וכך מקובל.

חשבתי על כך והמנהג הזה מצא חן בעיני. אפילו עשיתי נסיון עם חברות שלי בארץ וקוננתי קצת באזניהן כשנפגשנו. הן הביאו קצת מהבעיות שלהן ואני הרגשתי שנוצרה אינטימיות ותחושת חברות קרובה.

כבר כתבתי פה על היחס בארץ לתכונות פולניות. נראה לי שכל התכונות הפולניות נחשבות כאן לשליליות. אני מסכימה שיש כמה מנהגים פולניים לא סימפטיים. כלתי סיפרה שמה שהיא לא אוהבת זה שפעמים רבות אנשים גורמים לה להרגיש אשמה. אבל יש גם מנהגים שמוצאים חן בעיני.

נכתב על ידי , 13/6/2019 19:25  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

מין: נקבה

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי
41,659
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקורדליה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קורדליה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ