לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

לאחר 6 שנים...


מחדש את הבלוג לאחר 6 שנים ללא עדכון.

Avatarכינוי: 

בן: 33

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2019    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

6/2019

הייתי פשוט חייב לבוא ולכתוב את זה


תחושת גאווה כזאת, שעולה לי מתוך חלום - זה עוד לא היה לי.

ואמנם, אף פעם לא הבנתי את הבחורים הרמבואים הללו שמלאים באומץ ומשקיעים את חייהם בהגנה על הציבור ובתפקידים דומים.

אני יכול לאמר בפירוש - עכשיו אני מבין מאיפה הם באים. מה מניע אותם.

 

אני אתחיל מההתחלה. המקצוע שלי בחלום היה מאבטח. נכון, זה לא נשמע זוהר כל כך - אבל זה מאבטח בבית מלון יוקרתי, אחד כזה שאפילו נותן לי חדר משלי במלון. אני לא עומד בכניסה ואומר "פותחת תיק 'בקשה", אלא אני מצוי בתוך המלון, במין חולצה משובצת כזאת - כשהז'אקט הקצר של הקיץ בדיוק מגיע אלי ואני מוסר אותו למישהו שעמד לידי (נגיע לפרט הזה אח"כ).

 

בכל אופן, כיאה למאבטח בכיר - גופי אינו רופס ומתרשל, אלא מסוקס ומחוטב. אני בדיוק חוזר מהחדר שלי, שם פגשתי מישהו (כנראה פגוע נפש) שאני מכיר, לפגישה שאני עורך אחת לשבוע איתו, באותו החדר - הבחור מזהה שאני מגיע עם בחורות לצידי וששכחתי אותו לגמרי. לא לגמרי, כי בחלום נרמז באופן מפורש שזה אירוע חד-פעמי ושתמיד אני מגיע לשעה שלי איתו בזמן ועוזר לו להתנחם. למרות הבושה מהבחורות שאיתי והפחד שמא הסוד שלי יתגלה וידעו שיש לי גם עבר נפשי לא מזהיר, החלטתי לחבק אותו ושנינו בכינו כמו תינוקות.

 

אח"כ ירדתי למטה עם הבחורות, ללובי - שם פגשתי עוד בחורות. כולן יפהפיות ובעלות אופי מושך מאוד. אחת הייתה כריזמטית במיוחד והיה לי ברור שבה אני מעוניין. כולן כמובן מעוניינות בי ורואות בי כאיזה גיבור גדול. היו שם עוד מאבטחים חתיכים עם חולצות משובצות (ואף אפודים) אך היה ברור שהבחורות התעניינו בעיקר בי.

 

אני זוכר מהחלום, שברגעים הללו הרגשתי בהיי. והייתי מאוד סוחף בדיבורי. אבל הבחורה בה הייתי מעוניין, שמה לב שיש בי מן היהירות. זה דחה אותה במקצת. ואז זה התחיל.

 

אזעקה כוללת, שבאה מהעיר ועשתה רושם של סכנה מיידית. בריצה החוצה, אני ואחיי המאבטחים ראינו כמה בחורים קוריאנים עם רימונים קטנים ומשוכללים. מובן שלא יכולנו להסתער עליהם, כיוון שהם התחילו להשליך את הרימונים לכל עבר והיינו צריכים להגן על האזרחים מהפיצוצים הקרבים. היה שם קרב נוראי.

 

הקוריאנים כנראה הסתפקו בנזק שעשו והתכוונו להמשיך הלאה. אני לא הסכמתי ולאחר שהבחנתי שאחד מהם אוחז בשקית עם חמישיות ועשיריות (כסף קטן) ששייכת לי, התחלתי לרוץ אחריו. הוא ישר התחיל להשליך שוב רימונים וכשבעטתי אותם חזרה אליו הוא עשה כך גם כן, מה שלא הותיר לי ברירה אלא לבצע קפיצה מרשימה לכיוון הבטון המכסה את העציצים שבחוץ. היו פיצוצים גדולים וידעתי שאני לא יכול להמשיך להסתער עליהם ועלי להותיר להם לעזוב בשקט, עד כמה שאפשר. ואז ראיתי אותו מנענע מולי בהפגנתיות את השקית עם הכסף ואף אוחז באפוד הקצר שאותו קיבלתי רק לפני דקות אחדות, כאילו אומר לי: זה המחיר על ההסתערות שלך.

 

הקוריאנים הלכו. חיפשתי את אבי ואת אימי, ששניהם נמצאים במלון. המספר טלפון של אימי היה כתוב על פתק בשקית עם הכסף ופחדתי שזה יהווה לה סכנה כלשהי. היא הייתה נראית משום מה רגועה מאבי, שהיה גם הוא מאבטח (אם כי זוטר) במלון, בתלבושת שיותר מזוהה עם עובדי המלון הרגילים ועם לוק של תימני קטן המזכיר את גבי עמרני (אבא שלי מרוקאי גבוה). החלפתי איתו כמה מילים, הסברתי לו שהייתי בקו האש והוא החל להתייפח מבכי. לא יודע אם זה מאושר, על כך ששרדתי, או אם זה מפחד - על כך שהייתי בסכנת חיים ברורה במשך כמה דקות.

 

בכל אופן, אחרי זה חזרתי לבחורות, שחלקן לפחות (כולל את זו שהייתי מעוניין בה) התאגדו סביב שולחן דיונים כזה, בצידי הלובי - יחד עם מאבטחים נוספים. אני זוכר שאותה בחורה דווקא גילתה בי עניין מחודש אחרי מה שקרה, למרות שהצהרתי בבירור על היהירות שגיליתי בזמן שרצתי בפעם השניה אל המחבלים. באופן מוזר, אני לא זוכר ממש אקדחים או יריות וככל הנראה לא היה לי אפילו אקדח, אבל אולי זה מהפרטים השוליים הללו שפשוט חסרים לפעמים בחלומות.

 

אחר כך שאלתי איפה בן דודי, שהוא מנהל האבטחה. לא האמינו שהוא בן דודי ובהסבר העניין זרקתי משהו על כך שהגעתי במבצע, 2+1 (שני אחים שקדמו לי, אני השלישי) בעודי בולס איזה מאכל שעשוי מקמח תירס. כאן איפשהו החלום מסתיים.

 

~

 

מה שאני זוכר בעיקר מהחלום זה את תחושת הגאווה ואת תחושת האומץ. שתי תחושות שאני לא ממש מכיר מחיי האישיים, אבל בחלום הם העלו אותי על כס מלכות מסוים. הרגשתי ממש כמו אדם גדול. התחושות הללו, כשאני מחבר אותם עם המבטים נטולי ההבעה שיש לאנשים הללו לפעמים - גורמות לי להבין למה אנשים רוצים להיות גיבורים. איזה גדולים זה גורם להם להרגיש. ממש הזדהיתי איתם, בעת ההתעוררות. זה היה הדבר הראשון שהרגשתי.

 

הדבר השני שהרגשתי - עניין הדילמה של היהירות - שאיני חף ממנה גם כאן, במציאות. היה ביהירות הזו משהו הירואי ולא מן הסתם ששתי המילים הללו דומות באיותן והגייתן. יחד עם זאת שהרגשתי שיש משהו מוצדק ביהירות שלי (כאילו שאפשר להצדיק יהירות), הרגשתי גם שזאת תכונה שעלי לתקן (זה מה שהבחורה שיקפה בעיקר).

 

והבחורות, אוי, הבחורות. זה העניין השלישי כמובן. אני לא רגיל לזה שבחורות מתחרות על ליבי, זה לא משהו שהרגשתי אף פעם (ואפילו כשזה קרה כמה פעמים במציאות, תמיד דחיתי אותן ואת זה) וזה קסם לי מאוד. הן היו מיוחדות, היה בהן צ'ארם של נשים צעירות ששמורות, או בנויות, לאנשים מיוחדים (מפורסמים, בעלי מקצועות נחשקים וכדומה). כל מה שרציתי זה רק להמשיך לכבוש אותן.

 

~

 

זהו, זה חלומי הטרי ואלו הן תובנותיי לגביו. עדיין מחזיק אצבעות לישרא :)

נכתב על ידי , 4/6/2019 22:24  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של EDQueen ב-12/6/2019 23:34
 



עוגה בירושלים


אז הפעם, במסגרת התעודה של חלומותיי, הגעתי לירושלים בשביל פיסת עוגה.

כך קרה, שנסעתי (באוטובוס) לירושלים כי היה לי איזה מין קופון של עוגה (וקפה?) עד 50 (או 100?) ש"ח.

הזמנתי לעצמי את העוגה שהכי משכה אותי (ומשום מה, העוגות היו באמת טובות) בבית הקפה הזה ואכלתי אותה.

אחרי כן, המלצרית נתנה לי עוד קופון על אותו סכום למען חזרתי העתידית לבית הקפה הזה.

 

רציתי להגיד לה שאני גר רחוק ושלא אבוא שוב בשביל עוגה חינם, אבל לא היה לי נעים להגיד לה את זה.

מיד מצאתי את עצמי הולך, ברחוב ראשי בירושלים (ממש מחוץ לבית הקפה) מתחת לקניון מלחה כביכול.

למה כביכול? כי אף פעם לא הייתי בקניון הזה, אין לי מושג איך הוא נראה. גם את הרחוב הזה,

אמנם הכרתי - אבל לדעתי מציאותו מתחילה ונגמרת בחלום הזה.

 

בכל אופן, ניסיתי למצוא את דרכי לאוטובוס שמסיע חזרה למרכז, שידעתי שהוא נמצא ממש כמה מטרים מהמקום שבו הייתי,

על דרך של ירידה קטנה לכיוון מסוף האוטובוסים. ואכן היה שם מסוף, אבל כל המכשירים האלקטרוניים שאמורים לעזור לנו להבין מתי האוטובוס שלנו מגיע היו כבויים והמקום היה נראה ריק ושומם. ניסיתי להתקשר לאגד, או לדן - אבל לא הייתה קליטה בפלאפון שלי.

 

כך החלום הסתיים.

 

האלגוריה היחידה שאני מוצא בו, היא קצת צינית.

היא אומרת שאני יכול לנסוע רחוק בשביל דבר קטן (בחלום) אבל לא לנסוע קרוב בשביל דבר גדול (במציאות).

מה שגורם לי לחשוב - אילו דברים גדולים אני דוחה או מרחיק מעצמי.

הרבה דברים כנראה.

 

זה מצחיק, פעם דברים היו ממש קרובים אלי. הם גם הגיעו די "במקרה", זאת אומרת שלא מתוך חיפוש מתיש מצידי. חברים, חברות, עבודות, דירות וכו'.

הכל היה מגיע אלי בקלות. הכל זרם. כאילו זה היה חלק מתוכנית קוסמית, ש"סידרה" לי את העניינים בזה אחר זה.

 

ועכשיו הקארמה קצת תקועה. ונוח לי עם זה, למען האמת.

אני צריך עוד כמה שנים רגועות, אחרי שנים מאוד אינטנסיביות שחוויתי.

 

אין די למנוחה :)

נכתב על ידי , 2/6/2019 22:17  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אוֹרי.-ו> ב-13/6/2019 02:48
 





5,461
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , יצירתיות , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאוֹרי.-ו> אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אוֹרי.-ו> ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ