לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


Hold your breath, count to ten, fall apart, and start again.

כינוי:  LadyOfTheFlowers

בת: 20




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2013    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2013

Still alive.


נעלמתי קצת, קצת הרבה, אבל זה לא אומר שלא חשבתי על הבלוג, חשבתי עליו, בכל שלב, בכל צעד שעשיתי כל מה שהיה לי בראש "אני חייבת לכתוב על זה פוסט!".

נתחיל עם העיקר, מחודש אוגוסט הכל השתנה לי, נהרס לי, נוצר, קרה לטובה, קרה לרעה, כל דבר אפשרי קרה באוגוסט.

כהתחלה, הכרתי בחור [כן, אני תמיד מכירה, ואני תמיד אתחיל עם זה], אבל הפעם זה לא נגמר אחרי יומיים או שלוש, למען האמת זה לא נגמר בכלל, ויש לי רושם שזה לא יגמר לעולם. וזה הדדי. בחיי שמעולם לא הייתי מאושרת כלכך לכתוב מילים כאלו. אני מתחילה לדמוע רק מהמחשבה על המילים האלו, זה מעולם לא קרה לי, בכל ההיסטוריה של הבלוג, אני באמת ובתמים אוהבת מישהו וסומכת עליו, והוא אוהב אותי וסומך עליי בחזרה. 

עושה לי טוב ללכת לישון איתו ולקום איתו בבוקר, עושה לי טוב להעביר את כל היום איתו, גם אם זה רק לראות טלוויזיה ביחד, גם אם זה רק להסתכל אחד על השני, עושה לי טוב הנוכחות שלו בחיי. והבעיה היא כזו [נו, באמת, זו אני, לא באמת הכל פרפרים וקשתות בענן], הוא גר במרחק ארבע שעות ממני. כך שאנחנו צריכים לנסות להכיל מערכת יחסים שלמה לתוך סופשבוע אחד, פעם בשבועיים. אז מבלי לשים לב מיהרנו עם הכל, מיהרנו עם לישון ביחד, מיהרנו עם להכין אוכל יחד, מיהרנו עם להכיר אחד את השני, מיהרנו עם כל דבר אפשרי. דברים שלוקחים חודשים. אני עדיין זוכרת, כשלפני שלוש שנים היה לי את החבר האחרון שלי, לקח ארבע חודשים עד שהפסקתי לגרום לו לחכות לי כשאני מתארגנת, והוא פשוט היה יושב ומסתכל עליי מתאפרת ותוהה מה ללבוש, רק אחרי ארבע חודשים התחלתי להתעצל ולהגיד "טוב, נו, שיראה אותי עם פיג'מה, שיראה אותי מסדרת את השיער".

אבל הבחור המדהים שיש לי כרגע, אחרי שבועיים של הכירות, קמנו בבוקר, אמרתי לו "אני צריכה ללכת להתאפר, אני אראה אותך עוד כמה דקות",

הוא אמר לי "לא, אני רוצה לראות אותך מתאפרת, זה יתן לנו עוד כמה דקות להיות ביחד". ומאותו יום הבנתי שהוא שלי.

 

סיפור מקסים, בוא נעבור לחלק הבא באוגוסט, לקראת סוף אוגוסט החלטתי בפזיזות יתרה לעבור דירה. טוב, לא באמת החלטתי, הידיד הכי טוב שלי דאז החליט, והיות וכבר העברתי את רוב היום שם הסכמתי שזה רעיון טוב [כן, טעיתי בגדול]. החבר שלי, שהכיר אותו הרבה לפניי, אמר שזה לא רעיון טוב, לא הקשבתי לו, כי ממתי אני מקשיבה למישהו? אז נשארתי, וככל שעבר הזמן הכרתי את אותו בחור שהחלטתי לתת לו את התואר "הידיד הכי טוב שלי", ומצאתי אדם בודד, שצריך תשומת לב בכל רגע נתון וכמובן, שישקר כדי להשיג אותה. וזה לא מתאים לי, מצטערת, ניסיתי בהתחלה לקבל את זה, באמת שניסיתי, אבל כמה אני יכולה להרים אותו כשבקושי את עצמי אני מרימה? אז עזבתי אותו לפני שבועיים, וחזרתי הביתה, לאמא שלי. לא כזה רע לי פה כמו אז, רק חסר לי להעביר את רוב הדברי שלי שנמצאים אצלו, מה שגורם לי להתעצל ללכת לקחת את הכל זה שקיבלתי את רוב הבגדים של אחת החברות שלי, אז אני כרגע מתלהבת מהם, ואני לא כלכך רוצה לחזור לבגדים הקודמים שלי, ואם אני אביא אותם, אני אתעצל ואלבש אותם.

אז הכל פועל לטובתי כרגע, אני לא מרוצה מזה שזה טוב לי, מעולם לא הייתי מרוצה מזה, בשנייה שטוב לי אני חייבת להרוס את זה, יש לי הרס עצמי לנצחנצחים כנראה, ואני די חושבת שכנראה אני הולכת לבגוד בחבר שלי [כמו שעשיתי עם שני החברים האחרונים שלי], זה לא כזה נורא, בהתחלה אני מלאת רגשות אשם, במיוחד בפגישה הראשונה אחרי זה, אבל אחרכך מתרגלים אליהם ומחייכים חיוך חמוץ והכל מסתדר.

אני יודעת שזה לא רעיון טוב, ואני באמת אוהבת אותו והכל, אני בוכה מגעגועים אליו אפילו, אבל זאת אני, באמת שאני אשאיר את המצב טוב?

זה גם לא בהכרח יגרום למצב להיות רע, אלא אם כן אני אגיד לו.

 

יש לי כבר מישהו פוטנציאלי בראש, אותו בחור שתמיד נמצא אצלי בראש, או בלב, או בשניהם מאז יולי 11', אותו בחור שאני כותבת עליו מאז כמעט בכל פוסט, אותו בחור שאני קוראת לו ה-יזיז שלי, אותו בחור שלא משנה כמה זמן לא נהיה בקשר, תמיד נחזור לאותו מצב של כמעט נשיקה ממול לדלת של הבית שלי, אותו בחור שאני קוראת לו "אחי" למרות כל מה שיש בנינו, אותו בחור שתמיד ידע להגיד את המילה הנכונה בזמן הכי נכון, אותו בחור שתמיד יפגע בי בצורה הכי כואבת מכולם ועם זאת כשפוגעים בי הוא מתקן את זה בצורה הכי טובה שיש, אותו בחור שתמיד נמצא בצד כשקורים לי הדברים הכי נוראיים והדברים הכי נפלאים ואומר בדיוק לאיזה כיוון זה ילך ותמיד צודק [טוב, כמעט תמיד], אותו בחור שלעולם לא נדע מתי הקשר בנינו יגמר, אותו בחור שתמיד מספר לי מה הוא עשה עם בחורות אחרות וזה לא אכפת לי, אף פעם, אותו בחור שאכפת לי ממנו ועם זאת לא אכפת לי ממנו בכלל, אותו בחור שאני מאוהבת בו ועם זאת לא יכולה לסבול אותו לידי, מרוב השנאה אליו.

תמיד יש כזה בחור, ברירת מחדל כזו ועם זאת אין לו תואר מסויים והוא סתם בנאדם מבחינתי. 

כן, אחרי כל זה, אני צריכה לשכוח ממנו, ומהר. אבל זאת אני, ותמיד כשיהיה לי טוב, אני אפגוש אותו [במקריות, כרגיל], ואהרוס הכל.

 

 

אם זה נועד לקרות זה יקרה, זה המוטו שלי מאז ומעולם.

זה נועד להיות שיהיה לי חבר, וזה נועד להיות שאני אחשוב איך להרוס את זה. כן, זאת אני.

טוב לדעת שלא נעלמתי בדרך, כי איבדתי את עצמי קצת ומצאתי את עצמי אחרי הפוסט המעיק הזה [לעזאזל זה הסטטוס קוו שלי!].

 

לסיום קצת מוזיקה טובה- Gustav Mahler- Funeral March.

נכתב על ידי LadyOfTheFlowers , 23/10/2013 20:13  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





18,112
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , מתוסבכים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLadyOfTheFlowers אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על LadyOfTheFlowers ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ