חודשיים בלי מילה, שיא בתולדות הבלוג. גם לא קראתי או הגבתי, התכנסתי עוד קצת בתוך האני והעצמי ולמרות התחושה הכללית המשתפרת כנראה שעל הצד התקשורתי אני עדיין צריכה לעבוד.

שלום שלום.

אז אחרי שכמעט ויתרתי, לפני חודש בהחלטה של רגע הזמנתי כרטיס ובהתראה של שבוע נסעתי לניו יורק לשבוע וחצי. לבוסית נתתי התראה של 3 שעות מהרגע שהבאג קפץ לי לראש ועד שהזמנתי את הכרטיס, לזכותה ייאמר שהיא יצאה מלכה וזרמה איתי. אח"כ יומיים עדיין הייתי בהלם. לא מהעובדה שאני הולכת לבקר בניו יורק בפעם השניה בפחות משנה ושכמה כיף שאני יוצאת לחופש שנזקקתי לו כל כך בחודשים האחרונים, אלא מהספונטניות הכל כך לא אופיינית לי ומשחרור הפחד שאני לא יכולה להרשות לעצמי כלכלית בזבוז של 10,000 שקל שאין לי. בירור עם הבת דודה, טלפון לאל על, כרטיס אשראי והופ, כמה כיף לשבור את המסגרות המוכרות של עצמך, כמה מפתיע. למחרת כבר התרוצצתי בסנטר בחיפוש אחר מתנות מארץ הקודש למאחרים הנדיבים והימרתי שקלים לדולרים. פחות משבוע אח"כ כבר הרחתי שוב את הריח של הדיוטי שאני כל כך אוהבת.

בניו יורק נחתי וקניתי ונחתי המון. אצל הבת דודה בברוקלין עושים כיבוי אורות כללי ב-21:00 אחרי ארוחת ערב משפחתית, כך שהבחירה התאימה לסגנון החופשה שתכננתי לעצמי, והשתלמה כראוי. גם כשחברה הציעה שאשאר לישון אצלה בעיר ונצא לבלות העדפתי לחזור לברוקלין ולנוח בחדר בקומה השלישית עם החימום הכי מחמם בעולם. בבקרים הסתובבתי בעיר, טיילתי עם הבת דודה, נפגשתי עם החברה ועשיתי קניות ובלילות השלמתי שעות שינה ובהיתי בטלוויזיה האמריקאית. וההפתעה הכי גדולה דווקא היתה הגעגועים. היה לי מעולה, שחררתי את הראש ממחשבות עבודה וטרדות כלכליות, השלמתי סדרות קניות שהייתי חייבת לעצמי, כגון איפור (סופסוף עשיתי את הצעד וקניתי איפור אמיתי, הדיילת של MAC היתה נהדרת והצליחה לגרום לי להפסיק לפחד. מעתה אני אשה מתאפרת, כן כן), מכנסי קורדרוי בלופט, מעיל בגאפ, המון תחתונים, קצת קרמים בויקטוריה, סוודרים ב-H&M, חולצות בבננה ושאר מותגים מפנקים והסתובבתי שעות ברגל בעיר, שמהממת במיוחד בעונה הזו כשסימני הסתיו והשלכת מורגשים בה בכל פינה, מחוברת לאייפוד, צופה בעוברים ובשבים, ואפילו הייתי בארוחת ת'נקסגיבינג מסורתית עם תרנגול הודו ורוטב קרנבריז ובטטות ומרשמלו וכולם אמרו המון תודות. אבל כאמור, הדבר שהכי הפתיע אותי היו הגעגועים. להורים, לחברים, לאחותי ולבית שלי. ביומיים האחרונים כבר חשבתי שוב על המקלחת שלי ועל השירותים שלי (הצנרת האמריקאית ואני לא מסתדרות משהו, ואולי זו סתם החרדה האנאלית שלי משירותי זרים) ועל הספה שלי והטלוויזיה שלי והמטבח שלי והבית שלי באופן כללי. לא שלא ידעתי, אבל נזכרתי כמה אני אוהבת את הבית שלי. הבית שמחר אני חוגגת בו שנתיים. הפינה הבטוחה והאהובה והמחבקת. שלי. ואולי את זה בדיוק הייתי צריכה - את התזכורת שהשגרה שלי טובה לי, ושהחלומות שלי על חיים אלטרנטיביים בארץ זרה ורחוקה הם פנטזיות קצת ילדותיות ושליפות מהמותן כשנעשה לי קצת קשה לעכל. אז קיבלתי אותה באהבה, וכשאבא אסף אותי בשדה התעופה הבנתי שזה בסדר שמיהרתי לברוח ושיכולתי לעצמי ככה מעכשיו לעכשיו, אבל הרבה יותר בסדר לי שיש לי לאן לחזור, ושטוב לי לחזור.

ומה עוד?

עוד חודשיים שוב יומולדת, דייט אפשרי על הפרק, שפעת עונתית והתמכרות לאח הגדול, סיים אולד. מכבי שלי שמשחקת יו-יו פעם למעלה ופעם למטה, שבשבילה היה שווה לסדר את החזרה מניו יורק ולהבטיח הימצאות בבלומפילד בניצחון על חיפה ומחשבות סיכום עשור.

וכמו תמיד, אני קולטת קצת באיחור. שהתגעגעתי.