יש לי בן דוד, ילד חמוד, מקסים וחכם מאוד. תלמיד תיכון בישיבת מרכז הרב. אין לי מושג מה קורה איתו, אבל שלחתי את אמא שלי לברר וככל הנראה הוא בסדר גמור. מזל של משפחה אחת, אבל עם אסון של שמונה משפחות אחרות (ועוד 9 משפחות שסובלות מאוד גם הן).

כשהייתי בתיכון, אני זוכר שהיה פיגוע דקירה, בו נדקר חייל למוות בעיר העתיקה. הלימודים הופסקו ובמקומם היה שיעור מחנך, בו דיברנו על הסוגיה, על הפיגוע, על חיים בירושלים ובכלל על דו קיום. במקום השידורים הרגילים היו שידורים ממקום הפיגוע, מלווים באולפן פתוח, ושירים עצובים בין לבין. כמעט כמו יום הזיכרון.

וכיום? כיום יש פיגוע, ואחרי שלוש שעות נפסק רצף השידורים. חוץ מכותרות בעיתונים וראיונות עם הורים שכולים מדי פעם בתוכניות האקטואליה - אנחנו חוזרים לסדר היום. מרוב פיגועי ירי, מחבלים מתאבדים, קאסמים וקטיושות, פיתחנו עור של פיל ולמדנו לסנן. למדנו להדחיק. אנחנו כועסים, אבל הכעס והעצב נמשך כל עוד הנושא בכותרות. ולמחרת? למחרת מדברים בבתי הקפה על מי עלה לגמר כוכב נולד, ולמה מיכל ינאי שוב תובעת את בעלה לשעבר, ואיך זה שמחירי הדלק מאמירים.

ורק המשפחות השכולות, רק הן לא יכולות להמשיך הלאה. אי אפשר.

כשהיינו בצבא אמרנו: "מה שלא הורג אותך - מחשל אותך. מה שכן הורג אותך - מחשל את אמא".

ובכן, הניסיון העקוב מדם לימד אותנו, שאולי אנחנו "מתחשלים" מפיגוע לפיגוע - אבל אמא שכולה לעולם לא מתחשלת.