כשאנשים עושים מעשים נלוזים, יש להם (או לדובריהם, עורכי דינם או ללקקניהם) נטייה לתרץ אותם במיני תירוצים שונים, שלרגע נראים מאוד ענייניים. יש רק בעיה אחת: ממש לא אכפת לי מהדברים האלו. הנה רשימה קטנה של תירוצים שתוכנם לא מעניין אותי:

לא, מיכאל בן-ארי, ברוך מרזל ובנצי גופשטיין, לא אכפת לי שאתם מודאגים מהתבוללות ושגורל העם היהודי יקר לכם מאוד. אין לכם שום זכות להתערב לאף אחד ולאף אחת בחיים ולהגיד לו או לה עם מי להתחתן (ואל תעלו אפילו לרגע את הביטוי הגזעני והסקסיסטי "בנות ישראל לעם ישראל"). זה מאוד יפה ונחמד שעתיד העם היהודי חשוב לכם כל כך, אבל יש גבול כלשהו שאותו אסור לכם לעבור: מה שקורה לאדם בתוך הבית (ובזה נכללת גם השאלה עם מי הוא מתחתן). אם אתה ממשיך להתעקש, הרי כמה מנהיגים שגם התערבו לאנשים בחיים בשם דברים שהיו מאוד יקרים להם: יוסיף סטלין, בניטו מוסוליני, פרנסיסקו פרנקו, מאו דזה-דונג, ניקולאי צ'אושסקו והאייתוללה ח'ומייני (ויש גם עוד אחד, אבל העלאת שמו לרוב גוררת תגובות מצד טרולים שיודעים לרוב רק על דבר אחד שעשה אותו רודן, וממש לא בא לי להאכיל אותם). או שכל הנזק שהם גרמו לעולם זה בגלל שהם לא היו יהודים?

לא, עורכי דין לא נכבדים כלל. לא, זאב אלקין. לא, כל מיני דוברים אחרים שלא הוכשרו לתפקיד. ממש לא אכפת לי מה המצב בבית של נתניהו. לא אכפת לי שהצבע בבית שלו מתקלף, לא אכפת לי שיש לו חלודה, לא אכפת לי שלפעמים המקרר שלו ריק. אם הוא גר במקום שנמצא במצב כזה למרות המשכורת המכובדת לכל הדעות שהוא מקבל ולמרות כל הכסף שהוא מוציא מקופת המדינה - זאת הבעיה שלו. אם הוא לא יודע לנצל את כל הכסף שהוא מצליח להוציא מהמדינה כדי לחיות בתנאים טובים (מה שמצביע על היותו אידיוט) - זאת לחלוטין הבעיה שלו. זה שראש הממשלה שלי הוא אידיוט שלא יודע לנהל את משק הבית הפרטי שלו - זו כבר הבעיה שלי.

לא, עורכי דין נאלחים של אנס סדרתי נאלח, לא אכפת לי מה הנאנסת לבשה. בוא נבהיר את זה אחת ולתמיד: האישה יכולה להסתובב ברחוב עירומה, והיחיד שאולי רשאי לעשות משהו עם הנושא הזה זה שוטר שיעצור אותה בגין התערטלות בפומבי (וגם זה בלי לנצל את הרגע כדי לגעת בכל מיני מקומות או להעיר כל מיני הערות). אף אישה לא מבקשת שיאנסו אותה, אף אחת לא מחפשת את זה, אף אחת לא מזמינה את זה ובאופן כללי אם אישה אומרת "לא" זה לא, בלי קשר למה שהיא לובשת ולצורה שבה היא מתאפרת. לא באתי לדבר פה בשם הנשים (הן יודעות לעשות את זה מצוין לבדן), אני מדבר בשם המוסר שלי ובשם המוח שלי שזועק לעזרה בכאב בכל פעם שמישהו מנסה לטעון את השטות הזאת כאילו יש בה משהו לגיטימי.

לא, כבוד השר יאיר לפיד, לא אכפת לי שאתה חודשיים בתפקיד שר האוצר. אמנם שווה לתת לך הזדמנות, אבל הנה כמה דברים שהיית יכול לחשוב עליהם: ראשית, אתה רצת עם סיסמת הבחירות "איפה הכסף?", אם היית חושב טיפה קדימה היית דואג להעסיק עוד לפני הבחירות מישהו שמבין משהו מהחיים שלו בתחום כדי שתוכל לגבש תוכנית רצינית למימוש הנושא המרכזי (והמעורפל, יש לציין) עליו רצת, תוך כדי שאתם מתייחסים לנושא הגירעון הענקי שאיכשהו היה ידוע לכל מטומטם שקורא חדשות ורק לך איכשהו זה לא היה ידוע. שנית, אתה בטוח ש"באת לשנות"? הרי נכנעת לרטוריקה של נערי האוצר ושל עובדי מערכת הביטחון בכל מה שקשור לקיצוצים, ולרגע היה אפשר לחשוב ששטייניץ עדיין נמצא שם (אתם אפילו משתמשים באותה רטוריקה). שלישית, כשהיית בחוג בית אצלי ביישוב אמרת שאם יציעו לך רק את תיק הבריאות, אתה תתן אותו למישהו אחר מהמפלגה שמתאים לתפקיד (טרם חשפת אז את השמות) ושאתה תמשיך להיות חבר כנסת מהמניין. אז אני חייב לתהות בעניין המינוי של יעל גרמן לשרת הבריאות (יש לה אמנם רזומה מרשים, אבל מה בו מתקשר למשרד הבריאות?), וגם לשאול למה אתה לא נוהג באותה דרך עם משרד האוצר (למרות שהבנה כלכלית היא לא תנאי להצלחתו של שר אוצר, אבל את השאלה חייבים לשאול). אז לא, כבוד השר, לא אכפת לי שאתה רק חודשיים בתפקיד, עשית מספיק שטויות לקדנציה שלמה (וגם לזו שאחריה. ולזו שאחריה. ואולי נשאר מספיק גם לזו שאחריה, אם בכלל תגיע אליה).

לא, טרולים יקרים, לא אכפת לי מה אתם חושבים עליי. אתם עדיין טמבלים.

ושיהיה לכולנו יום נפלא.

אני מגדיר את עצמי כאדם אופטימי. אמנם אני נוטה לאבד תקווה בקשר למין האנושי, אבל לא קשה לחדש אותה אצלי. הבעיה היא שגם מאוד קל לי לגרום לאבד אותה עוד פעם. לדוגמא, היום ראיתי מישהו שעצר הכל רק כדי לצלם להקת ציפורים גדולה. זה באמת מחמם לי את הלב לראות שאנשים עוד יכולים לעצור לרגע כדי ליהנות מהיופי שסביבם, וזה מחזיר לי את האמון באנושות. ואז שמתי לב שהוא החליט שהמקום החכם ביותר לצלם בו הוא אמצע הכביש.

אז תארו לעצמכם שהוויכוח על הפרצופים שיופיעו על השטרות החדשים שקול לבחירת המיקום לצילום.

תנו לי להבין: האם כל הבעיות שקשורות לכסף ולכלכלה כבר נפתרו שכל מה שנשאר לעסוק בו זה הפרצופים שמופיעים עליו?

בואו נתחיל עם השאלה הכי חשובה: למה? למה זה טוב? מה עבר לגאון התורן (כמדומני שר האוצר בעבר והשר לענייני דברים שנמצאים באחריות משרדים אחרים בהווה יובל שטייניץ) כשהוא החליט שמה שמדינת ישראל זקוקה לו יותר מכל זה שטרות חדשים? אני האחרון שיתלונן על שינויים, וגם לא מדובר ביותר מדי כסף (התשלום הוא על העיצוב ועל השבלונות, גם ככה כל יום מדפיסים וגורסים כסף), אבל מה הדחיפות? נכון, הרי לפני השקל החדש היה שקל ולפניו הייתה הלירה הישראלית (ל"י) ולפניה הייתה הלירה הארץ-ישראלית (לא"י). כל הזמן אנחנו משנים את המטבע, אבל לכל שינוי כזה הייתה סיבה: הלירה הארץ-ישראלית שינתה פניה מאחר וטענו ש"ארץ ישראל" זה מושג שמדבר על המקום (פלסטינה) ולא על המדינה (ישראל) או איזשוה חרטוט שכזה; השקל בא במקומה של הלירה כי רצו שלמטבע יהיה שם ישראלי ("לירה" זה מ"ליברה", השם העברי ליחידת המשקל "פאונד"); השקל החדש בא כדי להתמודד עם האינפלציה הרצחנית שהייתה פה בשנות השמונים. אבל לשטרות החדשים אין שום פואנטה, זה אותו שקל חדש (מעניין מה יקרה אם שוב נחליף מטבע, זה כבר יהיה שקל ממש חדש?), והשינוי ככל הנראה נובע מאיזשהו שעמום או שמישהו ממש רצה לעשות טובה לאיזה חבר אמן שיש לו.

זה לא שאין מקום לדון בנושא המזרחי שלא מופיע על השטר (למרות שלפעמים זעקות הקיפוח העדתי כל כך מוגזמות, שנראה לי שאם ישימו מזרחי על שטר של עשרים יתלוננו ששמו את המזרחי על השטר הכי זול ואם ישימו אותו על שטר של מאתיים יתלוננו ששמו את המזרחי על שטר שכבר לא מגיע ליותר מדי ידיים), אבל מה עם מגזרים אחרים שאף אחד לא מדבר עליהם? מה, האתיופים, שחדשות לבקרים חוטפים מכות ממעריצי מיכאל בן-ארי שמתבלבלים בינם לבין סודנים, לא תרמו מספיק כדי שיהיה איזה אתיופי על שטר? והדרוזים, שאנחנו כל כך אוהבים לשלוח לצבא ואז לדפוק אותם באזרחות, אין מישהו מהם שראוי להתנוסס על שטר? והצד"לניקים, שכל כך נהנינו להיעזר בהם עד הנסיגה מרצועת הביטחון ואז החלטנו לתת למי שרוצה לחיות פה בלי אזרחות, לא מגיע להם? ובטוח יש איזה ערבי אחד או שניים שמגיע להם להיות על שטר (כן, ד"ר בן-ארי, ערבי על שטר, קראת נכון. ולא, אני לא מתפלל כל בוקר לחיסולה של מדינת ישראל, ולא רק בגלל שאני באופן כללי לא מתפלל). בקיצור, אתם באמת רוצים לפתוח את שאלת הקיפוח? אם מקפחים, אז את כולם, בלי אפליה.

יש גם כאלו שהציעו ללכת בעקבות האיחוד האירופי ולשים על השטרות אתרים במקום אישים. בהתחלה זה נראה לי רעיון נחמד, אבל אז חשבתי לעצמי שבמדינה שלנו גם זה רעיון רע: אלו אתרים נשים? מצדה? בטח, אין כמו לשים על שטר אתר שמנציח חבורה של פנאטים אידיוטים שהחליטו להתאבד בשביל איזו מטרה מטומטמת. הכותל המערבי? ברור לכם שתצטרכו גם לתקוע איפשהו את הר הבית, ולא בטוח שאורי אריאל יהיה מרוצה מכיפת הסלע שם למעלה. הגנים הבהאיים? כן בטח, אני רוצה לראות את מי שישים אתר של לא יהודים על שטר במדינת היהודים לנצח נצחים כפיים. עם נופים זה אולי יכול לעבוד, גם בתנאי שלא שמים נופים מרמת הגולן או מהגדה המערבית (בכל זאת, גם תיירים דנים צריכים לשלם עם השטרות האלו).

אבל כל הוויכוחים האלו ממש מטומטמים, מסיבה פשוטה: לא אכפת לי אם על השטר מופיע משה שרת, לאה גולדברג, יהודה הלוי או קיפי בן קיפוד (אני רוצה לראות מישהו אחד שיותר ראוי להתנוסס על שטר מקיפי!). מה שאכפת לי זה איפה השטר. אם אפשר שהוא יהיה אצלי זה יהיה נחמד, אם אפשר שהוא יושקע בזה שרופא יעבוד קצת פחות מחמש מאות שעות רצוף זה גם יהיה נחמד, אם הוא יהיה אצל הבעלים של גלידה מטודלה כי לביבי עוד פעם התחשק גלידה על חשבון הציבור זה כבר פחות נחמד, אם הוא יילך למפעלי ים המלח שהורסים את האזור זה גם פחות נחמד. אבל היי, הרבה יותר כיף להתלונן (שוב) על קיפוח עדתי.

מי שרוצה מוזמן להמשיך להתווכח בנושא, אני הולך להוריד איזה צלם אידיוט מהכביש.

אז יום העצמאות עוד דקה נגמר, וכולם מורידים מהם את ריח עשן המנגלים.

השנה החלטתי לבדוק איפה אנשי הציבור שלנו בילו את יום העצמאות:

• מירי רגב ולימור לבנת התארחו אצל הצנזור הצבאי.
• בוגי יעלון העביר את החג במסוק.
• יאיר לפיד העדיף לחגוג בפייסבוק.
• עמיר פרץ ועמרם מצנע ניסו להיכנס למסיבה של מפלגת העבודה, אבל זה לא הסתדר.
• בנימין נתניהו בילה ביד ושם, כי אין מקום יותר טוב לחיות בו בעבר.
• נפתלי בנט נשאר במשרד, כי ככה זה כשעובדים 12 שעות ביום.
• ציפי לבני לא חגגה, היא מציינת כל יום את העצמאות ממפלגה ספציפית.
• אלי ישי ניסה להבין למה לא מכניסים אותו למסיבה של הקואליציה.
• וגם את שלי יחימוביץ' לא הכניסו למסיבה של מפלגת העבודה.

ובהצלחה בשנה הבאה (אנחנו נזדקק לה).