לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


הסאטירה של ישרא
Avatarכינוי: 

בן: 24



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: ֳ·ֳ¶ֳ÷ ֳ÷ֳ¸ֳ¡ֳ¥ֳ÷ ֳ¬ֳ  ֳ₪ֳ¸ֳ¢ֳ₪ ֳ ֳ³ ֳ ֳ§ֳ£... לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ספרים שהשפיעו עליי במיוחד


שלום לכם.

 

אוגניה החליטה להעביר לי שרביט, ולפי חוקי המשחק צריך לספר על ספרים שהשפיעו עליי במיוחד. כדי להימנע מצ'יזיות מיותרת, אנסה שזה לפחות יהיה מצחיק, אבל אני ממש לא מבטיח שכך יהיה. אז בבקשה:

 

סדרת ספרי הארי פוטר מאת ג'יי קיי רולינג: את הספרים האלו התחלתי לקרוא כמה שנים אחרי כל האחרים, כשמה שעיכב אותי הייתה הגישה העילאית והמתנשאת שהייתה לי בילדות (טוב, בסדר, אז לא רק בילדות) שאם יש משהו שיש עליו קונצנזוס אז כנראה שיש בו משהו לא בסדר. אחרי שהתחלתי לקרוא את הספרים נפל לי האסימון שלפעמים לקונצנזוס יש טעם סביר. אל תבינו אותי לא נכון, הארי פוטר הוא בעיניי אחת הדמויות הכי מעצבנות שידע עולם הספרות, ובחיי שאם וולדמורט היה הורג אותו לא הייתי מזיל דמעה (וסליחה אם עשיתי למישהו ספוילר). אבל, בכל זאת, אלו ספרים שנהניתי לקרוא, אז כנראה שכדאי לשפוט לפי הטעם ולא לפי כמה אנשים אוהבים את זה (תעזבו אותי בשקט, הייתי אז בן עשר, למה אתם בדיוק מצפים?).

 

החטא ועונשו מאת פיודור דוסטויבסקי: כי עם כל הכבוד לקונצנזוס, צריך לזכור שיש קלאסיקות שהן פשוט overrated.

 

יש אלוהים? מאת ריצ'רד דוקינס: כן, אני יודע, ריצ'רד דוקינס מתגלה בתקופה האחרונה כקסנופוב וסקסיסט שלא היה מבייש את ארצות הברית של שנות החמישים, אבל למזלי אף פעם לא הייתי בקטע של פולחן אישיות ואד הומינם, ככה שאני לא רואה איך זה מוריד מטיעוניו יותר מדי, ובסך הכל מוכיח שגם אתאיסטים יכולים להיות שמוקים מהשורה הראשונה. בכל מקרה, מעבר לכך שהספר עזר לי לעשות את הצעד הסופי לאתאיזם אי שם לפני כמה שנים, הוא טבע בי את המשפט "למה לא ללמד את הילדים לחשוב?". נימוקים לדברים שאני מאמין בהם חיפשתי גם לפני זה, כי בכל זאת כתבתי מאמרים עוד קודם לידיעתי על קיומו של הספר, אבל זה גרם לי לשנות גישה לציונות: שמתי לב פתאום שמצדיקים באמצעות הציונות כל דבר שיש עליו ביקורת (והביקורת טוענת לפוסט-ציונות, כי איך אפשר בלי?), למרות שלפעמים כל קשר בין השניים ברור פחות מהמצע האחרון של הליכוד, והתחלתי לשאול שאלות. בקיצור, מפה לשם, לא הפכתי לאנטי-ציוני או לפוסט-ציוני, אבל מבחינתי ציונות היא אידאולוגיה נטו, שאפשר להאמין בה ואפשר שלא והכל בסדר כי פלורליזם וזה, אבל לא מדובר בתורה שירדה מהשמיים אז אולי כדאי להפסיק לעשות ממנה כזו. אתם מוזמנים להגיד שאני לא ציוני, ממש לא אכפת לי.

 

הכרעות גורליות מאת איאן קרשו: נכון מדיי פעם אני מביא איזושהי דוגמא היסטורית או עושה פוסטים לא מצחיקים עם מנהיגי עבר שכותבים מכתבים לאהבלים שמתיימרים להנהיג את המדינה הזו? אז תאשימו את הספר הזה, הוא זה שגרם לי להבין שאני אוהב היסטוריה.

 

האיש במצודה הרמה מאת פיליפ ק. דיק: כי מסתבר שאפשר לקחת רקע מעניין כמו היסטוריה חלופית בה מדינות הציר שמנצחות במלחמת העולם השנייה, ולהרוס את זה עם עלילה מחורבנת.

 

ויש עוד הרבה, אבל אם הגעתם עד כאן זה מפתיע.

 

את השרביט אני מעביר לחזקוש ישורון, כי צריך שמשהו יגרום לו לעדכן את הבלוג.

נכתב על ידי , 11/10/2014 14:19   בקטגוריות חצי הומוריסטי חצי רציני, כי הייתי חייב לכתוב משהו, על עצמי, קצת תרבות לא הרגה אף אחד...  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מלי וחדר הסודות D: ב-12/10/2014 11:06
 



המדריך לתייר בבריטניה


טוב, אז באיחור ניכר אבל כמו שהבטחתי, הרי טיפים לכל מי שהולך להעביר את החופשה שלו בממלכה המאוחדת. סתם, זה לא באמת תופס לכולה, כי הייתי רק בלונדון, אבל עדיין יש פה כמה טיפים שיכולים להיות שימושיים.

  • נתחיל בדבר הכי אבל הכי חשוב: תביאו אוכל מהבית. כן, גם אם תכננתם טיול מדהים של שלושה שבועות בהם תחרשו את המקום מצפון לדרום וממזרח למערב וזה יצריך עוד מזוודה - את האוכל תביאו מהבית. כי אם לא, זה אומר לשלם הרבה בשביל אוכל נורמלי או לחלופין לשלם מחיר קצת יותר סביר (קצת, כן? בכל זאת בריטניה) על אוכל שיגרום לכם להצטער שיש לכם חוש טעם. אה, וגם יש מקום שמוכר את המנה - ואני לא צוחק - צ'יפס בפיתה. לא רק שהם פספסו את הרעיון, הם גם רוצים ארבעה ליש"ט על הדבר הזה (לא קניתי, אני לא כזה טמבל).
  • מה שכן, קנו בירה, כי לא רק שהיא טובה, אתם תצטרכו קצת אלכוהול כדי להתעלם מאיך שחשבון הבנק שלכם עומד להיראות כשתחזרו הביתה.
  • חדשות טובות לכל הקמצנים: בלונדון יש כמות יפה מאוד של מוזיאונים שהכניסה אליהם היא חופשית. תיהנו מזה, כי השאר יקר כמו הגלידה של נתניהו.
  • חדשות רעות לכל הקמצנים שאוהבים תיאטרון: כרטיס יעלה לכם הרבה. מאוד. כן, גם אם תצליחו לשים את היד על כרטיס יחסית מוזל (למעט כמה הצגות בהן יש הגרלות לכרטיסים מוזלים ממש). אבל זה מגיע לכם, כי אתם קמצנים.
  • כן, יש בלונדון מוסלמים. לא, זה לא ישר אומר שהם תומכים בדאע"ש.
  • אם יש לכם בעיות נפשיות אולי עדיף שלא תגיעו. פשוט היעילות של התחבורה הציבורית שם לעומת החוסר בה בישראל (של היעילות ושל התחבורה הציבורית) עלולה להכניס אתכם לשוק שעלול לפגוע בכם.
  • סייג: הרכבת משדה התעופה בלוטון למרכז העיר תגרום לכם לרצות להתאבד.
  • עוד דבר שעלול להפתיע אתכם: יש שם אנשים שממש יודעים לתת שירות.
  • סייג: אם רציתם להגיע לאתר שהוקם לזכר השריפה הגדולה של 1666 (The Monument) אבל שכחתם את השם, אל תשאלו את פקיד הקבלה במלון על "האתר שהוקם לזכר השריפה הגדולה של 1666", כי אז מה שיקרה זה שתמצאו את עצמכם עם הדפסה של הערך הוויקיפדי על השריפה, בו אגב לא הצלחתי למצוא את שם האתר.
  • במונומנט, אגב, יש 311 מדרגות. לאובדניים שבכם זו לא חוויה מומלצת במיוחד, כי המרפסת שבראש המגדל מאובטחת ברשת ברזל שלא רק שמונעת לצלם כמו שצריך, היא גם תמנע מכם לקפוץ ותהרוס לכם את שארית היום.
  • תירשמו ל-free tour: מעבר לזה שאתם משלמים למדריך כראות עיניכם ושזה מעניין, יש כאלו שייתנו לכם טיפים איך להשיג נקודת תצפית טובה על לונדון מבלי להוציא 11 ליש"ט על London's Eye.

טיסה נעימה.

נכתב על ידי , 26/9/2014 17:43   בקטגוריות הומור אוניברסלי, הומור בלי טעם, המדריך החלקי לנוסע לחו"ל, למה לי פוליטיקה עכשיו?, קצת תרבות לא הרגה אף אחד..., רשמים שלי  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The-Narrator ב-26/9/2014 21:59
 



אפס ביחסי אנוש


תרשו לי לחרוג ממנהגי לדבר על פוליטיקה כדי לחזור להרגל ישן ולדבר על הצבא, וכמו כן להמליץ על סרט טוב.

 

הסרט "אפס ביחסי אנוש" שכתבה וביימה טליה לביא מספר על מה שקורה במשרד השלישות במחנה שיזפון. החיילת זוהר (דאנה איבגי) מודעת לזה שתפקידה על גבול המיותר, והיא מעבירה את זמנה בהעברת זמן ובהתנגחות עם המערכת; דפי (נלי תגר) היא חיילת שקשה לה עם שיזפון וחולמת על מעבר לקרייה, ועד אז היא מתפקדת כמש"קית גריסה; הקצינה רמה (שני קליין) היא המפקדת של המשרד, והיא לוקחת את התפקיד שלה באופן קשה (כמו כל קצין בצה"ל). משם, הכל הולך כפי שהוא הולך בצבא המוסרי בעולם: עקום. ממש.

 

בהתחלה, כשראיתי את הטריילר, הייתי בטוח שמדובר בגרסא קולנועית לסדרת הטלוויזיה "פרופיל 64", סדרה שמספרת על קצין קרבי שהודח מהיחידה שלו והולך לפקד על קורס מודיעין לבעלי פרופיל נמוך במיוחד, כשהקומיות נובעת מהפער שבין מה שהקצין מכיר מהשטח לבין מה שקורה אצל אנשים שהפרופיל שלהם נמוך מ-72. הסדרה אמנם הראתה מצב אבסורדי, אבל הראתה דיי במדויק מה מתרחש אצל 70 אחוזים מחיילי צה"ל (זה לפחות המספרים שמספרים לנו עליהם בטירונות). אבל מסתבר ש"אפס ביחסי אנוש" עושה הרבה יותר מזה - הוא לא עושה שום דבר מיוחד.

 

מה פירוש? כל מה שהסרט הזה עושה זה לקחת את מה שקורה בצה"ל ולחבר לו סיפור מסגרת: כל אחד הכיר את החייל או החיילת שהיו מוכנים להגיד לקצינים את האמת בפרצוף ולחטוף על הראש בגלל זה; כל אחד מכיר את החיילים ששנאו שנאת נפש את הבסיס שלהם ואת על הדרכים בהם הם ניסו לצאת משם ואם אפשר גם מצה"ל; אבל יותר מכל - כל אחד הכיר את הקצינים שהיו נשמעים כמו ערימת קלישאות שהם למדו בבה"ד 1, עם השפה הקלוקלת ("כימים וכלילות" - הברקה), אחוות היחידה הלא קשורה, ובקיצור, קצינים יקרים, אתם מכת מדינה. וכמובן, לא נשכח שתמיד מי שנמצא אשם בסוף זה הש"ג.

 

וזה מצחיק, כי זה כל כך מוכר. כל אחד מזהה שם את עצמו, וצה"ל מוצג בשיא טמטומו וחוסר יכולתו לתפקד, כשהשלישות היא רק דוגמא מייצגת, על שלל החיילים המיותרים שהיה אפשר לשלוח לעשות תואר ו/או לעבוד, וככה לחסוך לכולם כסף ועוגמת נפש. את כל זה הסרט עושה בסרט שכולל כמעט ורק נשים, על מדים, אבל מצליח להימנע מסקסיזם. אבל הסרט עושה יותר מרק להצחיק: הוא עושה סאטירה אמיתית, כזו שצוחקים ממנה, אבל גם חוטפים ממנה אגרוף חזק בבטן. כי זה מצחיק, אבל אז נזכרים שכולנו הכרנו את החיילים האלו שסבלו ממצוקה נפשית, שלא באמת רצו להיות חיילים, ושכולם פשוט התעלמו מהמצוקה שלהם, ולא רק הקצינים אלא גם חלק מחבריהם ליחידה שראו בהם "מפונקים" ו"בכיינים".

 

מדובר בסרט שבאמת, למעט כמה סצנות שבכל זאת הולכות לכדי אבסורד (והן לא רבות), מציג פשוט בצורה מדויקת את מה שקורה בצבא, את כל מה שרע בצבא, ומוסיף קצת פאנצ'ים כדי שלקהל יהיה קצת יותר קל לעכל את מה שעולה מולו. איני יודע אם זו הייתה הכוונה של יוצרת הסרט טליה לביא, אבל בהתחשב בעובדה שהיא כבר עשתה סרט קצר על נושא של התאבדויות בצבא, לא אתפלא אם אכן לכך כיוונה. אבל גם אם היא התכוונה למשהו אחר, זה מה שיצא. בשורה התחתונה, המלצתי היא להראות את הסרט הזה לכל קצין שאחראי על יותר משלושה חיילים, ולאחר מכן להגיד לו "זה מה שקורה גם אצלכם בבסיס, וזה קורה בין השאר גם בגללכם, אז תתחילו לטפל בזה". אבל גם אתם יכולים לראות אותו, לא יזיקו לכם שעתיים של כיף.

נכתב על ידי , 29/6/2014 18:34   בקטגוריות אנטי ממסדי, הצעות לעולם טוב יותר, למה לי פוליטיקה עכשיו?, קצת תרבות לא הרגה אף אחד..., רק בישראל, ביקורת, צבא  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של golum ב-21/7/2014 14:47
 




דפים:  
55,411
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , תקשורת ומדיה , הומור וסאטירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאוריה בר-מאיר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אוריה בר-מאיר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ