לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בן: 31

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2009    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2009

סיפור עם סוף טוב


סוף אוגוסט 2009

 

עוד שנה עברה. אני חושב שבסיבוב הזה אני שונה. אולי כבר לא אחזור להיות מה שהייתי פעם. יכול להיות שזה דווקא דבר טוב, ויכול להיות שזה משהו רע. אני עוד לא סגור על זה. אבל אל תדאגו, אני אודיע לכם כשאחליט.

יש כנראה איזה גיל כזה שבו מבינים שהקוביות שעיטרו פעם את הבטן הולכות להופיע מהיום והלאה רק בתוכניות ריאליטי בטלוויזיה והן יהיו שייכות למישהו אחר. מישהו חצוף יותר. מוחצן יותר. צעיר יותר. מישהו שהוא כבר לא אני. אני מרגיש בגיל הזה בדיוק. אני כבר יכול לזהות ברחוב מי סטודנט חדש ומי לא. תכונה שפעם לא ידעתי שקיימת. זה מדהים. אפשר לראות אותם הולכים עם תיק על שתי הכתפיים, עם מלתחה מצוחצחת וחדשה מתאילנד או מהתקופה האחרונה, שיש להם עדיין כסף לבזבז ברשתות גדולות. הם פאקינג רצים (רצים!) כדי להספיק לקו 5. ראיתי אחד כזה לפני כמה ימים עובר ברחוב שבו אני גר. הוא נראה לי כמו תלמיד תיכון. ואני יודע שאני הייתי בדיוק ככה פעם (אולי אפילו יותר גרוע). ושלא תבינו אותי לא נכון, אני שמח לגמרי, ולא מתגעגע או מתחרט על משהו שלא עשיתי פעם כי אני באמת מרגיש שעשיתי את כל מה שרציתי מתי שרציתי. ועדיין, אני לא יכול שלא להרגיש את ההרגשה הזאת באוויר של משהו חדש, של תקופה אחרת שמגיעה.

 

סיימתי גם את הסמסטר הזה מתנשף כמו מתאבק שהולך ליפול בסיבוב הבא. אני מתיישב על השרפרף הקטן שבפינה ומ' והמשפחה שלי עושים לי מסאז' מדומה בכתפיים ושופכים עליי דלי של מים קרים. "אתה יכול. אתה תהיה מהנדס. רק אל תיפול בסיבוב הבא", הם מדקלמים לי את המנטרה. ואני יושב שם עם טעם של דם בפה ושואל את עצמי- "מעניין אם אני אצליח לשרוד. שרדתי עד עכשיו, לא?". חוכך בדעתי כמו הוגה דעות יווני, כאילו שוכח שעוד רגע אמצמץ ויעבור שוב הזמן ואמצא את עצמי בתוך הזירה. למי יש זמן לחשוב, תגיד לי?

איפושהו בתוכי אני באמת משלים עם האנלוגיות הכי מפגרות שלי- שאני כמו זונה. אני נדפק ונאנס לפעמים אבל בסה"כ אני הבאתי את עצמי לזה מתוך אמונה שאין דרך אחרת. כך שלא צריכות להיות לי תלונות לאף אחד אחר מלבדי אם קשה לי ורע לי. עולם האקדמיה הוא נפלא והוא מרחיב אופקים אך בסופו של יום הוא מתאים כדרך חיים לאנשים אחרים שהם לא אני. זה הכל. אז נשרוד את מה שעוד נשאר ונהנה מהתקופה הזאת כי לאחריה נהפוך להיות אנשים אפורים שיהיו רכושם של תאגידי הייטק גדולים. נתנחם בכסף וגאדג'טים שיפצו על הזמן שילך לאיבוד ונשלה את עצמנו שאנחנו חופשיים. במחשבה שנייה, בעצם, אולי לא כזה רע להיות סטודנט אחרי הכל.

שנה ד'... הדבר שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן. קינאתי כל כך באנשים האלה שנראו לי אז מבוגרים, אחראיים, חכמים ולמודי קרבות של אקדמיה. ואני לא יכול להשתחרר מהריח הזה של משהו חדש באוויר, שינוי שעוד מעט מגיע ולאחריו רשמית לא אהיה אותו אדם שהכרתי.

 

שבוע שלם של העברת דירה. על הדרך גם עשיתי דיאטה (זה די קל לא לאכול כשעסוקים מאד. תנסו). בבית הישן נראה לי שעשיתי הכל חוץ מלשפוך אקונומיקה על הקירות. ככה זה אחרי שלוש שנים באותו מקום ששנתיים מתוכן הדירה שימשה לי כדירת רווקים (בשביל מסיבות קצף מטורפות, ים של אלכוהול וכוסיות ממדעי הדשא שהתקיימו רק בתוך הראש ההזוי שלי). למדתי מלא דברים על בשרי- קודם כל שמסיר שומנים לא באמת מרזה. הוא רק אוכל את העור וזה לא כיף. שנית, התנור שלי בדירה אשכרה היה בצבע לבן. לא חום! לא אדום ספגטי מלוכלך!. לבן!. זה היכה אותי בתדהמה.

בדיוק באותו זמן רז פינה את הדירה שלו לקראת המעבר לכפר סבא, לעבודה חדשה. כשני הרומנים שאנחנו וכמיטב המסורת הרומנית העברנו כל יום בעצמנו דברים כבדים מהדירות שלנו והתבשמנו בריח של זיעה. היה חסר רק אופניים ואז היינו נוסעים 30 ק"מ לחוף דלילה באשקלון כדי לטבוע בשחייה לילית. בסופו של השבוע, ובאותו יום, כאילו בתזמון מושלם, עזבנו אני ורז את הדירות שלנו. הוא עלה צפונה ואני נשארתי בבאר שבע. רגע לפני שאני מעביר את המפתחות לידיים אחרות, הסתכלתי בפעם האחרונה על הדירה העירומה שפעם הייתה הבית שלי. נזכרתי בכל התקופות שעברתי בדירה הזאת. נדמה כאילו עבר הרבה יותר זמן משלוש שנים. נזכרתי בכל ערב מאז שהתחלתי ללמוד שהייתי יושב עם רז לכוס קפה בסלון. כל השיחות שלנו, הפחדים שלנו מקורסים קשים ומאבטלה, הפרקים של "המגן", "רצח מאדום לשחור" ו"האוס". הסרטים הקלאסיים הגרועים (בחלקם) של רז שראינו באדיקות כמעט דתית ב-DVD, השמחות והעצב של שלוש שנים... כולם הדהדו מהקירות. והכל התמצה לכדי רגע אחד בודד ושקט מתחת למנורה שבסלון. כיביתי את האור אחריי ויצאתי. נפרדתי מהזיכרונות. זו הפעם האחרונה שאדרוך בדירה הזאת.

בסוף ימים ארוכים של העברת דירה, התיישבתי עם מ' בחוץ כדי לשתות תה באוויר הלילה הקריר של באר שבע בדירה החדשה שלנו ביחד. החיוך שלה מפיג ממני את הלחץ והליטוף שלה ממיס ממני את השכבות העבות של עצבים מרוקאיים אחרי יום שלם בשמש. עכשיו אני רגוע... ולמרות שהסרחתי מחומרי ניקוי וזיעה, הריח הזה שבאוויר רק הלך והתגבר לא עזב לי את האף. ריח של תקופה חדשה, של מקום חדש, של חיים אחרים. ריח של שינוי.

 

 

 

תחילת ספטמבר 2009

 

השגרה הנפלאה חלחלה אל חיי. ימים שלמים של הכנת מטבוחה בבישול איטי או חומוס ביתי. כושר כל בוקר וכוס קפה של צהריים עם אמיר בכל יום שלישי במקום הקבוע שלנו. בשאר הזמן נותר לי מספיק כוח כדי לשחק במחשב או לצפות בעונות שלמות של "הרובוטריקים" עד שמ' מגיעה מהעבודה כדי להוציא אותי לטיול (אני לפחות משלים עם העובדה שגברים הם כלבים, אז תירגעו כל יפי הנפש).

 

נסענו אני ומ' לאשקלון לכמה סידורים והחלטנו לקפוץ למרינה. התיישבנו במסעדה ממש ליד המים ורק אז זה היכה בי. נזכרתי איך בכל הזדמנות של חיי כשנסעתי לים הגעתי לאשקלון, אל אותו החוף או שניים המוכרים, אל אותה מרינה. לא יודע למה אבל חלקים קצרים מהחיים שלי פשוט רצו לי על רקע הנוף המוכר הזה שהיה חדש למ'. נזכרתי בילדות. כשהיינו מגיעים לחוף עם אבטיח ואבא שלי היה קובר אותו בחול ממש בקצה המים כדי שיתקרר עד שנאכל אותו. אני זוכר את אמא שלי מתחת למשקפי שמש עבות, קרם הגנה ושמשייה חבוטה שסחבנו איתנו לכל נסיעה לים. נזכרתי בגיל 18 ובנשיקה עם עדי על השובר גלים של המרינה באיזה לילה אחד קר. לא הייתה שם הרבה רומנטיקה כמו שהייתה התמימות הילדותית הזאת. נזכרתי בתקופה שאחרי הצבא. הריצות על החוף פעמיים בשבוע במשך כמה חודשים בשביל להתמודד עם המוות של ברדוגו וניר במורג. חזרתי שוב אל המציאות והסתכלתי על מ'. היא נראתה כל כך יפה. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שישבתי במסעדה הזאת על המרינה. בלי שום דאגה על הראש ובאמצע היום, כשכל העולם התרוצץ מסביב בעבודה ובעיסוקים אחרים. ורק אני חלקתי רגע קטן ולא משמעותי עם זאת שאני אוהב. אחר כך הלכנו לטייל קצת על החוף ומ' הורידה את הסנדלים ורצה על קצה המים. היא ממש אוהבת את הים והאמת שגם אני צריך. באותו ים אלף קילומטר משם נפגשנו על ספינה שעגנה בטורקיה. אני מאבטח והיא הנוסעת. נכון שזה ממש נשמע כמו רומן נסיעות זול ונכון שקצת כעסו עלי שנעלמתי להם לשעתיים. אבל תודו שזה נשמע כיף לצאת לשחק ביליארד בדייט ראשון בבית קפה בטורקיה. שוב חזרתי אל קרקע המציאות ומ' אספה צדפים לא רחוק ממני. השמלה הלבנה שלה עם הפרחים התנופפה ברוח הקלה. הסתכלתי רחוק אל סירה קטנה באופק, ושוב תפס אותי הריח המתוק הזה שהגיע הפעם מהים. ריח של התחלה חדשה. של חיים אחרים. של אני שמעולם לא הייתי. כמו ריח שמביא לך געגוע וציפייה באותו זמן. ריח אוויר קריר ולח של תחילת הסתיו יחד עם ריחו של גשם חדש על אדמה מאובקת. ריח של שינוי. של דף חלק. רענן. ואני לא יודע אם זה טוב או רע אבל זה מרגיש פתאום קרוב.

 

 

 

אמצע ספטמבר 2009

 

אני חוזר לבד מיום קניות ברמת גן. תמיד כשאני על כביש 40 לכיוון באר שבע, איפושהו אחרי קריית גת, בדיוק בשעה הזאת של היום שכולם כבר די מסכימים שהיום הזה עוד מעט מסתיים. תמיד בשעה ובמקום הזה אני מרגיש צורך לפתוח חלונות ברכב ולזייף בהתלהבות את השירים שאני אוהב. אני לא יודע למה אבל זה גורם לי להרגיש חופשי. זה בטח משהו שפבלוב היה חוגג עליו אבל זה עושה לי כל כך טוב, אז כנראה שזה לא דבר רע אחרי הכל. יש שירים שבהם אני סתם מקשיב ופתאום שוקע במחשבות. כל מיני מחשבות על מה שנוגע בחיי וגם מה שלא. על מי אנחנו ומה אנחנו בכלל עושים כאן. מה עושה אותי מאושר ומיהם האנשים שעושים אותי שלם. השיר To Wear Sunscreen  הוא אחד מהשירים האלה... לאט לאט אני נכנס לטייס אוטומטי בנהיגה ופשוט שוקע בשיר...

גבירותיי ורבותיי, חבריי הסטודנטים, הכיתה של שנת 2009. אם הייתי יכול להשיא לכם רק עצה אחת, הרי שזה יהיה קרם הגנה. התמורה בטווח הארוך שנותן קרם ההגנה הוכחה על ידי מדענים בעוד שלהמשך דבריי אין ביסוס מוצק פרט לנטיותיי האישיות.

ואם זה משנה למישהו אז זאת העצה שלי... אל תלך לקניות כשאתה רעב. אתה באמת רוצה לאכול ולא להסתובב עם עגלת קניות מפוצצת בגחמות של ארוחת שבירת צום. אל תשב על הספות של המנצ'ילה עם מכנסיים קצרים ואל תשנורר סיגריה מהברמן. זה לא טוב לעור וזאת לא סיגריה רגילה. השתמש בחוט דנטאלי. אתה לא מכוער. 20 שנה מעכשיו תסתכל בתמונות של עצמך ותראה כמה היית יפה וכמה הזדמנויות היו לפניך. לעזאזל, זה נכון אפילו לגבי 5 שנים מעכשיו.

אתה לא שמן כמו שנדמה לך. לפעמים אתה שמן קצת יותר. אבל זה רק בגלל שאתה לומד וטוחן חטיפים כל היום. תתמתח. תעשה כושר ותזיז את עצמך. הגוף שלך הוא מכונה משומנת ומדהימה שעם הזמן רק תלך ותתקלקל. נצל אותה בחוכמה.

אל תציף את הראש שלך בדאגות. אתה אף פעם לא תהיה באמת מאושר מחר אם לא תדע ליהנות ממה שיש לך היום.

אל תיקח קשה תחרויות. לפעמים אתה מנצח, לפעמים אתה מפסיד ולפעמים אתה נכשל בקורסים ובוכה אפילו שאתה כבר ילד גדול. אתה לא כישלון. כישלונות הם האנשים שמסוגלים לחיות חיים שלמים מבלי לשאול את עצמם את השאלה "לאן?" או אנשים שכל החיים שלהם לא ירגישו שלמים עם התשובה שהם סיפקו לשאלה הזו.

צרוך הרבה סידן. גם חלבונים וברזל. לעזאזל פשוט תיקח ויטמינים אם אתה לא עוקב.

תן לאנשים שמתעקשים על זה לעקוף אותך בתור. החיים שלהם רחוקים מלהיות כמו שלך ואתה יכול להרשות לעצמך את ההשפלה.

אל תאסוף ידידים. בחר את החברים. לכל מקום שתגיע בחייך תדע שהגעת גם בזכות עצמך אך בעיקר בזכות חברים טובים שהיו שם בשבילך כשהיית צריך אותם.

אל תעשהAir-Guitar . זה יגיד שאתה בתול או סתם לא בוגר.

אל תפחד לשנות את חייך. אל תתמכר לתחושה מוטעית של שגרה שקשה לשבירה. אל תמשיך במשהו רק בגלל שהתחלת אותו והתרגלת אליו. גם לרע אפשר להתרגל וזה לא בהכרח מה שטוב בשבילך.

כל עוד יש לך את העצמאות והתודעה שלך אתה כל יכול בעולם הזה וכל הדרכים פתוחות בפניך. יגיע גיל שלא יהיה לך אף אחד מהשניים ואז כבר יהיה מאוחר מדי.

אין דבר כזה לחכות לזמן המתאים לשינוי. השעה היפה ביותר היא שעה אחת קודם.

תעיז. דבר גם כשמסביב כולם שותקים. צא לפעמים מהקופסה. חלק מהאנשים המעניינים ביותר שאני מכיר הוגדרו כמפגרים, דפוקים ומשוגעים על ידי אותם אנשים שסירבו להאמין בחוסר המעוף של עצמם.

תפרגן. אבל באמת לפרגן לאחרים. שום כישלון של מישהו אחר לא יהפוך אותך לאדם טוב יותר, מצליח יותר ויפה יותר. תעזור למי שאתה יכול לעזור. יום אחד אתה עלול להיות במקומו.

אל תתעכב על חוסר החלטיות ורחמים עצמיים. הדברים הרעים שבחיינו פשוט קורים לנו אבל הדברים הטובים הם מעשה ידינו בלבד.

אל תשכח שהאושר שלך הוא לא מצב אלא עניין של השקפה.

שום דבר הוא לא נורא כמו שהוא נראה ותמיד יש יותר גרוע. תיאלץ לסמוך עלי בזה.

תרקוד לבד. זה משחרר ועושה טוב לנפש. אל תרקוד בבראקה. אתה תסיים את הערב עם פחות כסף ועם בדיוק אותה תחושה של בדידות. אל תהיה עסוק בלתכנן שנה קדימה. נסה לשפר את החודש הקרוב. זה עדיף.

אולי תתחתן. אולי לא. אולי יהיו לך 19 ילדים בדירת חדר בבני ברק ואולי לא. אולי תתגרש בגיל 40 ואולי תזכה לחגיגת 50 שנים של נישואין עם אהבת חייך בלקלף איתה תפוח על ספסל בפארק ולהציע חתיכות לילדים שהם בכלל לא הנכדים שלך.

אל תפחד מהמוות אבל אל תתגרה בו. הרשה לעצמך לזרוק לפח ספר שכולם אומרים שהוא טוב אך אתה לא נהנית ממנו ותהיה שלם עם זה. הרשה לעצמך לראות סרטים שלא יוצרו במטחנת קיא הוליוודית. אל תראה כוכב נולד או סדרות ריאליטי רק בגלל שאין משהו אחר בטלוויזיה. שעמום זה לא תירוץ עלוב. זה סתם עלוב.

נשום אוויר ולא עשן. שתה מים ולא אלכוהול. אכול ירקות, פירות ושלוש ארוחות מאוזנות ביום. אם תצליח לעשות את זה ספר לי איך הצלחת.

אל תיתן לאנשים אחרים עצות שאתה לא יכול ליישם בעצמך.

החיים הטובים הם לא הפנטזיות שאתה רואה בטלוויזיה אלא הרגעים הקטנים שבהם אתה עושה משהו חדש שאיננו כולל צפייה בה. אל תקרא שירה. רושמים אותה אנשים עצובים וקוראים אותה אנשים שמכורים לכאבי לב.

כשאתה קונה לעצמך משהו בקש שיעטפו לך את זה בעטיפת מתנה. זה כיף לקבל מתנות אפילו אם הן ממך. חייך לפחות פעם אחת ביום לעצמך בראי. אם תוכל גם לחייך אל אחרים- אשריך. עשה בכל יום דבר אחד בשביל עצמך ודבר אחד בשביל מישהו שהוא לא אתה. ובכל מקרה אתה יכול לסמוך עלי בקטע של הקרם הגנה...

 

 

 

ראש השנה  2009

 

מ' בילתה בקריית גת את ערב ראש השנה. הלכנו לישון עייפים אבל היא הייתה גם קצת חולה. היה לי מאד קשה להקים אותה מהמיטה בשעה שבע בבוקר ולגרור אותה עם חום קל אל הרכב כדי לעשות טיול קטן בחיק הטבע לפני שכל עם ישראל יעשה מנגלים בכל מקום. אני יודע, אני אגואיסט. אבל זה היה לי ממש חשוב. ליד רמת בית שמש עלינו לתל צרעה. הנוף משם מדהים. למרות שהייתי שם כבר כמה פעמים בחיי, בכל פעם מחדש הלב שלי פעם חזק וגם הפעם לא הייתה שונה.

מ' התיישבה חלשה ועצבנית על האבן הגדולה שבקצה המצוק והמשיכה להתעצבן עליי כשכרעתי ליידה ודחפתי לה ליד הפנים מה שהיה נראה כמו מצלמה של פלאפון שחור. לקח לה כמה שניות כדי לשים לב לנצנוץ אחד חשוד של אבן מהסוג שאומר שיש לי הצעה שהיא לא יכולה לסרב לה.

 

באותו רגע מיכל חדלה מלהיות מ' והפכה להיות החוט העבה ביותר באריג שמרכיב את העתיד שלי. העתיד שלנו.

ישבנו וצפינו בנוף המדהים הזה של שדות בצבעי ירוק וזהב שעוטפים שני אגמים, של יערות איזור לכיש שנשפכו בנדיבות על הגבעות שמסביב ובאופק הרי חברון וירושלים. השקט של הבוקר השתלב עם השמחה הגדולה והאינטימית הזאת של בשורה שאף אחד עדיין לא יודע. בדיוק אז שמתי לב שכבר כמה ימים שאני לא מריח את הריח הזר והמוזר הזה שליווה אותי בתקופה האחרונה. נראה לי שהתרגלתי אליו.

"תראי איזה נוף", אמרתי למיכל כשחיבקתי אותה, "העתיד נראה כל כך ורוד מפה".

"אתה חושב שיהיה לנו טוב?", היא שאלה.

"אני לא יודע", עניתי לה הכי כנה שאפשר, "אבל אני יודע שנעשה הכי טוב שלנו".

 

 

 

הסוף

 

פה הסיפור שלנו מסתיים. אני בטוח שיהיה לי יומן חיים חדש אבל במקום שונה ובשפה אחרת לגמרי. אני חושב שאולי הפעם אשמור אותו לעצמי. שלוש שנים וחצי מחיי בתוך שורות הבלוג הזה. זה גורם לי לחשוב על כל מה שאפשר לעבור ועברתי בפרק זמן שכזה. עבודה, אהבה, טיול ראשון לחו"ל, דירה, אוניברסיטה, כאב הפרידה, טיול/עבודה מטורף בספינה בלב הים התיכון, חברות אמיתית, אהבה חדשה, גירושין, החתונות של אורלי, הילה ועדי שגדלו איתי יחד על הריצפה עם הבימבה הצהובה והמשחקים בבית של סבתא חנה, תינוקות חדשים שבאו לעולם, מוות, הסתגלות, התבגרות, השלמה והתחלה חדשה. בלי טיפה של ציניות הפעם- רציתי להודות לכולכם. לקוראים, למגיבים, לאלו שהשארתי מאחור כשהמשכתי בדרך אחרת, אלו שפגעתי בהם ושכחתי או התביישתי להגיד סליחה, למשפחה שלי, לחברים הטובים האמיתיים שלי שיודעים שאני מתכוון אליהם כי זה מה שעושה אותם לחברים טובים. לאוהבים אותי וגם לאלו ששונאים אותי מסיבה ידועה או לא ידועה. אתם הפאזל של החיים שלי ובלעדיכם לא הייתי אותו אדם שאני מכיר היום.

 

השעה עכשיו מוקדמת בבוקר ואני ומיכל צריכים למהר ולהספיק לעלות על אוטובוס ואחר כך למטוס שייקח אותנו רחוק אל הזריחה האחרת בצד השני של העולם, איפה שיש חופים לבנים ומים צלולים, שייק אננס בטעם גן עדן ודקלים גבוהים. כשתקראו את השורות האלה נהיה כבר רחוקים. להתראות חיים ישנים.

נכתב על ידי , 22/9/2009 05:04  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





8,429
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , סטודנטים , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להבחור מהדלת ממול אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הבחור מהדלת ממול ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ