לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

Married with parents

It's only cheating if you get caught
Avatarכינוי: 

בן: 33

Google: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2014    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

3/2014

אם ערפד מת, קוברים אותו במיטה?


ערב טוב אל, 

המשימה שלך, אם תבחר לקבל אותה, היא ללמד את העולם על מחלת העצלנות והעל האפליה הקשה ממנה סובלים הלוקים בה. 


על החתום,

ארגון העצלנות החשאי


ההודעה הזאת תשמיד את עצמה מתישהו. 

-

 

חשבתם שהתבכיינתי מספיק, אבל עבודתו של דוחה-משימות לעולם לא נגמרת, והגיע השעה לספר לעולם על מה שאנשים כמוני עוברים מדי יום.

 

כשהייתי צעיר, לא ידעתי שאני חולה. בקיץ לפני י"ב נרשמתי לקורס פסיכומטרי בתיכון, ובין הספרים שקיבלתי היה מילון אותו יש לשנן לבחינה. ביום הראשון למדתי את המילים שמתחילות באות א'. ביום למחרת הייתי צריך ללמוד את האות ב', אבל חשוב היה לא לשכוח מהמילים ב-א', אז חזרתי עליהן, ולא למדתי יותר שום דבר נוסף. כך עשיתי גם ביום שאחריו, ובכל יום אחר בו ניסיתי ללמוד. בשלב מסוים, כבר לא היה אכפת לי מהבחינה, ופשוט רציתי לראות שאני מסוגל ללמוד איזשהי אות אחרת. זעמתי על עצמי. קבעתי שאני לא בן אדם, אם אני לא מסוגל לקרוא עמוד אחד עלוב בספר. החלטתי שאני לא מוותר הפעם. אך ללא הואיל. כך חלף לו קיץ מבחיל בו הצלחתי ללמוד רק את המילים באות א'. לא הייתי מסוגל להביט בעצמי באספקלריה. 

 

עצלנים זאת מילה יפה לאנשים שסובלים מהמחלה הזאת. מונח יותר מדויק לתיאור עצלן כרוני הוא 'מקולקל'. כמו מכשיר, אם יש משהו שנועדת לעשות, ואתה לא מסוגל לעשות אותו, אתה מקולקל. והמילה היפה הזאת שמפילה את כל האשמה עלינו, מסיטה את תשומת הלב מהעוול הנורא שנעשה לנו על ידי האנשים התקינים. 

 

אנשים תקינים עושים תמיד את מה שהם צריכים, לא סוטים מהמוסכמות, ולא מסתכלים למטה. ובגלל שהם לא מסתכלים למטה, הם לא זוכים אף פעם לגלות את העולם הרקוב שנמצא ממש מתחת לאף שלהם, העולם שלי. הבורות הזאת של התקינים היא המקור האמיתי לסבל של המקולקלים. יותר מחוסר היכולת למצות את עצמם. 

 

אני שונא אוטובוסים. הם עצב על גלגלים. תמיד נמצאים בהם אותם האנשים. יש את הזקנה הרוסיה עם העגלה ופני האבן. בגיל 16 היא הוציאה לעצמה את התוספתן עם אולר והרגה דב בידיה החשופות בגלל שהוא לא הסתכל עליה כמו שצריך. כל קמט על פניה נחרט בעקבות מוות של אחד מילדיה בסופת שלגים. היא תמיד עולה ראשונה, בגלל שאחרים יודעים על הקטע עם הדב. אליה מתווספים תריסר ערסים, כמה חיילים מחוצ'קנים, חיל קרבי בן 20 שבגלל הזקן נראה כמו אבא שלי, כוסית עם יותר מדי איפור וסטודנטים בינוניים עם משקפי שמש. ומעל כל זה מפוזרים דוס שמן ומקבץ של אנשים עם דברים מוזרים על הפנים והצוואר, שכל תפקידם בחברה הוא להיות אנשים עם דברים מוזרים על הפנים והצוואר. 

 

בכל פעם שאני עולה לאוטובוס, אני נרתע מאיך שהאנשים שעלו לפניי מסתכלים עליי. "אני לא אחד מכם!", אני רוצה לזעוק. "אני פה במקרה", "אכפת לכולכם אולי לרדת ולעלות על אוטובוס אחר? אני פשוט ממש רוצה להיות לבד עכשיו" ו"אל תתרגלו אליי. זה לגמרי זמני הדבר הזה"  אלה הן הרטינות האילמות אותן איקח איתי לקבר. כבר לפני שנים קלטתי את ההכחשה: אני נוסע באוטובוס באופן-חד-פעמי פעמיים ביום, כל יום. אז למה כ"כ חשוב לי להיות מעל האנשים האלה, שעושים בדיוק את מה שאני עושה? אבחנתי את מקור הבעיה - אני האליטיסט העני בעולם. אני מביט דרך חלון של אוטובוס מעופש על בחור שנוסע במכונית יוקרה שאין לה גג נפתח, וחושב לעצמי שהוא לא ראוי לקבל את ידה של הבת ההיפוטתית שלי. ואני בכלל שונא אותה. 

 

כשאני חושב על זה, נסיעה באוטובוס זאת אחת החוויות הסוריאליסטיות ביותר בחיי. אם תשכחו לרגע, שאני נמצא שם כדי להגיע ליעד כלשהו - ולרוב אני שוכח - אז מתקבל מצב שעל אף שאני בקושי מסוגל לחיות בלי להתאבד בעולם שבו קיים איפשהו אחד מאותם "יצורי אוטובוסים", אני מעביר שעתיים בכל יום חול בלהתחכך בהם. כל יום במשך שעתיים אני נמצא בתוך קופסה נעה מוקף בעשרות אנשים שאני שונא. ואנחנו פשוט נמצאים שם, קרובים מתמיד, מריחים אחד את השני ושונאים בשקט. "היי, בא לך להנות בזמן המוגבל שיש לך על פני האדמה?" "הלוואי והייתי יכול, אבל אני חייב ללכת עכשיו לעמוד איזה שעה מעוך בין שתי אתיופיות בתוך קופסה מסריחה שמטלטלת אותי". כולם חושבים שנולדו בתקופה כל כך מוצלחת בגלל כל הקידמה הטכנולוגית, אבל כל עוד נולדנו לפני העידן בו לכל אחד יש מכשיר טלפורטינג פרטי, אז באותה מידה יכולנו לגור במערה ולהתלהב מהפלא הטכנולוגי שהוא מקל עץ. 

 

בכל אופן, היום בבוקר, כשירדתי מהאוטובוס הראשון במרכזית והלכתי לרציף שלי, להמתין לחלק ב' של הפנטזיה, חלפתי על פני כולם תוך כדי העמדת פנים שאני ממשיך לרציף הבא, ואז נעצרתי בפתאומיות בראש התור. כולם ודאי שנאו אותי, אבל הייתי עם אוזניות ועם הגב אליהם, ומוכן למות בשביל לשמור על המקום שלי. כעבור מספר רגעים, הגיע איזה חייל שימפנזי במיוחד, ונעמד לצידי, כאילו אין תור מסודר שצריך לעמוד בו. הקרסול שלו היה מעט לפני שלי, אבל הרגשתי שאני גובר עליו בזכות המרפק שכביכול הצבתי בהיסח דעת כך שיחסום את שלו. לצערי, כשהגיע האוטובוס, בזמן ששלפתי את את הכרטיס, הוא נדחף לפני, הציג בחטף תעודה לנהג והלך לשבת. וכך במקום להיות השני אחרי הזקנה, הייתי השלישי. זה אולי לא נשמע לכם נורא, אבל אל תשכחו שיש רק שני מושבי יחיד. הוא והזקנה תפסו אותם, ואני נאלצתי להחליט אם אני רוצה לשבת ולדון את הירך שלי להיצמד באירוטיות לזו של ערס שמן, או פשוט לעמוד ולקוות לטוב. אז עמדתי וקיבלתי רע. האוטובוס היה מפוצץ כך שבקושי הצלחתי להחזיק בעמוד. ובאחת העצירות הפתאומיות איבדתי את שיווי המשקל, ורק הודות לכמה תנועות ספק סייף ספק בלט הצלחתי למנוע קריסה מוחלטת על הרצפה. אני בטוח שכולם שמו לב, וצחקו עלי בליבם. זה ודאי הוריד את הסיכויים, שמישהו באוטובוס חולם בהקיץ על כך שאני למעשה גאון שכלוא איתם כנגד רצונו, לאפס. 

 

מאוחר יותר כשהגעתי לעבודה, נתקלתי במישהו שבעבר היה איתי באותה קבוצה, וגם די עזר לי להתאקלם. הוא הזמין אותי להצטרף אליו לקפה, שזה מנהג מקובל אצלינו בבקרים, ואני לא ראיתי סיבה לסרב. למרות שחיפשתי. זה לא שאני שונא אותו, פשוט הוא אדם תקין ואני לא מסוגל לנהל איתו שיחה. לא אכפת לי אם הוא מסתדר עם מכונת הכביסה החדשה שלו, ואני מרגיש נורא כשאני מזייף עניין, כי נדמה לי שכולם יכולים לראות שאני מתחזה. 

 

הוא שאל אותי מה חדש, ואני חשבתי שאולי זאת ההזדמנות שלי להפסיק להיות מזויף. אמרתי שאני עצבני בגלל שאפשרתי לחייל לשבת במקום שלי. בן שיחתי הוא קצין לשעבר, וכיאה לעברו, אמר שזאת מצווה לפנות מקום לחייל. למרות שאני לא יכול לזלזל בצה"ל בגלוי בפניו, החלטתי להתעקש, ועל אף שסיגלתי לי טון מתבדח, ציינתי שאני צריך את המושב הזה יותר ממנו. הוא השיב שאני אוכל להעביר את שארית את היום בישיבה על כסא, בזמן שהחייל אולי קורס תחת העומס באימונים מפרכים. 

 

הוא לא מסוגל להבין את מה שאני אומר. אני לא יכול להסביר לו על המלחמה הסמויה בכניסה לאוטובוס, ועל היותי אליטיסט עני, ובכלל להצדיק את זה שאני שונא אותו על עקיפת התור אחרי שאני עצמי עשיתי את אותו הדבר. אם זאת הייתה שיחה עם רוסיאן, אז הייתי משדר לו בטלפתיה של אוקראינים שאני מתעב את החייל הזה, ובגלל שאני תת-אדם קטנוני, אני מוכן לחתום על מסמך בו אני מסכים שירצחו את כל המשפחה שלי ומוותר על כל אפשרות אי-פעם לחוש אושר בתמורה לסיכוי של אחוז אחד שהחייל הזה ימות. אבל לקצין התקין הזה הצלחתי רק להגיד שהחייל ממש עצבן אותי. הוא השיב שלא צריך לכעוס על חיילים, שכן אני ישן טוב בלילה כי אני יודע שהם שומרים עלי. 

 

למה בכל פעם שפטריוט מצוי מטיף לי על חשיבות הצבא, הוא תמיד מדגיש שצה"ל שומר עלי דווקא כשאני ישן? אפשר לחשוב שכשאני  מתעורר אני קם ומחליף אותו. בין אם אני עם עיניים עצומות במיטה או יושב בתחתונים על הכסא מול המחשב, הסיכויים של כל חמאסניק הם זהים. איזו מילה מוזרה ללוחם חמאס - חמאסניק. כמו איזה מוסכניק, או שיפוצניק. "השתגעת?! אני מכיר חמאסניק שיעשה לך את זה ב-100 שקל!". 

 

זאת הייתה הזדמנות טובה בשבילי להפסיק להתנצל על הדעות שלי, ולספר לו כמה אני מעריך את הצבא היקר שלו. אבל מצאתי את עצמי נמנע מלהכליל, ושיערתי רק בקול שאותו חייל הוא כנראה ג'ובניק ולא עושה שום דבר חשוב. התקין צחק סתם ככה, ואמר שמבחינת זכויות בסיסיות לא צריך להיות הבדל בין חייל פשוט לסגן אלוף. 

 

חשבתי על משהו לענות, ואז קלטתי שאני ממש מתקטנן על החייל הזה, בפני מישהו שלא מבין למה צריך לדבר במשך 5 דקות על אנשים באוטובוס, כשיש בעולם מכונות כביסה מרתקות. החלטתי להיכנע ולהחליף נושא. אבל לא היה לי אחד חדש. אז נשארתי בתחום הצבא ושאלתי אותו איזו דרגה יש לפני סגן אלוף, כדי לתת לו הזדמנות לדבר, ולי - הזדמנות לחשוב על נושא שיחה משעמם שאוכל לזייף בו ענין. 

 

המיני-הרצאה המשעממת שלו על דרגות רק הרגיזה אותי יותר. למה לעזאזל יש תת-אלוף, סגן-אלוף ואלוף-משנה? לפי איזה הגיון אני אמור לדרג אותם? שמישהו שם כבר יודה שהם לא צפו מראש כמה דרגות הולכות להיות בין רב-סרן לאלוף. סגן אלוף זה בכלל צריך להיות עוזר-עוזר-עוזר-אלוף. בספורט הקבוצה שסיימה רביעית היא לא סגנית אלופה. בעצם רב אלוף אמור להיות אלוף, אז זה עוזר-עוזר-עוזר-עוזר-אלוף.

 

ומה זה בכלל אלוף? איזה ערס קבע את השם הזה? במה הוא אלוף? ואלוף אמור להיות רק אחד. אבל כמו באיזה ארוע של ילדים עם מוגבלויות החליטו לקרוא ככה לכל אלה שסיימו במקום השני אחרי הרב-אלוף, האלוף של האלופים, מנהיג ליגת הצדק שמורכבת ממפקד חיל הים שממש טוב בלשחות, מפקד חיל האויר שיודע לעוף, ומפקד חיל היבשה שכולם יורדים עליו כי הוא סתם טוב בללכת.

 

ולמה הרב הראשי של צה"ל הוא לא רב-רב? מה, כי זה כבר יהיה מגוחך? "הרב-רב ניצח שרברב בקרב-רב עם רב-קו". אם יש מישהו שיכול לעמוד בלעג הזה בגאווה זה איש דת. הוא וכלבו הנאמן רב-הב-הב.   

 

חסכתי ממנו את כל פרץ הסיינפלד לעניים הזה, ופשוט שתקתי. וגם הוא שתק. חלפה שניה. לא יכולתי לשאת את השתיקה. "אז מה קורה איתך?" שאלתי לבסוף, מכין את עצמי להרפתקאה בלתי נשכחת בארץ מכונות הכביסה הקסומות. הלוואי. הוא החליט לדבר על ילדים. אפילו רווקים בעבודה מדברים על ילדים. "אתמול הייתי אצל אחותי, ושיחקתי עם האחיינית שלי. נופלות לה עכשיו הרבה שיניים, ויש אותיות שקשה לה להגות. היא ממש חמודה". פחדתי שאני לא אצליח למכור תשובה בנאלית בסגנון "חח, איזו חמודה", אז ממש שאלתי אותו אילו אותיות קשה לה להגות, ובכיתי מבפנים. 

 

למה לעזאזל אנשים אוהבים ילדים? הרי כולם שונאים מבוגרים, וילדים הם פשוט מבוגרים שעוד לא הבשילו. כל פעם שילד מת, זה נראה כאילו כולם חושבים "כמה נורא. הוא אפילו לא זכה להגיע לגיל שבו כבר לא אכפת לי שהוא ימות". 

 

לפחות אין לאן להתדרדר משיחה על ילדים. חוץ משיחה על תינוקות, כמובן. מישהי תקינה, שאני לא מכיר, הצטרפה אלינו, מזגה לעצמה תה, ושאלה על התינוק בבטן של אחותו. היי, נחשו מה התינוק עושה לפעמים? נכון, הוא בועט. ונחשו מה דוד שלו עושה לפעמים? נכון, הוא מספר לי על זה. "וואו, יפה", אמרתי. זה משהו שאומרים, לא? "הוא הולך להיות כדורגלן", אמרה הבחורה ושניהם צחקו, כי אני כלוא באיזה משחק מחשב מעוות ולמי ששולט בי אין מספיק מצפון בשביל להרוג אותי.

 

ואפילו התוכן הספציפי של הבדיחה הזאת, מעיד על ההעדפה המעוותת שיש בחברה שלנו לתינוקות. כאילו הם מלאכים טהורים שנועדו להשיב אותנו לגן-עדן. אם התינוק בועט, סטטיסטית סביר יותר להניח שתהיה לו בעיית אלימות מאשר קריירת ספורט. אם אני אבעט לאישה הרה בבטן, אני בספק אם היא תיפול, תתאנק מכאבים ולבסוף תסנן "אוו, אתה צריך להיות כדורגלן". 

 

משם השיחה גלשה למשבר באוקראינה, כי זה מה שהכהן הגדול ynet הורה להם לדבר עליו. בשלב מסוים, הם שאלו אותי, כיוון שאני רוסי, אם אני מכיר אוקראינים בעבודה. נשמתי עמוק, ואמרתי שאני אוקראיני. הם שאלו אותי אם יש לי שם קרובים. אמרתי שיש כמה. הם שאלו אותי מה אני חושב על מה שהולך שם? ..... 

 

אני לא יודע מה הולך שם. לא אכפת לי. ואין לי כוח לדון בכך שלא אכפת לי. כבר ניהלתי את השיחה הזאת יותר מדי פעמים. אין שום סיבה שאתעניין במשהו מלבד עצמי ושלום המשפחה שלי. מה יתן לי ללמוד על מה שקורה בעולם? אינספור שעות על בסיס יומיומי של ספיגת חומרים מוטים לצד זה או אחר, ומה אני אקבל מזה? סיכוי זניח לבחירה מושכלת בבחירות הבאות בהן הקול שלי לא ישנה דבר, ובכל מקרה הכל ימשיך להיות מושחת ורקוב? אני חושב שהסיבה היחידה ללמוד על מה שקורה זה כדי לדעת את מי לשנוא. אבל לא נראה לי שיש לי בעיה בתחום הזה. 

 

יתר על כן, ממש לא אכפת לי מאוקראינה. וגם להם לא אכפת ממני. הם אפילו לקחו ממני את האזרחות שלי. כמעט לכל מי שאני מכיר יש איזה סבא רבא שלרגע חטוף הניח קקה על אדמת אירופה ולכן מגיעה להם אזרחות אירופאית. אני ורוסיאן נולדנו באוקראינה. העברתי שם ארבע שנים מחיי, ורוסיאן - שבע. ומה מגיע לנו? זין. פאק, כמה שאני מתגעגע למנטליות הזאת. 

 

בכל אופן, לא ידעתי מה לענות לתקינים, ופשוט מלמלתי שאני לא כזה עוקב כי אני טרוד וצריך להתקשר להוט. שזה נכון. וזה גם מכניס אותי לפינה. "מה הקשר להוט?"

 

בשבילי להתקשר להוט זה משהו שמחסל לי חצי יום. אדם רגיל פשוט מתקשר להוט וממשיך ביום שלו. זה כנראה משהו שהוא עושה תוך כדי הנסיעה הבייתה. זה לא *אירוע* בשבילו. הוא לא רואה מה הקשר בין זה והקמת אנדרטה. אנשים כאלה לא מסוגלים להבין אותי. אני, לעומת זאת, על אף שאני בז להם, כן מסוגל להבין אותם. אז מה שקורה זה שאני משנה את מי שאני כדי להתאים לשיחה. 

 

הם אף פעם לא ידברו איתי על כמה פעמים אני מוכן ללחוץ על כפתור שיהרוג אדם רנדומלי בבנין שלי, ואולי אף אותי, בתמורה לכך שאני לא אצטרך לשלוח פקס, אבל אני כן אדבר איתם על איך כדאי למקם רהיטים בסלון. בגלל שאני מכיר את שני העולמות, אני תמיד זה שמוותר. לכאורה, לא מדובר במשהו כל כך טראגי, הרי בסה"כ גם הם נאלצים להעביר את החיים שלהם בשיחות על הנושאים האלה. אבל הם רובוטים. הם לא מודעים לכמה שהכל נורא. אולי אם הייתי לומד את כל האותיות לפסיכומטרי, ובאופן כללי מנצל את הזמן שלי לדברים שאני צריך לעשות, אז לא היה נותר לי זמן להתבונן ולגלות שהחיים הם פארסה טרגית, ולא היה כואב לי כל בוקר בעבודה. 

 

אולי עכשיו זאת ההזדמנות שלי. מספיק להתרפס. הגיע הזמן ללמוד את האות ב'. נחשו מה? חזרתי שוב על א'. משהו בסגנון: 

"סתם, הוט האלה... יש לי איזה סיבוך איתם. המון ניירת. טוב, אני חייב להתחיל לעבוד. ביי." 

 

 

האוקראיני הזה ישמיד את עצמו מתישהו. 

נכתב על ידי , 6/3/2014 03:47   בקטגוריות "מה תרצה להזמין?" "מלצר! הבאת לי עוף מדבר!"  
45 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



827,342
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להארנב הרוסי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הארנב הרוסי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ