לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

Married with parents

It's only cheating if you get caught
Avatarכינוי: 

בן: 28

Google: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2015

כשברוס ויליס ימות אני אגיד "ידעתי!"


אני יושב עם 2 דושים, ודוש1 מדבר על בחורה. בהתחלה היא לא נתנה לו, ודוש2 מאד כעס, אבל אז דוש1 שבר אותה. "נו אז זיינת אותה?", שאל דוש 2. "ועוד איך זיינתי אותה", ענה 1. "כמו שצריך, אחי!" השיב 2, וטפח לו על השכם. 2 באמת היה שמח עבור 1. יותר מזה - הוא היה מאושר. אני בינתיים לא ידעתי בכלל איך אני אמור להגיב ומלמלתי משהו בסגנון "הידד. זין טוב". אפילו בגילי, אם אני נמצא בחברת גבר פשטני, בגלל שכל מפגרי העולם מעתיקים באופן עיוור מסיטקומים, הוא מספר לי בהתלהבות על סקס, ומצפה שאני אברך אותו כאילו אנחנו חברות הכי טובות והוא סיפר לי שהוא מתחתנת. למה 2 שמח? יש לגברים זין קולקטיבי שלא סיפרו לי עליו? יש רק זין אחד בעולם הזה שאני אוהב, והוא שלי. אני מתעב את כל השאר. אל תספר לי חוויות של האיבר הדוחה שלך. לא אכפת לי גם אם הצלחת לאיית את השם שלך עם שברי האגן שלה, או להכניס אותה להריון ואז לעשות לה הפלה באותה החדירה, או לעשות אותה כל כך רטובה שבעלי חיים החלו להסתדר בזוגות. 

 

הבעיה שלי עם המתלהבים היא לא שטוב להם, ולא הברבריות, אלא שהם מספרי סיפורים נוראיים. אני מספר רק על חוויות שליליות (כמו מקרה בו הקונדום הרג את הזיקפה שלי, וניסיתי להמשיך בכל זאת, והרגשתי איך אני הופך אותה מאישה לילדה), או חוויות מצחיקות (כמו הזקפה המטורפת שקיבלתי כשהיא הפכה לילדה).  אני לא מספר לאנשים על חוויות חיוביות, כי אין שום דבר שאפשר לענות על זה, ואני מתחשב בצד השני. וזה נכון לכל סוג של סיפור. אם זה משהו מצחיק, הוא יכול לצחוק. ואם זה משהו עצוב, הוא יכול להגיד שיהיה בסדר או לקרוא לי הומו. אבל אני לא אגיד "אתמול אכלתי כריך וזה היה טוב", כי מה אז?! "כמו שצריך, אחי!", ואז נמצוץ אחד לשני את האושר?!

 

עכשיו סשה (עליו כתבתי לפני שנה) התקשר. חשבתי שאני פטור מהקללה הזאת כי הוא נשוי, אבל נאלצתי לגלות שאישתו ירדה לו באוטו. אני מכיר את סשה מזה שנים רבות, והוא אף פעם לא היה מאלה שמזיינים ומספרים. הוא תמיד היה מאלה שלא מזיינים ומספרים שהם זיינו. היו שנים בנעוריי בהן מדי שבועיים הייתי מחויב לשלם ב"וואו" נלהב בעקבות סיפור על בחורה שלא קיימת (שבשלב מסוים שכבתי איתה בעצמי). מאיזשהי סיבה יש גברים שחושבים שאני אעריך אותם פחות, אם הם לא יעשו מספיק פעמים משהו שאני מעדיף לא לדעת עליו. ואז הוא שואל אותי אם יש לי משהו לספר בחזרה. שיתפתי אותו בכך שאתמול אמא שלו מצצה לי כל כך חזק שזה עשה וג'י לבחור שעמד מאחורי בתור. קיבלתי כיף.  

 

במידה מסוימת אני אשם בזה. לפני שנים סיפרתי לו על בחורה שהייתי איתה, וכאשר השתמשתי באצבעות שלי לטובה, הבחנתי בכך שיש לנרתיק שלה צורה מוזרה - מין גומחות תמוהות בצדדים. אבל זה לא משהו שניתן להבחין בו בעין לא מזוינת, או זין לא מעוין, אז לא אמרתי לה כלום, ובפני סשה העלאתי את המקרה בתור אנקדוטה כי אני אמן בנפשי. לא היה לי מושג שזה יוביל לפריצת הסכר החשוב בעולם. מאז סבלתי מאינספור סיפורים גרפיים מבחילים, שתמיד נבנו סביב דיאלוג דושי שהוא ניהל עם הזין שלו. אני אישית לא מדבר עם הזין שלי. בעיקר כי הוא תמיד קורא לי "הקטן שלי". אבל סשה לא עושה צעד בלי להתייעץ עם הכלי שלו. ככה הוא קורא לו לפעמים - "כלי". אפילו בלי לענוד שרשרת עם שן-נמר תוך כדי, כאילו אין חוקים. 

 

כשהיינו ילדים, גרנו באותו רחוב, ובגיל הזה זה אומר שאנחנו נפשות תאומות. אז נהיינו חברים. כעבור מספר שנים הגענו לגיל שמתחילה להתגבש לכל אחד אישיות כלשהי. אני הפכתי לאדם שנועד למשול בסתר ביקום המקולל הזה, והוא הפך לאחד מהאנשים הפשוטים שקוראים לארה"ב אמריקה.  אבל אין שום פרוטוקול שמאפשר לגברים להיפרד זה מזה, והוא לא נותן לי להתנתק, אז אני תקוע איתו. 

 

כך יום אחד חטפתי קנס על השמשה של האוטו המזמין אותי לחתונה שלו. 650 ש"ח על חברות לא-חוקית. בכלל כל הקונספט של לשלם לאנשים על החתונות שלהם הוא אכזרי ולא הגיוני. "אתה עכשיו בשיא השמחה שלך, ואני כהרגלי האומלל שבאדם, אז הנה קח ממני גם כסף."

לחתונה הכפויה הבאה שאיגרר אליה אני מתכנן לשים במעטפה רק פתק שרשום עליו "לא אכלתי את המנה". 

משם זה הלך והחריף. הייתי צריך להביא כסף או מתנה על כל מעבר דירה, לידה של הילד, ברית ויום הולדת. נוצרה בינינו מערכת יחסים מעוותת של "התאהבתי, תן לי כסף" ו"הזדיינתי, תן לי כסף". בשלב הזה אני לא חושב בכלל שהוא נמשך לאשתו. פשוט בכל פעם שנהרס להם מכשיר יקר בבית, הוא דוחף לתוכה את הכלי שלו, ומתקשר אלי. 

 

שאלתי בלית ברירה מה שלום הילד, והוא השיב "בסדר. שואל איפה דוד אל." 

אני כבר חצי שנה מתחמק מביקור, כי הבית החדש שלו נמצא הרחק מעבר לרדיוס האכפתיות שלי. אני לא מסוגל להגיד לו שזה אף פעם לא יקרה, אבל כבר נגמרים לי התירוצים. מעבר לכך, מעצבן אותי שזה איכשהו ברור לשנינו באופן טלפתי שאני תמיד זה שתורו ליצור קשר ותורו לבקר, למרות שהפעם האחרונה שהוא ביקר אותי הייתה לפני שנים. הוא התקשר לשאול אם אני עסוק, וכהרגלי השבתי שאני מאד עמוס עם הלימודים, שזה שקר מוחלט. אף על פי כן, הוא הודיע לי שהוא יבוא בעוד שעה. השתלטה עלי פרנויה שרואים על הפרצוף הלא יוצלח שלי שלא למדתי כלום כבר שנים, אז שלפתי דפדפת והעברתי את השעה בלקשקש נוסחאות שרירותיות על דפי משבצות ולפזר אותם ברחבי החדר, כאילו אני עוזר תפאורן בסט של "נפלאות התבונה". כשהוא הגיע, לא היה לי שום דבר לדבר איתו עליו, אז הצעתי שנראה סרט. אבל לא חשבתי שהוא מבין אנגלית מספיק טוב, ולא רציתי להעליב אותו, אז לאורך כל הסרט הייתי חוזר לאט על כל מה שאמרו, וגורם לזה להראות כאילו זה פשוט משפט אדיר שהייתי מוכרח לצטט. אז יצא שהוא חשב שאני אידיוט, בגלל שאני ידעתי שהוא אידיוט. זה היה הבילוי הכי טוב שלנו ביחד.

 

ניסיתי לגרום לו להיפרד ממני פעמים רבות. נהגתי לסנן, אך הוא לא היה מוותר, וכאשר הייתי נשבר ומתקשר לחבר להתלונן, סשה היה תופס אותי בממתינה, והייתי נאלץ לחזור אליו. הוא התעמת איתי מספר פעמים (סשה הוא רוסי רחוב פעלתן שבפן החברתי הוא כלבה רגשנית, הפועלת לפי ספר שכל רוסי שיוצא מפס היצור חייב לציית לו, המלמד שכאשר אינך עסוק בפרנסה, תיקונים, או הקמת משפחה, עליך להקדיש את כל הזמן לפגישות מחזוריות עם כל חברייך), עם אמירות פאסיביות-אגרסיביות שמתחילות ב"זוכר שהיינו פעם חברים...", ואז הוא בדרך זו או אחרת שואל אם אני מנסה לנתק קשר. הייתי משיב לו שהוא משוגע ומתחיל להצדיק לוגיסטית כל תקרית בנפרד, בתקווה שהוא לא יקנה את ההתנגדות החריפה שלי, ובכל זאת יבין שאני מנסה לנתק קשר, למרות שאני לעולם לא אודה בזה. בערך כמו בכל מערכת יחסים אחרת שהייתי בה. 

 

***

היום מסתיימת חופשת הסמסטר אליה יצאתי לפני חודש. אופוריה לאחר המבחן האחרון היא אחת התחושות המשחררות והמטעות ביותר. בשארית היום בו סיימתי את המבחן האחרון, אני יכול לחנוק גור כלבים שהדמעות שלו מרפאות חוסר-סרטן בערסים ועדיין לא אחוש אשמה. לאורך כל היום שנותר (ועד שאמא חוזרת) אני מסתובב בבית בסוודר וגרביים, בלי חולצה, מכנס או תחתונים, וכל כמה זמן דוחף את הראש למקרר ואיכשהו שותה חומוס. אני שם איזו מוזיקה ישנה של אמנים אמיתיים ומעמיד פנים שאני מבדיל בין ניל יאנג לניל דיאמונד. לאחר מכן, אני כל כך שיכור מכוח והקלה שאני מתחיל לתכנן את אורח החיים המשופר שלי לתקופה הקרובה, וזה חסר פרופורציה לחלוטין. הכל מתחיל כשאני רואה את מובי-דיק על המדף, וקובע לעצמי שאני אקרא אותו ויהי מה עד הסמסטר הקרוב. אני כבר לא קורא הרבה ספרים כי פורנו, אבל אם כבר אני קורא ספר אני מסיים אותו. חוץ מאשר במקרה של מובי-דיק. יש כמיליארד עמודים עד שמגיעים ללוויתן, וכל שני עמודים יש מסה מייגעת של איזה כומר. אז פרשתי לפני כמה שנים בשליש מהספר, ולא התקדמתי מאז. וזה הספר היחיד עד כה שלא הצלחתי לסיים. מובי-דיק הוא המובי-דיק שלי. 

 

אני מחליט שאני אלך בכל יום לישון ב-21:40, אירדם תוך 20 דקות, אתעורר לאחר שינה ערבה של 8 שעות, ב-6 בבוקר, אסחט תפוז טרי, בזמן שאני שורק, ואצא לריצה עם הווקמן בפארק. כשאשוב, אתיישב לצד שולחן עליו מונחת ערימת ספרים, ואשאב ידע באופן מגמתי ומתודי, בעודי יושב עם גב ישר. אני אחשוף את רזי המדע ואהיה אחד עם היקום. כעבור 8 שעות אני אכין לי שייק בבלנדר שאקנה, ואעשה יוגה על המזרן בסלון המואר. לאחר מכן, אני אקדיש שעה לקריאת הספר לשיפור זכרון שהורדתי לפני 7 שנים, כך שלעולם לא אצטרך לבדוק שוב דבר בויקיפדיה. נאמר שכל זה לוקח 10 שעות. ונגיד שאוכל, מקלחת ושירותים זה אפילו שעתיים. זה מותיר לי 4 שעות. כעת, נניח שאני לארג', ואני אפילו זורק 3 שעות מתוכן למקרה של טעות חישוב, מעידות קטנות או שינויים לא צפויים. אני פשוט משליך אותן לתהום ללא שום חרטה, כאילו הן תינוק עם פגם בעולם נכון. מה נותר? שעה לקרוא מובי-דיק. 

 

בפועל אני אפילו לא יודע איך תפוז נראה. אני פשוט מאונן מצהריים עד עלות השחר כמו דזמונד מאבודים שצריך להקליד כל שעה את המספרים כדי שהאי לא יתפוצץ. והרי החלק הנורא מכל: אני איכשהו תמיד נדהם שהתוכנית שלי, עם הטריק הגאוני של להעיף 3 שעות כמקדם בטחון, קרסה. אני כמו איקרוס שעף בתוך גרעין השמש עם סוודר וגרביים. 

 

עם זאת, יש דבר אחד שהשתנה הפעם. הגעתי לשפל האפשרי מבחינת התמכרות לפורנו. בגיל 12 הייתי יכול להיות מגורה מינית מעורף של ילדה מהכתה. מבט מוצלח על עורף צחור טוב היה סוגר לי אחר צהריים בחדר. אחר כך עם השנים זה כבר עבר לפורנו יותר מתקדם, ובשביל להתגרות הייתי צריך לראות אישה סובלת ממשהו מיני. אחר כך זה עבר לפדופיליה, שזה משהו שאני אומר בצחוק אבל לא ממש, סתם, זה בצחוק. זה לא. מה? זה לא בצחוק. פחח. סתם, לא יודע. כן. ואז יום אחד פשוט סיימתי. רק אני ועוד 40 שמנים בבגדי נשים עומדים על צוק בקצה היקום, מחכים לאלצהיימר או שיקדחו בבנות עוד חור. 

 

ברגע של משבר חריף מהרגיל, החלטתי שהפעם אני באמת מפסיק, ואחרי אוננות קצרה כדי לברך את עצמי על ההחלטה, נרשמתי לקבוצת תמיכה וירטואלית, ופצחתי בנסיון הגמילה המיליון. ובאופן מפתיע, אני חוגג היום 22 ימים בלי לאונן בטינה למראה חבורת כושים שאונסים תלמידה בלונדינית שאבא שלה נראה כמוני. וחשוב מכך, אני חוגג 25 ימים בלי לצפות בפורנו. השיא הקודם ב-16 השנים האחרונות היה שבועיים. 

 

בשבוע שעבר רציתי לאונן, אבל לא יכולתי להיעזר בפורנו, ולכן לא יכולתי להפעיל את הטייס האוטומטי. ודווקא אז קלטתי עד כמה כל התהליך הזה מוזר. פתאום הייתי מאד מודע לכך שיש לי יד עם חמש אצבעות וציפורניים, שיש בה גידים ורצועות ושרירים ועצמות וכלי דם ועור, והיא מחזיקה את איבר ההשתנה שלי, ומנערת אותו כמו איזה בקבוק חלב שתכף נותנים לתינוק, וזה פשוט חוזר על עצמו, האיבר האחד שלי שתופס את האיבר האחר שלי ומשפשף אותו, וזאת הפעולה לה הקדשתי הכי הרבה זמן במהלך חיי על פני כדור הארץ. 

 

התופעה הזאת מאד שכיחה בקרב נגמלים. אני הופך להיות פחות מאולחש, וכעת במקום לעבד את כל החוויות שלי באדישות זומבית, אני שב להרגיש ולהתעמת. רק שבמקרה של החיים הנוראיים שלי, בהם הדבר היחיד שהחזיק אותי הוא לאונן את כל הזמן הפנוי שלי כדי לשכוח את העולם, מדובר בשינוי משמעותי לרעה. תחושת הדכאון התעצמה למימדים משתקים, והרגשתי איך אני מאבד לחלוטין כל רצון לחיות בתמורה להתעקשות שלי בשימור הגמילה. הימים נשרפו עם אפס פרודקטיביות, ואפילו לא טרחתי להסתיר את תחושת הייסורים. 

 

קמתי בבוקר מיואש מתמיד וגיליתי פתק ברוסית לצד המיטה:

אל,

אני יודעת שאתה מדוכא עכשיו, ולא רוצה לקבל ממני עצות, אבל אתה חייב לפחות להבין שזה זמני ולדעת שיש לזה פתרון.

אני מאמינה בך,

אמא

 

השלכתי הצידה את הפתק והאקדח שהוצמד אליו, והלכתי להביט בעצמי במראה כדי להתעמת עם האסון הגדול בחיי - השיער. איני יכול אפילו לתאר עד כמה הוא מעציב אותי. פשוט בהיתי בעצמי והחזקתי את הדמעות. תחילה על הלחיים, ואז על הסנטר. זה כמו התאונות המחרידות האלה שאתה ממש רוצה להסיט את המבט שלך, אבל לא יכול, כי ההתנגשות שיתקה אותך. ואם ההקרחה לבדה לא מספיקה, אז כעת נוסף מפגע חדש -  בכל יום יש לי יותר ויותר שיערות לבנות. אני מקריח והשיער שלי מלבין?! איזו מין בדיחה עלובה זאת אמורה להיות?! זה כמו שיהיה לי סרטן באיידס.

 

מעל הכל, אני לא יכול לסבול אנשים עם שיער שלא מבינים למה אני עושה מזה כזה עניין, ומציעים שאני פשוט אגלח את הראש ואחיה את החיים שלי. אה, פשוט לחיות?! כאילו סידורים וכאלה?! להכין לעצמי סנדוויץ', ולוודא שאני לא משלם עמלות מיותרות בבנק?! ככה?! מדובר בקושי לתפוס את התובנה המהותית ביותר לגבי אדם עם קרחת עגומה - אני אהיה הרבה יותר מאושר אם אהיה אומלל עם שיער מאשר אם אהיה מאושר בלי שיער. ולכן, שום דבר לא יעזור לי. 

 

בנוסף לדכאון, אני חווה עליה משמעותית במפלס הזעם שלי. התקפים ליוו אותי כל חיי, אבל כעת זה הפך יותר שכיח. כמובן, שהאשמה כולה מונחת על החינוך של אמא שלי, שלא סיפק לי אף כלי שימושי להביע רגשות שליליים. לאנשים יש תפיסה מאד שטחית של גישת החינוך המצלק שרוסים נוקטים בה. הם רק יודעים שהם דורשים ציונים גבוהים, ומכים את הילדים שלהם. הסבל האמיתי לא נעוץ באלימות פיזית או מילולית. זה הרבה יותר מעודן ומתרחש לחלוטין בתת-מודע. נכון, אמא שלי הרביצה לי לאורך כל הילדות שלי. אבל מה שהכי כאב זה לא המכות, אלא זה שהיא אף פעם לא אמרה אחריהן I felt like destroying something beautiful. 

 

נשים רוסיות אמיתיות הן אומללות. ההסבר המקוצר לכך הוא שאצל רוסיות מקובל לומר על עצמך דברים שליליים, כדי שמישהו יתקן אותך ויגיד שזה לא נכון. אבל בשלב מסוים לאנשים נמאס לתקן אותך, ואז את פשוט נשארת לבד מקללת את עצמך במשך כמה עשרות שנים. לכן, יש להן את המוטיבציה והדלק להעביר את האומללות הזאת ליצורים הסופגים שהן הולידו. 

 

כמו כן, רוסיות יודעות שהדרך למשול באנשים היא דרך רגשות שליליים. שנאה הרבה יותר חזקה מאהבה. תחשבו כמה הנאה תחושו אם החבר הכי טוב שלכם יזכה במיליון דולר, לעומת ההנאה אם מישהו שאתם שונאים יאבד מיליון דולר. אוקיי, זאת לא דוגמה טובה, כי אני אהיה שבור אם חבר טוב שלי יזכה במיליון דולר. אז תחשבו במקום על חבר שהיה מובטל במשך שנה וכעת מצא עבודה, לעומת אדם שנוא שפיטרו אותו ולא מצליח למצוא תעסוקה חדשה. שימו לב לפער העצום. החבר לא ממש מזיז לכם, ואפילו קצת מעצבן, כי נראה שהוא מתחיל לחשוב שהוא יותר טוב מכם, ומה הוא בכלל יודע. אבל האבטלה המייסרת של אדם שנוא עליכם עושה לכם משהו. תעצמו עיניים ותדמיינו אותו בוכה. אתם מרגישים את זה? זה אושר. אם רק היה פרקטי לפטר תינוקות. 

 

יתר על כן, אמא עצמה היא זאת שמחוללת בי את רוב הזעם מלכתחילה. בימים אלו התחביב האהוב עליה, בעקבות מספר תקריות שהיו לנו עם הכיריים לפני מספר חודשים, הוא להתעורר באמצע הלילה, להיות בטוחה שהיא מריחה גז, ולצעוק עלי שאקום ואלך למטבח לבדוק אם יש דליפה. התחלתי כבר לבדוק את זה עם גפרור. הייאוש מהנוכחות הדכאונית שלה גרם לי לחפש מזור מחוץ לבית, אבל כמובן שאין באמת שום דרך להינצל. לאחרונה יצאתי עם חבר וזללתי את מיטב המזון שבחירה בדבר הכי זול בתפריט יכולה לספק. אמרתי לו שהאוכל טעים, ושזה מאד מבאס אותי. שקעתי בדכאון עמוק יותר. התקשתי להסביר לו את ההגיון מאחורי זה. 

 

אמא רוסיה מקצועית יודעת להחליף את החיובי בשלילי בתודעה של הבן שלה. במידה מסוימת, זה משותף לכל הנשים. דוגמה פשוטה היא טיפול השתיקה. במקרים רבים, כל מה שאתה רוצה זה שאישה מסוימת תניח לך לזמן מה ופשוט לא תדבר. ומה האישה הזאת תעשה כשהיא תכעס עליך? היא תניח לך ולא תדבר. היא תגשים את החלום שלך, ואתה תשנא כל רגע מזה. 

 

מאז שאני ילד, כשאמא שלי הייתה נעלבת ממני, במקום להתפרץ, היא הייתה מכינה עבורי את המאכל האהוב עלי, פנקייק, יורדת לאוטו לסחוב לבדה את כל הקניות, ואז סוגרת את עצמה בחדר שלה ובוכה בקול רם. בשלב מסוים כבר ידעתי שהפנקייק זאת מלכודת, ולא ידעתי אם יהיה נבון לאכול אותם. בסופו של דבר תמיד הגעתי למסקנה שמוטב לבצע החלטה כזאת על בטן מלאה. אז הייתי זולל אותם בהנאה בזמן שהבכי שלה היה חורט קינה על המוח שלי. ואז כעבור 20 שנה, אני יושב במסעדה, זולל בהנאה וסובל מכל רגע, ולך תסביר את זה למישהו. 

 

אז כעת גם אני אומלל, וגם אני יודע שרגשות שליליים זה מה שמניע את העולם, וגם אני רוצה להעביר את הסבל שלי לרגש שלילי של מישהו אחר. ואם הייתי גדל עם אבא במקום אמא, אז הוא היה מלמד אותי איך להיות רוסי-רחוב אגרסיבי, ויכולתי להביע את עצמי בצורה כזאת, ולשמור על הצבע המקורי של השיער. אבל אני גדלתי עם אמא, והשיטות שהיא לימדה אותי לא תקפות עבורי, כי אין לי ילד שקשור אלי רגשית שאני יכול לעשות לו כל העולה על רוחי. עם זאת, הדחף לעשות כך ללא ספק הונחל לי. חניך הפרח האחרון שלי היה תיכוניסט רוסי שהעריץ אותי, והייתי שוחט אותו בפאסיביות-אגרסיביות בכל הזדמנות. פעם אחת עזרתי לו עם השיעורים בספריה. הוא הציע תשובה שגויה, וכששאלתי אותו מה ההוכחה לתשובה שהוא סיפק, הוא הצביע על איזה כלל שהיה רשום על דף. כלומר, הוא לא אמר כלום, אלא רק הצביע. וזה הרתיח אותי משום מה. אז אמרתי לו שבמקרה כזה אחד ועוד אחד זה חמש. הוא לא הבין. שאלתי אותו אם הוא רוצה שאני אוכיח לו. הוא לא ידע מה לענות. אמרתי לו שאני אוכיח. ביקשתי ממנו שילך למדף הרחוק ויביא משם את הספר הצהוב הגדול ההוא. נראה שהוא הבין את הכוונה שלי, והיסס לקום, אבל אני התעקשתי. "קדימה, למה אתה מחכה?". הוא קם בחוסר ברירה, הלך באיטיות למדף, שלף ממנו את הספר, ודידה ביאוש חזרה אלי בלי ליצור קשר עין. עלעלתי בספר ושאלתי אותו אם אחד ועוד אחד זה חמש. הוא השיב שלא. "אבל זה כן", עניתי. "הנה. עובדה." הצבעתי על הספרה 5 בתחתית העמוד החמישי בספר. הוא השפיל את המבט שלו. לא ידעתי למה אני עושה את זה. אבל הרגשתי שכוחות גדולים יותר ממני וממנו מעורבים בזה. 

 

יש היגידו לכם שהתחושה הנוראית ביותר היא אהבה כוזבת או אובדן. זה לא נכון. התחושה הנוראית ביותר היא כשאתה רוצה לפגוע במישהו ואין לך איך. במקרה שלי זה יצר מנגנונים מוזרים לפריקת כעסים - כאשר המוזר שבהם הוא המחאות הריקות. 

 

מחאה ריקה היא הענשה עצמית שאף אחד לא מודע אליה, שפועלת רק אם מישהו מודע אליה. המחאה המועדפת עלי היא שביתת רעב. אף אחד לא שם לב שאני לא אוכל, וגם אם כן, לא ברורה הסיבה לכך ולאף אחד לא אכפת. הייתי עושה לא מעט שביתות רעב בצבא, ואף בחתונה של בת-דודה שלי, מסיבה לא מובנת. 

 

היחיד שיודע על ההרגל הזה הוא רוסיאן, כיוון שאני מתקשר אליו תוך כדי, על מנת שנוכל ללעוג יחד למחאה. במהלך המחאה אני מודע לגמרי לכך שזה מטופש, אבל אני לא יכול להפסיק. אני לא יודע למה. כפי שהנחליאלי לא יודע מדוע הוא מנחלאל. גורל הוא גורל. 

 

מחוץ לבית אני חוטף את רוב התקפי הזעם בזמן נהיגה. אני מאחר כרוני, ולכן תמיד ממהר. ופעם אחר פעם אני נתקע מאחורי נהג איטי שבולם לי את החיים. בתקרית האחרונה מיהרתי לחבר כי הייתה סכנה שהפיצה תגיע לפניי, ונסעתי מאחורי האמבולנס האיטי בעולם. החשד שלי הוא שהם אספו מישהו בריא ובמקום להודות בטעות שלהם, החליטו למשוך זמן כדי שעד בית החולים יקרה לו משהו. 

 

התחלתי עם ה-"לא, בבקשה, תיסע יותר לאט!" הקבוע שלי, ובמהרה חשתי צורך עז לשבות רעב. ואז זעמתי על כך שאני אצטרך לפספס את המשולשים הגדולים בגלל האיחור, ואת הקטנים בגלל השביתה, וזה גלש ל-"למה לא?! בוא נעצור וניסע כולנו הפוך". כבר לא אכפת לי מלהגיע בזמן או לאכול. שום דבר בחיים האלה לא משנה לי. אני דורש שכולנו ניסע במשך יום שלם בכיוון ההפוך. כל זה במהלך 15 שניות מאחורי אמבולנס. וידאתי בזעם נטול עכבות שאין מאחורי אף אחד, יצאתי מהרחוב ברוורס, עצרתי ונרגעתי. בסופו של דבר הגעתי לפני הפיצה, והסתבר שזה כפה עלי להשתתף בתשלום. הייתי צריך להקשיב לאמבולנס. 

 

והמצב לא טוב בהרבה עבורי בתור הולך רגל. אני זועם אפילו יותר כשאני נתקל בקבוצה איטית של אנשים שהולכים בשורה על המדרכה בתור מחסום תת-אנושי. כדי להימנע מהזעם, אני לרוב מעדיף לרדת לכביש ולעקוף אותם, למרות הסיכון להידרס ולהמתין לבואו של האמבולנס האיטי בעולם. וכאשר הכביש סואן מכדי לעקוף, אני מעדיף לשנות את כיוון ההליכה. לא מזמן, הלכתי מאחורי שלוש סתומות עם תיקי קניות של חנויות מותגים. הן הלכו כל כך לאט שלא רק שהן גרמו לי לשנות כיוון בהליכה, אני רציתי לשנות בגללן כיוון בחיים. היו כמה דקות שהייתי משוכנע שאני הולך ללמוד רפואה אלטרנטיבית ביפן. 

 

תחילה ניסיתי גישה של צמצום אינטראקציות אנושיות עם פוטנציאל לזעם. מדובר בספקטרום רחב למדי. למשל, בכל פעם שאני חש צורך לצפות בפורנו, הייתי רוצה לצאת לסיבוב בחוץ. אבל זה לא יהיה פרקטי להעביר כך את כל היום, ולכן הפתרון האידאלי הוא סיבוב של חמש דקות. למרות זאת, אני נשאר בבית, כי אני נוהג לעשות טיולים ארוכים, ואם אשוב אחרי 5 דקות, אמא שלי תשאל "מה קרה שכבר חזרת?", ואין לי כוח לזה. היא תשאל את זה מתוך רפלקס, ולא תצפה בכלל לתשובה, וזאת אפילו לא הכנה לריב, ובכל זאת אין לי כוח לזה. פשוט כי אני משוכנע במאה אחוז שהיא תגיד את זה, וזאת שאלה מעצבנת, ואין לי מקום לזה. באופן דומה, אני נמנע מהרבה פעילויות בסיסיות בכל פעם שאני חוזה שמישהו שאני לא מחבב ידבר איתי. אני עדיין עושה עיקופים של חצי קילומטר כדי לחזור אל הבית שלי מכיוון אחר, אם אני מזהה מרחוק שכן שעומד בדרכי, כי אין לי כוח להגיד שלום. יתרה מזאת, כתשעים אחוז מהבחירות בחיים שלי נובעות מכך שאין לי כוח להגיד שלום למישהו. באופן דומה, המנחה שלי וכל תחום המחקר בתואר נבחרו בגלל שפעם אחת לא יכולתי לשאת שתיקה של חמש שניות. 

 

*הפסקה של יומיים בגין גסיסה

מדי שנה אני רואה את האחייניות שלי מניו-יורק לחצי שעה. בשנה שעברה הקטנה הפגינה את האנאלפבתיות שלה, ועשתה את זה. ולפני שבוע הגדולה התעלתה עליה ועשתה את זה. קשה לראות את זה בתמונה, אבל היא שוקדת באופן מסור על העברת חיידקים החיוניים להרס השבוע שלי. 

 

***

 

ניסיתי להכיר אנשים חדשים, כדי להעביר פחות זמן עם עצמי. מכורח הנסיבות אלה היו נשים, וזאת כמובן הייתה טעות. כשאתה מספר על עצמך לבחורה, לא יעבור זמן רב, עד שתיתקל במשפט הנורא שהן כל כך אוהבות להגיד - שאתה מזכיר להן את ידיד שלהן. אני לתומי מנסה לספר על האי נוחות החברתית שסבלתי ממנה מגיל צעיר, ואיך נהגתי לעצור ליד דלתות אוטומטיות ולהעמיד פנים שאני בוהה מהורהר על נוף מרוחק, למקרה שהדלת לא תיפתח כדי שלא אראה כמו אידיוט, ועל איך שבכל פעם שמישהו נוסע איתי במעלית או יושב לידי באוטובוס, אפילו שלא נוצר קשר עין ולא נאמרת מילה, אני מתעסק בניתוח שלו בכזאת אינטנסיביות, שכאשר הוא קם ללכת, אני תמיד מחזיק את עצמי לא להגיד "ביי".

ואז היא אומרת "וואו, אתה בדיוק כמו ידיד שלי"

"ידיד שלך יכול לאכול הפלה"

באף אחת מהפעמים שבדקתי לא הסתבר שהידיד המדובר הוא דה וינצ'י מודרני, עם קורטוב ניטשה וציפוי לואי סיקיי. זה תמיד "הנה, זה תומר, שחזר יחד עם זקן התיש שלו מהודו. התחביבים שלו הם תופים, ולהכיל את כל האישיות שלך בשלו. כעת, לך שכב בתא המטען, עד שיהיה בתומר פנצ'ר." 

 

אחת הסיבות המרכזיות לכך שהחלטתי לעזוב את העבודה בחיפה עבור לימודים בת"א הרחוקה היא השדרוג מאוטובוס לרכבת. זה היה פקטור משמעותי יותר מכל שיקול כלכלי או מקצועי. אמנם השיפור על פני האוטובוס עצום, מדובר בכל זאת בקרקע פוריה עבור התלקחות התסביכים שלי. 

 

רוב האנשים הם ספאם. אני מקווה שאתם יודעים את זה. הם מיותרים לחלוטין והם מעיקים. סקירה שטחית של קרונות הרכבת עלולה ליצור את הרושם המוטעה שהיא מאוכלסת בעשרות או אף מאות נוסעים שונים. למעשה יש בה לכל היותר שבעה נוסעים שונים, והרבה עותקים שלהם. מה ההבדל בין שני ערסים קרביים? למה לאחד קוראים איציק ולשני אושרי? כאשר שני אנשים קונים שני טוסטרים זהים, האם הם טורחים לתת להם שמות על מנת להוסיף מזהה יחודי?! ודאי שלא. זה טוסטר וזה אותו טוסטר. אז למה איציק ואושרי? זה רק יוצר בלבול. ומה ההבדל בין שתי זקנות רוסיות או שתי סטודנטיות הומניות שרושמות דברים לא חשובים בכתב מושלם? 

 

בתחילת הסמסטר הקודם ישבתי בערב ברכבת בדרכה לקריות. מבט חטוף חשף ערס ישנוני שישב ולא עשה כלום מלבד לענות לתיאורים של אנסים, וחרדי פוזל. הרגשתי שזה מה שהוא עושה בחיים. הוא פוזל. ואפילו לא הייתה לו פזילה טובה. אם לפחות עין אחת פוזלת הרחק מהשניה אז אתה יכול להיות יותר רגוע בחציית כבישים, או בכל צפיה של תקיפה רוחבית. אבל אצלו שתיהן פוזלות אחת אל עבר השניה, אז הוא פשוט יותר מדי מודע לאף שלו. 

 

מולי ישב זוג צעירים עם וייב וודסטוקי ישראלי, שלפי דעתי אתם נוהגים לכנות אותו "שאנטי". שנאתי אותם כל כך. אני יכול לתת לכם אינספור סיבות פרטניות לכך, אולם הסיבה המרכזית לשנאה כלפיהם ושאר הנוסעים היא שאני פשוט לא מסוגל לסבול את הפרצופיות של הפרצוף שלהם. 

 

הסקירה הקצרה הזאת של יושבי הקרון דיכאה אותי, והחלטתי להטביע את היגון במשחק שחמט, כשלפתע קרה דבר נורא -  נגמרה הסוללה! ונאלצתי לשמוע את השיחות של כל הנוסעים סביבי! זה סבל בלתי נתפס. ליטרלי. זה חוש חדש, כי אני עם אוזניות מחוץ לבית מזה שנים, וכבר שכחתי שאפשר לתפוס את העולם דרך שמיעה. תארו לעצמכם שפתאום באמצע החיים שלכם מתווסף חוש נוסף לחמישה הקיימים, וכל מה שהוא יכול לקלוט זה סבל. אין אפילו דרך לתאר אותו. תחשבו על זה בתור חוש טעם של הנשמה והוא יכול לטעום רק חרא. זה אנלוגי לאיך שחוש הראייה קולט הרמפרודיטים מנתחים את עצמם. 

 

השיחות היו כל כך סתמיות וכל כך מכאיבות. הדוש השאנטי ככל הנראה ניסה להתחיל עם הבחורה, והם דיברו על איזו מסיבה. הוא היה כל כך טיפש, וכל כך מושפע תרבותית. כל האישיות שלו הייתה מורכבת מכתוביות של סדרות אמריקאיות. תארתי לעצמי שבראש שלו במסיבות אתה אמור לעמוד ליד קערת הפונץ' ולספר איך אחיך הגדול התגייס לחיל הנחתים. 

 

הוא ניסה להישמע מסתורי ועמוק, וזה היה כל כך שקוף. הוא דוש צעיר. אין לו אף תובנה על החיים. הוא יקח אותה לפיקניק, הם ישכבו על הדשא ויבהו בשמיים, והוא ישאל אותה עם פאוזות פה ושם "הסתכלת פעם על הכוכבים בשמיים, ותהית אם איפהשהו על אחד מהכוכבים האלה, שוכבים עכשיו זוג חייזרים תוהים אם יש זוג כמונו שמסתכל עליהם בחזרה?", והיא תענה "נשק אותי כבר, אידיוט" כי גם היא סתומה. ואני אהיה בצד בשיחים ואאונן בזעם. 

 

הסוללה הפכה לבעיה שכיחה בימים ארוכים. חוץ מכל ה"אורטל, ת'ש'עבי באלוהים שזה מה שהיא אמרה...", יש גם לא מעט סבל ממקור מעט יותר שגרתי בחיי. בכל פעם כשאני ברכבת מנסה ללמוד ויש בקרון תינוק, אני יודע שהסוללה תיגמר. ואכן ברגע שאובדת לי ההגנה של האוזניות, התינוק זועק "תינוקות העולם התאגדו" ומיד כל התינוקות אי פעם מטפסים עלי ובוכים במקהלה את "לעולם לא תזכה לנחת" בלה מינור. וכל הנוסעים שותקים כמו בני ערובה טובים. 

 

הנורא מכל הוא כשלפעמים מישהו מנסה לדובב אותי. זה קרה לאחרונה כשרכבת עצרה באמצע המסילה ללא כל התראה, והנוסעים החלו לדבר ביניהם על הסיבות האפשריות. מולי ישב סטודנט עם משקפי שמש. לאורך כל הנסיעה הוא התעטר במאמץ רב בפרצוף מגניב, כאילו המשקפיים נועדו להגן על השמש מפניו ולא להפך. הוא פצח ב"אחי, באיזה תחנה אנחנו". סימנתי לעצמי לשבת כמה דקות במשרפה כדי לטהר מעצמי את ה"אחי", ובלית ברירה גלשתי איתו לשיחה שהתפתחה לנושאים אקדמיים, ועוד מישהי מבוגרת יותר שישבה לידנו הצטרפה. הם דיברו על זה שהלימודים זה סתם עוד אמצעי סינון עבור מקומות עבודה, ושהידע עצמו לא שימושי. הם היו כל כך מאוהבים מעצמם מאיך שהם חשפו את השחיתויות הכמוסות האלה שהעולם הלכאורה קורקטי שלנו מושתת עליהן. למזלי זה לא גלש לתגליות מרעישות על כך שפוליטיקאים משקרים לפעמים. אני כמובן השתתפתי גם כן בשיחה והדהדתי את מה שנאמר. ההבדל המשמעותי הוא שהם לא היו מודעים בכלל לכך שאנחנו מבצעים כרגע את הפולחן של השטן. הם דנים בקלישאות ובביורוקרטיה בהנאה, ואין להם שמץ של מושג שאני מתאנק מכאבים נפשים, כי אני כמו כלב. אני היחיד ששומע בשיחה הזאת את התדרים המכאיבים שאחרים פטורים מהם. 

 

בשלב מסוים גזרתי את עצמי מהשיחה, וכעסתי על כך שהם קיימים. נמאס לי להיות הכלב. ואני הופך לכזה, רק בגלל שאני מוקף בסוג הספאמי המאוס הזה של אנשים - אלה שאומרים מילה אחת ואתה יודע עליהם הכל. מבט אחד על משקפי השמש, ומיד אחרי שהוא אמר "אחי", אני יכולתי לטעום את ארוחת הבוקר שלו במחשבותיי. כל נפשו הייתה גלויה לפניי כמו מפה של קניון. 

 

ברור לי שהכל נובע מתוך השנאה שלי כלפי עצמי. והנטיה האינסטינקטיבית שלי לשפוט אנשים היא עוד דוגמה לירושה לא רצונית מאמא שלי, האישה השיפוטית בעולם. אני לא יכול אפילו להזמין אנשים לבית שלי, בגלל השניה האחת בה הם עוברים בסלון. אמא שלי היא הבן אדם שישפוט הכי הרבה מהכי מעט אינפורמציה. יש לה דעות ודירוגים לגבי כל החברים שלי. וזה אפילו יותר גרוע אם מדובר בנשים. ברגע שאני סוגר את הדלת מאחורי הבחורה, זה כמו שנגמרת המוזיקה בריאליטי שירה. אני מתייצב על האיקס, ומחכה לביקורת של השופטים. 

בפעם האחרונה התקרית המצונזרת הייתה כדלקמן: עוד לא סיימתי לסובב את המפתח ומיד חטפתי "לא משהו".

"מה לא משהו?"

"לא אוהבת אותה. היא תחנוק ארמדילו בהינתן ההזדמנות"

"אין שום דרך עבורך לדעת דבר כזה"

"אה, אז אני רק יודעת לעשות כביסה?"

ואז אני מאבד עשתונות. אני הולך לקצה השני של החדר פורש את הזרועות שלי על הקיר ומורח אותן עליו כמו מגבים, ומסנן בזעם כבוש "זאת השיחה שלנו על איך שאת שופטת מכלום" ואז אני הולך לקיר הנגדי, נצמד אליו כמו תמנון אפילפטי ומסנן "וזאת כביסה" ואז אני חוזר למרכז החדר תופס את השערות האחרונות שלי בידיים ושואל "מה הקשר בין שני הקירות האלה? הרצפה? את אמרת את מה שאמרת בגלל הרצפה?" "אני אמרתי מה שאני אמרתי בגלל שאני אמא, אל. מעכשיו תעשה לבד כביסה". ואז אני הולך לחדר זועם, ואני כזה נקבה מאיך שהיא גידלה אותי שהנקמה היחידה שאני יכול לחשוב עליה זה לא להגשים איזה חלום שלי. 

 

____

 

כשהאחיינית בתמונה האחרונה זינקה מחיקי, ובת-דודה שלי בעקבותיה כדי לנגב לה את התחת, סיננתי לאמא שאני לא מבין איך מישהו יכול לרצות להביא ילדים. אמא שלי, שהייתה באופן נדיר מחויכת, כי היא מאד אוהבת את הילדות, אמרה שחשוב שיהיו ילדים. למשל, זה שיש לה אותי. ושעכשיו היא חזרה מהרופא וחבל לה עלי. שאלתי למה חבל. היא אמרה משהו לא קוהרנטי, שהסאגה הגניקולוגית (שהצלחתי להדחיק ולפספס את רוב פרטיה בהצלחה) נמשכת ושיכול להיות שיצטרכו לנתח ולהסיר משהו, וזה כנראה יהיה ידוע בעוד שלושה חודשים. היא אמרה את זה באגביות עם חיוך, אבל התוכן נדמה לי כמו ההפך הפולרי של ההגשה. לא ביקשתי פרטים, והתעלמתי ממה שהיא אמרה, עד כדי שכמעט שכחתי מכל הענין. אבל אני עדין לא מבין - יכול להיות שהיא זרקה עלי את הפצצה הכי גדולה בחיים שלי? אולי פשוט לא הבנתי אותה נכון. אני מפחד לשאול. 

 

אז כעת כשהעולם שלי הוא רשמית קקה דחוסה, איך אני אמור לפברק תקווה? קראתי באינטרנט על מילה ייחודית לשפה הצרפתית - Dépaysement. לפי הנאמר משמעות המילה היא התחושה שפוקדת אדם אשר לא נמצא בארצו. לאחרונה אני מרגיש שזאת המילה שמייצגת אותי יותר מכל. שקלתי ברצינות בתקופה האחרונה לנטוש הכל ולרכז את כל האנרגיה שלי בתוכנית מעבר לחו"ל. אולי סט חדש לחלוטין של טיפוסים ברכבת, יאפשר לי לפתוח דף חדש נטול זעם. כיוון שחיי נטולי כל פרספקטיבה, ההווה נראה כמו זמן ראוי למעבר שכזה. המוסכמה היא שמי שאין לו מה להפסיד אין לו מה לפחד. לצערי, זה לא לגמרי נכון במקרה שלי. אני, בתור הפרוטגניסט של חיי, אכן מפחד כמה שפחות כשאין לי מה להפסיד. אך בתור האדם שמתעד את סיפור חיי, אני פוחד יותר מכל כשאין לי מה להפסיד. כי זה אומר שעכשיו כל הלחץ הוא עלי לכתוב את הסצנה מדהימה בכל הזמנים. אז בחרתי כמובן באי-מעשה. אמא לעולם לא תרפה מהנפש שלי, ולעולם לא אוכל להיות מאושר. אומללות היא המדינה שלי, ובכל מקום בו לא אהיה אומלל אחוש Dépaysement. למעשה, כל בחירה היא הבחירה הנכונה, כי כמו מילה בצרפתית הסוף שלי לא משנה.

נכתב על ידי , 11/3/2015 00:58  
140 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





816,529
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להארנב הרוסי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הארנב הרוסי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ