עשיתי מן דבר מוזר:

היתה חסרה לי שותפות של זוג, אז גררתי את החברה האהובה עליי להיות בת הזוג שלי.

כמו תמיד בדבר המחורבן הזה שנקרא אהבה - זו אהבה חד צדדית, או לפחות לא שווה.

עמוק בתוכי יש לי דרישות מוזרות, שתהיה ממש שותפה שלי, אני רוצה שהיא תהיה בבית כשאני חוזרת מהעבודה, שנאכל ארוחת ערב יחד, נראה טלויזיה, נשב ונדבר על מה שעובר עלינו ביום יום.

היא - מבחינתה אנחנו רק חולקות דירה. היא מעדיפה את הלבד שלה, לאכול לבד בחדר עבודה שלה, אם אני בסלון היא לא תבוא. אם היא בסלון ואני באה היא תקום די מהר אבל לא במופגן.
מאז שאנחנו גרות יחד אני רוצה אותה פחות משהיינו רחוקות. זה כל כך הזוי, כאילו המרחק היה טוב לנו הקרבה הרחיקה אותנו.
אני מרגישה ממש כמו בכל זוגיות רצינית אחרת שהיתה לי. אני סופרת את הזמנים לרגעים מכריעים בחיינו. למבט הראשון ולהתאהבות.

הדבר היחיד שאין זה סקס.

אין סקס כי אני לא נמשכת אליה. לא במובן הפיזי.

אבל בכל מובן אחר אני כן.

אני נמשכת לרוע שלה, ולזה שהיא אדישה אליי כשאני מרעיפה עליה אהבה,

ואני נמשכת לזה שאחרי שבועות של שתיקה ולא של ריב, כשהיא אומרת לי מילה טובה אני נעלמת לחדר ובוכה מהתרגשות.

יצרתי לעצמי במו ידי שחזור מדוייק של כל מערכות היחסים שלי, של בית הוריי ושל היחסים עם אחי ואחותי.

הכל כל כך נורא.

אני מרגישה שאין לי מקום בבית.

זה הבית שאני בחרתי.

אני התאהבתי בו.

אבל אני לא אוהבת אתו בכלל, כי הוא תמיד ריק ממנה.

כאילו מאז שעברנו לגור יחד היא בורחת ממנו כל הזמן.

בסופי שבוע היא נוסעת להורים,

ובערבים היא נפגשת עם חברים

הכל בסדר חוץ מזה שאני מרגישה לא רצויה.

זה מוזר איך אדם יכול לכלוא את עצמו במעגל הרוע הזה,

לוקח משהו טוב ומחרב אותו לתוך תבניות רעילות שהוא גדל עליהן.

זה.... זה פשוט רע.
יש אהבה, וכמו תמיד הרגתי אותה.
כל מה שנשאר זו מן התחייבות לפעול כפי שסוכם בהתחלה, בלי לדעת בדיוק למה...