לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


(פורנו מחשבות)


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2014

כל חברה - עבירה


"כל חברה - עבירה"

חחחחחחחחח

ככה היו אומרים הערסים מהשכונה שלי

ו-וואללה, רק עניין של זמן להבין את זה בעצמך.

צריך רקע?

אני שונאת בנות

עוד רקע?

מעולם לא קרה שבחרתי את החברות שלי בעצמי, הן תמיד בחרו אותי, תמיד נולדו באותו זמן, עם אותה כמות דיבור על עצמן ברמה אינסופית, תמיד ריכוז עצמי כל כך נורא, וכן תמיד אני שותקת ולפעמים חושבת שנוח לי ככה, תמיד אני מוותרת ומתחברת לאנשים שלא מתאימים לי, תמיד הן מנסות ומנסות איפה שאני מזמן הייתי נכנעת, תמיד אוהבת אותן אהבה גדולה שגורמת לי לבטל את קיומי, אחר כך אני נשארת עם כעס עליהן. אז נכון שגם אני חרא לעצמי, אבל גם הן חרא.

אז החברה האחרונה שעזבתי (ומי יתן ולעולם ועד לא יהיו עוד. בחייאת, אני מסתדרת רק עם גברים. יש לי מספיק מהמוח המעוות של עצמי, לא צריכה להוסיף לזה) היתה כזאת. אהבה גדולה. במשך שלוש שנים הייתי כל כך קשורה אליה. ואוהבת. ומצפה לטוב שיגיע אליה.

אבל מה לעשות שזה באמת באמת לא מתאים. לא מתאים פטפטנות שיא עם שתיקה. כי לא משנה שאומרים לי תדברי. אם אני אני לא מעניינת אותך את לא תשאלי אותי ואני לעולם לא אוציא מילה בלי קשר לכלום (שלא לדבר על הניסיונות המגמגמים לחלוק שנקטעו בדיבור שלך על עצמך). סך כל השעות המשוערות בהן דיברתי איתה, במשך שלוש שנים של היכרות:

52 שבועות בשנה X ממוצע של 2.3 פגישות בשבוע X שלוש שנים X כל מפגש היה בממוצע 4 שעות = 1435.2 שעות של סה"כ מפגשים, מתוכם אם דיברתי בסך הכל בכל הזמן הזה יותר משעתיים אני מוכנה למות עכשיו במקום ממכת ברק.

תסכול רב.

ומה עוד שמדובר באדם חרדתי וקיצוני ואלים, שקורא לי היטלר ונאצית בקול ברחובות ברלין.

אני שונאת את עצמי על זה שאני נשארת בקשר עם אנשים כאלה

שלוקח לי שלוש שנים להבין את הרעל, אחרי שכבר אחרי חצי שנה היא פירשה התנהגות תמימה שלי כרוע מכוון ולא היה איכפת לה בכלל שהיא ממציאה את זה. קבעה עובדה ואין עוד מה להיגיד.

והרי זה העוול הכי גדול שאתה יכול לעשות לבן אדם. לקבוע לבן אדם מה הוא הרגיש, להאציל עליו מגועל הנפש של עצמך ולא להיות מסוגלת להבין את העובדה שלא כולם חרא כמוך.

האמת?

כואב לי

כואב לי על עצמי

ועל כמה שהייתי צריכה לשנוא אותך ממזמן

שהיית הבן אדם הראשון שהעזתי לקום וללכת לו באמצע פגישה.

שגרמת לי להרגיש ולחוות מחדש עוולות גדולים שלא נעשו לי מאז שנות ההתעללות של הילדות שלי.

כשקראת לי היטלר, נאצית וגזענית כשאמרתי לך שכיף להסתכל על בני אדם ולדמיין איזה חיים יש להם.

כשהריב הראשון שלך איתי היה בגלל שהשתקתי אותך כשישבנו בפאב עם זוג תיירים ואת חיקית את המבטא שלהם בגזענות כל כך תוקפנית שפשוט רציתי שהאדמה תבלע אותי.

אני אשמה!!

אני לא מאשימה אותך.

אני האשמה שבכלל נסעתי עם זה.

ששוב הייתי האפסית, המינוסית שרק מכילה וסולחת ואוהבת (כוסך! כמה אהבתי אותך!)

שוב,

כהרגלי בכל קשר אנושי אני נותנת וסופגת בשם אהבה,

חושבת שזה היופי, ואולי אם זה היה הדדי באמת היה שם יופי, או לא, או מה זה משנה.

אני מודה ליקום על הסיום היפה, של:

אנחנו לפני טיסה ואת יודעת שבלי מושב ליד חלון אני בהתקפי חרדה, בעוד את מבקשת מושב ליד חלון והולכת לישון לידו. ואיך שהייתי אחרונה בכל התורות לטיסה, אבל סידרו לי מושב ליד חלון בכל זאת, ואיך כשעליתי למטוס וראית אותי, זעמת עלי שאותך פינו לכבודי, ועוד אמרת שזה הקארמה. וזה היה כל כך קארמה. כל כך העולם מראה לך איך חברה אמיתית היתה מתנהגת.

לא אסלח לך שבכל פגישה לפני הטיסה ניסיתי לחלוק איתך תכנונים ואת תמיד העדפת לדבר על עצמך ולא היה איכפת לך בכלל שלכבודך סחבתי חומרים שנעבור עליהם יחד, ואיך שעתיים אחרי שנחתנו את כבר בחרת למלא לך 3 מתוך 4 ימים במשהו שלא תוכנן ועוד עשית לי פרצופים על זה שלא שיתפתי איתך פעולה. לא אסלח לך שלא היה מקום 1 ממה שתיכננתי שהיינו בו. וגם לא על זה ששיקרת לגבי מועד הטיסה "כדי שלא תהיי במחזור" כשבפועל ההוכחות הראו דברים אחרים.

חברות אמת.

ממש אהבה.

רק על עצמי אני כועסת.

כי אצלי זה שידורים חוזרים מרגע שילד לומד לתקשר, ובטח עד סוף החיים.

הייתי צריכה ללמוד אבל זו הנקודה (קו. פס. עיגול. מכלול) העיוורת שלי ופה אני לא מפסיקה לפול.

וכן,

אני בזכותך שונאת בני אדם עוד טיפה יותר משכבר שנאתי,

והתחושה היא תחושת בגידה שלא חדשה לי, רק חשבתי שאולי היה לי ניגוד שיוכיח לי שיש גם דברים טובים באנושות.

אבל זאת אשמתי.

באמת אשמתי.

סיפור כל כך ישן ומכוער. אלוהים.

די.

אני שואלת את עצמי למה בכלל לטרוח?

רק חבל לי שיש כל כך הרבה שנים שבהן שוב ספגתי חרא בתור אהבה.

כנראה שאני לעולם לא אדע יותר טוב

ואני לא באמת מאמינה שזה ישתנה.

וזה הסיפור על חברויות,

ולמה באמת באמת טוב לי להיות לבד

כי אז אני שונאת את העולם פחות (בעיות זיכרון)

וגם את עצמי פחות (אין הוכחה לטיפשות)

וזה למה בזמן שכל בנות גילי חרמניות, נואשות, מבייצות ומתכננות חתונות בחרדתיות -

אני רק רוצה לישון, ולהתחמק מהעולם הזה כמה שאני אצליח בלי להצטרך באמת לפעול. כי כזכור, אני מינוסית, ואני לא מסוגלת לעשות אפילו את זה.

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 17/9/2014 17:29  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




תחושה נוראית של ניתוק

זה שנים

אני מסתכלת אחורה ונחרדת לספור כמה זמן עבר

אני שונאת בני אדם

ואני לא מאמינה שאי פעם יהיה בעולם הזה טוב יותר

וזה מסתכל אותי עד לרמת אובדנות

חזרתי לסבול ולעשות כל צעד כאילו זה הדבר הכי קשה בעולם

אני לא מצליחה לקום בבוקר

או לעבוד

או לזוז

או ל-הכל

כלום

אני נשארת בעבודה שעות נוספות רק כדי להשלים את הדברים שלא עשיתי בזמן הנורמלי לעבודה כי לא הצלחתי לעשות כלום

אני שוב במחשבות ה"מסוכנות" האלה של אדם שלגמרי סבבה לו בעצם אבל לא רוצה להיות פה.

אני שונאת את עצמי על הפחדנות

על חוסר היכולת להרגיע את עצמי או להשתיק את עצמי סופית.

אני יושבת על הכיסא המגוחך במקום המגוחך שלי ופתאום קשיי נשימה ודופק במהירויות משתנות,

סתם ככה

אני מנסה לצאת, לנשום, לפתוח כפתור, אפילו לשחרר את החזיה, אבל זה לא עובר

רק כשאני מעלה את האפשרות לכך שמדובר בהתקף חרדה זה נרגע.

מה הקטע של התקפי החרדה האלה?

מילא תבואו מיד אחרי שנושא רגיש עלה... אבל מה הקטע לבוא סתם ככה פתאום שעות אחרי?

לא ברור לי...

שיחת ויכוח בסיסית עם מישהי אהובה בעבודה בדעות מנוגדות וקיצוניות הבהירה לי יותר מהכל שגם אם הגישה שלי לעולם צודקת - כלום לעולם לא יהיה טוב כמו שיכול להיות. תמיד יהיו האנשים שיהיו הרעל שמרעיל את העולם, לא משנה כמה האנשים שאיכפת להם יותר ישפדו את עצמם למען השלום.

זה הוריד לי כל כך הרבה יאוש על המוח שפעם ראשונה מזה המון זמן שפתאום היו לי דמעות בעינים מול מישהו.

היא חשבה שמעצבים

אבל בעצם פתאום הבנתי אותה,

לא קיבלתי,

ולא אישרתי,

פתאום הבנתי שעצם העובדה שהיא חושבת שלגיטימי ש-X יקרה, זה הבסיס של הרוע בעולם.

מי שלא מתעמק לא יכול לראות עמוק.

זאת בעיה אחרת בעולם הזה.

כל מי שמפחד לגעת במקומות לא נעימים לעולם לא יבין את הכרוניקה שלהם ובטח לא איך למנוע את ההידבקות.

וזה מייאש אותי.

והיאוש ממילא קיים.

מה?

להיאבק לכלום.

אפילו זיון אני לא מצליחה למצוא

(יאמר לזכותי - לא חיפשתי)

אז למה בכלל לטרוח?

זה לא מגוחך?

THERE IS NO REWARD

זאת האמת.

מי שסובל בכל רגע נתון - אין לו תקווה,

כי אין שום דבר שקיים בעולם שיהפוך אדם עם עודף רגישות לחרא ששם זין על כולם למען השלמות של עצמו.

זה לעולם לא ישתנה.

 

 

 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 17/9/2014 17:14  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Intsi ב-18/9/2014 23:29
 




 

השלום לך

יוסף נטול כותונת הפסים

איזה חלומות אתה חולם

איזה חיה רעה טרפה אותך

ומתי תחזור מן המתים

לנקום בכל מי שהעז לשלול את קיומך

הרי תחזור

וכולנו נתאבל על עצמנו

ועל העולם הזה

שגם את הדברים הכי יפים שבו

הוא מביא בכאב מטורף

שמביא את הלבבות שלנו לסף קריסה

 

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 2/9/2014 18:40  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  מתילדה הלטאה

בת: 33



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , סקס ויצרים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למתילדה הלטאה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מתילדה הלטאה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ