לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


(פורנו מחשבות)


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2019


 


כשהייתי טינאייג'רית שחיה מחוץ לבית היו לי חברות.


לא באמת.


אף אחת לא ידעה או התעניינה במי אני 


אבל היינו יחד כל הזמן.


ואז זה היה הכי הרבה שהיה לי.


ואולי גם... לפחות כל החוויות יחד... אולי כן היתה איזה הבנה.


כל הזמן חוץ מהשינה היינו יחד.


חבורות בגדלים שונים.


הן תמיד היו קצת יותר פתוחות ממני והיו להן מלא חברים.


אני הייתי שקטה ולא מדברת,


והן היו ערסיות כאלה שכל חיקוי הכי מוגזם זה פחות מהן.


אבל הן היו נהדרות. לב ענק וטוב. רכות מבפנים ועמוסות אהבה.


הן אימצו אותי אליהן בלי לתת למוזרות שלי להשאיר אותי בצד,


אפשר לומר שהתעקשו עליי אפילו.


שנים לא הודתי בזה, אבל זו היתה תקופה נהדרת ובחשיפה אקסטרימית לאנשים אני נהיית פשוט מאושרת. כמה שיותר יותר טוב.


בבית שגדלתי בו, סגור ומסוגר, זה היה כמעט טאבו שיהיו לי חברים.


היינו מבלות ימים בחדר של כל-פעם-מישהי-אחרת, והחדר והבית היו פתוחים שחברים היו פשוט נכנסים ויוצאים.


בחדר של חברה אחת היתה מיטה גדולה, וספה, ופוף, וכריות, ושטיח מקיר לקיר, אז תמיד היינו יושבים אצלה ופשוט כולם היו באים להגיד שלום, לשבת קצת, לדבר...


(מדהים - זה היה לפני הגיל שבו מתחילים לקשר חברות לעישון/סמים/אלכוהול/נלווים. כמה טוב זה היה. כמה לא חסרו עזרים. לא היה צריך כלום) 


אז...


אני למדתי בבית ספר יוקרתי (תלמידה גרועה אז מה זה משנה???)


והחברות שלי למדו בבית ספר הכי גרוע שהיה (אבל יצאו עם מקצוע לעבוד בו וידע מטורף שהיום משלמים על הכשרה ברמה הזו עשרות אלפי שקלים. אז מי הרוויח?)


והיו להן חברים שלמדו איתם בבתי ספר האלה, 


חבורת ערסים כבדייייים מאלה שאתה מפחד ליצור קשר עין בכלל.


אבל הם היו החבורה הזאת שהשתנתה וחיה לה במרחב החברי הזה, וגם הם היו אנשים טובים בסך הכל.


לרוב הייתי יושבת בצד ורק בוחנת מהצד ומקשיבה.


ואז יום אחד הגיעו כמה חברים חדשים, גם הם מפחידים וחמודים,


וביניהם איזה יצור לא קשור, שיער ארוך ורכות לא מאופיינת.


די מהר התחברנו ובכל פעם שהקבוצה הזאת היתה מגיעה היינו יושבים ומדברים.


הוא היה גם קצת עוף מוזר. ערס קטן אבל רך לבב ועדין.


אני מניחה שכן קלטתי כבר אז שהוא מגיע וישר מתכוונן אלי, וגם מרבה להגיע,


זה היה כיף למצוא מישהו לדבר איתו.


לא יודעת למה ואיך פשוט התאדה הוא, והאנשים, והחברות, וכל החבורה הזאת,


אבל מידי פעם באמת נחמד להיזכר בסיטואציות שהן כל כך שונות מהבדידות הנוכחית שלי, ואף שגם אז הרגשתי לעיתים בודדה, לפחות הרגשתי גם שמחה.


ועוד - התחילו איתי בחיי המון, ובכל זאת נחמדה ההתחלה הזאת העדינה של נער שפשוט ידע לנהל שיחה מעניינת. out of time.


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 20/9/2019 00:13  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



משהו ששכחתי ...


 

אני לא זוכרת אם קראתי פה או ביומן הפיזי שלי,

אבל, לפני שעזבתי את מקום העבודה האחרון שלי, 

היה יום אחד שקרה לי בו משהו ממש מוזר:

חברה לעבודה שאלה אותי מה שלומי.

לציין: חודשים שלא היתה לי הוכחה שאני קיימת, אף אחד לא דיבר אלי ובטח לא התעניין בי.

התגובה שלי היתה:

התנתקתי מעצמי לחלוטין. נכנסתי להתקף רעד בלתי רצוני, כמעט כמו אפילפסיה (ואין לי). דיסוציאציה מטורפת. פשוט לא הצלחתי לשלוט בתזוזה שלי ובטח לא לדבר.

זה ארך דקות ארוכות.

אם אני זוכרת נכון אז זה הפסיק כשהתחילו לרדת לי דמעות.

אבל אני לא יודעת.

אני די בטוחה שלא עניתי.

 

לקח חודשים להיפטר מהעבודה הזאת.

אני נכה בבית בלי הכנסה ובלי תמיכה כבר שנה.

ועדיין אני מעדיפה למות ולא להגיע למצב שכולי קורסת ככה מרוב התעללות עצמית בניסיון להסוות את נפשי בשביל להעמיד פנים שאני מתפקדת או נורמלית.

ולא.

אין לי אומץ ללכת לפסיכיאטר ולהחתים על עצמי לנצח תדמית של תת-אדם. כי ככה מתייחסים במדינה המסריחה שלנו לכל מי שההתעללויות היומיומיות לא שייפו אותו לקובייה הרצוייה.

 

 

 

 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 20/9/2019 00:03  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יחסי כאב


 

זה לא שאני מתנגדת לכאב ביחסים

אני מוצאת שהרבה פעמים, כנגד רצוני, הכאב הוא מרפא,

הפעם אני מחליטה שיכאיבו לי,

ובמחי מילה אחת הכאב יפסיק.

זו דרך להשיג שליטה מחודשת על נקודות שעד כה היוו פצעים מדממים.

הבעיה היא, שמעטים מן הסאדיסטים יודעים לאזן כאב עם רוך וחמלה,

והפעם, בסיבוב השני של מסכת ההתעללויות, אני, שידעתי כאבי תופת, רוצה לביים סצנות שבהן כל הכאב הקיצוני שאני עוברת מפסיק כשאני מבקשת. המתעלל בי יעצור, ידאג לי, יבקש את הסליחה שלי, ואז גם ירפא כל כאב במגע של רוך וחמלה.

אם המשחק הזה לא מתנהל כך - אז אין בו ריפוי אלא סתם חזרה על הטראומות,

ושיחזור טראומות זה לאנשים שלא התעוררו. לא בשבילי.

עכשיו לכי תמצאי את הסדיסט שאוהב לחבק.

 

 

 

 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 18/9/2019 18:30  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




 


עד כמה אני אמנית בסופו של דבר כשזה נוגע לתוצאות בשטח?


לא הרבה... לא הרבה בכלל.


בשנים האחרונות גרפיקה מאותגרת היא ה-best שלי וגם בה אני לא מוצאת חדשנות.


היצירה שרציתי להתחיל למכור בקרוב היא רק הבכי הענק שלי על כל מה שלא שלי,


מצד אחד כשאני שוקעת לתוך עצמי ויוצרת אותה (ויוצא משהו יפה, אבל לא breathtaking) אני נכנסת אל תוך העולם שמבטא את מהווי הכמוסים והפשוטים ביותר. אני מרגישה שאני ממש יוצרת את הצורך הכי חזק ונואש שלי.


ומצד שני לאחרונה זה מעציב אותי.


מעציב אותי שזה צריך להגיע כיצירת אמנות (בינונית) ולא כדבר האמיתי, זה שכולנו נולדנו אליו, אבל ליחידים יש את הזכות לחוות בחייהם.


לפעמים אני חושבת שאם הייתי דובקת ביצירה כמו ברצון שלי למציאות אותה היא מתעדת, הייתי משיגה אותה. כמו תפילה בתלת מימד. 


הבכי של הנשמה שלי לא מפסיק.


היא רוצה לחזור אל אמא אדמה.


בשנים האחרונות - one way or another.


במקום לחזק את עצמי על זה שיש בי רצון כל כך חזק ומדוייק,


אני נואשת, כי אני יודעת מהי הדרך שאני נדרשת לעבור כדי להגשים את החלום הזה.


ואני לא יכולה לשקר לעצמי: העובדה שאין לי שותף או בסיס ותמיכה רגשית ממישהו מבחוץ - מקשים על כל מהלך.


הכאב והפחד גדולים יותר,


תמיד נדמה שעל כף המאזניים מול האפשרות להצלחה נמצא לא הכישלון אלא המוות.


עד כדי כך זה בנפשי.


עד כדי כך אני נואשת להצליח.


לא כאמנית, אלא סוף סוף לומר בקול מה אני צריכה מהחיים.


אני צריכה באופן נואש קירבה לטבע.


זה הדבר היחיד ששווה לי לחיות בשבילו, לחלום עליו והוא גם מזמן לא סתם רצון,


נדמה שכל עוד אני מסוגרת בקירות בטון אני נחנקת למוות...


אני חייבת להציל את עצמי.


זה מפחיד.


למה כל כך קשה לעשות את זה?


הפחד הגדול שלי הוא להגיע לשם ואז להודות בפני עצמי שזה לא שינה את חיי,


שהחיים לא טובים יותר, ושהטרחה (שעלולה לקחת שנים של עבודה קשה) לא היתה שווה את זה.


זה קרה לי בעבר כשהשגתי מטרות בחיי,


כי,


בסופו של דבר...


הצלחה שאין עם מי לחלוק אותה מרגישה כמו כישלון.


 


 


 


 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 18/9/2019 06:19  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מי שאוכל לבד - אוכל יותר, נהנה יותר, מרוויח חוויה ו...


 

 

אני אוהבת לאכול.

אין לי הרבה עם מי לחלוק את חווית האוכל שלי,

מכיוון שאני צמחונית ששואפת לטבעונות והחברים הטובים שלי הם או אוהבי בשר או טבעונים שמכינים אוכל בבית ולא בקטע של לצאת.

אי לכך ובהתאם לזאת, כדי לא למנוע מעצמי את החוויה שיש באוכל טוב, אני כבר שנים (יותר מ-20) הולכת לאכול לבד במסעדות.

התגברתי על הבושה שאולי בכלל לא היתה לי, כי די מיצבתי את עצמי בחיי כאחת שלא זורקת זין.

אז...

כן.

יש הרבה חוויות אוכל נהדרות שהיו לי עם צלחת ואוכל ולא עם אף אדם אחר.

וזה בסדר. למרות שהייתי מעדיפה לחלוק את החוויה, אני תמיד מעדיפה לחוות לבד מאשר לא לחוות בכלל.

המסעדות האהובות על חברים שלי הן לרוב מסעדות שביקרתי בהן קודם לבד ואז הבאתי אותם לאחר המלצה.

 

אנקדוטה חמודה:

לפני כמה חודשים הפסקתי לחכות לחברה שתרצה לבוא איתי למסעדת שף מסויימת.

הלכתי לבד וסעדתי סעודה עשירה ויפייפיה לבדי.

הזמנתי קינוח מהמם ביופיו שסועדים אחרים באו לצלם,

ובסוף הסעודה כשקיבלתי את החשבון ראיתי שהקינוח לא חושב.

כששאלתי אם זו טעות (כי אני מתילדה ואני תמיד אתקן גם מה שלטובתי), 

אמר לי בחור החמד שהוא אוהב לראות אנשים שסועדים לבד ובגלל זה חישב את המנה על חשבון הבית (משמעותי. כי המחיר היה תלת ספרתי).

הודתי לו וגם נתתי טיפ גדול במיוחד בגלל המחווה היפה.

כמה חודשים אחר כך, בורה שכמוני לומדת שזה היה השף המאוד מפורסם והמהמם של המסעדה.

חמווווד.

מאוד נחמד זה היה.

קצת צוחקת על עצמי על כמה שאני מנותקת מהעולם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 17/9/2019 19:04  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שנאת אמת


 

ובעצם קשה לדעת אפילו אם זה שקר או אמת

לא מתפקדת שוב

מה קרה?

הלוואי והייתי באמת יודעת מה קרה

ניסיתי כבר לפני כחודש למנות את הסיבות ואף אחת מהן לא קלעה לתשובה

לא לא

עד עכשיו אין לי את התשובה המדוייקת

זה בגלל שהחזרתי גברים לחיי?

אני חושבת שזו התשובה הכי קרובה לאמת.

נכון - לא כל גבר וגם לא כל אנרגייה מינית מכלה אותי,

אבל מספיק רצף של כמה מעוותים שלא רואים בי אדם - כדי ליפול.

הכל נעשה בכזו... עדינות כמעט. כן. פגיעות מאוד מאוד עדינות.

למשל גבר שחיזר אחרי כמה שנים ונכנעתי לו ...

הכוונה היתה מינית מראש. הוא ראה תמונות שלי וידע בדיוק איך אני נראית,

אני לא שמה פילטרים וגם משתדלת לשים תמונות לא יותר מידי טובות.

איכשהו עדיין הוא הופתע ממני. זאת לא היתה הפתעה מזה שאני שמנה (מכירים אותי? שאלתי אותו ישירות!), ועדיין הוא שיחק את הגודל שלי כאילו זה מינוס.

בנאדם - אם זה מינוס בשבילך זה ממש ממש לגיטימי. גם אני לא נמשכת להכל ובבחירות אין לא-נכון יש רק לא-מתאים. אז למה לזיין לי את השכל על זה שאתה לא בטוח איך נזדיין כי אתה פיצפון בזיין שלך? 

וגם אם היה לך ספק - לא חשבת עליו נניח לפני 5 שנים בהודעה המיליון ששלחת לי?

ואז אנחנו מזדיינים ופאקינג כל כך טוב לזבלבל הזה שהוא נמצא בתוכי אולי דקה.

אולי דקה וחשבתי טוב נו... אולי הוא בא ממש מוכן. אבל אז שוב. ושוב. ושוב.

נכנס. דקה. גומר. וחוזר חלילה.

אז מה אתה מזיין תשכל על זה שאולי זה לא מתאים?

זה אפילו לא מכעיס אותי.

זו פשוט פגיעה עדינה ומכוונת מידי.

ברור שזה ניסיון של אפס להכין את השטח להיעלמות הבאה עלינו לטובה..זה ממש בסדר.

כי האמת שלא הרגשתי אותך בתוכי,

ולא, אתה כבר לא בגיל שבו סטלנות זה חמוד,

ולא, לא עשית שום דבר ששווה שאתחרט על זה שאתה לא קיים בעולמי.

מעצבן אותי שרוב הגברים רואים בסצנת ההיכרויות בית זונות ללא תשלום.

זה לא לגיטימי וזה לא מוצא חן בעיני.

ונכון שהכל בהסכמה ובלה בלה בלה,

אבל נשים בנויות אחרת והן לעולם לא יראו בך כלי שיכל להיות מוחלף ביציקת סיליקון (וחבל!)

וזה...

אוף.

אין לי כוח אפילו להסביר את עצמי.

כמה אנרגיות שואבות ומכלות יש בכם גברים.

אתם כל כך רעילים בעצם זה שאתם קיימים בעולם.

הדיכוי שאתם חשים חובה לדכא כדי להרגיש טוב עם עצמכם רק מראה כמה אתם רקובים.

אתם המקור האמיתי לכל ההמצאה של מכשפות ומפלצות בעולם, גם אם כיום אתם לא היחידים.

הדבר הזה שנקרא זכר.... אני מאחלת להשמדתו.

הלוואי ואת כל אחד ואחד מכם יחליף אביזר מין וזרע מהונדס גנטית.

הלוואי ותושמדו והקיום שלכם יישכח מההיסטוריה של העולם.

אתם כל הרוע והכיעור והדופי בקיום האנושי.

איכס.

 

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 16/9/2019 02:19  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ראש כחול


 

הוא מתקשר ומנסה לגרור לשיחת סקס,

אבל אני לא ממש לבד אז אני מסיחה את דעתו ומסיימת את השיחה מהר.

קבענו שניפגש בשבוע הבא מתישהו...

 

אחרי עשרים דקות,

הגוף שלי עדיין מעורר ממנו!

חייבת לעשות משהו....

 

אני מסתגרת בחדר,

מכינה את עצמי לסקס עם עצמי,

המבט נמשך רגע למסך של  הנייד.

פתאום הוא מתקשר!

אין צליל.

רק השם שלו מופיע על המסך.

 

אני עונה, כבר בשיא החרמנות.

 

"תקשיבי. אני לא יכול יותר. הנה מה שאת עושה עכשיו:

הולכת להתארגן, מתלבשת כמו שאני אוהב, ועוד חצי שעה אני שולח לך מונית."

 

אחחח איזה טיימינג מושלם!

שעה אחר כך אני כבר אצלו.

1

2

3

4

וחמש שעות של כיף.

 

זה נחמד להכיר אנשים חרמנים כמוני.

 

אבל... אפשר כל יום?

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 9/9/2019 16:23  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פריזמו ב-11/9/2019 11:31
 




 

 

נדמה לי שניתוק מהחברה הוא המקור לכל מחלות הנפש בעולם

בן אדם ששוקע בעצמו בהכרח ישתגע

זה יתחיל בקטנה

וייגמר אלוהים יודע איפה

המחלה הכי גדולה היא להירקב אל תוך עצמך

אם יש לך קשיים לראות אנשים אחרים

לצאת אל מחוץ לבית שלך

להסתובב ברחוב

להבין שיש אחר

הלך עלייך

ההתבודדות היא כר פורה לרקב נפשי

במיוחד כי להיות לבד זה כלוב של זהב

זה קל

זה פשוט קל

אבל זה גורם לך  לחיות בבועה כשהעולם עשוי מקיפודים

זה לא מחזיק מעמד במבחן הקיום

ולכן זה שקר

אדם לא יכול לחיות לבד

יש עשרות מחקרים והוכחות לכך

אז למה זה עדיין יותר קל?

למרות הכל

למרות כל מה שיש בחיים שלי

אני מתחילה לחשוד שיש דברים

ממש נגד רצוני אני חייבת לעשות

זה לא כדי לפגוע בעצמי אלא כדי להבטיח את השפיות שלי.

לומר את זה זה קל.

לפעול... זה כבר דבר אחר.

 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 7/9/2019 16:39  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יצור פרא ב-8/9/2019 12:36
 




 

עצבות ובדידות ובחילה קשה.

 

 

 

 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 6/9/2019 21:06  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




 


איך אני יכולה לאמץ אותך?


אין לי עבודה... אין לי כלום. 


יש לך הורים, ולמרות שיש לך בעיות איתם  הם עדיין ההורים שלך.


הלוואי ויכולתי.


הלוואי והחיים שלי היו מסודרים מספיק כדי שבאמת הייתי יכולה.


 


את יכולה פשוט להגיד שאת לא רוצה.


את לא צריכה להמציא שקרים ותירוצים למה לא.


לפחות תגידי את האמת.


 


הייי! זה לא פייר. 


אני כאן. לא?


מאוד חשוב לי שיהיה לך טוב,


אבל לצערי אין לי שום תוקף חוקי כדי לעזור לך לגרום לזה לקרות.


אני חושבת שאת צריכה לצאת מהבית,


ואני אומרת לך מניסיון שזה יעשה לך רק טוב.


 


אני מפחדת!


אני מעדיפה למות מאשר להגיע למקום שבו כולם זרים ולהתחיל מחדש.


 


האופציה השניה שלך היא פשוט לחכות בסבלנות לגיל 18.


(איזה דבר נוראי להגיד!!!!!)


אז את תהיי חופשייה לעשות מה שאת רוצה


ותוכלי לבחור את הבחירות שלך 


ולמרות שאני נגד כל הרעיון של צבא,


אני חושבת שהשירות הצבאי יעשה לך טוב.


חוצמיזה


אני די בטוחה שלילדים בני 14 כבר לא מחפשים אימוץ,


מקסימום משפחה מארחת.


 


איך אני אשרוד את השנים האלה???


אני אתאבד בטוח.


......


 


אני מצטערת...


אני יודעת שהחיים חרא


החיים חרא לך


ולכל מי שבגיל שלך


ולצערי זה רק נהיה גרוע יותר כשמתבגרים.


 


אבל לפחות לך יש דירה משלך,


את יכולה להחליט בשביל עצמך!??


 


כן...


אבל זה לא ככה כשמבוגרים


הנה,


מספיק שאני לא עובדת חודש ובקרוב לא אוכל לשלם שכר דירה,


אני לא מוצאת עבודה פה,


כנראה אצטרך לחזור למרכז המסריח.


 


לא!!!!


אז את תהיי כל כך רחוקה ממני!!!


 


אבל אני לא אתן בזה לפגוע בבטחון שלך.


אני מבטיחה לך שאם רק תצטרכי אותי אני אבוא.


במונית אם צריך.


רק בבקשה אף פעם אל תפסיקי לבקש עזרה.


 


........


 


היא ביקשה חיבוק


חיבקתי אותה חזק וכל נואשות העולם חילחלה לתוכי


כל התלונות שלי על העולם התעוררו


וכעסתי


כעסתי על חוסר הצדק בחיים.


זו היתה הפעם הראשונה שהיה בינינו מגע וזה היה מוזר


אפשר היה לשים לב שלא חיבקו אותה הרבה זמן


בהתחלה היא היתה נראית כמפוחדת מהחיבוק


ואני חשבתי שזה יהיה חיבוק קצר יחסית


אבל כל מה שאני זוכרת הוא שהחיבוק הזה נמשך


ופתאום הרגשתי את החולצה שלי נרטבת מהדמעות שלה


וכדי שהיא לא תתבייש שהיא בוכה לא הגבתי לזה


רק המשכתי לחבק אותה


שלפחות לרגע תרגיש שהיא במקום בטוח.


 


........


 


הייתי מבוגרת אחראית


כשהיא רצתה להישאר לישון אמרתי לה שזה לא יקרה אם היא לא תתקשר קודם לאבא שלה


ותתן לי לדבר איתו


ממש לא היה לי הגיוני שהיא תישן אצלי


והיא הציעה לשקר שהיא אצל חברה


מה שממש לא היה בא בחשבון מבחינתי


דמיינתי את אבא שלה מחפש אותה


מת מדאגה


אבל בטלפון הוא היה נשמע שונה משדמיינתי


אני לא זוכרת את השיחה בכלל


בטוח שהוא שאל אותי: מי את?


ו: איך היא הגיעה אלייך?


אבל גם די בטוחה שזה לא היה נשמע כאילו הוא מפוחד ודואג


יותר כאילו הוא כועס


איזה סיטואציה מוזרה


לגמרי הזויה


אבל מה בתאדם יכולה לעשות?


מתקשרת אלייך ילדה בת 14 שברחה מהבית והלילה יורד


שום דבר שאת אומרת לה לא גורם לה לחזור


היא רבה עם אבא שלה


ואין לה שום כוונה לחזור הביתה


את מדמיינת אותה ברחוב של העיר ההזוייה שהיא גרה בה


כמו הפעם הראשונה


הקודמת


שטסת אליה במונית כי היא איימה להתאבד בבכי


וחיפשת אותה ברחובות


וכשהגעת בדיוק איזה מוזר אחד נטפל אליה


ככה את מדמיינת אותה


ממשיכה להיות ברחוב


מה


לא תזמיני לה מונית אלייך?


לפחות אצלך מוגן


אפילו שברור לך שאת בעצמך זרה


ולכל אחד מבחוץ זה מוזר


אבל כרגע כל מה שחשוב לך זה שהיא לא תסתובב ברחוב....


 


היו שיחות לאבא שלה


ניסיון לדבר איתו


בטח שהוא כעס


מי לא יכעס כשהבת שלו בורחת לבתים של זרים??


העובדת הסוציאלית שלה...


המשטרה...


שום דבר לא זז.


אמרתי לה:


רק מי שעובד בזה


רק אנשי המקצוע עצמם יכולים לעזור לך.


אני כלום.


אין לי שום סמכות או כוח או ידע.


 


כשהיא נסעה הרגשתי כאילו אני שולחת אותה אל מותה


היא עלתה למונית וחייבתי את הנהג לדווח לי כשהוא הוריד אותה בבית


נתתי לה את המעיל האדום שלי שלא יהיה לה קר


המעיל החדש שעלה לי הכי הרבה שעלה לי בגד


לא היה לי אחר


אבל גם לרגע לא חשבתי על זה.


 


ראיתי אותה פעם אחת אחר כך


אחרי שנה


היא איכשהו יצרה קשר עם חבר רחוק


והפעם נתלתה עליו עם כל תקוותיה


היא נראתה רע ומוזר


ללא ספק ילדה שכל הגבולות שלה היטשטשו


היה לה קשה להבין


ש


אף אחד לא יציל אותה


לא ככה.


לא ככה....


 


........


 


כשהיא עולה למחשבות שלי זה תמיד מלווה במועקה ענקית


10 שנים חלפו?


כמה שנים חלפו???


אני לא בודקת


אפילו חיפושי גוגל אני לא עושה


מפחדת לדעת עד כמה רע


מתפללת שטוב לה


נזכרת בחרדה ועצב איך הייתי צריכה לנתק את הקשר הזה


שממילא הייתי גם אני בעצמי חסרת אונים בו


לא איכפת לי כלום


אני רק מתפללת שהכל טוב אצלה


ששום דבר מפחיד לא קרה לה


שהיא שרדה


שהיא עצמאית


שהיא בונה את החיים שלה בצורה נכונה


יותר טוב ממני


יותר טוב מההורים שלה


כנגד כל הסיכויים.


 


 


.......


 


איזה ילדה חכמה


מבריקה


מוכשרת


מה הייתי מולה?


גרגר אבק.


בכל דבר היא היתה פי מיליון יותר טובה ממני


ואני מקווה שזה גרם לחיים שלה להיות טובים יותר.


טובים יותר משלי


בבקשה


שהחיים שלה


טובים יותר משלי.


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 6/9/2019 19:15  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  מתילדה הלטאה

בת: 38



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , סקס ויצרים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למתילדה הלטאה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מתילדה הלטאה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ