לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


(פורנו מחשבות)


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2014


 

 

בהופעה אני נעמדת די מהר ליד אחד החברים הטובים של שני שאני מכירה מהפייס, ותמיד סיקרן אותי לראות איך הוא במציאות. הוא קולט שנעמדתי לידו, ולא איכפת לו. מנצל רגעים אפשריים להרגיש. גם אני. זה מגע מאוד תמים, השוואת טמפרטורות עם אדם אחר. הוא נראה לי אחד האנשים היחידים שיכולים להבין את זה. שם הוא מטורף ובמציאות הוא כל כך בתוך עצמו שזה מגניב אותי. קלטתי רגע שטות שלו שהוא החביא טוב. זה היה חמוד. אני אוכלת לעצמי את הראש על למה אני תמיד חייבת להיתקע על מישהו פיקטיבי כדי להרגיש בבית, ולא מצליחה לעזוב את זה, אז אני עוזבת את זה.

 

תפסתי מקום טוב, אבל בניגוד לכל הופעה אחרת זה לא היה כזה טוב. הזדקנתי. חמישה שירים, ואז נפלתי. אני. נפלתי. לא ייתכן. אבל זה קרה. והרגשתי שאין סיכוי שאני קמה לבד. מישהו מימין, היחיד שלבש נכון להופעה, משך אותי. לא הספקתי לעשות תנועה של תודה אילמת והקהל כבר העיף אותו בגלים אחורה הרחק הרחק ממני. החלטתי להיאבק עד לשיר האהוב עליי ואז לסגת. כשהגיע הזמן לזוז פשוט נתתי לגלים לקחת אותי אחורה. זה לקח שלוש שניות לצאת לחלוטין מהעומס אל סוף האולם. מצאתי מקום מושלם לצפייה מאחלה של מרחק ועם מרחב אישי שיותר לא הופר. הצטערתי בלב על כל מאבקיי הקודמים להיות בהופעות בשורות הראשונות. שורה ראשונה בפיית נו מור הספיקה לי. יותר מזה אני לא צריכה. ובכלל... הופעות.... נראה לי שאני בגיל שאני כבר יכולה לוותר על זה. רוב המוסיקאים נשמעים ממילא יותר טוב בהקלטות. ויותר כיף לרקוד לבד בחדר או במועדון. הופעות - זה כבר לא זה. (בטח עם הניתוק התמידי שלי. אני ממילא לא קולטת את הקרבה גם כשהמושאים נוגעים בי, פיזית)

 

אבל משהו קרה שם. הנוכחות של ההוא היתה משמעותית לי. פתאום רציתי שיהיה איש שהוא שלי. גוף לגעת בו בחיבה ולא בזימה. אתם מבינים? מישהו שאפשר לגעת בו סתם יד ביד ולהתרגש, או להרגיש במקום.

היו לי הבזקים של שני, כי זה הכי קרוב שהיה לי לאחרונה. הבנתי שאני צריכה מישהו חדש וטהור.

אחר כך בלילה היה לי סיוט ועוד הרבה הרבה חלומות, כולם קשורים, אפילו שלא נראים.

 

כל מיני מחשבות מוזרות בתוכי.

אני מרגישה רעועה.

 

 

 

 

 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 22/6/2014 00:04  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Mr John Doe ב-24/6/2014 12:21
 



ה-DARK SIDE של הצמחונות שלי


 

צמחונית כמעט 20 שנים.

המוח שלי נעלם.

לא מסוגלת לחשוב ישר.

מקנאה בכל מי שרגיל לו, והדברים הכי פשוטים הם לא מאמץ.

עייפות תמידית. מתה מהלכת.

המילים מתבלבלות לי וחצי מהזמן אני איטית כמו מישהו על סמים.

ההגיון לא קיים, יש כל מיני דברים שצצים למחשבות והם לא של אדם בריא.

הויטמינים לא נספגים. לוקחת כמעט כל החיים. תמיד בניסיון עגום למצוא את מה שיעזור ולא עוזר.

בזמן האחרון שואלת את עצמי הרבה:

למה לסבך את החיים?

מה, לא מספיק מסובך גם בלי זה?

וחושבת ברצינות להתחיל לקחת בשר כמו תרופה מגעילה.

אני לא חושבת שהפתרון לשואת בעלי החיים הוא להפסיק לאכול אותם.

אני חושבת שאפשר להיות אוכלי בשר ומוסריים בו זמנית.

מאוד נוח להימנע וכך לא צריך להתמודד עם מה שקורה בעולם הזה

"אני את שלי עשיתי. איו לי שום קשר לתעשייה הזאת אז עכשיו תעזבו אותי במנוחה"

אני לא חושבת שזה הפתרון.

תמיד יהיו בעולם בני אדם אוכלי בשר.

תמיד.

ואם מישהו מרחם על בעלי החיים הוא צריך להילחם בשבילם בלי קשר ללאכול בשר.

יש חיות שחיות חיים יפים עד שהן מתות.

בכל מקרה,

זה מה שאני אומרת לעצמי,

ועדיין אין סיכוי שאני אעשה משהו כמו חזרה בשאלה.

כי בשר זה דוחה אותי.

אפילו הריח עושה לי בחילה,

ואני די בטוחה שמשהו בגוף שלי לא מכוון לאכול את זה.

אבל כל כך הייתי רוצה להיות אדם שלא מסבך לעצמו את החיים.

לאכול ולהרגיש חרא עם עצמי,

לאכול ולהודות לחיה שנתנה לי את החיים שלה ולהבטיח לה שגלגול האנרגיה הזה יהיה ראוי.

לאכול ולא להיות תחתית שרשרת המזון.

לאכול באחריות ולגזול חיים בעד החיים של עצמי.

ולהרגיש חובה לעשות מהחיים שלי משהו בגלל זה.

אם מישהו שואל אותי איך והאם כדאי אני אומרת:

בהחלט לא כדאי.

בהחלט בהחלט לא כדאי.

אתה שם את החיים של עצמך מול חיים של מישהו אחר ובוחר בחיים של מישהו אחר ומאבד את עצמך בלי לדעת (אבל סוג של לדעת).

שנים ראשונות אתה מרגיש כמעט עליונות,

הגוף מתנקה מרעלים שרוב אוכלי הבשר אוכלים, וטוב לו,

ומעט מאוד שנים אחר כך מתחילים להרגיש מנותקים,

חסרי יוזמה וחסרי יכולת,

דיכאונות וגופים מתפוררים,

קריזות,

ואובדן של עצמך.

שלא לדבר על ההתעסקות הבלתי פוסקת, האובססיבית באוכל.

שקרן מי שיגיד שצמחונות או טבעונות זה לא גלגול של הפרעת אכילה.

זה נוח כשזו הפרעה לגיטימית שמתקבלת כברכה בחברה,

אבל סתכלו לעצמכם עמוק באישונים - נכון שאם לא הייתם ככה הייתם מתעסקים בשהו אחר?

נכון?

יש כל כך הרבה בתוך זה.

תרבות צריכה של דברים שאני נשבעת שאני לא צריכה.

ועומס של מוצרים שגורמים לך לחשוב שיש לך בסיס מאובטח ואתה יכול לעוף למעלה בביטחון, אבל הבסיס הזה כבד מידי על כולנו.

החזירות היא לא רק בבשר.

גם לאכול יותר מידי עגבניות זאת חזירות וללא קשר לרגש שיש או אין להן.

מי שאי פעם גידל עגבניה יודע כמה זמן ואנרגיה צריכה עגבניה אחת כדי לשרוד, וכמה קשה להגיע לעגבניה אחת טובה.

מי שיש לו כבוד לאוכל לא מחסל שלושה שיחים בארוחה בשביל רוטב לפסטה.

הוא אוכל עגבניה וזוכר את כל מה שהיא חוותה כדי להגיע אליו ולהעביר לו משל עצמה.

ומי שיודע לכבד את זה, וכל אוכל אחר - הוא המנצח האמיתי.

הלוואי והיתה לי דרך לשמור על כבוד לכל מה שנותן לי מעצמו כדי שאני אוכל להיות.

הלוואי ויכולתי להתייחס לאוכל בכבוד ולא בעודף של רגש, תחושה וכובד ראש.

זה לא תקין.

כולם יודעים את זה.

הימנעות היא לא התשובה.

יחס נכון זה מה שחסר לנו. כבוד למה שהוא לא אנחנו.

 

 

 

 

 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 13/6/2014 09:52  
103 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ת'יאו ב-22/6/2014 09:56
 



גמילה שלא מרצון = מחלה


 

מאז שאני לא כותבת כאן התחושה גרועה מיום ליום. זה התחיל בעייפות נוראית על גבול נרקולפסיה, ועובר לעומס מתגבר על המחשבה, עומס כזה שלא נותן לי לישון ולעכל מידע במשך ימים ושבועות. אני מסתובבת עמוסה ואין לי כוח להכיל עוד כלום. אני מתרכזת בעצמי בלבד כי אין לי מקום (זה מרגיש ממש פיזי) להכיל אף דבר אחר. העצבים מרוטים, אני הרבה יותר מקללת והרבה יותר מגעילה לעולם. חוסר השינה הופך אותי לקמוטה עוד יותר, ומכוערת עוד יותר ושמנה עוד יותר. אני שוכחת הרבה יותר מבעיות הזיכרון הרגילות שלי, מבלבלת מילים, ובעיקר לא ממש מצליחה לתפקד. מרגישה כמו מישהו ששכב שנים במיטה ולא זז, ומבקשים ממנו לקום ולרוץ.

אני צריכה את המקום הזה.

אני צריכה לפלוט את הזוהמה שלי ממני והלאה, ולא איכפת לי אם מיהו קורא את זה או לא (והלוואי שלא, כי זה באמת סתם זבל).

המקום הזה הוא בשבילי התרפיה היחידה, המקום היחיד לצבור כוח ולא לאבד אותו. מתכון לשינה טובה ולנחת.

מה הרחיק אותי? - בעיות טכניות לגמרי, כמו בעיה בשירות האינטרנט וסירוב של החברה להגיע ולתקן. שקעתי קצת לתוך עולמי בלי המקום הזה. יש בזה טוב ויש רע, כאמור.

אני קצת מתגעגעת לאינטראקציות עם אנשים לא מוכרים. להרגיש בבית בתוך זרות כמעט מוחלטת.

הרבה מחשבות חולפות בראש ואין יכולת לשתף. מקווה שאצליח לחזור לרשום כאן קצת.

בעצם... זהו.

סוג של רציתי להגיד שהתגעגעתי.

בבית בלי פח זבל כל מקום הופך למזוהם.

זבל, אגב, זה לא תמיד כנוי גנאי. חלק מהטבע. פשוט כך.

 

 

 

 

 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 12/6/2014 20:21  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של א׳ ב-21/6/2014 00:32
 





Avatarכינוי:  מתילדה הלטאה

בת: 32



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , סקס ויצרים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למתילדה הלטאה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מתילדה הלטאה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ