לפעמים יש קטע כזה שמתילדה היא פשוט חולת נפש מטורפת ומפחידה

מה שקורה עכשיו זה שהוא כותב לי "זאת ההזדמנות האחרונה שלנו להיפגש"

וזה הופך מסתם החלטה אם כן או לא,

להחלטה גורלית שכזאת

יהיה מפגש אחרון או לא יהיה.

אני כועסת, זועמת ומוצפת רגשית.

זה האיש שהייתי נאמנה לו במשך שנתיים בזמן שהוא זיין את כל העיר.

(ולא ידע שאני נאמנה, אבל זה לא משנה)

זה האיש היחיד שנתן לי בשנתיים האחרונות הצצה של דקות ספורות לעולם של אהבה

אפילו שלא הייתה

אבל זה עדיין היה יותר משהיה יכול להיות לי בלעדיו.

זה האיש שאני לא סובלת את הסקס איתו כי אני לא מקבלת ממנו כלום

(וכשהוא מנסה אני מסיחה את דעתו כי אני לא מוכנה שהוא יגע בי)

אבל כשאני שם אני מטורפת מרוב רגשות גואים מהנאה רק מלתת לו ולתת לו

וזה מעצבן ויפה כל כך.

עבר בערך שבוע

והוא הציע כבר 4-5 פעמים שניפגש.

זה מוזר,

כאילו ממש חשוב לו שניפגש,

זה מה שאומרת מתילדה שמאמינה יותר ללב במקום לראש,

אבל הראש חלש בנקודה הזאת כי הוא באמת לא מצליח למצוא תירוץ ללמה הגבר היפה הזה עם כל הנקבות שהוא שומר בהיכון בכל רגע נתון

רוצה דווקא אותי

דווקא את גוש השומן המכוער הזה שהוא אני,

המוזנחת

הרצפה

חסרת האופי והיופי הזאת

שכבר מתביישת לחשוב בקול שמישהו רוצה אותה

כי זה נראה לה מגוחך

אבל זאת האמת!

כי הוא מבקש

ומבקש

ולא איכפת לו ההתחמקויות שלי

הוא ממשיך לבקש

וזה מוזר לי

והכי מוזר לי זה שאני מתפללת

אני מתפללת לאיזה סגירה רומנטית משוגעת

הפחדן מלך הפחדנים הזה יודה שהיה לו רגש

יגיד משהו בעל משמעות לסיום

משהו אמיתי שירגש אותי

אולי אפילו לא יגיד

רק יהיה נחמד יותר

או יתן לי במתנה אחד מהדברים המקסימים שלו שאני חומדת

דברים שהוא לא יקח איתו לברלין ממילא, כך נראה לי.

ובגלל זה אני לא עונה לך

כי אני מאוהבת בך שנתיים וזה זמן שבוזבז בפחדנות

כי הצלחתי למחוק אותך והנסיעה שלך היא רק עוד חירחור נשימה אחרון לפני שזה מת

אני לא עונה לך כי אני אצפה להרבה יותר ואתה תצפה לאותו הדבר ואני אהיה מתוסכלת

אני לא עונה לך כי העיניים שלך יהיו חדשות בזיכרון אם כן אענה,

והעור שלך

והשיזוף שבטח כבר נצמד אלייך

והבושם שלך

והכל

הכל יהיה טרי בזיכרון

ויהיה כל כך הרבה יותר קשה להילחם בזה

והיה קשה להגיע לכאן.

היה קשה לסרב לך חצי שנה

להתאפק

ולחנוק כל רצון שהיה

ויחד עם זה לחנוק כל רגש שהיה לי לעולם המחורבן הזה

כי ככה זה אצלי

ועוד אני יודעת

שזאת החלטה גורלית אמיתית

שלהגיד לך "לא" היום

יפתח לי סופית את הדלת הכבדה הזאת לחופש

כן זה ההבדל הענק בין "כן" ו"לא" היום

ושלא תחשוב שלא כואב לי

רק אני יודעת שלא איכפת לך בכלל

וזה חלק מאוד גדול מההחלטה לסרב לך

בשבילי זה יהיה מפגש רגשי

ולך זה יהיה פיזי לחלוטין

ואני לא רואה איך זה משתלב

וחוץ מזה

היום כשבאתי הביתה

השכן החמוד הגרוש עם הילד

עמד למטה בגינה שהם עשו להם

וקרא לי לראות

וביליתי איתו חצי שעה בסיבוב מקסים בגינה המכוערת שהפכה לכל כך הרבה יותר יפה רק בגלל הנוכחות שלהם

ושיחה כנה היתה שם

תמימה או לא

אצלי בראש זה אף פעם לא

אבל זה לא משנה

כי פתאום נזכרתי שיש דבר כזה כנות

וסתם שמחה להיות ברגע מסויים במקום מסויים

ולא בא לי להרוס את זה איתך

אז זהו

לא היום

ומי יודע אם בכלל...

מה שצריך לקרות יקרה

אתה מבין....

היה ממש קשה להדחיק אותך

ולא בא לי לחוות את זה שוב מחדש

מוזר...

זה רצון לאהבת אמת

עם הכוח הנפשי לסגור את כל הנקודות המעורערות

כוח נפשי לחלום מחדש על עתיד.

האם באמת עברו שנים מאז שחלמתי?

אכן.

כנראה ששנים,

או אולי לא,

אולי רק שנה וחצי,

אבל מה זה משנה כמה?

התוצאה היא המשנה.

חוסר במנוחה.

הגוף כואב והמוח מתערפל.

חוסר בכסף על אף עבודה של מינימום 12 שעות ביום,

כשיש לי קצת יותר אני מצ'פרת את עצמי בביקור אצל רופא השיניים.

איזה עוני מעצבן.

כן יש רעבים ללחם ואני כבר לא כזאת,

אבל התסכול של תפקוד מלא, או אפילו 200% ועדיין לא לשרוד -

זה תסכול מאוד שונה

ומכאיב.

כשאתה יודע שאתה נותן את כל כולך בלב ובנשמה,

אתה מתחיל אוטומטית לדרוש מהחיים

ואם החיים לא נותנים לך להגשים את החלומות שלך

אתה מתמלא זעם ועייפות

וזה מה שקורה לי בזמן האחרון

אני זועמת ועייפה,

ומה שלא אעשה - שני אלה לא עוברים.

לא העייפות ולא הזעם.

אני לא רק צריכה חופשה,

אני צריכה להשקיע את 200 האחוזים מהזמן שלי במשהו שיתרום גם לי,

לא דורשת משהו שיתן שלווה לנפש - זה כנראה יותר מידי לבקש כרגע,

אבל משהו שיתן להתנהל בשקט ללא פחד מחוסר.

אני דורשת,

אני חושבת שמגיע לי.

לי ולכל אחד מאותם חברים שחוקים שכבר שנים עובים ביותר משתי עבודות כל יום.

מגיע לנו יותר.

כל כך טיפשי להעביד סוס בלי לתת לו לנוח,

אף לא מנוחה מינימלית,

הרי ידוע שבסופו של דבר הוא יפול ולא יקום עוד,

ולא חבל על הסוס?

כך מחזיקים אותנו במדינה המכוער הזאת.

אלפי סוסים מחכים להחליף את ההוא שהולך ליפול,

כשאנחנו ניגמר ייבאו אותם ממדינות אחרות שנלחמות על קיום.

איך זה ייגמר?

כששמעתי את החדשות

כשידעתי שהעולם נותן לי הזדמנות לרכב עליה אל הגשמת החלום

כשאהוב בא ונתן גם הוא צעד כאילו העולם מנסה לעודד אותי בעוד דרך

ואז עוד משהו קרה שהעיר אותי וגרם לי להבין שעכשיו זה הזמן

כשלא נשאר מה להפסיד

ואז קראתי משפט קצר של אהובה אחרת שגורמת לכל החיים האלה להיראות מסיבה שרק צריך להושיט יד ולרקוד עם כולם

אז הוצאתי את עצמי מעצמי

לקחתי אוויר וצללתי למעמקים לשחרר עוד עוגן אחד כבד מהנשמה והגוף

ועוד אחד קטן בדרך

ועוד אחד

העזתי ושאלתי אם הוא רוצה שותף לטיסה

הוא אמר שישמח לפגוש אותי שם אם אני רצינית

חודשיים אחר כך דפקתי לו בדלת והוא פתח בהפתעה ופשוט עמדנו וצחקנו הרבה הרבה בדלת בלי לזוז

זה בכלל לא משנה מה היה אחר כך

כל מה שמשנה זה שהיה רצף של דברים שגרמו לי לעשות צעד ראשון חדש

כמו כשהייתי תינוקת והיה כל כך קשה לעמוד וכל צעד היה נפילה מכאיבה ומתסכלת

עד שהיה שם משהו שהסיח את דעתי וגרם לי לעשות את הצעד הזה בלי לחשוב עליו

לעשות את הצעד לא בשביל הצעד, אלא בשביל מה שמשתקף מולי

כמו השבועות שניסו להפסיק להחזיק אותי על האופניים

כל הפעמים שברגע שעזבו אותי התרסקתי על הבטון ברחוב של הילדות שלי

והפעם הזאת שעזבו אותי ולא שמתי לב

והמשכתי......

עוד יש לי תמונה בראש:

אני בת שנתיים-שלוש,

ואבא שלי הולך למילואים.

אני בגובה של 50-60 ס"מ, ובקושי מצליחה לראות את הדמות שלו עומדת מאחורי גדר האבן הקצרה ששאר גובהה היה בצמחים מטפסים.

אני בוכה את נשמתי:

"אבא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

אל תלך.

אל תעזוב אותי פה מאחורה לבד,

בכל הרוע והפחד והכאב.

אל תלך!!!!!!!!!

וזה מה שהנשמה האומללה שלי מרגישה בדיוק

כי הוא עוזב,

אני רוצה לבכות ולצרוח לו כמו ילדה קטנה שמתחננת על חייה:

"אל תלך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אל תעזוב אותי לבד!!!!!!!!!!!!!!!!!! קח אותי איתך!"

אבל אני שותקת

שותקת.

אבל מי אלה האנשים שנשארים?

שומרת חוק אני קוראת לעצמי,

אני באמת מתרצת לעצמי את אי העזיבה בחוקיות

ואני מנסה בכל מאודי לא להבין

שקצת לפני תחילת מלחמת העולם השנייה היו את שומרי החוק

והיו את אלה שהבינו שהחוק לרעתם

היו אלה שברחו בדרכים הכי לא חוקיות וזכו בחיים שלהם

והיו את שומרי החוק שהלכו בשורות מסודרות לתאי גזים

כן

ההשוואה הזאת הכרחית

כי לשמור חוק זה לא תמיד דבר טוב

אם המציאו חוקים שהורגים אותך

אז הדרך היחידה שלך לשרוד היא לעקוף אותם

אם אתה נשאר במקום כדי לא להיות מוגדר "פושע"

על מעשים שהם לא באמת פשע,

אז אתה טיפש.

כי כל תינוק יודע מה נכון ומה לא,

וגבול

גבול

לעולם לא יהיה חוקי באמת.

אין לאף אחד זכות אמיתית לומר לי לאיפה ללכת ולאיפה לא.

אני לא פושעת כי החלטתי לחיות

אני לא פושעת כי אני רוצה ארץ אחרת

אני אדם חופשי

ולעבור למקום אחד זה לא משהו שפוגע באף אחד.

זו זכות.

ואסור לי לרגע להאמין לשקרים שלהם

או לחיות לפיהם,

כי לחיות לפי השקרים האלה

משמעותו מוות

בשיא הרצינות,

הפצצה הזאת עומדת להתפוצץ ממש בקרוב

נושמים את זה באוויר,

בקרוב מי שלא נמלט יהיה כלוא עוד יום מותו הנוראי,

כמוהם

גם לנו יש חלון הזדמנויות מאוד קטן

גם הם ראו את החברים בורחים ופחדו, נשארו לגורל של עינוי שלא נברא בגיהנום הכי גדול,

גם הם ראו חברים נשארים מאחור, כתבו להם, שלחו להם כל סימן אפשרי,

כל עזרה אפשרית,

שיבואו

שינחתו כבר באי של שקט

נכון זה לא היה קל

אבל זה היה כל כך הרבה יותר נכון ופשוט

סעי

סעי

תכנני כבר את הבריחה שלך

סעי

כי זה עניין של חיים ומוות

סעי

כי את לא באמת חיה פה מרוב פחד

סעי

אם את רוצה לחיות בשקט

ולא למות בייסורים

סעי

להיות השורדת שתמיד דמיינת שיכולת להיות

סעי

כדי להיות החכמה

כדי שאולי עוד תוכלי להציל מישהו מהאהובים שלך

סעי

שתצילי את עצמך.

אל תאבקי להיות שומרת חוק.

זכרי ששישה מיליון יהודים היו שומרי חוק

תמימים כמוך

שלא האמינו שמשהו נרא כל כך יקרה להם

תקשיבי לחושים הבוערים שלך

תקשיבי לקולות של 90% מהמשפחה של אבא שנשרפו חיים,

תקשיבי לקולות של השורדים שעוד מהדהדים בגוף שלך,

משהו רע מאוד קורה

ואם לא תברחי

את תמותי

בעינויים רבים.

ילדים קטנים שלי

השנים 2011 - 2013 היו שנים קשות בישראל.

עשרות אחוזים, יש טוענים שיותר מחצי מהאוכלוסיה סבלה מעוני קשה,

אנשים יצאו לרחובות נואשים,

שרפו את עצמם,

לוו, שדדו את ההורים רק כדי שיוכלו לחיות,

הזקנים היו נראים תמיד צמודים מידי לפחים,

העניים נאבקו לשמור על בתים אבל בלב תל אביב פרחה קהילת הומלסים,

היחידים שהרוויחו משהו מהפגנות שנשכחו.

גל מטורף של בריחה מהארץ,

לא היה מישהו שלא הכיר מישהו שברח כל עוד נפשו בו,

מי שנשארו היו העניים ביותר,

או אלה שכבר היו מבוגרים מידי לעזוב.

העולם כהרגלו שתק,

לצאת מישראל נהיה קשה יותר, ובצדק,

כי מעטים היו חוזרים,

ואני נשארתי כאן כי פחדתי להתחיל לבד,

כי פחדתי להיות אדם לא חוקי

ששומר חוק ועדיין נרדף.

מי שנשאר כאן היה כל כך מלא שנאה ותסכול

שיצאו על כל שעיר לעזאזל

אנשים התעללו יותר בחיות, בילדים, בנשים שלהם, בגברים שלהן,

בכל זר שהצליחו לשים עליו את היד.

אל תשאלו אותי איך זה עבר,

אולי בשוד הגדול הראשון

אולי בשני,

אולי כשסניפי בנקים התחילו להישרף בכל ערב

או כשגאוני המחשבים סוף סוף עברו מלפרוץ למחשבים של בחורות שצילמו את עצמן ערומות

למחשבים של חברות אשראי,

של בנקים

של הממשלה.

הרוח נחתה ופתאום אפשר היה להרגיש שגל של מרד סמוי מתרחש,

בהתחלה התקשורת היתה מדווחת בתדהמה,

אחר כך השתיקו אותה ואם לא היית שם לא היית יודע.

אולי זה נראה לכם מוזר היום,

לגלות שאנחנו מפגרים,

שכל מה שיש בעולם אנחנו רק בונים,

אבל זה היה לנו בזמן לא טוב,

העדפנו להעלים הכל ולהתחיל מהתחלה,

הפעם לתכנן לפני שעושים,

קודם לבנות תחתיות,

אחר כך להקים בתים,

קודם להצמיח שדות בלב העיר

אחר כך ללמוד לחיות כך איתם,

בלי להעלים את עצמנו.

אני הייתי מאלה שנשארו כי לא יכלו לעזוב,

אני הייתי מאלה שנשארו ונעלמו מוקדם מידי,

אבל לא היה לי כוח או רצון ליותר מזה,

החיים עצמם שחקו אותי מהר מידי,

בגיל שלושים ואחת כבר הייתי זקנה

לא היה לי איך למחוק את כל מה שהמוח והלב ידעו

לא יכולתי כבר להתחיל מהתחלה.

שמעתי את כל הסיפורים של מעבר להרים

איך באמת באמת קל יותר,

איך אתה צריך היאבק רק אם אתה רוצה להיאבק,

איך אתה עובד קשה רק אם אתה רוצה לעבוד קשה,

איך במקום אחר מי ששומר את החוק חי בשקט.

שמעתי הכל ולא יכולתי לחוות.

שמעתי ושמחתי בשביל כל מי שהצליח לברוח,

תיכננתי שנים את הבריחה ולא האמנתי לעצמי.

עצרתי את החיים שלי עד יום מותי בתקווה שמישהו יבוא מאחורי ויקח לי את היד ויקפיץ אותי אלפי קילומטרים קדימה,

רק בגלל שהייתי כלואה כאן ולא הצלחתי לבד.

אבל הייתי לבד.

נשארתי לבד,

כולם הלכו

ואני נשארתי לספר לכם

שאנשים מתו יותר,

התאבדו יותר

כל מיני מחלות של עוני חזרו לרחובות ואף אחד לא גילה לנו.

אלפי אנשים חתכו את הקיבות שלהם כדי שלא יצטרכו להרגיש רעב עם כמות אוכל זעומה,

הממשלה מימנה את הניתוחים האלה כי זה היה לטובתה כשהיו פחות רעבים באותה כמו זעומה של אוכל.

גיל הפנסיה עלה,

אבל מעט מאוד באמת הגיעו לשם,

ואני לא באמת נשארתי לספר לכם.

נעלמתי גם אני

עוד אחת מדור שרצה להיאבק אבל היה מחונך מכדי למרוד באמת.

החכמים באמת עזבו.

בגלל שאני נמנעת מלכתוב לו,

למרות חצי הרצון

אני חולמת עליו.

אני חולמת שהוא מחבק אותי

אני חולמת שאני קרובה לעור שלו ולריח שלו

אני לא זוכרת תרחיש

רק תחושבת קרבה שמקושרת אליו

וכל כך לא מקושרת למציאות

אני אוספת רגעים איתו למן מכלול, אוסף של הרגעים הכי טובים

ואז במוח נוצר הסרט הזה, החלום,

זה שמרכז שנתיים של שניות טובות, למפגש אחד קצר שכולו

נשיקות של שלום עם חיוך וחיבוק קצת יותר ארוך, צחוק, שיחות ארוכות, התכרבלויות, טביעה לתוכו, הנאה שהוא נותן לי,

הוא לא מפחד,

הוא מחבק במשהו שמרגיש כמו אהבה,

הוא מעריץ את הגוף שלי.

אני מתחילה לשנוא את כהות החושים שלי שגורמת לי לדמיין שהיה בו משהו שאין

את החלומות שהם פאזל מעוות של מציאות מאוד דלילה

ואת זה שהוא עוד כאן

ואני מחכה לרגע שהנס הזה יקרה והוא יצא בכפייה מתוך האובססיות שלי

אני אפסיק לקוות כי אני אדע שאין תקווה

ואפילו לא יכאב לי

כי אין טעם לכאב

בטח שאני רוצה להיפרד ממך,

לא סתם נכנעתי וכתבתי לך אחרי חצי שנה שלא

אני רוצה להגיד לך שלום

ושאתה תגיד לי שלום

שתתכרבל איתי ערב אחרון

שתראה לי שאתה מפחד אבל נרגש

שתמלמל בקשת סליחה עלובה ועקומה

שתלטף לי את הפנים לפני שאני הולכת

שתהיה אתה זה שמושך לעוד נשיקה אחרונה

זה לא יקרה

וזה נהדר

זה לא יקרה

ובגלל זה אני חוזרת לשתיקה שלי

נאבקת

רק עוד כמה ימים שאצליח להחזיק

ואז כבר הכל ייעלם

אני לא אצטרך להיאבק

אני יצורה אובססיבית

אובססיבית כלפי יותר מידי אנשים שכבר לא, ומעולם לא היו חלק מהחיים שלי

אני יצורה אובססיבית שמתה לשחרר את כולם

מתפללת שכל אחד מהם יעזוב, או יתחתן, או יעלם לצד אחר של המפה שישלול אותי סופית כי אין לי זין

זה כל כך קשה כשזה לא קורה

אין תירוץ להעלים אותם מחיי

אין תירוץ לעבור הלאה.

אתה.........

אתההה....

אתה חושב שזה קל, נכון?

אתה לא חושב. בגלל זה זה קל לך.

אבל לי זה סיוט.

אני רוצה לבכות על זה שאני מאבדת אותך,

אבל

מה לבכות?

לא היית שלי לשנייה.

היית?

לא היית?

שיכנעתי את עצמי שכן היית.

שעוד תכתוב לי משם:

חבל שאת לא כאן,

אולי אני אוכל לכתוב לך:

אני קרובה הרבה יותר משנדמה לך.

אולי תתחיל את החיים החדשים שלך עם אומץ.

אומץ שאין לך עכשיו.

אולי....

מה זה בכלל קשור אליי?

זה לא.

את הבכי שלי אני אבכה לא כאן.

אני אחביא אותו מעצמי ומכל תיעוד.

זה יהיה בכי כללי על כל מי שנעלם מחיי ולא ישוב לעולם

וכן היה בו משהו שעשה לי טוב.

כי לבד אין לי טוב

אף פעם.

אף לא פעם אחת.

(יש שקט, לא טוב)

אין לי אהבה

אבל

פעם היתה לי

זה ממש מוזר

פעם היתה לי

כזאת מטורפת

משוגעת

ומענה מטוב

היתה

ואיננה

לפעמים קורה משהו כך באמצע היום

ואני נזכרת

שיש דבר כזה

להיות קרובה למישהו

בלי לפחד

אבל אני סוגרת את הדלת מהר

וחוזרת לתא החשוך והריק

היופי והטוב מכאיבים

והשחור

הוא שקט

אני חוזרת לחוסר האמונה

ולחוסר במשמעות

הפחד לתת אמון

ולאבד שוב חלום

גורם לי לא להעז יותר לחלום

רוב הזמן אני לא זוכרת שאפשר בכלל

וכשאני נזכרת אני רוצה למות

אני לא חושבת שהחיים שלנו צריכים להיות כאלה

זה נראה לי הפשע הכי גדול שאפשר לפשוע

להכאיב למישהו כל כך

עד שהוא לא מוכן יותר לקחת אפילו צעד אחד

זה מזמן כבר לא משנה לי מי מנצח במלחמה

הדבר היחיד שחשוב לי זה לא להישבר שוב

לא להיות אבודה בתוך חיים שלישיים

לא שלי

ולא של אחר

"שלנו"

שיכול בכל רגע להיעלם

ולהשאיר אותי רייקה

רייקה מידי

רייקה כמו לא קיימת

זה הפחד שלי

לחיות

זה קצת מוזר להיות מתה שמפחדת לחיות כדי לא למות שוב

לפחד להיוולד

רק בגלל שבסוף כולם, הכל מת

אבל לא רק החיים מתים

גם המתים חיים

וגם המתים מפחדים מהרגע הזה של החיים החוזרים

בדיוק כמו שהחיים מפחדים מהרגע של המוות החוזר

חה

מה שכל-כך מעצבן אותי בזה שאתה נוסע,

זה שאתה נוסע בדיוק מתי שאני נוסעת,

ולאותו מקום.

זה מעצבן אותי כי זה רק מבהיר לי שאנחנו נועדנו להישאר קשורים,

ואתה עיוור ולא מודע לזה,

ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה.

זה נכון שהכל שקר.

הכל שקר.

אני רוצה שמישהו יאהב אותי ושזה יהיה מישהו שאני אוהבת,

אני רוצה שיגעו בי בלי שאני אגעל תוך כדי,

אני רוצה שיזכירו לי שגוף יכול להיות דבר שנעים להיות בו ולא כואב.

הרגלתי את עצמי להיות אדישה ,

אדישה לכל מה שאני רוצה עד קצה נשמתי, ולא מקבלת.

אני לא שונה מכל האנשים שאני תמיד מזלזלת בהם - אלה שמחייכים כשבפנים בא להם למות,

אני משקרת לעצמי יותר מהם,

החיים שלי הם סיוט מתמשך ואני מתעקשת להמשיך כרגיל כי האפשרות האחרת היא למות.

וזה לא שאני לא רוצה למות.

ממש לא איכפת לי.

פשוט יהיה עצוב למות בלי להגיע לשום דבר,

בלי לדעת שהגשמתי איזה ייעוד מטופש שהעולם קבע לי.

כל כך מלאה בעצמי שאני בטוחה שחייב להיות לי אחד.

לא חושבת על האפשרות שאני יכולה להיות סתם אשת רקע,

רקע לתקופה או לאדם או ללא יודעת מה.

בכל מקרה להישאר ולסבול זה מטופש.

אני פשוט לא מתוכנתת לעצור הכל.

אין לי את האפשרות ליזום סוף.

סוף.

(ומשהו מאיים על החופש הזה. מישהו)

חלמתי עליו שוב.

הנוכחות שלו, אפילו אם רק בחלומות שלי, גורמת לי לרצות לקנות כרטיס בכיוון אחד ולנסוע חצי עולם רק כדי לראות אותו.

כמעט 20 שנים עברו.

אז ככה:

התשובה שלי היא "לא".

"לא" לך,

ו"לא" לכל חרא אחר שעושה לי רע.

נכון, אני נקשרת אליכם בצורה חולנית וכואבת ובקלות יתר,

אבל עד שהצלחתי לברוח....?

שאחזור?

לא נראה לי.

היום אמרתי שלוש פעמים לא:

לשני (שייתכן והיה מזמין אילולא ראשון הקדים אותו)

לראשון (שהבטחתי לו לפני שלושה ימים שניפגש היום)

ולאחשחור (שהייתי נואשת לכתוב לו במיוחד היום, והצלחתי בדרך נס לעצור את עצמי)

אלה העינויים של החיים שלי.

לעצור אותם דורש כוח כמעט בלתי אפשרי ממני.

אבל הצלחתי הפעם.

הצלחתי.

אז למה בעצם שאני אפגוש אותך בכלל?

זה לא שתתן לי משהו,

זה לא שמובטח לי ערב נעים.

אז למה?

בשביל שהדמות שלך תרדוף אותי שוב?

כדי ששוב אצטרך חצי שנה לשכוח,

והפעם גם זה שאתה רחוק "יוסיף לרומנטיקה" האומללה שאני מדמיינת בראש שלי?

אתה לא קורא לי כדי להתוודות,

אתה לא קורא לי כי אני מיוחדת,

אתה קורא כי אני כאן וכי סימנתי לך לשלום ואוי חשבת שזה אומר בכלל "בוא"

אבל זה לא

זה לא.

הלוואי ואני אצליח לעמוד בפנייך,

להודות בפני עצמי ולהפנים -

שכל מפגש איתך יעשה לי רע. רע מאוד,

לא יהיה אפילו אושר רגעי - רק עוד חלומות שבורים,

ומחדש לב שבור.

ודי.

דווקא כשהתחלתי לאהוב את הלבד שלי,

לאהוב ולהוקיר.

מה אני צריכה אותך תגיד לי?

כן. אתה בורח מפה. אני מקנאה בך.

עד סוף החודש יאבד לי הסיכוי לראות אותך שוב לכל חיי.

תמות מחיי.

תמות מחיי וללא פרידה.

אני אשכח את כל החרא שהבאת איתך,

ובטח רק אזכור עיניים ועור.

עדיף ששום דבר לא יזכיר לי מחדש מה ששכחתי קצת כבר.

עדיף לשכוח.

עדיף לא.

אז ננסה:

לא.

הוא לא סופר וגם לא ספר שנה.

מזג האוויר לא הזכיר לו אותי.

המוזיקה שאני נתתי לו - היא לא מקושרת אצלו אליי,

אין לו שום בעיה לחלוק אותה עם אחרת.

הוא לא מתגעגע,

אין שום דבר שגורם לו להיזכר בערגה,

הוא בעצם שכח.

כשהוא נוסע על האופנוע לא חסרה לו רגל ללטף,

או הידיים שלי בכיסי המעיל שלו,

הוא לא מתגעגע אליי כשהוא נוסע לדרום

וגם לא סתם בשבתות בבקרים באותם הזמנים שהיינו שוכבים על ספה בגג ופשוט נהנים מהשמיים שמעל.

אני יודעת שהוא מציץ לעולם שלי,

אני יודעת כי כתבתי לו הודעה משם,

שאני יודעת,

שאני מסתכלת על התנועות שלו ורואה שהן מושפעות משלי,

זו היתה הודעה סמויה אליו,

והיא הגיעה.

אני יודעת שהיא הגיעה, כי הוא מיד חסם אותי מחדש,

שאני לא אדע שהוא יודע.

אז הוא לא מתגעגע הטיפשון

לא מתגעגע

אבל הוא לא מתאפק ומידי פעם מסתכל ובודק,

עדיין לוקח ממני

עדיין לוקח

עדיין נגד רצוני

הוא לא מתגעגע,

אבל אני עדיין חלק מהחיים שלו.

לא לכל אחד טוב להיות חופשי

אם אני הייתי חופשייה באמת

הייתי שוכבת עם 70% מהגברים בעולם,

הייתי הורגת 50% מהגברים בעולם

הייתי מסתובבת ברחובות ערומה

גונבת

נותנת כל מה שיש לי

היייתי שרה במקום לדבר

הייתי רוקדת לצלילי המוסיקה שתמיד בראש שלי

הייתי ישיינה שנים

ומקימה נדנדה באמצע הסלון שלי ולא עוזבת אותה לרגע במשך שנה

אחר כך הייתי עוברת לגור בתוך אמבטיה חמה

אבל הכי הרבה הייתי מחפשת אהבה ומוציאה להורג כל מי שהיה מעז לשקר לי בקשר לאהבה

הייתי מאמצת כל חיה במצוקה

הייתי טובחת בכל האנשים שהפכו הרגל לגדל בעלי חיים ולהפוך את החיים שלהם מרגע שנולדו ועד שמתו לשואה אחת גדולה.

הייתי שוחה וטובעת

הייתי צוללת ושוחה עם לוויתנים

הייתי לומדת לעוף

הייתי בוכה

הייתי בורחת לאי בודד ומשתגעת בשקט בשמש לבד

הייתי מוצאת לי אינדיאני יליד והופכת את עצמי לאדם הכי פשוט שאפשר להיות

אולי הכי טהור

הייתי עושה ילדים על כל אהבה שהיתה קמה לתחייה בגוף

הייתי אוהבת אותם ומקימה דת שהופכת אותם לאלוהים

הייתי נותנת להם להסתובב בשדות וביערות וללמוד את השפות של כל החיות וכל הצמחים והטבע והעולם

לא הייתי מציבה להם אף גבול אבל הייתי מתפללת שהם לא יימשכו לביוב שאני נולדתי בו

הייתי מקימה מחאה עולמית שתגרום לכל העניים לשרוף את כל הכסף שלהם, שלאף אחד לא יהיה כלום וכולם יהיו חייבים לחזור להחליף

הייתי אוכלת כשבא לי מה שבא לי, והייתי מתרחצת בנהר כשבא לי

הייתי שוכבת בשמש עד שהגוף היה נמס וכל הרוע היה מתאייד ממנו ואז הייתי מעצבת את כל החיים שלי מחדש

הייתי מתחילה מחדש

הייתי גורמת לאנושות להתחיל מחדש.

לראות אותו או לא.

בטח שאני רוצה.

בטח שזה ישבור אותי.

יחזיר אותי אחורה למצב רגשי דועך,

ולא יהיה אפילו מה להתלונן.

הוא יעלם

ואני לא אוכל לנהל שום משא ומתן על הנוכחות שלו.

ייעלם וזה הכל.

זה ממש חמוד שהוא מציע מפגש פרידה.

זה ממש חמוד.

זה ממש מפחיד אותי ממה שעלול לצאת מזה.

מבחינה רגשית.

אני מסתכלת בתמונות שלו ונזכרת

שהדבר הראשון שעלה לי לראש כששמעתי את זה זה

שהוא אולי סוף סוף יעז לצאת מהארון כשיהיה בחו"ל

לפעמים נראה לי שהוא יודע

ולפעמים נראה לי שלא

אבל התמונות

הן משדרות רכות נשית כזאת

שהיא אופיינית לאותם גברים הכי גבריים שפגשתי

זה תמיד ככה

אנשים אלוהיים כאלה, דו מיניים בנוכחותם.

אולי זה פשוט היצירתיים

אבל מה זה משנה?

זה הוא.

אני מפחדת.

אני אפילו לא יודעת ממה.

הבדידות גורמת לך לפנטז על דברים מוזרים,

כמו  לדמיין שזה שפעם הוא דיבר איתך על נושא מסויים הפך אותו למחוייב לך, לבעל ברית דמיונית.

אין שום רע בפנטזיות האלה, עד שאת מתחילה להרגיש נבגדת לכל עומקו הרגשי של העניין, כשהוא עושה משהו בשביל עצמו בנושא הזה. משהו שאת מגלה בטעות.

סתם היה לך מזל ששמעת על זה, את לא באמת חלק מהחיים שלו

(אבל את לא מסוגלת להפנים את זה).

את כלום. כל מה שהיה ביניכם זה הדמיון הפורה שלך.

הוא לא באמת חייב לך. לא משהו ולא כלום.

החיים שלו ימשיכו כמו חיים של בן אדם נורמלי שחולם ומגשים חלומות

ואת תמשיכי לדמיין שמשהו קורה בחיים שלך,

לדמיין שמה שקורה זה בסדר ולא סיוט אחד ענק.

אני שואלת את עצמי אם הנוזלים שהתחילו כבר להצטבר שוב בנפש עד שיצאו בבכי קשורים לאכזבה שלי מעצמי או לכאב על זה שבקרוב הכל ייגמר באמת באמת, ואני עונה לעצמי שבאמת זה כאב של פרידה  מאדם שהיה לי קל לאהוב ולרצות,

פרידה מהתירוץ בן השנתיים שלי ל-למה אני לא רוצה להכיר אף גבר אחר.

אני שונאת את זה שאני יכולה להרגיש רגשות כל כך אותנטיים כלפי דברים שהתקיימו אך ורק בדמיון שלי.

אני שונאת את זה שאני מחכה לזה שהסמס  הבא שלו יהיה "בואי איתי"

(לעזוב עולם זה גם ככה מטורף, אז למה שלא תלך עם זה כבר עד הסוף?)

בחלום הוא סוף סוף מגיע אליי, הפעם הוא החבר מביא חבר. הוא מביא חברה דמיונית שאין לי, אבל בגלל שהוא מגיע איתה הוא מסתגר איתה בחדר. אני מתעוררת בבוקר ורואה אותו מתלבש. אני מברכת אותו לבוקר טוב ושואלת אם הוא נהנה. הוא נשכב מעליי ומחבק ואומר כן, אני שואלת אותו אם הוא רוצה לשכב איתי והוא קם וממשיך להתארגן. אני מלווה אותו לדלת והוא אומר ביי ויוצא. נותן קפיצה לצד הדלת ומוריד את החשמל בדירה בתור מעשה קונדס, ואז בורח במדרגות בצחוק. בחדר המדרגות השכן ממול שעד לכל זה, אני צועקת אחריו: "אתה ממש דפוק! אתה יודע את זה?" והשכן מסתכל לי בעיניים ואומר לי: "אני שומע אותך" (כתרגום עלוב אבל בחלום זה היה נשמע מוצלח משום מה). 

אני מתעוררת ומיד חוזרת לישון כדי  אוליי להצליח לשמר את הזיכרון של הנוכחות שלו, אבל במקום זה אני חולמת על טלפון רב קווי שכאילו הוא חייג ממנו ועכשיו אי אפשר לנתק את הקו משום מה...

זה מעצבן אותי שהחלומות מתעקשים להראות לי את האמת עליו. אני עוד לא מוכנה לזה בכלל... אני רוצה את האבל שלי. לבכות עליו לפחות עד שהוא נעלם באופק.