לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


(פורנו מחשבות)


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2019


 

למה?

למה כל גבר שרואה אותי רואה אותי כיצור מיני בלבד?

איך אני אמורה לשנות את זה אם אין לי מושג למה זה קורה?

(אני לא כוסית. אני לא יפה. אני לא מושכת בשום קנה מידה אובייקטיבי. אני לא מתלבשת בצורה חושפנית. אני לא נחמדה מידי. מה זה???)

זה כל כך כואב לי.

נראה לי שחיים שלמים אני מנסה להשקיע בעומק המחשבה שלי, הנפש והלב,

והכל חסר משמעות מול אלה שעומדים מולי.

כמה זמן עד הנכון?

כמה זמן עד האחרון?

 

 

 

 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 14/8/2019 19:53  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מתילדה הלטאה ב-15/8/2019 14:00
 



כבר לא אוהבת


 


פעם


עוד היה בנפשי הכוח


הכוח להאמין


שיהיה


או לפחות יכול להיות


יותר טוב


אל תצחקו


כי גם האמונה הקטנה הזאת


הולכת לאיבוד מתישהו


ולא משנה כמה מחזרים או סתם גברים היו לפני שנים


זה עובר


ואם לא היית חכמה לבחור בחור שפוי אז


אז תגמרי טראומתית כל כך


שלא תוכלי בכלל לקלוט


איך זה יכול להיות שפעם האמנתי


התמסרתי


כל כך


כל כך


והיום אני כל כך נעולה 


שאפילו רבע צעד לכיוון זה בלתי אפשרי


כולם מפלצות


אם לא עכשיו אז מחר


ולך כנראה אבדה האופציה


לאהוב אדם אחר


לחיות חיי שותפות והתפתחות הדדית פורייה


זה פשוט הפך להיות בדיוני


בלתי אפשרי


וזה לא קרה השנה


זה קרה לפני בערך שבע שנים


רק שתדעו


שמתישהו זה הולך לאיבוד


זה לא שאפשר לעשות את כל הבחירות המטופשות ולהמשיך


לא לא


כל בחירה היא בחירה 


והיא נמחקת מתוך מלאי אפשרי קטן הרבה יותר משנדמה לנו


ואם נדמה לנו שנתגבר ונתחזק


אז כן אולי


אבל בהחלט לא תמיד


ואל תשחקי עם המזל


ואל תזלזלי בטוב שיש לך


כי הכל לזמן מוקצב


וכשהזמן הזה יעבור 


זה לא יהיה כיף


ביייכללל.


 


 


 


 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 10/8/2019 02:30  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של לב ער ב-10/8/2019 13:03
 



א ל ו ה י ם


 

אלוהים יקר

בבקשה בבקשה

תעשה שהם יפסיקו לריב

אני לא יכולה

אלוהים

אלוהים

אלוהים

בבקשה

בבקשה

בבקשה

יושבת ילדה בת חמש

צמודה לדלת מבפנים

ובוכה

ומבחוץ

צעקות אימה

חפצים נשברים

קולות לא ברורים

האוזניים רוצות להיסתם

אבל הן מתחדדות עד כאב

לשמוע שהם עוד חיים

שעוד לא היה רצח

אלוהים

בבקשה

בבקשה דיי

אני אעשה הכל

הכל

כל מה שתרצה ותבקש

ילדה בת חמש

צמודה לדלת

רועדת מפחד מוות

כל כך תשושה שהיא מתחילה להזות

פתאום הדלת של המרפסת נפתחת

צנחן צנח לכאן

הוא בא להיות איתך

ולשמור שלא יקרה כלום

זה לא עוזר

כי רעש עצום של משהו נשבר בין הצעקות

והיא מתעוררת לבד מעולפת מפחד

עכשיו היא טסה לעתיד

מתילדה הגדולה תבוא

היא תבוא לעזור לי

שוכבת מעולפת

רועדת

על רצפה קרה רטובה מדמעות

בחוץ הכל מתמוטט

לא יודעת אם זה ייגמר ברצח הפעם או לא

צרחות אימה

קללות נוראיות

הטחת עובדות ששום ילד לא  צריך לשמוע

איומים ברציחות מכל סוג אפשרי

מכות

רעשים של מכות

ודברים נשברים

לא רק כלים

גם רהיטים

ואם אפשר היה אז גם הקירות עצמם

ומתילדה בת חמש הוזה

מתילדה גדולה באה אליה מהעתיד

היא מחבקת אותה ואומרת לה שזה יעבור

מתילדה בת חמש הוזה חיבוק מגן

כי ככה זה כשאין

זאת הפעם הראשונה שהיא הפעילה את מכונת הזמן

אני יודעת

כי בגיל 29 חזרתי אליה יום אחד

לשם

אל מאחורי הדלת

על הרצפה הרטובה

איפה שהיא נרדמה בעילפון של פחד בכי רעד ואימת מוות כל כך הרבה פעמים

היא היתה קטנה

ואני גדולה

ולא יכולתי להגיד לה שום דבר אחר מאשר "זה יעבור"

כי

למשל

זה לא יהיה יותר טוב

ואת לא תהיי מבוגרת עם בטחון פיזי או נפשי

ולא תהיה לך שליטה על סוגי האלימות שתספגי או שלא תספגי בהמשך

רק

זה יעבור

זה הכל

ולשמחתי

הקטנה מתילדה

הבינה די מהר לבד

איזה כיף זה

שבסוף

כולם

כווווולם

כל כל כל כולם

ללא אפילו אחד מתוך מיליארדים שונה

כוווווווווולם מתים

הללויה!

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 10/8/2019 02:12  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אז את מתילדה?...


 

"אז את מתילדה הא?...

את יודעת שלפני שבוע ביום שנעלמתם אמא שלו התקשרה אלי לחפש אותו?

בפעם הבאה תודיעו למישהו..."

 

יש לך מזל שאני אוהבת אותך אדווה,

יש לך מזל גם שבתוך חודשיים עם לב שבור אני אנפנף את החתיך שמתחיל איתי ו-הופ אחרי דקה הוא יעבור אלייך ואת תזרמי איתו וחמשעשרה שנים אחרכך אתם נשואים מהממים עם ילדים מהממים.

 

עכשיו תספרי לי שוב בבקשה על הפעם שיוסי (כבר אמרתי מפלץ ענק שרירי מקועקע קשות?) התחפש לבלרינה ורודה. תודה.

 

 

 

 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 10/8/2019 02:04  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סוף סוף מצאנו מקום


 


סוף סוף מצאנו מקום


על ספסל בטון יצוק


משובץ חלוקי נחל קטנטנים


בחצר פנימית


של בניין משרדים קטן


באחד הרחובות ההומים ביותר


עמוס פיח


ואור הבוקר כבר עלה


אבל לקח לנו זמן לחפש


וזמן למצוא


הוא מתיישב


ואומר לי לשכב עם הראש על הברכיים שלו


(כמה שנים עברו מאז שהיינו יחד?)


אני נשכבת


והפנים שלו מולי


הפנים שאני כל כך אוהבת


ששיננתי כל כך טוב


שהפכו להיות הפנים היחידים שציירתי בדיוק מושלם מהזיכרון


אלה הפנים שראיתי בחלומות


הפנים שגרמו לי לרצות למות


אלה הפנים שהיו לנגד עיני כשצילקתי את עצמי


ואלה הפנים שהוטבעו בלב שלי בזמן שיצרתי את מתילדה בבולמוס יצירה חד פעמי


אלה הפנים של הגבר שאני אוהבת


לא סתם אוהבת


רוצה כל כך


שהוא הכל


והאמת?


אני מוכנה גם למות בשבילו.


והנה


שנים מאז שהיינו יחד


אנחנו פה


איכשהו הוא מלטף את הפנים שלי


הוא מסתכל עלי


ממש מסתכל לי בעיניים


עברו ארבע שנים


כל השנים האלה רק חיכיתי


וזה קורה


עכשיו


הוא רואה אותי


והמבט שלו רך כל כך


רך כמו שהוא עצמו מחוספס מבחוץ


אני לא מאמינה שזה קורה


אני עוד מעורפלת מיומיים בלי שינה


ומכמה ליטרים של בירה שמתחילים לפוג


הוא מלטף את הפנים שלי


ולומד אותן


כמו שאני למדתי פעם את הפנים שלו


כל כך חיכיתי לרגע הזה


שידעתי שיבוא


שבא לי למות


פתאום עולה בי גל של כאב


לא גל אלא צונאמי


של כל הכאב שעברתי בגלל הגעגועים של השנים האחרונות


אני לא יכולה לעצום את העיניים לרגע


כי זה הרגע שחיכיתי לו


ואני חייבת להיות נוכחת בו


אבל הצונאמי מתרסק


ואני ממשיכה להסתכל עליו


והדמעות זורמות למטה


והוא מנקה אותן


"מה קרה דובונת שלי?"


זה מה שהוא אומר


ברכות


הבודיבילדר שני מטר המקועקע 99% הזה


ואני מה נמסה


רק עוד יותר


כמו איזה גל צונאמי חדש גואה


ואני בוכה בלי קול


ולא מעזה למצמץ כמעט


רק לא לפספס את הפנים שלו מסתכלות עלי


והוא מוחה כל דמעה שלי


מנשק


סופג


אוהב


ומסתכל עלי במבט שלא ניתן לתאר בכלל


מבט כל כך רך ואוהב שבא לי למות


ואני פתאום מבינה


שלא משנה כמה רך הוא יהיה


כמה אוהב


כמה טוב


אני כבר לא אהיה מסוגלת להיות מאה אחוז איתו


בלי לפחד ששוב יעברו ארבע שנים מנותקות


הדמעות עוד ממשיכות


והוא עוד טוב כל כך


דואג ומגן


מחבק אותי במקום היחיד שמצאנו


המקום היחיד שיש לנו בו פרטיות


במקום רנדומלי ברחוב


ואז הוא אומר לי לעצום עיניים


אני נרדמת עליו


והוא לא מפסיק ללטף אותי ביראת כבוד כמעט


אני לא יודעת כמה זמן עובר


אבל כשאני מתעוררת משינה השמש כבר יוקדת מעל הסככה


והוא מנשק אותי


ואני כבר יודעת שויתרתי עליו


עם כל האהבה


ועם כל הכאב


ועם כל ההמתנה


ומאות (!) הגברים המושלמים שדחיתי כי חיכיתי לו


אבל אני מנשקת אותו עדיין באותה האהבה


ואנחנו מתמסרים לרגש


ועושים מה שבא לנו


במן מרפסת פנימית


של בניין משרדים קטן


ברחוב מאוד סואן


של העיר הכי סואנת


כשהכל מפוייח


וכבר מזמן לא לילה


וזה אפילו לא שבת


ועברו ארבע שנים של עינוי והמתנה


ואני אפילו לא יכולה להגיד אם זה היה שווה את זה


כי מצד אחד זה לב כל כך רך שאוהב ומכבד אותי


ומצד שני אותה רכות ואהבה שיספה אותי לגזרים


ואולי יש סוגים של שיגעון רבים ומרובים שעברתי בחיי


אבל זה היה אחד הקשים


לקראת הצהריים השתרכנו משם


הוא ברגל לבית במרחק עשרות קילומטרים משם

במדבר


אני באוטובוס מגעיל לבית שאיננו בית


לישון


להיקבר


ובסופו של דבר


לקום שוב


ואל תגלו לי בבקשה


שהיום זה אפילו לא מספר שלוש ברשימת הכואבים ביותר.


 


 


 


 


 


 


 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 10/8/2019 01:30  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יושבת על שולי המדרכה, רגליים לכביש


 

ישבתי על שולי המדרכה

רגליים על הכביש

חצי עצבנית וחצי עצובה

הלב כאב

בלילה של שישי

לקראת בוקר של שבת

עוד מעט והאור יתחיל לעלות

עוד קצת

הרחוב הסואן בדרך כלל

ריק

האור מועט

ויש שקט

אבל מולי

על המדרכה הנגדית

מאחורי גדר ברזל ניידת

ניצב המועדון

מוזיקה טובה ואהובה בוקעת ממנו

כמה אנשים עומדים בחוץ

קר

אז הם נכנסים

אבל השומרים עוד שם

במעילים

אני על המדרכה

בוהה בדלת מולי

קר

אבל אני עוד מזיעה מהריקוד

נמאס לי

נמאס לי להסתכל עליו וכלום

משהו בתוכי אומר לי לא להרפות

כבר יודעת שיהיה משהו

אז למה הוא רוקד עם מישהי אחרת?

אפילו לא החלפנו מילה

גם לא מבט

אני מדמיינת את התחושה הזאת?

איך אפשר לדמיין משהו שמרגיש כל כך חזק פיזית בגוף

ובתודעה?

הייתי צריכה להתקשר לאבא שיאסוף אותי כבר

יש לנו עסקה: מותר לי לצאת עד מתי שבא לי אם אני מרשה שהוא יבוא לאסוף אותי

ומתקשרת להעיר אותו בכל שעה

הוא יגיע

לא משנה מה

אני יודעת שהייתי צריכה להתקשר

הרי ממילא יעברו עוד ארבעים דקות לפחות עד שהוא יגיע

אבל הבטן מתהפכת לי

בכעס

ועלבון

והתרגשות

ורצון כל כך חזק שעושה בחילה

ראיתי אותו 

וכבר בשניה הראשונה ידעתי שזה חייב להיות

וכבר נמאס לי רק לדמיין

אנשים יוצאים ונכנסים מהמועדון

אני כבר לא אכנס שוב

כוסאמק

עוד שבוע שהתבזבז

איך זה לא דחוף לך כמו שזה דחוף לי???

אני מתקשרת לאבא 

מדברת בשקט כי הוא רק התעורר

זהו

הוא בדרך

אני מתיישבת שוב על קצה המדרכה

רגליים על הכביש

בוהה בתחרה השחורה של החצאית שלי

מכונית עוברת

קרוב לרגלים שלי

אבל אני לא מזיזה אותן

רק בוהה בכביש

רוצה לבכות

אבל לא רוצה שיראו עלי שבכיתי

קר

ועוד מכונית עוברת קרוב

אני נהנית מהמחשבה שהיא תפגע בי

קצת מתחרטת שאני נמוכה 

שהרגליים קצרות

שוקעת לתוך העצב

מסתכלת אל הדלת של המועדון 

רואה אותו ואת החבר הכי טוב שלו יוצאים מהמועדון

הגיוני

כי כבר אור כחול כהה התחיל לעלות

הם מדברים קצת

והוא עושה את התנועה שאני כבר מכירה שלו

הוא עומד פנים מול פנים עם החבר

מדבר איתו

אבל כל שפת הגוף שלו מסתכלת עליי חוץ מהעיניים שלו

אני מסתכלת בלי לצנזר מבטים

שניהם פונים לכיווני

חוצים את הכביש

ומתקרבים אלי

הם נעמדים מלפני על הכביש

קרוב

אני עוד יושבת מתחתיהם

מרימה מבט

"היי" הוא אומר

"תיזהרי על הרגליים"

- זה בסדר...

"מה,

את כבר הולכת?"

- כן

"אוספים אותך?"

- כן

"חבל...

זה בסדר שנשב איתך עד שיבואו?"

- כן

(אההההההה!!!)

"אני יוסי וזה גיא"

- היי

- אני מתילדה

"היי מתילדה,

תראי!

לשלושתנו יש קרניים!!!

כן... אני די בטוח שאנחנו השלושה היחידים בארץ"

- כנראה

"ממש ועידת המקורננים"

D:

מאיפה

ובני כמה

ונתראה בשבוע הבא?

בוקר טוב

ביי

ביי

ביי

 

ועכשיו יכולתי לומר לחברות:

 

יוסי.

 

(לקח לי כמה שנים להיזכר בפלאשבק של שכרות שאירע לפני כן בו אני שומעת במסדרון במועדון חבר שלו שקורא לו בשמו ואני בשיא השכרות מנסה לשנן: יוסי יוסי יוסי.... זה לא עבד בזמן אמת)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 10/8/2019 00:40  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




 

 

הימים עוברים ללא אבחנה - האם זה הסימן הראשון?

אני מחכה שתגיע משמעות לחיים שלי כבר כמעט ארבעים שנה.

היא לא באה.

גם החיפוש אחריה לא מצליח.

 

בשלוש בלילה אני מסתובבת בבית כמו נמר בכלוב,

מביטה מן החלון ועיניים מביטות בי חזרה.

העיניים זוהרות ואני נרגעת... החתול יצא לסיבוב.

 

תוך כדי ההשתגעות שלי עצמי, אני צופה בתהליך ההשתגעות של אחותי,

היא מתרכזת לעומק בכל מה שלא שווה ריכוז,

היא לא ישינה, אוכלת גרוע, לא מטפלת בעצמה.

המוח שלה מתעוות וזה ניכר בהתנהגות שלה:

היא מתבודדת ומנתקת עצמה מבני אדם,

כשיש לה זמן פנוי היא מנקה. כל הזמן היא מנקה. כשהכל נקי היא הופכת דברים ומנקה. אין רגע שבו יש לה זמן פנוי והיא נחה בו.

בא לי לצרוח לה: "ת ת ע ו ר ר י !"

אבל אני בעצמי בריקבון מוח.

 

הודתי בפני עצמי:

הדבר הכי חשוב לי בחיי זה שיהיה לי בית משלי.

באסה:

הסיכוי שזה יקרה שואף לאפס.

 

עשיתי היום. קצת. אבל משהו. התרכזתי בפרפרים וכדורים פורחים.

עם רדת הלילה ראיתי סרט ושניהם הופיעו בו יחד עם המטוס מהשבוע שעבר.

הרגשתי מוזר.

 

איך זה שלאדם שעבד רוב חייו - אין ?

 

אני יודעת שאין לי באמת תקווה,

אבל אני ממשיכה לפעול.

לא מאמינה בעצמי או בעשייה והקיום שלי,

רק יודעת שחובה להמשיך גם מתוך עילפון.

 

אין לי כוח.

 

 

 

 

 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 7/8/2019 01:04  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



האם אני אוטיסטית?


 


מחשבות שכבר רצות לי שנים במוח:


האם אני אוטיסטית?


ברמה כלשהי?


בכלל?


הייתכן אוטיזם מאוזן לעיתים?


היתכן שלמדתי להפנים את הפגמים עם השנים?


היתכן שמישהי תאובחן רק בסביבות גיל 40?


 


גם אם כן, גם אם אני אאובחן היום, איך זה ישנה את החיים שלי?


האם זה יעזור לי ויקל עלי בדרך כלשהי,


או אולי ההיפך דווקא?


הפחד מהחותמות האלה....


 


ובכל מקרה תמיד ידעתי את הסיבות.


הסיבות למה אני


לא מדברת


לא מסתכלת בעינים


מחייכת חיוכים מזוייפים


שקועה בעולמי הפנימי


רגישה לרעשים בצורה קיצונית


רגישה לאור (מלאכותי בעיקר) בצורה קיצונית


חווה כל רגש פי מיליון מאחרים, ועל כן גם


יותר רגועה כשאני לבד


מעדיפה לא להיות בחברה


לא מצליחה כל חיי ליזום שיחות, להתעניין בצד השני (שאיכפת לי ממנו באמת!), לשאול שאלות,


לא מצליחה לדבר על עצמי


ללא ספק מעדיפה לתקשר בכתב מאשר בעל פה


אני חכמה ונבונה ויודעת הרבה אבל תמיד במציאות אני נראית קצת טיפשה פשוט כי הלחץ של להישפט ע"י מישהו חיצוני ממיס לי את המוח,


לא מסתדרת בעבודות, פאק! זה די קיצוני. מעולם לא הסתדרתי עם התככנים, המזימות והאינטריגות מסביבי, הוצאתי את עצמי מחוץ לכלל הזה כי זה יותר מידי בשבילי.


אף פעם לא הצלחתי להבין רכילות ודיבורים מאחורי הגב, במיוחד שרוב העוסקים מלאכה הם שקרנים,


ושקרים - עוד משהו שאני לא מסוגלת להבין. למה לא פשוט לומר את האמת? - זה כל כך יותר פשוט וקל.


עד גיל 13 רוב מי שפגש אותי חשב שאני אילמת.


אני מתקשה מאוד לשמור על ההיגיינה שלי. זה מאמץ עילאי בשבילי. אני תמיד עושה את זה אבל נניח לזלוג לעולם של טיפוח - ממש ממש לא. לא מסוגלת. זה יותר מידי בשבילי. לפעמים אני לוקחת חופש מהעבודה רק כדי שאני אוכל להזניח את עצמי קצת. בימי חופש אני לא מצחצחת שיניים, ואני גם נהנית להזיע, לא להתקלח, עד שריח הגוף שלי האישי מתחיל להיות מורגש. ואז - ממש ממש קשה לי לוותר עליו.


כל כך קשה לי הטיפוח שאני כבר שנים מגלחת את הראש שלי כדי שלא אצטרך להתעסק עם השיער. אני לא מצליחה להבין איך לכל הנשים בעולם זה בא בכל כך קלות.


התפיסה שלי של טוב ורע מעוותת. ההגדרות טובות אבל המעבר בין התאוריה למציאות לא קיים אצלי כמעט.


אני לא מסוגלת להבין איך מישהו יכול לחשוב שהוא אדם טוב ועדיין לאכול בשר. או לעשן. או להיות אחד שזורק זבל על הרצפה, או אחד שרואה סרטונים בנייד ללא אוזניות בציבור וכן הלאה,


זה פשוט לא מופרד אצלי טוב מטוב ורע מרע.... אם אתה אוכל חיות כשיש לך ברירה אחרת שתשמור על הבריאות שלך - אתה אדם רע בעיני.


ואם אתה מעשן ולא רק בחדר שלך בבית שלך - אתה אדם רע, בטח אם יש לך ילדים.


אין אצלי אפור כמעט. זה תמיד מאוד קיצוני.


על המבט בעיניים התגברתי עם השנים.  זה עדיין שנאת חיי להסתכל לאנשים בעיניים, כי אני צוללת לנשמתם תוך שניה וקשה לי שהם חושבים שזה סתם מבט בעוד אני מגלה את סודותיהם מהמבט הזה. פעם לא הסתכלתי בעינים כי חשבתי שזה הדדי אבל למדתי שלפחות זה מאוד נדיר שמישהו יקלוט במבט כמוני, אז אני מסתכלת קצת יותר, ועדיין.... העיניים שורפות.


אני רגישה לסביבה בצורה מטורפת.


אחת הסיבות שקשה לי כשיש לי חברים זה שכשמישהו מספר לי את מה שעובר עליו אני חווה את זה פיזית בגוף שלי, ולחוות גם את עצמי וגם עוד מישהו זה קשה ביותר. ואם יש יותר מחבר/ה אחת זה הופך להיות מתיש, לא משנה כמה אהבה ורצון ותקווה יש לי כלפי הצד השני. 


בגלל זה לרוב יש לי חבר/ה 1. 


ואם יש לי זוגיות אז לרוב אתרכז בה בלבד.


ונדבר גם על הצדק.


צדק בתפיסה שלי.


כשעובר לידי מקרה אמיתי של חוסר צדק אני מתנתקת ממתילדה ועוברת לספירה אחרת ופועלת מתוכה.


זה מצב מטורף שקורה לי פעם-פעמיים בשנה. אבל הוא קורה. חוסר צדק הוא הטריגר הכי גדול לשגעות שלי. אני אלחם כמו לביאה מורעבת עד שהצדק ינצח, ועד שזה יקרה אני לא אנוח.


כל אינטראקציה חברתית דורשת ממני כל כך הרבה מאמץ שפעם בכמה זמן אני פשוט צריכה לנוח. 


בעיקר - לנוח בין עבודות. כי בשביל לעבוד אני לובשת תחפושת מאוד מאוד כבדה ומחליאה. ופעם בכמה שנים אני עושה לעצמי שנת שבתון שאני יכולה לחזור בה להיות עצמי לרגע, עד שהנטל הכלכלי בא ורודף אותי או תופס אותי בזנב.


אני לא מבינה למה אני צריכה לחיות ככה.


אני יודעת שככה כולם אבל אני לא כולם.


ואני סובלת ואני איטית כי ההתנהלות בעולם הזה לא נכונה ולא מתאימה לי.


אני כבר שנים מדמיינת שאצור לעצמי מקום בטוח שבו אוכל להיות עצמי ב-100%.


ואגב, אם כבר עצמי ב-100% - כל רגע שבו אני לובשת בגדים הוא עינוי בשבילי.


עם השנים למדתי ללבוש את מה שפחות משגע אותי, אבל כל רגע שבגד נוגע בי אני מרוכזת בו והוא נוכח בתחושות שלי. זה אף פעם לא הופך לרקע.


ואגב,


כן יש לי חברה אחת טובה שאין לה תחליף. היא מיוחדת כי היא מבינה מי אני לעומק (ועדיין לא בורחת), ואני מרגישה איתה רגועה לגמרי - מה שלא קורה עם אף אחד אחר.


לא קל כי אני בעייתית ולוקח שנים עד שאני לומדת איך להתנהג בכל סיטואציה חברתית חדשה, אבל שווה את המאמץ.


הכי מרכזי זה שאני אעשה תמיד את מירב המאמצים לא לצאת מהבית - אבל כשהיא יוזמת פגישה אני תמיד ארצה לצאת.


אז כן.


לומדים לחיות.


ואני חיה באיטיות.


אני לא פורחת באיחור, אלא פורחת בפיגור, אם בכלל.


ולא מאמינה שנולדתי ככה,


אתם מבינים...  יש לי דפקט קטן: אף פעם לא שכחתי.


אז אני זוכרת היטב את כל הסיבות שהובילו לקשיי התפקוד האלה היום.


כל אחת ואחת מהסיבות. אני זוכרת.


אז גם אם היום יאבחנו אותי כאוטיסטית, שזה החשד שלי כבר יותר מעשור,


אני לא רואה איך משהו ישתנה בי.


כן אני אמשיך לנסות להתאים לסביבה כדי לא להיות מנודה, כדי שלא יתעללו בי או ישפילו אותי,


ולשנים רבות אולי אני אצליח לתעתע, לשים תחפושת ולכרוע תחת המשקל האינסופי שלה,


אבל מתישהו, במוקדם אן במאוחר אני אהיה חייבת לנשום,


ואז אני אחזור להיות מתילדה שמסתגרת בבית, חיה ערומה, שוקדת על יצירות שלה לימים ארוכים ואז מאבדת את משמעותן,


רוצה להיות לבד בשקט וזה הכל.


כל זאת מבלי לציין את העניינים שלי עם אוכל, אובססיות לעור, חיים בעולם מקביל בראש שלי, תמימות שגובלת בטיפשות ודיכאונות שלא עוברים כל החיים.


אבל


בסך הכל


הכל בסדר


לכל אחד יש מסע בחיים


וזה המסע והמשא שלי


ואני אוהבת אותו.


 


 


 


 


 


 


 


 


 


 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 4/8/2019 08:49  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של מתילדה הלטאה ב-7/8/2019 17:24
 



111


 

במשקל הזה את כבר יכולה לשבת רגל על רגל.

 

 

 

נכתב על ידי מתילדה הלטאה , 4/8/2019 08:32  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  מתילדה הלטאה

בת: 37



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 30 פלוס , סקס ויצרים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למתילדה הלטאה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מתילדה הלטאה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ