קשה לי להתיישב ולכתוב. יש לי כל מיני סיבות אבל אני לא באמת יודע למה.
אחרי כמה שנים טובות של תיעוד חלומות כמעט אובססיבי אין לי כוח לקום בבוקר למחברת ולנסות לשפוך למיעוט המימדים הכתוב והמונצח את המארג המורכב של עלילת חלום מלא, אמיתי.נתקלתי לפני כמה שבועות במחברת ישנה וישבתי לקרוא בה. היו שם הרבה חלומות וכמה דברים אחרים. החלומות היו משעממים כמו חלומות של מישהו אחר; רוב הדברים היו משתפכים מדי, כאילו לכאורה נוגעים מדי, מרגיזים מדי.
אני חושש שקצת איבדתי את הסבלנות לעצמי ודווקא לא בקטע רע. אני רגיל מאוד לאהוב דברים שכתבתי בעבר וזה עדיין נכון לגבי מה שאני כותב באמת; חלק (אפילו רוב) הפוסטים שלי כאן, שניים וחצי סיפורים, כמה שורות שנוטות לליריות אבל לא רעות. אז אין לי איזו תובנה סדורה אבל הכתיבה נעשית יותר עצורה ופחות זורמת - או בעצם, עצם הישיבה לכתוב נעשית כזו.
אז משנואשתי מהפתרון לחיים שהחלומות יתנו לי אם רק אכתוב אותם, מדי פעם התחלתי להתעורר עם שיר בוקר. השירים קלים לי יותר לזכירה ורחוקים מספיק מהאני המשתבלל כדי שאוכל להקשיב למה שיש להם להגיד עלי. הראשון שאני זוכר הוא לא ביום ולא בלילה.
http://www.youtube.com/watch?v=7l6iWDXZnBg
ואחת התוצאות שלחה אותי למסע אינטרנטי מרגש :
http://aya-katz.hubpages.com/hub/My-Grandfathers-Voice-Recordings-of-Benzion-Katz
כמה ימים אחרי זה פס הקול של הבוקר שלי היה זה:
http://www.youtube.com/watch?feature=player_detailpage&v=2Lq6joI5Cns
והוא לא הפסיק להתנגן לי ימים. אם תקליקו על לינק אחד בפוסט הלא-קוהרנטי הזה, זה הכי מומלץ.
ואחרי כן, http://grooveshark.com/s/Canta+Y+No+Llores/3Ywql9?src=5 המצויין שכמובן התחיל משלושה מריאצ'ים ברכבת אבל לגמרי משובח בזכות עצמו ולאלו מכן שאינן דוברות את השפה פירושו - תשיר במקום לבכות, עצה שבכל פעם נראית לי יותר רלוונטית.
- & -
בנתיים, ובאמת בלי קשר לכלום, הבן שלי הולך וגדל להיות אמריקאי לתפארת. רוב הזמן אני בסדר עם זה - הוא שמח באופן בולט וזה הכי חשוב. לעיתים, לפני שאני מספיק להגיד לי לחכות שנגיע לגשר אני נבעת ממה שמצפה לו ובעיקר לי; ההתמודדויות עם התבגרות אמריקאית שאני לא מכיר את הקודים שלה, ההרגשה של להיות מהגר בעיני הילד שלך שחשבתי שאכיר אותה רק מספרים והנה היא באה לנקוש על דלתי או-טו-טו. והכי מפחיד, שאפילו אם אצליח לגרור אותי ואותו ארצה - דבר שהוא משתוקק אליו עד מאוד - יהיה כה קשה לגשר על הפערים, הציפיות, לא לתלות אכזבות במיקום זה או אחר. לפעמים אני חושב שאני צריך לשחרר ולו רק כדי לחסוך לו את דילמת המהגר. זה עדיין לא מאוחר מדי...
ואז אני חושב על העברית, ועל החברים שלי והאנשים והנשים שקשרתי ונקשרו לי בחיי ואני לא מוכן לוותר, וגם לא להאמין (בניגוד להגיון כמובן) שהעומק והיופי הזה אפשרי באמריקאית.
ככה זה.
- & -
מישהי/ו הגיע/ה הנה בחיפוש "הייתי צריך לעשות אחרת". כשאני חיפשתי את המשפט הזה כבר לא מצאתי את הבלוג. אני רוצה להודות לאותה עוברת אורח או לאותו עובר ושב על הסיכום הקצר והמדויק לכמעט עשר שנות בילגוג.
- & -
ומכל הממ הזה של ממים, זה הכי מצחיק אותי: http://hazfalafel.com/tagged/%D7%A6%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%A9%D7%9B%D7%A0%D7%96%D7%99%D7%9D
בבלוג זה
בכל הבלוגים
