לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

מתבונן - מיומנו של סטודנט מציצן


פעם ביום, יורד במדרגות ושופך את הזבל.
Avatarכינוי:  observer

בן: 33

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2008

להתראות, שפיות.


שידרו בערוץ שמונה תוכנית על אנשים שנכנסו לתרדמת והתעוררו ממנה כעבור מספר שנים, אחרי שכולם כבר חשבו שהכל אבוד. הייתה שם אחת שתיארה כי למעשה, לא הייתה בתרדמת אלא בהכרה מלאה אך ללא יכולת להזיז שריר בודד בגופה. בזמן ששכבה על מיטת חוליה, נכנסו ויצאו אחיות ורופאים, שלא תיארו לעצמם כי הפציינטית למעשה נמצאת בהכרה ומזהה כל אחד מהם באמצעות חוש הריח.

עשרים וארבע שעות ביממה, היא שכבה שם, תקועה לבד עם מחשבותיה, צועקת בראשה לכל העולם "אני כאן!". בצדק תיארה את המצב כ"גיהינום".

כבר למעלה מעשור שאני סובל מהדיכאון הזה. שהתחיל בקטן ולאט לאט השתלט על שטחים מחיי. בשנים האחרונות ניתן לומר שהגעתי למצב בו אני נהנה משקט יחסי במשך מחצית מהזמן, אך זמן זה, כמו הימים בארצות הסקנדינביות, הלך והתקצר עד שהחושך השתלט לחלוטין ולא פינה את מקומו ליום חדש. כבר שנה שאני מדוכא, ללא הפוגה, והתחושה היא של סיוט נורא שאני רק רוצה להתעורר ממנו.

אני נמצא בעיר שבה אני מרגיש פשוט לא שייך. הרחובות שוממים ומדכאים, והחברים המשיכו הלאה למקום טוב יותר. שיגרת יומי משעממת ועתידי הכלכלי והמקצועי נמצא בסימן שאלה. המשפחה שלי, לכשעצמה, לא מסוגלת לספק תמיכה והגנה משום שגם הם חיים חיים מחורבנים, וכמו מכונית שנדפק לה המצבר אני לא מסוגל להתניע ולהמשיך קדימה. נתקעתי באמצע המדבר המזויין וחוץ מלבעוט במכונית ולקלל אין לי שום רעיון איך לשנות את המצב.

רצה הגורל, ודווקא כשסוף סוף הגעתי לתחתית, נפל עלי חברי הרוחני אשר ביקש כהרגלו כסף, מקלט ואמפטיה. יחד איתו, הגיעה ידידה מסקוטלנד שהיא כנראה האדם היחיד שאני מכיר שגרוע ממני ביחסי-אנוש וביכולת להרגיש את הסבל של הזולת. לאחר שבמשך שבוע השניים שרצו בדירתי העלובה ושאבו ממני את שאריות האנרגיה שנותרו בי, השתלט עלי זעם מטורף וזרקתי אותם מהרכב תוך העברת מסר חד-משמעי לפיו אינני רוצה אותם בחיי.

חשד קל, לפיו שפיותי כבר איננה, התגנב לליבי. שעות רבות הוקדשו לאחרונה לבחינת הקונפליקטים שהיו ביני לבין הסובבים אותי, במטרה לענות על שאלת מליון הדולר: האם הגעתי לנקודה זו בחיי, בה אני מבודד מהעולם ומסוכסך עם אנשים שבעבר היוו חלק מרכזי בחיי, משום שאינני שפוי, או לחלופין סובל מהפרעת אישיות זו או אחרת שוודאי ניתן לקטלג בעזרת ספר פסיכיאטריה מעודכן...?

התשובה היא בלתי נמנעת. לו היה מדובר בקומץ של אנשים, ניחא. אך כאשר מדובר ברוב רובם, האשם הוא בי ובחוסר היכולת שלי לחשוב בצורה רציונלית כאשר הזעם והעלבון משתלטים על ישותי כולה. וכעת, בהעדר היכולת להבחין בין נכון ולא נכון, לא נותר לי אלא להפקיד את עצמי בידיו של מטפל או מטפלת, שינסו לתקן את מה שאני לא הצלחתי לעשות במשך למעלה מעשור. זאת מבחינתי התחנה האחרונה שאפשר לרדת בה לפני שהכל הולך לעזאזל.

שנה טובה לכולם.
נכתב על ידי observer , 4/10/2008 03:22  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-14/5/2011 13:15
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לobserver אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על observer ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ