לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


.just because

כינוי:  -Alice-

בת: 25

תמונה



מצב רוח כרגע:



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2011

מה עשיתי...?


למה עשיתי את זה לעצמי?

המשכתי עם משהו שלכאורה נראה טוב בהתחלה.

הכל זרם, הכל עבד, אני לא הייתי צריכה לעשות שום מאמצים כאלה או אחרים על מנת להוכיח את עצמי ואת העובדה שהקשר הזה

זה בדיוק מה שאני צריכה. אבל אני ידעתי למה אני נכנסת, ועדיין המשכתי עם זה.

כנראה שחשבתי שאני בחיים לא אתן לזה להדרדר ולא אייחס לזה שום חשיבות. פשוט כלום.

וכך זה היה בהתחלה. חוס חשיבות והתחשבות טוטאלית מבחינתי. איפה איבדתי את עצמי, ונתתי לקשר הזה להיות יותר חשוב מהחיים שלי הפרטיים?

אני חושבת שזה הגיע מסוג כלשהוא של חרטה על הדברים שעשיתי כשלא היה לי אכפת.

וגם מסוג של דאגה בלתי מוסברת שלי אליו. דאגה אנושית ללא ספק, באותו הזמן עוד היה לי קשה לקרוא לזה אהבה.

היו רגעים של אכפתיות, היו רגעים של נפילות וחוסר רצון לראות אותו. אבל אף פעם לא היה רגע בו חשבתי שאני אוהבת אותו יותר ממנו.

זה היה כמו טאבו מבחינתי. לא היה רגע שבו התחלתי לקנא באקסית שלו, או בו הפסקתי לחשוב על האקס שלי. כן זו הייתה מערכת יחסים חולנית אבל מבחינתי שו גם לא היתה מערכת יחסים. חיפשתי דרכים לצאת. חיפשתי אנשים אחרים. ולאט לאט גיליתי שאני לא רוצה אף אחד חוץ ממנו. איך שהדבר נהיה לי ברור, היינו באופוריה מטורפת.. זה כנראה היופי בתקשורת של בני האדם. אפילו מבלי לדבר אתה יכול להרגיש את מה שעובר הצד השני. האופוריה נמשכה כמה זמן.. ולאט לאט הפכה לשגרה. יש את ההתרגשות. ויש אהבה. אבל משהו חסר.

אני מרגישה שאני חיה מדקה לדקה שאני רואה אותו. ואני שונאת את עצמי במצב כזה. כאילו שום דבר אחר בעולם לא קיים. רק היחסים ההזוים האלה.

אתמול מצאתי את עצמי יושבת בסלון ב5וחצי בבוקר, אחרי שהוא נרדם ב11 בלילה וחושבת איך לעזעזל הגעתי למצב כזה.

ומה לא בסדר במה שיש. התחלתי לבנות דיאלוגים שלמים של איך שאני נפרדת ממנו. ואז לבכות. כי קודם כל זה לא יקרה כנראה: אני לא אפרד ממנו כי אני קשורה אליו ודבר שני אני כן אוהבת אותו בלב שלם, פשוט קשה לי עם המצב. אם הייתי יכולה לעשות משהו על מנת שהמצב יחזור לקדמותו ושהוא יעריך כל שניה שיש לו איתי- הייתי עושה הכל בשביל זה. בתוך תוכי אני מתפללת שיום יבוא וכבר לא יהיה לי אכפת. בכלל. נמאס לי להתגעגע ונמאס לי לבנות את החיים שלי עפ"י החיים שלו. מצד שני אני כאילו מפחדת שאם לא אני - אז בכלל לא יהיה כלום. אני יודעת שאני צריכה לשחרר את הלחץ, וגם להיות כמו שהייתי לפני- עם רצון מלא לחיות, להכיר אנשים לצאת...

ופתאום אני מוצאת את עצמי במיטה כבר סופשבוע שני. ולא בא לי לעשות שום דבר. ולא בא לי לצאת. ולא בא לי לראות שמש זורחת ביום שאחרי.

פשוט בא לי שהוא יבוא אלי, יחבק אותי חזק חזק ולא יעזוב.

אני כבר התחרפנתי מהמשפטים האלה "מאמי אני צריך ללכת"

מה רק אני לא הולכת לשום מקום? רק אני ה"תקועה" בכל הסיפור? למה אני תמיד נופלת ככה? והרי הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה יותר.

ושבחיים אני לא אתן לעצמי לעבור את הכאב הזה שוב. איפה נעלמה לי השמחת חיים? איפה נעלמו לי החיים שלי בכללי? זה כאילו משהו אוכל אותי מבפנים. אני לא יודעת מה זה ואני לא יודעת איך לטפל בזה.

כל מה שאני רוצה זה להגיע לאותו מקום צח, בהיר ושקט ולהיות מאושרת. למה זה צריך להיות כל כך קשה?



נכתב על ידי -Alice- , 8/4/2011 16:17  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





5,751

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל-Alice- אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על -Alice- ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ