לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 


ברגעים שטוב לי אני לא יכולה לכתוב.
Avatarכינוי:  .Fake Reality

בת: 30



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2018    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

1/2018

עוד מעט חוזרים לשגרה


אז לא סגרו את ישראבלוג בסוף.

דווקא לפני שבועיים בערך התחלתי לדפדף כאן בארכיון ופתאום נזכרתי בעצמי. פעם כתבתי כאן על הכל, הבעתי את דעתי. 

לפעמים אני כל כך מתגעגעת לימים של פעם, לכתיבה שעשתה לי טוב. אולי זו באמת ההשפעה של הרשתות החברתיות, אולי אני איבדתי את האותנטיות, או שהתחלתי לפחד מההשלכות.

לא החלטתי אם לחזור לפרטי או לא, אבל בינתיים אולי כדאי שאעדכן קצת מה קורה איתי.

 

עוד שבועיים וחצי נגמרת חופשת הלידה שלי. ב- 1.2 אני אמורה לחזור לעבודה.

בתחילת החודש הבת שלי נכנסה לגן. רשמנו אותה לגן שקיבלנו עליו המון המון המלצות. התרשמתי מאוד לחיוב, אבל בכל זאת באופן טבעי היו לי הרבה פחדים וחששות. דאגתי מאוד איך היא תסתדר, איך יהיה לה, האם יהיו קשובים לה. בימים הראשונים היא הייתה ממש שעתיים- שלוש, ולפני שבוע כבר התחלנו לעבור לימים מלאים. עכשיו היא חולה (וזה סיוט!) ואני מקווה שתתאושש בקרוב.

אני מרגישה שהיא בידיים טובות ובעיקר אוהבות. היא גם חוזרת שמחה מהגן שזה הכי חשוב.

 

אני אכתוב כאן בכנות, שחופשת הלידה שלי הייתה תקופה מאוד מאוד קשה בעבורי. הכל קרה בבום. בבוקר הלכתי לעבודה ובערב הרגשתי את הצירים. הייתי בטוחה שבגלל שמדובר בהיריון ראשון, זה יקרה בשלב יותר מאוחר וזה פשוט הפתיע אותי. אבל האמת, שההורות נוחתת עליך בבום מטורף, שאי אפשר באמת להתכונן אליו. החיים שלי התהכפו בבת אחת. אני בנאדם שכל כך רגיל ואוהב את השגרה, את המסגרת, שקשה לו עם שינויים ועם אי וודאות. ועם ילד - זה סוג של אי וודאות, כי אין לו הוראות הפעלה.

אז נכון שככל שעובר הזמן זה נהיה יותר קל, כי מתחילים ללמוד את השגרה ואת ההתנהלות. בהתחלה הרגשתי ממש אבודה ולא ידעתי איך אני אמורה לטפל בתינוקת שלי.

והייתה לי עזרה ובאהבה. בעלי שותף מלא, אמא שלי וחמותי גם. אבל בכל זאת, היה לי מאוד קשה. היה לי קשה לקום בבוקר ולהישאר בפיג'מה. מקסימום לצאת החוצה עם העגלה עם טייץ ונעלי ספורט. הייתי רגילה לקום בבוקר, להתלבש יפה, לנעול עקבים, להתאפר, לסדר את השיער. הייתי רגילה להיות אדון לעצמי ועם תינוקת - ברור שאי אפשר להיות אדון לעצמך. הרגשתי מוזנחת, לא מאופרת, עם גולגול בשיער.

היה לי קשה לשבת בבית. גם כשהילדה הייתה רגועה וישנה - היה לי קשה, כי היה לי מאוד משעמם וכבר טיפסתי על הקירות. הרגשתי מאוד מנותקת ולא ידעתי איך להעביר את הזמן. בכיתי מהבוקר עד הערב. הבת שלי בוכה הרבה. אני לא יודעת אם היא באמת בוכה הרבה או שזה רגיל כי אין לי למה להשוות, אבל היו הרבה ימים שמבוקר ועד ערב היא בכתה, והייתה גם נכנסת לטירוף של ממש צרחות ושום דבר, אבל שום דבר לא היה מרגיע אותה. היא הייתה צורחת ומשתוללת לי על הידיים. עד היום אני לא יודעת ממה היא בכתה ובוכה ככה, יש לה ריפלוקס סמוי ויכול להיות שזה העניין, אבל זה היה פשוט נורא נורא מתסכל. לרופאה לא ממש היו תשובות. לפעמים זה היה ימים שלמים, יום אחרי יום. כמובן שהיו ימים יותר טובים וימים פחות טובים, אבל זה התיש אותי וחירפן אותי והרגשתי שיוצאת לי הנשמה. היא גם בכתה בטיולים. בגיל חודשיים בערך ויתרנו על העגלת אמבטיה וחיברנו את הסל-קל לעגלה כי חשבנו שזה העניין, שזה לא נוח לה - אבל זה גם לא עזר. כל האימהות בשכונה שלי היו מסתובבות בכיף שלהן עם עגלה ורק אני בעגלה עם תינוקת שצורחת. גם כשהייתי מרימה אותה ומרגיעה אותה על הידיים - ברגע שהיא חזרה לעגלה היא התחילה שוב עם הבכי והצרחות, כאילו חטפתי אותה. אז ככה שגם המפלט של לצאת החוצה, לנשום קצת אוויר, לצאת מהפיג'מה, לראות אנשים, להעביר את הזמן קצת - גם זה לא ממש היה מפלט, כל הזמן הייתי בחרדות מתי הבכי יגיע וגם נמנעתי מללכת איתה למקומות. יכול להיות שהיא רוצה הרבה על הידיים (גם בגן היא הרבה על הידיים) ושהיא פשוט סקרנית ומשעמם לה מהר או שסתם היא הייתה עייפה ולא הצליחה לישון (כשהיא לא ישנה היא ממש ממש עצבנית) וברור לי שהיא לא עשתה את זה בכוונה - אבל זה פשוט שיגע אותי, כי זה היה כל הזמן. זה גרם לי להעיף דברים בבית, ללכת לחדר לצרוח את הגרון שלי (השתדלתי לא לצרוח עליה או ממש לידה, אבל לא תמיד הצלחתי), הייתי בוכה ממש ומייחלת למות. היו ימים שלא הייתי אוכלת פירור, לא שותה, לא הולכת לשירותים. הייתי בשלב של לפעול על אוטומט ושבעלי היה מגיע הבייתה כבר הייתי מפורקת, נותנת לו את הילדה ולא מסוגלת בכלל לשום דבר. לא רציתי להגיד שום דבר לאף אחד. ניסיתי להסתיר מכולם בעיקר כי התביישתי ואני עדיין מתביישת בעצמי. מבחינת חמותי ואמא שלי - רק להרים טלפון והן יתייצבו לעזור. בלי קשר לזה שכל אחת הגיע פעם בשבוע ושיחררה אותי לחדר כושר. אבל הסתרתי מהן. שנתיים שניסיתי להיכנס להיריון, ויש לי ילדה בריאה, סקרנית, יפה, מהממת. אני זוכה לכל כך הרבה תגובות שאני איתה. וכמובן אני מאוד מאוד אוהבת אותה. אז איך אני מגיעה למצבים האלו. בעלי אמר לי שאני בדיכאון אחרי לידה והתחנן שאלך לרופא, אבל סירבתי. גם התביישתי בעצמי, וגם התביישתי מהרופא משפחה כי אני לא מרגישה מולו בנוח, זה רופא חדש והייתי אצלו רק פעם אחת וגם טענתי שאין משהו שזה יעזור - כי זו הסיטואציה - ואני מדוכאת מהסיטואציה בה אני נמצאת. אבל אולי בדיעבד אם הייתי לוקחת איזה טיפול תרופתי - אולי היה לי יותר קל? אני ממש מנסה להימנע ממחשבות על ילד שני כי אני חוששת מאוד שהמצב יחזור על עצמו.

 

בשבוע שהיא הייתה בגן הרגשתי פתאום שיש לי חיים, שיש לי שקט, שאני קצת חוזרת לעצמי. אני מקווה שזה לא אומר שאני אמא מחורבנת.

האמת שאני קצת מתגעגעת לעבודה, מתגעגעת לחברות שלי, מתגעגעת להרגיש חיונית ומועילה ואני מצפה לחזור לשגרה.

 

נכתב על ידי .Fake Reality , 16/1/2018 14:50   בקטגוריות הודעות אישיות והודעות מערכת, החיים עוברים, הרהורים  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של or ב-23/4/2018 16:57
 





209,109
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל.Fake Reality אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על .Fake Reality ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ