לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כולם עדיין זונעות ורק אני עדיין פסדר (?)


כי רע לפעמים

כינוי: 

בת: 31

ICQ: 156919760 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2009

גיא


השבוע האחרון היה מלא סממנים של סוף.

החיבוק הארוך הזה, אחרי שהוא ליווה אותי לכניסה, חיבוק אוהב, מעז, כאילו הוא יודע שזו אחת הפעמים האחרונות בהן יוכל לקרות.

ההתלבטות איפה לאכול, שלוותה ברצינות תהומית ומשפטים גדולים – "אם אתה לא רוצה לאכול שם פשוט תגיד שאתה לא רוצה. זה בסדר. אני אמצא לי עם מי לאכול", "קשה לי להגיד "לא" על ההתחלה. אני צריך זמן. אבל בסוף מבינים".

(ובסוף הבנתי).

הקריאה הארוכה של תקציר הספר. תקציר אשר היה, בימים רגילים, מלווה בצחוק גדול ובדיחות על המיניות המוחצנת שלי, וכאן - לווה בחצי חיוך, עצוב, כאילו יודע הוא שאין יותר בדיחות על מיניות, ואין יותר החצנה, או ספרים.

שיחות בלתי פוסקות, ממצות, עד שארית היום, שארית המילים, שארית הכוונה. כי לא נוכל לדבר עוד, אז עדיף שנאמר הכול עכשיו, גם כשאין מה לומר, גם כששותקים בד"כ, רק לומר, להיות.

המבט הזה, אחורה, למקום בו הכול התחיל. בהודעה מקצועית על אפנונים, בהודעה טיפשית על בועות, עם קצת מירי מסיקה והרבה אהבה, בספר גדול אשר עוד מונח אצלו, בארגז, ובמונולוג הארוך באמצע, סימנייה.

 

ובין כל הסופים גם הייתה אהבה, ילדותית, סימבולית, מוצגת לראווה – לפני שגונזים אותה ומחביאים עד שתשכח.

"האפרסק המאוהב" שהחליף את המילקי חסר האופי, הלבבות והפרחים, הדאגה, הציפייה.

הראוותנות הזאת, הישיבה המוחצנת והחיוכים ששרו על פניי בלי כל בושה. "עם מי את מדברת שם? כל היום מחייכת". הבוכיה, העצובה - מחייכת, כל היום, עד כדי הערה של קנאה.

 

והימים התחילו עצובים. (בבוקר הכול ידוע, בהיר.) תחילתו של כל יום, באוטובוס, עם מוסיקה, ספר ודמעות. דמעות של כאב אמיתי. מבט בחלון, שחזור אירועים, תקווה אחרונה, ודמעה מבצבצת.

ואז הגיע היום, והשיחות, ניסיון לבירור כוונות, ניסיון ליצירת כוונות. והחברות אומרות ככה, או ככה, ובין לבין שואלות על הבחור החדש, הטוב, הטהור, הבטוח. גם הן מתכוננות לסוף.

 

והנה הוא הגיע. הבנה גדולה, כנות עצובה, עצב כנה, וסיום צפוי לדרך ידועה מראש.

 

ומה יש לכתוב? ומה יש לומר?

אהבה שונה זו הייתה. אהבה טובה.

אין כאן שנאה או כעס, אין חוסר הבנה. הכול יושב במקומו, הצפוי, העצוב, הלא הוגן.

ואולי זה אני שהתבגרתי, ואולי הוא השונה, ואולי זו האהבה. סוגה. טיבה.

אך מה זה משנה?

מרגעים גדולים של יחד ושל טוב,

חיבוק לופת, שפתיים מרפרפות, עיניים מבינות, צוחקות, מסוקרנות.

"חיבוק של בית", ליטוף צובט.

ובדיחות, ושטויות, וקריאות צהלה, ושמות חיבה, ומוזרות שאין שמים לב אליה. כה מודעים היינו, והסביבה כה מתעלמת. עושים שטות, ובודקים מי ראה, ומה הוא חושב, אך כל אחד בשלו. ואנחנו בשלנו.

ושיחות נפש, יחידות במינן. אולי לא נפש, אבל בדרך הנכונה, המבינה, המזדהה.

ושנאה לאחר, ואהבה לכולם, ומין, בכל מקום, כל הזמן.

ולאחת רגש, ולשני אפלטוניות זהירה, ולאחד חיבוק ממצה, ולשנייה רצון בעוד, והאחת רועדת ובוכה, והשני רועד ומצטער, ואני אוהבת, וצריכה את הנשיקה, את השפתיים, והוא מנשק, את מצחי, והולך.

 

ורגעים גדולים של אושר הופכים לבדידות נוראית.

ורגעים של תקווה וחיוך הופכים לאדישות, שתסתפק, בינתיים, בחדש ובטהור, שמדבר ומדבר, מתיימר לשמוע, אך אינו יודע איך.

והגוף צמא למגע שלו שוב. בפעם האחרונה, שוב.

והקול מוציא את אותו הגוון, לאדם אחר, ואותם המילים, עם אותו חיוך שובב, לאדם זר.

וכל הטוב נעלם, וכל הרע מתגמד עם כל סיפור עובדתי נטול רגש. ונשאר חלל, ואדישות גדולה,

ואדם שהבין, והלך.

 

ובמילים אלו, אני נפרדת, ואיני בוכה, כי איני יודעת איך.

ואולי לקחת לי את היכולת האחרונה להרגיש, ולרצות.

ואולי היא תגיע שוב, בדמות קרובה, שתתרחק גם היא, כמו כולם. ברגע שמישהו ירגיש, הצד השני יברח, כי אלו הם חיי.

 

היו ימים יפים,

היה חיבוק אוהב,

ותודה לך על כך.

נכתב על ידי , 10/5/2009 00:46  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יניב ב-25/7/2009 17:42



2,110
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , פילוסופיית חיים , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לבדרכי לשם אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על בדרכי לשם ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ