שתי קבוצות תומכות בטעות בהצעת החוק המתגבשת לסינון אתרים, חוק רע ומיותר המתחפש לנני לאומית.

הראשונה שבהן כוללת פמיניסטיות (כמוני) שהתרגלו להילחם בפורנו בצורה רפלקסיבית (לא כמוני), בהן נשים מוערכות כמו אסתר הרצוג או חנה בית הלחמי (שהביעו את דעתן בנושא בטלוויזיה, בעקבות הצעת החוק המקורית 892).

אין זו כמובן הפעם הראשונה שבה חוברות נשים כאלה למאבקים דתיים, ואולם הפעם התגייסותן צורמת מתמיד. חשוב להדגיש כי לא מדובר בחוק למיגור הפורנו (שממילא ימשיך לפרוח), אלא בחוק שבאמצעותו תוחבת המדינה את זרועה הארוכה לתוך חיינו, הרגלינו האינטימיים ויחסינו עם ילדינו.

הנימוק שיש לסנן אתרי פורנו מאחר שמדובר בתעשייה דכאנית המנצלת נשים ומנציחה את מעמדן כחפצים הולך ומאבד רלוונטיות כאשר נשים יכולות לפתוח אתרים משלהן (ולצערי הן גם עושות זאת) ולמכור פיתוי ללא מתווכים שינצלו אותן ויתפרנסו על חשבונן. פורנו באינטרנט אינו עשוי מקשה אחת כמו סרטי הבוכנות של "פלייבוי", שהציגו בלונדיניות עם פני עגל ואיברים בעלי קנה מידה קולוסאלי. הוא כולל לא מעט חומרי "חובבים" - סקס ספונטני, שמח וטבעי שצולם מרצון והועלה לרשת. הוא כולל גם את כל מגוון התנוחות, ההבעות, הFטישים, הצבעים והצורות שהמין האנושי יצר אי פעם - ובכך משחרר אותנו מהמודלים המסולקנים, החלקים והבלונדיניים (אף שאלה ממשיכים לחיות בטלוויזיה למשל).

המאבק נגד דיכוי נשים אין לו דבר עם חוקים לחסימת אתרים. בדיכוי נשים צריך להיאבק באמצעות חוקי עבודהי ורווחה, חוקים נגד הטרדה וניצול, חינוך וטיפוח מודלים חלופיים. 

הקבוצה השנייה התומכת בחוק בטעות היא זו של הורים מבוהלים (שחלקם טכנופוביים). כל מי שעוקב אחרי עולם ההורות העכשווית (או רואה "סופר נני") נתקל בתופעה - הורים מבולבלים שאין להם מושג מה תפקידם (ואם יש כזה). חלקם מפחדים מילדיהם ומתקשים להציב להם גבולות, אחרים מנותקים מהם ולא מכירים את עולמם. כשמדובר בטכנולוגיה העניין מקצין עוד יותר - לרבים מההורים באמת אין כלים להתמודד או להבין את חייהם המקוונים של ילדיהם.

כמה פשוט, ילדותי ומסוכן לצפות שהמדינה תיכנס לואקום (או לפלונטר) הזה עם חסימות וסינונים שיסדרו את כאב הראש. ואם אפשר שגם יבוא שוטר כשהילד לא מסדר את החדר. חינוך הוא חובה הורית. יש לא מעט דרכים להגן על ילדים ברשת, שהמשותף לכולן הוא אמון, שיתוף פעולה ושיחות פתוחות על הנושא. מי שרוצים, יכולים גם להעביר את המחשב לסלון או לסנן באמצעות התוכנות והשירותים הקיימים והמוצעים היום. אין שום סיבה להכניס את המדינה, בדמות השר אטיאס על הסמכויות המופלגות המיועדות לו בחוק אל תוך הבית.

והערת סיום לתקשורת: בפאנלים כמו אלה שהוזכרו למעלה תמיד ייצג את שוחרי האינטרנט החופשי גבר (שמשון/ גלוברמן/עיתונאי/ משפטן/נציג ספקית אינטרנט/בלוגר כלשהו) ואת שוחרי החוק והסינון (מלבד החרדים) אשה (פמיניסטית בלתי מעודכנת טכנולוגית או אמא חרדה לעתיד ילדיה). הצגה זו מחזקת סטריאוטיפים מגדריים ותורמת להשכחת העיקר - מדובר בחוק הפוגע בחופש הביטוי, בפרטיות ובחופש המידע.