השלישית מתה ב8 בבוקר. שכבה כל הלילה פשוטת איברים ובסוף אפסו כוחותיה.

הוטרינר החליט לאשפז את הרביעית. כמה שעות אינפוזיה ולבסוף קיבלתי טלפון שגם זה נגמר.

האחרון חי ונושם, אוכל, מתרוצץ, ומגלה סימני השרדות.

האם היה צריך לעשות יותר כדי להציל אותם, האם היה אפשר.

מדובר באזרחים נחותים. נונ-אזרחים, למעשה. אין מגן דוד לחתולים.

הכל תלוי ברצון הטוב, של האנשים, של הרופאים.

כולם מעדיפים להתעלם, לעבור לצד השני. אני לא בטוח שאני עצמי מוכן לעבור את החויה הזו פעם נוספת.

כל זה קורה סביב יום השואה. כשמחשבות על ברירה טבעית וסלקציה ועל גזע עליון מסתובבות באויר.

חובבי החתולים מטיפים לעיקור וסירוס חתולי רחוב. אבל מה זה אם לא ישום תורת הגזע?

הקופיפה שהיתה מונחת על צוארי, כדי שתתחמם, פשוט השתינה עלי.

עוד חויה לאוסף החוויות, מקלחת זהב עוטפת צואר, זולגת אל המיטה.לא חוויה מלבבת.

ובה בעת, כתומת השיער שיפעה ויפעה, התעייפה.

הבנתי שכוחה תש, ולא היה לאל ידי מענה.

שתי גופות מוטלות כדיקט שאין לו הופכין על מיטתי.

אחת קרה, אחת חמה.

ואני רק מתלבט אם להטיל בשקית אשפה, או שמא לארגן קבורה ממלכתית בגינה.

שלוש חתיכות על מיטתי.

שתיים שחרחורות, אחת ג'ינג'ית, רביעית עם שיער לבן, חמישית נראית כמו קוף.

תפסתי אותן ברחוב. הקופיפה הלכה אחרי, עשרה מטר. התעלמתי, התרחקתי. לא הרפתה. ויתרתי.

אספתי לבייתי. התגלגלו העניינים איך שהתגלגלו, ועכשיו הן במיטתי.

נאנקות, מיללות, משתוללות.

לא ענין שבשיגרה, לא ענין שבשיגרה.

עוברי אורח, שכנים, מעיפים מבט. תמהים.

ועכשיו אחת מתה.

שמנו בקבוק חימום, השקינו מטרנה בבקבוק. לקחנו לוטרינר לעירוי.

דוקא הכי חזקה.

בנות 3 שבועות, שיניים מבצבצות.

מה הייתי צריך. איזה כאב ראש.

כל הלילה ציוצים. קקי על המיטה. ופיפי. וקיא.

מה הטעם, מה מחכה להן בחוץ. איזה מין חיים.

ארבע חתיכות אצלי במיטה.