ראש הממשלה העתידי של מדינת ישראל גאה להציג:

אתמול צפיתי בקולנוע בסרט "הקריאה" בכיכובה של האלי ברי.

הסרט מספר על מוקדנית מוקד חירום מנוסה, שבגלל טעות אחת בשיקול הדעת שלה בעת תפעול קריאת חירום, נרצחת ילדה.

מכאן מתפתחת העלילה בצל המשבר הרגשי שחווה המוקדנית (האלי ברי) כשברקע, רוצח סדרתי מסתובב ברחבי לוס אנג'לס ותוקף שנית.

הסרט מביא את ההתמודדות המשטרתית בשעת חירום עם עבירה מנקודת המבט של מוקד החירום ולאו דווקא מהשוטרים בשטח, כמו בכל סרט מתח.

האלי ברי בתצוגת משחק מצוינת. העלילה של הסרט לא משעממת לרגע, והסרט אפילו זוכה לסוף בלתי צפוי.

בהחלט סרט מומלץ, ואחד הטובים שראיתי השנה.

ציון: 5 מתוך 5 בסולם הלייבו.

אזרחי ישראל,

מדינת ישראל עוצרת היום את שגרת החיים, כדי
להתייחד עם זכרם של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.

ישנו מנוי שאף איש מכירות, גם לא הטוב
בעולם, לא יצליח לשכנע איש, לרצות בו. מנוי אל מועדון השכול. אתן המשפחות השכולות,
חיות את האבל, היגון והכאב במשך כל ימות השנה. שנה אחר שנה, יממה אחר יממה. ואנו, שזכינו
להיות מחוץ למועדון הזה – צופים בכם מן הצד, משתתפים בכאבכם העמוק ומוקירים תודה
ליקיריכם על ההקרבה הגדולה ביותר שניתן לעשות, למען המדינה, למען ביטחונה, למען
המשך החיים.

ביום הזיכרון 2013 אנו מוקירים את זכרם של
23,085 חללי מערכות ישראל. מספר בלתי נתפס, של צעירים וצעירות, של בעלי משפחות,
אשר שילמו במחיר חייהם ובמותם ציוו עלינו להמשיך ולחיות במדינה ריבונית, יהודית
ודמוקרטית כדי שתמשיך להיות לבית הלאומי היחיד בעולם עבור עם ישראל, כי  אין לנו בית אחר.

היום אנו מצטרפים אליכן, המשפחות השכולות,
כדי לחבק, לתמוך, להעניק אוזן קשבת, לשמוע את הסיפורים והזיכרונות, ולהכיר את אלו
שבזכות קורבנם, אנו מקיימים חיי שגרה נורמטיביים מדי יום. מי שאינו ממעגל השכול,
אינו יכול להבין בדיוק את תחושת האבל שאתם חשים, את אובדנכם האישי. אך ההזדהות
שלנו עימכם, ביום הזה במיוחד, היא מעומק הלב.

23,085 הוא מספר שלצערי אינו סופי. מדינת
ישראל בשנת ה-65 לקיומה, ממשיכה להתמודד עם אתגרים רבים ומורכבים מצד מדינות אויב
ושונאי ישראל, אשר ממשיכים גם בשנת 2013 לקרוא תיגר על קיומו של העם היהודי בארץ
ישראל, מתוך שאיפה להביא על עם ישראל חורבן בית שלישי בעידן המודרני.

משימותיו של צה"ל ימשיכו לכלול
משימות מבצעיות מסכנות חיים, בגבולות הארץ ומחוצה לה, באוויר, בים וביבשה, בגזרות
קרובות ובמרחק רב מבית, אשר ידרשו מחייליו אומץ לב והקרבה. אין לאיש ספק על
מקצועיותו של צה"ל ועל יכולתו לחתור לניצחון. אנו מדינה צעירה, אך החותם שהותרנו
על העולם כולו בהתמודדות ההרואית שלנו לאורך ההיסטוריה, במבחני הקיום שהעמידו
אותנו אויבנו, הוא חותם עליו מדברים וידברו לדורי דורות.

יום הזיכרון הזה, הוא תזכורת עצובה ועדות
כואבת לאחת הסוגיות המורכבות שעל סדר היום שלנו כחברה בשנת 2013. בעוד משפחות רבות
שולחות את ילדיהן למלא את חובתם האזרחית ולשרת בצבא בין שנתיים לשלוש שנים, ובעוד
כפי שאנו רואים ביום הזה במיוחד – ישנן כאלה שילדיהן שנשלחו לא חזרו כלל הביתה, ישנו
אחוז גבוה בחברה הישראלית שבוחר לא לקיים את החובה האזרחית הזו. גם במגזר החילוני
אחוז המשתמטים משירות הולך וגדל משנה לשנה, והתופעה איננה בלעדית למגזר החרדי. אני
תקווה, שביום הזה שבו אנו פוגשים את הסיפורים ואת הפנים שמאחורי כיתוב השם שעל
מצבות הקברים, תתחזק תחושת השליחות בקרב אלו שבחרו לשבת בצד ולא לשאת בנטל, ויופנם
המסר שכך זה לא יכול להימשך.

מדינת ישראל חייבת לא רק כצורך מבצעי
וקיומי, אלא גם כחובה מוסרית לחללינו, למצוא פתרון ולהרחיב את נשיאת נטל השירות
הצבאי בהקדם. אני מקווה שעוד השנה הנושא ימוצה בחקיקה. מדינת ישראל היא מדינה שבה
שלטון החוק מנחה את חיי החברה. החוק במדינת ישראל שווה בפני כולם, ויותר מדי זמן
התעלמנו מכך.

לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים, ונתנו לו
אביו ואימו. לכל איש יש שם שנתן לו הים ונתן לו מותו. שמותיהם
של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, יהיו בליבנו תמיד.

יהי זכרם ברוך!

אזרחי ישראל,

יום הזיכרון לשואה ולגבורה שוב הגיע בלוח השנה, אך את השלכות רצח העם היהודי וששת המיליונים שלו ע"י הצורר הנאצי, אנו חיים יום יום.

כבכל שנה, לקראת בואו של היום הזה, מתפרסמים נתונים מקוממים, כואבים, בלתי נתפשים אודות הטיפול הלקוי של מדינת ישראל בניצולי השואה המעטים שעוד חיים בקרבנו.

העובדה ש-1 מתוך 5 ניצולי שואה, ויתר בשנה האחרונה על מנת מזון כי לא היה באפשרותו כלכלית לעמוד בכך, היא תעודת כישלון למדינת ישראל שקמה על אפר הקורבנות ובזכות חזונם של ניצולי הזוועות.

אך לא רק המדינה נושאת בנטל האחריות. חברה בעלת חזון, חברה ערכית, כזו שמכבדת את עברה ואת אלו שהעבר כתוב על שמם. חברה שדורשת טיפול מסור, ללא פשרות וללא קיצורי דרך באותה אוכלוסייה מיוחדת וייחודית, שלדור הנוכחי זכות לחיות בקרבו ולדורות הבאים לא תהיה את אותה ההזדמנות לראות ולחוות את ניצולי השואה ממקור ראשון.

עמותות הסיוע לנזקקים קורסות תחת הנטל, כי סדרי העדיפויות במדינה לא עושים חסד עם השכבות החלשות ובין היתר עם האוכלוסייה של הקשישים בישראל. להזדקן בכבוד בארץ, זו זכות שרבים מדי לא זוכים בה.

עלינו לזכור את אלו שניצלו בשואה וחיים בחברה הישראלית 365 ימים בשנה ולא רק ביום הזכרון השנתי, עלינו לדרוש מנבחרי הציבור וממנהיגי הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, להעניק לאותה אוכלוסייה את כל המגיע לה – כלכלית, חברתית ומוסרית.

אזרחי ישראל,

שואת העם היהודי שהסתיימה לפני 68 שנה, הובילה לשינויים רבים בעולם. ארגון האומות המאוחדות הוקם, מדינה ריבונית יהודית ניתנה לעם היהודי בארץ ישראל, הנאציזם הוצא אל מחוץ לחוק ועוד. אך האנטישמיות שהייתה הבנזין למנוע הנאצי, לא חלפה מן העולם. ניצני אנטישמיות ממשיכים להתגלות באירופה גם היום, גם באמריקה וגם בעולם הערבי. 

אסור לנו לאפשר לניצנים הללו להתקיים מבלי שיזכו להתייחסות כוללת מצד הקהילה הבינלאומית. אין לרוח האנטישמית מקום. היא יסוד מוצק ושכבר הוכח בעבר כאמור, לאלימות בלתי נסלחת, מיותרת וקשה ויש להוקיע אותה ללא פשרות.

מדינת ישראל היא ביתו של העם היהודי. אין ולא יהיה בית אחר. בשנת 2013 יותר ממחצית העם היהודי בעולם כולו, נמצא כבר כאן, במדינת ישראל. כ-40% עדיין חיים בתפוצות. עלינו להמשיך ולשמן את גלגלי מוסד העלייה, ולקלוט עוד ועוד יהודים למדינת ישראל שיוסיפו לחוסנה של הרוח הישראלית ויחזקו את יסודותיה של מדינת היהודים בארץ ישראל לדורי דורות.

בעוד שבוע ימים, נציין את יום העצמאות של מדינת ישראל. מדינה קטנה וצעירה, שהופיעה בחלומותיהם של יהודי אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה. 6 מיליון יהודים לא זכו לראות את חלומם מתגשם. אנחנו כאן ונישאר כאן, כדי שחלומם – מציאות יהיה.

יהי זכרם של שש מיליון אחינו היהודים שנרצחו בשואה, ברוך.