זה לא חדש שאני שונאת אנשים.

אחד ההרגלים שסיגלתי לעצמי, זה שאם אין לי שום דבר טוב לומר אז לשתוק.

עכשיו נמאס לי לשתוק.

נמאס לי מתופעות העדר, במיוחד בימים כמו יום הזיכרון.ֿ

כולם יכתבו ציטוט משיר עצוב, ציטוט של מישהו שהיה בשואה, ותמונה שלהם מפולין עם דגל ישראל.

אלו שלא יכתבו, יתרעמו שצריך לזכור את יום השואה כל השנה, ושאנחנו צריכים לדאוג לחלשים שלנו, והניצולים עברו כל כך הרבה ולא מסוגלים להתפרנס בכבוד.

זה נכון, אבל לא היום.

אני בטוחה שיש לכם כוונה טובה, אני בטוחה שאתם נורא מאמינים במה שאתם אומרים,

אבל אני לא חושבת שלניצולי השואה יש פייסבוק, ושמעניין אותם מה אתם כותבים.ֿ

לא מעניין אותם שיום אחד בשנה אתם נזכרים בהם.

ומי שאכפת לו כל השנה - שיעשה כל השנה - שיתנדב ויתרום ויעשה ויפעל, לא יכתוב סטטוס בפייסבוק עם פיתה ביד.

ואני? אני לא כותבת כלום.

וזה מה שעושה אותי אמיתית.