לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

עצמאית בשטח

שולה (שם בדוי). גרה בתל אביב וכותבת בשביל עצמי. זו הדרך שלי להתמודד.

כינוי: 

בת: 52





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2004

חתיכות של בנאדם


 

   

פרומו
הכרתי אותו בצ'אט אי שם באמצע החורף. הוא אמר שהוא צלם, אני אמרתי שהייתי בעבר מודל לציירים ומפה לשם גלגלנו שיחה על אומנות וקבענו להיפגש בהזדמנות לצורך צילומים. עברו כמה חודשים (באשמתי. שלח טלפון, לא התקשרתי) אבל בסוף זה קרה.
 

 

"גועל נפש. מזעזע"  אני אומרת ותוקעת את הפרצוף שלי בתוך מסך המחשב, מסתכלת מקרוב. העור שלי, שבמבט רגיל של יומיום נראה סביר לחלוטין (לי לפחות) מרוח עכשיו בהגדלה היסטרית על המסך ונראה זוועה. נימים, נקודות, סימנים כחולים (מישהו מרביץ לי ואני לא יודעת מזה?), סימני הרזיה, עקיצת יתוש וכיוצ"ב. אני מעדיפה לא להסתכל. מבטי נודד לתמונות שהצלם הוריד מהאינטרנט, אל העור החלק והבוהק, הגזרה המושלמת, התנוחה המסקרנת. "מה את משווה, הם השתמשו באיפור-גוף, שלא לדבר על ריטוש" אומר הצלם "אם נשקיע את אותו מאמץ נגיע לאפקט דומה" "ממש. שתי טיפות מייק-אפ" הבאסה משתלטת עלי. יום שישי אחה"צ ואני משווה בין הצילומים של מייפלת'ורפ לאלו שלי ומרגישה איך גוש של דיכאון מתיישב לי בחזה. 

למה אני עושה את זה לעצמי?

מה מביא אותי, אחרי כמעט 9 שנים מאז הפסקתי להתפרנס (בדוחק) כמודל-עירום, להתייצב בסטודיו לצילום ולאתגר את עצמי (ואת הצלם) בצילומי אומנות-עלק? ואם אני כבר עושה את זה, למה אני לא מתרווחת לי בנחת, נהנת מהנוף האורבני שנשקף מהחלון (קומה שמינית, תצפית מרהיבה על הים) ומפיקה את המיטב מהעובדה שאני כבר כאן?

הצלם אומר שאני מגזימה, שאני נראת בסדר גמור ומה הקטע עם ההשוואה לכל הדוגמניות הללו, בעלות הנתונים המושלמים. "בחייאת, שולה. את משקיעה בראש שלך, בשכל, ביצירתיות. לא בגוף. הגוף הוא בר-חלוף, הראש זה מה שחשוב. מה, את מטפחת איזו שאיפה לקריירת דוגמנות?" "נראה לך?" הוא מתחיל לעצבן אותי, הצלם הזחוח הזה. בפעם הראשונה שנפגשנו אני הייתי חולה והוא היה נחמד ואדיב, זורק פה ושם הערות קטנות ודו משמעיות, מייחל להתפתחות כלשהי. עכשיו, משקלט שאין מצב, הוא כל הזמן מכניס לי בקטנות. "בסך הכל חשבתי שאפשר יהיה להוציא כמה תמונות סבירות. אבל עכשיו אני כבר לא בטוחה". "מה את מדברת. כבר יצאה תמונה אחת פיצוץ ויהיו עוד. זה לוקח זמן וצריך סבלנות. זה לא פשוט למצוא את הפוזה הנכונה".

 

החיצוניות שלי לא מרבה להעסיק אותי. אני מקבלת את עצמי כפי שאני (ככה, בערך) וחיה עם זה בשלום (נגיד). זו לא החיצוניות – אני מודעת היטב למה שאני רואה במראה ולא משלה את עצמי בקשר לכך - זו השאיפה למושלמות, הרגישות לאסתטיקה, הדחף להוכיח שגם אני יכולה, הרעב לתשומת לב, הצורך בהערכה. 

 

 

והצלם? מבסוט מעצמו.

בסשן הצילומים הראשון – במסגרת ה"נראה כמה זמן ייקח לי לעשות אותה" - הירבה להחמיא לי והעיר בעדינות ש"הגוף שלך נראה יופי, אבל לא בכל פוזה אפשר לצלם אותך". בסשן השני לעומת זאת, הוא מתבטא בחופשיות ופוסל את ההצעות שלי אחת אחרי השניה  "אין לך מותניים מספיק צרות לפוזה הזאת, הישבן שלך לא מתאים לצילום, אין בכלל מה לדבר על לצלם את הרגליים" וכאלה.     

"לדעתי הגישה שלך מוטעת" אני אומרת לו, משתדלת לשדר רצינות ומקצועיות "אתה מחפש פוזות מושלמות, מלוטשות, על גבול המפתות, אבל זה לא רלוונטי בהתייחס לגוף שלי. אין לי את הנתונים הבסיסיים". 

"לא מבין, אז מה את מציעה?"

"תתייחס אלי כאל בנאדם, לא כאל "דוגמנית". תחפש את הזווית האנושית, את היופי והחן שבפיגורה הלא-מלוטשת. גדולי האמנים תרגמו את זה ליצירה שלהם, תנסה גם אתה"

"שולה, את אישה שמצטלמת בעירום" הוא מסתכל עלי, חושב שהוא מגלה לי משהו שאני לא יודעת "והעירום הנשי, לא משנה באיזה פוזה נתפוס אותו, משדר ארוטיקה. וזה מה שאני מנסה להוציא ממך"

הוא לא מבין כלום באמנות.

מאיפה אני הוצאתי אותו?

 

השלב האחרון הנו בחירת התמונות וחיתוך הפריים המתאים. "חיתוך הפריים המתאים" – פעולה פשוטה ומובנת מאליה המייצגת תפיסת עולם שלמה – סילוק והעלמת הבינוני, הפחות-מוצלח, הלא-מחמיא מול הדגשה של המלוטש, היפה, המפתה. יצירת מסגרת מצומצמת של אשליה אופטית, בה הגלוי מרמז על הנסתר - "יש עוד אבל הוא נשאר מחוץ לפריים, ואם זה מוצא חן בעינכם - תחשבו כמה תאהבו את מה שנסתר מכם, את היתרה אשר בחרנו שלא לחשוף בפניכם".

 

האמנם?

האם זוהי לא תמצית דמותך הוירטואלית, שולה? מטפחת בלוג של משחקי מילים, רמיזות, ניתוחי אופי ואימרות שנונות. מקיימת מופע התערטלות נפשית בפני הקוראים, חושפת את הצדדים האפלים של חייך, יצר ההרפתקנות שלך, האהבות המיוסרות, המשברים, האובססיות. מציגה לראווה פוסטים מרוססים בדם ליבך ויושבת בצד, מסתכלת על מי שבא ומתענג. הם מחמיאים על כתיבתך, אחד הגדיל לעשות וכתב לך שהוא משנן את משפטייך ומצטט בעת הצורך ("משל היו שלי מאז ומעולם" הסביר. לך תחפש לעצמך חיים). האין זו אשליה? מקסם שווא? האם אינך מטשטשת את עובדת היותך בסך הכל בחורה רגילה, לא ממש נחמדה, עובדת קשה בימים ונופלת עייפה בערבים, נמאס לה להרשים את כולם, להתאים את לוח הזמנים שלה לפרטנרים הבלתי-מושגים שלה. את רוצה לקום ולצעוק בקול – אני לא כ"כ קשוחה וחזקה, אני אפילו די קטנה וחלשה. אני מכילה הרבה יותר מאשר יצר הרפתקנות וכושר הישרדות, אני מתבלבלת מתפתה ועושה טעויות, וגם לי מתאים שפעם, פעם אחת, מישהו יחזיק בידי ויגיד לי "תהיי רגועה, תסמכי עלי".

 

תתרגלי, שולה. זה לא הולך לקרות.

 

  1. מצ"ב צילום. זו לא ממש אני, זה רק חיתוך מתוך צילום שלי. כלומר: זו אני, אבל רק באופן חלקי. "אני" מכילה הרבה יותר מכך, והאמת – גם מגיעה בחתיכה אחת. אין אפשרות לבחור רק חלק כזה או אחר, להיחשף לצד אחד באישיותי, ליזום היכרות לצורך בסיסי וחד פעמי. אני ישות שלמה, לטוב ולרע, ומי שמעוניין בחברתי שידע שזו עסקת חבילה.

 

2. פעולת החיתוך היא אומנות, אומנות יפה ולגיטימית - אבל זו לא המציאות. עייפתי מהיכרויות של פנטזיות והרפתקאות, הגיע הזמן שאגשים את הפנטזיה שלי, שאבנה לעצמי חיים מלאים על בסיס של מציאות.

 

3. ומהם החיים בלי אמנות? משעמם.  

 

  

 

נכתב על ידי , 29/6/2004 20:40   בקטגוריות פינת השריטה הקטנה  
111 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-8/9/2008 03:46



164,502
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , החיים כמשל , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשולה (שם בדוי) אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שולה (שם בדוי) ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ